טראמפ דורש מהרצוג חנינה לנתניהו

 

כבר לפני כמה שבועות הניחו ברחוב עזה קוביות בטון ענקיות צבועות כחול מול הבית הפרטי של נתניהו. בתי שאלה אותי לשם מה ולא ידעתי לומר, אבל הבוקר, כשירדתי לרחוב ראיתי שחיברו לקוביות הבטון שערי ברזל, כדי שיוכלו לחסום את הגישה לבית של נתניהו בקלות, בלי להשתמש במחסומים ניידים. גם בגינת המשחקים ע"ש אנה טיכו שלידנו, מול ביתו של נתניהו, התקינו בכניסה שמול ביתו שערי ברזל גדולים, כדי שיוכלו לחסום את המעבר מהגינה לרחוב, פן יתכנסו בגינה מפגינים שיצאו לרחוב ויצעקו אתה הראש אתה אשם, או משהו כגון זה שמטריף את נתניהו. כבר כתבתי פה כמה פעמים שברחביה אפשר לראות באופן גרפי את התקדמות הדיקטטורה של נתניהו, וגם את התעצמות הפראנויה שלו, שלקראת הבחירות הקרבות מגיעה לשיאה. הוא כל כך מפחד מהמפגינים והמוחים ובאופן כללי מהציבור, וגם רחוב בלפור שהוא מהרחובות היפים ביותר בירושלים, וגם רחוב עזה, נראים יותר ויותר כמו בסיס צבאי או בית סוהר, וכבר אי אפשר לטייל בהם בשלוות-נפש ולהרגיש עם חופשי בארצנו. עכשיו בכל פעם ששרים את התקוה, המשפט "להיות עם חופשי בארצנו" הפך בשבילי למאד משמעותי, ואני מדמיינת איך כל המחסומים והגדרות והסורגים וקוביות הבטון ושערי הברזל נעלמים מרחוב עזה, ומהרחובות בלפור וסמולנסקין, ושכונת רחביה חוזרת להיות מקום פתוח ונעים, וגם מדינת ישראל כולה, ואני מדמיינת שנתניהו יברח למיאמי עם אשתו והילדים שלו ואנחנו נהיה שוב חופשיים, כל האנשים בישראל יהיו חופשיים ושמחים.

אבל בינתיים אנחנו בני ערובה של נתניהו, שגייס את טראמפ לדרוש מהנשיא הרצוג להעניק לו חנינה, למרות שהוא לא הורשע ולא הודה בעבירות שבהן הוא מואשם. לפני הנסיעה שלו הפרשנים התלבטו ושקלו ודנו מדוע הקדים את נסיעתו לארצות  הברית, ורובם חשבו שהוא נסע כדי לשכנע את טראמפ לתקוף באיראן, ואחרים חשבו שבעיקר הם ידונו במצב בעזה, לרגל התכנסות מועצת השלום שהקים טראמפ בשבוע הקרוב, וחשבו שנתניהו הקדים את נסיעתו לארצות-הברית כדי שלא יצלמו אותו יחד עם נשיא תורכיה ארדואן. אף אחד מהפרשנים לא חשב שנתניהו נוסע לטראמפ כדי לשכנע אותו ללחוץ עוד יותר על יצחק הרצוג לתת לו חנינה, לחץ כזה שהרצוג יתקשה להדוף, אבל אולי התוצאה היא הפוכה, כי על הרצוג צריך ללחוץ בעדינות ובתחכום, וטראמפ הוא בולדוזר גדול וברוטאלי, ופתאם כולם הבינו שנתניהו נוסע לטראמפ ומדבר איתו לא רק על איראן ועזה, אלא מבקש ממנו לסדר לו את ביטול המשפט שלו מהר, לפני הבחירות שנתניהו עלול להפסיד בהן, ולא בטוח שטראמפ מסתפק בתמורה בפרס ישראל ובהדלקת משואה לתפארת מדינת ישראל, בהחלט יכול להיות שטראמפ דורש מנתניהו לשלם לו על הסיוע בחנינה בוויתור על אינטרסים ישראלים. ואני מנסה לדמיין איך בזמן שבישראל כולם בטוחים שנתניהו משכנע את טראמפ לתקוף באיראן ולמוטט את המשטר שלה, נתניהו יושב עם טראמפ ומסביר לו כמה חיוני לתת לו חנינה ולפטור אותו מהמשפט, שלפי נתניהו מתנהל רק על בובת באגס באני שנתניהו קיבל במתנה מארנון מילצ'ן, אבל כמו שג'וליה רוברטס אמרה בסרט "אשה יפה" שמילצ'ן הפיק, big mistake. נתניהו יותר מתעניין אם ישלחו אותו לכלא מאשר בטילים הבליסטים שעלולים לנחות על בניינים בתל-אביב או בבאר-שבע, ובעשרים השנים כמעט שנתניהו רודה בציבור הישראלי ומעניש אותו על כך שהוא לא סוגד לו מספיק, הפרשנים עדיין לא למדו שנתניהו נמצא בראשות הממשלה כדי לדאוג לנתניהו, ולא כדי לדאוג למדינת ישראל, וככה גם מדינת ישראל נראית אחרי עשרים שנות נתניהו, ומי שמצפה ממנו עדיין לתפקד כראש ממשלה ולדאוג לאזרחים שלו, שנמחצים תחת קוביות הבטון והברזלים שבהם הוא מקיף את עצמו, זה כל מה שאפשר להגיד לו: big mistake, huge one.

חוזרים להפגין

 

הערב חזרנו להפגין בירושלים כמו לפני המלחמה, נגד ריסוק הדמוקרטיה, ונגד הפגיעה במערכת המשפט, ונגד חוק ההשתמטות ונגד חנינה לנתניהו, ונגד הממשלה הפשיסטית שמציפה את הארץ בשנאה וגזענות, ובעד ועדת חקירה ממלכתית למחדל השביעי באוקטובר. יש כל כך הרבה דברים להפגין עליהם, והם רק הולכים ומתרבים מיום ליום. צעדנו מצומת עזה – מטודלה לבית הנשיא, אבל בניגוד להפגנות שהתקיימו לפני המלחמה בכביש מול בית הנשיא, הפעם חסמו אותנו במרחק עשרות מטרים מבית הנשיא, כי עכשיו כשנתניהו מחכה שהרצוג ייתן לו חנינה ויבטל את המשפט נגדו, בית הנשיא הוא כבר לא בית העם, אלא הוא כמו בית ראש הממשלה ברחוב עזה, מקום חסום שאסור לאזרחים להתקרב אליו, וחסמו את הגישה לבית הנשיא מכל הצדדים. ברחביה אפשר לראות את התקדמות הדיקטטורה באופן גראפי, לפי האיזורים שנחסמים לציבור הרחב, ולפי גובה הגדרות שנמתחות סביבם. כמו שבהתחלה ברחובות בלפור וסמולנסקין סביב מעון ראש הממשלה היו רק מחסומים, ואז גדרות סורגים שנפתחות, ובסוף סגירה מוחלטת, ואחר כך סביב בית ראש הממשלה ברחוב עזה היו מחסומים זמניים, ואז גדרות גבוהות וסורגי קבע ותריסי ברזל, ואז בטונדות עם שערי קבע, עכשיו גם בית הנשיא נסגר במחסומים ניידים, ואני תוהה אם בהמשך יסגרו גם את בית הנשיא בגדרות גבוהות וסורגים ובשערי ברזל, והוא יהיה מחוץ לתחום לאזרחים, כי בדיקטטורה השלטון לא נגיש לאזרחים, ומה שהאזרחים רואים מול פניהם זה מחסומים ושוטרים עם רובים ארוכים, כאלה שהממשלה סירבה לתת לכיתות הכוננות בעוטף עזה, אבל תמיד נתנה לשוטרים נגד האזרחים, כי ממשלת נתניהו מעולם לא הגנה על האזרחים מהאויבים, אבל תמיד הגנה על עצמה מהאזרחים, שהם מבחינתה האויבים הכי גדולים שלה, מה שלא מפריע לשרים להתפלא שכל כך הרבה אזרחים מרגישים שהממשלה היא האויבת הכי גדולה שלהם. זה גורם להרבה אזרחים לפחד מהממשלה, אבל ככל שהאזרחים מפחדים מהממשלה, הממשלה הרבה יותר מפחדת מהאזרחים.

ההפגנה היתה קצרה יחסית, ודיברו בה צבי זוסמן, אבא של בן זוסמן שנפל בקרב ברצועת עזה, והמילואימניק תום פנחסי שנלחם נגד חוק ההשתמטות, ובסוף ההפגנה התחיל לרדת גשם, והתחלנו להתפזר הביתה. מכיוון שאי אפשר היה ללכת דרך בית הנשיא הלכתי דרך רחוב ארלוזורוב, וכשהגעתי לצומת שבו רחוב ארלוזורוב מצטלב עם רחוב עובדיה מברטנורא, שמעתי צעקות וראיתי שהשוטרים מקיפים את ידידיי מהשכונה שאקרא להם כאן סבא וסבתא של יובל ודן, שרצו לחזור מההפגנה לביתם והשוטרים מנעו מהם לעבור ואמרו שהסבא תקף שוטר, אבל אני מכירה את הזוג הזה כל כך הרבה שנים ואני לא מאמינה שהסבא תקף שוטר וגם שמעתי שהסבתא צעקה למה השוטר מתנהג באלימות עם אדם מבוגר. השוטרים והשוטרות שעמדו שם אמרו שיש חסימה ואסור לעבור משם. זו היתה הפעם הראשונה משלוש שנים של הפגנות שראיתי שהשוטרים מונעים מאנשים ללכת הביתה. תמיד כשאמרתי להם את כתובתי הם נתנו לי ללכת הביתה. בעצם הם לא מנעו מכולם לעבור. לכמה אנשים שהיה ברור שהם לא חזרו מההפגנה נתנו לעבור, אבל לאנשים שחזרו מההפגנה לא נתנו ללכת הביתה. עמדתי בצד והסתכלתי מה קורה. הסבא ביקש שיביאו קצין גבוה שיעשה סדר, והסבתא שהיא אשה מאד שקטה בחיים הרגילים צעקה מאד על השוטרים שיניחו לבעלה שהוא אדם מבוגר. הם אנשים בשנות השבעים לחייהם. היו שם עוד כמה אנשים שמכירים את הזוג או שרצו לעבור ונחסמו או שסתם חזרו מההפגנה וצילמו את מה שקורה כדי שיהיה תיעוד. בסוף ראיתי ששוטר ליווה את הסבא והסבתא הביתה, אבל עדיין לא הניחו לנו לעבור ברחוב עובדיה מברטנורא אז הלכתי מסביב. נזכרתי בתקופה של הפגנות בלפור שגם אז השוטרים לא רק ניסו למנוע מאנשים להצטרף להפגנות, אלא גם מנעו מהם אחר כך להתפזר הביתה ויצרו במכוון חיכוכים, כדי שיוכלו לומר שהמפגינים מסוכנים או אלימים ולעצור אותם ולקחת מהם פרטים ולהתנכל להם אחר כך, למרות שהמפגינים לא עשו שום דבר שאסור לעשות, רק הפגינו נגד נתניהו, ואי אפשר היה שלא לחשוב על שכונת רחביה, שרחובותיה משקפים את התקדמות הדיקטטורה של נתניהו ואת צמצום המרחב הדמוקרטי שבו זכאים האזרחים להסתובב ולהתקיים וגם להפגין נגד הממשלה בלי להיחשב לעבריינים. עבר עלינו כל כך הרבה מאז הפגנות בלפור. הבלפוריסטים הפכו לקפלניסטים ומואשמים תדיר על ידי ממשלת המשתמטים בסרבנות גיוס, למרות שהם משרתים הכי הרבה במילואים, והרבה פעמים גם אחרי הגיל ובהתנדבות, והממשלה שמפחדת לאבד את השלטון מנסה להתבצר יותר ויותר ולהתנכל יותר ויותר למפגינים ולמוחים, ומן הסתם ההתנכלות למפגינים תלך ותחמיר ככל שנתקרב לבחירות, כי הממשלה מאד מפחדת לאבד את השלטון, ובאמת אחרי ההפגנות בבלפור נתניהו איבד את השלטון, למרבה הצער והזוועה רק לשנה וחצי, ואחרי שחזר לשלטון המיט עלינו את אסון השביעי באוקטובר. גם הפעם נתניהו יאבד את השלטון, אבל זה לא יהיה לשנה וחצי אלא לתמיד.

