לסיים את שלטון נתניהו

 בכל מוצאי שבת אני רואה עוד מחסומים של המשטרה ברחביה, שמנסים למנוע מהמפגינים להגיע למעון ראש הממשלה וגם מונעים מהם להגיע למכוניות שלהם ולנסוע הביתה. גם אני כשאני מטיילת עם הכלב שלי עוצרים אותי לפעמים שוטרים ושואלים לאן אני הולכת, אבל זה כבר כמה שנים, לא רק עכשיו. אני גרה ברחביה כמעט ארבעים שנה והרבה ראשי ממשלה גרו פה ואף לא אחד מהם הטריד את התושבים ופגע בחייהם כמו נתניהו. עד שנתניהו הגיע המעון ברחוב בלפור לא התבלט בכלום, ולידו היה הקונסרבטוריון למוסיקה ועמדו שם תמיד ילדים קטנים וגדולים עם כל מיני כלי נגינה והמתינו לשיעור הנגינה שלהם, וכל מי שרצה עבר ברחוב בלפור וברחוב סמולנסקין שמצטלב איתו ועכשיו חסום לגמרי ויש בו מין אוהל ענק ומסכן מי שגר שם. בכל פעם חסמו עוד וסגרו עוד והקימו עוד מסתור כמו אילוסטרציה לדיקטטורה בהתהוות, והערב כל רחביה נראתה כמו מדינה תחת שלטון צבאי, ופגשתי מפגינים שהמשטרה לא נתנה להם להגיע לרכבים שלהם ולקחתי אותם מדרכים צדדיות וכל מיני מעברים שאני מכירה, כי עכשיו אנחנו חיים בדיקטטורה של נתניהו ואוחנה ואי אפשר לבוא להפגין בלי שהמשטרה תעצור אותך ואז ללכת הביתה בלי שהמשטרה תעצור אותך בדרכים הראשיות. הרבה פעמים ראיתי שעצרו מפגינים ואחד מאלה שעצרו לבש חולצה עם הלוגו של אין מצב וביקשו ממנו תעודת זהות ולא נתנו לו לעבור. מי שבא להפגנות ועובר את כל המחסומים הוא בעיני גיבור ואני מורידה בפניו את הכובע. בדרך ראינו גם מישהי במכונית שחיפשה איך להגיע הכי קרוב לבית ראש הממשלה כי השוטרים מנעו ממנה להתקרב עם המכונית והיא היתה די רחוקה ואני תוהה אם היא הגיעה אי פעם להפגנה. משטרת ירושלים ועיריית ירושלים מגויסות לגמרי למנוע את ההפגנות, ואנשים צריכים להיות מאד אמיצים ונחושים בכדי להפגין. בבוקר הלכנו לגן העצמאות וראינו שבמאהל של המפגינים נגד נתניהו יש אנשים ובמאהל של הליכוד נגד המפגינים אין אף לא אחד שזה בדרך כלל המצב. היה יפה אם נשיאת בית המשפט העליון שגרה גם כן ברחוב בלפור במרחק בתים ספורים מנתניהו היתה יוצאת ומסתובבת קצת ורואה איך נראה המבצר שהיא טענה שהוא לא נפל, ובמה שנוגע למבצר נתניהו הוא אכן הולך ומתבצר עוד ועוד וזה לא מבצר של דמוקרטיה. זה מבצר של דיקטטור שיודע ששונאים אותו אבל נדבק בכוח לכסאו ומפעיל את המשטרה נגד מתנגדיו, כי זה מה שדיקטטורים עושים.

קראתי ב"הארץ" מאמר של ההיסטוריון דוד אוחנה שכתב שהשוטרים עצרו את הבן שלו שמפגין בקביעות נגד נתניהו וזרקו אותו באיזה מקום בלי להביא אותו כפי שהם מחויבים על פי החוק לתחנת משטרה וללא כל רישום שהם מחויבים לערוך. לדוד אוחנה זה הזכיר את היחס לפלשתינים ביהודה ושומרון, והוא טען, וכמובן איננו הראשון לטעון כך, שהמשטרה במדינת ישראל מאמצת שיטות מהשטחים הכבושים בתוך מדינת ישראל, ושכל עוד יהיה כיבוש בשטחים לא יהיה חופש בתוך מדינת ישראל. אני מסכימה שאין דמוקרטיה ואין חופש ואין זכויות אזרח במשטר נתניהו, אבל אני לא מסכימה שזה קשור לכיבוש בשטחי יהודה ושומרון, למרות שאני מאד נגד הכיבוש ביהודה ושומרון, ברור לי שהמעבר של נתניהו לשלטון אוטוריטרי עם יותר ויותר מאפיינים דיקטטוריים לא קשור לכיבוש בשטחים אלא לאופיו האישי של נתניהו שהוא אדם מושחת נקמן ורודני, ולעובדה שהוא מנסה להימלט ממשפט ומכלא, וההבדל הזה הוא הבדל חשוב, מפני שכמה וכמה כותבים בעיתון "הארץ" שתומכים בנתניהו מסיבות שונות, למשל מפני שחלק נכבד ממניות "הארץ" נרכשו לפני ארבע עשרה שנה על ידי מו"ל גרמני מקורב מאד לאנגלה מרקל שמאז הלך לעולמו אבל לא הודיעו שחלקו בעיתון נמכר אז אני מניחה שבתו שירשה אותו עדיין מחזיקה במניות העיתון ועדיין מקורבת מאד לאנגלה מרקל, ואנגלה מרקל מאד לא רוצה שרודנות נתניהו תגיע לקצה, כי אז מישהו עלול לחקור ברצינות את קניית הצוללות והספינות מתאגיד הענק הגרמני תיסנקרופ, שעיר שלמה בגרמניה מתפרנסת שנים מהעיסקה הזאת שכוללת גם מכירת צוללות למצרים, ולכן לממשלת גרמניה מאד רצוי שנתניהו יישאר בשלטון לנצח ועיתון "הארץ" בדרך כלל מהדהד את האינטרסים של גרמניה, יותר משהוא מהדהד את האינטרסים של מדינת ישראל, ובפרט גדעון לוי שבזמנו העורך באותה עת חנוך מרמרי רצה לסלק אותו מ"הארץ" ובזכות הגרמנים הוא נשאר בעיתון וכותב נגד מדינת ישראל ונגד כל מי שנלחם בנתניהו ונגד השמאל בישראל ובעד נתניהו לנצח, אבל גם הרבה אחרים בעיתון כותבים בעד נתניהו אם מהסיבה הנ"ל ואם מסיבות אחרות, ומיתממים למה השמאל שונא את נתניהו שמסית נגד השמאל בצורה ארסית יום ולילה ומעודד התנכלות ואלימות נגד שמאלנים. והמאמר של אוחנה - שאין לי ספק שכתב מתוך אמונה כנה - מתאים עכשיו לעיתון "הארץ" שחוץ מיוסי ורטר ואורי משגב שהם אנשים הגונים וכנים, רוב הכותבים בו יוצאים עכשיו בארסיות נגד גדעון סער שהוא איש ימין ותומך בהתנחלויות ובארץ ישראל השלמה, אבל הוא הליכודניק היחיד שלא מתחנף לנתניהו ולא מתרפס בפניו ועכשיו פרש מהליכוד והתפטר מהכנסת ומקים מפלגה להחלפת נתניהו, ויש לו כמובן סיכוי טוב יותר לתרום להחלפת נתניהו מאשר לשמאל שהוא מאד קטן, ושמאל בישראל זה רק מר"ץ וחד"ש, ולא כל מי שנתניהו, שחושב ששמאל זה קללה, קורא לו שמאל. אותם מעיתונאי "הארץ" שתומכים בנתניהו ויוצאים כעת נגד גדעון סער שעושה מהלך מאד חשוב לטובת השבת הדמוקרטיה בישראל, רוצים שנאמין שאי אפשר לשפר את מצב הדמוקרטיה בישראל בלי סיום הכיבוש ושלכן, לטענתם, הדחת נתניהו לא תשנה ולא תפתור דבר. זאת עמדה שקרית ומנוולת. הדחת נתניהו תשנה הרבה מאד כי מדינת ישראל תפסיק להיות משועבדת כליל לאינטרסים צרים של אדם מושחת ומנוול שמנסה להימלט מאימת הדין ולצורך זה מתעלל באזרחים ומחזיק בכוח בשלטון אוטוריטרי לאחר שרוקן מתוכן את הממשלה, ששומעת רק בדיעבד על מעשיו, כמו הסכמי השלום שחתם עליהם תמורת אספקת נשק מתקדם למדינות ערביות שעלול בעתיד לסכן את ישראל, מבלי שהדברים נדונו בממשלה ובכנסת שמייצגת את העם שהוא אמור להיות הריבון במדינה דמוקרטית ולא ראש הממשלה שפועל כשליט יחיד ובמקום לנסוע לחתימת הסכם השלום עם איחוד האמירויות עם שר החוץ שהוא הגורם המוסמך לחתום על ההסכם, לקח משר החוץ שהודר מהדיונים על ההסכם יפוי כוח ונסע עם אשתו ועם שני הבנים הבוגרים שלו, כמו שמתאים לדיקטטור להתנהג.

