אלהים לא היה בזכסנהאוזן

בראש השנה התקשרתי לאחל שנה טובה לאמיל פרקש, ניצול השואה, הספורטאי והמורה המיתולוגי לחינוך גופני, שאת סיפור סבלותיו בשואה הבאתי כאן, והוא סיפר לי על אובדן אמונתו באלהים במחנה זכסנהאוזן, סיפור שטרם סיפר לי, ואני רוצה להביא כאן את סיפור החוויה הזו. וכך סיפר לי אמיל:

אני עומד בזכסנהאוזן ליד הקרמטוריום. פתאם אני רואה שלושה הולכים מבית הספר שלי. בקושי היכרתי אותם, כי היינו עור ועצמות. בקושי היה אפשר להכיר מישהו, עם הפיג'מה כחול-לבן ונעליים בלי גרביים ובלי תחתונים, הולכים ככה כפופים כמו זקנים. פתאם הם הלכו לגדר החשמלית וזרקו את עצמם על הגדר החשמלית ומיד נפלו מתים. אני מסתכל ימינה, אני מסתכל שמאלה, אני מסתכל למעלה, ושואל: איפה אתה? איפה אתה? איך אפשר שככה עושים ליהודים ואיפה אלהים? מאז אני לא מאמין, ואני הייתי מבית דתי. היינו חמישה אחים והיינו שרים במקהלה, ולי היה תפקיד סולו, כי היה לי אז קול סופרן. [ואמיל מתחיל לשיר] "מוישיבי", את יודעת מה זה "מוישיבי"? (מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה, תהלים קי"ג, ט). כשבאתי לארץ סיפרתי את זה לקרובים שלי, והם אמרו לי שהם מבינים אותי.

אחר כך אני מספרת לאמיל על אושר ואמיל מספר על הכלב שהיה לאחותו פפי רוזנצוויג, שנרצחה עם בעלה והתינוקת שלה באושוויץ. היתה לכלב בוטקה בחצר, מספר אמיל, והיינו מאכילים אותו.

לא שאלתי מה קרה לכלב כשלקחו את פפי ומשפחתה לאושוויץ. רק חשבתי איזה חיים נעימים היו להם לפני המלחמה. הם לא היו עשירים, רק משפחה יהודית רגילה, אבל משפחה גדולה ומאושרת עם חמישה ילדים שרק שניים מהם שרדו בנס, וחשבתי שהיהודים כבר לעולם לא יהיו שמחים כפי שיכלו להיות.  

אמיל אמר שהוא חזר מנסיעה לפולין עם תלמידי פנימיה צבאית, שחשוב שהם ידעו מדוע הם נלחמים, כי בכל העולם שונאים אותנו. חשבתי שהוא התכוון לאנטישמיות בפולין, אבל הוא דיבר על אובמה, שמחייך יפה אבל אומר על היהודים דברים שאינם יפים.

ואמרתי לו שנשתדל להיות אופטימיים, והוא אמר שהוא תמיד היה אופטימי, אפילו במחנות הריכוז קם לפנות בוקר והתרחץ בשלג והתעמל. ואני מאחלת לו בריאות עד מאה ועשרים.

אני לא מתעסקת הרבה בתיאולוגיה, אבל אני חושבת שאלהים הוא דמוקרטי, ובניגוד לממשלת גרמניה, שיכולה לשמוע רק דברי חנופה והתרפסות, אלהים מסוגל גם לשמוע ביקורת, ואפילו בימים הנוראים.

ניצול השואה אמיל פרקש

כשפירסמתי את הפוסט על מחקר "הנעל במשטר הנאצי" של ההיסטוריונית ד"ר אנה סודרוב, ידעתי שאחד הניצולים מ"קומנדו רצי הנעליים" חי בחיפה, אבל רק כמה ימים אחר כך התברר לי שמדובר באמיל פרקש, מי שהיה בראשית שנות החמישים אלוף ישראל בהתעמלות מכשירים, ובמשך עשרות שנים מורה לספורט בבית-הספר בסמ"ת ליד הטכניון וגם בטכניון, ואלה רק חלק מפעילויותיו לקידום הספורט בישראל. אמיל שנולד בשנת 1929 בעיר ז'ילינה בסלובקיה כצעיר מבין חמישה ילדים, שירת אחרי המלחמה בצבא הצ'כי והיה חבר בנבחרת סלובקיה בהתעמלות מכשירים. לישראל עלה בשנת 1949 במסגרת הסכם בין ישראל לצ'כוסלובקיה, מדינה שהגישה לישראל סיוע צבאי חיוני בימי הקמת המדינה. ההסכם איפשר למשרתים בצבא הצ'כוסלובקי לשרת בצבא הישראלי, ואמיל התנדב מיד לשרת בחיל האוויר ובילה חמש שנים בתל-נוף כחשמלאי מטוסים, שם היה גם מהראשונים לעבור קורס צניחה, והתעמל ב"ברית מכבי עתיד" בתל-אביב, משם הגיע לנבחרת ההתעמלות של ישראל ולאליפויות. בעקבות התנדבותו של אמיל לצבא הישראלי, שגרמה לו לקשור את חייו עם מדינת ישראל, ויתרו גם הוריו ואחיו על תכניתם להגר לארצות הברית, והגיעו כולם לישראל. אחיו דוד (דז'ו), שסיים את בית הספר הגבוה לספורט בקלן, היה לימים מאמן מכבי חיפה בכדורגל. היו לאמיל עוד שני אחים, וגם אחות ואחיינית שניספו בשואה. שני אחיו הגדולים ארפד ובלה היו גולשי סקי בנבחרת הסקי הצ'כוסלובקית. הם נלקחו לעבודת כפייה ומתו. אחותו הבכורה פפי רוזנצוויג ובתה התינוקת אריקה נרצחו בתאי-הגזים באושוויץ. גם בעלה של האחות נרצח.

