אחרי האירוויזיון

היה משהו מחמם לב בהצבעה הקבועה של יוון באירווויזיון בעד מירב הנקודות לשיר של קפריסין ולהיפך. יש ערך לנאמנות, גם כשהיא מגוחכת, ויש גם ערך לתובנה המציאותית, שניסיון להתנער מפוליטיקה הוא בלתי אפשרי ומיותר. הכל פוליטי: אזהרת המסע של ארצות-הברית, שאמורה להיות ידידתנו, נגד נסיעה לישראל בימי האירוויזיון, וקיום תחרות האירווויזיון בישראל, אבל בתל-אביב ולא בירושלים הבירה, הכל פוליטי. העובדה שבירושלים לא הציבור הרחב ולא הממשלה, לא התעניינו באירווויזיון שהורחק מן העיר – בתי הקפה היו מלאים בלילות של שידור התחרות, ובבית קפה אחד סמוך לביתי שטרח לשדר את גמר האירווויזיון על מסך גדול, ישבו לא מעטים עם הגב למסך. גם זה פוליטי, שבירת ישראל, שבניגוד לדימויה יש בה חיי לילה מאד ערים, מורחקת מן הזירה הבינלאומית ומובדלת מן המרכז הכלכלי והתרבותי של ישראל, אבל חיה את חייה לעצמה, ולמרות הדיבורים האינסופיים על מדינת תל-אביב והעיסוק האינסופי באירווויזיון בתקשורת, מה שמאד בולט לעין ליושבי ירושלים הוא נבדלותה של ירושלים, לטוב ולרע, משאר חלקי המדינה. אפילו ההפגנות בירושלים אחרות. בתל-אביב מתנהלות ההפגנות הגדולות, הממומנות בידי המגזר העסקי ונושקות תמיד לאינטרסים העסקיים שלו, ולכן יש להן תמיד אופי קרנבלי עולץ. בירושלים ההפגנות עצובות, גם כשיש בהן משתתפים רבים, ולרוב אין משתתפים רבים, וליד בית ראש הממשלה יושבים תמיד אנשים מעטים ועצובים שנלחמים על מטרות חסרות סיכוי, או מתלוננים ביזארים על עוול שאיש איננו יורד לשורש כוונתם, ולא רק בגלל שגיאות הכתיב המזעזעות בפלקטים שהם מציבים, בתצוגה מכמירת-לב של עליבות קיומית. אין כמו ירושלים כדי להבין שעוני הוא לא רק עובדה כלכלית, הוא מצב תודעה וגם זהות תרבותית, שיש לה דרכי ביטוי משלה.

גם ההתייצבות נגד נתניהו של גדעון סער – ובמובלע גם של רעייתו גאולה אבן-סער, המזוהה עם תאגיד השידור שמנכ"לו אלדד קובלנץ מונה בידי גדעון סער למנכ"ל הטלויזיה החינוכית ומינה בתורו את אשת מיטיבו למגישת המהדורה המרכזית - היא התייצבות של תל-אביב נגד ירושלים, שלכן לא נקף נתניהו אצבע לסייע למימון האירוויזיון, ואף זומם לקצץ בתקציב התאגיד ולפרקו, כחלק ממאמציו הבלתי נדלים למנוע כל אלטרנטיבה לעמידתו בראשות הליכוד, מה שהפך מאובססיה לשלטון נצחי להתבצרות בקרנות המזבח של השלטון כמקלט מאימת הדין. התכנית החדשה בתאגיד שמשדכת את גאולה אבן-סער עם ירון לונדון בתכנית שאמורה לעסוק רק בתרבות, רק מוכיחה עד כמה עצם הופעתה על המסך של רעיית הטוען לכתר ראש הממשלה היא פוליטית, וגם עד כמה טפשי לטעון שתכנית בטלויזיה הישראלית יכולה בכלל להיות מוקדשת לתרבות ללא פוליטיקה. דוקא גאולה אבן-סער  היתה זאת שהקשתה על גידי גוב בעניין התבטאויותיו הפוליטיות, שהוא כל כך לא רצה להתייחס אליהן, וטוב שכך, כי אחד מכשרונותיו הבולטים הוא לדבר שטויות ולחשוף צדדים פחות חביבים באישיותו כשהוא מנסה את כוחו באקטיביזם