אני היחידה שקוראת לה אסתר, במלרע. כולם קוראים לה אסתרק'ה. נדמה לי שהיתה רוצה שגם אני אקרא לה אסתרק'ה, אבל זה לא יוצא ממני – היא מבוגרת ממני ביותר משלושה עשורים, ועדיין היא יפהפיה. ביני לביני אני קוראת לה אסתר המלכה. כשהיא נכנסת לחדר כולם מסתכלים עליה. תמיד השיער מסודר בקפידה, תמיד היא לבושה כל כך יפה, והעיניים צלולות ויפות.
היא סיפרה לי שבבית הספר תמיד נתנו לה את תפקיד המלכה. לא אסתר, אלא מלכה פולניה מפורסמת. דוקא לה, היהודיה שבין הפולנים, נתנו לשחק את המלכה, והיא היתה צריכה לשבת שעות זקופה בכסא עם שרביט בידה וכתר על ראשה. כמה שנאתי את זה, היא אמרה, אבל לא ויתרו לה. בכל שנה היא היתה שוב המלכה. היא לא אמרה על כך מלה אבל היה ברור שהיתה היפה ביותר בכיתה וגם בגטו היתה היפה ביותר. מפקד המחתרת התאהב בה, והיא המשיכה לאהוב אותו כל חייה, ששים שנה ויותר אחרי שנהרג, ואחרי שהיא נישאה לבעלה ואיבדה גם אותו בגיל צעיר יחסית, כשנפטר בטרם עת, ולא רצתה עוד להינשא, למרות שרבו המחזרים וחלקם נטרו לה טינה, היא המשיכה לאהוב את אהובה המת, ולעתים קרובות קראה במכתביו אליה ובמכתביה אליו, שהמשיכה לכתוב אחרי שהיה ברור שנהרג. היא סיפרה לי הרבה דברים על אנשים שלא תאמו את הגירסה הרשמית, ואמרה לי ענת, תכתבי על זה, כמו שסבא משה היה אומר: אני אספר לנת'לה, היא תזכור, ואני ידעתי שאני צריכה לכתוב אבל משהו עצר אותי לפעמים, אולי הדברים שהיו ברורים מבלי שהיא אמרה. היא ניסתה לכתוב מעט בעצמה, אבל תמיד חשה קוצר יד. היא רצתה שאני אדע ואני אכתוב, והיתה חסרת רחמים. את כיעורם של האנשים ושקריהם ראתה הרבה יותר ממה שרצוי, וחוסר דיוק היה שנוא עליה בתכלית. פעם התנפלה בזעם על ניצולת שואה אחרת שכתבה ביקורת אוהדת במיוחד על ספר שלה, כיוון שטעתה בתאריך, והטעות הזו, שאכן היתה לה משמעות מעבר לעניין עצמו, שהכותבת לא ידעה עליו, וטעתה בתום לב, הטעות הזו היתה מבחינתה כל כך בלתי נסלחת, וכך היא איבדה ידידות שהיתה יקרה לה, והתחרטה בדיעבד, אבל כבר היה מאוחר מדי. הנעלבת מיאנה למחול על עלבונה.
אח של סבתא שלי, רובין, אני מספרת לה, הוא היה עורך-דין פלילי בסטניסלבוב, ופושע שהוא ייצג החביא אותם בבונקר ישן, אותו ואת אשתו והילד, והביא להם אוכל כל המלחמה. שש שנים הם ישבו בבונקר, וכשהם יצאו הילד לא ידע ללכת, כי כל הזמן הם רק שכבו בבונקר.
זה לא יכול להיות שש שנים, אומרת אסתרק'ה. עד ארבעים ושתים לא היה מסוכן, והרוסים באו בארבעים וארבע. לכל היותר הם היו שנתיים בבונקר. היה מספיק גרוע גם ככה, ולא צריך להגזים.
היא צודקת, אסתרק'ה. את הסיפורים שסיפרו במשפחה עירבבתי במה שקראתי. ידעתי שהמלחמה נמשכה שש שנים, ואולי מישהו אמר שכל המלחמה הם היו בבונקר או משהו כזה, וחיברתי את השניים.
אסתר אומרת שכולם מערבבים את הזיכרונות עם מה שנודע להם אחר כך. כל מי שהיה באושוויץ מספר שמנגלה קיבל אותו על הרציף, אבל אז אנשים לא ידעו מי זה מנגלה. הוא לא היה מפורסם כמו היטלר. וחוץ מזה לפעמים מנגלה הלך לישון, ומישהו אחר מיין את האנשים.