ביום שני האחרון נפגשתי עם אמיל בביתו בחיפה, וביקשתי מכתב "הארץ" עפר אדרת שיתלווה אליי לפגישה. ביום ששי, 6 בפברואר, פירסם עפר כתבה על אמיל, שמספרת את סיפורו.

מטבע הדברים, לא כל מה שסיפר לנו אמיל, בפגישה ובשיחות טלפון נוספות, יכול היה להיכנס לכתבה בעיתון, שעסקה גם בקשר שיצרה עם אמיל לאחרונה הד"ר דורותי פרוידנברג, מיורשות חברת פרוידנברג, כיום קונצרן ענק, אחת החברות שהפיקו תועלת מ"רצי הנעליים". אני רוצה להביא כאן בצורה שלמה ככל שאוכל את סיפור השואה של אמיל, כפי ששמעתי והבנתי אותו ממנו, ומנקודת ראותו שלו, שאני מייחסת לה חשיבות רבה. בסיפור השואה של אמיל תקופת היותו "רץ נעליים" היא רק חלק אחד בסיפור, ולא הגרוע ביותר. אמיל שרד חמישה מחנות ריכוז: נובאקי, סֶרֶד, זכסנהאוזן, ברגן-בלזן ודכאו. כמה פעמים כמעט מת וניצל בזכות תושייתו או בזכות הופעתו של אדם שעזר לו והצילו ממוות. הכי גרוע היה בברגן-בלזן, הוא חוזר ואומר. הזיכרונות משם מענים אותו בלילות. הוא נועץ ברופאים, אך אלה לא מצאו מזור לסיוטים הפוקדים אותו. אמיל מאמין שכושרו הגופני והיותו ספורטאי כבר מגיל שש, אז החל להתעמל באגודת "סוקול" –  אחד משני היהודים היחידים שנתקבלו ל"סוקול" – מילאו תפקיד מפתח בהישארותו בחיים, למרות כל מה שעבר בשואה. "תמיד הייתי הילד הכי חזק בכיתה", הוא מספר. כבר בגיל צעיר הצטיין בהתעמלות על מכשירים.

באפריל 1942 נלקחו אחיו הגדולים של אמיל, ארפד ובלה, וגם בעלה של אחותו, לעבודת כפייה ויותר לא שמע מהם. ביוני שולחה אחותו פפי עם בתה התינוקת אריקה לאושוויץ ונרצחה מיד בתאי-הגזים. זה הפצע הגדול ביותר בלבו של אמיל, והוא מראה לנו שוב ושוב את תמונותיה של פפי בחתונתה ועם בעלה ובתה הפעוטה. אמיל נכלא עם הוריו ואחיו דוד במחנה נובאקי, שם עבד בתיקון מכונות תפירה. אחיו היה ממארגני המחתרת במחנה. באוגוסט 1944 פרטיזנים סלובקים שיחררו את המחנה, ואז נמלטו אביו ואחיו יחד עם הפרטיזנים, ואילו אמיל ואמו מצאו מקלט בבית איכרה בכפר קטן, כשהם מתחזים לנוצרים. הם נתפסו בידי הגרמנים והועברו למחנה סרד, לשם הובא גם אחיו דוד שאף הוא נתפס. מסרד הועברה אמו למחנה הריכוז ראוונסבריק, ואילו אמיל ודוד הועברו בקרונות לזכסנהאוזן. בדרך לזכסנהאוזן אמיל ניסה לנסר את חלון הקרון במסור שהחביא בחולצתו וחייל גרמני שמע את קול הניסור. הגרמנים הביאו מכונת ירייה ודרשו לדעת מי ניסר, אחרת יירו בכולם. אמיל שתק ואסיר אחר קיבל עליו את האחריות לניסור, אבל בסופו של דבר הגרמנים לא הרגו איש ורק הזהירו אותם שאם ינסו לנסר שוב יירו בכולם.

