אסור להחשות על ההסתה נגד ריבלין

אסור להחשות אפילו לרגע על ההסתה המחרידה של אנשי הליכוד נגד הנשיא רובי ריבלין, שסירב להעניק חנינה נוספת, חנינה גמורה לרוצח המחבל הפצוע אלאור אזריה, ובכך סיכל את שאיפתם של חברי כנסת מהליכוד לקדם התרת דם של ערבים, בטענה שמותר לרצוח מחבלים גם כשהם פצועים וחסרי אונים. לא מותר אלא אסור להרוג רוצח שכבר נפצע קשה ואינו מהוה סכנה. אסור לא רק לפי חוק המדינה וחוק העמים, אסור גם לפי ההלכה היהודית להרוג רודף אם אפשר לעוצרו בפגיעה באיבר מאיבריו מבלי להביא למותו, לידיעת הימין ששכח מה זה להיות יהודים, כמו ששכח מה זה להיות בני אדם. דבריה גסי הרוח של מירי רגב השפלה נגד הנשיא היו מעוררי חלחלה, וכל עוד מיטיבה ומרוממה בנימין נתניהו לא יסתייג מהם מפורשות, צריך לראותם כאילו יצאו מפיו שלו, כמו גם דבריה של נאוה בוקר התלויה אף היא בגלימתו של ראש הממשלה, ומביש ומחפיר שהשר לביטחון פנים מסתייג אף הוא, גם אם ביתר נימוס ואיפוק, מהחלטתו הצודקת של הנשיא, ואף טוען שההסתה המזעזעת כנגד הנשיא אינה הסתה. לא זו בלבד שזו הסתה לשפיכת דמו של הנשיא, אלא שהסתה זו מתנהלת כעת בחסות ובעידוד הממשלה וראש הממשלה.

ההקלות שהקלה המערכת המשפטית והצבאית עם אלאור אזריה הינן כבר הקלות מופלגות: במקום הרצח שכולנו צפינו בו במו עינינו, הוא הואשם בהריגה, במקום העונש הראוי של כמה שנות מאסר הוטל עליו עונש קל של שנה וחצי בלבד בכלא, שממנה עוד הפחית הרמטכ"ל כמה חודשים, הפחתה שגם היא כבר היתה מעל ומעבר למידת הרחמים. כל חנינה נוספת היתה מסר ברור של התרת דמם של ערבים בכלל, לא רק של מחבלים, ועל כך מעידה הכאפיה שחובשים המסיתים לשפיכות דמים על ראשו של ריבלין, כפי שחבשוה בעבר על ראשו של יצחק רבין, בטרם שפכו את דמו. לא תרצח הוא תמרור האזהרה הגדול ביותר של האנושיות. מי שפוגע בו מחליק במידרון החלקלק ביותר של גלישה לאובדן האנושיות ושפיכות הדמים, וממשלת הליכוד-הבית היהודי-ישראל ביתנו מחליקה במהירות במידרון החלקלק הזה, מהתרת דמם של מחבלים להתרת דמם של ערבים בכלל, ומהתרת דמם של ערבים להתרת דמם של יהודים שמתייצבים באומץ נגד התרת דמם של ערבים, הרמטכ"ל גדי אייזנקוט והנשיא רובי ריבלין, ואסור אפילו לרגע להחשות על כך, כל מי שעוד נותרו בו אנושיות ואימה מפני אובדנה הגמור, אסור לו להחשות אפילו לרגע, והוא חייב לזעוק נגד התרת הדם וההסתה בכל כוחו, כי השעה היא שעת סכנה.

