צוואה ישנה

 

תמיד כשקורה מוות במשפחה, פצעים ישנים נפתחים וצצים שדים מן העבר. לא חשבתי שזה יקרה כשבעלי לשעבר נהרג בתאונת צלילה במרץ האחרון. בהתחלה הייתי קצת בהלם, בגלל הפתאומיות וההפתעה, ובגלל שרק יומיים קודם נפטרה אמו של חתני ומוות נוסף במשפחה בתוך יומיים נראה כצירוף מקרים בלתי סביר, והייתי נרגשת מכך שבתי הצעירה ונכדי היו בדרכם לארץ ועמדתי לפגוש אותם בנתב"ג אחרי הנחיתה ובעצם הייתי מאד מבולבלת מכל האירועים שהתרגשו עלינו. בעיקר הצטערתי בשביל בתי הבכורה שהיתה בקשר טוב עם אביה ותמיד שמחה לבלות איתו זמן, ועכשיו הקשר הזה שגרם לה הרבה שמחה נלקח ממנה באסון שנראה מאד מיותר. חשבתי גם על נכדי הבכור, בנה של בתי הצעירה, שכמה חודשים לפני מות סבו הביע רצון לפגוש ולהכיר אותו, דבר שנמנע ממנו, למרות שמפגשים כאלה עלולים גם להנחיל אכזבה.

בהתחלה אפילו חשבתי אולי ללכת לשבעה ולנחם את בת זוגו בעשרים השנים האחרונות לחייו שתמיד התייחסה אלינו מאד יפה, אבל אז הרגשתי שעדיף שלא אלך, כי עדיין אני מאד כועסת עליו וכנראה אכעס עליו עד יומי האחרון, למרות שכבר עברו הרבה מאד שנים מאז שהוא עזב את הבית בלי לומר מלה ביום הולדתי השלושים, כשכל המשפחה התארחה אצלי לחגוג את יום ההולדת, ואחר כך כשהתייחסתי לעיתוי העזיבה שלו הוא אמר שזה לא היה בשליטתו, וזה הרגיז אותי עוד יותר, כי ברור שזה היה בשליטתו כמו כל מה שהוא בחר לעשות, אבל תמיד התנהג כאילו כופים עליו לעשות דברים וכאילו אין לו שום אחריות לסבל שהוא גרם לי ולבנות.

ללוויה לא הלכתי כי שמרתי על הנכדים, ובאמת לא רציתי לפגוש את אשתו השנייה ובכלל לא רציתי לפגוש אנשים שקשורים אליו ולענות על כל מיני שאלות ולשמוע כל מיני הערות. כשבתי הבכורה דיברה על כך שאולי כתב צוואה אמרתי לה שאני לא מאמינה, כי כשנסענו לחו"ל זמן לא רב לפני שהוא עזב את הבית, כתבתי צוואה למקרה שלא נחזור והבנות תישארנה ללא הורים, והוא לא רצה להצטרף לצוואה. בנסיעה הוא התנהג מאד מוזר ונעלם כמה פעמים, והייתי די משוכנעת שהמאהבת שלו, אחר כך אשתו השנייה, נסעה אחרינו לפריס ושכאשר שהינו שם הוא חילק את זמנו בינה לביני. ככה זה הרגיש לי, למרות שלא היתה לי ממש הוכחה. לפני העלייה למטוס הוא נעלם לזמן רב והופיע רק ממש כשעמדנו לעלות לטיסה, וגם בפריס במלון, כשנרדמתי פעם בצהריים, התעוררתי והוא לא היה וחזר רק אחרי כמה שעות ולא היה לו הסבר הגיוני איפה הוא היה.

בתי הבכורה אמרה לי שדווקא כן מצאו צוואה שלו שהוא ערך לפי חשבונה בתקופה שניהל הליכי גירושין מאשתו השנייה, וביקש שאם ימות רכושו יתחלק בין כל ילדיו ושאשתו השנייה לא תקבל דבר. בתי גם אמרה לי שמוזכרות בצוואה שתי צוואות קודמות, אבל לא ידעתי ולא חשבתי שזה קשור אליי. לא ביקשתי לקרוא את הצוואה ואיש לא הציע לי לקרוא אותה, אבל היא נשלחה לכתובתי עבור בתי הצעירה שחיה באנגליה מטעם רשם הצוואות, במעטפה שכתוב עליה מדינת ישראל, דואר רשמי, משרד המשפטים, האפוטרופוס הכללי, ממשלה, ובקיצור חשבתי שזה דואר שעוסק באיזה עניין מנהלי שצריך לסדר ולכן פתחתי אותה וראיתי שזה העתק מהצוואה וככה קראתי אותה.

לכאורה לא היה בצוואה הזו שום דבר שקשור אליי, חוץ מהתאריך של הצוואה הקודמת הראשונה, 23 באפריל 1987. הוא עזב אותנו ביוני 1986, והתגרשנו רשמית במרץ 1989, כך שהצוואה הזו נכתבה קרוב לשנה אחרי שנפרדנו, אולי כשנולד לו בן מהמאהבת, או אולי כשנולדה לו ממנה הבת השנייה, או אולי מסיבה אחרת, כשעדיין היינו נשואים, ואם הוא היה נפטר אז, מה שהיה מאד לא סביר כי הוא היה באותה עת רק בן 33 בערך, הייתי זכאית לפי חוק הירושה לקבל חצי מחלקו בדירה, כלומר עוד רבע מהדירה, ואז הייתי בעלת שלושה רבעים מהדירה ורק הרבע שנשאר היה נחלק בין ילדיו.

כמובן לא ראיתי את הצוואה הזו משנת 1987, אבל מכיוון שהיא נכתבה כשהיינו בהליכי גירושין והוא חי עם המאהבת שהפכה אחר כך לאשתו השנייה, הנחתי שהיא היתה דומה בתוכנה לצוואה האחרונה, כלומר היא הורתה שאם ימות בעודנו נשואים, אני לא אקבל דבר מרכושו והרכוש הזה, כלומר מחצית דירתנו, יתחלק בין כל ילדיו, כך ששלושת ילדיו מאשתו השנייה יקבלו שלוש חמישיות ממחצית דירת מגורינו.

חיזקו את השערתי זו דברים שאמר בדיון בבית המשפט שבו ביקשתי שהוא יעביר את מחצית הדירה שלו לשתי בנותי, והוא אמר שהוא רוצה לחלק את חלקו בין כל ילדיו. זה היה ניסיון לשמור לעצמו שליטה בחלק מדירת מגורינו שהפכה לדירת מגורי ומגורי בנותי. לו חילק את חלקו גם בין שלושת ילדיו מאשתו השנייה שהיו אז פעוטות, היה למעשה שומר לעצמו את חלקם בדירה. אני כמובן לא הסכמתי וגם השופטת אמרה לו שיש ניגודי עניינים בין בנותי לבין ילדיו מאשתו השנייה. בסופו של דבר חלקו בדירה אכן נרשם במלואו על שם בנותי, ואז קיבלתי גט והרגשתי הקלה גדולה מאד שנשארה ברשותנו דירת המגורים, כי הדבר שהכי פחדתי ממנו בהליכי הגירושין זה שיזרקו אותי לרחוב עם הבנות כדי שהוא יוכל למכור את הדירה ולקבל חצי מערכה.

הייתי די בהלם מזה שהוא דאג לכתוב צוואה שככל הנראה נועדה אך ורק למנוע ממני ומבנותי לרשת את מחצית דירתו אילו הלך לעולמו בטרם התגרשנו, ואילו מת בטרם הגירושים היתה אשתו השנייה הופכת למעשה, כאפוטרופסית של ילדיה הפעוטים, לשותפה בדירה שהורינו רכשו עבורנו כשנישאנו, ומומנה בעיקר מחסכונות של הוריי. לו התממשה הצוואה הזו היא יכלה למרר את חיי כהוגן, שזו היתה ככל הנראה משאת נפשו, או אולי משאת נפשה. ייתכן שזה היה בכלל רעיון שלה, כי היא זו שהיתה נהנית מצוואה כזו. תמיד זכרתי לה לרעה שבאחד הדיונים אמרה: "את הדירה אנחנו נותנים", כאילו גם דירת המגורים שלנו היתה חלק מרכושה. כאילו היא ויתרה על משהו, שבכלל לא היה שלה. למרבה המזל בעלי לא מת, הצוואה ההיא לא התממשה, ובהסכם הגירושין בנותי קיבלו את מחצית הדירה שהיתה שייכת לו במלואה, ויכולנו להמשיך להתגורר בדירה, עם כל מה שהשתמע מכך: להישאר באותו בית ספר, עם אותם חברים, באותה שכונה. זה היה עוגן חשוב להמשך חיינו.

אם הצוואה הזו היתה רעיון של אשתו השנייה, היא די נענשה על כך, כי אחר כך כשהיה בהליך גירושין ממנה כתב צוואה על פי אותה דוגמה נגדה. בכל מקרה הוא היה האחראי לכך, כי הוא זה שחתם על הצוואות האלה, אפילו אם בכלל עורך-הדין שלו הגה אותן ולא הוא וגם לא אשתו השנייה.

