התדמית חשובה מחיי הילדים

 

הדבר הכי מוזר לי בפרשת מותם של שני התינוקות במעון החרדי הפיראטי, הוא ההתגייסות החרדית להגן על בעלת המעון, גם מצד הורים לילדים ששהו כעת במעון, וגם מצד כאלה שילדיהם שהו בו בעבר. הגדילה לעשות מישהי שטענה שששת ילדיה חונכו במעון הזה אצל אותה גננת, והתקשרה מארצות הברית לתכניתו של עודד בן-עמי כדי לספר בשבחה של הגננת, שלדבריה גידלה את ילדיה במסירות רבה והיתה לה כאם וכסבתא לילדיה. נכון שבימינו אין זה קשה במיוחד להתקשר מחו"ל ולנהל שיחת וידאו עם ערוץ טלוויזיה, ובכל זאת נדרש עניין מיוחד כדי להיות מודע להתרחשויות בירושלים ולהשתקפותן בתקשורת ההמונים, ולנסות להשפיע באופן כזה על דעת הקהל בציבור צופי הטלוויזיה, שלפחות לפי הדעה המקובלת החרדים אינם נמנים עליו. היה ברור שהדוברים החרדים בשבחה של הגננת רואים את עצמם כנציגי וכדוברי הציבור החרדי כלפי הציבור שאיננו חרדי, כלומר מראש בעמדת התגוננות. ועדיין, כשמשווים את הזעם ההורי במקרים של גננות מתעללות או של מקרי פציעות ומוות של פעוטות בגנים ומעונות בציבור הכללי, את הדברים הקשים שמטיחים הורי הילדים במקרים כאלה בגננות ובמטפלות שסרחו או התרשלו בטיפול בילדיהם, ואת דרישותיהם הבלתי-מתפשרות לענישה מחמירה כלפיהן, אי אפשר לחמוק מתמיהה על ההתגייסות החרדית הזו להגנה על הגננות והמטפלות במעון שבו אירע האסון, ושאנשי משטרה שנקראו למעון בעקבות מות הפעוטות תיארו בו הזנחה קשה ותנאים בלתי ראויים, שמתאימים יותר להגדרה המזעזעת לכשעצמה "מחסן ילדים" יותר מאשר לכינוי "מעון חינוכי". יתרה מכך, לא נשמע בקהילה החרדית שום קול אחר, שום קול מבקר ומוחה, אפילו לא מגורמים שמכונים "חרדים מודרניים", או מחרדים משכילים שהם אנשי חינוך.

אי אפשר להימנע מהמחשבה שהחרדים רואים את עצמם כקהילה נפרדת מהציבור הכללי במדינה, שפועלת למול הציבור הכללי ככת נרדפת, שהאינטרס הראשון במעלה שלה הוא לגונן על תדמיתה הפגועה, ולא לברר כיצד קרה האסון וכיצד ניתן למנוע אסונות נוספים. קשה גם להימנע מהמחשבה שיש כאן איזו הכוונה ממנהיגי הציבור החרדי או לפחות מהנהגה מקומית, שכונתית או עירונית, ואולי גם לחץ חברתי, שלא לבקר את הגננת אלא בראש וראשונה להגן על תדמית הקהילה החרדית, ולהסביר שהאסון נובע מכוח עליון ולא מהתנאים הלא ראויים שבהם הוחזקו הילדים, ממספרם הגדול הרבה יותר מדי למול כוח האדם המצומצם שהיה אמור לטפל בהם ולדאוג לרווחתם, ולמול המקום הקטן והצפוף והבלתי מתאים שעמד לרשותם. גם ההתנגדות הפרועה והאלימה לנתיחת הגופות, נראתה יותר כניסיון למנוע בירור מדויק של סיבת המוות כדי להקשות על הרשעת הגננות או המטפלות, וכמוה גם התוקפנות והאלימות הקשה כלפי עיתונאים שסיקרו את האסון ואת ההפגנות נגד נתיחת גופותיהם של התינוקות שנפטרו. נכון שאלימות זו איננה מיוחדת למקרה הנוכחי וכבר נצפתה במקרים רבים אחרים.

ודווקא המאמץ הזה לגונן ולהצדיק יוצר התרשמות הפוכה לגמרי, יוצר תחושה של קהילה שמתייחסת לילדיה באטימות לב, מפקידה אותם כחפצים קלי-ערך במקומות בלתי ראויים ובידי אנשים בלתי ראויים, ונלחמת על הזכות להמשיך ולהעמיד פנים שהכל כשורה, ולהמשיך בהפקרת הפעוטות, ובלבד שימשיכו להתקיים אותם מקומות בלתי חוקיים שגובים מחירים נמוכים בהרבה מן המחירים המקובלים במעונות המוסדרים כגון אלה שמפעילים ארגונים כויצ"ו ונעמ"ת. הנורא מכל הוא שהמעון שבו קיפחו שני תינוקות רכים את חייהם, מתואר כמעון "ברמה גבוהה", שנחשב מבוקש ושלפיכך המחירים שנגבו בו היו גבוהים מהמקובל במעונות פיראטיים דומים, שמפחיד אפילו לדמיין מה מתרחש בהם.

חרדים תוקפים נהגים ערבים

 

לתדהמתי גם אלה שהתייחסו לעובדה שנהג האוטובוס שדרס נער חרדי בהפגנה נגד הגיוס בירושלים, הותקף קודם לכן על ידי המון נערים חרדים שרצו לפגוע בו בשל היותו ערבי, לא הזכירו את העובדה שכבר במשך חודשים מותקפים נהגים ערבים בירושלים על ידי חבורות של נערים חרדים, שמקללים אותם, שופכים עליהם מים, זורקים עליהם חפצים ואף מכים אותם, וכי הנהגים חזרו וביקשו אבטחה ואף הובטח להם שהם יזכו לאבטחה, אך בינתיים הנהגים מופקרים לשרירות לבם של ביריונים חרדים שהפכו את תקיפת הנהגים לנוהג ולשעשוע. העובדה שמדובר בחרדים הוצנעה עד כה. דווח למשל על תקיפת נהגים ערבים בקרבת אצטדיון טדי, דבר שיצר את הרושם שמדובר באוהדי כדורגל, והתעלמו מכך שבקרבת אצטדיון טדי עוברים קווים שמשרתים את השכונות החרדיות והמתחרדות בית וגן, יפה נוף והר נוף, כמו קו 411 שנוסע דרך שכונות אלה מאצטדיון טדי לעיר בני ברק. להתנכלות הנערים החרדים בירושלים לנהגים ערבים אין קשר לכדורגל ולאלימות במגרשים, אלא להשתוללות הגזענית של תומכי ממשלת החורבן, גם בשטחי הרשות הפלשתינית וגם בשטחי מדינת ישראל, ומותר לחשוד שמה שמעצים אותה הוא הגיבוי הממשלתי של מפלגות בן-גביר וסמוטריץ' לפגיעה בערבים, שמתממשת הן בפוגרומים הבלתי-פוסקים של מתנחלים בפלשתינים והן בהתקפות על ערבים במדינת ישראל. יש נטייה לראות בנוער החרדי תומכים של מפלגות חרדיות, אך חלק לא מבוטל מן הנוער החרדי הולך שבי אחר איתמר בן-גביר, והם מגבירים מאד את כוחו. אמנם הנוער החרדי איננו מעוניין לשרת בצבא, אבל טעות היא להסיק מכך שמדובר ברודפי שלום. לאומנות וגזענות אינן זרות לאווירה בציבור החרדי, וגם אלימות איננה זרה להם, ובפרט כאשר יש לנבלים הזדמנות לחוש את עצמם כפטריוטים. העובדה שנערים הגיעו להפגין נגד גיוס והתנפלו בצעקות "ערבי, ערבי" על נהג אוטובוס איננה צריכה להפתיע. הם לא תקפו את האוטובוס, כפי שהיו מי שטענו בתקשורת, ללא כל בסיס, שהם תוקפים אוטובוסים בגלל שהם מסמלים עבורם את מדינת ישראל. הם תקפו את הנהגים הערבים של האוטובוסים, מפני שביריונים גזענים אלה, שהם גם חרדים, יודעים שניתן לפתוח את דלתות האוטובוס מבחוץ, וכך הם עושים כדי להתנפל על נהגים ערבים ולפגוע בהם. לא במדינת ישראל הם רצו לפגוע, אלא בערבים.