הפגנת תמיכה בנשיא של תנועת דרכנו מחר, יום ג' בשעה 11 בבוקר מול בית הנשיא

עצומת תמיכה בנשיא

הבחירות לנשיאות

לא הופתעתי במיוחד לשמוע ביום ששי האחרון על החקירה נגד פואד בן-אליעזר באשמת קבלת שוחד מאחד מבעלי חברת הקידוחים הציבורית שֶמֶן, אברהם נניקשווילי, שהעביר לידיו מיליוני שקלים לקניית דירה מפוארת. ארבעה ימים קודם לכן, ביום שני ה-2 ביוני, פירסם אבי בר-אלי ב"דה מארקר" כתבה על קשרי מפלגת העבודה עם יו"ר ועד פועלי נמל אשדוד אלון חסן ועם ג'קי בן-זקן, בעל המניות העיקרי בחברת שמן. שניהם נחקרים בחשד שעיסקה שבה שולמו מיליונים מחברת שמן לחברת דנה הקשורה לאלון חסן, כביכול עבור שכירת שטחים בנמל אשדוד, בעוד חברת דנה מעבירה כספים לקבוצת הכדורגל מ.ס. אשדוד שאף היא בבעלות ג'קי בן-זקן, הינה למעשה עסקת שוחד סיבובית. זו היתה אחת משורת כתבות על חקירת השחיתות בנמל אשדוד, אבל היא פירטה בצורה המפורשת ביותר את קשריהם של עופר עיני ופואד בן-אליעזר עם אלון חסן וג'קי בן-זקן, ואת האופן שבו נקשר לעניין הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. לדברי בר-אלי, אשכנזי התמנה בנובמבר 2011 ליו"ר דירקטוריון שמן בשכר של 100 אלף שקל בחודש ותיאם עם אלון חסן את העברת הכספים משמן לחברת דנה. בראשית 2013 הסיר עופר עיני את תמיכתו משלי יחימוביץ' והחל לפעול להדחתה. העיתונאית מזל מועלם דיווחה באותם ימים על כך שעופר עיני ופואד בן-אליעזר מתכננים להריץ לראשות מפלגת העבודה את גבי אשכנזי, בחלוף תקופת הצינון שאז עדיין נמצא בה. בינתיים התקיימו בחירות במפלגת העבודה ושלי יחימוביץ' הפסידה את ראשות המפלגה ליצחק הרצוג. לדברי אלון חסן הוא סייע ליחימוביץ' להיבחר לראשות המפלגה, אבל לאחר שתקפה אותו בעקבות פירסום התחקירים על עסקיו הפרטיים והתנהלותו בנמל אשדוד, הוא פעל להדחתה. חסן מצדו מאד השתדל להציג את עצמו כמי שיכול להביא לבחירת מועמד לראשות מפלגת העבודה או להדחתו. אם כך הדבר וגם אם לא, בוודאי עשה לשלי יחימוביץ' טובה גדולה כאשר פעל נגדה. גם פעילותו של פואד להדחת יחימוביץ', שגרמה לה לסרב לתמוך במועמדותו לנשיאות ולהודיע על תמיכתה ברובי ריבלין, היטיבה עמה.

עוד סיפר בר-אלי בכתבה על כך שג'קי בן-זקן ביקש מעופר עיני לתווך בסכסוך בין לימור ליבנת ליו"ר ההתאחדות לכדורגל אבי לוזון. במסגרת ההסכם שגיבש עיני הודיע אבי לוזון על עזיבת תפקידו. בפברואר השנה פרש עיני במפתיע מראשות ההסתדרות ולאחרונה נודע שהוא עצמו עומד להחליף את אבי לוזון בראשות ההתאחדות לכדורגל! האם גם מאחורי מעברו של עיני מן ההסתדרות אל ההתאחדות לכדורגל מסתתרת גם כן איזו עיסקה מבאישה? מכל מקום העניין אומר דרשני. עוד מספר בר-אלי שהאחים יניב ואורי בלטר, ראשי חברת דנה ומקורביו של אלון חסן, קבעו את חקירתם הראשונה במשרדי העמותה להקמת מרכז רבין בתל-אביב. אכסניה נאה.

וכך סיים בר-אלי את כתבתו: "רק מוח פרוע יכול אפילו לדמיין תרחיש שבו פוליטיקאים בפוטנציה קונים תמיכה של ועדי עובדים שבוחרים בהם בכספי ציבור או בשתיקה – ומלבינים זאת בחברות ממשלתיות או בקבוצת כדורגל."

להלכה היתה הכתבה צריכה להרעיד את אמות הספים: בר-אלי האשים פוליטיקאים של מפלגת העבודה, ביניהם פואד בן-אליעזר, במעורבות בקניית תמיכתו של אלון חסן באמצעות כספי חברת שמן שהיא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה. שאלה נוספת שלא הועלתה בכתבה אבל הטרידה אותי מאד, היא האם מישרת יו"ר דירקטוריון שמן בשכר של מאה אלף ₪ לחודש היתה בעצם טובת הנאה שעופר עיני ופואד בן-אליעזר סידרו לגבי אשכנזי, כדי שבבוא היום יהפוך ליו"ר מפלגת העבודה מטעמם ויהיה חייב להם? והשאלה שהטרידה אותי כבר כאשר יצחק הרצוג נבחר ליו"ר מפלגת העבודה והדיח את יחימוביץ': האם הבחירות האלה נעשו בכספם של אנשי עסקים ששלי יחימוביץ' איננה נוחה להם, ומה הדבר אומר על היו"ר הנבחר יצחק הרצוג? נדמה לי שכבר קיבלתי חלק מן התשובה.