לאחר הלילה הראשון בזכסנהאוזן נלקח דוד לגרמניה, ואמיל לא ראה עוד איש ממשפחתו ולא ידע מה גורלם עד לאחר המלחמה. תחילה הועסק בזכסנהאוזן במיחזור כבלי נחושת עבור חברת סימנס. בכל בוקר השכים קום בארבע לפנות בוקר והתרחץ בשלג והתעמל כדי לשמור על כושרו הגופני, למרות ששקל רק עשרים ושמונה קילו. אנשי האס-אס הבחינו בהתנהגותו יוצאת הדופן ושמו לב לכך שהוא מתעמל מקצועי. לכן שילבו אותו ב"קומנדו רצי הנעליים", שלמיטב זיכרונו הצועדים האחרים בו – הוא איננו זוכר בדיוק כמה היו, נדמה לו שהיו 300 או 400 צועדים - היו אסירים פוליטיים לא יהודים. הוא היה היהודי היחיד והצעיר ביותר, בן חמש-עשרה בלבד, והוא מאמין שהעבודה כ"רץ נעליים" הצילה אותו ממוות. פרוסת הלחם הנוספת שקיבלו רצי הנעליים היתה רבת משמעות בתזונת הרעב שקיבלו במחנה הריכוז. הם צעדו במשך כל היום בנעליים צבאיות ואולצו לשיר שירים שהגרמנים לימדו אותם: Auf die Berge bluehen die Rosen, "על ההרים פורחות השושנים" הוא מזמר לנו כדוגמה ומחייך אלינו: "שירים יפים". תמיד היה לו קול ערב, ובילדותו שר במקהלת בית הכנסת. אולי גם קולו הערב עזר לו לשרוד.

אמיל לא ידע שהצעידה נועדה לערוך ניסויים בנעליים הצבאיות שניתנו להם, כדי לבדוק עמידות של חומרים שונים לייצור נעליים. עד היום הוא מאמין שהוכרחו לצעוד בנעליים כדי שאנשי האס-אס יקבלו נעליים שכבר צעדו בהם והתרככו מעט, כדי שרגליהם לא יכאבו ולא יהיו להם יבלות. הוא הבין שעליו ועל חבריו לסבול יבלות ברגליהם היחפות כדי לחסוך אותן מקציני האס-אס. הנעליים שבהן הוכרחו לצעוד היו תמיד נעליים צבאיות.

אמיל דוקא שמח שלקחו אותו ל"קומנדו רצי הנעליים". כיהודי הוא היה מיועד להשמדה, ורק ניצולו בידי הגרמנים הצילו מהשמדה. הצעידה במשך ימים שלמים בהיותו כה תשוש וירוד במשקל היתה קשה מאד, אבל מה שסיכן את חייו בזכסנהאוזן לא היה המאמץ הגופני אלא דלקת הגרון הקשה שלקה בה, ולדעתו היתה מובילה למותו, לולא פגש למזלו במחנה אסיר פוליטי צ'כוסלובקי שהיה רופא וגם הועסק במחנה כרופא. הרופא הצ'כוסלובקי שמח לפגוש את בן ארצו החולה, לקח אותו למרפאתו ובעזרת מכשירים גסים למדי וללא הרדמה טיפל בגרונו, ולדעתו של אמיל הצילו ממוות בטוח. מיד אחרי הטיפול הכואב הוא הרגיש הקלה גדולה והחל להבריא.

מאוחר יותר הועבר עם אסירים אחרים בקרון בקר לברגן-בלזן. כבר בתחילת שהותו במחנה נטפל אליו המפקד יוזף קרמר והיכה אותו באלה עד שאיבד את הכרתו והושלך לערימת המתים. בלילה הצליח לזחול משם כל עוד נפשו בו ולהיכנס לצריף שלא היה הצריף שלו. לפנות בוקר יצא בקושי רב עם כל האסירים למיסדר, כדי שלא יבחינו שאיננו שייך לצריף ויירו בו. אנשי האס-אס ספרו את האסירים במיסדר וגילו שיש אסיר עודף. הם ירו למות באסיר אחר, נער מהולנד, כדי שהמספר יתאים. אמיל נושא בלבו כל חייו את זיכרו של הנער שאת שמו לא ידע.