הדיקטטורה של נתניהו איננה נובעת מהכיבוש אלא ממאמצי ההידבקות שלו לכסאו המתנדנד בגלל המיאוס שרוחשת לו לפחות מחצית העם, כולל הרבה מנדטים של אנשי ימין שאינם רוצים להצביע לו יותר, ומתכוונים להצביע לנפתלי בנט או לגדעון סער. אם נתניהו יוחלף המצב במדינת ישראל ישתפר לאין ערוך, ומי שטוען שלא כן, הוא תומך של נתניהו ולא שום דבר אחר. בוודאי שאיננו שמאלן רדיקלי. שום שמאלן אמיתי לא יתמוך בנתניהו ולא יגיד שהוא עדיף על כל האחרים בזמן שנתניהו הפך את חיי האזרחים בישראל לגיהנום בתירוץ של מאבק בקורונה שהוא מנצל בעיקר לקידום ענייניו האישיים, ומעולם לא חדל להסית נגד השמאל ונגד האזרחים הערבים.

נתניהו גם איננו הראשון שמשתמש באלימות קשה נגד מפגינים. אלימות משטרתית נגד מפגינים איפיינה מאד את שלטון מפא"י בראשית ימי המדינה. מהומות ואדי סליב בשנות החמישים דוכאו באכזריות רבה ונטען שמנחם בגין מסית את המפגינים נגד מפא"י, ושביתת הימאים בשנת 1951 שהיתה שביתת עובדים לשיפור תנאיהם דוכאה גם היא באלימות רבה תוך הסתה קשה מצד הממשלה נגד הימאים שהוקעו כמורדים במלכות. למשטר הישראלי היו תמיד נטיות טוטליטריות, והדמוקרטיה תמיד היתה בערבון מוגבל, כמו גם הכבוד לזכויות האזרח. בתי המשפט הגנו על האזרחים במידה מסוימת, כפי שהם מגנים במידה מסוימת על תושבי השטחים הכבושים. ישראל הפכה דמוקרטית יותר תחת שלטונו של לוי אשכול. לא מפני שהאידיאולוגיה שלו היתה שונה מזו של בן-גוריון, אלא מפני שאישיותו היתה נוחה לבריות, וסגנון משטרו שיתופי ולא טוטליטרי, והוא ביטל סופסוף את הממשל הצבאי הנורא שאזרחי ישראל הערבים היו כפופים לו מאז קום המדינה ועד שנת 1966.

אידיאולוגיה היא חשובה מאד, אבל לא פחות חשובה ממנה אישיותו של השליט, ולכן חשוב מאד להחליף שליט מושחת שנוהג כשליט יחיד ומשתמש במשטרה כדי לדכא זכויות דמוקרטיות של אזרחים. הדבר החשוב ביותר הוא לסיים את שלטונו של נתניהו, וכל מי שיתרום לכך יבורך.        

 

גמזו איננו אשם

 

היום ממש ריחמתי על גמזו כששמעתי איך נתניהו מתגולל עליו שההמלצות שלו הביאו כביכול למצב הנוכחי. הרבה פעמים כעסתי על גמזו שהוא מתחנף לנתניהו ומתעסק בתדמית של נתניהו כאילו היה איש יחסי ציבור ולא רופא, אבל היום הרגשתי שנתניהו עושה לו עוול גדול. איזו המלצה של גמזו יושמה בכלל? הוא נלחם בשיניים למנוע את הנסיעות לאומן ואת החגיגה שעורכים שם חסידי ברסלב שאין לה שום קשר ליהדות, כי יהודים לא עולים בשבת וחג על קברים כי לא נוהגים בשבת וחג מנהגי אבלות, ועשרת ימי תשובה נועדו לתפילה וצדקה וחשבון נפש, ולא לחגיגות, ובכלל העלייה לקברי צדיקים היא בעייתית כי אסור לדרוש אל המתים אלא לריבונו של עולם בלבד, אבל בכל מקרה השנה, כשהורים לא פגשו את ילדיהם וילדים לא פגשו את הוריהם ואפילו בני זוג הופרדו במקרים שהאזרחויות שלהם שונות, גם החסידים יכלו לוותר על החגיגה שלהם באומן, אבל לא רק שהם לא ויתרו אלא דרשו ואיימו והכפישו את גמזו שרק ניסה לשמור על הברסלבים מהידבקות בקורונה, ונתניהו המנוול וכפוי-הטובה במקום להראות אחריות ומנהיגות, לא רק שלא העניק לגמזו גיבוי אלא הכריח אותו להסכים למתוה שאיפשר לאלפי חסידים לנסוע לאומן, ובמקום להגיד לחרדים אני עומד מאחורי האיסור לצאת לאומן ואני דורש מכם לציית, הוא נתן לחרדים להתגולל על גמזו כאילו גמזו איננו מינוי שלו, וכאילו הוא עצמו איננו צד בעניין ואין לו שום אחריות. וגם להטיל סגר על ערים חרדיות עם תחלואה גבוהה נתניהו לא הסכים, כי החרדים איימו שלא יצביעו לו והוא מיד התקפל ונכנע להם, למרות שלא נראה לי שהם היו מצביעים ליאיר לפיד אם נתניהו היה מגלה מנהיגות ומחייב אותם לציית להמלצות של גמזו. אם גמזו נכשל זה רק בגלל שנתניהו במקום לתת לגמזו גיבוי התחבא מאחוריו וכל הזמן התחנף לחרדים, ונתן לגמזו להיות השוטר הרע ובעצמו ניסה להיות השוטר הטוב על חשבון כולנו. עכשיו כל המדינה צריכה לשלם מחיר מאד כבד בגלל שנתניהו הוא עלוב נפש פחדן שרק דואג לעצמו ולא מנהיג, או ליתר דיוק המדינה לא צריכה אבל תשלם, למרות שהמומחים חושבים שלא צריך לסגור את כל המשק, כי נתניהו רוצה שיסגרו הכל ובייחוד שיפסיקו את ההפגנות. המפגינים לוקחים את זה מאד קשה כי הם יודעים שהמניעים של נתניהו הם פוליטיים, והבריאות היא רק תירוץ, אבל לדעתי האנשים שהפגינו צריכים להרגיש מאד גאים שהם הצליחו לערער כל כך את נתניהו, ואפילו אם ימנעו מהם להפגין כמה שבועות בכל זאת המחאה תמשיך ולא תדעך. לא מזמן קראתי מאמר על מאבק הנשים בארצות-הברית לזכות הצבעה ומישהו אמר שם שכשמפסיקים ללעוג לך ומתחילים לגלות כלפיך עוינות, סימן שהצלחת, וזה בדיוק מה שקרה עם  ההפגנות, שבהתחלה לעגו להן ואמרו בקושי רבע מנדט, אבל ההפגנות נמשכו ומאד הצליחו, והראו עד כמה ההתנגדות לנתניהו עזה ועיקשת, כי נתניהו מאד אהב להגיד כמה הוא רדוף אבל הוא לא רצה שתהיה לו התנגדות אמיתית, הוא רק רצה להפריח סיפורים על אויבים מדומים שאינם קיימים, אבל עכשיו הוא רואה וכל המדינה רואה כמה אנשים כועסים וכמה נמאס להם משלטון היחיד שלו שנהיה יותר ויותר אוטוריטרי כל הזמן, ומרוקן מתוכן את הממשלה והכנסת וועדות הכנסת ומנהל את המדינה כמו במדינות דיקטטוריות עם ראש המוסד וראש השב"כ שאינם חשופים לביקורת הציבור ואת שר הביטחון ושר החוץ שאינם ממפלגתו הוא כל הזמן עוקף בהתנהלות לא דמוקרטית ואפילו לא חוקית, כמו שהוא רצה לחתום על ההסכמים עם מדינות המפרץ שרק שר החוץ מוסמך לחתום עליהם ובכלל לא הביא אותם קודם לאישור הממשלה והכנסת. ועם הזמן ההסתה של נתניהו ומקורביו נגד המפגינים הלכה והתחזקה, וזה מפני שההפגנות הצליחו, אחרת הוא היה לועג להן, ועכשיו הוא אומר כמה הן מסוכנות, והן באמת מאד מסוכנות לשלטון נתניהו ומערערות את מעמדו כראש ממשלה, כשכל כך הרבה אנשים ממשיכים בעקביות להפגין נגדו למרות שהמשטרה נוהגת כלפיהם באלימות ועוצרת אותם ומטילה עליהם קנסות. הסבל של הציבור מנתניהו הוא סבל איום ונורא והנזק שהוא גורם למדינה כולה הוא מחריד, אבל ככל שהוא ירבה להתעלל באזרחים כך תתערער אחיזתו בשלטון, ככל השליטים המרושעים שמכבידים את ידם על אזרחיהם כשכסאם כבר מתנדנד ונוטה ליפול.   