קשה שלא לחשוד שגם תמיכתה של מפלגת העבודה בראשות הרצוג בפואד בן-אליעזר לנשיאות, וזאת למרות רינונים כאלה ואחרים, בפרט בעניין מימון הדירה, לא היתה אלא תשלום של הרצוג לבן-אליעזר על הסיוע שסייע לו האחרון להיבחר ליו"ר מפלגת העבודה. אולי לא היתה להרצוג ברירה, אבל בכך הוא הכשיל את עצמו ואת מפלגתו, שהיא גם המפלגה שאני נוהגת להצביע לה, וכנראה אמשיך להצביע לה מחוסר ברירה אחרת. אבל כרגע אני די נגעלת מהמפלגה הזאת, למרות שאת בן-אליעזר דוקא חיבבתי. שמחתי שהצילו את חייו. התפלאתי שרצה להיבחר לנשיא רק מפני שחשבתי שהוא חולה מדי לתפקיד התובעני הזה, שבניגוד לכל מה שאומרים וכותבים הוא תפקיד רב סמכויות ורב השפעה, כפי שהוכיחו כמה וכמה נשיאים, שמעון פרס הוא רק הבולט שביניהם. לבד מסמכויותיו החשובות בהטלת תפקיד ראש הממשלה על המועמד שסיכוייו טובים יותר – תפקיד שיכול להיות מאד משמעותי במצבים מסוימים שכבר אירעו במדינתנו, וסמכות החנינה המאד חשובה ורגישה, יש לנשיא השפעה גדולה על מדיניות ישראל, ובהיותו ראש מדינה יש לו נגישות עצומה לזירה הבינלאומית. הייתי מאד רוצה שהעם כולו יבחר את הנשיא הרצוי לו, גם אם המשטר במדינתנו איננו משטר נשיאותי, ושתינתן לכולנו האפשרות להשפיע על זהותו של נושא המישרה הרמה.

אין לי סבלנות לאלה שמצקצקים בלשונם על כך שמועמדותו של פואד סוכלה ברגע האחרון ובמקום למצוא פסול במעשיו הם מוצאים פסול דוקא בחשיפת המידע. גם אינני מאמינה שמדובר במידע שמסר אחד מיריביו: מרגע שנפתחה חקירה רשמית בעניין חשד למעשי שחיתות בנמל אשדוד, היה בן-אליעזר על הכוונת. קשריו עם החשודים במתן ובקבלת שוחד היו עזים מדי. רבים גם ידעו עליהם, לי עצמי הספיקה כתבתו של בר-אלי והתרשים שצויר מעליה על קשרי בכירי העבודה עם אלון חסן ומקורביו כדי להבין שמשהו עומד להתפוצץ, ואני רק אזרחית שאינני מעורה לא בפעילות מפלגתית ולא בנמל אשדוד, שזכיתי לראותו לראשונה ולאחרונה בהיותי ילדה קטנה בעת בנייתו. כבר אינני זוכרת מי היה זה שהזמין את אבי לצפות בראשית שנות הששים בנמל ההולך ונבנה. מי תיאר לעצמו כמה שערוריות עתיד לספק המקום הזה. וחשבתי לתומי שאלה שמעורים בפוליטיקה ובעסקים מקפידים לקרוא את דה מארקר. כנראה שהיו עסוקים בעניינים אחרים, או העדיפו לעצום עיניים.

נשיא מדינת ישראל צריך להיות אדם נקי כפיים ולא רק אדם חביב על רבים, שבן-אליעזר בהחלט הינו. אבל עכשיו אני חושבת שלחביבות הזאת היה צד מאד מאיים, הצד של עופר עיני ואלון חסן וגבי אשכנזי, שהם אנשים הרבה פחות חביבים מבן-אליעזר. כנראה החביבות הזאת, שהשפיעה גם עלי לחבב אותו, הרדימה הרבה אנשים, גם כאלה שנמצאים בשמירה ואסור להם להירדם.