הם גם יודעים כמובן, שמושא ההערצה שלהם, איתמר בן-גביר, הוא שר המשטרה, והגנה על נהגים ערבים איננה בראש מעייניו, בלשון המעטה. כמו הפורעים בשטחים גם הם מרגישים שדמם של הערבים הותר והכל מותר. הנהג הערבי המותקף שחשש לחייו לא טעה. הביריונים החרדים האלה מוכנים גם לרצוח ערבים, ולמרבה הצער שיחתו של הנהג למשטרה להגיע למקום ולהצילו מהתוקפים לא נענתה. במקום זאת ביקשו במשטרה שהפקירה את הנהג להאשימו ברצח, כאילו ניסיונו להציל את נפשו מהתוקפים נעשה בכוונה להרוג את הנער, כאילו מחבל שמתכנן פיגוע היה מתקשר למשטרה ומבקש שתגיע מיד, כפי שעשה הנהג הערבי. למרבה המזל השופטת כבר עמדה על כך שאין שום ראיות לכוונת רצח מצד הנהג, והמקרה נע בין גרימת מוות ברשלנות להמתה בקלות דעת. בכל מקרה במשפטו של הנהג ראוי להביא בחשבון שהתנפלות הנערים החרדים עליו היתה חלק ממסכת פשעי שנאה גזעניים שהפכה למכת מדינה, שהמניע שלהם היה לאומני וגזעני, כפי שעולה מקריאתם "ערבי, ערבי" שנשמעה היטב בסרטונים המתעדים את האירוע, ושהנהג הערבי, גם אם ייקבע שלא היה זהיר ושגרם למות הנער, היה קודם כל קורבן של פשע גזעני ופעל בסכנת חיים.    

אני והביביסטים

 

בשבוע שעבר הייתי בביקור תנחומים בשבעה של אשה שמאד אהבתי, שמתה בגיל מופלג. השיח בשבעה התמקד בשני נושאים: האחד, שהמנוחה ובעלה הקימו משפחה ציונית וחינכו את ילדיהם לציונות, ובהתאם לכך עלתה המשפחה כולה לארץ וכל צאצאיה חיים בישראל, והשני, שהמנוחה, שהיתה בת יחידה, ובעזרת קסם אישי, אנשים טובים שעזרו והרבה מזל, הצליחה לשרוד את השואה, וילדה בן ובת, זכתה לנכדים רבים ולעשרות רבות של נינים, שממחישים את האמרה שכל המציל נפש אחת מציל עולם שלם.

אורחים הלכו ואחרים באו ובשלב מסוים התגלגלה השיחה לחסימות הכבישים בעקבות המחאות ולכך שאנשים נאלצו עקב כך להמתין שעה לאוטובוס, וגם אני אמרתי שאכן חסימות הכבישים מכבידות, ועל כך העירה בתה של המנוחה, לא בלי ציניות, שעדיף שיפסיקו את ההפגנות ואז לא יהיו חסימות כבישים, ואני אמרתי שההפגנות לדעתי מוצדקות, אבל החסימות מכבידות. בשלב זה הייתי רק אני לבדי עם בתה ונכדתה של המנוחה, וכשאמרתי שההפגנות לדעתי מוצדקות הן פשוט שתקו, וגם אני לא רציתי להרחיב בנושא ולהתווכח, כי באתי לניחום אבלים ולא לריב, והעדפתי להחליף נושא ולשבח את יופיו של בית המנוחה ואת הרהיטים והשטיחים הנאים, שאותם הביאה לארץ עם עלייתה, ואז הלכתי לשוק, וסחבתי את הסלים מרחק גדול ברגל ובלי כעס, כי ברור לי שאין ברירה אלא להפגין, כדי להציל את חיי החטופים שהממשלה מפקירה, וכדי לסלק את משטרו של נתניהו, שמזמן הפך למשטר דיקטטורי, ומזה שנה וחצי הוא שופך את דמם של האזרחים.

ברור לי כמובן שאין שום קשר בין החסימות לבין ההפגנות. אין שום צורך בטחוני לחסום את רחוב עזה כאשר מתקיימות הפגנות. ביתו של ראש הממשלה מוגן היטב בגדרות אבן, סורגי ברזל ותריסי ענק, וגם אם יותר למפגינים להתקרב לבית, לא יאונה כל רע לראש הממשלה. החסימות נועדו להעניש את הציבור על ההפגנות בתקוה להמאיס עליו את המפגינים, ולצייר תמונת כזב כאילו המפגינים מסוכנים לראש הממשלה, בדומה לטענת הזוג נתניהו שהמפגינים שצעקו בכיכר המדינה דמוקרטיה, לנוכח שרה המסתפרת, ביקשו לבצע בה לינץ'. המפגינים נגד הדיקטטורה והפקרת חיי האדם של ממשלת נתניהו אינם מסוכנים. נתניהו וממשלתו הם הסכנה, ולא רק לחיי החטופים.

גם אחרי שהלכתי נותרו לנגד עיניי פני בתה של המנוחה כשאמרה שעדיף שההפגנות ייפסקו, ולא הפסקתי לחשוב על הציניות שבה אמרה את דבריה. הרי ההפגנות הן קודם כל על השבת החטופים שעדיין מוחזקים בשבי החמאס וסובלים ייסורי גיהנום, ולכך קשור הכל: הדחת ראש השב"כ מניהול המו"מ להשבת החטופים והדחתו בכלל, קשורה להימנעות הממשלה מקיום שלב ב' בעסקה, וזאת כדי לשמר את חברות מפלגתו של סמוטריץ' בממשלה ולהבטיח את שובם של בן-גביר ומפלגתו לממשלה, כדי להבטיח את אישור התקציב והישרדות הממשלה. הממשלה מקריבה את החטופים כדי לשמר את עצמה, והחטופים ממשיכים לסבול ייסורי גיהנום ועלולים אף למות, והדחת היועצת המשפטית לממשלה כרוכה בהתנגדותה לפיטורי ראש השב"כ ובמעורבותה – ההכרחית על פי החוק – בחקירת פרשת המעורבות הקטארית בתשלומים ליועצו של נתניהו שלא עבר סיווג בטחוני כנדרש מעובד לשכת ראש הממשלה, וכבר הודו כמה מעורבים בהעברת ובקבלת הכסף, שזו שערוריה בפני עצמה שיש לה משמעות קודם כל במישור הציבורי, ורק אחר כך במישור המשפטי.