מול בית נתניהו

 

רק כשקראתי את טורו של רוגל אלפר  על עינב צנגאוקר. הזועקת לבדה מול בית ראש הממשלה הריק, הבנתי איך נראים הדברים בטלויזיה, ולא מגובה הרחוב, כפי שאני צופה בהם ליד ביתי. רק בני משפחות חטופים הורשו להיכנס לשטח הכביש שמול הבית – האחרים חויבו לעמוד מעבר למחסומים, בצומת עזה- בנימין מטודלה, ולכן נדמה היה למי שראה רק את קטע הכביש שמול הבית, שהמשפחות נמצאות שם לבדן. הן לא. תומכי המשפחות נמצאים מעבר למחסום. חלקם קרובים רחוקים יותר, וחלקם פעילי מטה החטופים ותומכים אחרים. הייתי רוצה שיבואו עוד הרבה יותר אנשים. הייתי רוצה שמיליונים יציפו את הרחובות. אבל באים מאות ולפעמים אלפים. יש גם אנשים שמגיעים ממקומות אחרים בארץ. רובם בעלי מכוניות. הרבה פעמים שואלים מדוע מספר המפגינים איננו גדול כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים, ושוכחים שמלחמת יום הכיפורים הסתיימה אחרי כמה שבועות. מלחמת עזה נמשכת כבר שנתיים, ומאות אלפי אנשים עדיין מגויסים, שלא קשה לנחש שביניהם נמצאים מי שבוודאי היו מוחים לולא היו מגויסים, וכמובן אין זה מקרה שהם עדיין מגויסים ושלמלחמה אין סוף. את המחאה והאהלים אפשר היה להעביר לגן טיכו שמול בית נתניהו, ללא הפרעה לתנועה בכביש. אבל המשטרה תמיד התנכלה בצורה הקשה ביותר להפגנות בגן טיכו, שנמצא בדיוק מול ביתו של נתניהו. נראה שחסימת רחוב עזה רצויה לא רק למוחים, אלא גם למשפחת נתניהו, שכבר שלוש שנים דואגת לחסימת הכביש גם כשאין ממש צורך בכך. רחוב עזה הוא ציר תנועה מרכזי בעיר שעוברים בו כעשרה קווי אוטובוסים החוצים את העיר מצפון לדרום וממערב למזרח. כאשר רחוב עזה חסום, תושבי ירושלים שאין להם מכוניות פרטיות, וזה מצבם של רוב תושבי ירושלים, אינם יכולים לנוע בעיר, וגם לא להגיע להפגנות. זה כמובן מצב רצוי לנתניהו, וכך הוא יכול גם להסית את חסידיו נגד המפגינים, שכביכול אחראים לחסימת הרחוב והתנועה בעיר, למרות שהמשטרה, מן הסתם לא למורת רצונה של משפחת נתניהו, היא זו שחוסמת את רחוב עזה. כל הפגנה שמושכת תשומת לב מביאה גם להקמת יסודות נוספים בארכיטקטורה של הדיקטטורה: מדי פעם נוספו והוגבהו הגדרות ברחוב, והמחסומים התעבו, הניידים הוחלפו במחסומי לחץ קבועים ואף בשערי בטון שננעלים. כעת לכבוד הפגנת המשפחות הנואשות כוסו הגדרות בבדים לבנים שמסתירים את מבוא הבית, ובאמצע הוקם מין ריבוע כחול דמוי מאהל, קוסטרוקציה שמסתירה את הכניסה לבית ומאפשרת למשפחת נתניהו לצאת ולהיכנס לבית מבלי שייראו על ידי העוברים ושבים ברחוב. כאשר חושבים על מתחם בלפור-סמולנסקין שבו התגוררה המשפחה בטרם הפכה את ביתה הפרטי ברחוב עזה למעון רשמי, שגם שם הוקמו בשלבים סורגים ושערים ולבסוף מאהל שחוסם את רחוב סמולנסקין, נראה שגם רחוב עזה עלול להפוך למתחם מגורים סגור של המשפחה, ושרחביה כולה הופכת אט אט לעיר האסורה, שהמתרחש בה ממחיש את חסימת הגישה של אזרחי ישראל לראש הממשלה, שהופך לבלתי נראה, ובניגוד לדני דין גם איננו רואה את אזרחיו, בחינת רחוק מן העין, רחוק מן הלב.

מזמן חדל נתניהו לדבר אל האזרחים שאינם נמנים על חסידיו המושבעים, ומיד לאחר השביעי באוקטובר הקפיד להקים לו פורום משפחות חטופים משלו, בן שלוש משפחות שמאוחר יותר פחת מספרן לשתיים בלבד, אבל הן הצליחו לגרום נזק לא קטן לכל מי שפעל לשחרור החטופים, ובפרט למטה משפחות החטופים שייצג כמאתיים וחמישים משפחות. הביקור המאד מאוחר בניר עוז נועד להרגיע את השטח לפני הנסיעה לארצות הברית, ולטעת בלב המשפחות האומללות תקוות שווא שנתניהו מעולם לא התכוון למלא, אבל איפשרו לו לעבור את הביקור בארצות הברית ללא מחאות סוערות. הוא היה שמח לחזור על התרגיל גם כעת, לפני נסיעתו לאו"ם, אבל כנראה שיש גבול כמה אפשר לרמות את אותם האנשים, ועם תחילת התמרון בעזה המשפחות כבר אינן קונות את השקרים והולכת השולל. נתניהו כבר איננו מעז להיפגש עם משפחות החטופים וגם לא להביט בעיניהן הכלות. כעת הוא לא רק מופרד בגדרות ומחסומים אלא גם מוסתר ביריעות בד, לא רואה ולא נראה.

הרבה זעם יש ברחוב עזה, ועוד יותר ממנו עצב. בכל עת מישהו פורץ בבכי, ואחרים מנסים לעודד. האם נתניהו באמת ירוויח מהייאוש והצער שהוא זורע? אתם לא לבד, אנחנו אתכם, זועקים הפעילים למול המשפחות. מגשי אוכל מגיעים בהמוניהם לאהלים הקטנים, כמו משבים קטנים של אהדה ותמיכה. למרות הכל, הם לא לבד, ויש גם אוזניים שמקשיבות ושומעות.  

נשים נגררות

 

אתמול כשחזרתי הביתה ראיתי שלוש נשים יושבות על המדרכה ושרות. הן באו מההפגנה של הנשים בלבן שישבו על הכביש בצומת עזה-בנימין מטודלה. היו עוד שתי נשים ליד הכניסה לבית 44 ברחוב עזה שליד הבית שלי. לא מזמן כתבתי איך עיכבו שם לחקירה את רופא השיניים שלנו וידידו כי הם עמדו ושוחחו בפתח המרפאה, ובגלל שנתניהו גר מהצד השני של הרחוב, כל מי שעומד קרוב לבית של נתניהו חשוד. את אחת הנשים שעמדו בכניסה לבית מספר 44, אשה קטנה עם משקפיים וזנב-סוס, תפס בידיים שוטר ומשך אותה לעבר הצומת, ששם חסמו את הרחוב. היא היתה מאד מבוהלת ואמרה לא עשיתי כלום. אשה אחרת צילמה בטלפון הנייד איך השוטר גורר את האשה עם המשקפיים. רציתי מאד להגיד לשוטר שלא יגרור אותה בכוח, שאני אשכנע אותה בטוב ללכת משם, אבל לא אמרתי כלום, רק הסתכלתי. אחר כך באו עוד שוטרים ומשכו עוד נשים שהיו שם, גם את אלה שישבו על המדרכה ושרו. אשה אחת נשכבה על המדרכה וכמה שוטרים הרימו אותה ולקחו אותה. אולי הם התכוונו לעצור את הנשים האלה, כי הן חצו את המחסומים ונכנסו לשבת מול הבית של נתניהו, ובשביל הזוג נתניהו הפגנה זה כמו ניסיון רצח, אולי מפני שכשבנימין נתניהו הפגין נגד רבין, נשאו בהפגנה ארון מתים שכתוב עליו "רבין לקבר" ולידו חבל תלייה, ואז רצחו את רבין, ובגלל שבנימין נתניהו הוא האיש שהכי הסית נגד רבין, הוא תמיד מפחד שרוצים לרצוח אותו כמו שהוא עודד את הרצח של רבין, למרות שלא רוצים לרצוח אותו, רק רוצים שהוא יתפטר כבר ויפסיק לענות אותנו במלחמה בלתי נגמרת שהורגת חיילים וחטופים. קניתי משהו בחנות ופניתי לחזור הביתה, וראיתי את השוטרים סוחבים עוד נשים. היו שם כמה אנשים שאני מכירה ממאהל החטופים, וביקשתי מהם שלא יתנגדו. הם רק הסתכלו בי בשתיקה ופחדתי מאד שהשוטרים יגררו גם אותם. היו שם גם בני זוג שהאשה בכתה והבעל אמר: השוטר דחף את אשתי רק בגלל שהיא הלכה הביתה, ואז הוא הרים את הראש לשמיים וצעק בכל הכוח: "בני זונות". זאת היתה הצעקה היחידה. כל האנשים האחרים שתקו, גם השוטרים לא אמרו לו כלום. עליתי הביתה ולא ראיתי מה קרה אחר כך, וגם לא רציתי לראות מה עוד קרה. אני לא מאשימה את השוטרים שהם גררו את הנשים, למרות שהנשים האלה לא עשו שום דבר מסוכן וגם לא הפריעו לאף אחד, אבל אני יודעת שיש הוראה חמורה לשוטרים לא לאפשר לשום מפגין להתקרב לבית של נתניהו, ולהתייחס לכל אחד שמתקרב כאילו הוא זומם לרצוח את נתניהו. אולי זה העונש של נתניהו על ההסתה שלו שעודדה את רצח רבין, שהוא כל החיים מפחד שירצחו אותו ודואג שהמשטרה לא תיתן לשום מפגין לעמוד מול הבית שלו, למרות שהבית שלו מבוצר בסורגים ותריסי ברזל ענקיים ובטונדות, ואולי רק טנקים יכולים לפרוץ לשם, ואולי גם טנקים לא יכולים. הסתכלתי בחדשות בטלויזיה בכמה ערוצים, ובשום ערוץ לא ראיתי שדיברו על ההפגנה ועל הנשים שנגררו ואולי גם נעצרו. אולי זה בגלל שהיו אתמול המון חדשות על טראמפ בסעודיה ועל הניסיון להרוג את מוחמד סינוואר ועל הטילים שהחות'ים ירו. הפגנת הנשים בלבן היא הפגנה של הורי חטופים, בעיקר אמהות של חטופים ונשים אחרות. הן רק יושבות על הכביש ושותקות או שרות שירים שקטים כמו "בואי אמא", והן נהיות יותר ויותר נואשות עם הזמן, כי הילדים שלהם מעונים וצועקים אליהן בסרטונים המזעזעים שהחמאס מצלם, והשחרור של עידן אלכסנדר ייאש אותן עוד יותר, כי לילדים שלהן אין אזרחות זרה, רק אזרחות ישראלית, וממשלת ישראל לא רוצה לשחרר אותם, רק להילחם ולהילחם בלי סוף, כאילו למלחמה אין שום מחיר, למרות שהמלחמה היא מאד מאד יקרה, היא יקרה בדם והיא יקרה בדמים, והיא יקרה בסבל והיא יקרה בייאוש ובאובדן אמון מוחלט. היו צריכים להיות ברחובות מיליוני אנשים נגד המלחמה, אבל אין מיליוני אנשים ברחוב, ואפילו אני שהולכת להפגנות לא מסוגלת לשבת בצומת עזה-בנימין מטודלה על הכביש על יד הבית שלי, ורק מסתכלת. לפעמים גם ממני השוטרים מבקשים תעודת זהות אבל לרוב לא מבקשים, כי אני זקנה ובקושי הולכת וגם הכלב שלי זקן ובקושי הולך, ויש שוטרים ומאבטחים שכבר מכירים אותי ויודעים שאני והכלב גרים ממול לנתניהו, ושכמה פעמים נפלתי על המחסומים, שזה מאד מכאיב ליפול על המחסומים, אז השוטרים מפחדים שאני שוב אפול ואולי יאשימו אותם בזה. לפעמים אני חולמת שיבוא קוסם ויעלים את נתניהו ובמקום הבית עם הסורגים והבטונדות יהיה שם בית של אנשים רגילים עם חלונות פתוחים, שלפעמים יסתכל מהם מישהו החוצה, אולי סבתא ונכד שיפריח מהחלון בועות סבון שיזהרו בשמש, ויתעופפו אל השמיים, עד שיתפוגגו באוויר.

עצרו אותנו

 

"עצרו אותנו, אותי ואת הידיד שלי", אמר לי רופא השיניים שלנו, כשנפגשנו ביום חמישי האחרון בכניסה למרפאה שלו ברחוב עזה. הוא סיפר שנפגש עם ידידו בכניסה למרפאה והם עמדו ושוחחו, ועוד בצרפתית! "כנראה שאסור לדבר", הוא אמר, עדיין מזועזע מכך שהמאבטחים של נתניהו דרשו משני הידידים, שניהם בעשור השמיני לחייהם, להתלוות אליהם, למה שהמונח המשפטי המדויק יותר המגדיר אותו הוא כנראה "עיכוב לצורך תשאול". לא נאמר להם במה בדיוק הם נחשדו, אבל שיחה ידידותית בקרבת מבנה שמוגדר כ"מעון רשמי של ראש הממשלה", בין אם מדובר במעון ברחוב בלפור, ובין אם מדובר במעון הפרטי של נתניהו ברחוב עזה, שבראשית כהונתו האחרונה הוכרז כמעון רשמי נוסף, ומאז מוחזק, משופץ ומאובטח על חשבון האזרחים, היא סיבה לעיכוב ואפילו למעצר. אזרח שרוצה לעבור בשלום בקרבת המעונות הרשמיים, אמור לחלוף בחטף על פני הבית, לכל היותר לנפנף לשלום לידיד, אבל חס וחלילה שישתהה מעט לשיחת חולין. זו כבר סיבה לחשוד בן בכוונות זדוניות כלפי ראש הממשלה.