נתניהו מסית לרצח שמאלנים

 

הערב שמעתי בחדשות שדברי רוצחו של פעיל "שלום עכשיו" אמיל גרינצוויג עוררו סערה, ואולי לא היה מקום לתת לו במה בכלי תקשורת מרכזי להסית לרצח המפגינים נגד נתניהו, אבל מה שבאמת צריך להרעיד את אמות הספים הוא הסרטון שבו נראה ונשמע אדם קורא באוזני נתניהו בעת ביקורו ברמלה, ממש לתוך אוזנו: "מוות לשמאלנים" ונתניהו ממשיך ללכת זחוח ואיננו מפנה אפילו את ראשו. אמנם ראיתי אותו מהגב בלבד, אבל תחושתי היתה שהוא חייך למשמע הדברים, שאחר כך דאג מי שדאג למחוק אותם מסרטון ביקורו ברמלה שפורסם בחשבון הפייסבוק הרשמי שלו, אך לרוע מזלו של נתניהו היה מי שצילם את הדברים כפי שהתרחשו באמת והביאם לידיעת הציבור. האדישות, אם לא זחיחות ושביעות-רצון למשמע הקריאה "מוות לשמאלנים" באוזניו, לא מנעו מנתניהו להכריז אחר כך שהוא תמיד מגנה אלימות. אבל האמת היא שלא רק שאיננו מגנה אלימות, אלא הוא מלבה ומעודד אלימות נגד שמאלנים, אם באמצעות נושא כליו אמיר אוחנה שעודד את המשטרה לנהוג נגד המפגינים באלימות, ואם באמצעות אנשי לה-פמיליה ודומיהם שהתגלו כמיליציה הפרטית שלו, ולא היתה לו שום מלה רעה לומר לא על קריאותיהם "אני שונא את הערבים" ולא על איומיהם על חיי השמאלנים. האיש שעלה לשלטון על גוויתו של יצחק רבין, ממשיך לעודד את חסידיו לרצח שמאלנים. הרי האוהד המסור שצעק באוזניו "מוות לשמאלנים" לא היה מעז להוציא מפיו את הדברים, לולא ידע שינעמו לאוזני ראש הממשלה. וגם רוצחו של אמיל גרינצוויג לא היה מעז לדבר כפי שדיבר, לולא ידע שראש הממשלה עומד מאחוריו, או מלפניו, ובשני המקרים איומי הרצח על השמאלנים רצויים לו.

כדי לחפות על ההסתה וליבוי היצרים נגד המפגינים נגדו, שהרי הגדרת השמאל של נתניהו רחבה בהרבה מגודלו האמיתי של השמאל בישראל וכוללת את כל יריביו ומתנגדיו, טווה נתניהו סיפורים על איומי רצח נגדו כביכול. הוא אפילו גילה כמה חשבונות פייסבוק מזויפים שבהם קראו אנשים בלתי-קיימים לרצוח אותו, והמשטרה אפילו תפסה ליד מעונו חסר-בית לוקה בנפשו עם שני תערי גילוח – שבפי נתניהו הפכו ל"סכינים", ואפילו מצאו בכליו אקדח פלסטיק, ודיווחו על כך בחדשות, כאילו היה מדובר בנשק אמיתי. הניסיון הבלתי פוסק של נתניהו לתאר ניסיונות כביכול לרצוח אותו מפחידים אותי בפני עצמם, כי נתניהו תמיד משליך על אחרים את מזימותיו שלו, ואני חרדה שהוא מנסה להכין את הקרקע לרצח של שמאלנים, שאותו ינסה להצדיק בטענה שהשמאל הוא זה שמאיים על חייו. רוב הרוצחים בהסטוריה הציגו את קרבנותיהם כמי שאיימו עליהם כביכול, כדי להצדיק את רצח קרבנותיהם כהגנה עצמית. אבל איש בשמאל, או במה שנתניהו מכנה "שמאל" איננו מעוניין ברצח נתניהו. מתנגדי נתניהו רק שואפים לסיים את שלטון הטרור רב השנים שלו בהתפטרותו ובפרישתו מהחיים הפוליטיים. לא מעטים מביניהם אפילו מוכנים לוותר על העמדתו לדין, ובלבד שיתפטר ובכך תינצל מדינת ישראל משלטונו שהפך לשלטון בלתי דמוקרטי שמנסה למנוע מאזרחים ערבים להצביע בבחירות באמצעות הטרדה והפחדה, ובאמצעים דומים מנסה, ללא הצלחה רבה בינתיים, למנוע ממתנגדיו למחות ולהפגין נגדו. מי שיגיע למאהל המחאה ליד טרה-סנטה בשעות השקטות שבין ההפגנות, יוכל לראות כמה המפגינים נגד נתניהו שקטים, בעוד שבמתחם הריק למדי שהקים הליכוד ליד שער הכניסה למתחם המעון, פועל כמעט תמיד רמקול שמשדר בקולי קולות הקלטות של נאומים ושירים או הכרזות תמיכה בנתניהו, שמחרישות את אוזני המפגינים נגדו. בשבוע שעבר עברתי שם  בטיול עם הכלב ושמעתי איך נער מבין המפגינים נגד נתניהו ביקש מאנשי הליכוד להנמיך את הקול, והם אמרו לו שזה לא הם: ליד המשדר ישב אדם שכנראה קיבל תשלום להשמיע את ההקלטות בקול שיחריש את אוזני המפגינים נגד נתניהו, מה שלא הפריע לנושא כליו של נתניהו אמיר אוחנה לטעון שמאהל המחאה מפריע לשכנים. אני עוברת שם ומתבוננת, ואני נמצאת קרוב, אבל לא בתוך ההפגנות, שהן המקום של האמיצים. אתמול הייתי קרובה במיוחד, בגן הג'ירפה, שמעתי את התופים והקריאות "הון שלטון עולם תחתון", שאין מדויקות מהן, כשחושבים על לה פמיליה ושאר מעריצי נתניהו, וצפיתי במפגינים שהתפזרו לאיטם. ומה שהכי מדהים, שהמפגינים האלה, שמסכנים את חייהם שבוע אחר שבוע, כי איש איננו מטיל ספק בכך שיש בין אנשי הימין מי שמוכנים לרצוח אנשי שמאל, הרי רצח אמיל גרינצוויג ורצח יצחק רבין כל כך השתלמו להם, הם מפגינים שמחים. הם עוטים תחפושות צבעוניות ונושאים שלטים משעשעים, הם מתקשטים בלבבות ופרחים, ומתחפשים לדמויות קומיקס וחייזרים, כי כפי שכתב אחד מהם בצדק "עדיף חיזר מחזיר". הם מאוימים והם צוחקים, ולא מתוך תמימות, ולא מתוך ביטחון שיצליחו, רק מפני שהם רואים שהם אינם בודדים במערכה, ומפני שהם יודעים באיזו רשעות הם נלחמים, וכמה שהם צודקים.

תשעה באב ברחוב עזה

ערב תשעה באב, כבר שש בערב. אושר צועד בבטחה במעלה רחוב עזה. מישהו קורא בשמי, אני מסתובבת ולא מזהה. זה איציק, הבעל של חברת ילדותי מלכי, עם נכדם איתמר. הם באו לבקר את הנכדים בירושלים ועכשיו הם הולכים לבקר במאהל המחאה. איתמר זיהה אותי כי אנחנו נפגשים לעתים קרובות בגינת המשחקים שליד ביתי ואז הוא שואל אותי הרבה שאלות. סיפרתי לו שבלילות מדליקים ברחוב עזה מנורות של זהב והוא רוצה לראות אותן פעם, אבל הימים ארוכים וכשמנורות הזהב נדלקות איתמר ואחיו כבר ישנים. אחרי שבני גנץ חבר לנתניהו מלכי אמרה לי שהיא כל כך מיואשת. אני לא התייאשתי בגלל שזכרתי איך כשהלאומן האוסטרי חובב היטלר יירג היידר הצליח מאד בבחירות בשנת 1999 ונראה כמי שדוהר ללשכת קנצלר אוסטריה הייתי מיואשת ומפוחדת, וההיסטוריון אנטון פלינקה אמר שהיידר יהרוס את עצמו כי יש לו ייצר הרס עצמי. חשבתי אז שהוא מדבר ממשאלת לבו, אבל הוא צדק. גם לנתניהו יש ייצר הרס עצמי, בגלל שגעון הגדלות והיוהרה האינסופית שלו, ששזורים בקטנוניות ובקמצנות כספית ורגשית. תחבולותיו רבות, אבל חברים אמיתיים אין לו, ועל מי שבראש מעייניו כוח כבוד וכסף קשה לסמוך. מנהיג צריך חברים שילכו אחריו כאשר איננו יכול לתת להם דבר מלבד תקוה, אמונה ותחושת-מטרה. לשם כך הוא צריך שיהיו לו עצמו שלושת אלה, ואין מדובר בתקוה להישאר ראש ממשלה לנצח, אמונה שאין גבול לכוחך, ותחושת-מטרה לבטל את כתבי האישום נגדך. אלה אינן אלא ביטוי לריקנות משטרו של נתניהו, שמושך אליו את אלה ששאיפותיהם הן כוח כבוד וכסף. אבל מי שבראש מעייניו רק כוח כבוד וכסף לא ירחיק לכת.