 

לכאורה כל מה שלא קרה לא היה צריך לעניין אותי וגם לא להרגיז, ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ובכל זאת הרגשתי כמו סכין בלב, שהיתה בכלל כוונה כזו, שאם הוא ימות, ילדיו הקטנים מאשתו השנייה, ובפועל אשתו השנייה, ייהפכו לבעלים, ולו גם חלקית, בדירתנו. גם בזמן אמיתי הרגשתי שאין לו שום יסורי מצפון ושום חמלה עלינו, רק כעס עלי שחשפתי את הרומן שניהל עם אשתו השנייה כשהיינו נשואים, כי מסר את מספר הטלפון שלה בעבודתו תחת הכותרת "הבית השני שלו", ומישהו שהיה צריך אותו בענייני עבודה, כשאמרתי לו שאיננו בבית, אמר לי: "אה, אז הוא בבית השני שלו, והקריא את המספר, ואני התקשרתי לשם והוא ענה, ומכיוון שכבר הבנתי מה קורה הסתכלתי מיד בספר הטלפונים, וראיתי שאכן זה המספר שלה. אז התקשרתי לעורך הדין שטיפל בענייננו וביקשתי שיברר מה כוונותיו, ואז הוא בא והודיע לי שהחליט להתגרש ממני, אבל עדיין טען שזה רק בגללי, ושאין שום רומן בינו לבינה. היא כבר היתה בתחילת הריון עם בנם הבכור, אבל הוא קיווה שלעולם לא אדע, למרות שאי אפשר להסתיר כאלה דברים לאורך זמן. הוא ניסה לבסס את הליך הגירושין על כל מיני טענות לגבי, כאילו לרומן שניהל אין קשר לכך, אבל למזלי איש לא האמין לו. בדרך כלל כשאנשים בוגדים ברעייתם הם מאשימים אותה שהיא אשה לא טובה, וטוענים שהכל בגללה, והשופטים והדיינים כל כך רגילים לשמוע את הסיפורים האלה על האשה שבוגדים בה רק בגלל שהיא לא אשה טובה, והיא מגדלת לבדה את הילדים בזמן שהבעל הנואף מבלה עם המאהבת, ובטוח שהוא זה שצריך לרחם עליו. לא היו לי הרבה ציפיות ממנו, אבל עדיין הדהים אותי גודל הרשעות שלו כלפי, והעדר החמלה.

ועכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, כשכבר חשבתי שפחות כואב לי כל מה שהיה אז, שוב הרגשתי את האכזריות הזאת שיש לגברים כלפי אשה שנישאה להם וילדה להם ילדים, כשהם מכירים אשה אחרת ורוצים להרגיש חופשיים ובלי שום אחריות ובלי לשלם שום מחיר על הפגיעה באשה ובילדים שהיו צריכים לדאוג לרווחתם, וחזרה התחושה הזאת שהיתה לי אז כאילו בהסכם הנישואים שלי היה סעיף סודי שלא ידעתי עליו בזמן אמיתי, שהיתה בנישואים שלנו נוסעת סמויה שציפתה כל הזמן לקחת את מקומי, והמקום שלי באמת הלך והצטמצם כל הזמן עוד לפני שידעתי על קיומה, ובעלי בעצמו רצה לסלק אותי מהמקום הזה ולמחוק אותי כאילו לא הייתי אף פעם, למרות שהייתי אשתו הראשונה ולא לקחתי מקום של אף אחת אחרת. המחשבה הזו שכשמתחתנים עם גבר מתחתנים גם עם כל המאהבות והנשים שיהיו לו בעתיד, היא מחשבה שאף פעם לא נתנה לי מנוחה, וגם המחשבה שאי אפשר לבטוח באיש, אבל למחשבה הזו היו לי עוד סיבות רבות וטובות, לא רק בעלי ואשתו השנייה שהפכה לגרושתו השנייה. מישהי, אני לא זוכרת מי, אמרה לי: עכשיו את גם גרושה וגם אלמנה. זאת היתה אמירה מאד טפשית, ואין לי מושג למה היא אמרה לי אותה. אני גרושה ואני לא אלמנה ולא מרגישה אלמנה.

יש דבר אחד טוב: יש הסכמה בין הבנות שלי לבין האחים הצעירים שלהן, ויש תקוה שכל עניין הירושה יסתיים ללא משפטים וללא מריבה. אמרתי להן שאין לי שום טינה לשלושת הילדים האלה, שלא בחרו איך להיוולד ומן הסתם שילמו גם הם מחיר יקר על כל מה שקרה.

זה שוב גרם לי לחשוב על צוואות שאנשים כותבים לא כדי לעשות טוב, אלא כדי להתנקם, להעניש, לפגוע, ובסופו של דבר חוזרות אליהם כבומרנג, כשהם כבר לא יכולים לתקן שום דבר. חבל שאנשים לא מבינים בחייהם שהמוות הוא סופי ובלתי נמנע, ולפעמים הוא מגיע לגמרי בהפתעה, ואם אתה רוצה שיזכרו אותך לטובה, כדאי שתדאג פחות לנכסיך בעולם הזה, ויותר למה שיזכרו ממך כשתהיה בעולם הבא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עדי אשכנזי מצחיקה את הגברים