בימי ממשלת בנט-לפיד עצרו התורכים זוג תיירים ישראלים שצילמו את ביתו הפרטי של ארדואן ואף הקיפו את הבית בעיגול כששלחו את הצילום לאחרים. כמה סערה התקשורת הישראלית על המעצר הזה, "רק בגלל צילום הבית הפרטי של ארדואן". ובכן יקירי, גם במדינת ישראל, שאתם בטוחים, לא ברור על סמך מה, שהיא טובה יותר ודמוקרטית יותר מתורכיה, יכול אדם להיעצר על שיחה תמימה שמתרחשת בסמוך לבית פרטי של ראש הממשלה, שבהליך שבפני עצמו מסמל את הפיכת ישראל לדיקטטורה, הוכרז כמעון רשמי. כן כן, ישראל בשלטון נתניהו היא דיקטטורה. לא "בסכנה להפוך לדיקטטורה", לא "דיקטטורה מתהווה", אלא פשוט דיקטטורה. כל עובר אורח עלול להיות מעוכב עקב עמידה ברחוב בסמוך למעון ראש הממשלה, ואם חלילה אין לו תעודה מזהה או חלילה יתרגז על עיכובו, או על חיפוש שנערך עליו ללא צו וללא עילה, או שחלילה יאמר למאבטח או לשוטר משהו שיעורר את חמתם, הוא עלול אף להיאזק ולהיעצר, כפי שכבר חזיתי במו עיניי. אם אדם גר או עובד בסמוך לבתיו של נתניהו, כדאי שייזהר לנפשו: שלא יישא שלטים, במיוחד לא תמונות של חטופים, שגם לא ילבש חולצה עם תמונה של חטוף או כתובת של ארגון מחאה, ומיד לאחר ההפיכה המשטרית אפילו מעבר במתחם עם דגל ישראל נאסר. בדיקטטורה של נתניהו צריך להיזהר מכל רמז להתנגדות לשלטון, אם חפץ אדם לנוע בביטחון ברשות הרבים. בעצם, זו כבר איננה בדיוק רשות הרבים. כשבתי חנתה פעם, בהעדר מקום אחר, במקומות החנייה שהופקעו לטובת רכבי ראש הממשלה, היא קיבלה מיד טלפון "ממשרד רה"מ", שהיא "חנתה בחנייה פרטית", כלומר בסמטה הסמוכה לביתנו. כן, כמו במקרה של השוטר אזולאי, הסמטאות כולן שלו, ובניגוד לשוטר אזולאי לא באופן מטפורי, אלא בכוח הזרוע, תרתי משמע.

וזה לאחר שבתירוץ של "חדירת מפגינים לגינה בדרכים נסתרות" (הם צעדו במדרכה ונכנסו לגינה) הוצמדו למדרכות גדרות גבוהות, שאינן מאפשרות את חציית הרחוב מצד לצד, כדי למנוע את הסכנה הגדולה שמפגינים יתאספו בגינת המשחקים שממול לביתו הפרטי של נתניהו, ינופפו בדגלים ויקראו קריאות נוסח "אתה הראש אתה אשם", או גרוע מכך, ידרשו להשיב את החטופים "את כולם עכשיו", דבר שמהווה מן הסתם סכנה קיומית לשרידותה של ממשלת נתניהו, וכמנהג הדיקטטורות מתויג לפיכך כ"איום קיומי על ראש הממשלה".

איך זה לגור מול נתניהו? שואלים החברים. ובכן, זה כמו לגור מול דיקטטור. בדיוק כמו שאתם מתארים לעצמכם שנראים המגורים מול ביתו של דיקטטור: אל תתעכבו, אל תדברו, אל תשאלו שאלות, אל תדרשו להשיב את החטופים ואל תשאו עליכם כל סימן שאתם מייחלים להשבתם, ושהמלחמה מבחינתכם איננה יתרון אלא קללה נוראה, הנושאת בכנפיה חורבן ומוות, מלחמת שרידותה של ממשלת נתניהו על חשבונכם, ותו לאו.

כאלה הם החיים בדיקטטורה, ואם עוד לא הכרתם בעובדה שזה מה שקורה פה, אתם מוזמנים לבקר ברחוב עזה.   

עיוורון הסוגדים לדיקטטורה

 

עיוורון מרצון הוא מרכיב בלתי נמנע בכל פולחן אישיות כמו גם בכל תנועה פשיסטית, והפשיזם הביביסטי מדגים זאת בצורה מושלמת. אלפי אנשים עוברים בכל יום ליד ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה, שהוכרז בראשית כהונתו האחרונה כמעון רשמי, המשופץ והמבוצר על חשבון הציבור, בין גדרות גבוהות ומחסומי לחץ המקיפים אותו מכל עבר, והולכים ומתרבים עם הזמן, וכמה עשרות מטרים משם המעון הרשמי של ראשי הממשלה ברחוב בלפור, אף הוא משופץ ומבוצר, מוקף סורגים ומסכים שחורים, בשני המקרים בניגוד לחוקי הבנייה והתכנון ותוך רמיסה גמורה של האזרחים החיים בשכונה, ברובם זקנים וסטודנטים. הציבור איננו מודע לכך שראש הממשלה משתמש גם במעון הרשמי וגם בביתו הפרטי שהוכרז כמעון רשמי, יחד עם ביתו הפרטי בקיסריה, והוצאות ההחזקה של שלושת המעונות מושתים על הציבור, וזאת על פי חוק שהועבר בראשית כהונתו האחרונה של נתניהו, יחד עם חוקים נוספים שנועדו להקשות על הוצאתו לנבצרות ולהגדיל את תקציבי האיפור וההלבשה של שני בני הזוג נתניהו. למרות שאלפים צופים מדי יום בבית הפרטי שהוסב למעון רשמי על חשבון הציבור, מעטים מבינים שהם צופים במופע בוטה של דיקטטורה. בדמוקרטיות ישנה הפרדה גמורה בין רכושו הפרטי של השליט, לבין רכוש המדינה ששייך לכלל האזרחים, והמדינה מממנת רק בתי כהונה ששייכים לה ומוקצים למגורי נשיאים וראשי ממשלה בעת כהונתם בלבד. מדינות דמוקרטיות אינן מממנות ומשפצות על חשבון האזרחים בתים פרטיים של מנהיגיהן, ואינן מבצרות ומאבטחות אותם. אבל הבית ברחוב עזה מאובטח גם כשראש הממשלה איננו נמצא בו, וכפי שהסביר לי איש משמר הגבול, יש "אבטחת הבית" שאיננה תלויה בהימצאותו של ראש הממשלה במבנה – היא מחויבת גם בהיעדרו, אלא נובעת מהכרזתו כמעון רשמי ממומן ומאובטח על ידי המדינה, למרות היותו רכוש פרטי של משפחת נתניהו.

סבלם של תושבי ירושלים ותושבי רחביה בפרט נגזר במידה רבה מחקיקה זו שהפכה את ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה למעון רשמי, שכפי שקרה קודם לכן בהליך זוחל ברחובות בלפור וסמולנסקין, מוקף יותר ויותר גדרות ומחסומים ונסגר יותר ויותר לתנועת הולכי רגל ורכבים, תוך הפקעת מקומות חנייה לטובת רכבי ראש הממשלה והטלת מגבלות אינסופיות על תנועת הולכי הרגל והמכוניות ברחוב. למעשה השכונה כולה מופקעת לטובת מופע של רודנות, שמתחזה לצורך בטחוני, אך משרת אך ורק את משטר הרודנות והטלת האימה על האזרחים. גם כמות אנשי המשטרה, משמר הגבול והמאבטחים הסובבים את הבית הפרטי שהוסב למעון רשמי היא עצומה ואיננה יכולה להיות מוסברת בצורכי הביטחון בלבד. ישובי עוטף עזה לא נהנו אפילו מחלקיק של הגנה כזו, וספק אם הם נהנים מהגנה כזו כיום, לאחר האסון שהנחית עליהם משטר הרודנות של נתניהו.

למרות מופעי הדיקטטורה הדוקרים את העין, הבידור החביב על חסידיו של נתניהו הוא ללגלג על הטענות לאובדן הדמוקרטיה בישראל. הם מעדיפים להעמיד פנים שגילויי הרודנות הם צורך בלתי נמנע, ושאשמים בהם המפגינים ברחוב, או המפגינים בכנסת, או המפגינים במקום כלשהו בעיר. היום בצהריים סילקה המשטרה את המפגינים ברחוב באלימות רבה והכתה אותם, כולל אנשים זקנים. שבוע שלם היה הרחוב סגור, לכאורה בגלל ההפגנות. למעשה בגלל הדיקטטורה. המפגינים לא נהגו באלימות, למרות המאמץ הבלתי פוסק של השלטון לאפיין אותם כאלימים ומסוכנים, כדי להצדיק את האלימות כלפיהם ואת מופע ההתבצרות של בית נתניהו וסביבתו.

המפגינים צעקו: "הממשלה אחראית לחיי החטופים", וגם "אלף ושמונה מאות אזרחים מתים, הדם על הידיים של ממשלת הדמים", וגם "אנחנו לא נפקיר אותם, אנחנו כן נחזיר אותם". אתמול בבוקר החליטה גם תנועת הליכוד להפגין נוכחות ברחוב, כדרכה באמצעות רמקולים שהשמיעו בעוצמה רבה שירים. במיוחד נשמע השיר: "ביבי, יא חביבי, רק אתה מנהיג עולם / אוהבים אותך כולם". מדי פעם חזר השיר והושמע. נתניהו הוא המסר, האידיאולוגיה ותכנית העבודה. גם זה מאפיין של דיקטטורה. במשטר דמוקרטי המסר הוא האידיאולוגיה של השלטון. בדיקטטורה הדיקטטור הוא האידיאולוגיה והמסר. זה לא מפריע לתומכי נתניהו לא לראות את הדיקטטורה ואת הצטמצמות האידיאולוגיה השלטונית לפולחן אישיות של הדיקטטור. הערב, לאחר סילוק המפגינים מהרחוב בכוח, עמדתי ליד מאהל משפחות החטופים עם שלט של אחד מהחטופים שהופקרו לטובת השבת בן-גביר לממשלה ושרידותה בשלטון. רכב התקרב אליי והנהג צעק: "איפה כולם? העם לא אתכם". הוא התכוון שהעם בעד הפקרת החטופים למוות כי זה מה שהחליט הדיקטטור לצורך הישרדות הדיקטטורה, ותומכי הדיקטטורה הביביסטית תמיד מדברים בשם העם ותמיד מסבירים שהעם איתם. הם גם מעבירים בהתמדה את המסר שצריך להפקיר את החטופים למוות, ושזה רצון העם, מה שלא מפריע לתומכי הדיקטטורה המתוחכמים יותר להתרעם על כך שמייחסים להם שאיפה למות החטופים, שאיפה שמובעת תדיר כלפי מאהל משפחות החטופים בטרה-סנטה, לצד הקריאות "רק ביבי" שמושמעות תדיר כלפי הנוכחים במאהל. עיוורון מרצון הוא מרכיב בלתי נמנע בסגידה לדיקטטור, וגם אטימות הלב ואכזריות, ולא במקום אחרון גם מידה יתרה של טמטום.

 

חב"ד בשכונה

 

קורים דברים הרבה יותר גרועים, אבל בכל זאת אנשי חב"ד הצליחו לעצבן אותי הלילה. באחת בלילה הם הופיעו בשכונה עם דגל צהוב שעליו כתר גדול וכתוב עליו מלך המשיח. אני לא מבינה הרבה בתנועת חב"ד, אבל למיטב ידיעתי הם רואים ברבי מלובביץ' המנוח את מלך המשיח, ואם זה באמת כך זה קרוב מאד לעבודת אלילים, כי כמו שאמר הרמב"ם, ראשית עבודה זרה היא לעבוד אחד מן הברואים, והרבי מלובביץ' הוא בן תמותה ככולנו ולא מלך המשיח. בעצם אני לא מעוניינת במלך המשיח בשום מקרה, וגם לא בנתניהו, שחסידי חב"ד מעריצים, כי הם כבר מורגלים לסגוד לאנשים שחושבים שהם מלך המשיח. הייתי רוצה ראש ממשלה שהוא אזרח פשוט, לא מלך, ושהוא בן-אדם. נדמה לי שראש ממשלה שהוא בן-אדם זה הדבר שהכי חסר פה, ולא חסידי חב"ד יפתרו את הבעיה. בכל אופן חבורת אנשי חב"ד עם הדגל נכנסו למרכול הסמוך לביתי שפתוח כל הלילה, ואחד מהם הושיט לי חנוכיה ושאל: יש חנוכיה בבית? השאלה הזאת מאד עצבנה אותי, והחזרתי לו בשאלה: מה זה עסקך? בעיני זאת ממש חוצפה להסתובב ברשות הרבים ולשאול אנשים זרים אם יש להם חנוכיה בבית, כי זה באמת לא עסקו של שום אדם זר אם יש לי חנוכיה בבית. יכולתי כמובן לענות לו שיש לי שתיים, אבל זה באמת לא עסקו, ושאנשי חב"ד ילכו לישון ולא יסתובב באחת בלילה לחלק חנוכיות לאנשים שלרובם יש חנוכיה בבית כי לרוב היהודים יש חנוכיה בבית, או כמה חנוכיות, ומראש אנשי חב"ד מכוונים ליהודים ופונים דווקא ליהודים, אז למה לשאול יהודים אם יש להם חנוכיה בבית כשהתשובה ברוב המוחלט של המקרים היא כן. בימי ששי עומדת ליד החנויות אשה מחב"ד ומציעה לנשים שעוברות חלות קטנות ונרות. לפחות היא לא שואלת אם יש בבית. אני אומרת לה תודה יש לי בבית. לא אכפת לי להגיד את זה, אבל כששואלים אותי מה יש לי בבית זה מאד מעצבן. יש בזה המון התנשאות, מין אמירה כזו שאני יהודי לדוגמה, ועכשיו אני אבדוק אם אתה יהודי טוב כמוני, ומי שם את אנשי חב"ד לחקור אותי מה יש לי בבית ואם אני מקיימת מצוות או מנהגים יהודיים. התנשאות יש בזה בטוח, כי הם פונים גם לאנשים דתיים שניכר בלבושם שהם שומרי מצוות, ואז ההתנשאות שלהם מעצבנת במיוחד. בכלל נדמה שאנשי חב"ד סימנו את השכונה שלנו. לפני זמן מה ראיתי אותם מציבים דוכן להנחת תפילין מול הגימנסיה, ומשדלים תלמידים מהגימנסיה להניח תפילין, ויש כאלה שנענים להם. אני חושבת שבמקרה הזה זה ממש אסור, כי הנערים מהגימנסיה הם קטינים, ואסור לאנשי חב"ד להציע להם להניח תפילין בלי רשות מפורשת מההורים שלהם. באמת כשאני חושבת על זה, יש הרבה פעילות מיסיונרית של אנשי חב"ד בשכונה, ואני תוהה אם יש להם עניין מיוחד ברחביה או שהם מסתובבים ככה בכל השכונות ומציקים לאנשים. פעם הם הסתפקו בלחלק סופגניות לאנשים בלי לשאול שאלות, שזה היה יותר נחמד, אבל עכשיו הם יותר תוקפניים. מספיק שצריך כל הזמן בשכונה להגיד שאנחנו גרים פה ושלא באנו לרצוח את השכן נתניהו ובאמת לא חסר לנו חוץ מכל הצרות אנשים שבודקים את היהדות שלנו באמצע הלילה. שילכו הביתה לישון ויניחו לנו לנפשנו הם והחות'ים, ולילה טוב לכולם.