אני חושבת ללכת איתם יחד, אבל אושר מבקש לחצות את הכביש. אני חוששת שפניו לגן העצמאות, אבל אם אלך לשם לא אספיק לבשל ולאכול לפני הצום. אני מושכת אותו לשדרות בן-מיימון. אושר איננו מתנגד. אנחנו שבים הביתה ואני קצת מצטערת שלא יצא לי לדבר עם מלכי, ושתמיד אני לחוצה לפני צומות, ואז מגלה שבישלתי יותר מדי ושיש לי מספיק ודי זמן לאכול ולשתות. תמיד לפני הצום אני נתקפת פחד מרעב וצמא, מין פחד שאי אפשר להסביר וגם לא להפיג במחשבות הגיוניות.

עשר בלילה. אושר מבקש לשכב בגינה ולהינות מאוויר הלילה הקריר אחרי יום של שלושים וחמש מעלות חום. על הספסל שאושר אוהב לשבת עליו יושבים כעת בחור ובחורה, והבחור מניח את רגליו על כתפיו של חברו שיושב על האספלט ומשעין את ראשו על הספסל. משהו בהנחת הרגליים הזאת על כתפי החבר מעצבן אותי, מין כוחנות שכזאת. אולי לחבר לא אכפת, אבל אולי לא נעים לו וגם לא נעים לו לומר. אנשים סובלים המון דברים בכדי להיחשב חברותיים. מולם יושב עוד זוג ואחר כך מגיעה עוד בחורה עם בקבוק ויושבת גם היא על הספסל, מצדו השני של מניח הרגליים, שמדי פעם מקפל את רגליו ואז מניח אותן שוב על כתפי חברו. הם שותים ואוכלים, ואני חושבת פתאם שהם סידרו להם מין פיקניק לילה בגינה כי בתי הקפה סגורים הערב, ובכלל אין ברחובות אנשים. לרוב בערב תשעה באב הולכות חבורות לכותל ושבות ממנו, והרחוב מלא לובשי שחורים ולבנים, הראשונים מתאבלים על חורבן הבית והאחרונים מצפים למשיח, וגם בגינה הם יושבים לפעמים. אבל לכותל קשה לגשת כעת, אסרו להצטופף שם מפחד המחלה, ועכשיו הגינה חשוכה וגם הרחובות חשוכים, ולגינה ירדו להם האפיקורסים לשתות בירה בחשכה.

גם בבוקר הרחוב כמעט ריק. אין שבים מן הכותל בהמוניהם, ואין יורדים אליו, במאהל המחאה בוודאי עוד ישנים. אפילו בעלי כלבים אינם מסתובבים בהמוניהם. אושר הרגיש רע כל השבוע ואני די מדוכאת מזה. בתשעה באב מתאים להיות מדוכאים.

אני חושבת שאקרא את מגלת איכה אבל אני קוראת רק את "הארץ", על המפגינים ועל לה-פמיליה שתוקפים את המפגינים באלות ואגרופנים ובקבוקי זכוכית שבורים. בעבר נתניהו הקפיד לשמור מרחק מאנשי לה-פמיליה. כעת הם מתגלים כמיליציה הפרטית שלו. זעקות הקרב שלהם "יגאל עמיר יגאל עמיר יגאל עמיר" חושפות את מה שאנשי הליכוד מנסים לרוב להסתיר: שלטון הליכוד איננו מבוסס על רצון העם, כפי שיש להם חוצפה לטעון לאחר שקנו את שלטונם בשיחוד עריקים מבין יריביהם. שלטון הליכוד מבוסס על בריונות ואיומי רצח על השמאל, שעליהם מנסים לחפות בסיפורי איומים ברצח כביכול על ראש הממשלה. אבל הניסיון לצייר את האלימים כקורבנות איננו משכנע אפילו אותם. בפועל הם אינם חדלים לאיים על השמאל, ובעצם על כל יריב שהוא, באלימות וברצח. כמו מאפיונרים מבסס הליכוד את שלטונו על האקדח שקנהו תמיד מציץ מהשרוול: או שתקבלו עליכם את עול מלכות נתניהו ותרעדו מפחד, או שנרצח אתכם. באופן מוזר, אחרי כל כך הרבה איומים שגם יוצאים לפועל, באופן מוזר הפחדים מתפוגגים. על זה נתניהו לא חשב, שכשלשמאלנים כבר אין מה להפסיד, הם כבר לא מפחדים.

מסתבר שרבים מהמפגינים הם אנשי ענפי התרבות הסגורים. נתניהו לא ציפה שדוקא הם יתקוממו. אולי האמין בעצמו בתעמולה הזדונית ששילחה בהם שנים מלאכית החבלה שלו מירי רגב, כאילו הם נטע זר, זרים לעמם, לא אהובים ולא רצויים. לא טוב להאמין בתעמולת הרשע שהמצאת בעצמך. כעת איש בענפי התרבות איננו מאמין לנתניהו שסגר אותם בגלל המחלה. כולם משוכנעים שסגר אותם בגלל שכמנהג הרודנים הוא רואה באנשי התרבות יריבים פוליטיים. הרודן איננו אוהב את האנשים היוצרים והחושבים והגורמים גם לזולתם לחשוב ולהרהר בדברים. הרי שנים השתלחה בהם מירי רגב, וסגירתם כביכול בגלל המחלה, וללא תאריך פתיחה, נראית כמו התגשמות חלומם הרטוב של נאמני נתניהו גסי הרוח והבורים. שני שרים לא יוכלו לתקן את מה שעשיתי הצהירה מירי רגב. לפעמים צריך להתייחס לדברים באופן מילולי, כי הפה מודה במה שהלב לא התכוון להודות אם יש בכלל לב. כששלטון בנוי כולו על אדני שקר, אבוי לו כשהנתינים כבר אינם מאמינים.

בשלוש אני מדליקה את הטלויזיה לצפות במשדר החדשות של ערוץ 2 לראות מה קורה בארץ ובעולם. גם בערוץ 2 מדברים על דנה רון שכביכול איימה בפייסבוק לרצוח את נתניהו שמתברר שהפרופיל הזה מזויף. באתר הארץ כתבו הרבה מגיבים שבטח יאיר נתניהו זייף את הפרופיל. אני לא יודעת אם זה נכון אבל ברור שנתניהו מנסה לשכנע שהוא המאוים ולא המפגינים נגדו, וברור שרוב הקוראים לא מאמינים.

ירון אברהם שמגיש את המשדר אומר שעוד מעט תדבר סיון רהב-מאיר על תשעה באב ושיש לה מה להגיד. אני בטוחה שיש לה מה להגיד ואני ממהרת לכבות את הטלויזיה. לפני כמה ימים שמעתי אותה מסבירה בתגובה למחאתה של השרה מירב כהן על כך שבקבינט הקורונה אין כלל נשים, שצריך להיזהר עם הדרישה לשלב נשים, כי גם חנין זועבי היא אשה. בשביל סיון רהב-מאיר הדרישה לשוויון לנשים מאד מסוכנת, גם כי היא מרגיזה את הגברים הדתיים השוביניסטים שהם קהל נלהב של פיליס שלאפלי הישראלית, וגם בגלל שאם מכבדים את ערך השוויון עוד אפשר לחשוב שצריך לשלב גם ערבים, וזה ממש מסוכן לסיון רהב-מאיר שעיקר מפעלה הוא לשלול את זכויות האדם של הערבים כדי להכשיר את הגזל של המתנחלים, שכמובן בשפה המיוחדת של המתנחלים קוראים לזה אהבה ואחדות. לטיפול במחלת הקורונה קוראים כל הזמן מלחמה כדי להעביר את המסר שזה עניין רק לגברים ורק ליהודים. אבל הקורונה היא מחלה, לא מלחמה. גורם אותה נגיף שכל האנשים שווים בעיניו. זה מה שיפה בנגיפים, שמבחינתם בנימין נתניהו ואמיר אוחנה וסיון רהב-מאיר, הם בדיוק כמו אחמד טיבי ואיימן עודה, הנגיפים מבחינתם ממש לא מבדילים. היה הגיוני שבימים שבהם צריך לטפל במגפה, תהיה שותפות של יהודים וערבים, שגרים באותה ארץ ונפגעים מאותן מצוקות ומאותם נגיפים. היה הגיוני שתהיה הנהלה משותפת של יהודים וערבים, שיהיו בה רופאים ורופאות מנוסים משני העמים. אבל כנראה שבלי להדביר את נגיף הגזענות, יהיה קשה להדביר נגיפים אחרים.