לא רציתי לשאול את בת המנוחה אם לא אכפת לה מהחטופים. זה ממש לא מתאים לניחום אבלים לשאול שאלה כזאת, אבל השאלה הזו מאד הטרידה אותי. כבר שנים ידעתי שהמשפחה היא ביביסטית מושבעת, שאחרי רצח רבין הם לעגו לאבלים שהם שרים לזכרו כי אינם יודעים להתפלל, ואחרי שנתניהו לא הצליח להקים ממשלה ובנט התמנה לראש ממשלה הם ממש התאבלו על כך שנתניהו הודח מהשלטון ושיוועו לשובו. אז שאלתי את חברתי, בתה של המנוחה, אם נתניהו לא שלט מספיק זמן לדעתה, והיא אמרה מה זה משנה, הצביעו לו, ובעצם אז לא הצביעו לו מספיק אנשים כדי לכונן ממשלה, אבל היא חשבה שרק הוא צריך להיות ראש הממשלה, ואוי אם יתמנה לתפקיד מישהו אחר.

בכל זאת היינו חברות, ופעם אפילו התגאיתי בכך שאינני בוחרת חברים לפי הדעות ושיש לי חברים בדעות שונות ובכל זאת אנחנו חברים, אבל עכשיו, כשיותר מארבעים חטופים שנחטפו בחיים מתו או נרצחו בגלל העיכובים בשחרור, ועוד למעלה מעשרים נמצאים שם בסכנת חיים, ובמיוחד כעת כשצה"ל חזר ללחימה, הפעם היה לי קשה לשאת את הניכור הזה לסבלם של החטופים, שמאפשר לאדם לומר: "יותר פשוט שיפסיקו את ההפגנות", כאילו אי הנוחות של הציבור מן ההפגנות גרוע מהפקרת חייהם של החטופים ומסבלן של משפחות החטופים.

הכעס גרם לי לחשוב על דברים שידעתי גם קודם, אבל קודם הם לא הרגיזו אותי. פתאם חשבתי על כך שצאצאיה של המנוחה רבים כל כך מפני שבנה הפך לחרדי והוליד ילדים רבים שגדלו כחרדים והולידו אף הם ילדים רבים, וגם בן בתה הפך לחרדי והוליד חמישה ילדים, שזה לא הרבה בחברה החרדית ובכל זאת – הם הפכו למשפחה ענקית בגלל ההתחרדות והחרדיות של בני המשפחה.

ואז חשבתי לראשונה על מה שלא חשבתי עליו מעולם קודם לכן: שמשפחתם היא אכן משפחה חיובית ומשכילה ומלומדת  ואוהבת תרבות וספרות ואמנות ומוסיקה ועתירת כשרונות יצירתיים, אבל שמעטים מאד מבני המשפחה הגדולה הזו, שמתהדרת בגודל ובציונות, שירתו בצבא. פתאם שאלתי את עצמי כמה מהם באמת שירתו בצבא? הבנות בכלל לא, אף לא אחת מהן, אבל כמה מהגברים? אולי בעלה של הנכדה שמשפחתם ציונית לאומית ולא חרדית, אולי הוא שירת ואולי גם בניהם ישרתו בצבא. אבל מצאצאיו החרדים של בן הבת ועשרות צאצאיו של בן המנוחה, כמה שירתו או ישרתו בצבא? אני חוששת שמעטים מאד אם בכלל.

וחשבתי על הציונות שהם מתהדרים בה. איזו מין ציונות זו שאיננה שותפה לחוויה המרכזית ולחובה האזרחית הראשונה במעלה במדינתנו: לשרת בצבא. קודם אפילו לא רציתי לחשוב על כך. לרוב הרגיז אותי שאנשים בישראל חושבים שרק השירות בצבא מקנה לך זכויות במדינה, אבל כעת, כשהשירות בצבא מעיק כל כך על רבים כל כך, והחרדים, ובכללם בני משפחה גדולה זו, משתמטים ממנו, ויחד עם זאת יושבים בממשלה ותומכים בממשלה שכופה על הציבור מלחמה אינסופית והפקרת חטופים לצורך קיומה, אינני יכולה לשאת זאת יותר. חשבתי שכל הציונות הזאת היא מעשה הונאה וניצול ושאין להם בכלל זכות מוסרית לכפות עלינו את ממשלת הזדון שהם תומכים בה, ואת החובה להילחם במלחמה שרק הם מעוניינים בה, ולחרוץ את גורל החטופים למוות, וגם את גורלם של חיילים רבים כל כך שמגויסים לשירות ונשלחים אל מותם למען קיומה של ממשלה שמייצגת בעיקר את הלא משרתים והמפקירים.

וגם שאלתי את עצמי עד כמה אנחנו יכולים עדיין להיות באמת חברים, אבל על כך אין לי תשובה.

בשירות נתניהו

 

שני אבות צעירים נהרגו אתמול במסוק שהתרסק והותירו אחריהם שתי אלמנות וחמישה יתומים קטנים. אמרו שזו היתה טעות אנוש. טעויות קורות לאנשים עייפים ושחוקים ממאמץ יתר ממושך. זה כנראה המצב של רוב היחידות הלוחמות, לא רק של יחידה 669. המלחמה היתה צריכה להסתיים זה מכבר, השבויים והחטופים היו אמורים להשתחרר זה מכבר, וכך היו ניצלים עשרות מהם שמתו ונרצחו. אבל נתניהו מאריך את המלחמה כדי לדכא את ההתנגדות ולהישאר בשלטון. אפשר לראות מאופן תכנון המלחמה שהיא נועדה בעיקר למשוך זמן, לדברי נתניהו להימשך שנתיים, עד סמוך למועד הבחירות, ולא קודם לכן. נתניהו התכוון רק למשוך את המלחמה. מעולם לא התכוון למוטט את שלטון החמאס. הרי אין לו פיתרון אחר: הוא איננו מוכן להכניס לעזה את הרשות הפלשתינית, גם לא בלוויית כוחות של מדינות ערב המתונות כולל סעודיה שתנרמל את יחסיה עם ישראל. הצעת זהב כזאת הציע לו הנשיא ביידן בראשית המלחמה. אבל נתניהו רצה מצב מלחמה נמשך בישראל, לא פתרון לרצועת עזה. זה לא השתנה באחד עשר החודשים שעברו מאז. נתניהו איננו מעוניין בפיתרון אלא בהמשך מצב המלחמה. לו רצה למוטט את חמאס היה צריך לתקוף את עזה בכמה צירים, לפחות מצפון ומדרום בו זמנית. אבל כך היתה המלחמה מסתיימת מהר מדי למי שנאחז בכוח בשלטון ברוכבו על סוס המלחמה.