יום השואה לאחר הטבח

 

יום השואה. מזג האוויר קודר. שלושה לוחמים צעירים נהרגו אתמול במלחמה חסרת התוחלת שהיום מתרחבת לרפיח ותמשיך את מסע המוות. גשם שוטף. בראשי מתרוצצות השורות של עמיחי: גשם יורד על פני רעי החיים אשר מכסים ראשיהם בשמיכה ועל פני רעי המתים שאינם מכסים עוד. ברחוב הרטוב מגשם פרושים מחסומים וגדרות. שוב חסמו את רחוב עזה סביב ביתו של נתניהו. גם ביום השואה נתניהו מסתגר מפני אזרחיו. בשבוע שעבר הסתננו שמועות על עסקת חטופים והוא מיהר להכריז שבכל מקרה ניכנס לרפיח ולא נפסיק את המלחמה, ומאחר שחשש שלא יהיה די בכך כדי לסכל את העסקה, דאג גם לסגור את משרדי רשת אל-ג'זירה הקטארית, בתקוה שקטאר תפרוש מהתיווך לעסקה. כעת הוא חושש מפני משפחות החטופים שבהן הוא מתעלל מאז הטבח. מיד סימן את משפחות החטופים כאויב שמסכן את שרידותו בשלטון. לא רק בגלל הצורך לסיים את המלחמה כדי להשיב את החטופים, אלא קודם כל מפני שהם מנכיחים את המחדל, את הכישלון, את ההפקרה הבלתי נתפסת. הם מראה פני עליבותו של הדיקטטור המגלומן, ולכן אין גבול לרשעות כלפיהם. חמאס מצדו דאג לירות פצצות מרגמה שהרגו את שלושת החיילים הצעירים ופצעו עוד רבים. יותר ויותר מצטיירים נתניהו וסינוואר כשותפים, שדואגים בצוותא לשפוך את דם עמיהם כדי לשרוד בשלטון בכל מחיר. גם אלימות המשטרה גוברת מיום ליום, מיום ליום מתעצמת הדיקטטורה. כשהחליטו שהמחסומים אינם חוסמים די הצורך הגביהו את הגדרות וקיבעו אותן. החיים בין מחסומים וגדרות משפיעים על הנפש במידה שקשה לתאר. לפעמים קשה לנשום. מה חשים השבויים בעזה. כמה מהם עוד חיים. כמה מהם מעונים, מורעבים, אינם רואים אור שמש. איילת נחמיאס-ורבין מזכירה את משפחת ביבס מסלוניקי. האם משפחת ביבס החטופה עוד בחיים והאם יזכו עוד לשוב ולהתאחד. האם נחזור להיות מי שהיינו לפני הטבח. כל מי שמדבר על השואה מדבר על הטבח וכל מי שמדבר על הטבח מדבר על השואה. האנשים מעוטף עזה שמרגישים שעברה עליהם שואה מדברים מלבם. מה יכול היסטוריון לומר לאנשים שמדברים מלבם, שמרגישים שעברו שואה. אחת מהם אפילו אמרה שהטבח כואב לה יותר כי זה קרה במדינת ישראל, ובמדינת ישראל אסור שיהודים יופקרו בצורה כזו. ניצול שואה אחר שניצל גם מן הטבח אמר שבשואה שעבר בצרפת לא נכנסו אליו הביתה כמו בטבח. כמובן שהנאצים בשואה פרצו להרבה בתים וירו באנשים מיד או לקחו אותם להשמדה. השופט אהרון ברק סיפר אתמול איך אנשי הגסטאפו פרצו לבתים בקובנה וחטפו את הילדים להשמדה, והוא ניצל בנס, ובנס הוברח אל מחוץ לגטו, לבתי אכרים צדיקים שהסתירו את משפחתו והצילו את חייהם. מאז מציקה לו השאלה אם במצב דומה היה מסכן את חיי משפחתו כדי להציל אנשים אחרים. האם הייתי מסכנת את חיי משפחתי כדי להציל אנשים אחרים? האם אני אמיצה די הצורך? האם יש בכלל ערך למה שאדם חושב על עצמו בזמנים כתיקונם? כשמחבלים חדרו לביתה של סמדר הרן ולקחו עמהם את בעלה ובתה ורצחו אותם היא התחבאה עם בתה הקטנה בבוידם וחנקה אותה למוות. הוריה היו ניצולי שואה והיא אמרה שהיא הרגישה בשואה כמו הוריה. אני שפטתי אותה לחומרה, אבל היו אנשים שהצדיקו אותה. בשואה היו מקרים של אנשים שחנקו את ילדיהם כדי שבכיים של הילדים לא יסגיר אותם לידי הנאצים. אני מקוה שלא היו הרבה מקרים כאלה, אבל אני יודעת שהיו. בעוטף עזה אנשים לא חנקו את הילדים שלהם, רק הרגיעו אותם. אולי היום האנשים טובים יותר משהיו, ההורים מסורים יותר לילדיהם מכפי שהיו פעם. אבל היו משפחות שנשרפו ונחנקו למוות בממ"ד. האם אפשר להטיף להם שלא להשוות לשואה? אם הקרבנות מרגישים שיש דימיון, מי יכול לערער על תחושותיהם? והרי החמאס ככל הפונדמנטליזם האיסלמי מעריץ את הנאצים וקורא בהתלהבות את הספרות הנאצית. את היסודות הנוצריים בנאציזם אין המוסלמים יכולים לחקות, אבל דווקא את האכזריות חסרת המעצורים כלפי יהודים, ואת הדמוניזציה של היהודים, את התאווה להשמדת יהודים הם מאמצים בקלות. האם אפשר להבחין בבירור בין האכזריות הנאצית לבין האכזריות החמאסית? אהרון ברק ביקש שלא נשווה את הטבח לשואה, שלא נאמר שכל טבח באנשים הוא שואה, כדי שלא נגמד את רצח המיליונים. אבל לא בטוח שאפשר. אולי עוד צריך לחכות, לקבל פרספקטיבה. קשה לשפוט את ההיסטוריה בזמן אמת. את השואה אנחנו לומדים ולומדים ועדיין מתקשים להכיל, גם אחרי שמונים שנה. את החריצים שחרץ בנו הטבח עדיין איננו מבינים. האם אני מסוגלת להפריד בין המועקות שאני חשה, בין השבר מהמחדל וההפקרה, בין הזעזוע מיחס הממשלה ותומכי נתניהו לחטופים ולמשפחותיהם, בין המצוקה והמועקה שגורמים לי המגורים מול ביתו של נתניהו, בין הגדרות, המחסומים, השוטרים, מכוניות השרד האימתניות, הנוכחות המבעיתה של בני הזוג מול המקום שהוא ביתי כבר ארבעים שנה, שהם משתלטים עליו ונוהגים בו כצבא כובש, בוודאי לא כמו שלטון דמוקרטי. והאכזבה והבעתה גם מהשלטון וגם מהאנשים שאינם יוצאים לרחובות, שאינם נלחמים בכל כוחם בדיקטטורה המתהדקת, שאפילו מגינים עליה ותומכים בה, ואובדן האמונה במין האנושי, באחוות אדם, בשותפות. האם רק הכלב הוא ידידו של האדם, ומלבדו אין איש ואין דבר?

 

מהמרפסת ראיתי רק אלימות של שוטרים

ארבעים שנה אני גרה ברחוב עזה מספר 46 בקומה העליונה. בדיוק מול ביתו של בנימין נתניהו שנמצא מצדו השני של הכביש. ביתו של נתניהו נמצא על הכביש הראשי. בדיוק במקום הזה מתפצלת מהכביש סמטה צרה בדמות בננה שמקיפה את גינת אנה טיכו ומתחברת מחדש לכביש הראשי בקצה הדרומי של הגינה. ביתי הוא הראשון בסמטה שנחשבת לחלק מרחוב עזה ואין לה שם נפרד. רחוב עזה ההומה מפריד בין בית נתניהו לגינת טיכו, אבל מאז מוצאי שבת רחוב עזה נחסם במקומות רבים באמצעות מחסומים צהובים ניידים שאפשר להזיז בקלות יחסית. אולי העובדה שהכביש נחסם לתנועה גרמה לכתב "הארץ" בר פלג לכתוב משפט כזה "המפגינים הגיעו לרחבה שלפני ביתו של נתניהו". אין שום רחבה לפני ביתו של נתניהו. יש כביש עמוס, אלא אם כן חוסמים אותו לתנועה, מה שקורה בשנה האחרונה לעתים מאד קרובות, ואז רחוב עזה שהוא עורק תנועה מרכזי בין דרום ירושלים לצפונה נחסם גם לתנועת אוטובוסים ותושבי רחביה שרובם זקנים או סטודנטים ולכן תלויים בתחבורה ציבורית נותרים ללא תחבורה. הסבל שגורמת משפחת נתניהו לתושבי השכונה איננו מעניין איש. אבל לא על כך אני רוצה לכתוב כעת.

אני מכבדת את העיתונאים ואת תפקידם הקשה, אבל כמות הדברים הבלתי נכונים שנכתבו ונאמרו ביממה האחרונה על מה שקרה ברחוב עזה בליל אמש מוציאה אותי מדעתי. למשל מואב ורדי, כתב שמאד מקפיד על דיוק בדבריו, אמר "מעון ראש הממשלה" ואז תיקן את עצמו: "לא המעון, ביתו הפרטי של נתניהו". מרוב רצון לדייק הוא טעה: בראשית כהונת הממשלה הנוכחית ניצל נתניהו את הרוב הקואליציוני כדי להעביר חוק שהפך את שני בתיו הפרטיים, ברחוב עזה ובקיסריה, למעונות רשמיים של ראש הממשלה, ולפיכך חייב את אוצר המדינה לממן את הוצאותיהם של שני בתים אלה. הסיבה לכך היא כביכול השיפוץ הבלתי נגמר במעון הרשמי ברחוב בלפור. הסיבה האמיתית היא שנתניהו יכול לעשות ככל העולה על רוחו ואכן כך הוא עושה. בשום מדינה דמוקרטית לא יכול ראש הממשלה או הנשיא להכריז על ביתו הפרטי כמעון רשמי ממומן. זה עירוב לא דמוקרטי בין רכושו הפרטי של השליט לרכוש ציבורי. זה כמובן איננו המאפיין הבלתי דמוקרטי היחיד של ראש ממשלת ישראל. ובכן מואב ורדי לא דייק הפעם: ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה מוגדר כעת כמעון רשמי של ראש הממשלה, ואפילו כתבים בכירים וידענים אינם מודעים לכך, ולאי הנורמליות שיוצר המצב הזה, שבו סובלת שכונה שלמה מכך שראש הממשלה החליט לקבוע את משכנו הרשמי על עורק תנועה מרכזי שנחסם לתנועת מכוניות ואוטובוסים לימים ארוכים, ובכל עת שהוא נכנס או יוצא מביתו נחסם גם לתנועת הולכי רגל למשך חמש או עשר דקות. אינני יודעת מי הפיץ את השמועה שנתניהו איננו מתגורר בביתו ברחוב עזה. נכון שלעתים הוא שוהה באחד מבתיו האחרים או מתארח בבית אחר, לרוב כאשר עורכים בבית ברחוב עזה שיפוצים. אבל הוא בהחלט מתגורר בבית, וכשכנתו מעבר לכביש קל לי מאד לדעת לא רק שהוא מתגורר בבית, אלא מתי הוא יוצא ונכנס, כי המאבטחים מבקשים אז ממני ומכל מי שעובר ברחוב לעצור ולהמתין לבואו או לצאתו. בערב שלפני הניתוח שעבר הוא ישן בביתו ברחוב עזה אבל מאז שוחרר מבית החולים הוא שוהה כנראה במקום אחר.

כפי שסיפרו לי כמה מכרים שמתגוררים ברחוב בלפור, נתניהו ממשיך לבקר גם במתחם בלפור כי לדבריהם שם הוא מסתפר ומתאפר. אנשים שמתגוררים שם אמרו לי שהם ראו אותו במו עיניהם מגיע לשם. אני אישית לא ראיתי אותו מגיע לשם.