ברבע לארבע אושר מבקש לצאת והפעם אנחנו שמים את פעמינו לגן העצמאות. אנחנו עוברים ליד המוחים. רובם יושבים ליד הגדר של טרה סנטה, אבל בחלק הקרוב לכניסה למתחם, שפעם היה בית בודד נמוך גדר וכעת הוא מתחם מבוצר בגדרות וסורגים ומסכים וחיילים ומאבטחים, מתקבצים תומכי נתניהו עם השלטים "נתניהו טוב לישראל" ו"השמאל מצפצף על הכרעת הבוחר" – כאילו לא זכו מתנגדי נתניהו בששים ושניים מנדטים בכנסת, שנגנבו מהם כמנהג נתניהו בדרכי שוחד והפרת אמונים. עשרים שנה ויותר שמענו שהסכם אוסלו איננו לגיטימי, כי קנו את הצבעתו של אלכס גולדפרב במיצובישי. כעת מסתבר שקניית עריקים שגונבים את קולות בוחריהם היא "הכרעת העם". היום תומכי נתניהו שקטים. לרוב הם מפעילים מגאפונים, נואמים ומשמיעים שירים בקולי קולות. כבר כשהמוחים הקשישים החלו במחאתם הצנועה ניסה הליכוד להחריש את דבריהם בעזרת מכונית שהשמיעה שירים וקריאות למען נתניהו בקולי קולות. הליכודניקים כדרכם מרעישים ללא הרף בקולי קולות ואז מבקשים להפסיק את ההפגנות נגד נתניהו בטענה שהן מפריעות לשכנים – ולא שיש שם כל כך הרבה שכנים, במתחם שעליו השתלטה כדרכה משפחת נתניהו וסילקה את רוב האחרים.

בגן העצמאות אני רואה שוב את החבורה שישנה שם על הדשא על מזרונים. תהיתי מי הם, כי הם מוקפים בדגלי ישראל ואינם נושאים דגלים שחורים. מכתבתו של ניר חסון ב"הארץ" למדתי שהם נגד נתניהו אבל מנסים להיות אחרים, לחשוב מה יהיה אחרי שלטון נתניהו. זה קצת מצחיק אותי. קודם כדאי שתצליחו לסלק את נתניהו מהשלטון, אחר כך תחשבו מה אתם רוצים במקומו. כשיש לאשה בעל אלים שמכה אותה שנים, היא זקוקה להרחקת הבעל ממנה, רצוי למאסר, כדי שתוכל להמשיך בחייה. היא איננה זקוקה לדיונים על משמעות החיים. בכל מקרה קראתי בכתבתו של ניר חסון שהמשטרה מנסה לסלק אותם מגן העצמאות בטענה הם מפריעים למעבר. הם מתקבצים בפינת המדשאה ולא מפריעים לשום מעברים. למטה, ליד קפה עלמה, מתאספים שוטרים ואנשי מג"ב לקראת ההפגנה בערב. הפעם אינני רואה פרשים עם סוסים.

פתאם מסדרים במעלה גן העצמאות שולחן ומקרופונים ובאים צלמים וכתבים. שלושה ממפגיני בלפור עומדים לדבר. מאחוריהם שלט גדול Crime Minister וגם שלטים קטנים עם אותם מסרים. אני נעמדת עם אושר מאחורי העיתונאים והצלמים. אינני קולטת את שמו של היושב באמצע שהוא כאילו המנחה ומדבר ראשון. הוא אומר שהמשטרה מכירה טוב מאד את לה-פמיליה, מכירה אישית את האנשים ודרכי הפעולה, ואם תרצה לטפל בהם היא תדע בדיוק מה לעשות. הוא מוסיף שהם, המפגינים, לא מפחדים והם לא יפסיקו למחות ולהפגין. אחר כך מדבר היושב לימינו חיים שדמי, פעיל המחאה שנתניהו האשים שאיים עליו ועל בני ביתו, וחיים שדמי אומר שצריך לשמוע את דבריו הלא ערוכים. אני מאמינה לו, כי מירי רגב ונתניהו גם טענו שהעבודה של איתי זלאיט "הסעודה האחרונה" עם בובת נתניהו ליד שולחן ערוך בכל טוב היא איום על נתניהו בצליבה. אני הבנתי שהעבודה הזאת אומרת שנתניהו החזיר זולל וסובא על חשבון הישראלים הרעבים, אבל סוף שלטונו קרוב, כי בישראל שולחים מושחתים לכלא אם הורשעו בבית המשפט, לא מוציאים להורג ולא צולבים. נתניהו נורא מנסה להמציא את עצמו כבן דמותו של יצחק רבין, אבל זה רק מזכיר שהוא המסית נגד רבין, לא הקורבן, ומי שתמיד ייזכר כראש המסיתים. ואי אפשר שלא לחשוב על אנשי לה-פמיליה שתוקפים את המפגינים נגד נתניהו באלות ובקבוקים שבורים וצועקים יגאל עמיר יגאל עמיר יגאל עמיר והם הפרצוף האמיתי של נתניהו מאחורי ההתחסדויות וההתקרבנויות והשקרים.    

חיים שדמי מתרגז יותר ויותר. הוא מספר שעמד לצאת לפני כמה ימים כדי לערוב לאחד מהמפגינים שנעצר, ואז נגשו אליו שני שוטרים סמויים ואמרו לו שיתלווה אליהם לחקירה על נהיגה בהשפעת סמים. הוא התרגז והתרגז ואמר שלא ניתן למשטרה להטריד אותו ככה ושאם הם ימשיכו נמלא את בתי המעצר ונגרום למערכת כולה לקרוס. ידעתי ישר שלא ישדרו את הדברים שלו כי הם נשמעו כמו חלק ממחאת הקנאביס של גיא לרר, בזמן שהוא היה צריך להגיד רק משפט אחד – שהשוטרים עצרו אותו מעצר שוא בעילה של נהיגה בהשפעת סמים כדי לעצור את פעילותו הפוליטית, ודוקא את זה הוא לא אמר וזה חבל שהוא לא אמר את זה במקום כל הדיבורים האחרים. באמת בערב משדרים רק את דברי הפעיל המבוגר על כך שהמשטרה מכירה טוב מאד את לה-פמיליה, שזה יותר רלוונטי לעניין. בשלב הזה מגיע מישהו עם כלב שמתחיל לנבוח על אושר ואושר נובח עליו בחזרה, אז אני מושכת את אושר ומסתלקת, ולא שומעת מה אמר הדובר השלישי הגדול והקירח שהיה לבוש כמו עורך-דין.

השעתיים האחרונות של הצום הן הקשות ביותר, אבל גם הן מסתיימות ואני שותה סודה קרה ואוכלת אבטיח ואפרסקים, כמעט כמו נתניהו בפסל הסעודה האחרונה, אבל בלי עוגה ובלי נקניקים. בעשר אנחנו יוצאים לטיול ערב, ושומעים את קולות המחאה, אבל אושר מקפיד לפנות לגן הג'ירפה ולא להפגנה. הוא מאד מפחד מרעש ומאנשים. כשאנחנו שבים הביתה אני שומעת אשה צועקת שניים וחצי מיליון, שניים וחצי מיליון, וכשאני מתקרבת לפיצריה של הלל פרקש אני רואה שהיא לובשת חולצה של מח"ל וצועקת על המפגינים שבאו אחרי ההפגנה לאכול פיצה שאנחנו, כלומר הליכוד, לא הולכים לשום מקום, אנחנו ארבעים שנה פה ואנחנו נשארים. האנשים ביקשו ממנה כמה פעמים ללכת אבל ליכודניקים אינם ממהרים להסתלק. ובכל זאת אחרי שאשה אחת אומרת לה יופי אבל אני לא רוצה לדבר איתך היא הולכת ומשתרר שקט ליד הפיצריה, ואני חושבת איך הליכודניקים תמיד מאיימים וכופים את עצמם, כי בתוך תוכם הם יודעים שלמרות שהם חוזרים ומצהירים כמה העם רוצה רק אותם, בלב הם יודעים שכולם מחכים שהם ילכו כבר ביחד עם המנהיג המרושע והמושחת שלהם, ואפשר יהיה לפחות לאכול פיצה בשקט בלי לשמוע איומים מליכודניקים, ובלי שנתניהו יבכה לנו כמה הוא מאוים בזמן שהוא קורא למפגינים מפיצי מחלות ומלוכלכים ומשסה בהם את ביריוני לה-פמיליה שלו ששוברים על ראשם בקבוקים.

