מה שאנשים הגונים עושים

 

אני לא ממש מצליחה להיות עצובה בגלל תוצאות הבחירות – אולי ביומיים הראשונים, משהו כזה. מאז בחירות האמצע בארצות הברית והתוצאות ההולכות ומתבהרות שלהן אני אפילו די שמחה, במיוחד מהירידות על טראמפ, שאפילו ברשת פוקס מסתייגים ממנו. אמנם ארגון יהודי כלשהו העניק לו פרס, מה שסיפק לו הזדמנות לתקוף את היהודים שאינם מצביעים לו. מרים אדלסון העניקה לו את הפרס, אז אפשר לשער מי היו היהודים האלה שמעריצים את טראמפ, שחושב שהיהודים באמריקה חייבים לו משהו בגלל שהוא תומך בימין בישראל ולהיפך. הפרשן המוערך של הניו יורק טיימס תום פרידמן, שכמו עמיתיו הישראלים מתמחה באמירת שטויות גמורות בביטחון גמור, תהה אם המתרחש בישראל מצביע על המגמות העתידיות בארצות הברית. איזה טמטום לחשוב שהזנבנב הקטן של ארצות הברית במזרח התיכון מוביל מגמות עולמיות. לא, ישראל לא מצביעה על מגמות עתידיות בארצות הברית. ממשלת נתניהו החדשה היא רק הזנב של עידן טראמפ בארצות הברית שכבר חלף, כמו אורו של כוכב שמגיע לארץ שנות אור לאחר שגווע.

כמובן מי שהכי אחראי לתוצאות הבחירות איננו מפסיק ליילל. למשל כתבי "הארץ", למשל נרי ליבנה ששלושה ימים לפני הבחירות כתבה בטור שלה שמר"ץ היא בדיחה עצובה ושהיא מצביעה ללפיד, אבל מאז הבחירות היא חולה והיא מתביישת וכו'. למה, מה חשבת שיקרה אם בוחרים של מר"ץ, שאהבו להזדהות כתומכי מר"ץ כשזה תרם למיתוגם החברתי, אבל עכשיו הטרנד זה להצביע ללפיד, או לגנץ, ולהתפייס עם החרדים, אז מה אנשים כאלה חשבו שיקרה אם הם לא יצביעו למר"ץ ויצביעו במקום זה ללפיד? מה הם מתפלאים שהמפלגה של לפיד גדלה, ומר"ץ לא עברה את אחוז החסימה, והימין התחזק? זה מעשה ידיכם, אז מה אתם מייללים? ורוגל אלפר שקרא לאפרת רייטן פשיסטית כי היא הביעה הזדהות עם אבא של חייל שמשרת בגדה, מה הוא חשב לעצמו אחרי שחודשים הוא ממליץ לא להצביע למפלגות השמאל? שלא לדבר על מלחך הפנכה הצבוע של נתניהו גדעון לוי, שכבר ב-2015, כשיצחק הרצוג התמודד מול נתניהו, הוא תמך בנתניהו נגד הרצוג, כי הרצוג לא מספיק שמאלני, ולכן הוא תמיד בעד הימין בשלטון. אביתר אורן כתב שבועות לפני הבחירות מאמר ב"תלם" ששאל למה עיתון "הארץ", שמתיימר להיות שמאלני,  הולך על הראש של העבודה ומר"ץ? מפני שהוא לא עיתון שמאלני, הוא עיתון ימני וקפיטליסטי שחתר תמיד לרמוס את העבודה המאורגנת במדינת ישראל, ואין שמאל, לא בארץ ולא בעולם, שאיננו מתבסס בראש וראשונה על ארגוני עובדים. זעיר-בורגנים צבועים שכל היום מסתכלים ימינה ושמאלה לראות מה אופנתי ומה הטרנד ומה משפר את מיתוגך החברתי, לאיזה צבע לצבוע את השיער ולאיזו מפלגה להצביע, הם לא בסיס למפלגות שמאל, ומדינות שבמקום עובדים מאורגנים מעסיקות בבניין ובכל עבודה שחורה זרים הודים וסינים ופיליפינים ורומנים ומולדבים, אין אצלם שמאל והימין פורח וגם הפשיזם. והכי מצחיקים האיומים לברוח מהארץ. לאן תברחו? לארצות הברית וקנדה הגזעניות? לאנגליה שברחה מאירופה כד לחסום מהגרים? לגרמניה שמפלגת אלטרנטיבה לגרמניה עם הרעיונות והדיבורים הנאצים הפכה בה למפלגה השלישית בגודלה? לשוודיה שמפלגה נאצית היא השנייה בגודלה בה ושותפה בשלטון? או לאיטליה שנבחרה בה ראשת ממשלה פשיסטית? קודם התנהגתם בטמטום ובמקום לחזק את מר"ץ והעבודה ריסקתם אותן, ועכשיו אתם מאיימים לברוח לארץ גזענית או פשיסטית אחרת כדי ללקק פשיזם אירופי מקורי? אותי אתם דוקא מצחיקים. הכל מצחיק אותי. שר הביטחון סמוטריץ' ושר האוצר דרעי והשר לביטחון פנים איתמר בן-גביר. באמת פחדתי קודם, אבל עכשיו שזה קרה, יותר מהכל זה מצחיק ומגוחך, המציאות יותר מצחיקה מ"ארץ נהדרת", ואני מאד שלמה עם עצמי כי הצבעתי למי שהאמנתי בו, וזה שזה לא הצליח זה מפני שבחיים לא תמיד מצליחים, גם כשעושים את הדבר הנכון. זאת לא סיבה ליילל או לברוח, זאת סיבה להמשיך להילחם על הדבר הנכון, שזה מה שאנשים הגונים עושים.

הורי הילדים החטופים ראויים לאמון

 

על חטיפת ילדי תימן לא שמעתי מהתקשורת אלא מידידי חיים חוטר, שהוריו, מנסור וציונה חוטר, עלו מתימן כזוג צעיר, ואחותו הבכורה נלקחה על ידי אחות לבית חולים ומאז נעלמו עקבותיה. הכרתי היטב את הוריו של חיים שכבר אינם בין החיים, וכל ימיהם, גם לאחר שהולידו וגידלו שמונה ילדים, הם חיו את הטראומה של הבת הבכורה שנלקחה מהם. חיים עצמו איננו יודע מתי נולד, כי אמו ילדה אותו בסתר והחביאה אותו בארגז מתחת למיטה, מפחד שיקחו ממנה גם אותו. כשחיים נשא לאשה את חברתי איליין, שהיתה אז עולה חדשה מאנגליה, אמרה לה ציונה שהיא במקום הילדה שחטפו. איליין סיפרה לי שהוריו של חיים הוזמנו פעם, אינני יודעת על ידי מי ומתי, למפגש של הורים שילדיהם נעלמו עם ילדי תימנים שנלקחו מהם, אבל הם לא מצאו שם את בתם. הדברים שאורי משגב במאמריו ב"הארץ" מכנה אותם "עלילת דם", היו ידועים לאנשי ממסד, ואולי אין זה פלא שדוקא הנשיא יצחק הרצוג, שבא מלב הממסד, מבקש לפעול לפיוס.

בנם השלישי של חיים ואיליין, גבריאל, נרצח בפיגוע מחריד בישיבה בעתניאל, ובלוויה הקשה מנשוא זעקה סבתא ציונה זעקות שקרעו את השמיים: "גבריאל, גבריאל, גבריאל". שנים אחר כך, כשכבר לא היתה בחיים, סיפר לי חיים שאמרה לו: "את הילדה שחטפו אולי נמצא, אבל גבריאל לעולם לא יחזור". בכל אסון שפקד את משפחתה ציונה חיה מחדש את האסון ההוא, הבת הבכורה שנלקחה ממנה ללא שוב ומעולם לא נודע לה מה עלה בגורלה. למותר לציין שקבר אין, למרות שאמרו לה שהילדה נפטרה. אורי משגב ורבים אחרים טוענים שאין שום הוכחות. אינני יודעת לאיזה הוכחות הם מצפים. אם פעוטות נלקחו מהוריהם שלא ראו אותם יותר מעולם, אלו הוכחות הם יכולים לספק, מלבד העובדה שהילד נולד ונרשם במרשם האוכלוסין. מעבר לכך אין להם שום מידע. הילדים עצמם היו קטנים מדי מכדי לדעת ולזכור מי היו הוריהם, ואת מי עליהם לחפש.

הטענה שאין שום מקרה של אשכנזים שאימצו ילדים תימנים פשוט איננה נכונה. בסרט דוקומנטרי שניסה לטעון שהתימנים פשוט זנחו את ילדיהם, הוצגה תימניה שאומצה על ידי זוג אשכנזי, ואמה המאמצת סיפרה שמצאה אותה במצב מאד קשה ומוזנח בבית חולים ואיש לא התעניין בה. האם ידעו ההורים הביולוגים באיזה בית חולים היא? האם התאפשר להם לראותה? אינני יודעת. חיים חוטר סיפר לי גם שבת דודו נלקחה לבית חולים ודודו בא לחפש אותה ונאמר לו שהיא כבר איננה שם, אבל הוא שוטט בבית החולים וקרא בשמה עד שענתה לו מאיזה חדרון והוא לקח אותה הביתה. חיים סיפר לי גם על קרובים של בכיר מפא"י ישראל ישעיהו, לימים יושב ראש הכנסת, שבנם של קרובי משפחתו נלקח והם פנו אליו ולאחר יוןמיים קיבלו את בנם חזרה.

על סמך מה שולל משגב את אמיתות עדויותיהם של הורים רבים שילדיהם נלקחו ולא הושבו מעולם ונאמר להם שמתו אך הם לא ראו לא גופה ולא קבר? ההסתייגות היחידה שאפשר להסתייג היא התיחום של החטופים ל"ילדי תימן, מזרח ובלקן", הגדרה של הרב עוזי משולם שאכן העלה הרבה האשמות מרחיקות לכת על חטיפת ילדים לצורך ניסויים רפואיים וכיו"ב. כפי שכתב וחזר וכתב עופר אדרת ב"הארץ", גם מאות ילדים של עולי אשכנז נעלמו בנסיבות מפוקפקות. כנראה שמספר ילדיהם של עולי תימן שנחטפו היה גבוה במיוחד, אבל חטיפת הילדים והעברתם למשפחות אחרות, גם בחו"ל, קשורה כנראה יותר לעוינות של בן-גוריון ל"אבק האדם" שהגיע לישראל מהגולה, כפי שכינה אותם. הוא לא נלחם במזרחיות אלא בגלותיות, והמלחמה הזו היתה ככל הנראה נטולת מעצורים. מעשים דומים נעשו באותן שנים בקנדה ובאוסטרליה, כאשר ילדי תושבים ילידים הועברו למשפחות אירופיות, שכעת מכות על חטא. חבל שבישראל עדיין מסתירים ומשקרים, ומאשימים את הקורבנות ב"עלילת דם".

הטענה שלא היה זדון והכל תוצאת בלגן וכאוס איננה סבירה, כי דוקא באותם ימים היתה מדינת ישראל מדינת משטרה, והשב"כ עקב בדקדקנות אחר אינספור אנשים, ביניהם אבי יוסף מרגלית ז"ל, שהיה חבר מנעוריו בתנועת הקומוניסטים העבריים. מצאתי בארכיון ההגנה תיק של שירות הידיעות של ההגנה שמתייחס לפעילותו של אבי בקומוניסטים העבריים מלפני קום המדינה, אבל המידע הזה הועבר גם לשירות הביטחון של מדינת ישראל, והם ניסו למנוע על סמך מידע זה את מינויו של אבי לשופט בסוף שנות החמישים. מאחי שמעתי שאבי פנה אז לעזרת דודו אליהו מרגלית, ממנכ"לי בנק הפועלים, שפנה לשר האוצר פנחס ספיר בעניינו של אבי, ובהתערבות ספיר התאפשר מינויו של אבי לשופט. כך התנהלה אז מדינת ישראל, ודבר לא נעלם מעיני שירות הביטחון. אם ילדים נלקחו במירמה מהוריהם והועברו לאחרים, קשה להאמין ששירות הביטחון לא היה מודע לכך. דוקא העובדה שלא נערכה שום חקירת משטרה בעניין הילדים שנעלמו, כפי שאפשר היה לצפות לו קרו הדברים בתום לב, מעידה על כך שהממסד ידע על החטיפות ולא היה מעוניין לחקור לאן נעלמו הילדים.

תום מהגר, מנכ"ל עמותת עמר"ם שעוסקת בנושא הילדים החטופים, כתב מאמר תשובה לאורי משגב ("הארץ", 1.9.22) ובו הביא שתי עדויות של ניצולות שואה, האחת שעבדה כאחות ברמב"ם והעידה על מסירת ילדים שנקלטו מהמעברות לבית אומנה, והאחרת העידה שבית התינוקות בראש העין שיקרו להורים שהילדים נפטרו, בזמן שהילדים נלקחו משם בריאים. אלה כמובן עדויות חשובות מאד, שחושפות חטיפת ילדים מהוריהם ביודעין, אבל האם חייבים להביא עדויות של ניצולות שואה, האם אין די בעדויות של אלפי הורים שילדיהם הבריאים נעלמו ונאמר להם שמתו, מבלי שראו גופה או קבר? באיזו זכות ועל סמך איזה מידע פוסלים משגב ואחרים את עדותם של אלפי הורים כמו מנסור וציונה חוטר ז"ל, על אסון חייהם, על הילד שנלקח ומעולם לא הוחזר? מדוע האנשים האלה, שמעולם לא דיברו דבר שקר, וחיו חיי תום וצנע, נושאים כל העת את כאבם וצערם, מדוע אינם ראויים לאמון בזכות עצמם? צודקת נעמה לזימי, שאף היא הותקפה והוכפשה ברשעות עקב פעילותה בנושא הילדים החטופים, שאם ישנן עדויות כה רבות של הורים, חייבים להאמין להן ולבדוק אותן. לא ההורים ולא האחים צריכים לתת תשובות על מה שקרה או לא קרה, אלא המדינה.          

ביטול סבסוד מעונות לילדי אברכים הוא רשעות

 

פעמיים התרגזתי בגלל ההחלטה המרושעת של שר האוצר ליברמן להפסיק סבסוד מעונות לילדי אברכים – פעם אחת כששמעתי עליה, ופעם שנייה למול התמיכה מצד מי שחושבים את עצמם לליברלים בצעד המרושע הזה, ובפרט כתבי עיתון "הארץ". לא התפלאתי מרוגל אלפר ששנאתו לדתיים תמיד מעבירה אותו על דעתו, אבל אחרים, כמו רוית הכט שהגדילה עשות ולא רק תמכה בהחלטה אלא אף גינתה את ניצן הורוביץ, על כך שגינה את הרשעות הזו, וכמותו עשתה גם זהבה גלאון. במר"ץ יש עדיין אנשים עם ערכים, בעיתון "הארץ" יש רק קפיטליזם חזירי של הבוס שבוחר את כתביו בהתאם.

החלטתו של ליברמן תפגע אך ורק באמהות חרדיות מרובות ילדים שמלבד מעמסת גידול ילדיהן הרבים הן גם מפרנסות את משפחתן. ההחלטה הזו לא תעודד גברים חרדים לצאת לעבודה. בכדי לעודד אנשים לצאת לעבוד אפשר לעשות דברים רבים באופן חיובי: להציע הכשרה מקצועית שכוללת סיוע במציאת עבודה, להציע מסגרות עבודה שמשלבות עבודה ולימודים, לעודד מעסיקים להעסיק חרדים, תמיד אפשר לחשוב איך לתמוך ולעודד ולא איך להקשות ולהעניש. זה נכון כמובן לגבי כל דבר: גם לעודד גיוס לצבא אפשר על ידי סיוע למתגייסים בהפניה לשירות שתואם את כישוריהם, וכמובן במתן תמריצים ותגמולים שונים לחיילים, ואפשר על ידי ענישה והעלבת המשתמטים. מי שמאמין באמת בחירויות האזרח, ראוי לו לבחור בדרך העידוד ולא בדרך הענישה.