עדי אשכנזי היא סטנדאפיסטית מצליחה, זאת אומרת שהיא מדברת לכל מיני קהלים. היא כאילו מדברת בעיקר לנשים ומתארת בעיקר נשים, וזה העוקץ, כי היא ממש לא מתארת נשים כמו רובנו, נשים שהמשכורת שלהן ממוצעת, או כמו אצל רוב הנשים מתחת לממוצע. היא מתארת נשים שלפעמים קוראים עליהן בעיתון, במיוחד בעיתונים מסוימים, או באתרים מסוימים באינטרנט, ולרוב רואים אותן בטלויזיה, נשים שנשואות לבעלי הון והחיים שלהן בשביל רוב הנשים הן בתחום הבדיון ולא בתחום המציאות, וגם כשהן מתגרשות מהבעלים עתירי ההון שלהן, ומספרות לכל עם ישראל כמה הן סבלו בנישואיהן לאוליגרך ושיהלום עשרים קאראט (אין לי מושג מה זה, אז אולי אני לא מדייקת) ממש לא קונה אותן, למרות שכל עם ישראל, לפחות הצופים והצופות באותן תכניות טלויזיה עתירות צופים משתאים, זוכרים אותן צועדות על שטיח אדום בנעליים משובצות יהלומים שכאילו יצאו מאיזו אגדה של האחים גרים, ומדושנות עונג מהמעמד יותר מכל זוכה פרס נובל שהקדיש את חייו למצוא מזור למכאובי האנושות. הגיוני שנשים כאלו מעניינות את מפיקי הטלויזיה יותר מפקידה במחלקת המים בעיריה שכל הבוקר קיבלה קהל ואחרי הצהרים אוספת את הילדים מהגן, עושה קצת קניות וחוזרת עם הילדים הביתה לבשל ולנקות, שככה חיות רוב הנשים, ובוודאי הנשים הגרושות, שאין להן בעל שמוציא לפעמים את הילדים מהגן ועושה קצת קניות או לוקח אותם למגרש המשחקים בזמן שהן מבשלות ומנקות את הבית. הגרושות עושות את הכל לבד ובדרך כלל הבעל לשעבר לא ממש מתעניין בהן ובילדים, כי יש לו אשה חדשה וכמו שבעלי אמר לי כשהוא עזב עכשיו אני צריכה להצטמצם כי הוא צריך להתחיל חיים חדשים. הוא אף פעם לא העלה בדעתו שהוא צריך להצטמצם כי אני ובנותי צריכות להתחיל חיים חדשים בלי בעל ואבא, והאמת שאלה לא היו ממש חיים חדשים כי הם היו די דומים לחיים הקודמים שלנו שהתנהלו בלי נוכחות יתרה של בעל ואבא ועם אמא שחלק גדול מהזמן מבשלת ומכבסת ומנקה או עובדת מהבית כדי להרוויח מעט מאד כסף שלא ממש הספיק. פעם מצאתי בעיתון נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהכנסות של גברים עולות אחרי הגירושים בארבעים אחוז, והכנסות של נשים אחרי גירושים יורדות בשבעים ושלושה אחוז. אלה נתונים די מזעזעים, מפני שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היא הגוף שמרכז את גופי הנתונים המקיפים ביותר ומשקף אותם בצורה המקצועית ביותר ואלה נתונים מזעזעים גם מפני שרוב תיקי המזונות נפסקים בבית משפט, ומשמעות הנתונים האלה היא שבתי המשפט אינם מגינים על נשים וילדים ממצוקה כלכלית קשה בעקבות גירושין, שזה מה שלרוב קורה, ואם אין עזרה מהמשפחה, שזה מה שמציל נשים גרושות ממצוקה, הן וילדיהן עלולים לסבול רעב ממש. את כל הדברים האלו חוויתי מבשרי כשהתגרשתי, בנוסף להטרדות מיניות, גברים שמספרים שיש להם רומן איתי – לא היה שום רומן כזה – נצלנות יתרה בעבודה -כי את גרושה אז תעבדי מסביב לשעון, ממילא אין לך מה לעשות בבית (חוץ מלגדל ילדים לבדך ולעשות הכל בבית ומחוצה לו לגמרי לבד) וגם לא ממש חייבים לשלם לך מה שמגיע לך, כי את גרושה אז בטח לא תעזבי מקום עבודה שמנצל אותך בלי גבול ומשלם לך שכר מינימום (במקרה שלי זו היתה טעות לחשוב כך). בכל אופן נשים גרושות, ועל אחת כמה וכמה אלה שאינן נהנות ממשפחה תומכת, ולא כל משפחה ששה לתמוך באשה שאין לה בעל ולא צריך לעשות שום רושם על המחותנים, וממילא כולם מניחים שהמשפחה עוזרת גם אם היא ממש לא, אז לא צריך מאד להתאמץ, בקיצור רוב הגרושות יותר דומות לויקי כנפו מאשר לניקול ראידמן, ובניגוד לויקי כנפו הן לרוב די שפופות ולא נלחמות על צדק חברתי, רק על אוכל לשים לילדים על השולחן. כמובן שגרושות כאלה לא ממש מעניינות את הציבור ולכל היותר אפשר ללוות אותן למחלקת המים בעיריה לבקש הנחה בגלל הנזילה, ולא לתצוגת אופנה של מעצב על בפריז שיותר מציתה לאנשים את הדימיון, וגם לעדי אשכנזי, שעשתה תכנית על משבר גיל הארבעים ועל נשים שמתגרשות ולדבריה חולבות את הבעל או את שני הבעלים לשעבר ופותחות מכון יופי או משהו כזה. יש בטח בצפון צפון תל אביב איזו אשה אחת כזאת שהתגרשה מאיזה מיליארדר ומאה צלמים רצים אחריה לכל מקום. עדי אשכנזי אפילו הביאה איזו עורכת-דין, או שחקנית ששיחקה עורכת-דין, שהסבירה שכדאי להתגרש כי גרושה יכולה לקנות לעצמה טבעת יהלום – אולי גרושות של אוליגרכים שיודעות על עסקים מלוכלכים שלהם או העלמות מס יכולות לקנות טבעת יהלום. רוב הנשים הגרושות בקושי מצליחות לשלם לעורכת-הדין או עורך-הדין שמסביר להן שלא מגיע להן כלום ושהשופט יטיל עליהן הוצאות. כשמתברר -בדרך כלל זה מה שמתברר – שהשופט הוא היחיד שדואג להן, ואפילו הדיינים המושמצים בבית הדין הרבני משדלים את הבעל לגלות קצת רחמים כלפי אשת נעוריו וילדיהם המשותפים, עורכי-הדין ימהרו להסביר שהכל בזכותם והם אמרו מלכתחילה – הם ממש לא אמרו, הם בעיקר אמרו כמה לא מגיע לך כלום וכמה את בת מזל שבכלל קיבלת משהו, ואת מנסה לעבוד בכל עבודה אבל במשרדים לא רוצים מישהי שיודעת לתרגם מלטינית, כי מה חסר לנו חכמולוגית שתעיר לנו על כל מיני דברים, ובאוניברסיטה בחיים לא יתנו לך קביעות כי מה פתאם שיתנו לגרושות משרות שאפשר לשמור לגברים או לפחות לנשים שנשואות לעמיתים ואת כבר לא מצפה לכלום חוץ מלשים אוכל על השולחן שלפחות לא יסבלו הילדים, למרות שבהכרח הם סובלים, ולמרות שכל מי שתבקשי ממנו עזרה וגם מי שלא תבקשי יסביר לך שהעיקר זה הילדים, ואז תדעי שלא אכפת לו לא ממך ולא מהילדים. אבל כאלה הם החיים. הומור זה דבר חשוב, אבל לי קצת קשה לצחוק מסטנדאפיסטית שמתארת גרושות שחולבות את הבעלים, פותחות מכוני יופי וקונות טבעות יהלום, כשכל כך הרבה שנים האכלתי את בנותי ואת עצמי במגוון תבשילי תפוחי אדמה וכרוב – זה נורא בריא, ובייחוד זה זול, ואפילו טיגנתי להן שניצלים חתוכים לנתחים מאד קטנים, כדי שיספיקו לכמה ימים. אני לא ממש כועסת על עדי אשכנזי. אמנם יש לה בן זוג שהוא כנראה די מבוסס לפי תחומי העניין שלה והסיפורים על הבית והמטפלת והמתנה ליום ההולדת (יהלומים?) שהיא התאכזבה ממנה (בלי יהלומים?) ומכוני היופי ומכוני הכושר והתסרוקות והבגדים, ועיני באמת אינה צרה בה, ובסופו של דבר נשים אינן באות לצפות בה לבדן, בכדי למלא אולמות צריך להתחנף קצת לגברים, אלה שקונים את הכרטיסים, ולתאר גרושות סחטניות שחולבות את הגברים ומקימות מכוני יופי וקונות לעצמן יהלומים. יש המון גברים שעוזבים את האשה והילדים ולא ממש אכפת להם שהם יתפגרו, הם אפילו מייחלים לזה, והם בוודאי מאד נהנו מהמופע הזה. אני הייתי שמחה לקצת חמלה ואהדה לנשים הגרושות הממוצעות, השכיחות, החציוניות, כל המושגים הנאים האלה של ססטיסטיקאים, שמאחוריהם מסתתרים רוב האנשים האמיתיים, ואני לא מתכוונת לחמלה המזויפת והמשפילה של משדרי ההתרמות שכבר כתבתי עליהם כאן, אלא לחמלה מתוך כבוד לנשים שכמעט כל אחת יכולה להימנות עמהן בשלב כלשהו של חייה, אבל בתור מישהי שכותבת בחינם באינטרנט ולא הולכת לשום מופע שעולה כסף (החיים מספקים לי לא מעט מופעים והצגות חינם אין כסף) אני לא במצב להגיד לכוכבת הסטנדאפ עדי אשכנזי איך למכור כרטיסים.    

   

אפי נוה וגילה גמליאל

קראתי וראיתי הרבה כתבות על אפי נוה, שעד לפני יומיים היה יושב הראש עתיר הכוח של לשכת עורכי הדין. ואני לא רוצה לעסוק בעניינים שהם עדיין בחקירה, אלא במה שכבר ידוע בוודאות, וטורד את מחשבותי, וזה הקשר שעליו קראתי בכתבות שונות בדה-מארקר, בין השרה גילה גמליאל ובעלה עורך הדין חובב דמרי, לבין אפי נוה. רעייתו של נוה תרמה לגילה גמליאל עבור הבחירות המקדימות בליכוד לפני בחירות 2015, ובאותו זמן פעל בעלה של גמליאל, עו"ד חובב דמרי, למען בחירתו של נוה ליו"ר לשכת עורכי הדין באותה שנה.

הקשר הזה מטריד אותי מפני שגילה גמליאל שיתפה פעולה עם חבר הכנסת יואב קיש בניסיון לבטל את חזקת הגיל הרך, והם הצליחו להוריד את הגיל שבו ילדים יישארו אוטומטית בחזקת אמם במקרה של גירושין. חזקת הגיל הרך היא העיקרון היחיד שמגן על נשים וילדים מפני ניצול לרעה בידי האב במקרה של גירושין, מפני שגברים נוהגים לדרוש משמורת על הילדים כאמצעי לחץ על נשיהם לוותר על קבלת מזונות עבור הילדים. בישראל שהיא מדינה תיאוקרטית המעמד האישי כפוף להלכה היהודית, שרואה בנשים נשואות רכוש של בעלן בדומה לשפחות, ולכן אשה יהודיה איננה יכולה להשתחרר מן הנישואים, אלא אם כן בעלה מואיל בטובו לשחרר אותה, מצב שמעניק לגברים בישראל כוח עצום לכפות על נשיהם גירושין בתנאים הנוחים להם, מצב שהופך את הנשים הגרושות בישראל לקבוצה חלשה במיוחד ופגיעה במיוחד, והניסיון לבטל או לצמצם את חזקת הגיל הרך נועד לגזול מן הנשים בישראל את ההגנה היחידה שיש להן מהתעמרות של בעלן בעת גירושין שממילא מתקיימים בישראל כשהנשים הן במעמד שפחות ולא במעמד של נשים חופשיות, והן תלויות לגמרי ברצונו הטוב של בעלן.