בברגן בלזן הוא עבר את הסבל הקשה ביותר. נעשו בו ניסויים רפואיים, הזריקו לו זריקות שאיננו יודע מהן, היכו אותו מכות רצח ושברו את צלעותיו, לדבריו כדי לבדוק עמידות של שבויים לעינויים. פעם נגנבו נעלי העץ שלו והוא עמד שבועיים במסדר ללא נעליים בשלג. אחר כך הצליח אף הוא לגנוב נעליים מאסיר אחר שישן שינה עמוקה. המצב שבו יהודים ייאלצו להילחם זה בזה על חייהם היה חלק מהשיטה הנאצית. אמיל היה בין המעטים ששרדו את העינויים. בלילות שכב על דרגשו ואוזניו נטפו דם מהמכות שספג. שמיעתו נפגעה לתמיד.

אחר כך הועבר למחנה דכאו, שם נלקח לעבודה על מטוסי יונקרס. לאחר זוועות ברגן-בלזן, תקופה זו היתה טובה עבורו. הוא אהב מאד לעבוד עם מטוסים. אחרי המלחמה למד לרחף בדאון, וכפי שכבר סיפרתי, התנדב בהתלהבות לשרת בחיל האויר של מדינת ישראל.

כשהאמריקאים התקרבו למחנה דכאו, לקחו אנשי האס-אס אסירים ואמיל ביניהם לכפר קטן כדי שישמשו להם כבני ערובה, אבל האמריקאים הצליחו לשבות את אנשי האס-אס. אמיל היה תשוש ולא יכול היה כבר לעמוד על רגליו. הוא שכב אדיש לכל והמתין למותו. קצין אמריקאי ענק ניגש אליו ושאל בגרמנית אם הוא יהודי. כשאמיל השיב בחיוב אמר לו הקצין שגם הוא יהודי ולקח אותו למחנה הצבא האמריקאי, נתן לו מדים וכלי רחצה שכמותם לא ראה מאז מאסרו, סידר לו עבודה במטבח והזהיר אותו שלא לאכול הרבה מדי, כדי שלא ימות חלילה מאכילה, כפי שקרה לחלק מהאסירים המורעבים אחרי השיחרור. כמו במקרה של הרופא הצ'כי שטיפל בו בזכסנהאוזן, רואה אמיל גם בקצין האמריקאי אדם שהציל את חייו.          

אמיל התאושש אט אט וביקש לשוב לצ'כוסלובקיה לחפש אם נותר מישהו מבני משפחתו. הקצין סידר לו הסעה לפילזן. משם הלך לז'ילינה ברגל. אביו פתח לו את הדלת והוא התעלף על המיפתן. "באת הביתה למות?" שאל אותו אביו. אחרי יומיים התאושש אמיל ויצא לפראג, שם פגש את אמו שחזרה ממחנה ראוונסבריק וגם את הרופא הצ'כי שהציל את חייו בזכסנהאוזן. מאוחר יותר הגיע גם אחיו דוד מליבק. הם חיפשו גם את האחים האחרים, אבל נודע להם שהאחים ארפד ובלה לא שרדו את עבודת הכפייה ושהאחות פפי עם בתה התינוקת נשלחו מיד לתאי הגזים. הוריו הצטלמו עם אמיל ודוד. מאחורי התמונה כתבה אמו: "אלה שני הילדים שנותרו לי מהחמישה שהיו לי".

כל השנים לא רצה אמיל לספר את שעבר עליו, במיוחד לא לתלמידיו. לא רציתי לבכות לפני התלמידים, הוא אומר. הוא אומר ששונאים אותנו בכל העולם ושאנחנו מוכרחים להיות חזקים. הוא ניסה כל חייו להיות חזק וללמד את תלמידיו להיות חזקים. אשתו אוה היתה גם כן ניצולת שואה מצ'כוסלובקיה. היא היתה האשה הכי יפה בארץ הוא אומר, יותר יפה מגרטה גרבו. לפני שש שנים מתה ממחלת הסרטן, אחרי עשור של מאבק במחלה. קשה לו מאד בלעדיה. יש לו בן בארצות-הברית ובת בחיפה וחמישה נכדים ושני נינים. התלמידים מבסמ"ת זוכרים אותו כמורה מיתולוגי. המבטא שלו הצחיק אותם, אבל על קורותיו בשואה הם לא ידעו. אחרי שעפר אדרת פירסם את הכתבה התקשרו אליו תלמידים לשעבר בבסמ"ת שגם הם כבר גימלאים. בשנים האחרונות הוא התחיל לספר. השתדלתי לכתוב את סיפורו קרוב ככל האפשר לאופן שבו סיפר אותו, ולכלול בו את מה שסיפר לי וגם לאחרים. הגעתי לאמיל מפני שהיה "רץ נעליים" בזכסנהאוזן, אבל אמיל אמר שהכי גרוע היה בברגן-בלזן, ואת מה שסיפר על ברגן-בלזן ובכלל אינני רוצה לשכוח ואני מקוה שגם אחרים לא ישכחו. אמיל פרקש היה שם והסיפור שלו הוא הסיפור שרק הוא יודע לספר.