ומה שהכי מרגיז מבחינתי זה היחס לגידול ילדים כאילו איננו עבודה. גידול ילדים הוא עבודה קשה. נשים שעוסקות בגידול ילדיהן, ועל אחת כמה וכמה כשילדיהן רבים, עובדות קשה מאד, גם אם אינן מועסקות במקום עבודה מחוץ לבית. כל זה מעלה לי זיכרונות מתקופתם של שרון כראש ממשלה ונתניהו כשר אוצר, כאשר הראו בטלויזיה "אשה עצלנית" – אם יחידנית לחמישה ילדים שלשכת התעסוקה שלחה לגזום ענפים ולסחוב דליי אבנים כדי לקבל דמי אבטלה דלים. זה הזכיר לי מדינות מסוגן של ברית המועצות וסין שהעבידו אנשים עבודת פרך בתור עונש על עבירות שקיימות רק במדינות כאלה. האם לגדל לבד חמישה ילדים זו איננה עבודה מספיק קשה, כדי שהמדינה תעזור לאשה כזאת במקום להתעלל בה? האם אנשים שהביאו לעולם הרבה ילדים צריכים להיענש כפי שהיה נהוג בעבר בסין, ואפילו בסין כבר אין נוהגים כך. גם גידול ילדים הוא תרומה לחברה. חלקם יגדלו לחיות כחרדים, וחלקם יבחרו בדרך אחרת. מדינה צריכה להשקיע בטיפול ובחינוך הילדים הנולדים בה בלי קשר לאמונותיהם ודרכי חייהם של הורי הילדים, ומדינה צריכה לעזור לנשים עובדות בלי קשר אם בעליהן עובדים או לומדים. ההחלטה של ליברמן תעניש את האמהות העובדות, לא את הבעלים שלומדים תורה, וכמי שהשקיעה חלק גדול מחייה בלימוד דברים שמעטים מתעניינים בהם – ומשקיעה לא מעט מאמצים להגדיל את חוג המתעניינים, יש לי קושי עם אנשים שמגנים לומדי תורה. לא מפני שמדובר בלימוד שהוא מקודש להם, אלא מפני שאפשר להתגולל בקלות על אנשים שמשקיעים את חייהם בלימוד. האם השירה הלטינית, הגרמנית העתיקה או הצרפתית העתיקה שאני מקדישה להן חלק נכבד מחיי "מועילות לחברה"? ומה פירוש תועלת במובן זה? האם מותר ללמוד רק מה שמועיל? ומי יקבע מה מועיל? היה דיקן מכובד באוניברסיטה מכובדת שחשב שבלתי מועיל ללמוד יידיש ואיטלקית, וסגר את החוגים האלה. ואני חשבתי איך אנשים ילמדו על תרבות יהודית בלי לדעת יידיש, ובלי לדעת איטלקית? אני רואה חוט מקשר בין אנשים שפוסלים לימוד תורה לבין אלה שפוסלים את לימוד מדעי הרוח. הרי כשמדובר בלימוד ומחקר של נכסי רוח עתיקים הערך הוא רוחני, ולא חומרי, ובחברה שרואה את חזות הכל בטכנולוגיה מתקדמת ובכסף שאפשר להפיק ממנה, גם משוררים וחוקרי שירה עלולים להיחשב לבלתי נחוצים.

מכל הצעדים שאפשר היה לעשות כדי לעודד גברים חרדים לצאת לעבודה, הבחירה בשלילת סבסוד במעונות לילדים רכים הוא האכזרי והבלתי ראוי ביותר, והבחירה דוקא בו ראויה מאד לגנאי: היא לא אנושית ואין לי ספק שיתברר ששכרה יצא בהפסדה.    

לסיים את שלטון נתניהו

 בכל מוצאי שבת אני רואה עוד מחסומים של המשטרה ברחביה, שמנסים למנוע מהמפגינים להגיע למעון ראש הממשלה וגם מונעים מהם להגיע למכוניות שלהם ולנסוע הביתה. גם אני כשאני מטיילת עם הכלב שלי עוצרים אותי לפעמים שוטרים ושואלים לאן אני הולכת, אבל זה כבר כמה שנים, לא רק עכשיו. אני גרה ברחביה כמעט ארבעים שנה והרבה ראשי ממשלה גרו פה ואף לא אחד מהם הטריד את התושבים ופגע בחייהם כמו נתניהו. עד שנתניהו הגיע המעון ברחוב בלפור לא התבלט בכלום, ולידו היה הקונסרבטוריון למוסיקה ועמדו שם תמיד ילדים קטנים וגדולים עם כל מיני כלי נגינה והמתינו לשיעור הנגינה שלהם, וכל מי שרצה עבר ברחוב בלפור וברחוב סמולנסקין שמצטלב איתו ועכשיו חסום לגמרי ויש בו מין אוהל ענק ומסכן מי שגר שם. בכל פעם חסמו עוד וסגרו עוד והקימו עוד מסתור כמו אילוסטרציה לדיקטטורה בהתהוות, והערב כל רחביה נראתה כמו מדינה תחת שלטון צבאי, ופגשתי מפגינים שהמשטרה לא נתנה להם להגיע לרכבים שלהם ולקחתי אותם מדרכים צדדיות וכל מיני מעברים שאני מכירה, כי עכשיו אנחנו חיים בדיקטטורה של נתניהו ואוחנה ואי אפשר לבוא להפגין בלי שהמשטרה תעצור אותך ואז ללכת הביתה בלי שהמשטרה תעצור אותך בדרכים הראשיות. הרבה פעמים ראיתי שעצרו מפגינים ואחד מאלה שעצרו לבש חולצה עם הלוגו של אין מצב וביקשו ממנו תעודת זהות ולא נתנו לו לעבור. מי שבא להפגנות ועובר את כל המחסומים הוא בעיני גיבור ואני מורידה בפניו את הכובע. בדרך ראינו גם מישהי במכונית שחיפשה איך להגיע הכי קרוב לבית ראש הממשלה כי השוטרים מנעו ממנה להתקרב עם המכונית והיא היתה די רחוקה ואני תוהה אם היא הגיעה אי פעם להפגנה. משטרת ירושלים ועיריית ירושלים מגויסות לגמרי למנוע את ההפגנות, ואנשים צריכים להיות מאד אמיצים ונחושים בכדי להפגין. בבוקר הלכנו לגן העצמאות וראינו שבמאהל של המפגינים נגד נתניהו יש אנשים ובמאהל של הליכוד נגד המפגינים אין אף לא אחד שזה בדרך כלל המצב. היה יפה אם נשיאת בית המשפט העליון שגרה גם כן ברחוב בלפור במרחק בתים ספורים מנתניהו היתה יוצאת ומסתובבת קצת ורואה איך נראה המבצר שהיא טענה שהוא לא נפל, ובמה שנוגע למבצר נתניהו הוא אכן הולך ומתבצר עוד ועוד וזה לא מבצר של דמוקרטיה. זה מבצר של דיקטטור שיודע ששונאים אותו אבל נדבק בכוח לכסאו ומפעיל את המשטרה נגד מתנגדיו, כי זה מה שדיקטטורים עושים.

קראתי ב"הארץ" מאמר של ההיסטוריון דוד אוחנה שכתב שהשוטרים עצרו את הבן שלו שמפגין בקביעות נגד נתניהו וזרקו אותו באיזה מקום בלי להביא אותו כפי שהם מחויבים על פי החוק לתחנת משטרה וללא כל רישום שהם מחויבים לערוך. לדוד אוחנה זה הזכיר את היחס לפלשתינים ביהודה ושומרון, והוא טען, וכמובן איננו הראשון לטעון כך, שהמשטרה במדינת ישראל מאמצת שיטות מהשטחים הכבושים בתוך מדינת ישראל, ושכל עוד יהיה כיבוש בשטחים לא יהיה חופש בתוך מדינת ישראל. אני מסכימה שאין דמוקרטיה ואין חופש ואין זכויות אזרח במשטר נתניהו, אבל אני לא מסכימה שזה קשור לכיבוש בשטחי יהודה ושומרון, למרות שאני מאד נגד הכיבוש ביהודה ושומרון, ברור לי שהמעבר של נתניהו לשלטון אוטוריטרי עם יותר ויותר מאפיינים דיקטטוריים לא קשור לכיבוש בשטחים אלא לאופיו האישי של נתניהו שהוא אדם מושחת נקמן ורודני, ולעובדה שהוא מנסה להימלט ממשפט ומכלא, וההבדל הזה הוא הבדל חשוב, מפני שכמה וכמה כותבים בעיתון "הארץ" שתומכים בנתניהו מסיבות שונות, למשל מפני שחלק נכבד ממניות "הארץ" נרכשו לפני ארבע עשרה שנה על ידי מו"ל גרמני מקורב מאד לאנגלה מרקל שמאז הלך לעולמו אבל לא הודיעו שחלקו בעיתון נמכר אז אני מניחה שבתו שירשה אותו עדיין מחזיקה במניות העיתון ועדיין מקורבת מאד לאנגלה מרקל, ואנגלה מרקל מאד לא רוצה שרודנות נתניהו תגיע לקצה, כי אז מישהו עלול לחקור ברצינות את קניית הצוללות והספינות מתאגיד הענק הגרמני תיסנקרופ, שעיר שלמה בגרמניה מתפרנסת שנים מהעיסקה הזאת שכוללת גם מכירת צוללות למצרים, ולכן לממשלת גרמניה מאד רצוי שנתניהו יישאר בשלטון לנצח ועיתון "הארץ" בדרך כלל מהדהד את האינטרסים של גרמניה, יותר משהוא מהדהד את האינטרסים של מדינת ישראל, ובפרט גדעון לוי שבזמנו העורך באותה עת חנוך מרמרי רצה לסלק אותו מ"הארץ" ובזכות הגרמנים הוא נשאר בעיתון וכותב נגד מדינת ישראל ונגד כל מי שנלחם בנתניהו ונגד השמאל בישראל ובעד נתניהו לנצח, אבל גם הרבה אחרים בעיתון כותבים בעד נתניהו אם מהסיבה הנ"ל ואם מסיבות אחרות, ומיתממים למה השמאל שונא את נתניהו שמסית נגד השמאל בצורה ארסית יום ולילה ומעודד התנכלות ואלימות נגד שמאלנים. והמאמר של אוחנה - שאין לי ספק שכתב מתוך אמונה כנה - מתאים עכשיו לעיתון "הארץ" שחוץ מיוסי ורטר ואורי משגב שהם אנשים הגונים וכנים, רוב הכותבים בו יוצאים עכשיו בארסיות נגד גדעון סער שהוא איש ימין ותומך בהתנחלויות ובארץ ישראל השלמה, אבל הוא הליכודניק היחיד שלא מתחנף לנתניהו ולא מתרפס בפניו ועכשיו פרש מהליכוד והתפטר מהכנסת ומקים מפלגה להחלפת נתניהו, ויש לו כמובן סיכוי טוב יותר לתרום להחלפת נתניהו מאשר לשמאל שהוא מאד קטן, ושמאל בישראל זה רק מר"ץ וחד"ש, ולא כל מי שנתניהו, שחושב ששמאל זה קללה, קורא לו שמאל. אותם מעיתונאי "הארץ" שתומכים בנתניהו ויוצאים כעת נגד גדעון סער שעושה מהלך מאד חשוב לטובת השבת הדמוקרטיה בישראל, רוצים שנאמין שאי אפשר לשפר את מצב הדמוקרטיה בישראל בלי סיום הכיבוש ושלכן, לטענתם, הדחת נתניהו לא תשנה ולא תפתור דבר. זאת עמדה שקרית ומנוולת. הדחת נתניהו תשנה הרבה מאד כי מדינת ישראל תפסיק להיות משועבדת כליל לאינטרסים צרים של אדם מושחת ומנוול שמנסה להימלט מאימת הדין ולצורך זה מתעלל באזרחים ומחזיק בכוח בשלטון אוטוריטרי לאחר שרוקן מתוכן את הממשלה, ששומעת רק בדיעבד על מעשיו, כמו הסכמי השלום שחתם עליהם תמורת אספקת נשק מתקדם למדינות ערביות שעלול בעתיד לסכן את ישראל, מבלי שהדברים נדונו בממשלה ובכנסת שמייצגת את העם שהוא אמור להיות הריבון במדינה דמוקרטית ולא ראש הממשלה שפועל כשליט יחיד ובמקום לנסוע לחתימת הסכם השלום עם איחוד האמירויות עם שר החוץ שהוא הגורם המוסמך לחתום על ההסכם, לקח משר החוץ שהודר מהדיונים על ההסכם יפוי כוח ונסע עם אשתו ועם שני הבנים הבוגרים שלו, כמו שמתאים לדיקטטור להתנהג.

הדיקטטורה של נתניהו איננה נובעת מהכיבוש אלא ממאמצי ההידבקות שלו לכסאו המתנדנד בגלל המיאוס שרוחשת לו לפחות מחצית העם, כולל הרבה מנדטים של אנשי ימין שאינם רוצים להצביע לו יותר, ומתכוונים להצביע לנפתלי בנט או לגדעון סער. אם נתניהו יוחלף המצב במדינת ישראל ישתפר לאין ערוך, ומי שטוען שלא כן, הוא תומך של נתניהו ולא שום דבר אחר. בוודאי שאיננו שמאלן רדיקלי. שום שמאלן אמיתי לא יתמוך בנתניהו ולא יגיד שהוא עדיף על כל האחרים בזמן שנתניהו הפך את חיי האזרחים בישראל לגיהנום בתירוץ של מאבק בקורונה שהוא מנצל בעיקר לקידום ענייניו האישיים, ומעולם לא חדל להסית נגד השמאל ונגד האזרחים הערבים.

נתניהו גם איננו הראשון שמשתמש באלימות קשה נגד מפגינים. אלימות משטרתית נגד מפגינים איפיינה מאד את שלטון מפא"י בראשית ימי המדינה. מהומות ואדי סליב בשנות החמישים דוכאו באכזריות רבה ונטען שמנחם בגין מסית את המפגינים נגד מפא"י, ושביתת הימאים בשנת 1951 שהיתה שביתת עובדים לשיפור תנאיהם דוכאה גם היא באלימות רבה תוך הסתה קשה מצד הממשלה נגד הימאים שהוקעו כמורדים במלכות. למשטר הישראלי היו תמיד נטיות טוטליטריות, והדמוקרטיה תמיד היתה בערבון מוגבל, כמו גם הכבוד לזכויות האזרח. בתי המשפט הגנו על האזרחים במידה מסוימת, כפי שהם מגנים במידה מסוימת על תושבי השטחים הכבושים. ישראל הפכה דמוקרטית יותר תחת שלטונו של לוי אשכול. לא מפני שהאידיאולוגיה שלו היתה שונה מזו של בן-גוריון, אלא מפני שאישיותו היתה נוחה לבריות, וסגנון משטרו שיתופי ולא טוטליטרי, והוא ביטל סופסוף את הממשל הצבאי הנורא שאזרחי ישראל הערבים היו כפופים לו מאז קום המדינה ועד שנת 1966.

אידיאולוגיה היא חשובה מאד, אבל לא פחות חשובה ממנה אישיותו של השליט, ולכן חשוב מאד להחליף שליט מושחת שנוהג כשליט יחיד ומשתמש במשטרה כדי לדכא זכויות דמוקרטיות של אזרחים. הדבר החשוב ביותר הוא לסיים את שלטונו של נתניהו, וכל מי שיתרום לכך יבורך.        

 

בזכות מידת הרחמים

אני יכולה להבין כעס, ולפעמים הוא מוציא מאנשים, גם ממני, אנרגיות מועילות, אבל בימים האחרונים היו יותר מדי מקרים שבהם הרגשתי שהכעס גם מעביר אנשים על דעתם וגם מופנה לאנשים הלא נכונים. למשל יאיר לפיד שאמר שאם נתניהו יסרב לקיים את הסכם הרוטציה עם גנץ הוא יתמוך בנתניהו נגד גנץ. זה נראה לי מטורף. איך אפשר גם לגנות את גנץ על כך שנכנע לדרישות נתניהו וגם לעזור לנתניהו נגד גנץ? איך אפשר להאשים את גנץ שהנציח את שלטון נתניהו ואז לעזור לנתניהו להנציח את שלטונו, והאם הנקמה בגנץ, שאני מודה שאני כבר לא יכולה לראות ולשמוע אותו, חשובה יותר מסיום שלטון נתניהו, שכולנו מסכימים על כך שהוא אדם הרבה יותר מסוכן מגנץ שנוקט בכל תחבולה אפשרית כדי להישאר ראש ממשלה לזמן בלתי מוגבל ובלי שום קשר לרצון הרוב, כולל ריסוק הדמוקרטיה ושיתוק בתי המשפט וגרימת עינוי דין נורא לכל המתדיינים בהם, שרובם אינם פושעים פליליים אלא אזרחים מן השורה שמבקשים סעד מבית המשפט בתיקון עוולות שנעשו כלפיהם ובקבלת פיצויים על נזקים שנגרמו להם וכיו"ב? בכלל לפיד נראה ונשמע כמו מישהו שגרמו לו איזה עוול נורא, אבל האמת היא שהוא רק יצא טוב מכל הסיפור הזה, ומכיוון שהוא רוצה ביום מן הימים להחליף את נתניהו בעצמו, כדאי שייראה פחות נקמני ויותר מיושב בדעתו.

ואני לא יכולה להבין את ההתנפלות של אריאנה מלמד על עידן רייכל, ומדוע? מפני שלא התנפל מצדו על נעם פדרמן שדרש למנוע ממנו את פרס ישראל מפני שאשתו היא אוסטרית ולא יהודיה, אלא ענה לו במתינות ובתבונה, ואמר שהוא בטוח שנעם פדרמן מדבר מדם לבו וששניהם שותפים לאהבת הארץ, אבל שיש דברים שעדיף לא לומר. זו היתה תשובה חכמה ויפה, שמראה עד כמה איפוק ונימוס עדיפים על חמת זעם משתלחת בסגנונה של אריאנה מלמד וכמה מעמיתיה. הגברת רייכל שעזבה את ארצה ומולדתה ובית אביה כדי ללכת אחרי בעלה תזכה בזכותה של רות המואביה, ואת נעם פדרמן אפשר לשלוח לעיין בתורתנו הקדושה שאוסרת לבזות את הגר, כי גרים היינו בארץ מצרים, ומאז בעוד כמה ארצות, ומעבר לזה באמת אין צורך להוסיף. משכה את עיני גם תגובה אחת שכיהתה בעידן רייכל שהוא מניח לעלוב באשתו, ואולי ציפה המגיב שעידן רייכל יזמין את נעם פדרמן לדו-קרב חרבות או אקדחים, והייתי רוצה להזכיר לו שהצורך של גברים "להגן על כבוד האשה" איננו בהכרח מכבד את הנשים, אלא מציג אותן כרכוש בעליהן, והן אינן כאלה גם אם החוק הישראלי הכפוף להלכה נוהג ברעיות כאילו היו שפחות לבעליהן, שזו בושה בפני עצמה. כידוע יש מחלוקת אם יש לענות לאוויל כאיוולתו, ונדמה לי שחז"ל העדיפו את הנעלב ואינו עולב שחכמתו עדיפה.