אתמול בערב הייתי במאהל החטופים בטרה-סנטה כשראיתי שני פרשים רכובים נכנסים לרחוב עזה מצפון ויורדים דרומה לעבר בית נתניהו. לא היה אז איש בכביש ותמהתי על הגעת הפרשים. כנראה הודיעו להם שיש צועדים בדרך לרחוב עזה והם הגיעו כדי להרחיק אותם. קצת אחרי שמונה וחצי הגעתי הביתה וכרבע שעה מאוחר יותר שמעתי המולה מכיוון גינת טיכו שביתי צופה עליה. היו שם אנשים, חלקם עם חולצות אדומות, חלקם נושאי אבוקות, שהסתובבו בגינה וצעקו: "אתה הראש אתה אשם". אחר כך שמעתי שהם צעקו "עכשיו, עכשיו" והם התכוונו כמובן להחזרת החטופים. הם לא התקרבו לביתו של נתניהו שנמצא כאמור מצדו השני של רחוב עזה ומוקף בחומה ובגדרות. הם הסתובבו בגינה והשמיעו קריאות. הם לא היוו סכנה לאיש. לפעמים חוסמים את הכניסות לגינה, אבל אתמול בערב הן לא היו חסומות.

אחר כך ראיתי בסמטה שבין הגינה לביתי, לפני בית 48, בחור בחולצה אדומה אוחז אבוקה ובחורה בחולצה תכלת. הם היו רק שניים, ואז ראיתי ארבעה שוטרים עטים על הבחור ותופסים אותו בכוח, ועוד שני שוטרים תפסו את הבחורה והיא נפלה על הכביש. השוטרים גררו אותם משם.

מה בדיוק קרה אז בתוך הגינה לא הצלחתי לראות, אבל בטלויזיה ראיתי את השוטרים גוררים בכוח את איילה מצגר שחמיה הקשיש חטוף בעזה והיא מאד פעילה להחזרת החטופים וזיהיתי שהשוטרים גוררים אותה מגינת טיכו שליד ביתי, שרחוב עזה מפריד בינה לבין בית נתניהו. אף לא אחד מהאנשים שהבחנתי בהם בגינה לא התקרב לבית נתניהו. הם רק הסתובבו בגינה, שלא היתה חסומה, וצעקו כאמור "אתה הראש אתה אשם" ו"עכשיו, עכשיו" ואולי עוד קריאות שלא שמעתי היטב.

אני מספרת רק על מה שראיתי בעיני ושמעתי באוזני. אינני יודעת מה התרחש במקומות שלא ראיתי ולא שמעתי. אמרו שמפגינים תקפו שוטרים באלימות ופרצו מחסומים. יכול להיות. אני לא ראיתי דברים כאלה, ראיתי רק מה שתיארתי – אלימות של שוטרים כלפי אזרחים שהסתובבו בגינה שמול ביתו של נתניהו וצעקו "אתה הראש אתה אשם" ו"עכשיו, עכשיו".

ראיתי בטלויזיה גם את הבחור ששכב מתחת למכת"זית. בר פלג כתב שזו פעם ראשונה שמפעילים בשכונה בואש, אבל זה לא נכון. גם בפעם הקודמת שמשפחות החטופים הפגינו ליד בית ראש הממשלה הפעילו בואש וגם אז אמרו שהמפגינים היו אלימים. היתה צחנה בשכונה במשך ימים וגם עכשיו יש. כתבתי על כך גם אז. אינני זוכרת שום מקרה אחר בארבעים שנות מגורי בשכונה שבו הופעל הבואש. רק כלפי משפחות החטופים בשתי הפעמים שבהן הפגינו ליד בית נתניהו. העובדה הזו איננה מקרית והיא מדברת בעד עצמה.

אני משוכנעת שאם היתה אלימות בהפגנה השוטרים יזמו אותה ונתניהו מינף אותה וכרגיל ראשי האופוזיציה והתקשורת נפלו בפח וגינו את המפגינים שהיו בעצמם קורבנות לאלימות המשטרה שתוכננה לדעתי מראש. אחרת אינני יכולה להסביר את הופעת הפרשים חצי שעה ויותר לפני שהמפגינים הגיעו לקרבת ביתו של ראש הממשלה, ועם כל הכבוד לעיתונאים הנכבדים ולשאר המגנים, סיבוב בגינת טיכו בקריאות "אתה הראש אתה אשם" ו"עכשיו עכשיו" איננו "פריצת מחסומים" ו"נסיון לפרוץ לבית ראש הממשלה", בדיוק כמו שקריאות דמוקרטיה ליד המספרה של שרה נתניהו השקרנית והמנוולת שטענה שצבאו על דלת המספרה ורצו לרצוח אותה אינן ניסיון לינץ'. חבל מאד שהאופוזיציה למול המנוול השקרן והמסית נתניהו כל כך עלובה וניתנת כל כך בקלות למניפולציה, וכך גם התקשורת. רק את יוסי אלי מערוץ 13 ראיתי גם אתמול בטלויזיה וגם היום ברחוב עזה ושאלתי אותו אם הוא ראה מפגינים מכים שוטרים. הוא אמר שהיו דברים כאלה ואני מאמינה לו, אבל אני במו עיני ראיתי רק שוטרים מכים מפגינים ביחס של שניים לאחד ובלי שום סיבה. עכשיו בטח איתמר בן-גביר יקדם אותם כמו שהוא הבטיח, אם מישהו רוצה לשאול אותי שאלת תם, מדוע המשטרה כל כך עוינת דווקא כלפי משפחות החטופים ומדוע היא כל כך אלימה.  

היום הציבו ברחוב עזה במקום מחסומים ניידים גדרות גבוהות קבועות. שלא תגידו שאין הפקת לקחים מטבח שמחת תורה.

הלב החסום של נתניהו

כבר כמה יממות שרחוב עזה בירושלים חסום כפי שלא נחסם מעולם, אפילו בהפגנות הגדולות ביותר. שורות שורות של מחסומים שיוצרים גדרות בלתי עבירות מאה מטר לפני ביתו של נתניהו ומאה מטר אחריו. רחוב עזה, ציר תנועה מרכזי שמחבר בין מרכז העיר לדרומה, חסום לתנועת מכוניות ואוטובוסים ואפילו תנועת הולכי הרגל חסומה חלקית. האם מחבלי הנוחבה דוהרים על טנדרים לבנים בדרכם אל נתניהו, או אולי אלה לוחמי החיזבאללה, שמפניהם מתבצר נתניהו כל כך, כאילו אין די בביתו הפרטי ברחוב, שאותו הפך למעון רשמי, והקיף אותו בחומה וגדרות ועמודים ותריסים וסוכות שמירה שבהם ניצבים מאבטחים גבוהי קומה לשמור על ראש הממשלה הרודני ביותר והמפוחד ביותר. לא, אין זה החמאס וגם לא החיזבאללה שמפניהם מתבצר נתניהו כל כך. אלה כמה מבני משפחות החטופים שהגיעו לירושלים. הם ואנשים שבאים להביע תמיכה. לא אנשים רבים, עומדים ומשוחחים, שותים קפה או מרק מכוסות חד פעמיות, משפשפים ידיים בקור הירושלמי – זה השבוע הקר ביותר מאז החל החורף, לעתים קרובות יורד גשם. הם באו לזעוק את זעקתם באוזני ראש הממשלה, אבל הוא אוטם את אזניו ועוצם את עיניו. לבו חסום לזעקתם, כנראה במחסומים כבדים ואטומים יותר מאלה שדאג שיונחו ברחוב עזה סביב ביתו.

בערב הראשון הם עמדו בצומת ושפכו נוזל אדום לסמל את דמם השפוך של החטופים שבכל שבוע מתים אחדים מהם. אחר כך הם הלכו לישון, והעיריה שלחה ניידות ניקיון. בחצות הלילה שפכו עובדי העיריה נחלים של מים כדי לשטוף את הדם המדומה, שזרם כעת מטה במורד הרחוב שגולש אל עמק המצלבה. בצומת מטודלה והאר"י עמד עובד עיריה ובידו צינור מים בלחץ והתיז אותם סביב כדי למחות כל טיפה מהנוזל האדום, והיה משהו כל כך ברוטאלי בשטיפה הזו, ברוטאלי יותר מדימוי הדם השפוך. המים זרמו בכוח, כאילו ביקשו למחוק כל זכר לחטופים ולסבלם.

מה רוצה נתניהו לשדר לציבור? שמשפחות החטופים מסוכנות? שצריך להילחם בהן ולדכא אותן, שהן האויב? אכן קרובי החטופים מזכירים לו את אחריותו לאסון שמחת-תורה. משפחותיהם אינן רק משפחות חטופים – הן גם משפחות שכולות. בזמן שחלק מקרוביהן נחטפו לעזה, קרוביהן האחרים נרצחו באכזריות. אבל נתניהו נלחם בהם. הוא הצליח למצוא בקרב משפחות החטופים שתי משפחות מתנחלים, ועושה מאמצים גדולים להבליט את שתי המשפחות האלה ואת מסריהן שיש להמשיך בלחימה ולא להתחשב בחטופים. כאילו העובדה שעסקן מתנחלים כזה או אחר מוכן להקריב את בנו, מחייבת את ההורים האחרים, שילדיהם יקרים להם יותר משהם מתאווים להרוג מחבלים. אכן רק המתנחלים רוצים בהמשך המלחמה הארורה הזו, שמראש הוצבה לה מטרה  בלתי ניתנת להשגה: לסלק את החמאס מעזה,  לחסל את מאות המנהרות שחפר חמאס, שמלבד חפירת מנהרות וייצור רקטות לא עשה דבר, ובכך השקיע את כל מאודו וסכומי כסף עצומים שקשה לדמיין. ככל שנאריך את הלחימה לא יהיה בידינו לפוצץ את כל המנהרות, וגם לא לסלק את כל מחבלי החמאס מעזה. הרי כל ילד עזתי יכול להפוך בקלחות למחבל נוסף בשירות חמאס. ומה הרווחנו מפיצוץ הבתים מצדו של הגבול שלמול כיסופים. האם המשימה הזו היתה שווה את חייהם של עשרים ואחד לוחמים? וכפי שציין ניר דבורי, העייפות והשחיקה נותנות את אותותיהן בחיילינו, מה שעלול להגביר את ההיתכנות לתאונות קטלניות. אבל נתניהו רוצה להילחם עוד שנה ויותר, מלחמה שמדינת ישראל הקטנה עם צבאה הקטן – אינני יכולה לשאת את המכנים את ישראל "מעצמה איזורית" וכיו"ב לא תעמוד בה. כמה אפשר לשגות באשליות? ישראל היא מדינה קטנה עם צבא קטן ושחוק וציבור שעצביו מרוטים וגרעון גדול בתקציב בגלל מלחמה שאף פעם לא די לה. טובתנו היא להפסיק את המלחמה, להשיב את החטופים, ולחסוך בחיי הלוחמים הצעירים ובדמעות ההורים, האלמנות הצעירות, היתומים הרכים. לו רק היה לנו ראש ממשלה שלבו פתוח. אבל לבו אטום וחסום בעבותות ברזל כמו מחסומי המשטרה החוסמים את הדרך לביתו, עוד שורת מחסומים ועוד שורה, ששום דמעה לא תמיס ושום בכי לא יבקיע. 

ברחוב עזה הדיקטטורה חוגגת

 