לישראל אין משאבים למלחמות ארוכות. לא משאבים כספיים, לא משאבי כוח אדם, ולא די אמצעי לחימה. התלות בארצות הברית במהלך לחימה ממושכת הופכת לקריטית. הנכונות האמריקנית לתמוך בישראל היא כמעט נס. לפני מלחמת ששת הימים ישראל קנתה נשק, מטוסים וספינות מצרפת. כשפרצה המלחמה הטיל עלינו נשיא צרפת שרל דה-גול אמברגו נשק. ישראל לא יכלה לסמוך עוד על אמצעי לחימה מצרפת. העובדה שארצות הברית החלה לצייד אותנו בנשק ועושה זאת בנאמנות עד עצם היום הזה נראית כיום כמובנת מאליה והיא לא. העובדה שהנשיא ביידן הגיע לישראל לאחר טבח החמאס ושלח לכאן נושאות מטוסים ונשק היתה אמורה לזכות אותו בהוקרה אין קץ. אבל בביקורו אצל משפחתו של החטוף שנרצח אורי דנינו מצא נתניהו לנכון לטעון שהוא עמד לבד נגד נשיא ארצות הברית. לא נגד איראן, לא נגד חיזבאללה וחמאס, נגד נשיא ארצות הברית! נשיא שלא היה לישראל תומך נלהב ממנו. עד כמה אפשר לנשוך את היד המאכילה אותך? ובאיזו זכות הורס נתניהו בהתמדה את יחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית. תמיד הקפידה מדינת ישראל להיות מקובלת על שתי המפלגות בארצות הברית, לא להיות נתונה במחלוקת מפלגתית. אבל נתניהו עושה הכל לפגוע בנשיא הדמוקרטי, וכך הוא חושב מן הסתם להתחנף לדונלד טראמפ שהוא משוכנע שינצח בבחירות בארצות הברית. נתניהו משוכנע שדונלד טראמפ ינצח לא מפני שזה בטוח. הוא משוכנע שטראמפ ינצח מאותה סיבה שהיה משוכנע שהחמאס מורתע – מפני שזה התסריט שלדעתו ייטיב עמו. נתניהו תמיד בוחר במדיניות שמבוססת על משאלת לב. הוא תמך בחמאס במחשבה המטורפת שיסייע לו להחליש את הרשות הפלשתינית, ושכח שהוא מזין את הנמר שיטרוף אותנו. לא מפני שהסכנה מהחמאס לא היתה ידועה לו, אלא מפני שלא התאימה לתסריט שהיה מעוניין בו – החלשת הרשות הפלשתינית בכל מחיר ומניעת הקמתה של מדינה פלשתינית. הוא עדיין תומך בחמאס, גם אם הוא  אומר את ההיפך.

לנתניהו יש תמיד מזימה אחת ואין לו תכנית חלופית. חיזוק החמאס להחלשת הרשות הפלשתינית מבלי לחשוב על הסכנה הנוראה, השתלטות על בית המשפט העליון וריסוקו מבלי לתת את הדעת על ריסוק החברה הישראלית כתוצאה מכך. כעת הוא דבק בתכניתו להאריך את המלחמה . תכנית חלופית אין. החטופים מתים, הלוחמים מתים, נתניהו ממשיך את המלחמה. אם המדינה נהרסת חבל, אבל נתניהו איננו סוטה מהתכנית. גם את המהפכה המשטרית לא זנח ואיננו זונח, גם כשראה את התוצאות.

ויש לו בני ברית שאפשר לגייס לכל מטרה. מאז הטבח המטרה היא להילחם במשפחות החטופים ובתומכיהן, מאחר שהם מעוניינים בהפסקת המלחמה ובהשבת החטופים. אתמול כשהייתי במאהל החטופים נעמד מצדו השני של הכביש יהודי חרדי עם שלט: "מחלל שבת חייב מיתה". לשמור שבת, הוא קרא למול מאהל החטופים, וכל השבויים יחזרו. יש לנתניהו רבנים שמסיתים את הציבור החרדי נגד השבויים. אמרו להם שאלה מחללי שבת ולכן טוב שימותו. החרדי הגיע למאהל להעביר את המסר, לכאורה באופן ספונטני, למעשה בשליחות נתניהו. התעצמות המחאה מאז רצח ששת החטופים הצעירים מחייבת תגובה הולמת. מה מועיל יותר מלהסית את החרדים, חסידים שוטים מאין כמותם, נגד החטופים?

שאלתי אותו אם הוא שמח שהבן של הרב דנינו נרצח. הוא לא ענה, ואחרי זמן מה הלך. שאלתי את עצמי אם הוא בכלל יודע על הירצחו של אורי דנינו ז"ל, בנו של רב מקובל מאד בתנועת ש"ס. כדי לתמוך בנתניהו עדיף לדעת מה שפחות, לחשוב מה שפחות, ולהקשיב רק לרבנים מטעם. כאלה הם תומכיו של נתניהו: אנשים בורים, שמופעלים בשירותו כמריונטות. מכוונים אותם למטרה כפי שמכוונים כלב ציד, שמנפנפים מול אפו סמרטוט, וכבר הם מוכנים לקרוא למותם של אנשים ולהתיר את דמם. רק אל תגידו שהם לא מתגייסים. לשירות מכונת הרעל הם מגויסים תמיד.

 

מלחמת דת

 

אני מסכימה לגמרי עם חבר הכנסת החרדי משה גפני שאנחנו בעיצומה של מלחמת דת, וכמו רוב מלחמות הדת, זו איננה מלחמה בין דתיים לחילוניים, אלא בין פונדמנטליסטים לליברלים: בין תפיסה מהותנית והירארכית של המין האנושי, שבה נשים נחותות מגברים, הומוסקסואלים אינם ראויים לבוא בקהל, ויהודים עליונים על בני עמים אחרים ודתות אחרות, לבין תפיסה של כל האנשים כשווים זה לזה וכבעלי זכויות שוות, שהראשונה בהן היא הזכות לייצוג שווה. העובדה שיש בישראל מפלגות שאוסרות על נשים להיות מיוצגות בכנסת ובממשלה היא בלתי נסבלת, והיא פוגעת בכל הנשים, כי כאשר יש ממשלה פונדמנטליסטית כפי שיש לנו כיום, הייצוג הנשי מאד נמוך, ואין כלל נשים בתפקידים בכירים, ולכך יש בהכרח השלכות על מצבן ומעמדן של נשים ועל יכולתן להשפיע על השלטון. העובדה שעד היום ישראל לא חייבה את המפלגות החרדיות לאפשר ייצוג לנשים היא פגם קשה בדמוקרטיה הישראלית, שמחייב תיקון בהקדם. זוהי אחת הדרישות שהמחאה צריכה להציב בראש מאבקה, כדי להגשים ולממש את הבטחת השוויון ללא הבדל מין  במגילת העצמאות, והדרך לכך היא פשוטה מאד: איסור מימון מפלגות למפלגות ללא נשים. התעקשות על כך תגרום לחרדים לאפשר לנשים להתמודד בשורות מפלגותיהם, שכן אין שום איסור הלכתי על כך, רק דעה קדומה.