יואב קיש לא הסתיר מעולם את העובדה שניסיונו לבטל את חזקת הגיל הרך מונע מיצר נקמה אישי באשתו לשעבר, ושהוא חפץ לנצל את כוחו בכנסת ואת כוחם החברתי והכלכלי העדיף של הגברים לצורך התעמרות בנשים. מוזרה יותר היתה תמיכתה הנלהבת של גילה גמליאל, שלכאורה אמורה לדאוג לקידום מעמדן של נשים, במסע הנקמה של יואב קיש בנשים הגרושות. ומה שמטריד אותי עכשיו היא המחשבה שאולי גילה גמליאל שירתה בתמיכתה במאבקו הנלוז של יואב קיש לביטול ההגנה על נשים וילדים רכים גם את ידידה מלשכת עורכי הדין אפי נוה, שגם הוא התגרש מאשתו הראשונה וכעת מתגרש מאשתו השנייה, שבתם הצעירה ביותר נולדה בשנת 2016, והיא כעת בת שנתיים לערך. האם במאבק הגירושין שלו נעזר נוה גם בחוק שקידמה גילה גמליאל יחד עם שותפה האחר ח"כ יואב קיש כדי להפעיל לחצים על אשתו? האם מאחורי הקלעים תמך נוה בפועלה זה של גילה גמליאל להרעה נוספת במעמדן של נשים שהן במילא חלשות ומופלות לרעה, ונאלצות לא פעם להסכין עם תנאי גירושין בלתי הוגנים? לנוה יש רכוש רב, וגברים שמתגרשים אינם אוהבים לחלוק את רכושם עם נשיהם הזנוחות, גם כאשר הדבר איננו פוגע ברמת החיים שלהם.

גם העבירה שבעטיה כבר הוגש נגד נוה כתב-אישום, העבירה החמורה של סיוע להתחמקות חברתו מביקורת הגבולות פעמיים, בעת היציאה וובעת החזרה לישראל, עבירה ששום אדם שומר חוק לא היה מעלה בדעתו לבצע, נועדה לדבריו למנוע מאשתו לדעת על נסיעתו בחברת חברתו לחו"ל, כדי להסתיר ממנה את האמת ולמנוע ממנה מידע שעשוי לסייע לה בהליך הגירושין ביניהם. זוהי עילה מחפירה לכשעצמה להפרת חוק שיש לו חשיבות ביטחונית ממדרגה ראשונה. כזה הוא האיש שהשרה גילה גמליאל ובעלה תומכים בו ונתמכים על ידו, וכעת אני תוהה האם גם מאחורי תמיכתה של גילה גמליאל בפגיעה חמורה נוספת במעמדן הנמוך ממילא של נשים בישראל, עומד אולי אפי נוה המתגרש בפעם השנייה, וכדי לשפר את מעמדו בהליכי הגירושין, מרמה ומוליך שולל גם את רעייתו וגם את המדינה,

גם אני מאמינה לדילן פארו

אחרי שדילן פארו, בתה של מיה פארו שטוענת מאז ילדותה, כי וודי אלן, בהיותו בן זוגה של אמה, תקף אותה מינית, פירסמה פנייה לשחקניות שעבדו עם וודי אלן לתמוך בה, כמה מהן הודיעו שהן מאמינות לה ושלא יעבדו יותר עם וודי אלן, ובתגובה הן זכו למתקפה מצד גברים, ביניהם גם עיתונאים ישראלים, שהאשימו אותן בצביעות ובעדריות, ואף טענו שטענותיה של דילן נבדקו בידי אנשי מקצוע ונידחו ולכן וודי אלן איננו פושע. לדעתי הגברים שתקפו את התומכות בדילן מבטאים בכך גם עוינות בכלל לנשים שתובעות את עלבונן, וביניהן השחקנית המחוננת מיירה סורבינו, שבעצמה גילתה רק לאחרונה כי הקשיים בקריירה שלה, לאחר זכייתה באוסקר על תפקידה בסרטו של וודי אלן "אפרודיטה הגדולה", היו תוצאה ממסע הכפשות נקמני שניהל נגדה המפיק הרווי ווינשטיין, לאחר שדחתה את חיזוריו.

אני מאמינה לדילן פארו שוודי אלן תקף אותה מינית בהיותה ילדה, לא רק מפני שדילן עקבית בהאשמותיה, ולא רק מפני שלא תמיד מאמינים למי שאומר אמת ולא תמיד מצליחים להוכיח אשמה גם כשהיא קיימת, ובמיוחד קשה לילדה קטנה להאשים מישהו מאד עשיר ומאד מפורסם שיש לו הרבה מעריצים, ושמפיץ את הטענה המיזוגינית המאד מקובלת שנשים מתנקמות בגברים שמתגרשים מהן, כאשר האמת היא לרוב הפוכה – נקמנות היא דוקא תכונה מאד גברית, כמו שמדגים המקרה של הרווי ויינשטיין, שפעל להרוס את חייה של כל אשה שסירבה לו. אבל אני מאמינה לדילן קודם כל בגלל שוודי אלן המבוגר, בעודו בן זוגה של מיה פארו, ניהל רומן בביתה עם בתה המאומצת סון-יי וצילם אותה בתנוחות אינטימיות ובהיותה בת תשע-עשרה נשא אותה לאשה. אלה עובדות מוכחות שגם אלן איננו מכחיש אותן ואיננו יכול להכחיש אותן. לכאורה אין שום הוכחה שוודי אלן החל ביחסיו האינטימיים עם סון-יי עוד בהיותה קטינה, ומי שרוצה יכול לחשוב שגבר שמסוגל לנהל רומן עם בתו החורגת בבית אמה ימתין בסבלנות עד שהבת תגיע לבגרות. אבל אני מאמינה שוודי אלן תקף מינית את שתי בנותיה של פארו עוד בהיותן קטינות. ההבדל ביניהן הוא רק שסון-יי נענתה לו ושמחה להינשא לו כשהיתה בוגרת דיה להינשא. היא עדיין נשואה לו וכנראה מרוצה ממעמדה. יש לה שתי בנות מוודי אלן, ואני מקוה בשבילן שהיא משגיחה עליהן היטב.

מעולם לא הבנתי את הקלילות שבה התייחסו אנשים לרומן שניהל וודי אלן עם בתה של מיה פארו, כשהוא מתרץ את הדברים בכך שסון-יי מעולם לא היתה בתו, כי מיה פארו אימצה אותה כשהיתה נשואה לבעלה הקודם אנדרה פרווין, כאילו יש בכך כדי לפוטרו מכל אשמה. גבר שחי בזוגיות עם אשה חייב להתייחס לילדיה כאל ילדיו, גם אם איננו אביהם הביולוגי. לאיסור על גילוי עריות יש לא רק מטרה ביולוגית, למנוע הולדת ילדים מנישואי קרובים. זהו איסור שיש לו גם משמעות חברתית ומוסרית ממדרגה ראשונה. גבר שמקיים יחסי מין עם אם ובתה, ואין זה משנה כלל שהבת מאומצת, קורע לגזרים את הרקמה העדינה שמחברת בין האם וילדיה, בינו ובין הילדים ובינו לבין בת זוגו, ומנפץ לרסיסים את התא המשפחתי שהתקיים בטרם נכנס אליו ושהיה אמור להתקיים בהרמוניה יחד איתו. חיים עם אשה שיש לה ילדים מבן-זוג קודם מחייבים את האב החורג לאחריות מיוחדת, שלא לפגוע ולא לנצל את ילדיה של בת-זוגו, ולנהוג בהם כאילו היו ילדיו לכל דבר. בוודאי ובוודאי שלא יעלה על הדעת קשר מיני בין גבר לבנותיה של בת-זוגו, גם אם אינן בנותיו הביולוגיות, וגם אם המחוקק לא נתן את דעתו על מצבים כאלה, שבהם אב חורג מקיים יחסי מין עם בנותיה של בת זוגו שאינן בנותיו הביולוגיות. לא כל דבר שמותר בחוק יכול להתקבל כמותר, ואם אין איסור חוקי על גבר לקיים יחסי מין עם בנותיה של בת זוגו שאינן בנותיו, ראוי שיהיה איסור כזה, כי מה שעשה וודי אלן נוגד באופן חמור את תקנת הציבור והופך אותו לאדם שאיננו ראוי לבוא בקהל. אם החברה קיבלה ואישרה את התנהגותו, אין בכך הוכחה אלא לכוחם העצום של גברים בחברה, שמאפשר להם לרמוס את בנות זוגם ואת ילדיהן מבלי לשלם כל מחיר חברתי על כך.

כשהרומן בין וודי אלן לסון-יי התפרסם הייתי גרושה צעירה ואם לשתי בנות צעירות, והסיפור טילטל אותי עד עמקי נפשי. אולי שמעתי גם קודם על מקרים שבהם אב חורג שוכב עם בנותיו, אבל הם קרו במקומות ובמשפחות שנדמו לי מאד רחוקות ממני. גילוי העריות של וודי אלן הפך את המחשבה על אפשרות של בן-זוג שיפגע בבנותי למשהו קרוב ואפשרי, שלא נתן לי מנוח, קשה לי לומר באיזו מידה השפיע הדבר על חיי והחלטותי כי היו הרבה גורמים נוספים, אבל את האימה שהסיפור הזה הכניס למחשבותי אני זוכרת היטב. אמנם לא הפסקתי לצפות בסרטים של וודי אלן, שאת סרטיו אני דוקא אוהבת, חלקם טפשיים אבל כמה מהם, כמו "מנהטן" ו"פשעים ועבירות קלות" הם סרטים מבריקים, והאהובים עלי ביותר, "ימי הרדיו" ו"דני רוז" הם סרטים מלאי רגש ונפלאים שאפשר לצפות בהם בהנאה שוב ושוב. אינני מעריצה שרופה ואת רוב סרטיו המרובים לא ראיתי, אבל וודי אלן שבסרטים הוא למרבה הצער אדם הרבה יותר טוב מוודי אלן שבחיים, שהוא אדם נאלח, ולכן אני מאמינה לדילן פארו, והייתי מאמינה לה גם לו הייתי האשה היחידה בעולם שמאמינה לה.