שלשום תשומת לב התקשורת הופנתה לנווה-אטיב, שהוסב לשלושה ימים לנווה-רודן, כפי שכתבו המוחים על קיר, והמאבטחים ברחוב עזה בירושלים, שעסקו במה שמוגדר, כפי שהסביר לי פעם אחד מהם, כ"אבטחת הבית", להבדיל מאבטחת נתניהו, קצת השתעממו, וחיפשו מישהו להתעלל בו, למען השעשוע, וגם מצאו מישהו, תושב השכונה, אדם לא צעיר, שישב על ספסל ליד הגינה שמול הבית המאובטח וקרא עיתון. השעה היתה אחרי חצות, אבל בחום של אוגוסט לא כולם ממהרים לעלות על משכבם. גם אני ירדתי עם הכלב לגינה רק סמוך לחצות, וישבתי על ספסל בגינה, וראיתי איך המאבטחים נטפלים לאיש שאינני יודעת את שמו אבל אני מכירה אותו מהשכונה, אפילו דיברתי איתו כמה פעמים כשנפגשנו בFeelbox-, החנות הגדולה שסמוכה לביתי, שאפשר גם לשתות שם כוס קפה בלילה, כי היא פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, ותמיד יש בה קונים. שמעתי את האיש אומר להם מה אתם רוצים ממני, לא עשיתי כלום, אבל הם דרשו תעודת זהות, ולא היתה לו תעודת זהות, הוא רק ירד במכנסים קצרים וכפכפים לנשום קצת אוויר בחוץ, ולא התכונן לפגישה עם קלגסי נתניהו. אני למזלי תמיד מסתובבת עם הארנק ועם כל התעודות והכרטיסים שלי, תעודת זהות ותעודת אזרח ותיק וחוץ מזה אני נמוכה וזקנה וכפופה ובקושי הולכת, אז זה כנראה הציל אותי בינתיים מהתעללות. כמובן הייתי צריכה כמה פעמים להציג את תעודת הזהות כדי להיכנס הביתה כשחסמו לנו את הרחוב, מה שקורה לעתים קרובות, לא בהכרח בקשר להפגנות, לעתים קרובות בלי שום סיבה נראית לעין, ואז האוטובוסים אינם עוברים ברחוב עזה ואין לנו תחבורה ציבורית ובכלל כל התנועה בעיר מופרעת, וברחוב בנימין מטודלה הסמוך אוטובוסים נאלצים להסתובב בקושי רב ולשוב על עקבותיהם, כי רחובות עזה ובנימין מטודלה חסומים, ואי אפשר לעבור ואין מה לעשות. פעם חזרתי מהשוק ובאמצע הדרך הנהג אמר שהוא לא נכנס לרחוב עזה והוא ירד מרחוב בצלאל לעמק המצלבה, וירדתי בעמק המצלבה והיו לי סלים מאד כבדים ועליתי לאט לאט הביתה ובכל פעם ישבתי לנוח על ספסל ולקח לי כמעט שעה להגיע הביתה. האיש על הספסל צעק – עכשיו הוא כבר צעק, שיתנו לו ללכת הביתה, שהוא רק רוצה ללכת הביתה, והוא צעק שהוא רוצה לרדת מהארץ כי אי אפשר יותר לחיות פה, מה שלגמרי נכון, וברחוב עזה מורגש במיוחד. המאבטחים הכריחו אותו לעמוד ואזקו את ידיו מאחורי הגב, והאיש אמר למה אתם עושים לי את זה, אני לא עשיתי כלום, והם אמרו לו אתה השתוללת וקיללת אותנו. אני לא יודעת אם הוא קילל אותם כי לא שמעתי כל מה שנאמר, אבל אני יודעת בוודאות שהוא לא השתולל אלא עמד בשקט והניח להם לאזוק את ידיו בלי שום סיבה, רק כדי להתעלל בו. פעמיים ניגשתי אליהם ואמרתי להם שאני מכירה אותו מהשכונה והוא לא פוגע בזבוב ושאלתי מה אתם רוצים ממנו, והמאבטח קרץ לי מין קריצות מוזרות והיפנה את הראש לסמן לי ללכת משם. הם לא רצו להקשיב לי והם לא רצו לשמוע שהאיש שהם נטפלו אליו לא עשה כלום כי הם באו להתעלל והם יותר מדי נהנו להתעלל והיה להם מאד קל להמציא תירוצים להמשיך להתעלל שהוא כביכול השתולל וקילל אותם, שאני יכולה להעיד בוודאות שהוא לא השתולל אלא רק ישב על הספסל והתחנן שיתנו לו ללכת הביתה. הלכתי עם הכלב ל-Feelbox וקניתי כמה דברים וחזרתי לגינה, ובינתיים התברר שהם הזעיקו מישהו בכיר יותר שיגבה את ההתעללות באיש שקרא עיתון על הספסל. שכחתי לציין שהוא קרא עיתון על הספסל בגינה שמול הבית של נתניהו ברחוב עזה, ובממלכת נתניהו זה כנראה פשע מאד גדול. אמרתי להם שוב שאני מכירה אותו מהשכונה ואני גרה בשכונה ארבעים שנה והוא לא עשה כלום והבכיר יותר שהצטרף לשני המתעללים הראשונים אמר לי: "גברת, אנחנו באמצע אירוע בטחוני". אמרתי לו שהם לא באמצע אירוע בטחוני אלא באמצע אירוע התעללות בתושב רחביה, והאיש על הספסל אמר לי בקול תחנונים "תעזרי לי", ולא ידעתי איך לעזור לו, רק אמרתי לו ששמי ענת פרי אם הוא יצטרך עדות שהוא לא עשה כלום וסתם נטפלו אליו והבכיר אמר לי: "גברת, אני משתדל להשאיר אותך מחוץ לאירוע", כדי שאני אפחד שיעצרו ויאזקו גם אותי ואולי גם את הכלב, כי גם הוא רבץ באמצע הלילה בגינה שמול הבית של נתניהו ואפילו השתין שם, שאם לקרוא עיתון על ספסל זה סכנה לבטחון ישראל אז להשתין בגינה שמול הבית של נתניהו זה בוודאי שקול לפיגוע קטלני. חשבתי אולי אני אזעיק עורך-דין שיעזור אבל לא ידעתי את מי והיה כבר אחת בלילה וזה לא זמן שנעים לדפוק בדלתות של אנשים שכבר ישנים, אז עליתי הביתה והתקשרתי לעוטף עצורים, שזו התארגנות של עורכי-דין לעזור לעצורים בהפגנות המחאה נגד הדיקטטורה של נתניהו, שברחוב עזה היא לא סכנה עתידית אלא מציאות מאד מוחשית, אבל לא ידעתי לתת פרטים על האיש שלא הצלחתי לקלוט את שמו ולא ידעתי מה קורה ברחוב כי כבר עליתי הביתה והדירה שלי פונה לצד השני, ועורכת הדין שענתה לי אמרה שאם יעצרו אותו ויביאו אותו לתחנה יהיו חייבים לאפשר לו להזמין עורך-דין, ואמרתי לה שנראה לי שהוא בכלל לא יודע מה הזכויות שלו ואיך להתנהל, כי הוא בן אדם שבחיים לא פגע בזבוב, והוא לא מיומן במעצרים כמו מתנחלים שרוצחים פלשתינים ומשתחררים הביתה בטענה של הגנה עצמית אחרי שהם העלימו את כל הראיות וגם קיבלו משר המשטרה צל"ש. הוא רק איש שגר ברחביה וירד בליל קיץ חם לקרוא עיתון על ספסל בגינה, ושכח ששכונת רחביה השקטה היא עכשיו המבצר של נתניהו ובית הכלא של כל שכניו, וכולנו פושעים מסוכנים לביטחון עד שיוכח אחרת, כולנו חייבים בכל רגע ורגע להוכיח את חפותנו, כי בעצם הימצאותנו בקרבת הבית של נתניהו אנחנו הופכים אוטומטית לסיכון בטחוני, וכולנו אסירים בטחוניים פוטנציאלים וכל עוד נתניהו בסביבה אנחנו במאסר בלי שום סיכוי להשתחרר. כשדיברתי עם עורכת הדין מעוטף עצורים התחלתי לבכות ואמרתי לה שבנווה-אטיב הם סבלו שלושה ימים והשתגעו ואנחנו בגיהנום כבר שבעה חודשים, ולגמרי חסרי אונים. היה כבר שתיים בלילה ולא הייתי מסוגלת ללכת לישון, רק בכיתי. בסוף כבר כאב לי כל כך הראש שכבר לא יכולתי לשבת אז הלכתי למיטה ונרדמתי. בבוקר סיפרתי לבת שלי שגם היא עורכת-דין על מה שקרה והיא אמרה שחבל שאין לי מצלמה. אין לי טלפון נייד ולא יכולתי להתקשר למישהו מהגינה ולא יכולתי לצלם ולהקליט את מה שראיתי בעיני. גם באתר של עוטף עצורים כתוב שכדאי לתעד הכל, ולא יכולתי לצלם ולהקליט, רק להקשיב ולראות ולזכור ולכתוב וזו העדות שלי, וכמו שאמרה כבוד השופטת בדימוס עדנה ארבל, גם עדות היא ראיה, אבל אם לא מסתפקים בכך, אולי תבואו בעצמכם לרחוב עזה ותצלמו מה שאתם יכולים, את המחסומים והגדרות, את המאבטחים והחיילים והשוטרים, את המשאית עם המנוף ואת רכבי ראש הממשלה שחונים בשטח מגודר שהם הפקיעו לעצמם על המדרכה ליד ביתי, את האנשים ברחוב שחיים בתוך הכלא ונתונים להתעמרות של קלגסי נתניהו שברוח אדונם מתעללים להנאתם בתושבי השכונה ואז ממציאים תירוצים שתקפו אותם וקיללו אותם גם אם זה לא קרה. אולי מישהן יחשוב גם עלינו וינסה להגן גם על התושבים ברחוב עזה שאיתרע מזלם לחיות במוקד הדיקטטורה של נתניהו, שנהיו אסירים בביתם.

גרה בחניון של נתניהו

 

אני גרה בחניון של נתניהו

בין מחסומים ובין גדרות,

אני גרה בחניון של נתניהו

בכל פינה מכוניות שחורות.

 

מאבטחים עומדים בסך

כשהוא יוצא מן המוסך,

ומכל עבר השוטרים

את התנועה ברחוב עוצרים,

בכביש וגם במדרכה

כי זהו חוק הממלכה.

 

אני גרה בחניון של נתניהו

בין מחסומים ובין גדרות,

אני גרה בחניון של נתניהו

בכל פינה מכוניות שחורות.

 

עם תעודת זהות מותר לעלות הביתה,

עם דגל לא – זה סמל מחאה.

אם את גרה בחניון של נתניהו,

עדיף שלא תהיה לך שום דעה.

 

אני גרה בחניון של נתניהו

בין מחסומים ובין גדרות,

אני גרה בחניון של נתניהו

בכל פינה מכוניות שחורות.

 

יש ביביכביש וביבחניון

שמורים היטב מן ההמון

כי אזרחים רק מזיקים

עדיף שהם מרוחקים

וטוב לצפות באנשים

כשהם קטנים כמו פשפשים.

 

אני גרה בחניון של נתניהו

בין מחסומים ובין גדרות,

אני גרה בחניון של נתניהו

בכל פינה מכוניות שחורות.

 

 

 

 

הסבתא של חיים אתגר

 

השנה חיכיתי בהתרגשות למשדר "זיכרון בסלון" בערוץ 12 שהתקיים בבית הנשיא והשתתף בו גם חיים אתגר, שסיפר על סבתו לאה אמיליה יודקובסקי, שהתגוררה עשרות שנים בדירה מתחתיי. כל השכנים בבניין ידעו שהיא ניצולת שואה, אבל רובם לא ידעו מה בדיוק עבר עליה. שכנה אחת אמרה לי שהיא חושבת  שמיכאל, אביו של חיים, הוא ילד מאומץ, והשכנה שהתגוררה דלת לידה והכירה אותה טוב מאחרים, זהבה ברש, סיפרה לי שגברת יודקובסקי – כך קראנו לה תמיד - עמדה יחד עם אמה – לא הבנתי בדיוק האם זה היה בכניסה למחנה השמדה או במקום אחר, והחזיקה ילד שהיא ניסתה להסתיר מהנאצים, אבל שוטר אחד – זהבה ברש אמרה שוטר, אבל אולי זה היה איש גסטאפו, סוג של שוטר – שלף את הילד ולקח אותו ממנה אל מותו. באותה הזדמנות שאלתי את זהבה ברש אם מיכאל, הבן של גברת יודקובסקי, הוא ילד מאומץ, והיא אמרה שלא, שהוא בן ביולוגי שלה, ואז חשבתי שאולי הוא נולד כבר אחרי המלחמה. רציתי מאד לדעת מה עבר על גברת יודקובסקי במלחמה, כי מעולם לא העזתי לשאול אותה על המלחמה. עכשיו אני מצטערת כמובן שלא שאלתי אותה אף פעם, ולא כתבתי את הסיפור שלה, אבל זה כבר מאוחר מדי, ורק חיכיתי לשמוע מה חיים אתגר, הנכד שלה, יספר.

חיים סיפר שלסבתו היו שני ילדים, סטפן ומיכאל, שהיו איתם יחד בגטו, וכשלקחו אותם מהגטו היא ובעלה החליטו להתפצל, בתקוה שכך יגדלו סיכוייהם להישאר בחיים, אבל בעלה, הסבא שלו, נרצח, וסבתו ואמה לקחו את סטפן והשאירו את מיכאל בדירה מתחת לשמיכות, כי הוא היה חלש, והן לא האמינו שישרוד, כי חשבו שהם יוצאים למסע. חיים אמר שכולם מתו, הסבתא רבתא שלו וסטפן הקטן, אבל סבתו אמיליה הצליחה לברוח והגיעה לידידים, וביקשה שהם יחפשו את מיכאל שנשאר בגטו. חבר אחד הלך ולא מצא דבר ואמר שהכל הרוס בגטו ואין איש, אבל חבר נוסף מצא את מיכאל מייבב מתחת לשמיכות, והוא נראה כמו שלד, והביא אותו לאמיליה. חיים סיפר גם שסבתו החליטה לחיות ונישאה מחדש. אני לא ידעתי שבעלה הראשון נרצח בידי הנאצים, ושאדון יודקובסקי היה בעלה השני. הוא היה אדם מאד שקט ונוח לבריות. אני זוכרת את יום מותו. הם הלכו לסידורים בעיר והוא חש ברע ואז הם חזרו הביתה והוא התמוטט ומת, וכשבאתי לנחם אותה היא אמרה שהוא מת כל כך מהר והיא לא הספיקה לומר לו מלה, להיפרד ממנו, זה מאד הציק לה, ועכשיו כששמעתי את הסיפור של חיים הבנתי שגם מבעלה הראשון היא לא הספיקה להיפרד – היא חשבה שהוא יינצל, אבל הוא נרצח, וחוץ ממיכאל לא נותר לה איש בעולם, כי אמה ובעלה וסטפן הקטן נרצחו בידי הנאצים, ורק מיכאל נשאר, דווקא בגלל שזנחו אותו בגטו הנטוש, ומצאו אותו יותר מאוחר, ובעצם זה נס שהוא בכלל נשאר בחיים.