כיצד מתחנפים ומשקרים ושטויות מדברים

השבוע נדהמו הגרמנים לגלות שבמשך עשר שנים פעלה ברחבי גרמניה מחתרת נאציונלסוציאליסטית שקראה לעצמה מחתרת נאציונלסוציאליסטית ורצחה לפחות עשרה אנשים, מהם שמונה מהגרים מתורכיה ומהגר אחד מיוון ושוטרת גרמניה אחת. רצח השוטרת ופציעה קשה של שותפה השוטר נחשבו למיסתוריים. רצח המהגרים התורכים והיווני נחשב לרצח רגיל – קראו לזה רציחות הקבאב וייחסו להן מניעים פליליים, ברמז עבה שהתורכים רוצחים את עצמם. בשבוע שעבר חברי המחתרת נכשלו בשוד בנק בעיר אייזנאך – אחד מרבים שהם ביצעו כדי לממן את פעילותם הנאצית - והחליטו להתאבד ובאמת התאבדו בקרוואן שלהם שבו הגיעו לבצע את השוד, והודיעו לחברתם שנשארה בדירתם המשותפת בעיר צוויקאו שתתאבד גם כן, אבל היא ברחה ולבסוף הסגירה את עצמה למשטרה אחרי שניסתה לפוצץ את הדירה כדי להשמיד ראיות, דבר שלא צלח בידה, כי המשטרה הצליחה למצוא בדירה את האקדח שבו רצחו את השוטרת ועוד כלי נשק ועדויות לעשרת מעשי הרצח ולפשעים נוספים. כולם בגרמניה מאד נדהמו איך יכלה מחתרת נאציונלסוציאליסטית לפעול עשר שנים ולרצוח לפחות עשרה אנשים מבלי ששירותי המודיעין הגרמניים יתפסו אותה. אני שיש לי לצערי מושג מה עושים שירותי המודיעין הגרמניים בימים ובעיקר בלילות דוקא בכלל לא התפלאתי שאין להם זמן לתפוס רוצחים נאצים, אם בכלל היה להם רצון לגלות ולתפוס אותם, דבר שלא הייתי מתחייבת עליו. בכל מקרה הרשויות בגרמניה מאד מודאגות מכך שמתפרסם מידע על פשעים נאצים שזה, כפי שהקנצלרית אמרה, בושה לגרמניה, וזה מבייש את הגרמנים, ולכן הם פועלים ללא לאות ובלי לחסוך במשאבים כדי שפשעים נאצים לא יתפרסמו. אתמול היתה להם הצלחה מתונה. אמנם בביטאון הרשמי של היהדות הבינלאומית המכונה הניו יורק טיימס גילוי המחתרת הנאציונלסוציאליסטית ומעשיה, כולל השמועה שחברי המחתרת שימשו כמודיעים של המשטרה ולכן לא פעלו נגדם למרות שהיו מוכרים למשטרה, התפרסמה בעמוד הראשון, אבל בעיתון "הארץ", שחלק נכבד ממניותיו נמכר למו"ל נאצי קשיש מקורב מאד לקנצלרית, לא הזכירו במלה את עניין היות חברי המחתרת מודיעים משטרתיים ובכלל פירסמו את דבר גילוי המחתרת בעמוד תשע למטה, שזה המקום שבו מפרסמים חדשות מביכות לגרמנים. גם כשהדלפות ויקיליקס חשפו את העובדה המביכה שגרמניה הפעילה מאחורי הקלעים לחצים על ארצות-הברית לתמוך בדו"ח גולדסטון ולהוקיע את ישראל כפושעת מלחמה, בעודה מעמידה פנים שהיא תומכת בעמדת ישראל, פירסמו במהדורה האנגלית של "הארץ" בעמוד הראשון, אבל במהדורה העברית בעמוד תשע למטה שזה כנ"ל המקום לחדשות מביכות על הגרמנים. גם בערוצי הטלויזיה הנצפים 2 ו-10 סוקר אתמול גילוי המחתרת הנאציונלסוציאליסטית בקצרה באמצע המהדורה ולא התחרה בתשומת הלב שעוררו הפיצוץ באירן והתפטרות הרופאים המתמחים. פעם היו לערוצי החדשות כתבים לא רק בארצות-הברית, אלא גם בארצות כמו רוסיה וגרמניה. למשל כשעוד ראינו חדשות בערוץ 1, דוד ויצטום היה כתב בגרמניה, והוא כמובן מדבר גרמנית וקורא גרמנית ויודע מה קורה בגרמניה. היום יש כתבים בעיקר בארצות דוברות אנגלית כמו ארצות-הברית ובריטניה ובעיקר הארצות האלה מסוקרות. כך למשל במהדורת אחר הצהריים של ערוץ 2 דיברו על הקריירה החדשה בעיתונאות של צ'לסי קלינטון, אבל לא הזכירו במלה את גילוי המחתרת הנאצית בגרמניה. בערוץ 10 נדב אייל דוקא כן השתדל ודיבר על זה אבל הוא קרא להם כל הזמן המחתרת הניאו-נאצית, למרות שהם קראו לעצמם המחתרת הנאציונלסוציאליסטית ואין סיבה מיוחדת לקרוא להם אחרת, וחוץ מזה כל הפרטים התבלבלו לו ואת תמונות הפושעים הנאצים הוא תיאר כתמונות הנרצחים והתקשה להסביר היכן הם פעלו. באמת זה מסובך, כי הם פעלו בהרבה מאד ערים במזרח ובמערב גרמניה, ובשביל להבין כהלכה צריך להיות מסוגלים לקרוא ולהבין את התקשורת הגרמנית, אבל כיום אין לאמצעי התקשורת הישראלים כתבים קבועים בגרמניה. לכל היותר שולחים כתב מארץ אחרת שאיננו דובר גרמנית. בעיתון "הארץ" היה לא כל כך מזמן כתב שהירבה לדווח על פעילות אנטישמית ונאצית בגרמניה ובדרך פלא הוא נעלם מדפי "הארץ" מבלי שאיש אמר על כך דבר. זה הזכיר לי את האופן שבו אני נעלמתי מעל דפי "הארץ" לפני שנים, אחרי שדובר שגרירות גרמניה כתב לעיתון שפירסום מאמריי מהווה סכנה ליסודות קיומה של הרפובליקה הגרמנית. עכשיו אפשר לקרוא את המכתב השלם בתיק בית המשפט, באחת מתביעות הדיבה נגדי, ואת פסקי הדין בתביעות הדיבה נגדי אפשר לקרוא בהרבה אתרים באינטרנט, ועל המחתרת הנאציונלסוציאליסטית אפשר גם כן לקרוא בהרבה אתרים באינטרנט בגרמנית ובשפות אחרות, וגם את הרשימות שלי אפשר בינתיים לקרוא באינטרנט ואני מקוה גם לפרסם עוד ספרים. בשורה התחתונה אני לא בטוחה אם אני צריכה להצטער על כל ההתנכלויות כלפיי הפירסומים שלי. אני אדם מאד שמרן, ולולא מנעו ממני כליל לפרסם מאמרים בעיתונות היומית, אולי עד היום הייתי ממשיכה לשלוח מדי פעם לעיתון "הארץ" מאמרים צנועים של 600 מלה ולקוות שאחד מתוך עשרה יתפרסם, כמובן בחינם. את האינטרנט גיליתי מחוסר ברירה, בהעדר במה אחרת, ביסודי אני אדם של חומרים מודפסים, ומעדיפה תמיד לקרוא ספרים ועיתונים מאשר במחשב, למרות שבלית ברירה גם למחשב התרגלתי ואני שמחה על כך. בחיים אתה אף פעם לא יודע מאין תצמח לך רעה ומאין תצמח לך טובה, לכן למדתי לקבל הכל ולא להצטער יותר מדי ולקוות לטוב, שלפעמים גם בא.

*

בין ההתעסקות שלי אתמול באתרי החדשות הגרמניים ובטלויזיה הגרמנית כדי ללקט פרטים רבים ככל שניתן על המחתרת הנאציונלסוציאליסטית, ניסיתי גם למיין עיתונים ישנים שלאחרונה איימו להטביע אותנו, אחד מהם היה גיליון של דה מארקר מן ה-27 בספטמבר שבו מצאתי את כתבתו של אופיר בר-זוהר על פאנל "תקשורת בעידן של טייקונים", בהשתתפות אישי תקשורת, ביניהם גם אילנה דיין שדבריה משכו את עיקר תשומת לבי וגם צוטטו בכותרת הכתבה.

וכך צוטטה שם אילנה דיין: "מהרגע שאמצעי התקשורת נהפכו להיות לא רק נחלתם של בעלי ההון, אלא נחלתם של בעלי הון שהבינו שהיכולת שלהם נבנית לא רק מעמודי הפובליציסטיקה אלא גם בחדשות, היכולת השחיתה גם את השיח הציבורי . זה קורה בעיקר בעיתונות. מה שקרה בערוץ 10 זה עווית, זה פתולוגיה. גם אני חוויתי עווית כזו פעם אחת, אבל זה לא הרוטינה. זה כן הרוטינה ושגרת יומם של העיתונאים בחלק מהעיתונות הכתובה – לא בעיתון שרולניק עובד בו".