ורוגל אלפר התנפל בגסות על מרים פרץ, ונדמה לי שלא בפעם הראשונה, משום שאמרה שהשנה תישאר בבית כדי שתוכל לעלות בשנים הבאות לקברי בניה, וכל מה שהתכוונה להגיד בכך כמובן איננו שמטרת חייה הוא לעלות לקברי בניה כפי שפירש זאת אלפר, אלא שהיא רוצה להמשיך ולחיות בשנים הבאות, ולשם כך וכדי להציל את נפש זולתה בקשה מהורים שכולים כמותה להישאר ביום הזכרון בבית ולשמור על בריאותם וחייהם, שזאת בוודאי מטרה טובה. אלפר כמובן בטוח שהוא יודע מהן דיעותיה של מרים פרץ בכל דבר ועניין, והוא איננו יודע מפני שאיננו מקשיב לאנשים ומפני שהוא להוט להתנשא על זולתו. המסרים של מרים פרץ מעולם לא היו כה פשטניים כפי שהוא מציג זאת, הזעקה שלה "למי אני אלך קודם" הדהדה ועודנה מהדהדת בלב רבים, בעלי דיעות ואמונות שונות, האם זו קריאה בעד תרבות השכול, או זעקה מדממת נגדה? האם דברים הם תמיד חד ערכיים ונחרצים? אלפר מתקשה מאד בהבנת עמדות מורכבות. למשל את הפרופ' מייקל לויט הוא הציג כ"מתנגד לסגר", שזה ההיפך מהאמת. פרופ' לויט דוקא תמך מאד בסגר, וכיהה בחרדים שאינם מצייתים לו, הוא רק התנגד להפחדות המוגזמות של נתניהו ומקורביו על מיליון חולים ועשרת אלפים מתים בישראל. אפשר להחזיק בדיעות מורכבות, ואפשר להסכים חלקית ולהתנגד חלקית, ומותר גם להיות מבולבל, כפי שרובנו מרגישים לגבי הטיפול במשבר הקורונה. הרי כולנו רואים את האסון הנורא ועשרות אלפי הקורבנות בארצות הברית, באיטליה, בספרד, בצרפת, בבריטניה, בבלגיה. וכולנו שמחים שגורלנו טוב יותר, אבל איש מאיתנו איננו יודע בוודאות אם הצעדים שננקטו היו נכונים או מוגזמים או אולי מעטים מדי, כמו במקרה של בתי האבות הסיעודיים, שהיה צריך לטפל בדייריהם חסרי האונים טוב יותר. האם סגירת הגבולות היתה בזמן, או מאוחרת מדי? האם אפשר היה למנוע לגמרי את התפרצות המגפה בישראל, או אולי מה שנעשה היה ראוי, ואולי מוגזם ומזיק מדי? לא תמיד אפשר לדעת הכל, לא בזמן אמיתי ולפעמים גם לא בדיעבד. הספקות במניעיו של בנימין נתניהו רב התחבולות, או במניעיהם של אחרים, שהרי כולנו בני אדם ולפעמים גם זה לא כל כך, תמיד מנקרים. מה היה נכון וטוב ומה היה שגוי ואפילו זדוני אולי נדע בדיעבד ואולי לא נדע לעולם. אם אפשר לבקש בבקשה פחות להתנפל על אנשים, ופחות להעניש ולקנוס אותם בימים הקשים והמבלבלים האלה, שבהם עוד יותר מתמיד ראוי שמידת הרחמים תגבר על מידת הדין.     

להתחפש זה כיף

בזמן האחרון לא הייתי שמחה במיוחד, גם לא בפורים, וכשניסיתי לחשוב על משהו משעשע עלו בי דוקא זיכרונות עצובים, אז חשבתי שאולי עדיף לא לכתוב בפורים משהו עצוב, אולי עדיף לא לכתוב בכלל, אבל אז קראתי את רוגל אלפר ב"הארץ", למרות שאני בכל פעם אומרת לעצמי שלא צריך לקרוא אותו ובוודאי שלא צריך להגיב, אבל הטור שלו החמוץ כלימון בשלהי קיץ, בגלל מנהגם של אנשים חילוניים להתקשט בפורים בכובעים מצחיקים, פאות וקרניים וזנבות וכיו"ב אביזרים, שהעלה את חמתו מפני שהם לא באמת דתיים ולא באמת מתחפשים, ולפיכך לדעתו אין לחג הפורים משמעות עבורם, וכמובן בהזדמנות זו שהוא חובט בחילוניים ששמחים להתחפש ולהשתעשע בפורים הוא חוזר ומתאר את הדתיים כאנשים שעולזים בלאומנותם השמיימית, כי הרי העולם שלנו הוא דיכוטומי, יש בו או אנשים שהם דתיים ולאומנים ועולזים בלאומנותם השמיימית, או אנשים שאינם לאומנים ואינם דתיים והם רק מתרפסים לפני הדתיים באימוץ סממנים עליזים של חג הפורים שלא אמורה להיות לו שום משמעות עבורם. הרי לא יכול להיות לדעת אלפר שהאנושות קצת יותר מגוונת משתי קטגוריות מוחלטות של בני אדם, ושדוקא אנשים דתיים יודעים שמקורו של חג הפורים מפוקפק משהו, למרות המגילה הנאה שנכללה בכתובים, שלא כל חכמינו ששו לכלול אותו במניין החגים, ואהבת הפורים והשמחה והשתייה וההתחפשות באו דוקא מלמטה, מהמוני העם שהתאהבו בחג שמזכיר כל כך את הקרנבל הנוצרי, ודוקא באותה גלות שהוא מזהה איתה את הדתיות היה חג הפורים הזדמנות נפלאה מאין כמוה לשמוח קצת, להתחפש ולשיר ולרקוד ולהינות מהחיים, והרי גם על כך מתלוננים לא פעם כתבי "הארץ" החמוצים, שיש ליהודים יותר מדי מועדי אבלות ופחות מדי שמחות, והנה דוקא ביום שכולו שמחה עולה מדפי העיתון חומצת הלימון הזו, שאין לה אפילו ריח הדרים. התדע, רוגל אלפר, הפלא ופלא הדבר, אבל גם אנשים דתיים אוהבים לרקוד ולשיר ולשמוח ולשתות יין וללבוש בגדים מצחיקים, וגם אנשים חילוניים נזכרים בחג הפורים בילדותם ובאוזני ההמן שאפתה להם סבתא שלהם ובתחפושות שתפרה להם אמא לבית הספר, ויש לזה המון משמעות בשבילם, משמעות שספוגה בזיכרונות הילדות ובשמחות המשפחתיות, ובאנשים שכבר אינם איתנו, וכשהילדים שלנו גדלים מזכירים לנו הקטנים בתחפושות את ילדינו שלנו שצעדו לגן בגאוה בתור אינדיאנים ונינג'ות ומלכות אסתר ומה לא. שרון שלי רצתה להיות דוקא נילס הולגרסן, וגזרתי לה ברבור מקרטון, ופעם היא התחפשה לוופל בפיג'מה שתפרתי עליה פסים שתי וערב לילות רבים, ואני בעצמי התחפשתי אחרי מלחמת המיפרץ לסדאם חוסיין עם מדים ישנים וכומתה של בעלי שמצאתי בארון ושפם מודבק והלכתי ברחובות עם דגל לבן, וכל האנשים שישבו חודשיים בחדר האטום הביטו בי וצחקו ומחאו כפיים, ולפעמים הייתי מתחפשת למנקה עם חלוק ישן ומטפחת ראש ומגב עם סמרטוט רצפה. זאת היתה תחפושת די דומה לחיים ובכל זאת או אולי דוקא בגלל זה היא היתה מאד מצחיקה. והיה כיף. וגם השנה היה לי כיף לעבור ברחובות ולראות את הצעירים רוקדים בשפע תלבושות ותחפושות, ואת מלכות אסתר הקטנות עם הכתר והאינדיאנים הקטנים, והחתולים והנמרים והקרנפיות נוסח נטע ברזילי שבזכותה גם ילדות שאינן רזות ויפות מרשות לעצמן גם כן ללבוש תחרה ורודה ולרקוד ולשמוח וזה כל כך נהדר שאנשים פשוט צוחקים ושמחים, וגם מי שעצוב ומסתובב בין המתחפשים והשמחים נהיה לאט לאט הרבה יותר שמח, לא בגלל לאומנות, ולא בגלל שמיימיות אלא בגלל העולם הזה ומה שנקרא אנושיות, שזה להבין את לב האדם שקודם כל רוצה להינות מהחיים ולשמוח, ועושה מועדים לשמחה.  

הקנצלרית וראש הממשלה והפרופסורית וכתבי קפקא

אתמול אמרו בחדשות שאנגלה מרקל תבוא היום לישראל להיפגש עם נתניהו ותקבל גם תואר ד"ר כבוד באוניברסיטת חיפה, וחשבתי אם האנשים שיעניקו לה את התואר באוניברסיטת חיפה הם האנשים שסילקו את אחי מהמרכז לתולדות גרמניה באוניברסיטה שהוא היה ממקימיו ומנהליו ותפסו את מקומו, כי הגרמנים לא שבעו נחת מהספר שלו "אשמה, סבל וזיכרון" שתיאר את הדרכים הרבות שבהן הם מגמדים את זיכרון השואה ומציגים את עצמם כקורבנות, והעדיפו שינהלו את המרכז אנשים שמחניפים להם ולא אנשים שמותחים עליהם ביקורת, והיום האנשים האלה, שתפסו את מקומו של אחי, שאחר כך חלה ומת, יחלו את פניה של אנגלה מרקל והם יחניפו לה והיא תחמיא להם ותיתן להם כסף כדי שימשיכו להחניף לגרמניה ולא לומר עליה את האמת, ולפני זה אנגלה מרקל תיפגש עם נתניהו והם ידברו על הצוללות שנתניהו קנה ממנה במיליארדים, ואני תוהה מה הוא קיבל מהגרמנים בתמורה לביטול המכרז הבינלאומי של משרד הביטחון למכירת צוללות לישראל לטובת הגרמנים, אבל אולי לעולם לא נדע, כי הגרמנים תמיד משלמים הרבה כסף כדי להשתיק אמיתות לא נעימות ולרוב זה די מצליח להם, כי רוב האנשים מעדיפים לקבל כסף מאשר לומר את האמת ולסבול מנחת זרועם של הגרמנים, וככה רוב האנשים מחניפים להם ובמיוחד היהודים שסבלו מהם הכי הרבה מחניפים להם. בן-גוריון היה הראשון שהתחיל בחנופה לגרמנים ואמר שהם גרמניה אחרת, ואחי אפילו הצדיק אותו שהוא קיבל מגרמניה כסף שמאד הועיל למדינת ישראל הצעירה והענייה, ומאז ישראל כבר השמינה והתעשרה, אבל החנופה עולה בקו ישר עם הכסף, רק שכבר לא לגמרי ברור מי משלם למי, הרי אזרחי ישראל משלמים מיליארדים על הצוללות הגרמניות, ובכל זאת כתבו בעיתונות הגרמנית שהם עושים לנו טובה, בגלל המחויבות הגרמנית לקיומה של מדינת ישראל, כאילו המיליארדים שישראל משלמת על צוללות אינם מפרנסים בגרמניה עיר שלמה. היוונים שהם עם גאה דוקא קראו למרקל גברת היטלר ואני לא חושבת שהזמינו אותה לקבל תואר ד"ר כבוד, אבל היהודים רק מתחנפים ומי שלא ירדפו אותו עד מות. אחי כבר יותר מארבע שנים מת והחנפנים מאריכים ימים.

לפני שהיא הגיעה אנגלה מרקל דאגה לפרסם שהיא לא מרשה לנתניהו להרוס את הכפר הבדואי חאן אל אחמר ועל כך החניפה לה עמירה הס בעיתון "הארץ". אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל שלמרות שהמפלגה שלה מלאה נאצים זקנים, שאחד מהם שבינתיים כבר מת קנה חלק נכבד ממניות עיתון "הארץ", ואז היא בירכה אותו על כך ואמרה שהוא איש נפלא, למרות שהוא היה זקן מרושע עם דיעות נאציות שאמר שחבל שלא שלחו אותנו למדגסקר, אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל ובעולם כמה היא דואגת לפלשתינים ובעצם כמעט שמאלנית, ועיתון "הארץ" שהחבר של אנגלה מרקל קנה את מניותיו בעשרים וששה מיליון אירו לגמרי מסכים, ולכן לפני כל מערכת בחירות גדעון לוי, שהוא כתב הארץ האהוב ביותר על הגרמנים, בגלל שהוא כותב שהיהודים הם כמו הנאצים, שזה הדבר שגרמנים הכי אוהבים לקרוא ולשמוע, ולפני כל מערכת בחירות גדעון לוי מסביר שעדיף שנתניהו ייבחר, כי השמאל לא מספיק טוב, ובאמת נתניהו נבחר כל הזמן מחדש וזה ממש מזל בשביל אנגלה מרקל, כי אם נתניהו לא ייבחר מה יהיה עם הצוללות. אמנם אם נתניהו ייבחר ושוב ייבחר ושוב ייבחר זה לא ממש יעזור לפלשתינים, אבל מכיוון שכולם כבר יודעים כמה אנגלה מרקל דואגת לפלשתינים זה כבר לא משנה, ואי אפשר להפחית בחשיבות עסקת הצוללות שמפרנסת עיר שלמה בגרמניה ואם נתניהו לא ייבחר זה עלול לסכן מאד את עסקת הצוללות, לכן עדיף שנתניהו ייבחר וגדעון לוי יכתוב שעדיף שנתניהו ייבחר כי השמאל לא מספיק טוב בשבילו ושישראל היא כמו גרמניה הנאצית. הקנייה של מניות הארץ היתה עיסקה מאד טובה לגרמנים, ולא סתם אנגלה מרקל היתה כל כך מאושרת ואמרה למו"ל אלפרד נוון-דומונט שקנה את מניות "הארץ" שהוא איש נפלא. ומכיוון שנתניהו, כך אומרים, מתכוון ללכת בתחילת 2019 לבחירות, ולהיבחר לעוד ארבע שנים, שבהן תסופקנה לישראל עוד צוללות, אנגלה מרקל הגיעה, לא סמוך מדי לבחירות, כדי שלא ילעיזו, אבל סמוך מספיק, ונתניהו בהחלט מעריך את גודל המחוה עד כדי כך שאולי במסיבת העיתונאים עם מרקל הוא אפילו יענה על שאלות של עיתונאים ישראלים. וזה מזכיר לי את מסיבת העיתונאים לפני כמה שנים שבה הודיע נתניהו שממשלת גרמניה תממן לספריה הלאומית פרויקטים, וזה היה באמצע המשפט שבו תבעה הספריה הלאומית לקבל את העזבון שמכס ברוד הוריש לה בצוואתו, שכלולים בו גם כתבי יד של פרנץ קפקא שהמאהבת של מכס ברוד טרם הספיקה להבריח מהארץ ולמכור לארכיון הספרות הגרמני כאילו במכירות פומביות חשאיות אבל בעצם בעסקאות סגורות מראש שנועדו לגזול ולשדוד את מדינת ישראל, שזה מה שבדרך כלל הגרמנים עושים בזמן שהם מסבירים כמה הם דואגים לישראל. ארכיון הספרות הגרמני התחיל בשוד הזה בראשית שנות השבעים של המאה שעברה וממשיך בו עד היום, למרות שבית המשפט הישראלי קבע בשלוש ערכאות שהעזבון מגיע לספריה הלאומית כמו שכתוב במפורש בצוואה של מכס ברוד. אני בזמנו כתבתי ללשכת נתניהו שהמימון הגרמני לספריה הלאומית זה שוחד להטות משפט, אבל כמובן שלא קיבלתי שום תשובה, ובעצם לאורך כל עבודתי בהתנדבות עבור הספריה הלאומית בערכאה הראשונה של המשפט הזה וגם אחר כך הרגשתי שמישהו מאד מלמעלה תומך בעמדת הגרמנים ולא בעמדת הספריה, למרות שהוא לא יכול להודות בכך בפומבי, ומנהל הספריה בעצמו אמר לי שאין שום סיכוי לנצח במשפט, ואני שהכרתי את התיק יותר מכל אדם אחר וגם מצאתי בארכיונים בארץ ובחו"ל לא מעט מסמכים, אמרתי לו שלספריה יש תביעה מאד חזקה, שכך חשבו גם שלוש ערכאות של שופטים, אבל באופן קצת מפתיע דוקא מנהל הספריה לא ציפה ולדעתי גם לא רצה בנצחון הזה, שאולי מנע מהספריה קבלת בונוס נוסף של מיליונים מגרמניה, שזה כמובן לא שוחד להטות משפט אלא כפרת עוונות וכיו"ב. ולמה נזכרתי בכל זה? לא רק בגלל מסיבת העיתונאים שבה אולי נתניהו יסכים לענות גם לשאלות עיתונאים ישראלים ולא רק לשאלות מחניפות של עיתונאים אמריקאים, שבזה נתניהו לגמרי מתאים לחברתו הגרמנית: שניהם מחבבים חנופה ולא ביקורת, ואת זה כמובן לא קשה להבין. נזכרתי בזה בגלל שבדיוק אתמול, בצירוף מקרים מדהים לביקורה של אנגלה מרקל, הודיע השר  יריב לוין שהוא מציע למנות לוועדה המייעצת למינוי בכירים את הפרופ' טליה איינהורן, והיום בנה ישראל איינהורן התפטר מתפקידו כיועץ בכיר לניו מדיה של השר אביגדור ליברמן, כדי שלא להכשיל את מינויה של אמו עקב ניגוד עניינים לכאורה של השר ליברמן שצפוי להציג לוועדה את מועמדו לרמטכ"ל. פרופ' איינהורן היא חוקרת בכירה במחלקה לכלכלה ולמינהל עסקים באוניברסיטת אריאל, ועל פי כתבתו של יהונתן ליס הבוקר ב"הארץ", היא פירסמה בעבר מאמרים שבהם טענה כי שטחי יהודה ושומרון אינם שטח כבוש על פי המשפט הבינלאומי, ובשנת 2004 חתמה על גילוי דעת עליו היו חתומים גם אביו ואחיו של נתניהו, ובו קריאה לחיילי צה"ל ולשוטרים לא להשתתף בפינוי התנחלויות משום שגירוש ועקירה הם פשע לאומי ופשע נגד האנושות. הבן המתפטר אמר לחדשות ערוץ 2 שכל מי שמכיר את אמו יודע שדיעותיה הן מקצועיות בלבד ואף אחד איננו יכול להשפיע עליה, ואני כמובן לא אערער על דבריו ואשאיר את השיפוט לקוראים עד כמה דיעותיה של הפרופ' איינהורן הן דיעות מקצועיות טהורות. ואיך זה קשור להכרזה של נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית ולכתבי היד המבוקשים של פרנץ קפקא שהארכיון הפדרלי של ממשלת גרמניה שדד במשך עשרות שנים ממדינת ישראל? ובכן ממאמר שפירסם הכתב הילו גלזר במוסף "הארץ" מיום ה-17 בפברואר 2017, ובו ריאיין והביא את גרסתה של חוה הופה, בתה של אהובת מכס ברוד אסתר הופה, (שהלכה לא מזמן לעולמה), שטענה לבעלות על עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא, שאת חלקם מכרו היא ואמה לגרמנים במיליונים רבים והתכוונו למכור לארכיון הספרות הגרמני את כל הנותר במיליונים רבים נוספים, וכך הוא מספר במאמרו:

"מן הזווית המשפטית היתה זו פרופ' טליה איינהורן מהמחלקה לכלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת אריאל שמתחה ביקורת נוקבת על הכרעת הדין, במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת "הון משפחתי", המשתרע על פני 65 עמודים. מנתחת איינהורן בדקדקנות את מצבור הסוגיות שנידונו בכל אחת מן הערכאות. איינהורן... תמהה למשל מדוע לא ניתן משקל הוגן להסתייגות המופיעה בצוואתו של ברוד, שלפיה עזבונו יימסר לגנזך ציבורי "במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה בחייה לא הוציאה אותם מידיה בדרך אחרת" (איינהורן הסתמכה על תרגום שונה מזה שנידון בבית המשפט).... לסיכום כותבת איינהורן כי "ניכר עד כמה ביקשו השופטים לשמר את אוצרות התרבות של העם היהודי בספריה הלאומית בירושלים", וקובעת ש"כדי להגשים מטרה זו, הם היו מוכנים לכופף את סדרי הדין וגם את הדין המהותי". חוה הופה אמרה להילו גלזר שחשה שהפרופ' איינהורן ממש מדברת מגרונה, ואין ספק שכך הדבר.

אני שלא השתמשתי בתרגום (זה המצוטט אצל הילו גלזר מטעם הפרופ' איינהורן, לעניות דעתי כלל אינו אפשרי), אלא קראתי את המסמכים במקורם הגרמני, את חלקם איתרתי בעצמי בארכיונים בארץ ובחו"ל ואת חלקם תרגמתי עבור בית המשפט, כמו גם רבים אחרים, שאת חלקם פירסמתי ברשימות רבות בבלוג תחת התגיות פרנץ קפקא ומכס ברוד שהקוראים מוזמנים לעיין בהן, לא אחלוק כמובן על המקצועיות הטהורה של הפרופ' איינהורן בעניין עזבונו של מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו, שאינה נופלת כמובן מהמקצועיות הטהורה שבה הביעה את דעתה על מעמד השטחים וההתנחלויות, כמו שבנימין נתניהו הצהיר על המימון הגרמני לספריה הלאומית באופן לגמרי טהור ומקצועי, וקנה מגרמניה צוללות באופן לגמרי טהור ומקצועי, וכמובן שהמינוי של הפרופ' איינהורן בצמידות לביקורה של אנגלה מרקל, כמו מאמרה בזכות משפחת הופה ומכירת הנכסים לגרמנים, כמו ההכרזה בזמנו מפי בנימין נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית בעיצומו של המשפט שבו תבע ארכיון הספרות הפדרלי של גרמניה את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו לעצמו, כמובן שכל זה הוא מקריות טהורה, או מקצועיות טהורה, כמו קניית הצוללות מצמד התאגידים הנאצים תיסנקרופ כולו על טהרת המוסר והמקצועיות שמאפיינים הן את ראש ממשלת ישראל והן את הקנצלרית הגרמניה, שכעת מתענגים לא רחוק מביתי על ארוחת הערב, ומחר יצאו ליד ושם ואחר כך לאוניברסיטת חיפה לקבל תואר ד"ר כבוד, ואחי כבר מת יותר מארבע שנים ואולי הוא בכלל לא היה מרוצה ממה שכתבתי כאן, אבל כבר אין לי את מי לשאול, ולכן אני כותבת על דעת עצמי, ואולי אני היחידה בארץ והיחידה בעולם שמקשיבה לחדשות האלה וחשה בחילה עזה וגועל אינסופי מכל המעורבים, אבל עד שגם אני אמות, אשמור לעצמי את הזכות להתבונן בחיבוק הישראלי גרמני הזה ולהרגיש בחילה.  

על נשים וכבוד האדם - תשובה לאורית קמיר

אורית קמיר מעולם לא נרתעה מלהכפיש ולפסול פמיניסטיות שגישתן שונה משלה, ובעיקר להאדיר ולפאר את עצמה על חשבונן, גם תוך כדי פגיעה קשה בנשים שהן קורבנות של אלימות גברית. לצורך זה מעולם לא נרתעה קמיר מעיוות וסילוף האמת, ומהתחבולה הזולה והנפוצה של סילוף עמדת מבקריה, ובעיקר המבקרות אותה, כדי להציג את עצמה כטובה מהן.

מאמרה ב"הארץ" ביום ו' 10.8.18 "פמיניזם זכויות אדם וחוה או פמיניזם זהותני", מציין שפל חדש בתהליך ההידרדרות של אורית קמיר לשמש כאבקת הכביסה של שונאי ותוקפי הנשים, שזה עיקר מפעלה בשנים האחרונות. תאוות ההאדרה העצמית שלה, שמתבססת על תפקידה המכריע בהכנסת עבירת "ההטרדה המינית" לספר החוקים הישראלי, שלכאורה מרחיבה את טווח ההפללה של עבירות המין הקלות, ולמעשה יוצרת בלבול וזילות של עבירות מעשים מגונים, הטרדה וביזוי שהיה להן גם קודם לכן כיסוי חוקי, בעבירת מעשים מגונים ובעבירות לשון הרע והאיסור לבזות ובעבירת הטרדה רגילה, ולא מעט פמיניסטיות סברו כבר אז שעדיף שלא להגדיר עבירה מיוחדת כזו, שכן תוצאתה בחברה פטריארכאלית שמרנית ותיאוקרטית כמו החברה הישראלית, תהיה זילות בעבירות המין הקשות יותר, שזה בדיוק מה שקרה: כיום מרבים בשיח הישראלי לכנות מעשים מגונים ואפילו מעשי אונס "הטרדה מינית", הגדרה שהיתה אמורה לכלול עבירות מין ברף הנמוך ולא עבירות מין חמורות, וגם מעשי אלימות, כשהם נעשים על ידי גבר כלפי אשה, מכונים "הטרדה מינית". כך אירע כאשר ח"כ איתן ברושי, שאורית קמיר נזעקת להגן דוקא עליו, היכה את ח"כ איילת נחמיאס-ורבין. ח"כ ברושי לא "נגע" באיילת נחמיאס-ורבין ולא "הטריד" אותה, אלא היכה אותה. זאת עבירת אלימות, גם אם אין מדובר במכה קשה, וצריך היה לדרוש ממנו להתפטר מיד. "הטרדה מינית" זה מה שעשתה התקשורת לח"כ איילת נחמיאס-ורבין, כאשר התמוגגה לדון בישבנה בתיאורים שייצגו את אותו סוג פורנוגרפיה שמאפיין את הדיון באלימות נגד נשים, פורנוגרפיה שהודגמה בצורה מזעזעת במיוחד בתחקיר "המקור" על חקירת נערה שנאנסה בתחנת אוטובוס מבודדת על ידי שלושה נערים ערבים, וחוותה בנוסף לטראומת האונס הנוראה גם אימת מות.

לפני מספר שנים סטר פקיד בכיר על לחיו של חבר כנסת שכינה אותו "נאצי", ופוטר מיד ללא כל הליך משפטי, ואיש לא עירער על כך. לבי נטה דווקא לטובתו של אותו פקיד בכיר, כיוון שאינני סובלת את השימוש בכינוי "נאצי" בעימותים בין יהודים, הן משום זילות השואה שכרוכה בו והן משום שלדעתי עוצמת הקינטור שבכינוי זה היא כה גדולה, שהיא מצדיקה סטירת לחי, אבל הבנתי את חשיבות המסר הנגדי, שאלימות איננה נסבלת בשום תנאי. כאשר האלימות היא נגד אשה, היא מיד יורדת לדרגת "הטרדה" והעיסוק בה הופך לעיסוק פורנוגרפי במיניות, גם אם מהות העבירה היא באלימות הכרוכה בה ולא בהיבטיה המיניים. ח"כ איתן ברושי היה צריך להתפטר מיד, משום שהיכה חברת כנסת אחרת, וגם לו היכה גבר היה צריך להתפטר, כי אסור להרשות שחברי כנסת יכו אלה את אלה או יפעילו כל סוג אחר של אלימות איש כלפי רעותו. כך סולקה גם חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, בצדק רב, לאחר ששפכה כוס מים על ח"כ ראלב מג'אדלה. חברות בכנסת מחייבת התנהגות הולמת, והתנהגות בלתי הולמת של חבר כנסת מצדיקה דרישה להתפטרותו, שאיננה ענישה פלילית, אלא סנקציה ציבורית כלפי התנהגות בלתי הולמת מצד נציגי ציבור. בשלושת המקרים שהזכרתי: סטירת הלחי של פקיד בכיר לחבר כנסת שהובילה לפיטוריו של הפקיד, שפיכת כוס המים של חברת כנסת על חבר כנסת אחר, והמקרה האחרון של המכה שהיכה ח"כ איתן ברושי את ח"כ איילת נחמיאס-ורבין, אין שום עניין של העדפת גירסת הקורבן, כפי שמנסה לרמוז אורית קמיר, שכן המעשים נעשו ברשות הציבור והיו להם עדים רבים, ואיש מהפוגעים לא הכחיש ולא יכול היה להכחיש את מעשהו, ולכן ניסיונה של קמיר להסמיך את פרשת ברושי לעדויות "גם אני" על פגיעות מיניות מהעבר, היא זריית חול בעיניים. כל אדם שחש עצמו נפגע רשאי לפנות לבית המשפט, אבל אין שום צורך לערב את בית המשפט כדי לפטר אדם בתפקיד בכיר עקב מקרה אלימות שנעשה ברשות הרבים ורבים נחשפו אליו. אם ח"כ ברושי חש נפגע מכך שעבירת האלימות שלו נדונה כעבירת מין, שאכן יש בה היבט כזה, אבל הוא איננו ההיבט המהותי בעבירה, עדיף לו שילין על הצורך הגברי לנצל את האירוע לעיסוק אובססיבי באיבר אינטימי של האשה שפגע בה, שבעיני העצים דווקא את הפגיעה באיילת נחמיאס-ורבין ולא במי שהיכה אותה היכן שהיכה, וגם הדגיש את העובדה שבניגוד לדברי קמיר, לא הרבה השתנה במעמדן של הנשים, שנתפסות כאובייקט יותר מאשר כאדם, ולכן קל יותר גם להפעיל כלפיהן אלימות ולחבוט בהן, שאפשר לנחש שהח"כ הנכבד לא היה מעז לחבוט כך בגבר. לכן גם השימוש התדיר של אורית קמיר במושג "כבוד אדם וחוה" שמרפרר לספרה (תמיד טוב להוסיף גם פרסום שיווקי), מקומם אותי, כי הוא יוצר את הרושם שזכויות אדם נוגעות רק לגברים, ולנשים יש זכויות אחרות, או שאין להן זכויות אדם. אני רואה חשיבות עליונה להזכיר בכל עת את פסוק היסוד של הווייתנו, שהוא הבסיס המוסרי-תרבותי למושג זכויות האדם: "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם". בחברה שבה נתפסת האשה כסוג נחות של הוויה, "בדרגה נמוכה של רוחניות" כדברי רבני עלי, ו"פונדקאית, רחם להחכרה שאיננה אם" בלשונם של מצדדי הסחר ברחמן של נשים, (כפי שהיטיבה לחשוף אותם בקלונם עירית לינור , שמעולם לא התיימרה להיות פמיניסטית דגולה או רדיקלית), יש חשיבות עקרונית לציון העובדה שנהג להדגיש הפרופ' ישעיהו ליבוביץ', שאשה קרויה אדם, ושראוי לרומם את פרק א' בספר בראשית המדגיש זאת על פני הסיפור המובא בהמשך, שבו מתוארת חוה, אם כל חי, כמי שנוצרה מצלעו של אדם, ואיננה נבראת בצלם אלהים כמותו. והרי בין שני הסיפורים האלה משתרע כל סיפורו של דיכוי האשה מאז ומעולם, ולא בכדי העדיפה המסורת היהודית את הסיפור השני.

גם במקרים מסוג זה של ארי שביט, שעיתונאית יהודיה אמריקנית האשימה בsexual assault, העבירה המקבילה לעבירת מעשים מגונים בישראל, שעוסקת באלימות מינית שאיננה מגיעה לכלל אונס, אין הכרח לפנות לבית המשפט, משום שעל העובדות לא היתה מחלוקת בין המאשימה לבין הנאשם שהודה והתנצל, ולא היתה דרישה מצדה לענישה פלילית שמחייבת דיון משפטי, וגם החלטתו של הנאשם לפרוש ממשרתו בעיתון "הארץ" היתה שלו ולא נכפתה עליו. אורית קמיר כלל לא היתה צריכה להתערב בעניין זה, אבל היא לא עמדה בפיתוי להציג את עצמה כמין אפיפיורית של עבירות המין כנגד נשים, שבסמכותה להעניק עליהן מחילה לעבריינים, סמכות שאיש לא העניק לה ומן הסתם גם לא האל הטוב. בכך היא שימשה כאבקת כביסה של אדם שהציג לה גירסה שהחניפה לה ובעיקר לעצמו, ואם יש לה טענות למי שממהרים לשפוט ללא בדיקה מעמיקה, מוטב שתבוא בטענות לעצמה, על כך שנרתמה לעזרתו של אדם שהודה בהתנהגות מינית בלתי ראויה אבל לא בחומרת והיקף הפגיעה שלו בנשים, שבעבר סברתי שהיא נובעת מיוהרה חסרת מעצורים, וכעת לאור מה שנודע לי שלא מרצוני, אני סבורה שהאיש סובל מבעיה נפשית שזקוקה לטיפול מקצועי, ולא למופע יחצ"נות עם אורית קמיר, שבה היא שוללת כדרכה את קיומה של עבירת התקיפה המינית, כאילו איננה יודעת שזו העבירה המקבילה בארצות הברית למעשים מגונים, ומוזילה הן את הקורבנות והן את חומרת הפגיעה.