הנעל במשטר הנאצי

היום, ביום השואה בינלאומי, אני מקדישה את הרשימה לדיון שעורר מחקרה של ד"ר אנה סודרוב מאוניברסיטת פוטסדאם "הנעל במשטר הנאצי". זהו מחקר עב-כרס היסטורי-כלכלי על פיתוח חומרים סינתטיים לתעשיית הנעליים בגרמניה, תוך השוואה להתפתחות תעשיית הנעליים בארצות-הברית ובבריטניה, תוך מתן דגש לתפקידה הכפול של הנעל כמוצר צריכה אזרחי וכציוד צבאי – אם עלו בדעתכם מגפי האס-אס השחורים, אתם בכיוון הנכון. מעל הכל זהו מחקר שמראה עד כמה כל היבט של החיים במשטר הנאצי היה קשור הדוקות לפשעי הנאצים, וכמה היו גורמים אזרחיים שותפים לפשעים אלה, ועד כמה הם מעדיפים להכחיש זאת עד עצם היום הזה.

די צייט, גיליון 47, 13 בנובמבר 2014

דם בנעל

במחנה הריכוז זכסנהאוזן אולצו אסירים לצעוד כדי לבדוק נעליים מתוצרת גרמנית

מאת אן-סופי לנג

האס-אס קיבל 6 רייכסמרק, כאשר מרטין שלכצ'ינסקי רץ במחנה הריכוז סכסנהאוזן במשך יום שלם במגרש המסדרים, עד 48 קילומטר לנעל, עם יבלות על הרגליים. שלכצ'ינסקי היה כלוא בצעירותו שנתיים במחנה באורניינבורג שליד ברלין. במשך שלושה שבועות הוא השתייך ל"קומנדו רצי הנעליים", שמנה כ-120 עד 170 אסירים, שאולצו לצעוד מדי יום במסלול שהוקצה להם על משטחים שונים: חצץ, חול, אבנים, אספלט. תעשיית הנעליים שילמה כדי לגלות אלו דגמי נעליים ומאלו חומרים מיטיבים להחזיק מעמד. רבים מהאסירים המותשים נפטרו אחרי כמה שבועות.

שלכצ'ינסקי שרד וכיום הוא בן 87. ביום הזיכרון ה-69 לשיחרור מחנה זכסנהאוזן במאי האחרון הוא רץ שוב על מגרש המסדרים מאותם ימים, נתמך במטריה. כמה צעדים אחריו הולכת אשה שמשפחתה הפיקה תועלת מריצת הכפייה שלו. דוריס מינך היא קרובת משפחתו של בעלי חברת ויינהיימר ריכרד פרוידנברג, שבדק את מוצרי חברתו במחנה זכסנהאוזן. שלכצ'נסקי מראה לה היכן עמד הצריף שלו.

לא ברור כמה אנשים מתו על מסלולי הבדיקה. כמה עדי ראיה דיווחו על כמה עשרות ליום. משגיחי האס-אס הצליפו באסירים והכריחו אותם לשיר. לשלכצ'ינסקי היו הנעליים לרוב גדולות מדי. פעם אילצוהו לצעוד ברציפות במשך יום, לילה ועוד יום. לפני כן נתנו לו סמים ממריצים, אותם סמים שהחזיקו את החיילים ערים בחזית – הנאצים שילבו את מבחני הנעליים בניסויים רפואיים.

עבור התעשיינים, כמו משפחתה של דוריס מינך, היו הניסויים רבי ערך, כי הם הניבו חידושים: החלו להשתמש בחומרים סינתטיים ולהדביק את הנעליים במקום לתפור אותן. המדינה, המדע והכלכלה פעלו בשיתוף-פעולה הדוק. העובדה שחברות פרטיות היו מעורבות לא עניינה כמעט איש במשך זמן רב, עד שההיסטוריונית אנֶה סודרוב Anne Sudrow מאוניברסיטת פוטסדאם פירסמה בשנת 2010 את ספרה "הנעל במשטר הנאצי", ובו עימתה את החברות שנטלו חלק עם עברן.

כולם אמרו לה שלא ידעו דבר על הניסויים במשטר הנאצי. שלוש החברות הכי חשובות היו חברת העורות פרוידנברג Freudenberg, שלאחר שקנתה גם את חברת קונרד טאק שקודם לכן היתה בבעלות יהודית, הפכה ליצרנית הנעליים השנייה בגודלה ברייך, יצרנית הנעליים סלמנדר מקורנווסטהיים ליד שטוטגרט, ויצרנית האימומים פאגוּס Fagus מאלפלד על נהר הליינֶה, שלאחר 1943 סייעה לשפר את גזרת מגפי הורמאכט.