מה את אומרת, אילנה דיין. את אמנם לא עוסקת באנטישמיות או בנאציזם או בגרמניה או סתם בספרות יפה, ואת לא חייבת לדעת כל מה שעבר על ענת פרי וגם על עיתונאים מקצועיים שניסו לכתוב ב"הארץ" על נושאים כמו הסצינה הנאצית בגרמניה, אבל את חייבת לדעת על עיתונאית מאד חשובה ואמיצה בשם רותי סיני שפוטרה מ"הארץ" אחרי שנים רבות של עבודה מסורה שהביאה לעיתון הרבה כבוד, מפני שאמרה משהו שלא נשא חן בעיניי המו"ל ובסמיכות זמנים חשודה לניסיונה להקים ועד עובדים של עיתונאי "הארץ", שהמו"ל שלו מונע מהם את זכות ההתאגדות, שהיא זכות אזרח יסודית ויסוד מוסד של הדמוקרטיה. וזו רק דוגמה אחת, חשובה במיוחד אבל לא היחידה.

וזה לא הכל, אילנה דיין מצוטטת עוד:

"שמעתי מישהו שעבד פעם עם נוח מוזס והיה עוזרו האישי. הוא סיפר שמוזס ידע שמוטי גילת עבד על תחקיר על שר המסחר והתעשייה שהיה אז חיים בר-לב, מפא"יניק אהוב. מוזס אמר לעוזר "הוא איש טוב, בר-לב." מאותו רגע, גם העוזר וגם האחרים שהיו מעורבים הבינו את הרמז. היו גם רשימות "האנשים המוגנים" של דב יודקובסקי. "הארץ" היה יוצא דופן אז וגם כיום."

לא גברת דיין. "הארץ" מעולם לא היה יוצא דופן, אם כי "הארץ" הקפיד להתרחק מפלילים והסתפק בנבלות ברשות התורה. ב"ידיעות אחרונות" כשמישהו רצה למנוע את פרסום מאמרי בעיתון, הוא זייף את המאמר והכניס לתוכו שגיאות במוצאי-שבת, כשהעורכת הקבועה נעדרה, ולמחרת הוא צעק עליה שהמאמר שלי היה מלא שגיאות שהיא לא ראתה ואסור לפרסם אותי, ולא היה לי פשוט לשכנע אותה שלא היו שגיאות במאמר ששלחתי לה אלא הוכנסו שגיאות במערכת בכוונה, והיא גם מאד פחדה מהזייפן שהיה לו מעמד מאד חזק בעיתון. שקלתי להתלונן אז במשטרה אבל החלטתי שעדיף להתנזר מקריאת "ידיעות אחרונות". אחר כך הגיע שלדון אדלסון עם העיתון המחורבן שלו שמדפיסים דוקא בדפוס "הארץ", ונקם את נקמתי ב"ידיעות אחרונות" בצורה שלא יכולתי לחלום עליה, מה שמלמד שוב שמלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים. טוב, אולי אני לא צדיקה כל כך גדולה, אבל בהתחשב במה שסבלתי בגלל מאמציי לכתוב על הנושאים שחשובים לי ונדמה לי שחשובים גם לכלל, נדמה לי שמגיע לי שיחול עליי דין צדיקים.

אילנה דיין נחשבת לאשה אמיצה ונועזת ואולי היא באמת כזאת, אבל היא גם די חנפנית, וחנפנות היא דבר שבהחלט עוזר לאנשים בקריירה, ובמיוחד בקריירה בעיתונות.

*

באותו דיון דיבר גם עורך דה מארקר גיא רולניק על הקו העקבי שעיתונו מוביל במשך שנים בנושאי המחאה החברתית. מדבריו השתמע שבכלל דה מארקר התחיל את המחאה ודפנה ליף רק הצטרפה אליה. קודם כל יש הבדל מאד עקרוני בין דה מארקר שאכן כותב בעקביות נגד הריכוזיות במשק ובמיוחד נגד היריבים הכלכליים של עמוס שוקן, שלמשל שלשום, ב-13 בנובמבר, בכתבה בדה מארקר על הריכוזיות בתקשורת, כלל לא הוזכר, לבין המסרים של דפני ליף שרובם הפוכים למסרים של דה מארקר ועיקרם הוא גידול בתקציב וגידול בהוצאה בתקציב לחינוך, דיור ורווחה, כי דפני ליף ויצחק שמולי, עם כל ההבדלים ביניהם, מייצגים השקפות עולם סוציאליסטיות, ודה-מארקר מייצג השקפת עולם קפיטליסטית, שמנסה להסיט את המחאה למטרות של עמוס שוקן, כמו פגיעה ביריביו,  למשל נוחי דנקנר, ושנאת חרדים, שמנהיגי המחאה בכלל לא התייחסו אליהם, כי שנאת חרדים שייכת להשקפת עולמם של עמוס שוקן וגיא רולניק אך לא להשקפת עולמם של מנהיגי המחאה. ובמה שנוגע לעקביות, הרי עיתון "הארץ" הוביל הגחכה גורפת של מחאת הקוטג', שללא הצלחתה לא היתה פורצת גם מחאת האהלים. צריך להודות שגם שלי יחימוביץ' מסיבותיה הבלתי מובנות לי התנגדה למחאת הקוטג', ושעיתון "הארץ" לוחם בעקביות בשלי יחימוביץ' בגלל עמדותיה הסוציאליסטיות. מאז אריאל שרון לא היה פוליטיקאי שעיתון "הארץ" נלחם בו כמו בשלי יחימוביץ', שרבים מהתומכים במחאה רואים בה כתובת פוליטית. נכון שכשעיתון דה מארקר ראה שאם ימשיך ללעוג למחאה הוא יאבד את קוראיו הצעירים – קוראי "הארץ" בני גילי ומעלה לרוב מתעבים את דה מארקר ומשתמשים בו בעיקר כבסיס לכוס הקפה או התה – מיהר גיא רולניק ובסיבוב פרסה הפך לתומך נלהב של המחאה, כשהוא מנסה להסיט אותה לכיוונו שלו כמובן, מה שמוכיח שהוא איש שיווק מצוין. הכרתי מישהו כזה שהתחיל כל ויכוח ב"אני בעצם מסכים איתך" ואז אמר את ההיפך הגמור מדבריי. כאיסטרטגיית שיווק זו בהחלט איסטרטגיה טובה.

*

בכל זאת נכנסתי אתמול גם לאתר ynet כדי לראות אם אולי העיתונאי אלדד בק כתב משהו ב"ידיעות אחרונות" על המחתרת הנאציונלסוציאליסטית בגרמניה. אני במקרה מכירה את אלדד מאז ששנינו חיינו בוינה. הוא שולט בשש שפות וחי עכשיו בגרמניה ונוסע הרבה בעולם וכותב על דברים שהוא גם מבין בהם, שזה די נדיר. פעם הזמינו את אלדד לתכנית של דנה וייס על המהפכה בתוניסיה. אלדד שולט בין השאר בצרפתית וערבית וביקר הרבה פעמים בתוניסיה, בפעם האחרונה לפני אותו דיון, אבל לא נתנו לו לפצות את פיו. בכל פעם שהוא ניסה לדבר התפרץ לדבריו עיתונאי אחד שאיננו דובר צרפתית או ערבית ומעולם לא ביקר בתוניסיה, אבל קולו היה כמעט היחיד שנשמע לאורך כל המשדר. בידיעות התפרסמה על המחתרת הנאציונלסוציאליסטית ידיעה של רויטרס, דוקא ידיעה די טובה, יותר טובה מזו של "הארץ" בכל אופן. במה שנוגע לגרמניה לעולם אינני סומכת על עיתון "הארץ" וגם לא על ערוצי החדשות. בכלל אם קורה משהו שמעניין אותי ומדובר בשפה שאני מבינה אני פונה לערוצי תקשורת זרים. לפני שהיה אינטרנט הייתי קונה אפילו יותר עיתונים. מעניין שדוקא השבוע היה בלתי אפשרי להשיג בארץ  את "דר שפיגל" שאני אמורה לקבל בקביעות. אמרו לי בסטימצקי שהעיתון נשלח לארץ אחרת. קצת מוזר, כי העיתון בדרך כלל מגיע בטיסות הקבועות של לופטהאנזה לישראל, שלמיטב ידיעתי אינן עוברות בשום ארץ אחרת, אבל מה אני יודעת. אולי אצטרך לחכות שהכל יופיע באתר "דר שפיגל" באינטרנט. בינתיים קראתי מה שמצאתי וראיתי חדשות בערוצים הגרמניים שיש לי בחבילה. אני משתדלת לדעת את מה שאפשר לדעת. פושעים נאצים עדיין מטרידים אותי. גם מאיראן אני מפחדת בעיקר מפני שאני יודעת שלאחמדינג'אד קשרים הדוקים עם הסצינה הנאצית באוסטריה, אנשים כמו הרברט שאלר שייצג את מכחיש השואה דייויד אירווינג וגם השתתף בכינוס הכחשת השואה בטהראן. בישראל חושבים שאחמדינג'אד הוא מוסלמי פנאטי, שזה אולי גם נכון, אבל אני במיוחד מוטרדת מכך שאימץ את האידיאולוגיה הנאצית. מצחיק אותי שמדברים כל הזמן על מלחמת הציויליזציות, ובעצם החומייניזם הוא שילוב מושלם והרמוני של מזרח ומערב, שילוב של איסלם משיחי ונאציזם, שגם הוא תנועה משיחית מאד מעוגנת בנצרות. שתי התנועות הן תנועות אסכטולוגיות, כאלה שחותרות לקץ הימים, ולכן נוטות לשימוש רב באלימות, שבלעדיה קשה לדחוק את הקץ, שזו מטרתם. באיזו מידה הגרעין האירני מסוכן לישראל וכיצד רצוי לטפל בכך אין לי לצערי מושג. שאחמדינג'אד ומרעיו הם אנשים מאד מסוכנים אני משוכנעת, כי נאצים הם תמיד אנשים מאד מסוכנים, אם כי לא תמיד יודעים איך ומאין הסכנה הזאת תפרוץ. את הדיבורים על אירן בכל הקשר שהוא ובמיוחד בהקשר של הגרעין האירני ובמיוחד במיוחד הרמזים העבים שישראל עומדת מאחורי הפיצוץ באירן, בין אם הם נכונים ובין אם לאו אני מתעבת, מפני שנודף מהם ריח של תקשורת מריונטות שמופעלת בספינים ממשרד ראש הממשלה וזה סוג התקשורת היותר דוחה שקיים, זה שהופך את העיתונאים למשרתי השלטון ולכתבי חצר. זו כמובן איננה רק שאלה של עצמאות העיתונאים מול הטייקונים או מול הממשלה. זו שאלה של יושרה ובעיקר זו שאלה של השכלה וידע, כי לא רק כסף נותן לך כוח. גם ידע והבנה נותנים לך סוג של כוח, שמאפשר לך, למרות כל הקשיים וההתנכלויות, להשמיע בכל זאת את קולך.   