העיסוק החולני של הפונדמנטליסטים בהומוסקסואלים וההסתה כלפיהם, שאף מעודדת אלימות, קשורה לאפליית הנשים. חברה שמבוססת על הפרדה בין גברים לנשים ועל עליונות גברית, מתקשה לשאת גברים שאוהבים את בני מינם, כי הומוסקסואליות מטשטשת את ההבחנה הנחרצת של החברה הדתית בין נשים לגברים ואת הבידול בתפקידים החברתיים שהיא מייעדת לשני המינים. לכן מבחינת הפונדמנטליסטים, ההומוסקסואליות מערערת את עולמם, והם מגיבים כלפיה באלימות בלתי נתפסת, כפי שביטא זאת חבר הכנסת יצחק פינדרוס, שטען כי ההומוסקסואלים הם האיום הגדול ביותר, יותר מדאע"ש, חיזבאללה וחמאס, שכן מבחינתו ההומוסקסואלים מערערים את עולמו מבפנים: עולם שאין בו חלוקה מובהקת בין גברים לנשים הוא מבחינתו האיום הקשה ביותר על עולמו שמסודר במתכונת תיבת נוח ומתקשה לפעול במתכונת אחרת.

גם תפיסת העליונות כלפי מי שאינם יהודים, ובפרט כלפי הערבים, ממלאת תפקיד חשוב בעולמם ההירארכי של הפונדמנטליסטים, שבו היהדות עליונה על הדתות האחרות, והיהודי טוב בהכרח ממי שאיננו יהודי. זוהי תפיסה שמשרתת היטב את שאיפתו של הגבר היהודי הפונדמנטליסטי, לחוש שיש לו זכויות יתר לא משום שגזל אותן מאחרים בכוח הזרוע, אלא מפני שבמהותו הוא טוב כביכול מן האחרים וראוי לזכויות היתר הללו. ומאחר שהבידול וההתבדלות מעסיקים את הקהילה הפונדמנטליסטית ונתפסים כקיומיים, רווחת במגזר החרדי גם אפליה קשה בין אשכנזים לספרדים, שמודרים ממוסדות חינוך אשכנזים, וגם אם הם מורשים להתקבל למוסדות חינוך אשכנזיים, הם מופלים ומבוזים בהם. כמובן שהציבור החרדי מבטא שנאה לערבים, שבאמצעותה הוא מאפיין את עצמו כבן לציבור נעלה יותר, וגם משתמש בה כסוג של מחיצה – מי ששנוא יתקשה להתערבב בקרב הרוב, וכך נשמרים בציבור החרדי מעגלים סגורים זה בתוך זה: היהודים לעצמם, ואין בתוכם ערבים, האשכנזים לעצמם, ואין בתוכם ספרדים, והגברים לעצמם, ואין בתוכם נשים. כל מחיצה היא כלי נשק וכל הבדלה היא דיכוי, כי כל מעגל סגור הוא מעגל של שליטה, ששמורה רק לחברים במעגל. המהותנות וההירארכיה מצדיקות את ההפרדה וההדרה, כי רק כאשר רואים את הגבר כשונה ועליון על האשה, את האשכנזי כשונה ועליון על המזרחי, את היהודי כשונה לגמרי ועליון על הערבי או לא יהודי אחר, אפשר להצדיק את ההפרדה, ההדרה והאפליה, ולראות בהם הכרח שנובע מתכונותיהם השונות כביכול של שני הצדדים, ולא כהפרדה טכנית שאין לה שום סיבה עניינית.

לכן המאבק בפונדמנטליזם הוא מאבק על הסרת מחיצות. זה איננו אומר בהכרח הסרת מחיצות בכוח. זה אומר הסרת מחיצות מרצון בהתכנסות מרצון – בהפגנות, בצעדות, במחאה, בבמות שעליהן ניצבים ומדברים. שיתופם ושילובם יחד של צועדים וצועדות, דוברים ודוברות, נואמים ונואמות, זמרים וזמרות, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים, הומוסקסואלים וסטרייטים, דגלי ישראל ודגלי גאוה, כל העירובים שוברי המחיצות הללו, סופם לפוגג גם את המחיצות האחרות שמוצבות בכוח ועל מנת להפריד. הערבוב הוא אויבו של הפונדמנטליזם, שיותר מכל מפחידות אותו הסובלנות, הקבלה והאהבה.                                                                                                                                                                                                                                                                                            

שפרה קורנפלד / אין מקום כזה

 

הכל מתחיל בסבא ובסבתא, למרות שהם מופיעים רק עמוק לתוך הסיפור. הסבא והסבתא ניצולי השואה שהיגרו לקנדה, שם עשה הסבא חיל בעסקיו. את בתם הבכורה שהגיעה איתם לקנדה שלחו לבית ספר קנדי ממלכתי, שם הצליחה מאד בלימודיה והפכה מבינה פיינגולד לבוני פיין. לימים תנצל בוני את המצב כדי להשתלט על רכושו של האב ותהפוך לאשה עשירה, עובדה שתעצב את מערכת היחסים בינה לבין אחותה הצעירה ממנה וילדיה של אחותה.

האירוע שהביא למפנה וחרץ את גורלה של האחות הצעירה של בוני, אידה, שנולדה בקנדה עשר שנים אחרי הולדת אחותה בארץ הישנה, וחרץ לא פחות את גורלם של ששת הילדים שעתידים להיוולד לה, התרחש כאשר בוני בת השבע-עשרה הביאה הביתה חבר מבוגר ממנה ולגמרי לא יהודי. למחרת הועברה אידה בת השבע לישיבה חרדית, נעטפה בחולצות ארוכות שרוולים וחצאיות ארוכות, והוסללה לחיי יהדות כשרים בנוסח החרדי ולפיקוח הורי מתמיד על הליכותיה, בציפיה שתביא חתן יהודי כשר. זה היה אסונה של אידה, ואסונם של ילדיה.

אידה אכן עלתה לישראל ונישאה לחרדי שהקפיד בקלה כבחמורה. גם הוא דאג בעיקר לכך שילדיו יקפידו במצוות. עולמם הרגשי נותר חתום בפניו. גם מצוקתה של אשתו נעלמה מעיניו כליל, עד שהחלה לברוח ממנו – תחילה זמנית, אחר כך לתמיד. הרבה לפני שנמלטה סופית מבעלה, הזניחה את ששת ילדיה. את הטיפול בהם הטילה על בתה הבכורה יונה, שהיא בעצם גיבורת הסיפור.

הסיפור, שמסופר לסירוגין מפי דמויות שונות, בנוי כסדרת תעלומות שנפתרות אט אט, ככל שנחשפים עוד פרטים, ושעוד דמויות מספרות את סיפורן. אבל לא לכל הגיבורים ניתן קול בסיפור. דמותו של האב מתוארת רק בעיני אחרים. קולו אינו נשמע בסיפור. כך גם שני האחים הקטנים שלאחר הגירושין נשארים אצל האב וגדלים להיות יהודים חרדים כמותו. על משפחת האב ועל הוריו איננו יודעים דבר. זהו סיפורן של האם והבנות שנמלטות מן החרדיות ומנסות לבנות לעצמן חיים חילוניים, כשהן חוות טלטלות, מצוקה, הפרעות אישיות, נדודים בין ישראל לבין קנדה וארצות-הברית, כאשר, כפי שאומר שם הספר, בשום מקום אין הנשים האלה מוצאות בית. המקום שאין להן הוא בית, שמרגישים בו בבית. אין מקום כזה לנשות משפחת הרמן, ואולי אין מקום כזה בכלל. זהו גם סיפורו של הבן הבכור, שנמלט אף הוא מן החרדיות, אך מצליח בכך פחות מאחיותיו, אולי מפני שהחיים שהוא מבקש לעצמו הם למעלה מיכולתו.