יכול להיות שאסתרק'ה צודקת, ויכול להיות שלא. הרי לא בכל רגע הגיעה רכבת. זה לא היה תחנה מרכזית. אם פעם ביום או אפילו פעם בכמה שעות הגיעה רכבת של יהודים לאושוויץ, מנגלה היה יכול לבקש שתמיד יקראו לו לבחור אנשים לניסויים שלו, אפילו אם צריך להעיר אותו מהשינה. זה לא נראה עד כדי כך בלתי הגיוני, ובשביל לדעת אם זה נכון או לא נכון צריך היה להיות שם כשהכל קרה, ואסתרק'ה לא היתה שם. היא היתה קצת בגטו ואחר כך הסתדרה בצד הארי, אבל כמו שהיא אמרה בעצמה כשדיברו על מה שהיא עברה, אל תשכחו שאני לא הייתי באושוויץ.
אני לא רוצה לכתוב ספר זיכרונות, היא אמרה לי, אני קראתי זיכרונות של אחרים, וראיתי נו מה הם כותבים, ואני לא רוצה להגיד שזה מה שהיה. אני כותבת ספרות.
ואכן היא כתבה סיפורים. והסיפורים היו בדיוק כפי שסיפרה לי מהזיכרונות, ולמרות שקראה להם סיפורים, כולם חשבו שהם זיכרונות. היא סיפרה על הגטו, ועל הצד הארי, ועל אהובה ועל עצמה ועל החברים, ועל הימים שקיותה שלא נהרג ושעוד ייפגשו, אבל הם כבר לא נפגשו, ואפילו איך נהרג ומתי ואיפה בדיוק היא לא הצליחה לברר. הרבה זמן עבר עד שאמרה לעצמה שהוא מת. הרבה זמן קיותה שייפגשו, כשכבר הבינה שבעצם אין סיכוי, והתגעגעה אליו מאד, ואחר כך המלחמה נגמרה והיא פגשה את בעלה שהיה חייל ונפצע במלחמה והיא טיפלה בו זמן רב עד שהבריא. היא סיפרה הרבה על בעלה, שבחייו הקצרים העניק לה הרבה אושר ודיברה גם עליו, כמו על מפקד המחתרת, בלא מעט הערצה. אלה היו שני הגברים של חייה ולא עוד. לכל האחרים התייחסה בבוז מסוים, וסיפרה לי שאפילו בנה נזף בה פעם כשהתאכזרה לאחד ממחזריה, והיא הופתעה מכך שהוא שם לב לכך שהיא דוחה את מחזריה ללא רחמים, ואולי גם כעס שלא העניקה לו אבא אחר במקום זה שהיה קשור אליו מאד, ונפרד ממנו בגיל כה צעיר. היא ידעה שיש בלבו של בנה לא מעט כעס עליה, וגם היא התעצבה לא מעט בגלל שהתגרש מאשתו ולא העניק לה נכדים. הרגישה שבזבז את חייו, ובכך בזבז במידת מה גם את חייה שלה.
היא עמדה במטבח ובישלה ריבה. הצטיינה מאד בבישול ריבות מפירות העונה. תותים בחורף, שזיפים שחורים בקיץ, ענבים אדומים בסתו. לכל הריבות שלה היה גון עמוק וריח עז של פרי. סיפרה לי שגילו אצלה לחץ דם נמוך, שכנראה שסבלה מכך זמן רב מבלי שידעה. שאלתי אם לא התעלפה כשהיתה בהריון.
אני אף פעם לא הייתי בהריון, היא אמרה, הבן שלי מאומץ.
התביישתי בעצמי שהבאתי אותה לגלות את כאבה. אבל היא לא נטרה טינה. אחר כך סיפרה לי שסיפרה לבן רק אחרי מות בעלה שהוא מאומץ, והוא קיבל את זה קשה מאד. היא חשבה שהיו צריכים לספר לו קודם, אבל בעלה התנגד. אחרי מות בעלה הרגישה שהגיעה העת.
אבל אולי העקשנות שלה בקשר לאמת היתה קצת מוגזמת. רק איבד הילד את אביו, והנה איבד אותו שוב. כעס עליה שלקחה ממנו שוב את אביו. לא רצה לשמוע שהיה לו אב אחר, הורים אחרים.
אני חושבת שיש לו בעיות של זהות, אמרה לי, הוא קיבל את זה מאד קשה, שהוא מאומץ. והיה ברור שהאשימה בכך את עצמה. היא לא ריחמה במיוחד על עצמה, כשם שלא ריחמה על אחרים.