אבל קמיר, שמאז שפירסמה את עצמה כפמיניסטית רדיקלית, שלא לי להחליט אם היא אכן כזו, עסוקה בעיקר בקידום עצמי ובחנופה לחזקים בחברה, התגייסה לסייע לשביט ומן הסתם גם למעסיקו עמוס שוקן, שסיפק לה בזמנו סיקור אוהד מעל דפי "הארץ", כשלחמה על הקריירה האקדמית שלה. אותו עמוס שוקן גם לא התבייש לטעון שלא פעל נגד יצחק לאור, מכיוון שבזמן שהועלו נגדו האשמות בעבירות מין קשות, טרם נכנס לתוקף חוק ההטרדה המינית של אורית קמיר. אורית קמיר לא טרחה כמובן להעיר לשוקן שהעבירות שבהן האשימו נשים את יצחק לאור הן עבירות חמורות שהיו אסורות מאז ומתמיד, ואין להן כל נגיעה לחוק ההטרדה המינית שלה, שעוסק בעבירות מין ברף הנמוך, שגם הן ברובן המכריע נאסרו על פי חוקים אחרים מראשית ימי המדינה, כך שאפילו עמוס שוקן אמור היה להיות מודע לקיומן. אורית קמיר בעצמה, בשאיפתה להאדיר את עצמה כמכוננת עבירת ההטרדה המינית, תורמת במאמרה למגמת הזילות הזאת של עבירות מין קשות, כשהיא מספקת אמירות שגורמות לשפשף את העיניים לנוכח בלבול היוצרות שלה:

"הפמיניזם המכונה בעברית "רדיקלי", הוא שזיהה שהטרדה מינית היא מנגנון פטריארכאלי המשעבד נשים בקבוצה ומבטיח את המשך שליטתה של קבוצת הגברים, שהיא המעמד השליט, ההגמוני. זרם פמיניסטי זה, שהתהווה בארצות הברית בשנות ה-60 וה-70, זיהה שגם אונס, הזניה, עיקור כפוי, שלילת אמצעי מניעה והגבלת הפלות הם כלים מערכתיים המשרתים את שלטונה של קבוצת הגברים בקבוצת הנשים." ובכן הטרדה מינית היא העבירה שעומדת אצל קמיר בראש עבירות דיכוי הנשים, ולצדה "גם אונס" ופשעי מין חמורים אחרים. אין פלא שקמיר מאד חביבה על גברים בעלי הון ועוצמה חברתית, שמשתמשים בה כדי לשמר את עליונותם על פני הנשים, ולמנוע מנשים שהיו קורבנות לאלימות גברית את מעט הצדק שהן מנסות לקושש לעצמן, כשהיא מורידה אותן לדרגת מתלוננות על "הטרדה מינית" בלבד, שגם בה היא מרבה לפקפק.

אורית קמיר תמיד התאימה את עצמה לרוח הזמן. לפני עשור, כאשר הקהילה הלהט"בית היתה הרבה יותר נרדפת והרבה פחות פופולארית – ולא, זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, בניגוד לטענתם של ירון לונדון ואחרים, לא שינתה בן-לילה את מעמד הלהט"בים בחברה הישראלית, ולפני עשור היה קשה מאד למצוא במצעדי הגאווה פוליטיקאים שאינם חברי מר"ץ וחד"ש, וגם קמיר התנגדה אז למצעדי הגאווה ולא גילתה שום אהדה לזכויות הלהט"בים. כעת היא מקפידה לציין שאין להפלות על רקע נטייה מינית, ושומרת על שתיקה גמורה בעניין הדרישה להרחבת הסחר ברחמן של נשים בישראל, שרומס את כבוד האדם (או לשיטתה כבוד חוה) שלהן. תמיד טוב להחניף לחזקים ולהפנות את הגב לנשים החלשות והשכוחות. וזה כנראה מה שבאמת מפריע לה, שתנועת "גם אני" והשימוש ברשתות החברתיות בפרט, מעניק קול גם לנשים שאין להן העוצמה החברתית והתמיכה הגברית שיש לאורית קמיר, ולפעמים הקול הזה, כמו הרשימה הזו בבלוג הזה, שלא יכלה להתפרסם בעיתון הבית של קמיר, "הארץ", מופנית גם נגדה. אבל אורית קמיר צריכה להבין שהזכות למחות על עוולות נגד נשים נתונה לכל אשה ואשה מתוקף היותנו בנות אדם, ואיננו צריכות לשם כך את אישורה.

לא נהיה הודו החדשה

חשבתי לפטור את מאמרה של ליאת אלקיים בזכות הפונדקאות כניסיון עצוב של אשה עקרה שהשתמשה בשירותי פונדקאות לכבס את מצפונה, אבל כשראיתי איך הפרופ' אייל גרוס מצטט את מאמרה כדברי אלהים חיים, הוא שתמיד מצא פגם והחמיץ פנים על כל הצלחה של הקהילה ההומוסקסואלית שלא התבססה על ניצול מחפיר של נשים, וכעת אין לו שום בעיה מצפונית עם ניצול של נשים עניות ומוחלשות כאינקובטור, אם נזקקנו לעוד הוכחה שמדובר במאבק מגזרי של הומוסקסואלים מבוססים ומקושרים על זכותם להחפצה וניצול של נשים לצרכיהם האנוכיים, הבנתי שבמאבק הזה, שהוא מלחמה על גופנו, נפשנו וכבוד האדם שלנו נגד החפצים לסחור ברחמנו, אין שום מקום לסלחנות, וליאת אלקיים היא לקוחה של סחר בנשים כשם שהפרופ' אייל גרוס הוא תועמלן של סחר בנשים, ואסור להשלים בשום אופן עם מסכת השקרים שהם מפיצים. ליאת אלקיים טוענת שפונדקאיות אינן פועלות מתוך מצוקה כלכלית, שלרוב אלו נשים נשואות שבן זוגן מסייע בתהליך. אין זו אמת. מחקרן של נופר ליפקין ואתי סממה, שהוא למיטב ידיעתי המחקר היסודי ביותר שנערך בישראל בנושא, הראה כי כ-75% מהפונדקאיות הן גרושות, ורק לעשרה אחוזים מתוכן היה בן זוג קבוע, ו-17% מתוכן התגרשו במהלך השנה שקדמה לפנייתן לפונדקאות, נתון שמראה עד כמה מזלזלים בהוראות חוק הפונדקאות, שאוסר לאשר פונדקאות לנשים במצב של משבר. כמה נשים טענו שהתגרשו כדי לעמוד בתנאי החוק ולשמש כפונדקאיות, נתון שמצביע על עומק מצוקתן הכלכלית. גם מחקרים אחרים מראים ששמונים אחוז מהפונדקאיות פעלו ממניעים כלכליים. עוד נמצא במחקרן של ליפקין וסממה שעשרים אחוז מהפונדקאיות הן עולות מחבר העמים, בעוד שאחוז העולים בכלל האוכלוסיה הוא פחות משמונה אחוזים, אינדיקציה נוספת לכך שהפונות לפונדקאות הן נשים עניות ומוחלשות. ליאת אלקיים וגם אייל גרוס יודעים בוודאי שחוק הפונדקאות שחוקק בישראל מראש ייעד לפונדקאות אמהות חד-הוריות בלבד, את המגזר החלש והעני ביותר בישראל, ובכך מדינת ישראל, ולא המתנגדים לסחר המחפיר הזה בנשים מוחלשות, היא שהכתימה את כל האמהות החד-הוריות כסחורה למכירה. את ה"סינון הרפואי והפסיכולוגי המחמיר" שליאת אלקיים מתארת, כבר ראינו בתכנית "עובדה" של אילנה דיין, שם הודרכה אם גרושה לילד אחד (החוק מתיר פונדקאות לאם לילד אחד ולא לשניים כפי שכותבת אלקיים) מה לומר לוועדה, שכמובן אישרה לה מיד להשכיר את רחמה ולהתחיל בטיפולים לצורך פונדקאות, שלשם כך נדרשו לה ששה מחזורי טיפולים, כמות טיפולים שבמדינות מתוקנות איננה מאושרת גם לנשים שהרות למען עצמן, מחשש לפגיעה בלתי הפיכה בבריאותן. כיצד בכלל מתירה מדינה לערוך לאשה בריאה טיפולי פוריות מסוכנים בזה אחר זה רק כדי לשתול ברחמה עובר זר כאילו היתה בהמה? מאחורי ההומוסקסואלים הנאבקים על הזכות להתייחס לנשים העניות והחלשות כמו לחיות משק להרביה, עומדת רפואת הפריון הישראלית, שמגלגלת הון עתק מניצול מצוקתן של נשים עקרות מצד אחד ונשים עניות ומוחלשות מן הצד השני. כעת מבקשים גם הגברים ההומוסקסואלים להעניק להם מעמד של אשה עקרה, כדי שיוכלו גם הם להחפיץ ולנצל נשים, תוך כדי שהם מבקשים לשלול מהן את הזכות להיחשב אמהות לילדים שגידלו ברחמן, ולא קשה לשער את גודל ההזדמנות העסקית לרפואת הפריון הישראלית שכבר כעת מגלגלת הון עתק. ובקיצור, כסף, כסף, כסף, ולא חסד, הוא המניע את העולם, ובפרט את הסחר בנשים הקרוי פונדקאות.

ומדוע דוקא עכשיו: זו שאלה שעיתונאים דוקא שאלו את מנהיגי המאבק לאספקת נשים כאינקובטורים להומוסקסואלים, ונענו כמובן בשקרים והתחסדויות. אבל הסיבה למסע התוקפנות ההומוסקסואלית לניצול נשים בישראל איננה נעוצה במה שמתרחש בישראל, אלא במה שהתרחש מאז שנת 2015 בבירות הפונדקאות העולמיות הודו ונפאל, שלא במקרה הן נמנות גם על בירות העוני העולמיות. מאז שנת 2015 מגבילה ממשלת הודו את ניצול אזרחיותיה כפונדקאיות לצורכי לקוחות מערביים אמידים, ונפאל שחוותה באותה שנה רעידת אדמה קשה, שחשפה לעין כל את הניצול של נשים פונדקאיות בתחומה על ידי זוגות מן המערב, הצטרפה אליה. התעשייה הנוראה הזו, שהתבססה על ניצול אנוכי וגזעני של הנשים העניות בעולם בידי מערביים בעלי ממון, הוגבלה, וההומוסקסואלים שסגרו בפניהם את הדרך לקניית רחמן של נשים הודיות ונפאליות, החליטו לנצל את כוחם והונם, כשמאחוריהם מסתתרים כוחה והונה העצומים של תעשיית הפריון בישראל, כדי להחליף את הנשים ההודיות בנשים ישראליות עניות ומוחלשות, תוך כדי שהם זועקים שמגיע להם, כי הם שירתו בצבא, לנצל נשים עניות בישראל, כאילו הן בהמות או מכונות הולדה ולא בני אדם. אני התוודעתי במצעד הגאוה בירושלים בשנת 2016 לכך שהמצעד נחטף בידי מסרסרי הפונדקאות בישראל, ומאז אני חשה שבר ובגידה מצד הקהילה ההומוסקסואלית, ששנים כה רבות תמכתי בה בכל כוחי. לא אני השתניתי, אלא הקהילה השתנתה, והפכה מציבור הזועק את זכותו להיות שונה מבלי לסבול משנאה ואלימות, ללובי תוקפני ומרושע של סחר בנשים. כעת כבר אין דורשים את הזכות להיות שונים, אלא את הזכות לנצל נשים. אבל מי שאיננו רוצה לחיות עם אשה בחיים זוגיים, ואפילו איננו רוצה להגיע להסכם של הורות משותפת עם אשה, איננו זכאי להשתמש ברחמה של אשה, בין אם הוא הטרוסקסואל או הומוסקסואל. איננו חיות בימי אברהם אבינו, ואנו אזרחיות של מדינה דמוקרטית ולא שפחות שמכניסים להריון כדי שתלדנה ילדים לאב הבית ואשתו העקרה, (או לשני אבות), ואחר כך תיזרקנה למדבר.

כאמור חוק הפונדקאות בישראל היווה מלכתחילה הפקרה ומסחר ברחמן של נשים שאינן רכוש של גברים, ולפיכך הופקרו לשמש כרכוש הכלל, מתוך השקפת עולם מפלה ומלאת שנאה לנשים, שאילו היתה לאלקיים או לגרוס אפילו טיפה אחת של יושר אינטלקטואלי, היו מתביישים לצאת בזכותה, אבל כנראה שהכל כשיר כדי להכשיר סחר מתועב בנשים, או שמדובר פשוט באטימות טוטאלית של אנשים ששייכים למעמד חברתי שעבורו הסכומים של כמאה חמישים עד מאתיים אלף שמשולמים לפונדקאיות הם "סכום סמלי" כפי שכותבת ליאת אלקיים. אולי בשבילה זה סכום סמלי. עבור נשים גרושות שמגדלות לבדן ילדים, ונמכרות על ידי מדינת ישראל כרחם לשירות הציבור, זהו הון עתק שמשבש את דעתן. עם הזמן הוכנסו למעגל הפונדקאות גם נשים נשואות, אבל גם הן עניות ובתוכן כאמור אחוז גבוה מאד של עולות חדשות מחבר העמים, לא בדיוק אוכלוסיה שתכנה מאתיים אלף שקל "סכום סמלי".

יפה שליאת אלקיים קוראת לפונדקאית שלה "אחותי", מה שאפילו הטעה חלק מהקוראים לחשוב שמדובר באחותה הביולוגית – הם לא ידעו שהחוק בישראל אוסר פונדקאות של קרובות משפחה – אבל זו איננה אחותה וגם לא חברתה, אלא אשה שהיא מצאה בעזרת סוכנות שמספקת לזוגות נשים לצורך פונדקאות. זוהי התקשרות עסקית וכספית שללא סכום הכסף הגדול המעורב לא היתה באה לעולם, ואין לכך שום קשר למעשי חסד ונדיבות. לו פונדקאות היתה מעשה של חסד, היתה ליאת אלקיים מוצאת מן הסתם חברה שתהרה ותלד עבורה. אבל היא וחברותיה למערכת "הארץ" שייכות למעמד שקונה ילדים, לא למעמד שמוכר אותם, וגם ההומוסקסואלים שמבקשים לקנות ילדים בכסף מנשים עניות אינם מעניי ארצנו, וכל המאבק הוא מאבק מגזרי ואנוכי בלי גבול להרחבת הסחר בנשים בישראל, שלא היה אפשרי בשום מדינה מערב אירופית שוויונית ומתקדמת, שכולן אוסרות את הפונדקאות המסחרית, כפי שהן אוסרות כל צורה של סחר בנשים.

כמובן שהגברים ההומוסקסואלים, שבניגוד לצרכניות הפונדקאיות בישראל אינם עקרים, יכולים להביא ילד לעולם בדרך הטבע, אבל אז יצטרכו להגיע להסכמה עם נשים ולכבד אותן כאמהות של ילדיהם, ובכך אינם מעוניינים, והם חושבים שיבלבלו את מוחם של הישראלים, שממילא מתייחסים לרוב לנשים כמו לאינקובטור, בטענה שפונדקאות להומוסקסואלים היא ביטוי של נאורות וקידמה, וכך יחזירו אותנו מבלי שנרגיש לימי אברהם אבינו ויהפכו אותנו להגר כדי שנלד להם ילדים ולאחר מכן נישלח למדבר, אבל ישראל לא תהיה הודו החדשה, ואנחנו, אמהות חד-הוריות עניות ומוחלשות ככל שנהיה, לא נסכים לקבל על עצמנו את גורלה של הגר.