שלי יחימוביץ' ומיקי רוזנטל הודיעו על תמיכתם ברובי ריבלין לנשיאות. יחימוביץ' עקבית בתמיכתה בריבלין – היא תמכה בו גם מול שמעון פרס שנבחר מטעם קדימה, והיא טוענת שהיא תומכת בו בגלל הגינותו ומאבקו נגד חוקים אנטי-דמוקרטים, וזה אולי נכון. אני מניחה שהיא החליטה לתמוך בריבלין גם, אם לא בעיקר, כדי לפגוע בבן-אליעזר שפעל להדחתה וביצחק הרצוג שנבחר במקומה. גם בין אנשי מר"ץ יש לריבלין תומכים, אבל רוב סיעת מר"ץ תתמוך בדליה דורנר לנשיאות, והייתי שמחה אם גם מפלגת העבודה היתה תומכת בה. אולי לרובי ריבלין יש הרבה מעלות, אבל אני, שחושבת שלנשיא יש השפעה הרבה יותר גדולה מכפי שאנשים מבינים, אינני רוצה בנשיא שתומך בארץ ישראל השלמה, אלא בנשיא שתומך בחלוקת הארץ לשתי מדינות, ישראל ופלשתין. גם התקפתו של רובי ריבלין על דורית בייניש והתנגדותו למינויה לנשיאת בית המשפט העליון, שהיתה רוויה בנימות של שנאת נשים, עדיין זכורה לי מאד, גם אם אנשים אחרים העדיפו להתעלם ממנה ולשכוח אותה. הייתי מעדיפה שמפלגת העבודה תתמוך בדליה דורנר. קראתי את דברי המתנגדים לכך ששופט בגימלאות יתמנה לנשיא, אבל אינני מסכימה להתנגדות הזאת. בוועדה למינוי שופטים יושבים גם פוליטיקאים, ומועמדים לבית המשפט העליון בהחלט נשקלים גם על פי עמדותיהם הפוליטיות. בשיטת המימשל שלנו אין הפרדה גמורה בין הרשויות אלא מערכת זיקות ביניהן, בין הממשלה לכנסת ובין שתיהן לבין בית המשפט העליון. היו מי שהציעו לאחרונה שהמועמדים לנשיאות יעברו קודם לכן שימוע ויענו על שאלות. הצעה דומה הוצעה גם לגבי שופטים עליונים, וכך נהוג בארצות-הברית. אני חושבת שאלה הצעות טובות. אף פעם אי אפשר לדעת יותר מדי ולבדוק יותר מדי את עמדותיהם ומעשיהם של מועמדים למישרות חשובות. לשופטים כמו לכל האדם יש עמדות פוליטיות ואין בכך שום רע. שופט כמו נשיא הוא אדם פוליטי, ואין זה סותר את העובדה שעליו לפסוק את פסיקותיו ללא משוא פנים, העיקר שלבו טהור וידיו נקיות.

     

נאום ריבלין ועקרון ההגדרה העצמית

כמובן שנאומו של יו"ר הכנסת רובי ריבלין בטקס הזיכרון ליצחק רבין לא היה נאום הולם לטקס זיכרון. כמובן שהוא היה מאד לא הוגן כלפיי יצחק רבין ומאד לא מנומס כלפיי בני משפחתו. כמובן שניסיונו לתאר את רבין, ובאמצעותו את השמאל, כמי שמתנגד לדו-קיום של יהודים וערבים, ואת הימין הפונדמנטליסטי כמאמין בדו-קיום יהודי-ערבי במדינה יהודית אחת גדולה, הוא ניסיון צבוע ומקומם. ובכל זאת מאד שמחתי על הנאום הזה, קודם כל כי הוא לא היה משעמם כמו רוב הנאומים ברוב הטקסים, ושנית כי הוא גרם לכך שבטקס פרשו הדוברים ביתר בהירות את קשת הדיעות מקצה לקצה, וזה מה שיפה בדמוקרטיה, שאפשר לפרוש את קשת הדיעות ולחדד את הדיעות בפולמוס בלי להרוג אחד את השני. ויחד עם זאת אפשר היה לראות גם את מגבלות השיח הפוליטי הישראלי, שמתקשה להיות אידיאולוגי במוצהר, אלא בורח תמיד אל הניסיון להיות פרגמטי. אפילו ריבלין עצמו ניסה להציג את עצמו כפרגמטי, כאשר טען שפיתרון שתי המדינות – שבעצם לא נוסה מעולם – נכשל כביכול, כאילו הכיבוש הישראלי של יהודה ושומרון ועזה הוא כזאת הצלחה גדולה ומוכחת. אבל גם אהוד ברק ושלי יחימוביץ' כשהתפלמסו איתו, התייחסו יותר לסכנה שבאובדן הרוב היהודי ולעמדות המקובלות על רוב הציבור, שאלה אכן עניינים פרגמטיים, ולא לעניין האידיאולוגי, ואני רוצה למלא כאן את החסר.