כיום מתייחסת החברה לעברה באופן שונה. יורשת פרוידנברג דוריס מינך הזדעזעה כאשר קראה את ספרה של אנה סודרוב. היא אחת מ-320 השותפים של העסק המשפחתי, שמהווה כיום קונצרן עם מחזור שנתי של 6.6 מיליארד אירו. יחד עם קרוביה דורותי פרוידנברג ופטר פליינינגר, שכיו"ר מפעלי פרוידנברג פעיל באתר הזיכרון של מחנה ראוונסבריק, החליטה לחפש ניצולים.

עובדי אתר הזיכרון זכסנהאוזן הצליחו לאתר חמישה ניצולים. אחד מהם הוא מריאן שלכצ'ינסקי. הוא שמח על החיפוש. "מעולם לא חשבתי שהצעירים יכולים להתעניין בכך", הוא אומר ומתכוון בכך לדוריס מינך, בעצמה מעל גיל שבעים. עוד אסירים מאז פגשו שלושת היורשים בורשה, חיפה ואמסטרדם. בגיוס ספונטני בין שותפי פרוידנברג נאספו 120,000 אירו עבור הניצולים כמו גם לאתרי הזיכרון סכסנהאוזן וראוונסבריק. שלכצ'ינסקי השתמש בחמשת אלפי האירו שקיבל לניתוח שיניים.

היוזמה היא לגמרי פרטית: חברת פרוידנברג עצמה שמרה אותה תחילה בסוד. לאחר שהופיע ספרה של סודרוב הם הטילו על ההיסטוריון מבון יואכים שולטיסק Scholtyseck לחקור את תולדות החברה משנות העשרים ועד אחרי 1945. בשנה הקרובה הוא אמור להשלים את ספרו. בינתיים חברת פרוידנברג איננה מעוניינת ליזום דבר.

אנה סודרוב מתייחסת לכל זה בספקנות. היא חושדת שזה ניסיון לסתור את ממצאיה. גם על יוזמתם של מינך, פרוידנברג ופליינינגר היא מותחת ביקורת. מדוע, היא שואלת, התרומות אינן נושאות רשמית את שם החברה? לזה היה אופי אחר לגמרי, אומרים היורשים, וכמו כן, צריך היה לעשות זאת מהר.

למעשה טיפול מהיר הוא לרוב קשה במבנה של חברה. על כך מראה גם הדוגמה של סלמנדר, אין יותר מידע על הניסויים, אומרים שם. מלבד זאת החליפה מחלקת הנעליים של החברה שלוש פעמים בעלים מאז 1945. חברת סלמנדר הנוכחית נוסדה מחדש בשנת 2005 ובשנת 2009 נקנתה בידי היצרנית Ara.

עם זאת חלה התקדמות בטיפול בעניין בקורנווסטהיימר – מחוץ לכותלי החברה. הכומרית האוונגלית של הקהילה הזמינה את אנה סודרוב ואת אחד מ"רצי הנעליים" לשאת הרצאות. מועצת העיר הורתה לתעד את ההיסטוריה של קורנווסטהיימר בזמן הנאצים. מנהלת המוזיאון העירוני לאמנות הוציאה כרך מקורות על סלמנדר. "ההיסטוריה של החברה תמיד הוחזקה פה תחת מכסה", אומר חבר מועצת העיר פרידהלם הופמן.

בחברת פאגוס באלפלד, כיום FagusGreCon. המצב עדיין כך. קרל בנשייד הצעיר, בנו של מייסד החברה, בחן לפי סודרוב אישית את רגליהם הפצועות של רצי הנעליים במחנה. ראש החברה הנוכחי ארנסט גרטן, אחד מנכדיו של בנשיידט, איננו רוצה לעסוק בכך. הוא גם איננו רוצה להכיר שום אסיר מהעבר. "אנחנו חייבים להביט קדימה", הוא אומר, "יש לנו מספיק עבודה להמשיך את פעילות החברה". בתערוכה על תולדות החברה אין מידע על הניסויים במחנה הריכוז, וכשאנה סודרוב רצתה לחקור במסמכים הישנים, דרש גרטן את הזכות לקרוא מראש את מה שתכתוב – היא היתה עלולה להיתקל בארכיון במסמכים פרטיים של סבו.