פוליטי. ירון לונדון דוקא נהנה לדבר עם גידי גוב על העדר היומרנות של האחרון, וזאת היתה שיחה מעניינת בעיני בין האיש הכי לא יומרני בתרבות הישראלית לאיש הכי יומרני בה, שיחה שאצלי לפחות עוררה מחשבה על כך שממסדיות נעדרת יומרנות יכולה לשדר הרבה פחות ממסדיות מיומרנות דעתנית אנטי-ממסדית במוצהר – לונדון הצהיר על הצבעתו מרוב זעם לרשימה המשותפת, ואפילו פעמיים, ובכל זאת מול פרצופו הנבוך של גידי גוב ששערו הפך לבן מאד וזקנתו ניכרת ולא מסתתרת, הוא נשמע כמו נציגו המובהק של המימסד שדורש דין וחשבון ממי שנמצא בשוליים, גם כאשר הוא חולק לו מחמאות על חוסר-יומרנותו. ונזכרתי בדברי גידי גוב שכן התרגש כאשר בנימין נתניהו התקשר לנחם אותו על מות רעייתו המחזאית האהובה ענת גוב "חשבתי שאני המפורסם". נדמה לי שלא שאלו אותו עליה דבר, ואולי הוא מעדיף שכך, אבל אולי החמצתי משהו. מזמן איבדתי את היכולת לראות או לשמוע משהו ברציפות. אני משוטטת כל העת בין הטלויזיה לבין המחשב ולבין המטבח, משתדלת לא לשכוח מהסירים על האש בגלל משהו מעניין, ולא להחמיץ שיחה עם הבת והנכד בניכר בגלל הרעש מן הטלויזיה. וכך מול השמאלנות נעדרת היומרות של גידי גוב הידהד בזיכרון, אולי גם מפני שהושמע ברקע הראיון היחצ"ני ערב קודם, שירו מלא הפאתוס של לונדון על ארץ המרדפים, ותהיתי אם גם הסיפור על ההצבעה הכפולה לרשימה המשותפת נועד לחזק את מסר האיזון המושלם בין לונדון השמאלני לגאולה אבן-סער הימנית, כאשר לעיניי שלי נראו על המסך שלושה תל-אביבים, שלא לומר שלושה סמלים של תרבות תל-אביבית, ולא יכולתי שלא לחשוב כיצד סילק מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ את אושיות התרבות הירושלמיות של רשות השידור: דוד ויצטום, עמנואל הלפרין שעזב בעצמו עוד קודם, ואורן נהרי, ובדרך המרושעת והמשפילה ביותר, והרהרתי לעצמי איזו תכנית תרבות יכלו להעלות השלושה האלה, וכמה עודני מתגעגעת לתכניתם של ויצטום והלפרין "מהיום למחר", שהיתה בה כל כך הרבה תרבות, וגם סוג של צניעות למדנית שלונדון ואבן-סער לעולם לא יהיו מסוגלים לה, מאחר שהיא דורשת מידה של אצילות שהתל-אביביות הישראלית עשירה מדי וראוותנית מדי כדי לגלות אותה. באמת שאינני רוצה שבנימין נתניהו נטול היכולת לראות אינטרס ציבורי כלשהו מעבר לענייניו הפרטיים יפגע בתאגיד, שאכן מילא באופן מופתי את השליחות הלאומית של הפקת האירוויזיון בישראל, ואכן עיר החוף והים תל-אביב מתאימה מאין כמוה לפסטיבלים, ואולי כדאי שתיזום פסטיבל מוסיקה וים שנתי משלה כמו זה הנערך בברצלונה, אבל יש בי מידה של צער על שנמנעה עריכת האירוויזיון הזה בירושלים, בגלל פוליטיקה, כמובן, ששייכת מאד לאירוע הזה, שמתיימר להיות נטול פוליטיקה ואיננו מסוגל לכך כלל, כי פוליטיקה היא המציאות והחיים, ויש בי מידה גדולה עוד יותר של צער על כל האנשים שהתאגיד הזה רמס ללא כל צורך, באכזריות וגם בטיפשות, לכאורה כדי לשדר משהו אחר, ובעצם רק כדי לעשות פחות או יותר את אותו הדבר.