חיים לא סיפר איך היא שרדה את המלחמה ועוד עם ילד קטן. כנראה אנשים טובים החביאו אותם, ואולי היא השתמשה בזהות בדויה. מה שכן זכרתי שהיא תמיד דיברה עם זהבה ברש בפולנית. היא דיברה פולנית טובה והעדיפה לדבר פולנית בניגוד ליהודים הגליצאים כמו זהבה ברש וכמו סבי וסבתי, שהעדיפו לדבר יידיש ושלטו בגרמנית ואפילו באוקראינית הרבה יותר טוב מאשר בפולנית. גברת יודקובסקי היתה גם אשה משכילה, עורכת דין, אבל אינני יודעת אם למדה משפטים עוד בפולניה, או כאן בישראל. נדמה לי שהיא היתה עורכת-דין כבר בפולניה, ואולי ההשכלה שלה והשליטה שלה בפולנית עזרו לה לשרוד את המלחמה עם מיכאל הקטן ולעלות לישראל.

מי שאהבה מאד לדבר על אמיליה יודקובסקי היתה הספרית נינט, שהיתה לה מספרה קטנה ברחוב עזה 34. זה היה בניין ישן ויפה אבל הרסו אותו ובנו במקומו בניין חדש וגדול בן שבע קומות ועדיין לא סיימו לבנות. נינט תמיד סיפרה על חיים אתגר שסבתא אמיליה הביאה אותו להסתפר בתור ילד קטן והוא היה מאד קטן, אז נינט הניחה קרש על הכסא והושיבה אותו על הקרש, וכך היא סיפרה אותו. נינט סיפרה לי שגברת יודקובסקי היתה עורכת דין של בנק הפועלים. נינט אמרה שלא היה לגברת יודקובסקי מזל, שפעם היא נסעה עם בעלה לנופש במלון, ובלילה ההסקה התקלקלה ורצפת החדר התמלאה בשמן רותח שנזל מהרדיאטור, וגברת יודקובסקי ירדה מהמיטה בחושך ונכוותה קשה ברגליים. נינט אמרה שהיא היתה הרבה זמן רתוקה למיטה ונינט באה אליה הביתה לספר אותה, כי גברת יודקובסקי תמיד הקפידה לסדר ולצבוע את השיער אפילו כשהיתה רתוקה למיטה. נינט ריחמה על גברת יודקובסקי שסופסוף יצאה עם בעלה לנופש ובמקום להנות נכוותה, אבל היא אמרה שאחר כך היא תבעה את המלון חבל על הזמן, והם שילמו לה פיצויים. בכל פעם שגברת יודקובסקי היתה רתוקה למיטה ולא יכלה להגיע למספרה, נינט באה אליה הביתה עם כל הציוד שלה וטיפלה לה בשיער בבית, והיא מאד העריצה אותה וגם את חיים אתגר. נינט המשיכה לעבוד במספרה עד שלקתה בשבץ ולא יכלה להמשיך לעבוד, ואז הגברת יודקובסקי כבר לא היתה בחיים, למרות שהאריכה ימים עד גיל מאה ושתיים.

אבל על מה שקרה לגברת יודקובסקי בשואה נינט לא ידעה דבר. היא דיברה רק על השנים שבהן גברת יודקובסקי כבר היתה סבתא לשלושה נכדים. חיים סיפר הכל מאד בקצרה ותהיתי אם הוא היה צריך לקצר בגלל השידור, או שחלק מהסיפור שלו חתכו בשידור, או אולי הוא לא יודע יותר. האם הוא יודע את הסיפור על סטפן, שהוציאו אותו בכוח מידי אמו, והיא התאבלה עליו כל החיים. ואיך דווקא הבן מיכאל שנועד למות, הוא זה שנשאר בחיים, דווקא מפני שננטש, וסטפן החזק יותר, שאמו וסבתו לקחו אותו איתן, כי חשבו שהוא חזק יותר וישרוד, הוא זה שנרצח בסופו של דבר.

ומה חשב אביו של חיים על כך שננטש למות, ורק כשאמו הבינה שאיבדה את כל משפחתה ואין לה עוד איש בעולם, ביקשה מהחברים שיביאו לה אותו. אולי שאלות כאלה אסור לשאול. איזה בחירות אנשים עשו בזמנים ההם, ואיך הכל קרה הפוך בסופו של דבר.

אולי אני צריכה לשאול את חיים מה עוד הוא יודע, אם הוא יודע מעבר למה שסיפר. ואולי הוא לא יודע. אמיליה יודקובסקי כבר לא בחיים וגם בנה מיכאל שניצל בסופו של דבר ועלה איתה לישראל כבר איננו בחיים, והרבה דברים על מה שקרה בשואה כבר לא נדע לעולם.                                                                                                                                

סוכות הנצח של נתניהו

 

בימים האחרונים נתלו על הגדרות שבחזית ביתו של בנימין נתניהו ברחוב עזה ועל גדר הגינה שממולו, הודעות לשכנים על בקשת היתר שהוגשה לוועדת המשנה למתקנים בטחוניים, להעניק אישור למתקני אבטחה סביב ביתו של נתניהו, המתקנים שכבר הוקמו בהיתר זמני או דומים להם. מה שהוקם בינתיים הן שלוש סוכות שמירה שקופות שצמודות לגדר הבית וגדרות לאורך שפת הרחוב הסמוכה לבית וסוכת שומרים נוספת במדרכה שממול שאיננה מאוישת בינתיים. המלה שהכי הטרידה אותי בתיאור המתקנים הצפויים לקום היא המלה "עמודים", כי סוכות השומרים, בודק'ס בלעז, עשויות מקורות עץ דקות ופלסטיק שקוף – כך נדמה לי, והגדרות הן גדרות ניידות, ואני מפחדת שרוצים לבנות מבנה קבע מסיבי יותר, שיעצים עוד יותר את מראה בית הסוהר ואת ההפרעה לתנועת עוברי האורח ברחוב, ובמיוחד לאור העובדה שרחובות בלפור וסמולנסקין, למרות ששום ראש ממשלה איננו מתגורר בהם בשנתיים האחרונות, עדיין חסומים בסורגים ואינם פתוחים למעבר. גם קודם חששתי מכך שההתבצרות של נתניהו בביתו ברחוב עזה, שהוכר כמעון חילופי לבית ראש הממשלה במימון המדינה, תלך ותתעצם, כפי שקרה ברחוב בלפור שתחילה הוקמו בו גדרות, אבל עדיין הציבור הורשה לעבור בו, אחר כך נסגר הרחוב בשעות הלילה, אחר כך נסגר לתמיד, אחר כך הוקם ברחוב סמולנסקין הניצב לו אוהל ענק שהוגדר גם כן כמתקן אבטחה ונתלה וילון שחור כדי שלא יצלמו את הבית והנכנסים אליו ויוצאים ממנו, וכך בשיטת הסלאמי הפכו הרחובות בלפור וסמולנסקין למתחם סגור ומבוצר שהציבור מודר ממנו מסיבה לא ידועה, וחייהם של המתגוררים באזור הפכו לבלתי נסבלים. כעת גם אנו, תושבי רחוב עזה, מתגוררים במתקן אבטחה שהשיקול האחרון לגביו הוא התחשבות בתושבים – המדרכה שליד ביתי נתפסה לצורך חנייה של רכבי האבטחה של ראש הממשלה, ובקושי משאירים לנו פתח להיכנס ולצאת מביתנו. ואם חשבנו להתנחם בכך שזהו מצב זמני, ההודעות מבשרות הרע מצביעות על הכוונה להפוך את המצב לקבוע, ואולי יש בהן אמירה שנוגעת הרבה מעבר לסבל הצפוי לתושבי רחוב עזה: הבקשה היא להיתר להצבת מתקני אבטחה לחמש שנים.

הבקשה לאשר את השימוש במעונו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה כמעון חילופי למעון ראש הממשלה על חשבון המדינה, שמראש היתה בקשה בעייתית, הן בשל ההפרעה לדיירי הרחוב והעוברים בו בהיותו נתיב תחבורה ראשי שמחבר את צפון ירושלים לדרומה, והן בשל העירוב המאד לא רצוי בין רכוש פרטי למימון ממלכתי, הניחה מראש שימוש זמני ולא קבוע. הרי השיפוצים במעון בבלפור יסתיימו בתוך שנה או שנתיים, וראש הממשלה ומשפחתו יוכלו לעבור להתגורר שם. מדוע איפה לבקש היתר למתקני אבטחה קבועים למשך חמש שנים, זמן שהוא ארוך בהרבה מהצפי לסיום השיפוצים במעון? בכך מצביע נתניהו על כוונתו להמשיך להשתמש במעונו הפרטי על חשבון המדינה ללא קשר לסיום השיפוצים בבלפור שאולי מתעכבים בכוונת מכוון. ויתרה מכך: מדוע לחמש שנים? הרי כהונת הכנסת נמשכת ארבע שנים. האם נתניהו כבר רואה כעובדה מוגמרת את תכניתו להאריך את כהונת הכנסת לחמש שנים ללא קיום בחירות, ומבקש להבטיח מראש את מגוריו בביתו הפרטי במימון המדינה למשך כל תקופה זו? האם המימון שכבר אושר כהסדר זמני לשני בתיו של ראש הממשלה, ברחוב עזה בירושלים ובקיסריה, עומד להפוך להסדר קבע? האם השיפוצים בבלפור אינם אלא תירוץ ליצירת מצב קבע שבו מממנת מדינת ישראל למשפחת נתניהו אחזקה של שניים מבתיהם, כולל וילה בקיסריה עם בריכה, שמראש העמסת הוצאות האחזקה שלה על גב הציבור איננה ראויה?

וכן, יאיר וליהי לפיד הסתפקו בדירה צנועה בבית אריה, בית נאה ומשופץ בפינת הרחובות עזה ובלפור, שנמצא אף הוא בבעלות משרד ראש הממשלה ומשמש למגורי מאבטחים. הם לא העמיסו על גב הציבור את הוצאות הווילה הפרטית שלהם, ונהגו בצניעות ובהתחשבות, מבלי לגרום סבל לתושבים המתגוררים בשכנות.

אבל כעת אנו נתיניה של דיקטטורת נתניהו, וזהו עוד נדבך בעיצובה ובכינונה, פרק נוסף בארכיטקטורה של הדיקטטורה.

 

הארכיטקטורה של הדיקטטורה

 

בתוך כל המהומה שמתרחשת כעת במדינה אנחנו, השכנים של נתניהו ברחוב עזה, נמצאים במצב מוזר ביותר. החניה שליד ביתי, שנמצא בדיוק ממול לביתו של נתניהו – מקום לשלוש מכוניות על המדרכה, הופקעה לטובת הרכבים של ראש הממשלה, ולא הסתפקו בכך שחסמו אותה במחסומים מצד הכביש, אלא הקיפו אותה משלושת צדדיה בגדר, למרות שצדה האחורי גובל בגדר אבן של בניין ולא יכולות להיכנס משם מכוניות. השאירו לנו מעבר צר מאד לעבור , אבל גם הוא לא תמיד פתוח. אתמול חסמו את הסמטה שלנו, שהיא בעצם פיצול של רחוב עזה שעובר מסביב לגינת משחקים, ואי אפשר היה לעלות לרחוב מול הבית, ורק התירו לנו לצאת מצדה השני של הסמטה. גם את גינת המשחקים חסמו מכל הצדדים, כדי שלא ייכנסו אליה חלילה מפגינים למול ביתו של נתניהו, למרות שבעבר מפגינים היו עומדים למרגלות ביתו של נתניהו עם שלטים וקוראים קריאות. איש לא פגע בו מעולם. בעצם, כדי לא להיתקל שוב בשוטרים, חשבתי לצאת דרך המעבר בין הבתים לרחוב בנימין מטודלה, אבל גם אותו חסמו במחסום משטרתי. יצאתי מהסמטה שלנו לרחוב עזה וחשבתי אולי אעלה לרחוב חרל"פ במדרגות שבין הבתים, אבל גם אותן חסמו. בפינת הרחובות עזה והרב ברלין היה עוד מחסום עם הרבה שוטרים אבל נתנו לי לעבור לרחוב הרב ברלין. שם כבר מצאתי את עצמי בתוך קהל של מפגינים עם דגלי ישראל שעלו משם להפגנה מול בית הנשיא. כשחזרתי הביתה חשבתי לעבור דרך בית ברחוב האר"י שמתחבר לבית ברחוב עזה, אבל עמדו שם שני שוטרים שאמרו לי להמשיך ברחוב האר"י ומשם לעבור לרחוב עזה, שם יש כמובן מחסומים ואני צריכה להגיד לשוטרים איפה אני גרה כדי שיתנו לי ללכת הביתה.

ההפגנות מתקיימות כבר כמה שבועות, אבל אף פעם לא היתה חסימה כזאת טוטאלית של כל המעברים והכניסות לרחוב עזה כפי שהיתה אתמול. אנשים שואלים את עצמם אם המחאות וההפגנות בכלל משפיעות, ואם לשפוט על פי מדד ההתבצרות של משפחת נתניהו, הן משפיעות מאד. אני שואלת את עצמי מה עוד יקרה. האם יהפכו את המחסומים לקבועים, האם הגדרות הזמניות יהפכו לגדרות קבע, כמו שקרה בשלטון נתניהו הקודם, כאשר אט אט נסגרו הרחובות בלפור וסמולנסקין בפני הציבור והפכו למתחם מבוצר חסום בגדרות קבע, ולא נפתחו עוד בפני הציבור, רק מי שגר שם צריך לבקש מהמאבטחים רשות ללכת הביתה. פעם פגשתי ידיד ותיק שלא ראיתי מזה זמן ליד המחסום של רחוב בלפור. בואי נזוז מכאן, הוא אמר לי ותמהתי על כך, אבל מיד ניגש אלינו מאבטח וחקר מדוע אנחנו עומדים ומדברים ליד המחסום, שני אנשים בעשור השביעי לחייהם. זו היתה תקופה שלווה למדי, לפני הפגנות בלפור, אבל כבר אז המאבטחים של נתניהו עצרו אנשים שהלכו לתומם ברחוב, ולפעמים דרשו לערוך עליהם חיפוש. בהפגנות בלפור שוטרים היכו לא פעם מפגינים, גם אנשים זקנים שרק עמדו שם ולא איימו על איש.