      

יואב קיש נגד אמהות וילדים

חבר הכנסת יואב קיש התמנה ליו"ר ועדת הפנים של הכנסת, ועכשיו יש לו כוח נוסף לממש את שאיפתו להרוס את חייהן של אמהות גרושות וילדיהן, שזה הציבור החלש, המבוזה והמנוצל לרעה ביותר בישראל. כשרצו להעביר בישראל את החוק הברברי לשימוש בנשים כאינקובטורים הקרוי חוק הפונדקאות, החילו אותו תחילה על אמהות גרושות, כי לציבור הזה אין כוח ואין מגן. אחר כך הרחיבו את השימוש בחוק האינקובטורים גם לנשים עניות ומסכנות שאינן גרושות, אבל החוק הזה לא היה עובר לולא ייחדה אותו מדינת ישראל לניצול אמהות גרושות עניות שהניצול שלהן לכל מטרה שהיא נחשב לגיטימי, לא למרות אלא בגלל שהן המגזר העני והחלש וחסר המגן ביותר.

במדינת ישראל נישואים וגירושים כפופים לחוק הדתי ועל פי החוק הדתי נשים אינן בני אדם חופשיים אלא סוג של שפחות שמהוות חלק מקניינו של הבעל. לכן לא רק האשה עצמה איננה יכולה להשתחרר מנישואיה, גם בית דין איננו יכול להתיר את נישואיה, אלא היא תלויה ברצונו של הבעל לשחרר אותה מנישואיה, מפני שנישואים בחוק הישראלי שמאמץ את החוק הדתי הם סוג של עבדות, ואשה שמתחתנת הופכת לרכושו של בעלה עד שיואיל להתיר אותה מבעלותו. אם הבעל נעלם מרצונו או שלא מרצונו, האשה יכולה להישאר עגונה לכל ימי חייה ואיננה יכולה להינשא מחדש או ללדת ילדים לגבר אחר, כי אם תינשא או תחיה עם גבר אחר תיחשב אסורה לבעלה ולבועלה, ואם יוולדו לה ילדים מגבר אחר הם ייחשבו ממזרים עד דור עשירי. נשות ישראל כפופות לחוקים דרקוניים מלפני אלפי שנים, ואיש מחברי הכנסת איננו עושה דבר לשנות זאת. כשראיתי את הנאומים הארוכים של האופוזיציה נגד חוק ההמלצות השערורייתי, חשבתי שיפה מאד לעשות פעולות מחאה כאלה, אבל הרבה יותר משמעותי היה אם האופוזיציה היתה מדברת על דברים משמעותיים, כמו הנהגת נישואים אזרחיים בישראל וביטול מרותו של החוק הדתי הברברי על נשים, כמו הפסקת העסקתן של מורות, עובדות סוציאליות ואחיות כעובדות קבלן שנתניהו הנהיג בהתאם להשקפתו נגד מדינת הרווחה, מדיניות שהורסת את חייהן של עשרות אלפי נשים משכילות שנרמסות ועשוקות מדי יום ורבות מהן עוזבות את העיסוק במקצועות שלמדו והוכשרו בהם ועובדות בכל עבודה כדי להתפרנס בכבוד. התוצאה הבלתי נמנעת של מחסור באחיות ובמורות שפוגע קשה בחולים ובילדים ידועה ומוכרת, ובכל זאת קשה לי להיזכר מתי עלתה על סדר יומה של הכנסת. כנסת ישראל עסוקה במרץ רק בחוקים שמטרתם המוצהרת היא לפגוע בנשים ולקחת מהן את מעט ההגנה שהחוק עדיין מעניק להן.

ח"כ יואב קיש איננו מוטרד כמובן מהאפלייה הנוראה של נשים בחוק הדתי ששורר בישראל בחסות מדינת ישראל. אפליית נשים ושיעבודן דוקא קוסמים לו מאד. מה שמפריע לו זה סעיף החוק היחיד שמעניק לנשים ולילדים, בתוך תנאי העבדות, האפליה והניצול של נשים בחוק הישראלי, מעט הגנה משרירות לבם של גברים: חזקת הגיל הרך, שמעבירה ילדים מתחת לגיל שש למשמורת אמם. ח"כ קיש רוצה לבטל את החזקה הזאת, ויש לו החוצפה לטעון שהוא מבקש להנהיג שיוויון בין שני ההורים, במדינה שבה אשה אפילו לא יכולה לבקש גט ואילו גבר יכול לחיות עם נשים אחרות ולהוליד ילדים כרצונו בעודו נשוי, הוא מדבר על סעיף חזקת הגיל הרך, שהוא הסכר הצנוע היחיד נגד שרירות לב מוחלטת ביחס לנשים וילדיהן, כאילו חוץ מהסעיף הזה החוק הוא שיוויוני, וכמו כל גבר שרוצה לפגוע בנשים, הוא מצא כעזר כנגדו את השרה גילה גמליאל, שנושאת בתואר השרה לשיוויון חברתי כדי לעשות את ההיפך הגמור מתוארה. החרדים יודעים היטב שגילה גמליאל היא בעצם השרה לדיכוי נשים, והם ביקשו להעביר את הטיפול בהדרת נשים מהמישנה ליועץ המשפטי דינה זילבר שבאמת פעלה נגד הדרת נשים, לשרה גילה גמליאל שמנצלת את תפקידה אך ורק כדי לפגוע בנשים יחד עם חברה ח"כ יואב קיש. שניהם ניסו להפחית את חזקת הגיל הרך לגיל שנתיים, כדי שח"כ יואב קיש וחברתו גילה גמליאל יוכלו להתענג על הפרדת ילדים רכים מאמותיהם. מה לא עושים למען התענוג של התעללות בנשים, ואם גם פעוטות נפגעים, אז מה.

למרות שישראל במה שנוגע לזכויות הנשים נמצאת לגמרי במרחב הנכון בין מצריים לסעודיה ואיראן, יש בה בכל זאת כמה גורמים שמחוברים לאיזורים אחרים בעולם, שבהם יש יותר אחיזה לרעיון השיוויון לנשים והדאגה לטובת הילד. משרד הרווחה למשל דורש להשאיר את חזקת הגיל הרך לפחות עד גיל שלוש, כי ילד בן שנתיים, כפי שיודע כל אדם שיש בו טיפת אנושיות, מתקשה להיפרד מאמו אפילו לזמנים קצרים. במרכז רקמן לקידום מעמד האשה סבורים שמתן המשמורת צריך להתבסס על המצב לפני הגירושים, ולהשאיר את הילד עם ההורה העיקרי שמטפל בו, כדי שהילד לא ייפגע יותר מדי מהליך הגירושים, ולא יצטרך להתמודד עם שינויים שיחמירו את טראומת הגירושים. אבל ח"כ קיש הוא גבר גבר, והוא לא לוקח שבויים, במסעו לפגוע בנשים גרושות הוא מוכן להרוס גם את חיי הילדים. התחשבות בטובת הילדים איננה משרתת את מטרתו של ח"כ יואב קיש לפגוע בנשים הגרושות בכל מחיר. לכן הוא מבקש למחוק את הנוהג והשאיפה להתחשב במצב לפני הגירושים ובהישארות הילד עם ההורה המטפל, כי התחשבות בטובת הילד מעניקה עדיפות לאמהות שהן ברוב המכריע של המשפחות מי שמטפלות בילדים ומגדלות אותם, ויואב קיש רוצה לדרוס את האמהות, ואם תוך כדי כך הוא דורס גם את הילדים, זה ממש לא מפריע לו. הוא בא לכנסת בשביל לדרוס את האמהות, וכן, גם את הילדים. וגם לגילה גמליאל זה ממש לא מפריע לדרוס את האמהות והילדים. היא מניחה ככל הנראה, שהיא עצמה לא תסבול מהחוק הזה, והיא הולכת עם יואב קיש באש ובמים, וכנראה זה גם משתלם לה, כמו שמשתלם לה לעזור לחרדים במאבקם נגד דינה זילבר כדי להמשיך בהדרת הנשים. והאמהות הגרושות אין להן מגן. אף לא אחת מחברות הכנסת נלחמת על השארת חזקת הגיל הרך בעינה. חברות הכנסת רחל עזריה, מירב בן-ארי ושולי מועלם נלחמות על כך שהחזקה לא תרד מתחת לגיל ארבע. היכן חברות הכנסת מהאופוזיציה? מדוע חברת הכנסת רוויטל סוויד שהיא גם עורכת דין במקצועה ויודעת שכל הרעיון מאחורי ביטול חזקת הגיל הרך הוא להקטין תשלומי מזונות לאמהות ותו לאו, של אבות שאפילו אינם טורחים לבקר את ילדיהם, כי הרי איש איננו בודק אחרי הגירושים אם האב בכלל מתעניין בילדים. יואב קיש במוצהר איננו מתעניין בטובת הילדים, שהרי אחרת לא היה דורש לבטל את העיקרון להשאיר את הילד עם ההורה המטפל ולשמור על יציבות לטובת הילד. אבל יואב קיש הוא עכשיו גם יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, והוא יכול לאיים בעיכוב חוקים ובכל מיני איומים כגון זה על חברות הכנסת שלא ישתפו איתו פעולה במסע הנקמה שלו נגד הגרושות וילדיהן, והנשים וילדיהן הרכים יכולים רק להתפלל שחברות הכנסת לא ינהגו כגילה גמליאל ולא יפקירו את אחיותיהן לנקמנותו הפרטית חסרת הרסן של גבר שעלה לגדולה במטרה מוצהרת להרוס את חייהם של נשים וילדים רכים.    