    

לאו מסי ומירי רגב וגלריה ברבור

אני באמת לא יודעת אם מירי רגב אשמה או לא אשמה בביטול המשחק של נבחרת ארגנטינה בישראל. הרבה מביני דבר מתעקשים שהמשחק בוטל רק בגלל שמירי רגב התערבה וביקשה להעביר אותו לירושלים, ואני לא מבינת דבר, לא בכדורגל ולא בארגנטינאים, אבל נראה לי מוזר שהארגנטינאים ידעו מספיק זמן מראש שהמשחק הועבר לירושלים, אבל ביטלו אותו רק ברגע האחרון, ולא מיד כשנודע להם על ההעברה. ובכלל, אם הם לא רצו לשחק בירושלים, למה הם לא אמרו מיד שהם מוכנים לשחק רק בחיפה, ואז ככל הנראה מירי רגב היתה מתקפלת, כי היא היתה מפחדת מזעם האוהדים? הרי לא מדובר באנשים שלא יודעים לנהל משא ומתן. בכלל אני מאד חשדנית כלפי אנשים שקודם מסכימים, ואז מבטלים ברגע האחרון, אחרי שהם גרמו לאנשים להוצאות ולהכנות ולנזקים. אם לא רוצים אז אומרים מראש לא וזהו, ולא מסכימים ואז מבטלים ברגע האחרון, כשכל כך הרבה אנשים תמימים שלא עשו שום רע כבר הפסידו הרבה מאד כספים שאף אחד לא יחזיר. אני לא מוכנה להתפעל מההתנהגות של הארגנטינאים כמו כמה עיתונאים בעיתון "הארץ", שלמרות שנאתי למירי רגב הצליחו לעורר בי בחילה בהתלהבות המתרפסת שלהם מהמדינה המחליאה ארגנטינה, שמזכירה את ההתלהבות המתרפסת שלהם מהמדינה המחליאה עוד יותר גרמניה, שמה שמשותף לשתי המדינות האלה זה אחוז גבוה של נאצים ופשיסטים באוכלוסיה ובמימשל והרבה דם יהודי שפוך. מי שהוא באמת שמאלני לא מתרפס לא בפני גרמניה ולא בפני ארגנטינה, ומי שכן השמאלנות שלו מסריחה מאנטישמיות, וזה לא יותר טוב מהימניות של נתניהו שמסריחה מהברית שלו עם פשיסטים ואנטישמים ומכחישי שואה כמו ויקטור אורבן ואנדז'י דודה ודונלד טראמפ ועכשיו גם מפלרטט עם האוסטרים שיש להם מפלגה נאצית בממשלה. זה שמירי רגב גסה ודורסנית ונדחפת לכל מקום וזה שנתניהו פחדן ושקרן ומתחבא מאחורי השמלה שלה, זה נוגע להרבה דברים שקורים, אבל לא בטוח שזה נוגע לביטול המשחק של הארגנטינאים, שמי שצורך כמוני תקשורת זרה, גם אם הוא לא מבין שום דבר בכדורגל, ידע שהרבה זמן הסתובבו שמועות באירופה שאין להם שום כוונה לבוא לישראל, ולמרבה הצער השמועות האלה שהרבה אנשים ידעו עליהן וגם כתב הספורט הותיק של "הארץ" עוזי דן כתב שהשחקנים והמאמן לא רצו לבוא הנה ולחצו לבטל, למרות שגם לדעתו הם כן היו באים לשחק בחיפה, שאני לצערי לא כל כך מאמינה בזה מהסיבות שכתבתי לעיל, שבשביל זה לא צריך להבין בכדורגל, רק בהתנהגות של בני אדם. ועכשיו יש שמועות שדוקא כן הגיעו לתקשורת הישראלית, שהקטארים שילמו לארגנטינאים כדי שלא יסעו לישראל ואם זה נכון, ואם בגלל זה הם משכו את ההודעה על ביטול המשחק עד הרגע האחרון, כדי לסגור עם הקטארים על התשלום, זו התנהגות מבחילה במיוחד, ואני מקוה שזה לא נכון, אבל שמתי לב שעד עכשיו כל השמועות שהסתובבו לגבי נבחרת ארגנטינה התבררו תוך כמה ימים כנכונות, וגם השמועות על ביטול המשחק, הסתובבו כמה ימים לפני ההודעה הרשמית.

בתכנית הבוקר של מירי נבו ואור הלר בערוץ 10 מירי נבו התקשרה לאילנה רומנו, אלמנתו של אלוף הרמת המשקולות יוסף רומנו שנרצח באולימפיאדת מינכן, בגלל שמירי רגב הזכירה את הרצח בהודעה שבה היא ניסתה להדוף את ההאשמות נגדה, שלדעתי היה עוזר לה יותר לשתוק ולהתחבא, אבל זה נגד הטבע שלה. מירי נבו התכוונה כנראה שאילנה רומנו תגנה את מירי רגב על כך שקשרה את ביטול המשחק לטרור הפלשתיני באולימפיאדת מינכן, אבל אילנה רומנו אמרה דברים אחרים שהיו מטלטלים. היא אמרה שכשהיא ראתה את מדי נבחרת ארגנטינה הכאילו מגואלים בדם שהניפו המפגינים שדרשו מנבחרת ארגנטינה לא לנסוע לישראל, זה הזכיר לה את מדי נבחרת ישראל המגואלים בדם באולימפיאדת מינכן, והיא דיברה על ג'יבריל רג'וב שמתנגד בתוקף לבקשה שלה שהיא נלחמת על זה עשרות שנים, לקיים בכל פתיחת אולימפיאדה דקת דומיה לזכר הספורטאים הישראלים שנרצחו, והיא דיברה על כך שהוא טוען שהוא התנגד רק למשחק בירושלים, אבל בעצם הוא מתנגד להנציח את זכרם של הספורטאים היהודים שהפלשתינים רצחו ואילנה רומנו לא חשבה שהמקום זה מה שמשנה לו. אני חושבת שאם מישהו איבד אדם יקר בפעולת טרור או נפגע בעצמו בפעולת טרור, אני חושבת שהרבה דברים מזכירים לו את הטראומה שלו, וזה לא כל כך משנה אם זה דומה או לא דומה באופן אובייקטיבי, כי החוויה האנושית היא לא מחקר מדעי, ואנשים מרגישים כפי שהם מרגישים, ויש בישראל המון אנשים שנפגעו מהפלשתינים – העיתונאי אודי סגל נזכר בתמונה של הילד דניאל טרגרמן מנחל עוז שנהרג מפצמ"ר לבוש במדי קבוצת ארגנטינה – גם הוא היה אוהד של לאו מסי, שאנשים בישראל אפילו קוראים לילדים שלהם על שמו, שזה דבר שקשה לי לתפוס, אבל זאת עובדה. בכל זאת ארבעים ואחד מהנשאלים בסקר של מנו גבע ומינה צמח שרינה מצליח הזמינה לתכנית שלה, אמרו שהם תומכים בהקלות במצור על עזה. בכל זאת יש בישראל הרבה אנשים שמרחמים על אנשי עזה ומאמינים שאפשר לשפר את המצב ואת היחסים. אני מקוה שזה נכון, אבל אני לא יכולה לומר שאני מאד מאמינה בזה. כשהייתי צעירה הייתי הרבה יותר אופטימית, אבל עכשיו אני כבר זקנה.

בכל אופן מה שרציתי לומר למירי רגב, שעכשיו כולם יורדים עליה, הרבה יותר ממה שירדו עליה בכל הפעמים שהגיע לה הרבה יותר, רציתי להחזיר לה את השאלה שלה בחזרה: כמה אפשר להיות רעים ונבזיים? כמה את יכולה לרדוף אנשים רק בגלל שהדיעות שלהם לא מתאימות לדיעות הלאומניות התוקפניות שלך? כי בזמן שכולם דיברו על נבחרת ארגנטינה התפרסם גם שמירי רגב דרשה מהיועץ המשפטי לממשלה לקדם חקיקה שתאפשר לה לסגור את גלריה ברבור בירושלים ומקומות כאלה, שמקיימים פעילויות משותפות ליהודים וערבים ברוח שמאלנית שלא לטעמה. כשאומרים גלריה ברבור זה נשמע איזה מקום מפואר, אבל בעצם מדובר בבית קטן וישן בירכתי שוק מחנה יהודה בירושלים, שנראה כמו גן ילדים של פעם, עם חצר מגודרת, ואם לא היו עושים בו את גלריה ברבור הוא בטח היה מוזנח ונהרס. כמה אפשר לרדוף את המקום הקטן והצנוע הזה שאיננו עושה רע לאיש? אולי תעשי פעם משהו טוב, ותפסיקי לרדוף אנשים כל הזמן ולהרוס כל דבר שאת נוגעת בו? אמנם בניגוד לנבחרת ארגנטינה ולאו מסי, למעט מאד אנשים אכפת מגלריה ברבור ומהתיאטרון ביפו ומתיאטרון מידאן ומכל המוסדות הצנועים שפגעת בהם מאד ורמסת אותם בכל כוחך, ועכשיו אולי את מתכננת לרמוס אותם עוד יותר כדי לפצות את עצמך על האכזבה שהארגנטינאים הנחילו לך ושבגללה את חוטפת עכשיו בשביל כל מעשי הרשעות שלך. אולי תעשי מה שאף פעם לא עשית, במקום להתעמת ולהתגונן ולתקוף ולהאשים אחרים, פשוט תשתקי ותחשבי קצת על המעשים שלך ועל כל הרוע והעוול שעשית בכוח שלמרבה הצער ניתן לך. בן אדם יכול להשתנות ולתקן, או לפחות להפסיק להרע לאחרים, אם עוד יש לכך תקוה.  

אין על מה לדון עם הפולנים

הפעם אין לי אלא להסכים הסכמה גמורה עם דבריו הנכוחים של יאיר לפיד: לא מנהלים משא ומתן על זיכרון השואה. הסיכום בין ראש ממשלת ישראל לראש ממשלת פולין על הקמת וועדה משותפת ישראלית-פולנית לדיון בנוסח החוק המביש האוסר על איזכור מעורבות של פולנים ברצח היהודים בשואה הוא רעיון עיוועים, שפירושו היחיד הוא מתן לגיטימציה ישראלית לחוק שערורייתי מיסודו, שמאיים בעונש מאסר על מי שהתייחסותו לשואה איננה נוחה לפולנים. חוק כזה איננו ראוי בשום נוסח, ועונש מאסר לאדם שדיבר על השואה, אפילו אם איננו יכול להוכיח בבית משפט את דבריו – הרי רוב הפשעים שנעשו במלחמת העולם השנייה אינם מתועדים, וגם היסטוריונים נסמכים במידה רבה על עדויות של ניצולים, שבמקרים רבים הן עדויות יחידות, כי רק בודדים שרדו לספר - הוא מעשה מתועב שאסור להסכים איתו בשום צורה, והדרישה היחידה שצריכה לבוא מישראל לפולין היא לבטל לגמרי את החוק המביש הזה ולא לרכך אותו, כאילו להעניש אנשים על דיון בשואה, גם אם דבריהם אינם מדויקים, יכול להיות בכלל לגיטימי בצורה כלשהי או בנוסח כלשהו. עלתה במוחי המחשבה מה יקרה אם מישהו יאמר "מחנות ההשמדה בפולין" ודבריו יתורגמו בטעות כ"מחנות ההשמדה הפולניים". האם על כך ישליכו אותו הפולנים לכלא לשלוש שנים? הרשעות ושנאת ישראל שעומדות בבסיס החוק הזה כה ברורות וכה נוראות, שאוי לממשלת ישראל אם תתפשר עליו עם ממשלת פולין למען אינטרסים פוליטיים, ואפילו כאלה שבפני עצמם הם חשובים.

בניגוד לטענת עיתון "הארץ" במאמר המערכת שלו היום, טענת הפולנים שישראל עשתה אותו דבר איננה מתייחסת למה שמכונה "חוק הנכבה", אלא לחוק הכחשת השואה הישראלי משנת 1986 המטיל עונש של חמש שנות מאסר על פירסומים של הכחשת השואה או אהדה למעשי הנאצים, חוק שמעולם לא הורשע על פיו איש במדינת ישראל, ולו שאלו לדעתי הייתי מעדיפה שלא היה קיים, שכן הוא בעיקר מעניק כוח למכחישי שואה שתובעים דיבה את מי שמאשים אותם בהכחשת השואה, ובפועל מספר מכחישי השואה בעולם שתבעו את ההיסטוריונים שהאשימו אותם בהכחשת השואה גדול ממספר מכחישי השואה שנתבעו על הכחשת השואה, למרות שאלה כלל אינם מעטים בעולמנו. מה שמוכיח שדיונים על השואה ואפילו הכחשת השואה אינם עניין למערכת המשפט, ועדיף שגינויים של מכחישי שואה יהיה ציבורי ולא פלילי. כמובן שעיתון "הארץ" התקשה לוותר על עוד הזדמנות להשוות את ישראל לנאצים, אבל בנטייתו זו של העיתון כבר עסקתי הרבה במקומות אחרים.

בהקשר זה הועלה רעיון להפסיק את המסעות למחנות הריכוז בפולין כעונש לפולנים, וגם כדי להגן על המדריכים במסעות אלה מסכנת העמדתם לדין בפולין על פי החוק החדש – שעדיין לא נכנס לתוקף. הפסקת המסעות למחנת הריכוז בפולין היא רעיון נכון בלי קשר לחוק החדש. מסעות אלה הפכו מזמן למכרה זהב כלכלי לגורמים מסחריים שמנצלים את העניין הרב ואת העלות הזולה של מסע בפולין כדי לגלגל רווחים עצומים, כאשר הם גובים מחירים גבוהים בהרבה מהנדרש ואינם טורחים אפילו לספק לנוער המשתתף במסע אוכל כשר, ומכשילים יוזמות למסע למחנות של יום אחד ללא לינה שאיננו ממלא את כיסיהם, והיה יכול למנוע את האפליה בין ילדים שהוריהם מסוגלים לממן את המסעות לבין ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לכך, שהפכה את המסעות לפולין לגורם מסכסך ומפלה בין תלמיד לתלמיד, שלא זו מטרתה של הוראת השואה. אבל יותר מהכל: אין שום קדושה מיוחדת במחנות הריכוז. כיום הם מוזיאונים ששומרים על ממצאים פיזיים מהשואה, שלמזלנו אינם יכולים לשחזר את חוויית האימה והמוות שעברו הנספים בשואה, וטוב שכך. עדיף לקחת את הנוער ל"יד ושם" וללמדם על השואה בדרך צנועה וחכמה יותר, מבלי לצפות מהם לחוש על בשרם מה שחשו בני עמנו שנרצחו באושוויץ וטרבלינקה, שזו יומרה בלתי נסבלת ולעניות דעתי מצמררת. מה שעברו בני עמנו בשואה ניתן רק ללמוד ולזכור מתוך כבוד וענווה. את החוויה שחוו יהי רצון שלא יחווה עוד שום אדם לעולם. 

דברים שקוראים בעיתון הארץ

ביום שני האחרון פירסמו ב"הארץ" שיר קטן ויפה שכתבה חנה ארנדט, ומתחתיו כתבו "חנה ארנדט היא פילוסופית גרמניה". חנה ארנדט לא ראתה את עצמה מעולם כגרמניה, אלא כיהודיה. היא נולדה בגרמניה והתחנכה בה ואף כתבה את הדוקטורט שלה בגרמניה אצל הפילוסוף קרל יאספרס באוניברסיטה של היידלברג, ולפני זה למדה שנה אצל מרטין היידגר וניהלה איתו רומן, אבל כשעלו הנאצים לשלטון היא נעצרה לתקופה קצרה ונאלצה להימלט מגרמניה, ולאחר שעברה דרך כמה ארצות, ושהתה כמה שנים בפריס, היא היגרה עם בעלה השני היינריך בליכר לארצות הברית ושם לימדה וכתבה את ספריה הידועים ביותר, ביניהם "מקורות הטוטליטריות" ו"המצב האנושי". לכן מכל בחינה שהיא ראוי לכנות אותה פילוסופית יהודיה אמריקאית, ולא פילוסופית גרמניה, כפי שאין מכנים את חיים נחמן ביאליק משורר רוסי או את ש"י עגנון סופר פולני. לכאורה זה דבר של מה בכך, אבל בעיתון "הארץ" שום דבר שנכתב איננו מקרי, במיוחד לא דברים שקשורים בגרמניה, כי עיתון "הארץ", גם לפני שחלק נכבד ממניותיו נקנה בידי מו"ל גרמני ממשפחה נאצית ידועה, שמר על קשר מיוחד עם ארץ מוצאה של משפחת הבעלים, ומאז שנת 2006 הקשר הגרמני של "הארץ" הוא קשר רשמי ומוצהר, למרות שהקוראים לא תמיד מודעים לו, ולאופן שבו הוא מכתיב את תכני העיתון, עד לפרטים הקטנים ביותר. התיאור של חנה ארנדט כ"פילוסופית גרמניה" תואם את המאמץ הגרמני לתאר את היהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית כגרמנים, ובכלל לייחס גרמניות ליוצרים יהודיים ולנכס את יצירתם לגרמניה, שרצחה והשמידה כל כך הרבה יוצרים יהודיים ויצירות יהודיות וכעת תובעת עליהם זכויות, ולצורך זה מכפישה את ישראל בהכפשות אנטישמיות. המקרה של פרנץ קפקא הוא רק המקרה הבולט ביותר בשנים האחרונות של ניסיון לנכס לגרמניה סופר יהודי שנולד וחי בכלל בצ'כיה בתחומה של אוסטרו-הונגריה, ויצירותיו הוכנסו כבר בשנת 1935 ל"רשימת הסופרים המזיקים והבלתי רצויים" שהכינה לשכת הכתבים של הרייך השלישי, מעשה שפירושו היה איסור לפרסם ולמכור את יצירותיו של קפקא ובעצם דן אותן לשריפה. החודשים הספורים ששהה קפקא בברלין בשנת חייו האחרונה עם אהובתו דורה, שהכיר כשבא לבקר את אחותו גבריאלה ששהתה שם בנופש עם ילדיה – לימים תירצח יחד עם אחותה, בעליהן ושלושה מילדיהן במחנה הריכוז חלמנו, בעוד אחותו הצעירה של קפקא נרצחה באושוויץ – תוארו בספרו "קפקא בברלין" של הנס גרד קוך, ששימש כחוקר וקניין של כתבי יד של קפקא עבור ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך ונפגש בסתר עם אהובתו של מכס ברוד אסתר הופה כדי לפתותה למכור את עזבון מכס ברוד לגרמניה במיליונים במקום להפקידו כאמור בצוואתו בספריית האוניברסיטה בירושלים - כאילו מדובר בשנות חיים ארוכות שיוצרות זיקה ממשית בין קפקא לגרמניה, ואנשי ספרות גרמנים שתבעו להעביר את כתבי היד של קפקא לארכיון הספרות הגרמני במארבאך הגדילו לעשות ותיארו את קפקא כסופר גרמני מובהק שרק גרמנים יכולים להבין את יצירתו ואילו היהודים בורים מדי כדי להבינה. כשם שתיאורה של חנה ארנדט כ"פילוסופית גרמניה" נועד להשכיח את העובדה שנמלטה מגרמניה מאימת הנאצים, ושרוב שנות חייה ויצירתה התרחשו בארצות-הברית, כך נועדה הצגתו של פרנץ קפקא כסופר גרמני למחוק את העובדה שהנאצים שרפו תחילה את ספריו ואחר כך את בני משפחתו, או במלים אחרות, למחוק את זכר השואה. לכן פעלו הגרמנים כבר מאז שנות החמישים לשדוד את כתבי היד של קפקא שמכס ברוד ופליכס ולטש הבריחו לארץ ישראל מצ'כיה הכבושה בידי הנאצים בסכנת חיים, ושמכס ברוד הורה לאהובתו לדאוג לכך שאחרי מותה ימסרו למשמרת בספריית האוניברסיטה בירושלים – כיום הספריה הלאומית, או בספריה העירונית בתל-אביב. בתי המשפט בישראל, לאחר דיונים בשלוש ערכאות, הורו לקיים צוואה זו כלשונה ולהעביר את כתבי היד של קפקא שנותרו בחזקתו של מכס ברוד למשמרת הספריה הלאומית בירושלים – לאיש לצערי לא היה אינטרס להשיב את כתבי היד הנותרים של קפקא לבעלותם החוקית של צאצאי אחיותיו הנרצחות, כראוי לעשות בנכסי נספים בשואה, ואלה מצדם נמנעו מסיבותיהם שלהם מלדרוש זאת. אבל לאורי הולנדר שכותב על קפקא במדור תרבות וספרות ב"הארץ" (5.1.18) לרגל מעברו במזל טוב לרחוב פרנץ קפקא, מפריע שכתוב על השלט מתחת לשם הרחוב פרנץ קפקא "סופר יהודי" וכך הוא כותב: "אפשר לשער שמחברן של שתי המלים האמורות "סופר יהודי" הוא זרח קרומהולץ או חינקת אביגפן-בלילי, כלומר פקיד או פקידה ותיקים בעיריית תל-אביב... ואולי מחברו של הטקסט הקצר המפאר את שלט הרחוב הוא דוקא מלומד ממלומדיה של הספרייה הלאומית אשר בגבעת רם, שעשה לילות כימים כדי להניח את ידיו על כתביו המולאמים של פרנץ קפקא, והכריז "הכותל בידינו!" לאחר הכרעת הדין המפורסמת בעניין כתבים אלה."