זהו סיפור של עוני, מצוקה, הזנחה, נטישה, ניצול מיני, אנורקסיה, אלימות, התעללות רגשית. לפעמים המועקה מכבידה, בלתי נסבלת. האם לכודה במערכות יחסים בעייתיות, איננה מסוגלת לעמוד ברשות עצמה, מתקשה מאד לתפקד, נמלטת בכל דרך מהצורך לטפל בילדיה, מתקשה להבחין במשהו מעבר למצוקותיה שלה. הבן הבכור מפתח אובדנות, אחותו הבכורה מפתחת אנורקסיה. היא תינצל ותחיה חיים בורגניים, הוא יילך וישקע.

קשה לומר אם סוף הסיפור הוא קיטש או פתח תקוה, כאשר אסון משפחתי מכנס יחד את בני המשפחה המפוזרים על פני הגלובוס, שלמרות האסון שנחת עליהם מתקשים אפילו לשוחח ביניהם. לפעמים תחושת הזרות המופגנת כלפי בני המשפחה החרדים נראית מוגזמת, כאילו הושפעה ממבטו המשוער של קורא חילוני. בכלל משהו בסוף הספר הפריע לי. ובכל זאת חוויית קריאתו היתה חוויה עזה של מפגש אינטנסיבי עם משפחה מיוסרת מאד, שלמרות הכל מנסה לחיות חיים של משמעות, ובין שהם מצליחים בכך יותר או פחות, סיפורם סוחף ומרתק.

 

שפרה קורנפלד, אין מקום כזה, כנרת-זמורה, 2022

 

כמו הנשים מכיכר מאי

 

אתמול כולם דיברו על כך שהיו פחות מפגינים ב"יום השיבוש", שקראו לו גם "יום השיוויון", ונועד למחות נגד השתמטות החרדים משירות בצה"ל וגם נגד בתי הדין הרבניים שמפלים נשים ורודפים להט"בים. גם אני לא השתתפתי ביום הזה, כי לא היה לי כוח. יום לפני כן נאלצתי לבקר אצל כירורג ואורטופד, ואתמול אצל רופא שיניים, והכל היה קצת יותר מדי. את הפגנות מוצאי שבת בבית הנשיא ובכיכר צרפת אני פוקדת באדיקות, והייתי גם בשתי ההפגנות הגדולות ליד הכנסת, שבסופו של דבר התקיימו ליד בית המשפט העליון, כי את הגישה לכנסת חסמו, אבל אז החקיקה דהרה והסכנה לדמוקרטיה נראתה מאד קרובה ומוחשית, ועכשיו אמנם ההרגשה היא שיריב לוין עדיין אורב להזדמנות לחקיקה מחריבת דמוקרטיה ולא מוכן לוותר, אבל לפחות הדהירה המטורפת לחקיקה הנוראה נעצרה, ונראה שהמסר של המחאה, שאזרחי ישראל לא יסכימו לכונן פה דיקטטורה, עבר. אולי האמירות של עיתונאים רבים שהמהפכה המשטרית מתה הן מוקדמות ומוגזמות, והסכנה עוד קיימת, אבל קשה להאמין שהיוהרה והדורסנות של יריב לוין ושמחה רוטמן תחזורנה באותה צורה ובאותו קצב, גם אם בבית הנשיא לא יגיעו לשום הסכמות, וכנראה שלא יגיעו, כי נתניהו מקוה עדיין למנות מקורבים לו לשופטים בבית המשפט העליון, בתקוה שאלה יזכו אותו. נתניהו כבר מינה בעבר את רוני אלשיך למפכ"ל המשטרה ואת אביחי מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה, בתקוה שאלשיך יסגור את תיק החקירה נגדו, ושמנדלבליט לא יגיש נגדו כתב אישום, אבל תקוותיו נכזבו. יכול מאד להיות שגם מינוי מקורביו לשופטים בבית המשפט העליון, שבו הוא תולה את יהבו להשגת זיכוי מההאשמות נגדו, ושלמענו הוא הורס את מערכת המשפט ואת המדינה כולה, יכזיב אותו כמו מינוים של אלשיך ומנדלבליט. יש אנשים הגונים בעולם, שעושים את הדבר הנכון גם כשזה קשה להם. מכל מקום נתניהו הוא כיום האיש שמנסה לשכנע את מנהיגי החרדים לדחות את הגשת חוק הגיוס, שהתחייב בהסכמים הקואליציוניים להעביר לפני התקציב, ואם זו כעת עמדתו של נתניהו, נשאלת השאלה למה להפגין בבני ברק? נראה שאין בכלל רוב בליכוד להעברת חוק הגיוס, ושהסיכוי להעביר אותו ולהעניק לחרדים פטור גורף מגיוס, הולך ומתרחק. וחוץ מזה, כפי שהראה סקר בחדשות "כאן", ארבעים אחוז מהנשאלים בכלל לא רוצים שהחרדים יתגייסו, רק שיפסיקו לשבת בישיבות כדי לחמוק מגיוס ושיצאו לעבודה ויפרנסו את עצמם ואת משפחותיהם הגדולות מאד שהם מקימים בגיל צעיר. אין בציבור המשרת בצה"ל הסכמה לגבי שירות צבאי של חרדים, ולכן עדיף שהמחאה תתמקד בחוקים שפוגעים בדמוקרטיה ולא בגיוס חרדים שאין עליו הסכמה.

ובכלל אני חושבת שטוב להפגין במוצאי שבתות כשאנשים פנויים להפגין, ולא להתיש את המפגינים בהפגנות מרובות בימי החול, כי צריך לשמור כוחות למקרה שהחקיקה הדורסנית תתחדש, או שהממשלה תנסה לפגוע בציבור בדרכים אחרות, ולא צריך לשבש או לחסום שום דבר, כי זה סתם מעורר עוינות. צריך רק להיות נחושים ולהמשיך בהפגנות של מוצ"ש כי ההתמדה היא החשובה, ולא ההחרפה שאיננה דרושה. הדוגמה שלי תמיד  היתה הנשים מכיכר מאי, אותן מתנגדות למשטר האימים של הקולונלים בארגנטינה, שילדיהן נחטפו ונמסרו לאימוץ לתומכי המשטר. הנשים מכיכר מאי באו שבוע אחר שבוע, ודרשו שהשלטון ישיב את ילדיהן החטופים, או לפחות ימסור עליהם מידע. ההפגנה שלהן היתה עצובה ושקטה, אבל היתה בה  עוצמה גדולה. הצלחתה היתה חלקית, אך היא הפכה לסמל ומופת כלל עולמי של התנגדות לדיקטטורה.