   

המינוי המטריד של גאולה אבן

מאז שנודע לי שתאגיד השידור הציבורי המיועד מינה את גאולה אבן-סער למגישת המהדורה המרכזית אני מרגישה אי נוחות גדולה. לא שזה מצדיק את הטירוף של נתניהו, אם נכונה השמועה שבגלל זה הוא רוצה ללכת לבחירות על ביטול התאגיד. נתניהו היה צריך להתעצבן בשקט ולשתוק, כי זה לא עניינו להכתיב לתקשורת מינויים. אבל הבחירה בגאולה אבן-סער היא בחירה מרגיזה, גם אם היא היתה המועמדת הכי מנוסה והכי מתאימה לתפקיד מבחינת כישורים. נכון שאני אף פעם לא אהבתי את גאולה אבן ולא הרביתי לצפות בה, אבל מאז הרומן שלה עם גדעון סער אני פשוט לא מצליחה לצפות בה מבלי לחשוב על הרומן שלה עם גדעון סער ולא על שום דבר אחר שהיא אומרת, ואם מישהו יגיד לי שהוא חושב על משהו אחר כשהוא רואה את גאולה אבן, אני אתקשה להאמין לו. אולי זה לא הוגן שמישהו עובד הרבה שנים בשביל הקריירה ואז בגלל שערוריה בחייו האישיים אף אחד לא מצליח להתייחס אליו בנפרד מהשערוריה, גם בעניינים ממש לא רלוונטיים, אבל יש מציאות, והמציאות היא שאף אחד לא מצליח להפריד, ובמקרה הזה גם לא פשוט להפריד, כי גאולה אבן היא כתבת פוליטית שהתחתנה עם פוליטיקאי, וגם אם הפוליטיקאי פרש זמנית, כולם יודעים שהוא ממתין על קו המירוץ, ליום שנתניהו יפרוש, ומה יהיה אז? איך מגישת המהדורה המרכזית בתאגיד תצטרך לסקר את הליכוד ואת המתרחש כשבעלה יחזור להיות פוליטיקאי פעיל, שזו כנראה אפשרות מאד ריאלית, ואולי אפילו קרובה? איך גוף שידור שפועל בסביבה פוליטית ואמור לסקר בעיקר פוליטיקה, סופסוף אנחנו חיים בישראל ולא בשויצריה, לא חושב על זה שלמנות רעיה של פוליטיקאי לתפקיד, ועוד כזה ששואף לראשות הממשלה, זו כניסה מראש לשדה-מוקשים, וזה הרבה יותר גרוע ממה שקרה בערוץ 1, כי כשגאולה אבן ניהלה רומן עם גדעון סער, היא כבר היתה כתבת ותיקה בערוץ 1, וזה לא דבר נעים לפטר עובד ותיק בגלל עניינים אישיים, וגם אז הרבה אנשים הרגישו אי נוחות מזה שהיא עוסקת בנושאים מאד רלוונטיים לבן-זוגה שהיה אז שר החינוך ששואף לרשת את נתניהו, ואילו במקרה של התאגיד הם מראש ממנים לתפקיד מישהי שברור שהיא גוררת איתה בעיה אתית שאנוסה להשפיע על התיפקוד שלה. ואיך גאולה אבן תוכל להגיש את המהדורה המרכזית אם בעלה יגשים את משאלתו ויהיה ראש הממשלה? זה לא עד כדי כך בלתי אפשרי כדי שמנהלי התאגיד המיועדים יתעלמו מהאפשרות הזאת כאילו לא היתה, ובין אם הבחירה שלהם נעשתה מתוך חוסר-מחשבה או מתוך רצון מודע להתגרות, בשני המקרים זה גרוע באותה מידה, כי אחד הדברים שמנהלי גוף ציבורי צריכים להיות במיוחד רגישים לו זו מראית-עין, ולבחור באשת פוליטיקאי שמתחרה על ראשות הממשלה, במקום ראש הממשלה הנוכחי, נראה ונשמע ממש לא טוב, גם מבלי להצדיק את הניסיונות של נתניהו לשלוט בתקשורת.