פעם מצאתי אותה במצב רוח טוב במיוחד. שאלה אם אני רוצה לטעום אבטיח. סיפרה שבנה בא יום קודם לבקר, ובדרך עבר בשוק וקנה לה אבטיח. היא שמחה מאד. אבל כשבא להתארח בחגים עם גרושה וילד עיקמה את האף. תמיד הוא אוסף מסכנים, אמרה. ואני חשבתי אסתרק'ה, את מוכרחה להרוס את אושרם של אחרים וגם את אושרך שלך. אין סיכוי שתתני לעצמך ולהם חנינה.
שוב ושוב סיפרה לי על החיים בצד הארי, במיוחד על המפעל שניהלו הנאצים שעבדה בו בזהות בדויה. גם בעלת הבית הפולניה שלה וגם הנאצים חשדו שהיא יהודיה, אבל ביטחונה העצמי הבלתי מעורער הגן עליה, כך היא טענה. שלא כמו יהודים אחרים, שהתנהגו בחוסר ביטחון, ומיד זיהו אותם ושלחו אותם למחנה ריכוז, היא התנהגה תמיד בביטחון גמור, כאילו אין לה דבר בעולם לפחד ממנו, ותמיד ענתה לנאצים בטבעיות, וזה סתם להם את הפה. ככה היא סיפרה. פעם כשטיאטאה את הרצפה נכנס נאצי שיכור והתחיל להשתולל ולצעוק, והיא בלי להתבלבל הרימה את המטאטא והיכתה אותו מכות נמרצות במטאטא והוא ברח. ולא פחדת, שאלתי אותה, והוא לא התלונן עלייך, והיא אמרה לא. אף פעם לא שמעתי משום ניצול שואה סיפורים כאלה. כל הניצולים שהכרתי היו אנשים שהסתתרו מהנאצים, שברחו מהנאצים. אף ניצול שואה לא סיפר לי אף פעם שהתעמת עם הנאצים, שהיה לו ביטחון עצמי. אסתרק'ה היתה כל כך גאה בביטחון העצמי שלה שהציל אותה, שלפעמים כמעט האשימה את היהודים שנרצחו, אלה שלא היה להם שכל כמו שלה, ולא היה להם כמו לה כזה ביטחון עצמי. לפעמים התעצבנתי על אסתרק'ה כשדיברה ככה. במשפחה שלי נרצחו המון אנשים, ואולי לא היה להם ביטחון עצמי, אבל לא רציתי לחשוב שלא היה להם שכל, ובכלל לא אהבתי את הרעיון שהכל היה תלוי באיך שהתנהגת, כאילו בשביל להינצל מהנאצים לא היה צריך בכלל מזל.
היא אהבה את הרומן הראשון שלי שאמרה שהוא כל כך מצחיק, אבל את השני, העצוב, לא. אמרה שהמצאתי דברים, והיה בה לא מעט כעס כשאמרה את זה. אמרתי לה שדוקא ברומן השני המצאתי מעט מאד, כלומר כמעט כלום. פחות או יותר סיפרתי בצורה די מדויקת דברים לגמרי אמיתיים שקרו לי. דוקא זה שחשבה שהמצאתי לא היה לי מוזר, כי ניצולי שואה מתקשים לחשוב שגם אנשים שלא היו בשואה סובלים לפעמים, ואני ממש לא רציתי לעשות עם ניצולי שואה תחרות סבל. זה היה מאד לא לעניין. וכבר היתה מישהי שכתבה ביקורת ואמרה שלאשה בסיפור קורים יותר מדי דברים רעים. זה דוקא מאד עיצבן אותי, כי סיפרתי דברים אמיתיים, ועדנה שקראה את הביקורת אמרה לי האשה הזאת אין לה מושג, אין לה מושג, והיינו רגילות לזה שעובדים סוציאלים וכאלה שאמורים להבין אותך הכי אין להם מושג מה עובר עליך, דברים פשוטים שבן-אדם עם קצת רגישות יכול להבין גם בלי להתנסות אישית, לפחות יכול לדמיין. בכל אופן הצורה הזו הקצת תוקפנית שבה אסתרק'ה אמרה לי המצאת דברים, על ספר שלרגע לא התיימר לתעד את המציאות, למרות שביני לביני ידעתי שהוא בהחלט תיעד את המציאות וגם אנשים אחרים הבינו את זה והיה להם קשה לקרוא, היתה קצת תמוהה, אבל לא הרביתי לחשוב על כך. בהתחלה חשבתי אולי היא חושבת שהתעללות בנשים זה משהו ששייך לשואה, למרות שהיא מעולם לא סיפרה דבר כזה אלא את ההיפך הגמור.