ורציתי לומר עוד משהו על הפגנת הימין שכבר כתבתי עליה, ושהעיתונאים הרגישו חובה לומר שהיא היתה מרשימה, כדי שלא יואשמו בחוסר אובייקטיביות. אבל הפגנה שהממשלה מארגנת ומממנת לטובת עצמה, ושמובאים אליה באוטובוסים בני נוער מההתנחלויות, איננה יכולה להיות מרשימה כמו הפגנות המחאה, שרוב הנוכחים בהן באים כמוני בלי לדעת מי בכלל המארגנים, בתחושה שחובתם למנוע את הרס שלטון החוק ומערכת המשפט, ולא במקרה אנשים כמו יריב לוין מנסים לייחס את המחאה למזימה של ממשלת ארצות-הברית, כי הם לא מסוגלים להתמודד עם העובדה שכל כך הרבה ישראלים יצאו לרחובות מתוך תחושת איום וסכנה למדינה שלהם, ואף אחד לא צריך לארגן ולממן אותם כדי שיצאו מהבית ויבואו להפגין מדי שבוע, כמו בשירו של אמיר גלבוע שחזר להתנגן "פתאם קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת". ההפגנות הן יצירתיות, מלאות שלטים שנונים שאנשים מציירים וכותבים בעצמם, ומיצג השפחות שמוציא את הימין מכליו הוא רק הדוגמה הבולטת ביותר. בהפגנות האחרונות בירושלים הופיעו חמישה דינזאורים שביקשו להציל את זכויות האדם והדמוקרטיה מהכחדה. הם העלו חיוך על פני כולם. הפגנת הימין לעומת זאת היתה מפגן של הסתה ושנאה. לא כלפי מנהיגי איראן או מנהיגי החמאס, אלא כלפי בכירי השופטים והיועצים המשפטיים, נגד אנשי החוק ונגד שלטון החוק. מיצג הדריכה האיראני על דיוקנאות השופטים היה מביש ולא מרומם נפש כמו הפגנות המחאה. הוא רק ביטא את עליבות היומרה של תומכי הדיקטטורה לייצג את העם, שאת זכויותיו החשובות ביותר, הזכות לסעד משפטי, להגנה ולצדק, הם מבקשים לרמוס. על כך יצאנו לרחובות.     

אז בואו נאמין בעצמנו ובכוחנו ולהתראות מחר.

אל תכפו עלינו, רק על עצמכם

 

בהפגנות מול בית הנשיא בירושלים, המארגנים מאד משתדלים לשקף את כל הציבורים והמגזרים בישראל, גברים ונשים, יהודים וערבים, דרוזים ובדואים, דתיים וחילוניים וכמובן גם חרדים, שאולי אינם משקפים את הזרם המרכזי בחברה החרדית, וודאי לא את המפלגות החרדיות בכנסת, אבל מייצגים השקפות שקיימות במגזר החרדי ושהמחזיקים בהן רוצים לתווך למגזרים אחרים. זה מאד יפה, כמובן, שהמחאה כוללת קולות רבים ומנסה לשקף אותם ולקבל אותם. במוצ"ש האחרון, שהוקדש לדוברות נשים, דיברה בין השאר ציפי לביא, פעילה חברתית חרדית, שחברה בין השאר בארגון "נבחרות", שפועל למען ייצוג לנשים ברשימות החרדיות לכנסת. אני מאד מעריכה את פעילות הארגון, כיוון שמטרתו היתה צריכה להיות מובנת מאליה והמדינה היתה צריכה לחייב ייצוג נשי בכל הרשימות בכנסת, ומפני שידוע לי שהנשים שנלחמות על הזכות הבסיסית הזאת סובלות מהתנכלויות בחברה החרדית. ובכל זאת הטרידו אותי דבריה של ציפי לביא, אפילו הרגיזו אותי, מאחר שהיתה בהם התעלמות גמורה מהמציאות החוקית במדינת ישראל, שהחרדים מבקשים להתנער ממנה, וגם מצליחים בכך כל כך הרבה שנים.

המוטיב המרכזי בדבריה של ציפי לביא היה בקשה להימנע מכל כפייה. "אל תכפו לימודי ליבה, תאפשרו". אבל במדינת ישראל יש חוק חינוך חובה, שנאכף על כל ילדי ישראל, ותוכנו נקבע בעיקרו על ידי משרד החינוך, כלומר על ידי המדינה, באמצעות צוותי מומחים במקצועות שונים, מתוך מחשבה מהו הידע שיועיל לילדים בהתבגרם. לכן למשל מלמדים את השפה העברית, מכיוון שזו שפת המדינה, ומלמדים את השפה האנגלית, מפני שהיא השפה הבינלאומית שבאמצעותה יכולים דוברי שפות שונות להתקשר ביניהם, ומלמדים חשבון, כי בלי לדעת חשבון אין אדם יכול לנהל חנות או עסק, ובלי לדעת לחשב ריבית איננו יכול לדעת מה הסכומים שיידרש לשלם תמורת הלוואה או משכנתא שתידרש לו כדי לקנות דירה. כמובן מלמדים גם תנ"ך ומדרשים וספרות, כי זו תרבותנו. ומלמדים גיאוגרפיה והיסטוריה, כדי שהתלמידים יכירו את עולמנו כיום וידעו גם על העבר. ומלמדים פיזיקה וכימיה, כדי שיהא לתלמידים מושג על האופן שבו פועל הטבע סביבנו. ומלמדים אמנות ומוסיקה, כדי להעשיר את הרוח. וכן הלאה. אפשר להתווכח על מה וכמה ללמד, אבל בעיקרון המדינה קובעת מה חיוני ללמד את הילדים, ומה יתאפשר כבחירה, והחרדים נלחמים כדי שילדיהם לא ילמדו מקצועות חיוניים כמו אנגלית וחשבון, מתוך מחשבה שככל שיהיו בורים וצרי אופקים יותר, כך ידבקו בדברי הוריהם ומוריהם ולא יעזבו חלילה את החברה החרדית. במקום מקצועות חיוניים הם מעמידים את לימוד התורה וההלכה, אבל בפועל אין מדובר בלימוד, כי הם אינם בוחנים את הטקסטים בעין ביקורתית, ואינם דנים במשמעותם כפי שמבין אותה החוקר, אלא סופגים הטפה שמחוזקת בשברי פסוקים משובשים, וכך הופך פסוק הדן בביזה של בנות האויב ובאונס של שבויות "כל כבֻדה בת מלך פנימה" בשורוק, לסיסמה חרדית "כל כבוֹדה בת מלך פנימה" – ובאמצעות הפסוק המשובש הזה מחנכים דורות לדחוק את הנשים הביתה ולמנוע מהן את הייצוג שציפי לביא נלחמת עליו. מדוע מה שנאכף על כל ילדי ישראל לא ייאכף על החרדים, כדי שיזכו בחינוך ראוי ולא יכלאו בכלא של אינדוקטרינציה ובורות, שאין בו מקום למחשבה מקורית וחופשית, אלא לחזרה ושינון.

ועוד אמרה ציפי לביא "אל תכפו גיוס, תאפשרו". מה פירוש אל תכפו גיוס? הרי הגיוס לצבא איננו רשות, יש חוק גיוס חובה שחל על האזרחים ככלל. החילונים, גברים ונשים כאחת, מחויבים בגיוס לצבא על פי חוק. ייתכן שרבים היו מתגייסים גם ללא חוק גיוס חובה, אבל צעירים המגיעים לגיל 18 אינם נשאלים אם הם מעוניינים לשרת בצבא, אלא מגויסים לשירות על פי חוק גיוס חובה, בין אם הם מעוניינים בכך ובין אם היו מעדיפים ללמוד או לעבוד או לנסוע לחו"ל בגיל שבו צעירים במדינות אחרות יכולים לעבוד ולחסוך, לרכוש השכלה גבוהה או לטייל ולבלות. מה פירוש "אל תכפו גיוס"? הרי החרדים אינם מציעים לבטל את גיוס החובה ולהקים צבא שכיר בלבד, שאנשים מתגייסים אליו על פי בחירתם ומקבלים שכר בהתאם, כפי שקיים במדינות מסוימות וקיים גם בישראל אחרי שירות החובה, אבל לא במקומו. באיזו זכות דורשים החרדים לעצמם פטור מגיוס שחל על אזרחי ישראל היהודים ממגזרים אחרים, ופוטר את האזרחים הערבים כדי שלא ייאלצו להילחם בבני עמם, כפי שקרה ליהודים בגולה. למעשה האמירה הזו: "אל תכפו", היא התחכמות, כי משמעותה היא: העניקו לחרדים פטור, העניקו להם פריווילגיה, שאין לאחרים, לפטור את עצמם מחוקים המטילים חובה על שאר אזרחי המדינה, ובמקרה של חוק הגיוס, חובה שעלולה להביא לפציעה ולמוות.