בינתיים קראתי גם את רוגל אלפר שכתב הבוקר ב"הארץ" על המינוי הפסול של גאולה אבן בגלל ניגוד העניינים הטעון שלה כרעייתו של גדעון סער, והפעם בשונה מהרגיל אני מסכימה עם כל מלה שלו ותומכת לגמרי, והוא מוסיף עוד פרט חשוב שלא ידעתי, שמעכיר את התמונה עוד יותר, שגדעון סער בתפקידו כשר החינוך מינה את מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ לתפקיד מנכ"ל הטלויזיה החינוכית, שמשם הוא התקדם לתפקיד מנכ"ל התאגיד, וזה כבר הופך את המינוי של גאולה אבן למגישת המהדורה המרכזית למשהו מסריח, כמו ניגודי העניינים שאתר News1 העלה לגבי היחסים בין גדעון סער לכתב ידיעות אחרונות שמעון שיפר, שגם שם לטענת האתר היה קידום ללא מכרז לרעייתו של שיפר במזכירות הפדגוגית תחת שר החינוך גדעון סער, וגם גרוע מכך, כי מדובר כאן בתפקידים הרבה יותר משמעותיים מאשר במקרה המקביל, וזה עניין ראוי לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה. התאגיד הוא גוף ציבורי שקם כדי לבנות גוף שידור עם מינהל תקין יותר מרשות השידור, ולא כדי להחליף שחיתות אחת באחרת, עוד בטרם יצא התאגיד לדרך. בכלל כשקראתי הבוקר את הטור של אלפר נזכרתי בדיווח המצמרר של רועי צ'יקי ארד מהחתונה של גדעון סער וגאולה אבן, שבה נשמע שמעון שיפר אומר ש"נשמיד את כל מי שיכתוב נגד סער", שאחר כך הוא טען שהוא רק התבדח, אבל כפי שלימדנו פרויד, בדיחות מיטיבות לחשוף את תת ההכרה שלנו. בכלל הנטייה של אבן וסער ליחצן את הרומן שלהם, שלא היה רומן של זוג צעיר ופנוי, אלא של בני זוג והורים לילדים שפירקו משפחות וגרמו הרבה כאב לקרובים להם ביותר, ולצד זאת ההתעקשות של גאולה אבן להמשיך בתפקידיה למרות כל ניגודי העניינים הגלויים לעין, כל זה יוצר תחושה כללית של זוג כוחני וחסר-בושה שמשתין על כולם מהמקפצה, ומזכיר למרבה הצער יותר מדי את הזוג נתניהו, שאותו הוא רוצה להחליף במשכן ברחוב בלפור. מה שהכי מפחיד זה שמה שלא יהיה, הזוג נתניהו או הזוג סער, כמו העימות בין רשות השידור לתאגיד השידור הציבורי, שרובנו פשוטי העם, אין לנו מושג מה זה בדיוק ומה זה בדיוק ומה בכלל ההבדל ביניהם, הדבר היחיד שנרגיש מכל המהומות האלה שמתנהלות על גבנו ועל חשבוננו הוא, שגבוה מעל גבוה מתנהל בעיקר מאבק מי יהיו אלה שישתינו עלינו מהמקפצה, לגבי מה שירד לנו על הראש לא יהיה שום הבדל.