עוד בימי ממשלת נתניהו הקודמת אמרתי למכרה מהשכונה שרק אנחנו, השכנים של נתניהו, מודעים לאופי הדיקטטורי של שלטונו, לדיכוי שמופעל על אזרחים, שאין כמותו בשום משטר דמוקרטי, לניסיון הבלתי פוסק להציג את מתנגדיו כאלימים, כדי להצדיק את האלימות הננקטת כלפיהם. ראיתי איך בהפגנות בבלפור המשטרה שלפה אנשים מהקהל ועצרה אותם באלימות, למרות שהם לא עשו שום דבר שאסור לעשות. כשהלכתי לכיוון ההפגנות עצרו אותי כל הזמן שוטרים ושאלו לאן אני הולכת. היה ברור שהם מנסים להפחיד אנשים ולמנוע מהם להגיע להפגנות. בגן העצמאות הסתובבו צוותים משותפים של שוטרי אמיר אוחנה ופקחי העירייה בראשות הרל"ש לשעבר של נתניהו משה ליאון, וחיפשו תירוצים להתנכל למפגינים ששהו לפעמים בגן העצמאות. לפעמים הם התנכלו גם לאנשים שסתם באו לטייל בגן העצמאות. גם להתנכלות הזו היה ריח של דיקטטורה.

ביום שני הלכתי להפגנה מול הכנסת ברגל, גם לא כל כך היתה אפשרות אחרת, וחשבתי שזה יהיה מאד פשוט כי אני צריכה רק לפנות לרחוב בנימין מטודלה ולרדת לגן סאקר, ומשם רק ללכת עוד קצת עד לרחוב שעולה ממוזיאון ישראל לכנסת, והיו סביבי הרבה אנשים שהלכו ביחד ושרקו במשרוקיות ותופפו בתופים ושרו או קראו דמוקרטיה, דמוקרטיה, אבל כשהגענו לעלייה לכנסת ראיתי שחסמו את הדרך במחסומים ומכוניות של משמר הגבול, וחשבתי לא נורא, ניכנס לכנסת מהצד השני של הרחוב מבנק ישראל, אבל גם שם היה חסום באותה צורה, והלכנו הלאה וכבר היינו המון גדול של אנשים והאנשים נופפו בדגלים וצעקו דמוקרטיה דמוקרטיה, והלכנו והלכנו ועלינו בעלייה, פשוט הלכתי יחד עם כולם, ואז זרם האנשים התחיל להתפצל לכמה רחובות, והלכנו עוד הלאה עד שהגענו למקום שהיה מלא אנשים וראיתי שאנחנו בשדרות יצחק רבין, ומצאתי כסא לשבת עליו קרוב לבית המשפט העליון, וראיתי המוני המוני אנשים ממלאים את הרחוב שעולה משם למשכנות הלאום. לא ראינו במה ולא שמענו נאומים, רק ישבנו שם והאנשים מסביב היו מאד ידידותיים והציעו לי כל הזמן אוכל ושתייה וזה היה נעים, כמו לבוא למסיבה של חברים. אחר כך בבית קראתי מאמר של נעמה ריבה ב"הארץ" והיא כתבה שאין בירושלים שום כיכר שמתאימה להפגנה, ומישהו הגיב לה שהבעיה איננה שאין כיכר, אלא שהמשטרה חסמה את הכניסות לכנסת, ולכן אנשים מילאו את כל הרחובות הסמוכים ולא היה מרכז להפגנה, אנשים פשוט עמדו או ישבו או הסתובבו בכל הרחובות הסמוכים ולא ידעו מתי ההפגנה התחילה ומתי היא נגמרת, פשוט נשארו שם שעתיים או שלוש ואז הלכו הביתה ובכל הזמן הזה הגיעו עוד אנשים. אמנם יש בירושלים מקומות התכנסות כמו כיכר ספרא של העירייה או התחנה הראשונה או גן פעמון או גן סאקר. הרבה אנשים שבאו להפגנה באמת ישבו בגן סאקר, שנמצא מתחת לכנסת ולבית המשפט העליון, אבל מה שמעצב את מרחב ההפגנות בירושלים הם מחסומי המשטרה והגדרות הזמניות, שכמו ברחוב בלפור הופכות עם הזמן לקבועות, ואז גם תלו שם וילון שחור שאנשים לא יצלמו את בית ראש הממשלה ובנו שם אוהל ענק, והפכו את הרחובות בלפור וסמולנסקין למבצר נתניהו, ומאז שנתניהו מתגורר בביתו הפרטי ברחוב עזה גם רחוב עזה הפך למבצר נתניהו, עם מקום מגודר לרכבי ראש הממשלה לפני הבית, וממול ליד בית נתניהו עוד מקום מגודר שבו ניצבות שלוש סוכות שומרים. הביאו להם תנורי חימום כי מאד קר בלילה בירושלים, אבל אין להם כסא והם עומדים שם וקשה לי מאד לראות אותם עומדים. שאלתי אותם למה לא נותנים להם כסא לשבת והם אמרו שזה לא נורא שמחליפים אותם. שכן שלי אמר שהם צריכים לעמוד כדי שלא ירדמו, אבל אני לא חושבת שאפשר להירדם כשאתה יושב בסוכה שקופה ברחוב בחורף של ירושלים. נעמה ריבה חשבה על הדמוקרטיה האתונאית שמרכזה בכיכר העיר, ואני לא יודעת אם חייבים כיכר, אפשר גם לעמוד ברחובות, אבל אני בטוחה ששלטון דמוקרטי אמיתי לא מציב כל כך הרבה מחסומים וגדרות שהופכים לסורגי קבע ולמכלאות. אני יודעת שהפלשתינים בגדה חיים ככה בהרבה מקומות, אבל הגדה המערבית היא שטח כבוש. אף אחד לא מתיימר שיש שם דמוקרטיה. יש שם משטר צבאי. נתניהו אוהב לומר שישראל היא דמוקרטיה ותישאר דמוקרטיה, אבל בשכונת רחביה בין הגדרות והמחסומים שאמורים להגן על ראש הממשלה מאזרחיו שלו ולחסום כל אפשרות שיתקרבו לביתו, בלי קשר לעובדה שהם אזרחים שומרי חוק שחיים את חייהם ואפילו ההפגנות שלהם מאד מנומסות, סופסוף רבים מהם הם אנשים זקנים כמוני וגם זקנים בהרבה ממני שמכתתים את רגליהם בין הגדרות והמחסומים ומקווים להציל את הדמוקרטיה שאם לשפוט על פי המתרחש ברחובות עזה ובלפור, בהחלט נלקחה מאיתנו, וקשה להאמין שתחת שלטון נתניהו תוחזר.

 

ביביבא

 

הערב כשחזרתי מטיול עם הכלב ראיתי מאבטח של נתניהו משתין לתוך השיחים בכניסה לבית שלנו. מצד אחד זה עצבן אותי ומצד שני די ריחמתי עליו, כי שום בן אדם לא יבחר להשתין ברחוב אם יש לו ברירה. הוא שמע שאני מתקרבת והסתכל אחורה ונעצרתי וחיכיתי קצת לפני שירדתי במדרגות לכניסה שלנו. לשנינו היה די לא נעים. עכשיו כשנתניהו שוב נבחר לראשות הממשלה וגר בבית מולי, עומדות לידינו הרבה מכוניות של מאבטחים ומשטרה ומשטרת התנועה ומשמר הגבול והרבה מאבטחים מסתובבים בגינה וברחוב לידינו, וכמעט בכל פעם שאני יוצאת או חוזרת מהבית, לא משנה באיזו שעה, עוצרים אותנו שוטרים ומבקשים לחכות עד שנתניהו יוצא או נכנס, וכל הזמן הוא יוצא ונכנס ונוסע וחוזר בשיירה ארוכה שבראשה נוסעת מכונית משטרה ואחריה שיירת מכוניות שחורות וכולם צופרים עד שהם עוברים. את הדירה התחתונה בבניין הם הפכו לחניון. אני מכירה את הדירה הזו, כי פעם כשבתי שרון חיפשה דירה הציעו אותה להשכרה ונכנסנו לראות אותה. זאת היתה דירה איומה. ארונות המטבח היו רקובים, האמבטיה היתה דוד תלוי במסדרון עם צינור ולידו השירותים, והיתרון היה שאפשר להשתין ולהתקלח ביחד. באמת להפוך את הדירה הזאת לחניון זה היה שדרוג. בהתחלה היתה לנתניהו דירה אחת בקומה העליונה שהיתה שייכת לאמו, ככה קראתי פעם ב"כל העיר", ואז הם קנו את הדירה ליד וסידרו פנטהאוז, ועשו חלונות שאי אפשר להסתכל פנימה, כי הצלמים היו עולים לגג שלנו ומסתכלים להם לתוך הבית, ופעם הציעו לשכנה שלי שהדירה שלה פונה אליהם לשלם לה כדי להציץ לנתניהו מהחלונות שלה ולצלם. ממני לא ביקשו כי הדירה שלי אחורית ופונה לרחוב בנימין מטודלה ואפשר לראות ממנה רק את קופת החולים שזה לא מעניין אף אחד, חוץ מפעם כשדוד השמש של קופת החולים התפוצץ בערב שבת וצלצלתי למשטרה כי נשפכו משם מים בכמויות עצומות, והשוטר עלה לדירה שלי לראות איך הדוד משפריץ ואמר לי שזה אלפי ליטרים של מים נקיים שנשפכים והוא הכיר אישית את מנהל הסניף אז הוא דיבר איתו וסגרו את המים. תמיד קורה אצלנו משהו, למרות שבבניין שלנו כולם אנשים לגמרי רגילים ולא אשמתם שהם שכנים של ראש הממשלה. אני לא יודעת למה לא דואגים למאבטחים שיהיה להם מקום נורמלי להשתין, כי נדמה לי שעכשיו כל הדירות בבניין שייכות לזוג נתניהו, ויש שם כמה קומות. בתקופה הראשונה שנתניהו היה ראש ממשלה היתה להם רק הקומה העליונה והם רבו עם השכנים בקומה מתחת, כי המאבטחים היו עומדים שם, כי שרה לא הרשתה להם לעלות למעלה, ככה כתבו בעיתון. אחר כך הפסיקו לכתוב. כנראה שנתניהו קנה את הדירה מהשכנים. פעם ראיתי שמעלים לפנטהאוז מיטה עם מנוף. אולי זה היה הקבלן עמדי שנדמה לי שזאת היתה פרשת נתניהו הראשונה, שהקבלן עמדי עשה לזוג נתניהו כל מיני עבודות, והם ביקשו תשלום ממשרד ראש הממשלה. הזוג נתניהו לא כל כך משתנה עם השנים. בכל מקום שהם נמצאים בו יש תמיד מהומה. שום ראש ממשלה שהיה פה בארבעים השנים שאני גרה ברחוב עזה לא עשה כל כך הרבה בלגן וכל כך הרבה רעש וטרדה לשכנים. בחודשים הספורים שיאיר לפיד התגורר בבית אריה מול בית אגיון שנמצא כעת בשיפוצים, בכלל לא הרגשנו שהוא נמצא, רק את נתניהו מרגישים כל הזמן, כי הוא חייב שהשכנים כל הזמן ישמעו שהוא בא והוא יוצא ושוב בא ושוב יוצא, כל היום וכל הלילה, ונדמה שאף פעם הוא לא ישן ואף פעם אין לו מנוחה. אתמול ראיתי את אסנת מארק עומדת בכניסה לבית שלו עם עוד בחור צעיר שלא הכרתי ואולי הוא בכלל הבן שלה. מעניין למה היא באה. אולי היא בכלל באה לשרה כי אמרו בחדשות ששרה מעורבת בהכל. האם עדיין שרה לא מרשה למאבטחים לעלות לקומה העליונה? האם אין למאבטחים דירה בבניין כמו שחשבתי שסידרו להם? דירה שהם יוכלו להשתין שם כמו בני אדם ולנוח קצת, ואולי לשתות קפה שישמור אותם ערים בלילות, כשהם צריכים לחפש בגינה חפצים חשודים ואנשים מסוכנים, וזה לא פשוט כי אנשים אוכלים בגינה ומשאירים שם שקיות של סושי רחביה וקרטונים של פיצה מטודלה וכל מיני זבל, והילדים תמיד שוכחים שם דברים, כדורגל או בובה או גרב או מעיל של תינוק או נעליים קטנות, והמאבטחים מסתכלים בי יושבת על הספסל בקצה הגינה ואושר שוכב לידי על הספוגית ששפכו שם כדי שהילדים לא יקבלו מכה כשהם נופלים מהמתקנים ושנינו מנמנמים, כי אני כבר מאד עייפה ורוצה לעלות הביתה לישון ואושר רוצה להמשיך לשכב בגינה באוויר הצח, ונתניהו נכנס לחניון ויוצא מהחניון כי הוא תמיד מתרוצץ ואף פעם לא נח, וכל עוד הוא יהיה ראש ממשלה לא נמצא מנוח, לא הוא ולא אנחנו.