על חופש צריך לשלם

השבוע נורתה למות סיהאם אזברקה מלוד. אמרו שלא יודעים מה הסיבה, אבל היא היתה פעילת זכויות נשים. יום אחרי שסיהאם מתה מפצעיה, אדל מטבריה נרצחה באכזריות מיוחדת. בעלה רצח אותה אחרי שהתגרשה ממנו. אולי גם את סיהאם רצח מחזר נכזב. יש גברים שחושבים שלאשה מותר לחיות רק אם היא משביעה את רצונם. הרבה גברים חושבים שנשים צריכות לקבל מהם רשות בשביל לחיות בכלל, בוודאי בשביל לחיות איך שהן רוצות. לרצח של האחות טובה קררו בידי מטופל שלה התייחסו כאל חלק מהאלימות נגד עובדי מערכת הבריאות, אבל גם זה רצח של אשה בידי גבר, שהציק לה, כי חשב שמותר לו ושאם היא לא תשביע את רצונו מותר לו לרצוח אותה. במקרים של רצח נשים בידי גברים, כמעט תמיד יש מרכיב של הענשת האשה על כך שסירבה להניח לגבר לשלוט בה, על כך שביקשה לעצמה חופש. זה גם מה שמוציא מדעתם את הרבנים. הטענה לפגיעה בדת היא כמובן תירוץ, לכעס על כך שנשים רוצות להחליט בעצמן במקום לקבל הוראות מגברים. אשה שמבקשת לעצמה חופש בחירה נתפסת תמיד כאיום, וכמי שמפירה את סדר הדברים הנכון בעולם, זה שבו הגברים שולטים בנשים ומכתיבים להן כיצד לחיות, זה שבו מצפים מהנשים להסכין עם מצב שבו הן תמיד נשלטות על ידי גברים.

אמנון לוי הקדיש הערב את תכניתו "פנים אמיתיות" לסחיטה שסוחטים הגיסים ומשפחותיהן את האלמנות בעבור הסכמתם לקיים חליצה, ולאפשר לאשה להינשא מחדש. הוא דיבר עם עיתונאי חרדי שהסביר לו שבשביל חופש צריך לשלם. חופש הוא זכות יסוד אנושית שכל אדם חף מפשע זכאי לה ולא צריך לשלם עליה שום דבר, אבל העיתונאי הדתי, כמו הרבה מאד גברים דתיים, איננו חושב שאשה היא אדם, ולכן הוא חושב שנשים צריכות לשלם בשביל חופש, כי האופן שבו רואה הדת את הנשים, הוא כמי שהחופש איננו זכות יסוד שלהן, ושאיפתן לחופש נתפסת כמרי. כמובן שהסחטנות כלפי אלמנות שנזקקות לחליצה איננה תופעה נפרדת, אלא חלק מהסחטנות כלפי נשים שמבקשות להשתחרר מנישואיהן. הנישואים היהודיים הם מבחינה משפטית שיעבוד של האשה לגבר. איש איננו יכול לשחרר אותה מנישואיה לבעלה, מלבד בעלה בעצמו, כאשר יסכים לכך. זהו מצב של עבדות, גם אם מסיבות מובנות נרתעים מלהגדירו ככזה. התקשרות בין אנשים חופשיים ניתנת תמיד להתרה על ידי החלטת בית דין. התקשרות שבית דין איננו רשאי להתיר, אלא הבעל בלבד, פירושה שיעבוד של האשה לבעלה. שיעבוד כזה נוגד את האמנות לזכויות האדם, אבל בישראל הוא תקף לא מכוח ההלכה, אלא מכוח חוק המדינה, שנתן להלכה תוקף של חוק בתחום המעמד האישי. מי שכופה על תושבי ישראל, ובפרט על נשותיה, לחיות במצב של שיעבוד, הוא חוק המדינה ורשויות המדינה, שהפכו את ההלכה היהודית לחוק המדינה, וחוק המדינה הוא זה שהופך נשים לעגונות ולאלמנות שנסחטות ומעונות שנים רבות כדי לקבל גט או חליצה ולהשתחרר ממצב של שיעבוד לגבר. אמנון לוי חזר שוב ושוב על כך שהחליצה היא מנהג ארכאי מלפני אלפי שנים, אבל גם הנישואים על פי ההלכה הם מנהג ארכאי מלפני אלפי נשים, שמשעבד את האשה לגבר, כאילו היתה שפחתו. מנהג החליצה הוא רק פועל יוצא מכך. שיתוף הפעולה של הרבנים עם סחיטת האלמנות הוא חלק מתפיסת האשה בהלכה היהודית, כמי שצריכה להשלים עם השיעבוד לגבר שכופה עליה ההלכה, ושסירובה להשלים עם שיעבוד זה הוא פריקת עול שצריך לשלם עליה ולהיענש עליה בחומרה, עונש שיכול להימשך גם עד יומה האחרון.

קשה להבין מדוע אין נוהגים במדינת ישראל כפי שנהגו בעבר בקהילות אשכנזיות, למסור לכלה שטר חליצה יחד עם התנאים, ובכך לחסוך את עוגמת הנפש במקרה של מות הבעל מבלי שיש לזוג ילדים. ישנם כמה פיתרונות הלכתיים כשרים מסוג זה, שגם היו מאד מקובלים בגולה, כדי למנוע את סבלן של הנשים, ובהחלט מטריד הדבר שבישראל פיתרונות אלה אינם נהוגים, כך שמצבן של נשים יהודיות בישראל כיום גרוע לעתים ממצבן באירופה לפני מאתיים שנה. אבל הנהגת פיתרונות הלכתיים היא רק תחבושת לפצע עמוק שגורמת השלטת ההלכה על אזרחי ישראל בחוק המדינה, והעדר שירותי נישואים וגירושים אזרחיים בישראל, שמובנים מאליהם בכל מדינה מתוקנת. מבחינת המעמד האישי ומעמד האישה, ישראל נמצאת לגמרי באיזור הנכון: בין סעודיה למצרים. כזה הוא מצבן החוקי של נשותיה, ואם יש שינויים, הרי הם רק בכיוון של הרעת מצב הנשים, כמו בביטול חזקת הגיל הרך, תוך דיבור שקרי על שיוויון, תוך שמירת המצב שבו הנשים משועבדות לבעליהן כשפחות, ופוטנציאל הסחטנות שהוא מעודד, כדי שהאשה תשלם מחיר כבד עבור חירותה, ובכך יודגש שיעבודה עוד יותר.

מדוע שיחרור המעמד האישי מכבלי הדת איננו נוכח יותר במרחב הציבורי, וכל העיסוק בו ממוקד כולו בפיתרונות עוקפי הלכה, ולא בביטול החוק המשליט את ההלכה בנושא המעמד האישי ובהנהגת נישואים אזרחיים? מדוע חברות הכנסת אינן מעלות שוב ושוב חוק להנהגת נישואים אזרחיים? גם אם החוק יידחה שוב ושוב צריך להעלות אותו שוב ושוב, כדי שיישאר תמיד על סדר היום הציבורי, כדי שזכותן של הנשים לחופש תהדהד במרחב שבו נשים נרצחות שוב ושוב, משום שרצו להיות חופשיות.   