אבל יום אחד היא באה ואמרה שהיא דיברה עם שירה, ושירה אמרה לה שיש דברים כאלה, כמו שכתבתי. שירה היתה אשה בגילי שהתידדה עם אסתרק'ה, ואפילו גילינו פעם שנפגשנו היכן שהוא בזמן השירות הצבאי, אלא שמאז עברו שנים רבות והרבה דברים השתנו כמו שקורה בחיים. לא רציתי להתחיל לחקור אותה למה היא מתכוונת, בעצם הייתי קצת בהלם, שתקתי מרוב הלם: מה זאת אומרת שירה אמרה לה שיש דברים כאלה? למה היא מתכוונת? שירה אמרה לה שיש בעולם אונס ואלימות נגד נשים? קודם היא לא ידעה שיש דברים כאלה? אף פעם זה לא קרה לה? סוף סוף היא עברה את השואה, למרות שלא היתה באושוויץ, לא? מה זאת אומרת עכשיו היא יודעת שיש דברים כאלה? קודם היא לא ידעה?
והיא עבדה במפעל עם פקידים נאצים או בעצם קצינים נאצים שהיו כולם רחוקים מהמשפחה, והיא היתה צעירה יפהפיה עם זהות פולנית בדויה ושם פולני ועם הרבה ביטחון עצמי, כמו שהיא אמרה, ואף אחד לא הטריד אותה אף פעם? אף אחד לא אנס אותה ואפילו לא ניסה? מה זאת אומרת היא לא ידעה שיש דברים כאלה?
חשבתי כל הזמן על הרומן של אידה פינק "נלך בלילות נישן בימים" שמספר על הבריחה שלה ושל אחותה, ועל התקופה שהן עבדו בבית החרושת בגרמניה, קבוצה של יהודיות בזהות פולנית מזויפת, והלשינו עליהן שהן יהודיות. ואז היפה שביניהן הלכה לשכב עם המפקד הנאצי, והוא הודיע לה מתי הגסטאפו יבוא לעצור אותן והניח לה לברוח. המפקד לא התכוון שגם אידה ואחותה תברחנה, אבל כשהוא תפס אותן בורחות, והן חשבו שהוא יירה בהן, הוא הניח להן לברוח, ואפילו אמר להן: אתן אמיצות. עכשיו ממציאים בגרמניה שנאצים לא שכבו עם יהודיות בגלל הגזענות אבל זה כמובן זיון מוח, כמו רוב זיוני המוח של הגרמנים, וגם היום נשים יהודיות עושות להם את זה, מי כמוני יודעת. גם היטלר ידע שגזענות מעולם לא גרמה לחיילים להתאפק, וכל הזמן שלח לחזית הרוסית חביות של קונדומים, שלא יצאו ילדים מעורבי גזע, למרות שהחיילים הנאצים היו מעדיפים חביות של בירה שזה יותר טעים ויותר משביע. בכל זאת היטלר העדיף לשלוח לסטלינגראד הרבה חביות של קונדומים, על כל צרה שלא תבוא. ואסתרק'ה, שהיתה אשה מאד מעשית ובעלת ניסיון חיים, היתה צריכה להבין בזה יותר ממני והרבה יותר משירה.