באלפלד גאים בחברת פאגוס. בניין בית החרושת הוא בניין מוקדם של האדריכל ארנסט גרופיוס ומאז 2011 הוא מוכרז למורשת תרבות עולמית של אונסקו. בתואר מתגאה גם תומס אופרמן, יו"ר הסיעה בבונדסטאג של המפלגה הסוציאליסטית שישב תקופה ארוכה בהנהלת החברה וכתב ספר על תולדות פאגוס.  אבל בניסויי הנעליים גם הוא איננו מגלה עניין רב. בשנת 2012 נשאל על הניסויים בפורום abgeordnetenwatch.de וענה: "ברישומי היומן של ראש החברה באותם ימים יש פקפוק גדול בתועלת שבנוהל זה."

אנה סודרוב דוחה זאת. היומן, במידה שהוא קיים, איננו נגיש למחקר, והמקורות הנגישים מציירים תמונה שונה: בנשייד מבקר לכל היותר היבטים טכניים של הניסויים, לא את עצם קיומם. לפני רצף הניסויים השני עם מגפי הורמאכט, הוא התאים לאסירים את הנעליים בעצמו. מבחינתה של סודרוב אופרמן הוא עוד אדם שאיננו מתעניין באמת ההיסטורית. שאלות בנושא מצד הכתבת לדוברוּת של אופרמן לא נענו.

לצד פרוידנברג, סלמנדר ופאגוס יש עוד חברות שמסרו את מוצריהן לבדיקה במסלולי בדיקת הנעליים ושעדיין קיימות היום: קונטיננטל, UHU, Armstrong DLW (בזמנו מפעלי לינולאום גרמנים) ומפעלי הגומי וסטלנד כמו גם באייר וBASF כממשיכה של חברת I.G. Farben. כולן אומרות שמעולם לא שמעו על הניסויים. אצל יצרנית הנעליים Rieker מכירים את הספר של סודרוב, אבל אין ברשותם עוד מסמכים. UHU  מוסרת לשאלת הכתבת שתמנה היסטוריון לחקור.

איך יכול להיות שבחברות איש איננו יודע דבר? גינתר מורש, שמנהל מזה 21 שנה את אתר הזיכרון זכסנהאוזן, נזכר שבראשית תקופת כהונתו הוא שלח לחברות המעורבות בקשת סיוע. הוא לא קיבל שום תשובה. על הקשר בין יורשי פרוידנברג לניצולים הוא מברך. על יוזמות דומות איננו יודע דבר. בכל מקום ישנם ארכיונים לחברות: "אם מישהו רוצה לדעת משהו, הוא יכול לדעת את זה," הוא אומר.

לדברי אנה סודרוב הסתירו החברות את מעורבותן אחרי המלחמה ביודעין. מנהלי סלמנדר הודיעו לבעלות-הברית שהורמאכט לבדו הורה על הניסויים. בפרוידנברג אמרו שתוצאות הניסויים המקיפות הושגו באמצעות התנסויות של עמיתים במושב החברה בויינהיים. בה בעת, כותבת סודרוב, מצאו בעלות הברית עצמן את שיטות הניסוי והתוצאות מרתקים, כך שהם לא בדקו יותר מדי. גם המלחמה הקרה המתעוררת הקשתה עליהם לחקור באורניינבורג. היחיד שהורשע בקשר למסלולי ניסוי הנעליים היה המנהל האחרון שלהם, ארנסט ברנשייד. הוא ריצה כמה שנות עבודת כפייה בברית-המועצות. אחר כך פתח חנות נעליים במערב-גרמניה. 

בטקס הזיכרון בזכסנהאוזן במאי השנה נשא קרול גדניץ בן ה-89 נאום. כמו שלכצ'ינסקי הוא אולץ לרוץ על מסלולי הניסוי. הוא מספר כיצד הגיע למחנה זכסנהאוזן. הוא אומר שאנשים, כאשר הם יכולים, צריכים לנהוג באנושיות. בקהל מקשיבה לו בתשומת לב דורותי פרוידנברג. גדניץ מרשים אותה. אבל היא איננה מדברת איתו לאחר נאומו. תחילה הוא לא הגיב למכתבם של היורשים. לאחר הטקס ניסו דורתי פרוידנברג ודוריס מינך שוב. שלושה חודשים אחר כך הם נפגשו בדנציג. הוא אמור להיות אחרון הניצולים מ"רצי הנעליים" שהן יכירו. על ניצולים נוספים לא ידוע דבר.

רץ הנעליים מחיפה הוא אמיל פרקש. על סיפורו ראו ברשימתי "ניצול השואה אמיל פרקש". 