השקר של טובת הילדים

כבר שבוע אני מנסה לכתוב את הרשימה הזו ולא מצליחה, כי הדברים יותר מדי מכאיבים. אני כבר אשה מבוגרת, בנותי כבר נשים בוגרות שמנהלות את חייהן היטב, איש לא לקח אותן ממני אף פעם, אחרי שאביהן עזב את הבית ועבר להתגורר עם אשתו השנייה הוא לא ביקש לקחת אותן ממני ועורך-הדין שייצג אותי אמר לי במפורש שאין לו שום סיכוי לקבל אותן, ובכל זאת פחדתי מאד שיקחו אותן ממני. הרבה זמן היו לי סיוטים שחוטפים אותן ממני ועדיין, אחרי עשרות שנים, יש לי לפעמים סיוטים כאלה, וגם את הדיונים על ביטול חזקת הגיל הרך אני חווה כסיוט, למרות שחיי כבר לא ישתנו, גם אם המכה הנוספת הזאת תיפול על הנשים בישראל הכפופות לחוק דתי דכאני ומפלה שמטיל עליהן גזירות אכזריות ובלתי-אנושיות כמו עגינות לכל ימי חייהן – לא רק תמי ארד שאת סיפורה המזעזע מכירים כולם, גם נשים רבות אחרות שאינן מוכרות לציבור נשארות משועבדות עשרות שנים לגברים שנמלטו והשאירו אותן לבדן עם ילדים וחובות וללא שום יכולת לבנות לעצמן חיים חדשים, אבל בעצם החוק משעבד גם את כל הנשים הנשואות לבעליהן עד שיואילו לשחרר אותן מהשיעבוד, בעוד שהוא מתיר לבעלים להחזיק מאהבות ולהוליד ילדים כחפצם וללא כל פגיעה במעמדם. מי שמתגאה בכך שמצב הנשים אצלנו טוב יותר מאשר בסעודיה עדיף שיתבייש.

כעת לא רק שנשים צריכות לנהל מאבקי גירושין אכזריים מתוך אימה ופחד שבעליהן יסרבו לתת להן גט ויסחטו מהן רכוש וממון תמורת הסכמה לגט, פחד שמלוה כל אשה בישראל, לפחד הזה נוספת כעת האימה מגזילת הילדים, לא חלילה כדי שיקבלו טיפול טוב וראוי, שהרי הטיפול הזה, בחלקן הארי של המשפחות בישראל, ניתן בידי האמהות וממשיך להינתן בידי האמהות, אלא מפני שגידול הילדים נקשר בעניין מזונות הילדים, והגברים נוכחו שהבקשה למשמורת בלעדית או משותפת היא שיטה נפלאה להפחתת המזונות, גם אם לאחר הגירושין, כפי שקורה במשפחות אינספור, הם אינם טורחים כלל לפגוש את ילדיהם, בוודאי שאינם מעוניינים להפוך להורה המטפל בהם. גברים אחרי הגירושים עסוקים בבניית זוגיות חדשה, או במתן תוקף רשמי לרומן שניהלו מחוץ לנישואים. נשים גרושות עסוקות בהישרדות, ולרוב הן לבדן בעולם, כי גם קרובי משפחה מתנכרים לא פעם לנשים גרושות. כשכבר אינם צריכים להתחרות בהורי הבעל ולהרשים אותם, נדיבותם כלפי בנותיהם עלולה להצטמצם פלאים. זה לא קורה כמובן אצל כולם. יש הורים שתומכים בבנותיהם הגרושות, אבל התמיכה הזו הרבה פחות נפוצה משחושבים. וכמובן לא כל ההורים מסוגלים לתמוך, גם אם הם רוצים.

מצבן של נשים בהליכי גירושין כבר הורע מאד מאז פירסום מסקנות ועדת שניט, שמחקו את ההטבה שהביאה לנשים הקמת בתי המשפט למשפחה. כעת נהנים הגברים גם מהיתרון שמעניקים להם בתי הדין הרבניים שמתייחסים לאשה נשואה כאל שפחה של בעלה שזקוקה להסכמתו כדי להתגרש ונתונה לאינספור סנקציות נוראות על הפרת השיעבוד הזה, ומצד שני נהנים כעת, ושואפים להינות עוד יותר מהגל האנטי-פמיניסטי, שמאמץ באופן שקרי את הרטוריקה של שיוויון כדי לשעבד את הנשים עוד יותר ולהתעלל בהן עוד יותר, ובטענה של שיוויון מנסה לבטל את חזקת הגיל הרך שמעניקה הגנה מינימלית לאמהות ולילדיהן מפני גברים שמוכנים להרוס את חיי ילדיהם ובלבד שיפחיתו את תשלום המזונות. כמו כל מי שמנסה לפגוע בנשים ובילדים מכריזים גם חברי וועדת שניט שכבר המיטו אסון על אינספור נשים וילדים וגם פוליטיקאיות ופוליטיקאים שעניינם היחיד הוא להחניף לגברים ששולטים ברמה בכל מפלגות הימין, שהם לא לטובת נשים ולא לטובת גברים אלא לטובת הילדים.

עורך הדין שייצג אותי בהליך הגירושין, לא נהג איתי תמיד בהגינות, גם הוא היה גבר שהזדהה במידה רבה עם בעלי וסייע לי רק בלית ברירה, אבל הוא נתן לי עצה אחת ששוה זהב: אל תתייחסי לאנשים שאומרים לך לוותר לטובת הילדים, כי מי שדואג לטובת הילדים דואג קודם כל לך. בכל עת שאני שומעת כעת מאנשים ששואפים לפגוע אנושות בנשים שהם לטובת הילדים, אני נזכרת בדברים האלה שבמהרה נוכחתי כמה הם נכונים: כל מי שהיה לו אינטרס לפגוע בי, לראות אותי נזרקת לרחוב ואולי מתאבדת, כפי שהמליץ לי בעלי לעשות, המלצה שלא התכוונתי לקבל ולא קיבלתי, כל אלה נאמו לי על טובת הילדים. אין שקר גדול יותר מהדיבור על טובת הילדים, כי אין הפרדה בין טובת האמהות לטובת הילדים. ילדים שאמם אומללה הם ילדים אומללים, ילדים שאמם עשוקה ורמוסה ורעבה ללחם הם ילדים אומללים, ילדים שנלקחים ומורחקים מאמם ולו לתקופה קצרה הם ילדים אומללים. כל השאר הוא שקר וכזב. מי שדואג לטובת הילדים דואג לזכויות הנשים. לו דאג מישהו מהפוליטיקאים לטובת הילדים, כבר היו בישראל מזמן נישואים אזרחיים שיוויוניים באמת, שבהם הנישואים הם הסכם בין שני צדדים שווים ולא חוזה שיעבוד כמו הנישואים הדתיים הנכפים עלינו בחוק המדינה, נישואים אזרחיים שבהם היעלמות של הבעל מאפשרת לאשה אחרי תקופה סבירה התרת נישואים, נישואים אזרחיים שיאפשרו לנשים לבקש את התרת הנישואים כפי שמתירים כל חוזה אזרחי שבו שני הצדדים הם שווים, וגם לתבוע מהבעל פיצויים הולמים במידה שיש הצדקה לכך, למשל במקרה שבו טיפלה האשה לבדה בבית ובילדים ואיפשרה לבעל להתקדם בלימודיו ובעבודתו ולשפר את הכנסותיו, בעוד שהיא נשארה מאחור, מצב נפוץ בקשרי נישואים רבים.

כבר כעת ניכרות התוצאות הקשות לגבי נשים גרושות וילדיהן של פסיקות בתי משפט בעקבות וועדת שניט ורוח השלטון במדינת ישראל שאיננו מדכא רק פלשתינים, הוא מדכא לא פחות את ציבור הנשים ששכרן נשחק, מעמדן נשחק מעובדות מדינה לעובדות קבלן עשוקות ומבוזות, והן נאלצות יותר ויותר לציית לדיכוי נשים שאיננו מתבסס לא על התורה ולא על ההלכה אלא על שנאת נשים בלבד, כמו הסירוב להאזין לדברי נשים ולשירת נשים שמוצג ברבים כאילו היה חלק מעשרת הדיברות, ואיננו אלא גחמה מיזוגנית שמושלטת בכוח הזרוע. כמו כל נבלה מתקשט גם דיכוי הנשים בדיבורים נאים על "שיוויון" ו"טובת הילדים" שכמו "גמישות תעסוקתית", "התייעלות" ו"רפורמה" הפכו לכסות מילולית למעשי נבלה שלטוניים, שמטרתם היחידה היא גזילת לחמם וזכויותיהם של העניים והחלשים בחברה ורמיסת כבוד האדם.     