התמיכה בעקרון שתי המדינות לשני עמים איננה נובעת מכך שיהודים וערבים אינם מסתדרים אלה עם אלה, אלא מהכרה בעקרון ההגדרה העצמית של העמים, שבשמו תבעה גם התנועה הציונית לעצמה את הזכות להקים מדינה לעם היהודי במולדתו ההיסטורית. עקרון ההגדרה העצמית מכיר בזכותו של עם לבטא את מאוויו הלאומיים בהקמת ישות פוליטית עצמאית, לפחות אוטונומיה, אבל עדיף מדינה. מדינה מאפשרת לעם לממש את לאומיותו, תרבותו, דתו, שפתו, מסורתו וכל מאפייניו הלאומיים בחיי היומיום שלו, כפי שמדינת ישראל מאפשרת לעם היהודי למשל לחיות בשפה העברית ועל פי לוח השנה היהודי, לשבות ביום השבת, לחגוג את החגים היהודיים ולצום ביום הכיפורים מבלי שיצטרך להסביר למישהו שמתקשה מאד להבין, מדוע איננו יכול להופיע ביום הכיפורים לבחינה או לסעודה חגיגית לרגל פתיחת שנת המסחר או שנת הלימודים, חוויה מביכה שכמעט כל יהודי שחי מחוץ לישראל עבר בחייו. אחד הדברים שיפים בעיניי במיוחד במדינת ישראל הוא שהכנסת שלנו איננה פועלת בשלושת ימי המנוחה של הדתות הגדולות, והבחירות שלנו אינן מתקיימות בימים אלה, אפילו לא ביום ראשון שבאירופה נוהגים לערוך בו בחירות, כי לכל ימי המנוחה יש מעמד שוה. כשחייתי במדינה אחרת והוזמנתי בקביעות לאירועים שלא יכולתי להשתתף בהם ביום השבת, למדתי להעריך את זה.

כולנו יודעים שלקיומה של מדינת ישראל יש חשיבות עצומה לא רק ליהודים שחיים בה, אלא גם ליהודים שבוחרים לחיות מחוץ לגבולותיה. קיום המדינה העניק להם ביטחון שלא היה ליהודים מעולם קודם לכן, ומעמד שונה בארצותיהם, כמו גם מרכז תרבותי יהודי שהם יכולים לינוק ממנו גם בחיותם בגולה.

לכל הדברים האלה שואף גם העם הפלשתיני, וגם אם נכנה אותם ערביי ישראל זה לא ישנה דבר. זהו ציבור לאומי שונה שרוצה לממש את לאומיותו בישות מדינית משלו, ומי שמכיר בזכות ההגדרה העצמית חייב להכיר בזכות הזו שיש לעם הפלשתיני להגדיר את עצמו במדינה משלו. ההכרה הזו איננה קשורה כלל בשאלה האם הערבים והיהודים יכולים לחיות במדינה אחת או לא. ישנם ערבים שחיים במדינה יהודית וישנם יהודים שחיים במדינות ערב. אין ויכוח שהדבר אפשרי, אבל אין לכך כל קשר לשאיפה הלאומית של הפלשתינים לזכות בישות לאומית משלהם, בין אם קיומה נוח לישראל ובין אם לאו.

פיתרון של שתי מדינות לא נועד לפתור את בעיית היחסים בין יהודים וערבים בארץ-ישראל, אלא לאפשר לכל אחד משני העמים החיים בארץ-ישראל לממש את מאוויו הלאומיים ברמה היומיומית, כך שהפלשתיני יוכל לטפל בענייניו לפני רשויות פלשתיניות הדוברות את שפת אמו ולחנך את ילדיו על פי אמונותיו, שרובן למרבה הצער אינן נעימות כלל לשכניו היהודים, אבל הן זכותו כציבור לאומי הזכאי להגדרה עצמית.

רעיון המדינה האחת, בין אם הוא מגיע מצדה הימני של המפה הפוליטית ובין אם הוא מגיע מצדה השמאלי, שולל מאחד העמים או משני העמים החיים בארץ-ישראל את האפשרות לממש את זכות ההגדרה העצמית שלהם, ולכן הוא פיתרון פסול. הוא פסול קודם כל מבחינה אידיאולוגית, ורק אחר כך מבחינה מעשית.

הייתי רוצה שמנהיגי השמאל בישראל לא יפחדו לדבר על זכות ההגדרה העצמית של העמים והחובה לכבד אותה, כמו גם הזכות לדרוש ולממש אותה. הייתי רוצה שהשיח הפוליטי בישראל יהיה גם שיח של זכויות ועקרונות, ולא רק שיח ששואל, דבר שאיננו בהכרח מכבד אותנו, מה נעשה עם מיליוני אזרחים ערבים.