   

חדשות שטוטגארט, 24.3.2011

"סערה ומורת-רוח" עקב הרצאה על המשטר הנאצי

ההיסטוריונית מקורנווסטהיים אנה סודרוב מדווחת על ניסויי חומרים של חברת סלמנדר במשטר הנאצי

מאת סוזאנה מאתס

"דוגמה קיצונית במיוחד לחריגות המוסרית של המדע בתקופה הנאצית", כך מתארת ההיסטוריונית ד"ר אנה סודרוב את הניסויים שנכפו על אסירים על מסלולי בדיקת הנעליים במחנה הריכוז זכסנהאוזן. בארכיון של לודויגסבורג נשאה סודרוב הרצאה: "המצאה באמצעות מחקר במחנה-ריכוז? חברת סלמנדר והשימוש שלה בעבודת אסירי מחנות ריכוז".

"בקורנווסטהיים הביעו סערה ומורת-רוח לגבי האירוע של היום", אמר אלכסנדר גסמן, דיברו על פגיעה במוניטין ונזקים כלכליים שיכולים להיגרם לסלמנדר." אבל השערוריה איננה הגילוי המדעי של פשעי הנאצים, אלא זה שאנו עדיין צריכים היום לערוך אירועים כאלה ושעדיין נדרש לכך אומץ אזרחי. האגודה שלנו רואה את עצמה כאגודה נגד שיכחה. חובתנו לזכור את גורל מיליוני קורבנות הנאצים."

"אני מקוה מאד שאלה שמחקרי עורר בהם התנגדות נמצאים פה היום, כדי שנוכל לנהל דיון", אמרה אנה סודרוב. אבל זה לא קרה. אמנם האולם היה מלא מאזינים, ביניהם גם כמה מקורנווסטהיים. אבל המתנגדים נשארו בבית או שמרו את מורת-רוחם לעצמם. לנוכח העובדות גם היה להם קשה להתפלמס. בספרה בן כמעט 900 העמודים "הנעל במשטר הנאצי", גילתה סודרוב טורי מסמכים על תפקידה של חברת סלמנדר בהקמת והפעלת מסלולי בדיקת הנעליים.

סלמנדר היתה אז לצד חברת פרוידנברג קונצרן הנעליים והעור הגדול ביותר ברייך והיחיד, כפי שסודרוב מדגישה, שהתנסה כבר מאז מלחמת העולם בייצור סוליות סינתטיות במפעלה בטירקהיים, תחת השם Melvo. חומרים אלה הפכו בזמני מחסור בעורות לצד חומרים סינתטיים חדשים שהתפתחו לתחליפים עיקריים בייצור הנעליים. כדי לבחון את עמידות החומרים, הוקמו במאי 1940 במחנה הריכוז זכסנהיים מסלולי בדיקת נעליים בהוראת משרד הרייך לפיתוח כלכלי. שם נאלצו אסירים, לפעמים עם משא כבד, על גבי משטחים שונים, לצעוד עד 45 ק"מ. "קומנדו רצי הנעליים הטיל אימה ולעתים קרובות היה זהה לגזר-דין מות", אמרה סודרוב. אסירים קיבלו לעתים קרובות בכוונה נעליים צרות מדי, שלרוב הם נעלו ללא גרביים. מי שהותש וקרס, הוכה על ידי האס-אס למות או נורה.

"החברות קיבלו את דו"חות הבדיקה ויכלו לשפר את מוצריהן", אמרה סודרוב. החברות המובילות כמו סלמנדר ופרוידנברג, שמנהליהן על פי התיעוד ראו את מסלולי בדיקת הנעליים במקום, לא רק נטלו במידה רבה חלק בהקמתם,  אלא ניצלו אותם ביודעין לשיפור מוצריהם ולהשגת יתרונות. מאז שנת 1942 אי אפשר לדבר על כפייה ממלכתית – היזמים המשיכו את המחקרים באחריותם שלהם ואפילו הרחיבו אותם.

באמצעות הניסויים נוצר לדברי סודרוב מאגר נתונים שעל בסיסו קידמו את הייצור גם אחרי המלחמה. החברות הצליחו לטשטש את מעורבותן ולמחוק את מסלולי ניסוי הנעליים מן הזיכרון הקולקטיבי. חברת סלמנדר טענה שהניסויים במחנה הריכוז התייחסו למגפי הורמאכט ונעשו בהזמנת הורמאכט, למרות שהחברה ייצרה כמעט אך ורק לשוק האזרחי.

"צריך לעסוק בהיסטוריה הפוליטית של מוצרים יומיומיים", אמרה אנה סודרוב, "לא כולם תמימים".

(כמה קטעים מהמאמר המכילים פרטים ושמות פרטיים של מעורבים הושמטו).

Anne Sudrow, Der Schuh im Nationalsozialismus. Eine Produktgeschichte im deutsch-britisch-amerikanischen Vergleich. Wallstein Verlag, Goettingen 2010, 876 S.