שלום לרבנו תם

אינני בין אלה שהתפעלו מפירסום שמו ותמונתו של סרבן גט ברשתות החברתיות שהגיעו במהרה גם לתקשורת הארצית. אם לדייק, הרגשות היחידים שחשתי היו גועל וזעם. גועל ממיפגש נוסף עם צדה הדוחה ביותר של הדת היהודית כפי שהתגבשה באלפיים שנות גלות: ההתכחשות למושג הפרטיות, והדורסנות של הקהילה כלפי הפרט, עד כדי חטטנות של הקהילה בהפרשותיהן של נשים ובחיי המין שלהן ושל בעליהן, מה שאיננו מעניינו של איש. שוב הכניסו את כולנו למקוה כדי לצפות באנשים שהופשטו עירומים לעינינו, כדי שהקהילה כולה תחליט אם טבלו ושרץ בידם ותסקול אותם באבנים. המימסד הדתי יודע לזרוק עצם למבקריו בכל עת שהוא חושש שהמיאוס מהסד הדתי שבו נאסרנו כולנו, מאז ויתרה מדינת ישראל על זכותה וחובתה להנהיג הליך נישואים אזרחי שיוויוני שהולם את הכרזת השיוויון ללא הבדל מין ואת מושגי חירות וכבוד האדם בימינו, עלול לערער את שלטונו. במקום החקיקה הדחופה ביותר במדינתנו: חקיקת חוק נישואים וגירושים אזרחיים שיוויוניים, שיותיר את הנישואים והגירושים הדתיים כאפשרות בחירה בלבד, ויאפשר למי שאינם מעוניינים בהם לבסס זוגיות על עקרונות השיוויון, החירות וכבוד האדם המקובלים בזמננו, נקראנו להתאסף סביב המקוה של מֶץ ולידות אבנים בבן הסורר וממרה את פי רבני הדור, על פי התקנות הנועזות שהנהיגו בעיר רבנו גרשום ורבנו תם לפני בערך אלף שנה – ואכן הן היו בהחלט נועזות וחדשניות לזמנן ולמקומן, אבל מאז השתנו כמה דברים בעולמנו, אם מותר לקרוא לו עולמנו, כי העולם שתושבי ישראל, ובפרט נשות ישראל, חיות בו, רחוק מאד מהעולם שבו ענה ראש ממשלת קנדה הנבחר שנשאל מדוע מינה נשים למחצית ממשלתו: "כי עכשיו 2016". אצלנו לכל המאוחר 1116, ואנחנו עוד אמורים להתפעל מכך. לא במקרה התמסרו אנשי הבית היהודי להליך הדוחה הזה – הם לוחמים כדי להחליף את הרבנים החרדים שהשתלטו בעשורים האחרונים על המימסד הדתי במדינה ברבנים מאנשיהם הציונים-דתיים, ולא כדי לבטל את שליטתו של המימסד הדתי בחיי הישראלים ולספק לתושבי ישראל שאינם מעוניינים בדיני האישות ההלכתיים, כלים לחיות את חייהם על פי אמונתם.

ואני חשה זעם על כך שמדינה שטוענת שהיא מיוסדת על עקרון השיוויון מפקירה את תושביה לשלטונו ולהלכותיו של מימסד דתי שמיוסד על עקרון אי השיוויון בין נשים וגברים, על יחס לאשה כאל חיה טמאה, שקולה מבוזה וגופה מבוזה והיא נחשבת לרכושו של אביה עד שהיא הופכת לרכושו של בעלה הוא בעליה, ומכך אין לה מוצא אלא במותו – ובלבד שמות זה ידוע וברור – או ברצונו של בעלה הוא בעליה לשחררה ולהתירה לכל אדם. ואני חשה זעם על החברה הישראלית ובפרט על אלה מתוכה שרוממות החירות וכבוד האדם בפיהם, אבל גורלן של נשים במדינת ישראל איננו מעניין אותם והם מקבלים את המצב הנוכחי כנסבל ומסבים את עיניהם מהסובלות. לא מזמן הקדישה צופית גרנט את תכניתה "אבודים", שעוסקת לרוב במציאת הורים שנעלמו או אחים שהופרדו ועקבותיהם לא נודעו, לאשה ששלושים ושתיים שנים היתה עגונה לאחר שבעלה נמלט לארגנטינה ונעלם שם, והותיר אותה לבדה עם שלוש בנותיהם, שקועה בחובות שגילגל עליה ועגונה. האשה יצרה קשר חדש עם גבר ואפילו הרתה לו, אבל כשהבינה את מצבה הפילה את עוברה, כדי לא ללדת ממזר. במאמצים רבים, אחרי שנתיים וחצי של תחקיר, הצליחו אנשי ערוץ 2 לאתר את הבעל בישוב נידח בארגנטינה ולזמן למקום רב, כדי שאחרי שלושים ושתיים שנה, כשהיא בת יותר מששים, תוכל האשה לקבל גט ולהיות חופשיה מהקשר לבעל שהרס את חייה. ברגע של זעם התפרצה צופית גרנט וזעקה: "אני במקומה הייתי תובעת את הרבנות, הייתי עושה תקדים במדינת ישראל". ואכן כיצד ייתכן שבמדינת ישראל בשנת 2016 מושגים כמו עגינות וממזרות הם מציאות ולא זיכרון מזעזע מעידן שעבר? לפני כמה חודשים שמענו בקול גדול כמה לא מתאים לזמננו שגברים ישלמו לנשים מזונות. ממילא מתחשבים בתי המשפט בקביעת דמי המזונות במצבו הכלכלי של הבעל ותמיד התחשבו בכך, ואלה כמובן דמי מזונות לילדים בלבד – רק במקרים נדירים ביותר, כשהאשה כבר מבוגרת או חולה ויש לה קושי מיוחד להתפרנס, תזכה גם האשה לקבל מזונות. אבל את המצב המחפיר שבו נשים הן רכוש בעלן עד שיתרצה לשחרר אותן או עד שיתברר במובהק שהלך לעולמו, איש איננו חושב להפסיק. שום בית משפט בישראל לא פסק, שעקרונות חירות וכבוד האדם אינם מאפשרים מצב שבו אשה קשורה עשרות שנים, אולי עד מותה, לבעל שברח ממנה ונעלם, שעגינות וממזרות הם מושגים שמתאימים לחברה שיש בה עבדות, שאנשים שלא פשעו שום פשע יכולים לאבד בה את חירותם ולהפוך לאסיריו של אדם אחר רק משום שכך התחשק לאותו אדם, ועד שיתרצה לשחררם אין להם שום מוצא מכלאם. אפילו חקיקת חוק שיתיר לאחר מספר שנים סביר, שלוש או חמש שנים לכל היותר, התרת עגונה שבעלה נמלט ונעלם ואפשר לראותו בהחלט כמי שנתן לה גט פיטורין, חוק שהיה אולי אפשר להשיג לו תמיכה ציבורית רחבה, אין איש מציע לחוקק. ומיד קמים אלה שטוענים שגם גברים הם עגונים. אין כזה דבר עגון. יש רק עגונות. גבר, גם אם הוא נשוי, יכול לחיות עם כמה נשים שהוא רוצה ואין שום סנקציה נגדו, הלכתית או חוקית, כל עוד איננו נושא לאשה רשמית יותר מאשה אחת. גבר שחי עם אשה שאיננה אשתו איננו אסור לרעייתו ופילגשו או לכל אשה אחרת כפי שהאשה הופכת אסורה לבעלה ולבועלה, וילדיו מנשים פנויות שאינן רעייתו אינם ממזרים. רק הנשים חייבות נאמנות לבעליהן, ואפילו בגדו בהן וברחו מהן וחיו עם נשים אחרות ולא פירנסו אותן ואת ילדיהם המשותפים ואפילו גזלו את רכושן ושיקעו אותן בחובות. אין סנקציות כנגד גברים כאלה בהלכה וגם לא בחוק המדינה, שמניח גם למימסד הרבני וגם לבעלים לשלוט בנשים כאילו היו שפחות ולהתעלל בהן. לאשה אין שום אפשרות לתבוע גט אם בעלה חי עם אשה אחרת. בישראל של 2016 זו איננה עילה לבקשת גט. מישהי שמבינה אמרה לי בזמנו שאזהר מהעלאת טענה כזו בבית הדין הרבני, כי יאמרו שאני קנאית, ואשה קנאית צריך להעניש. בישראל של 2016 אסור לאשה אפילו לכעוס שבעלה עזבה למען אחרת, כי נאמנות בתפיסה ההלכתית היא רק של אשה לבעלה. הבעל מבחינת ההלכה איננו חייב לרעייתו אלא הולדת ילדים ותשלום מזונות. בעיקרון הוא יכול לחיות בקצהו השני של העולם ועם כמה נשים שיבחר. והאשה צריכה לשמוח בשמחתו.

וכן, יש רבנים צדיקים וטובים שעושים הכל להתיר עגונות. אבל גם מכך אני מתקשה להתפעל. מדינת ישראל איננה רשאית להפקיר את אזרחיותיה לרצונם הטוב של הרבנים או הבעלים. הגיע הזמן שיהיו בישראל חוק נישואים וגירושים והליכי נישואים וגירושים שהולמים את עקרונות השיוויון, החירות וכבוד האדם – וגם אשה היא אדם שנברא בצלם, כמו שנאמר זכר ונקבה בראם. הגיע הזמן שמושגים כמו עגינות וממזרות ייאסרו בחוק, כפי שהחוק אוסר על כליאה ועבדות של אדם. הגיע הזמן שתקנות רבותינו זכרונם לברכה יחזרו לספרי ההיסטוריה, ושמדינת ישראל תכיר סופסוף בכך שנישואים אינם מכירת אשה מגבר לגבר, אלא התקשרות חופשית, שיוויונית ורצונית בין שני בני אדם שווים וחופשיים, שכל אחד מהם רשאי למחות על פגיעה בנאמנות או באיכות החיים, ולסיים את הקשר בצורה מכובדת וללא פגיעה בזכויותיו. הגיע הזמן, כבר מזמן בא הזמן.