ובכן, כמי שעמלה בהתנדבות וללא תמורה כדי שעזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו יגיעו לספריה הלאומית בירושלים ולא לארכיון הספרות הגרמני במרבאך, וישכנו כבקשת ברוד לצד כתביו של מרטין בובר ולא לצד אלה של מרטין היידגר וארנסט יינגר, ששם חפץ מר הולנדר ככל הנראה לשכנם, אני יכולה להרגיעו ששום מלומד בספריה הלאומית לא עשה לילות כימים כדי להניח את ידיו על כתבי קפקא. ההיפך הגמור מכך: עובדי הספריה ומנהלה מר אורן ויינברג עשו כל מה שאפשר כדי להקשות עלי בעבודתי, להשפילני ולמרר את חיי, וטענו בניגוד גמור לדעתי על סמך עיון במסמכים, שאת חלקם איתרתי ממש מתחת לאפם, שאין שום סיכוי לזכות במשפט, וכך התעקש לומר לי מנהל הספריה במו פיו, כדי לרפות את ידי. ומה באשר לרשויות המדינה? גנז המדינה באותם ימים יהושע פרויינדליך קראני לחדרו כדי לנזוף בי על מאמצי, והוא, שמתוקף תפקידו אמור לדאוג שנכסי תרבות ורוח לא יוברחו מהמדינה, שאלני מדוע לא תסתפק הספרייה בצילומים, שאלה שמן הסתם לא היפנה לגרמנים. באמצע הדיון בערכאה ראשונה הודיע בנימין נתניהו לפתע כי ממשלת גרמניה החליטה לממן לספריה הלאומית פרוייקטים במיליונים, מה שנתפס בעיני כשוחד להטות משפט ואני משוכנעת שכך הדבר, ושרבים בספריה העדיפו לקבל את המיליונים מגרמניה במקום את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא שעוד נותרו בו לאחר שאת רובם כבר שדד ארכיון הספרות הגרמני בשותפות עם אהובת ברוד אסתר הופה בשלל דרכי מירמה והונאה שאת חלקן תיארתי ברשימות שונות בבלוג זה. האם סבור אורי הולנדר שעורכי הדין הנכבדים שימרון ומולכו דרשו בסתר מממשלת גרמניה להסיר את ידיה מכתבי היד של קפקא? לי נראה שעניינם היה אחר. את המניעים והכוח הנפשי לעבודה כפויית הטובה ללא שכר, עם יחס מהגיהנום מאנשי הספרייה והוצאות לא מעטות שנאלצתי לממן מכיסי הפרטי – ואני אשה פרטית מעוטת אמצעים שחיה מקצבה צנועה מעזבונו של אבי ז"ל – שאבתי מכעסי על החוצפה הגרמנית והרדיפה הגרמנית שסבלתי ממנה אישית שנים רבות, ובעיקר מתמיכה שקיבלתי מאנשים פשוטים ולא מפורסמים, שדוקא קראו את קפקא והוא חשוב להם מאד, ביניהם קרובת משפחתו של קפקא וניצולת טרזינשטאדט חנה מלכא שלמדתי ממנה רבות, ומן האקדמיה תמך בי אך ורק מורי ניצול אושוויץ אוטו דב קולקה שבספרו המופלא "נופים ממטרופולין המוות" אמר משהו על ייחודה של החוויה הפרטית. אנשי אקדמיה אחרים העדיפו להחניף לגרמנים, גם תוך אמירת שקרים וסילוף האמת, כפי שעושה הולנדר כשהוא כותב "כתביו המולאמים של קפקא", וחוזר בכך על טענתו השקרית והאנטישמית של מנהל ארכיון הספרות הגרמני אולריך ראולף, שבמקום להכיר בכך שניסיונה הברוטאלי של גרמניה להשתלט בדרכי הונאה על עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, סותר במפורש את צוואתו של מכס ברוד, העדיף לשקר לציבור הגרמני במסר אנטישמי, כביכול היודובולשביקים בירושלים הלאימו את כתבי הסופר הגרמני כביכול פרנץ קפקא כדי לגזול אותם כביכול מבני עמו הגרמנים. חבל שהגרמנים לא זכרו שקפקא הוא סופר גרמני כשרצחו את שלוש אחיותיו, שלו נותרו בחיים היה גורל כתבי היד שונה לגמרי, והם היו שבים אחרי המלחמה לבעליהם החוקיים היחידים, שאלה אחיותיו של קפקא וצאצאיהן, ולא נופלים לידי אהובתו רודפת הבצע של מכס ברוד, שבתה חוה הופה סיפרה לכתב הארץ הילו גלזר כי התייעצה בסתר גם עם עורך הדין של עיתון הארץ מיבי מוזר, שהעדיף מצדו להכחיש זאת. לאורך כל עבודתי עבור הספריה הלאומית במהלך הדיון בערכאה ראשונה, היתה לי תחושה קשה, שלא יכולתי כמובן להוכיח, שיש קשר נסתר כלשהו בין עיתון הארץ לבין מי שניצלו את אמונו של מכס ברוד כדי להתעשר ממכירת כתבי קפקא לגרמנים במקום להפקידם ללא תמורה בספריה הלאומית או לפחות בארכיון ציבורי אחר, כפי שמכס ברוד הורה להן לעשות, תחושה שהתחזקה מאד כאשר רחלי אידלמן המטפלת מטעם משפחתה בארכיון שוקן, סירבה בתוקף לאפשר לי לעיין במסמכי הארכיון לצורך המשפט. עמוס שוקן גם התבטא במהלך המשפט על זכויות שיש כביכול למשפחת שוקן בכתבי היד של קפקא, דבר שאין לו כל בסיס, וספק גדול אם זלמן שוקן הסדיר בכלל את זכויות הפירסום של כתבי קפקא כדין עם בני משפחת קפקא, או שסמך על טענותיו הלא מוכחות של מכס ברוד לבעלות ולזכויות פירסום בכתבי יד אלה. אין לי ספק שראשית מכירתם של פריטים מעזבון מכס ברוד כולל כתבי יד של קפקא במקביל למכירת אוסף זלמן שוקן בבית המכירות הגרמני האוסוודל ונולטה שטיפל לפני המלחמה ברכישת ספרים עבור זלמן שוקן לא התרחשה במקרה. ומכל מקום חזרתו של אורי הולנדר על התעמולה האנטישמית של מנהל ארכיון הספרות הגרמני, שבמשך שנים שדד בדרכי מירמה את מדינת ישראל, כאילו כתבי קפקא הולאמו בישראל, היא זדונית, והיא לא היתה קורית לולא חפצה משפחת שוקן להפיץ את התעמולה האנטישמית הגרמנית על פסקי הדין המאד מעמיקים של שלוש הערכאות המשפטיות שדנו בנושא, ועל מה שהיה ברור לי לגמרי מרגע שנחו עיניי על המסמכים בתיק. גם בעניין התגובה לפסקי הדין יכול אורי הולנדר להירגע: בספרייה הלאומית קיבלו אותם בפרצוף חמוץ ולא בהכרזת ניצחון. אני שמחה כמובן שמזימת הגרמנים נכשלה, ושרק בעיתון הארץ טוענים עדיין שקפקא איננו סופר יהודי, אבל כששמעתי על זכיית הספריה בערכאה ראשונה רק פרצתי בבכי, בגלל כל מה שסבלתי מאנשי הספריה במהלך עבודתי במשפט, ויותר לא רציתי בשום קשר עם אנשי הספרייה, שמדי פעם עוצרים אותי ברחוב כשאני מטיילת עם הכלב שלי או שולחים לי מיילים משונים בניסיון לבדוק אם אפשר לסחוט ממני עוד עבודה בחינם. כתבתי להם כבר לפני שנים שעל עבודה נוספת שלי הם יצטרכו לשנות ממנהגם לנצל אותי בחינם ולשלם לי שכר ראוי. מעולם לא זכיתי לתשובה, רק לניסיונות מתחכמים נוספים לסחוט עוד עבודה בחינם. אבל העובדה שבספריה הלאומית מתנהגים כפי שמתנהגים איננה משנה את העובדה שמכס ברוד הוריש לספרייה הלאומית בירושלים את עזבונו הספרותי ולא לרוצחים הגרמנים, ושהתנהגותם של הגרמנים בעניין כתבי היד של קפקא נראתה בעיקר כמו המשך של פעולות האריזטורים הנאצים להשתלט על רכוש יהודי באינסוף דרכי הונאה ומירמה ותוך הפצת תעמולת שקר אנטישמית חסרת מעצורים.    

ישנם כמובן בעיתון הארץ ניסיונות בוטים בהרבה להחדיר ולקדם שיח אנטישמי, כמו במאמריו של הפרופסור דניאל בלטמן, שהחליף את הפרופסור משה צימרמן בפירסום מאמרים היסטוריים כביכול שעיקרם הוא לתאר את מדינת ישראל כהעתק של גרמניה הנאצית, תוך שהוא מגמד ומסלף את השואה ולועג לטוענים שסיבת השואה היא אנטישמיות, ובכך מעקר את הנאציזם מן המרכיב המובהק ביותר שלו. לצד המאמרים ההיסטוריים כביכול מדביקות כתבות רבות בעיתון את התואר פאשיזם למעשים נוראים הנעשים בישראל, כמו לשיר שיר במקהלה וכיו"ב מעשים שהופכים את מושג הפאשיזם הנורא למגוחך וחסר משמעות, וזו בדיוק הכוונה. את אופיים האנטישמי והמגמתי של מאמרים אלה מזהים רבים ומגיבים על כך בהתאם. הדוגמאות שהתייחסתי אליהן הפעם מעודנות יותר, אבל משרתות את אותה מטרה, של קידום מסרים אנטישמיים שקריים המשרתים אינטרסים גרמניים, ושל מחיקת זכרון השואה.

מדוע שוברים שתיקה מגוחכים

עיתון "הארץ" דורש היום במאמר מערכת זועם במיוחד את פיטוריה של שרת המשפטים, לא בגלל פעילותה הנמרצת לגזל אדמות פלשתיניות, גם לא בגלל הגילויים הלא מאד מפתיעים ועדיין מזעזעים של עמרי אסנהיים בתכנית עובדה אתמול בערב, על הדרך הביריונית שבה היא פועלת למינוי שופטים שדיעותיהם תואמות לשלה ולאי מינוי שופטים ראויים שדיעותיהם אינן תואמות לשלה, אלא בגלל הפרשה המגוחכת של חקירת דובר אירגון "שוברים שתיקה" על מכות שלטענתו היכה עציר פלשתיני. צר לי, אבל כמי שמתנגדת לשליטה ישראלית בשטחים הפלשתינים, אינני מבינה מה רע כל כך בכך ששרת המשפטים ביקשה לחקור את דובר "שוברים שתיקה" על הכאת עציר פלשתיני שהוא עצמו הודה בה. אם כבר אפשר לבוא בטענות על משהו, הרי זה על כך שעבירות נגד פלשתינים אינן נחקרות כראוי, וגם מקשים עליהם להגיש ולברר תלונות. אם יש למשטרה ולפרקליטות עדויות על עבירות נגד פלשתינים, מדוע שלא יחקרו אותן? אם כבר צריך לדרוש חקירה רצינית יותר של מקרי הכאת פלשתינים בידי חיילים ומתנחלים, ולא לדרוש שלא לחקור חיילים שמודים בעבירות נגד פלשתינים.

לי נדמה שהזעם החריג איננו משום מעורבותה היתרה של שרת המשפטים בחקירה הזו, שהרי ישנם עניינים חמורים בהרבה שהיא מתערבת בהם התערבות בלתי ראויה, כמו ניסיונותיה התוקפניים להשפיע על פסיקת בית המשפט העליון כדי שיקדם את הפרות החוק הישראלי והבינלאומי שמפלגתה לא רק תומכת בהן, אלא מבססת עליהן את מצעה, ברוח הכרזתה המצמיתה "הציונות לא תכוף את ראשה בפני זכויות הפרט", או במלים אחרות, נא למחוק מלוחות הברית את "לא תגנוב" ו"לא תחמוד". הם מפריעים למפעל ההתנחלויות.

לי נדמה שהזעם החריג על חקירת הטענה שדובר "שוברים שתיקה" היכה או לא היכה פלשתיני, נובע לא מחקירת האירוע ואפילו לא מסגירת התיק, אלא מכך שהגיון פעולתו של אירגון "שוברים שתיקה" הוצג במלוא גיחוכו: ההתעקשות לבסס את הדרישה לנסיגה מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים לא על עיקרון מוסרי, שאסור לנו לשלוט בעם אחר, שעלינו לכבד את זכות הפלשתינים להגדרה עצמית כפי שאנו מצפים מאומות העולם להכיר בזכות העם היהודי להגדרה עצמית, שהאומות המאוחדות הכירו בתוכנית החלוקה לא רק בזכותנו, אלא גם בזכותם של הפלשתינים, למדינה משלהם, ולכן זכותם למדינה פלשתינית זהה לזכותנו שלנו למדינה יהודית, ועוד ועוד נימוקים מוסריים ומשפטיים שמחייבים נסיגה ישראלית מהשטחים והכרה במדינה פלשתינית עצמאית, לא על כל הנימוקים העקרוניים האלה מתבסס אירגון "שוברים שתיקה", אלא על הטענה שהכיבוש משחית, וראיה לדבר שחיילים מבצעים פשעים כנגד פלשתינים.

"הכיבוש" לדידם של "שוברים שתיקה" הוא ישות עצמאית שפועלת באופן אוטונומי, והוא גורם לכל מיני פעולות של חיילים נגד פלשתינים, כאילו היו החיילים רובוטים נטולי מוח ושיקול דעת שאינם שולטים במעשיהם ואינם אחראים להם, שלו זה היה המצב, אסור היה להם לשרת בכלל כחיילים. לדידו של אירגון "שוברים שתיקה" הישות העצמאית שמכונה "הכיבוש" גורמת לביצוע פשעים שמבצעיהם בפועל, החיילים, כלל אינם אחראים להם, ולפיכך יש לפרסם את מעשיהם אבל אין לחקור אותם, להעמיד אותם לדין, או להעניש אותם על מעשיהם, כי האשם במעשים הוא "הכיבוש" ולא החיילים המשרתים בצבא הכובש. לכן גם אין להם חשש להודות במעשים שהם לכאורה אסורים, כי לדידם האשם מוטל על "הכיבוש", או על מדינת ישראל שמייצגת אותו, ולא עליהם, שלכן הם מבקשים להציג את עצמם כפושעים, אבל שלא לשאת בשום אחריות למעשיהם.