זאת הרשימה המאה שאני מפרסמת כאן בבלוג וחשבתי שאולי זאת צריכה להיות רשימה מיוחדת, אבל זאת בעצם רשימה מחיי היומיום שלי ומהדברים שממלאים אותם, רשימה מהשוטף, כפי שזה נקרא, והיא עוסקת בניסיון להשיג מידע אמין, ובניסיון לבטא את מה שיודעים ומה שחושבים עליו, למרות הכל, ואולי זה דוקא הדבר הראוי והנכון לכתוב עליו ברשימתי המאה.

המוחים תפקידם רק למחות

הדרישה ממנהיגי המחאה הצעירים להגיש לממשלה רשימת דרישות מדויקת, ולא זו בלבד, אלא אף מקורות מימון, היא חוצפה. דומה הדבר לטבח כושל שמבקש מלקוחותיו הממורמרים להציע לו מה לבשל וכיצד, או לרופא השואל את החולה המתלונן איזה טיפול הוא מציע. אין זה תפקידם של מנהיגי המחאה לתרגם את רצון העם לעשייה. זה תפקידה של הממשלה. למנהיגי המחאה יש רק תפקיד אחד שלקחו על עצמם, וביצעו להפליא: להביא לידיעת הממשלה את המסר שתושבי מדינת ישראל בהמוניהם אינם יכולים וגם אינם רוצים להשלים עם מציאות שבה שכר–הדירה עבור דירת שלושה חדרים ממוצעת שוה למשכורת ממוצעת, ושכר לימוד לשני פעוטות במעון ובגן ילדים שוה אף הוא למשכורת ממוצעת, ולא נותר לשני הורים צעירים שמקבלים משכורות ממוצעות ממה לחיות, ובנוסף לכך גם מחירי המזון, המים, הדלק והחשמל עולים כל העת בקצב בלתי נתפס ובלתי סביר, ומכים מכה אנושה הן בצעירים והן בזקנים, וזאת במידה רבה בהסכמת הממשלה ואף ביוזמתה. תפקידם של מנהיגי המחאה להביא לידיעת הממשלה את המסר שתושבי מדינת ישראל לא ישלימו עם ההרס השיטתי של מדינת הרווחה שהוא גם חורבנן של זכויות האדם, כי לכל אדם יש זכות למזון ולקורת גג, לחינוך ולבריאות, ואלה אינם בזבוז או מותרות, אלא חובת המדינה לאזרחיה, והדרך היחידה שבה יוכלו האזרחים והאזרחיות לתרום לא רק לעצמם אלא גם למדינה. תפקידם של מנהיגי המחאה להביא לידיעת הממשלה שהחברה בישראל איננה מעוניינת במדינה שאיננה נותנת לאזרחיה דבר ובתמורה מרשה להם לעשות הכל, לעשוק את עובדיהם ולגזול כספי ציבור וכספי יחיד בלי גבול. לא זו החברה שהעם בישראל מעוניין בה. העם איננו מעוניין בחברה שבה מורים ותיקים מושפלים ונזרקים מן העבודה שנה לפני צאתם לגימלאות, כדי לגזול מהם את הגימלה המגיעה להם, ובמקום עובדי ממשלה מאוגדים ובעלי זכויות מעסיקה הממשלה, יותר מכל מעסיק פרטי, עובדי קבלן חסרי עתיד וחסרי זכויות. לא רק את מדינת הרווחה הרסו ממשלות ישראל, אלא גם את מרקם היחסים האנושיים במדינה. במדינה שבה שרת חינוך רומסת ומשפילה את המורים, וילדים אינם מקבלים חיסונים כדי לחסוך בשכר האחיות, ומעונות לנשים מוכות נסגרים כדי לאפשר לגורמים פרטיים להפוך את הסבל למקור רווח, במדינה כזו אדם לאדם זאב, ולחלש אין עוזרים אלא צוחקים בפניו, ואת החלש והגר מנצלים ורומסים עד דכא, כי מעשי הממשלה קובעים את הטון: חברת מצליחנים, כלומר מתעשרים מעושק וקשרי הון ושלטון. כל האחרים נדרשים להשלים עם אובדן זכויותיהם הבסיסיות כאילו היתה זו גזירת גורל.

מנהיגי המחאה עשו דבר גדול ונפלא: הם החזירו את הדרישה לצדק חברתי, זו שממשלות ישראל, לא רק זו הנוכחית, השליכו מעל שולחנם, והם החזירו אותה בגדול. לתרגם את המחאה לעשייה צריכה הממשלה ולא המוחים. לא מנהיגי המחאה צריכים להגיש רשימת דרישות, אלא הממשלה צריכה להגיש לעם רשימת תכניות לתיקון העוול החברתי שנגרם מזה שנים בטיעונים שונים ומשונים. אם מצבה של ישראל לדעת השרים כל כך טוב, מדוע הם מקפיאים שנה אחר שנה בחוק ההסדרים את חוק חינוך החובה לגילאי שלוש-ארבע שנחקק לפני שנים רבות אבל לא הוצא לפועל מעולם? איזו בושה זו להעמיס את עול החינוך היקר ביותר דוקא על ההורים הצעירים ועל הגילאים הרכים ביותר? מדוע אין בישראל מעונות יום וגני פעוטות בחינם? היש הוצאה חשובה מזו, צודקת מזו? בכך צריכה הממשלה להתחיל, גם אם זה מאד מאד יקר. המלחמות יקרות יותר ומועילות פחות, אבל מיליארדים למלחמות מיותרות בלבנון ובעזה נמצאים תמיד. רק לבניית עתיד המדינה, ולהקמת חברה צודקת שדואגת לאזרחיה, האמצעים תמיד חסרים. לא זו המדינה שאנו רוצים לחיות בה, קרא הציבור לממשלה בקול גדול שהולך מקצה המדינה ועד קצה, ובכך הסתיים תפקידו של העם. הממשלה היא זו שצריכה להזיע כעת ולתת לבוחריה תשובה. אין לה שום זכות לגלגל את השאלה חזרה אליהם בשאלה המתחכמת "מה אתם רוצים"? העם רוצה צדק חברתי. זו איננה דרישה מופשטת. זו דרישה לחינוך, בריאות ודיור לכולם, זו פקיחת עיניים של הממשלה לעושק של הציבור הרחב בידי מעטים, מאד מקורבים לשלטון, זו דרישה ברורה לא רק להפנות תקציבים אינסופיים לביטחון, אלא להעמיד את השירותים לאזרח במקום ראוי בסדר העדיפויות. כיצד בדיוק לבצע זאת צריכה הממשלה לשבור את ראשה, ולא לגלגל את תפקידה שלה, שלא ביצעה כהלכה, על העם, או על המוחים שהיו לו לפה, והוא היה להם לאלהים.