ואז התחילו להציק לי כל מיני מחשבות מוזרות: אולי בכלל כל מה שאסתרק'ה מספרת באמת הוא שקר ולא זיכרונות? צעירה יפהפיה כמוה עם גברים נאצים בשירות, שכל משפחתה נרצחה ואהובה נהרג ולא היה לה עוד איש בעולם, כמה כבר ביטחון עצמי יכול היה להיות לה, כשחייה לא היו שווים אפילו פרוטה? כשכל חייל נאצי ואפילו סתם פולני ברחוב יכלו לירות בה מבלי שיאונה להם כל רע? אולי בעצם הנאצים הכריחו אותה לשכב איתם, או אחד מהם, המפקד, בדרך כלל זה המפקד שזוכה בנשים היפות, זה שיכול להעניק חיים או לגזור מות? ואולי העובדה שלא יכלה ללדת גם היא קשורה בכך? מה באמת עבר עליה בשואה? ולמה הספר שלי הרגיז אותה ומה כל הדיבורים המוזרים האלה אם יש דברים כאלה או לא, זאת אומרת, אם היא היתה אומרת שלא נראה לה שאני עברתי את כל הדברים האלה, נו מילא, אבל זה שהיא אמרה אין דברים כאלה, יש דברים כאלה, זה היה מוזר ביותר. פתאם התחלתי לחשוב שאולי בעצם כל הסיפורים על הביטחון העצמי הכל קשקוש והיא היתה מעונה ומנוצלת, ובגלל ששיקרה על עברה שלה התרגזה שאני סיפרתי את האמת, כאילו האונס שלי שלא היה לו שום קשר לשואה ולכלום, סתם אונס רגיל שהרבה נשים עוברות עם גבר שהכירו יותר או פחות שבכלל לא חשב אף פעם שהוא פושע או משהו כזה וגם אנשים אחרים לא חושבים שהוא פושע, כאילו האונס הזה שסיפרתי עליו וכל האלימות שסיפרתי עליה הכריחו אותה לחשוב על מה שקרה לה באמת בזמן השואה, שהיה פי אלף יותר גרוע ממה שהיא מספרת, ואולי היא לא מוכנה לכתוב זיכרונות ולהתיימר לאמת, מפני שהיא באמת לא מספרת את האמת ולא רוצה לספר את האמת, הרי זה משפיל בלי גבול לאשה כמוה, יפה וגאה ובסך הכל די שמרנית, אשה שנולדה בפולין ברבע הראשון של המאה העשרים.
מצד שני חשבתי, אולי המחשבה שלי מושפעת מדי מסיפורים ששמעתי וקראתי על השואה, על אֵימה וניצוּל שאין להם סוף. ותמיד צריך לזכור שהמציאות עולה על כל דימיון, ואולי אסתרק'ה היפה עבדה אצל מפקדים נאצים שהתיחסו אליה לגמרי בכבוד, אף פעם לא שלחו ידיים ובטח שלא אנסו אותה, והיא היתה כל כך גאה וחכמה ובטוחה בעצמה ושמרה על כבודה מכל רע. מה אני יודעת. וזה שהיא לא יכלה ללדת לא קשור בכלל לשואה. יש נשים שאינן יכולות ללדת מסיבה כזו או אחרת.
ופעם אסתרק'ה אפילו אמרה לי: מה שאת עברת בחיים, ואני הייתי המומה, מה זאת אומרת מה שאני עברתי בחיים, הרי את היית בשואה, רצחו לך את כל המשפחה ואת אהובך ורק בנס לא רצחו גם אותך, זאת אומרת, לא בנס, אלא מפני שהיה לך ביטחון עצמי והיית חכמה ויפה, למרות שאת היופי את אף פעם לא מזכירה, על היופי את אף פעם לא מדברת, למרות שברור שאם יש בסיפור שלך שמץ של אמת והנאצים חשדו בך שאת יהודיה והפולנים אפילו ידעו בפירוש שאת יהודיה, ובכל זאת איש לא הסגיר אותך ולא פגע בך לרעה, הרי זה מפני שאת יפה כל כך, והיופי הנדיר הזה עורר אהדה וחמלה. אפילו הנאצים התקשו לרצוח אשה צעירה שהיתה כל כך יפה ונראתה לדעתם כל כך לא יהודיה, למרות שנראתה מספיק יהודיה כדי שיחשדו בה שהיא יהודיה, או מי יודע, לך תבין ראש של נאצים.
יש דברים בהיסטוריה שאפשר לאמת ממסמכים, ויש דברים שמותירים עקבות, כמו תאי הגזים באושוויץ. אבל גורלו של יחיד בשואה, מי יידע מה אמת מה שקר. אנחנו ההיסטוריונים צריכים להאמין לעדים וגם לפקפק בדבריהם, צריכים לחשוב על מה שאנחנו יודעים ממקורות אחרים וגם צריכים להיזהר מלהניח שמה שנכון למקרים מסוימים נכון גם למקרים אחרים וצריכים תמיד לזכור שאנחנו לא היינו שם ואיננו יודעים הכל, וצריכים תמיד לזכור שאלה שהיו שם יודעים, אבל צריכים גם תמיד לזכור, שאלה שהיו שם אולי לא רוצים שאנחנו נדע. גורלם של אנשים מסוימים היה טוב מכפי שנוכל לשער, וגורלם של אחרים היה רע בהרבה מכפי שהם מספרים. אנחנו עדי העדים יכולים לתהות ולבהות, אבל איננו יכולים לדעת, ואיננו יכולים לשלול או לאשר.