זוהי גישה שאיננה מתקבלת על הדעת. חיילים אמנם משרתים מתוקף חוק שירות חובה, כלומר בכפייה, אבל הם אינם פטורים מאחריות למעשיהם. אפילו אם הם מקבלים פקודה ממפקדיהם, אסור להם למלא פקודה בלתי חוקית, וזו אחריותם שלהם להבחין אם הפקודה חוקית ואם לאו, מה מותר ומה אסור. חייל אמור להשתמש בכוח סביר לביצוע תפקידו ולא יותר מכך. העובדה שחייל נדרש לשרת בשטח כבוש ולהתמודד עם אוכלוסיה תחת כיבוש, איננה מספקת לו פטור מאחריות – ההיפך הוא הנכון. איש איננו טוען שקל ונעים לשרת בשטחים הכבושים, אבל חובתם של החיילים היא לבצע את תפקידם על פי החוק וההוראות ולא לבצע פשעים. מותר להשתמש בכוח סביר לצורך ביצוע מעצר של פורעים, או למניעת סכנה. מותר אפילו להרוג כאשר נשקפת סכנת חיים ואין דרך אחרת למנוע את הסכנה. אסור להרוג כשאין סכנת חיים. לכן אלאור אזריה יושב בכלא ושם הוא צריך לשבת ולא לקבל חנינה. אם דין יששכרוף פעל באלימות מופרזת, גם הוא צריך להיענש. לעומת זאת אם השתמש בכוח סביר לצורך ביצוע מעצר של מיידי אבנים, הרי שפעולתו היתה חוקית ומתבקשת.

למרבה הצער יש קו מחבר בין התפיסה המעוותת של "שוברים שתיקה" את העדר אחריותם של החיילים לבין המבקשים לחון את אלאור אזריה שירה למוות במחבל פצוע שכבר לא היווה סכנה. מי שרוצה שמדינת ישראל תהיה מדינה מוסרית, חייב להשתחרר מתפיסת החייל כ"ילד של כולנו", ולראות בו אדם בוגר ואחראי. לילדים לא נותנים נשק וסמכויות. מי שמקבל לידו נשק צריך לדעת שהוא מקבל אותו כאדם בוגר ואחראי, ולא בתור "הילד של כולנו".

ההתעקשות של אנשי "שוברים שתיקה" לטעון שביצעו פשעים שאיש איננו מאשים אותם בהם, והעלבון שלהם כשדורשים מהם אחריות לדיווחיהם, אינם יכולים שלא לעורר גיחוך, כמו גם הסירטון שפירסמו שבו מופיע לכאורה האדם המוכה, כשהוא מובל למעצר, כשנטען שהמכות שאינן ניראות בסרט ניתנו לפני שהמצלמה התחילה לצלם. יכול מאד להיות. חיינו הם אלימים. שוב ושוב אנו נחשפים לשוטרים שמכים בפראות אזרחים חפים מפשע, גם יהודים כשרים, אז אין צורך בדימיון רב כדי להניח שישנם עימותים אלימים בין חיילים לפלשתינים שבהם מופעל כוח מוגזם ואפילו נפשע. אבל גם אם לא היתה בשטחים שום אלימות, גם אם השליטה בפלשתינים היתה משפרת פלאים את אופיינו ומקנה לנו נימוסים טובים, עדיין היינו צריכים לסגת מהשטחים ולאפשר את הקמתה של מדינה פלשתינית. לכן ההתעקשות של אנשי "שוברים שתיקה" על כך שנהגו באלימות כלפי פלשתינים למול רשויות החוק שמכחישות את טענותיהם היא לא רק מגוחכת, אלא בעיקר מיותרת.      

פרפרים שמעבר לים

בדיונים המתרבים לאחרונה על "ישראל היום" ועל כוונותיו הנסתרות של בעליו שלדון אדלסון, מתייחסים הפרשנים רק לזירה הישראלית, בעיקר ליחסיו המשתנים של אדלסון עם בנימין נתניהו, בעוד שאדלסון פועל קודם כל בזירה האמריקאית. כדי להבין את אדלסון, צריך להבין שמטרותיו בהקמת "ישראל היום" לא היו רק תמיכה בנתניהו, אלא גיוס תמיכה יהודית וישראלית למפלגה הרפובליקאית, שאדלסון עצמו תומך בה ומנסה להשפיע על מנהיגיה, ואולי עוד יותר מכך, ניסיון לעורר בציבור הישראלי עוינות למפלגה הדמוקרטית, ובפרט לנשיא אובמה, שאדלסון לא חסך בכספים במאמץ למנוע את בחירתו לכהונה שנייה – ולשוא. קשה לדעת עד כמה הושפע יחסו של אובמה לישראל לרעה מהחיבור בין אדלסון, שניהל נגדו מלחמת חורמה בציבוריות האמריקנית, לבין בנימין נתניהו, שבקרבתו המתריסה ליריביו המושבעים של אובמה, הצליח ליצור קרע בין המפלגה הדמוקרטית לבין ממשלת ישראל, וגם בין חלק גדול מיהדות ארצות-הברית, שתומכת ברובה בדמוקרטים, לבין מדינת ישראל, ולערער את המדיניות הישראלית המסורתית והחכמה, שלא להעדיף שום מפלגה אמריקנית, אלא לראות בשתי המפלגות הדומיננטיות ידידות לישראל, מה שגם נכון בעיקרו. כל זה השתנה עם סיום כהונתו של אובמה ובחירתו של דונלד טראמפ לכהונה כנשיא רפובליקני. טראמפ לא היה בחירתו הראשונה ולא השנייה של אדלסון, אבל לאחר שנבחר למועמד הרפובליקנים, הבטיח לו אדלסון את עזרתו, למרות שהסתייג מסגנונו ומאמירותיו.כיום, כאשר גם הנשיאות וגם הרוב בקונגרס בידי הרפובליקנים, להט הלחימה של אדלסון בדמוקרטים נחלש לפחות במידת מה, וסביר להניח שהדבר משפיע גם על נכונותו להפסיד כספים על "ישראל היום". הקלטות השיחות בין נתניהו למוזס עזרו בוודאי לצנן את התלהבותו מהחינמון, אבל סביר שגם בלעדיהן היה אדלסון מנסה לחשב מסלול מחדש. עדיין המטרה של גיוס יהודים אמריקאים וישראלים או אמריקאים-ישראלים לתמיכה במפלגה הרפובליקנית חשובה לו, אבל אולי הוא מכוון כעת יותר לטווח הארוך, ליורשיו של נתניהו, מאחר שנתניהו הפך עצמאי מדי לטעמו, וכבר איננו משרת את סדר היום העיקרי של אדלסון בשנות כהונתו של אובמה: להציג את אובמה כאויבה של ישראל ולגייס תמיכה יהודית וישראלית נגדו.

גם בעניינו של "ישראל היום", כפי שמסתמן גם בפרשות אחרות שנתניהו נחקר עליהן, נראה שנתניהו תמיד העדיף את האינטרס האישי שלו על זה של מדינת ישראל. תמורת התמיכה שהעניק לו אדלסון באמצעות "ישראל היום", לא היה אכפת לו להעכיר את יחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית ועם המימשל הדמוקרטי של אובמה. מצד שני, עיקר עניינו של נתניהו הוא במעמדו שלו בישראל ובניסיון להשפיע על דעת הקהל בישראל לתמוך בו ובכל משוגותיו, ולצורך זה לא די היה לו בתמיכת "ישראל היום", והוא ביקש להשיג גם את אהדת "ידיעות אחרונות", באמצעות עיסקה כלשהי עם נוני מוזס. ייתכן שהתוצאה היא אובדן מלא או חלקי של אהדת "ישראל היום" לנתניהו, אבל מתח בין נתניהו לבין שלדון אדלסון היה מובנה מלכתחילה ב"ישראל היום", מכיוון שאדלסון ראה בעיתון קודם כל כלי לקדם אינטרסים רפובליקנים אמריקאים, ונתניהו כדרכו ראה בו אך ורק כלי לקדם את עצמו.

מפתיעים יותר הם המאמרים בעיתון "הארץ" שמזהירים מפני הימים הקשים והאסונות שצפויים לנו אם נתניהו ייאלץ לפרוש מראשות הממשלה. זו איננה הפתעה גמורה, כי בכל מערכת בחירות טען למשל גדעון לוי שעדיף שנתניהו ינצח, ובכלל הוא נוטה לתקוף תמיד את מתנגדי נתניהו, לכאורה משום שאינם די שמאלנים. בעיני תמיכתו של גדעון לוי ואחרים בעיתון "הארץ" בנתניהו היא אמיתית, ולא מפני שמישהו מהם טיפש דיו להאמין שנתניהו יסוג מהגדה ויאפשר הקמת מדינה פלשתינית. הסיבה לדעתי לטענות של כותבים ב"הארץ", שנתניהו עדיף על יורשיו הפוטנציאלים, מגיעה לדעתי גם כן לא מישראל אלא מגרמניה, שהקנצלרית שלה העומדת בפני מערכת בחירות – ושגילתה בזמנו עניין רב ברכישת מניות "הארץ" על ידי מי שנודע כמקורבה, המו"ל אלפרד נוון-דומונט שנפטר מאז, אך יורשיו ממשיכים להחזיק למיטב ידיעתי במניות העיתון - חוששת מאד מהשלכות פרשת הצוללות, שהיא בעצם פרשת חשד לתשלומי שוחד מתאגיד תיסנקרופ לגורמים ישראלים, כדי לפתות את ישראל לרכוש מתיסנקרופ צוללות וקורבטות – ספינות מגן קלות, לכאורה להגנה על אסדות הגז, וזאת בניגוד לעמדת שר הביטחון משה יעלון וצה"ל, והחמור ביותר – כדי להוציא את הטיפול בצוללות ובספינות מידי מספנות חיל הים ולהעבירו לידי המספנה הגרמנית, שכאן הפגיעה בפרנסתם של העובדים בישראל היא חמורה וחסרת כל הצדקה. אמנם נציג תיסנקרופ מיקי גנור היה קצין גבוה בחיל הים, וגם מעורבים אחרים לכאורה בעניין וברווחים שהניב הם ישראלים, אבל תשלומי השוחד לכאורה, אם יוכח שנעשו, מרשיעים גם את תאגיד תיסנקרופ ואופן התנהלותו, שכן תאגיד תיסנקרופ נושא באחריות להתנהגות נציגיו וסוכניו, גם אם הם ישראלים. מה גם שפרשה זו מצטרפת לפרשה שבה כבר הורשעו בכירי חברת החשמל, וביניהם גם דירקטור שהיה קודם לכן שופט מחוזי, בקבלת תשלומי שוחד מחברת סימנס הגרמנית, כדי לקדם מכירת טורבינות שייצרה לחברת החשמל. אופן פעולתם של גורמים גרמנים בישראל מעלה לא פעם שאלות קשות, ולא התפלאתי למשמע דיווח בתקשורת שהגרמנים מערימים קשיים על חקירת הפרשה. עצם הדרישה הגרמנית מישראל להוסיף לחוזה סעיף שהעיסקה בטלה אם תתגלה שחיתות הוא בעצמו מעלה תמיהה: אם תתגלה שחיתות, כלומר אם יוכח שנציג תאגיד תיסנקרופ מיקי גנור שילם תשלומי שוחד לגורמים ישראלים כדי לקדם אינטרסים של תיסנקרופ, ועל אחת כמה וכמה אם יוכח החשד שעורך-דינו וקרוב-משפחתו של נתניהו דוד שימרון הפעיל את קשריו עם נתניהו כדי לקדם עיסקה שהוא אישית היה צפוי להרוויח ממנה ממון רב, הרי תאגיד תיסנקרופ ואולי גם גורמים במימשל הגרמני נושאים באחריות לכך, לא פחות מנציגיהם הישראלים, וראוי היה שממשלת גרמניה תנהל חקירה נמרצת כדי לחשוף שחיתות כזו, מה שאיננו קורה. יתרה מכך: העיתונות הגרמנית, שלרוב עוסקת באובססיביות בישראל, מלבד יוצאי דופן כמו "הנדלסבלאט", עיתון כלכלי שחשף עובדות חשובות בפרשה, פשוט מתעלמת מהנושא, מתעלמת כל כך שהדבר כבר מעורר תמיהה.

בתקופה שבה סייעתי לספריה הלאומית במשפט עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, עלו בי תמיהות רבות לגבי עמדתו של נתניהו בנושא. ציפיתי שאיש ספר כמוהו יאמר משהו על נסיונה המכוער של גרמניה לשדוד בדרכי מירמה את עזבון ברוד וכתבי קפקא מישראל, בניגוד גמור לכתוב בצוואתו של מכס ברוד, שהורה בצורה המפורשת ביותר להעביר את כתבי היד שבעיזבון, לאחר מות אהובתו אסתר הופה, למשמרת הספריה הלאומית בירושלים. אבל קולו של נתניהו לא נשמע. ואז הגיעה אנגלה מרקל לישראל ונתניהו במסיבת עיתונאים משותפת איתה הודיע על תרומה גדולה של ממשלת גרמניה לפרוייקט דיגיטציה של הספריה הלאומית, שנגדה עדיין ניהלו נציגי ארכיון הספרות הגרמני מאבק משפטי, מלווה בהשמצות בעלות אופי אנטישמי בתקשורת הגרמנית. כתבתי אז ללשכת נתניהו שתרומה כזו של ממשלת גרמניה בעוד המשפט בעיצומו, היא לדעתי תשלום שוחד להטות משפט. כמובן לא קיבלתי שום תגובה לפנייתי זו, אבל עוד קודם לכן, באחד מביקורי בגנזך המדינה לצורך איסוף חומרים שיסייעו לספרייה במאבקה לקבל את העיזבון, קרא לי הגנז באותם ימים, הד"ר יהושע פרוינדליך, לשיחה, ואמר לי שהוא מודאג ממאבקנו בגרמנים, ומדוע שלא נסתפק בקבלת צילומים של העיזבון מגרמניה. בקושי רב משלתי ברוחי ועניתי לו שמצב כתבי היד גרוע והצילומים מהם יהיו בלתי קריאים, מה שנכון, לפחות לגבי מסמכים רבים מארכיון ברוד, אבל בתוך לבי לא ידעתי את נפשי על כך שגנז המדינה, שלוז תפקידו הוא לשמור ולמנוע הברחת נכסי תרבות מישראל, נוזף בי על מאמצי – בהתנדבות – לדאוג לכך שהספריה הלאומית תקבל את המובטח לה בצוואתו של מכס ברוד, ונכסי תרבות יקרים אלה לא יפלו בידי הגרמנים, שרצחו את שלוש אחיותיו של קפקא ואת אחיו הצעיר של מכס ברוד ואת רוב קרובי משפחתם, בבחינת הרצחת וגם ירשת. אני מכירה את הד"ר פרוינדליך שנים רבות, ואני משוכנעת שלא היה מדבר כך לולא קיבל רמז מגבוה, מאד מגבוה, שעדיף שהספריה הלאומית תניח לממשלת גרמניה לשדוד את העיזבון יקר הערך, לנכס לעצמה את פרנץ קפקא כ"סופר גרמני", כפי שניסתה לעשות, ולמחוק בכך את אחד הסיפורים המכוננים של השואה, סיפור הברחת כתבי קפקא לישראל מאימת הנאצים, מה גם שהכרזתו של נתניהו שגרמניה תממן דיגיטציה של מסמכי הספריה בגרמנית כה התאימה לדברי הד"ר פרוינדליך שנוכל להסתפק בצילומים. בזמנו עוד ניסיתי להצדיק את נתניהו ולתרץ לעצמי את התנהגותו בכך שאינטרסים בטחוניים ומדיניים של ישראל – כפי שהוא מבין אותם – קודמים בעיניו לשמירת עזבונותיהם רבי הערך של סופרים יהודים מכוננים. עכשיו כבר אינני יודעת מה לחשוב, מה גם שלא זו בלבד שלא שמעתי מעולם מראש הממשלה דברי תמיכה במאבקה של הספריה הלאומית להשאיר את כתבי היד בישראל, פתוחים למחקר של חוקרים יהודים וישראלים שהגרמנים אינם מקלים עליו, כשם שאינם מקלים על חקירת פשעי תיסנקרופ. תחת זאת נאלצתי לשמוע אותו פוטר גם את היטלר מאחריות לרעיון השמדת היהודים, ומעביר את האחריות לכך למופתי של ירושלים, אמירה שהיא בגדר הכחשת השואה.

מסבירי תיאוריית הכאוס אוהבים לומר שמשק כנפיו של פרפר בדרום-אמריקה יכול לגרום לסופה בקצהו השני של כדור הארץ. אינני יודעת לגבי פרפרים בדרום-אמריקה, אבל פרפרים בבטנם של אמריקנים וגרמנים בוודאי יכולים לגרום לסופות גדולות בישראל. קשה לדעת כיצד יעברו עלינו הסופות האלה, אולי לבי מטעה אותי, אבל תחושתי היא שהסופות הללו עתידות דוקא לטהר הרבה מים עכורים, ולפתוח בפנינו אופק חדש ובהיר.