ציפי לביא דיברה גם על כך שאין לכפות על החילוניים להתלבש על פי כללי הלבוש החרדי, או לאכול על פי כלליהם, אבל זה המצב ממילא, בעיקר מפני שאין לחרדים כלים לכפות את כלליהם בתחומים אלה באופן מוחלט, ועדיין אזרחי ישראל אנוסים לממן כמה כשרויות, כאשר מספיקה אחת, ולהתחתן בנישואים דתיים, מפני שאין בישראל נישואים אזרחיים, ולהיקבר בבתי קברות דתיים בטכס דתי, מפני שבתי קברות חילוניים מעטים והקבורה בהם יקרה מאד. וכמובן שהמגזר החרדי מתפרנס מאספקת שירותי נישואים וקבורה וכשרות וכופה על כלות חילוניות לטבול במקוה – בתשלום – לעיני הבלנית, שבודקת אם הכלה נקייה די הצורך, ולהאזין לדברי הבל של רבניות בורות המטיפות להן לשמור נידה באיום שאם לא תעשינה כן הבעל יברח מהן, ואיש איננו שואל אותן אם הן מעוניינות בכך, ולאיש לא אכפת מההשפלה ואי הנעימות הכרוכים בכפייה הדתית ובפגיעה הקשה בפרטיות.

כל כך הרבה כפייה דתית יש בישראל, וכל כך הרבה פטורים ופריוילגיות למגזר החרדי, מחובות שמוטלות בחוק על כל המגזרים האחרים, ובראש כולם הגיוס לצבא וסיכון הבריאות והחיים למען המדינה ותושביה. כיצד אפשר לבוא ולומר: "אל תכפו, תאפשרו", אלא אם כן מניחים כמובן מאליו את העובדה שהחרדים אינם צריכים להיות כפופים לאותם חוקים שאזרחים אחרים כפופים להם, אלא זכאים לבחור איזה חוק לכבד, ומאיזה חוק להתעלם, ובעוד גברים ונשים חילוניים נשלחים לכלא על אי ציות לצווי גיוס, הם רשאים לבחור אם לציית או לסרב ולהתעלם.

"אם לא יהיה שוויון, נפיל את השלטון", שרים בהפגנות. אכן הגיע הזמן לשוויון, הגיע הזמן שחרדים יצייתו לחוק כמו כולם, ואם אינם רוצים לציית לחוקים, שהם יאפשרו לכולם לא לציית. שילחמו לבטל את שירות החובה ולהקים במקומו צבא שכיר בתשלום, שיאפשרו לכל מי שרוצה לבחור את תכנית הלימודים לילדיו, שירפו את אחיזתם משירותי הדת ויאפשרו נישואים וגירושים אזרחיים בישראל וקבורה אזרחית לפי בחירה ובמחיר סביר לכל המעוניין. אבל אם כל רצונם שאחרים ישרתו עבורם וימותו עבורם והם יתנהגו כאילו הדבר מובן מאליו, הרי זוהי דרישה שאין לאיש זכות לדרוש מאחרים, ואי אפשר לקבל.   

הומוסקסואליות ופמיניזם מאיימים על השמרנים

 

עפרי אילני בטור במוסף הארץ (מלחמת ההומואים הראשונה 13.1.23) תוהה מדוע השמרנות נלחמת כל כך בהומוסקסואליות, שרוב הציבור כבר מקבל אותה בחמלה. הוא נאחז בדברים שאמר הרב אחיקם גץ, שבניגוד למשל לחילוניות, הומוסקסואליות היא בלתי הפיכה, ומי שבחר בה – דגש על "בחר בה" – השמרנים מציגים את ההומוסקסואליות כבחירה מודעת ולא כנטייה מולדת, וגם אופן ההצגה הזה אינו מקרי – הוא בלתי הפיך ולכן נשמה אבודה. ועדיין נותרת השאלה מה כל כך נורא בהומוסקסואליות גם אם איננה הפיכה.

אבל השמרנות איננה נלחמת רק בהומוסקסואליות. היא נלחמת לא פחות בפמיניזם, ומנסה להשיב בכוח את הנשים למקומן המסורתי בבית ובמטבח, ורואה את עיקר תפקידן בלידת ילדים וגידולם. העולם השמרני והדתי בפרט, ובוודאי העולם היהודי דתי, מבוסס על ההפרדה בין גברים ונשים, על עליונותם של הגברים והדרתן של הנשים מכל מה שאיננו קשור בלידת ילדים וגידולם. כל דבר ששובר את ההבחנה הדיכוטומית הזו בין העולם הגברי לעולם הנשי מערער איפוא את יסודותיו של העולם הדתי השמרני. הפולחן הדתי היהודי הוא גברי לגמרי. הנשים יכולות לכל היותר לשבת בעזרת הנשים ולצפות מאחורי המחיצה.

ההומוסקסואליות מפחידה את השמרנים משום שבדומה לפמיניזם, היא מערערת על ההפרדה המוחלטת שכופה השמרנות בין גברים ונשים. היא איננה מבוססת על דומיננטיות ברורה של הגבר, שככתוב "הוא ימשול בך", כלומר באשתו. הגבר ההומוסקסואל מוותר, מבחינת השמרנים, על מעמדו כמושל. האין "משילות" המלה הרווחת ביותר בדברי חברי הקואליציה הנלחמים בהומוסקסואליות? הגבר המוותר על כוחו כמושל מערער על העולם הסדור של השמרנים, שבו העולם כולו אמור להתנהג, בכל תחום ותחום, על פי הדגם של אשה כנועה לבעלה וגבר שמושל בה, שבכך רואה השמרן את מימוש גבריותו של הגבר. לא במקרה זעקו תומכיו של אלאור אזריה בבית המשפט "מי שלא יורה הוא קוקסינל". קל מאד לראות אצל איתמר בן-גביר ואנשיו את הזהות בין גבריות לכוחנות ואלימות. גבריות מתבטאת לדידם בהפעלת כוח וב"להראות מי בעל הבית", ומי שמוותר על הפעלת כוח פוגע בכל הגברים, כי הוא מערער על מושג הגבריות עצמו, ועל הזהות שלדידם של בן-גביר ואנשיו היא מתחייבת, בין גבריות, עליונות, כוחנות ושלטון. לכן נלחמו אנשי כ"ך בשצף קצף במצעד הגאוה. מבחינתם הוא פוגע בעצם מושג הגבריות, שצריכה להיראות כל הזמן, ומערער את בסיס עולמם. ההומוסקסואל הוא מבחינתם גבר שמסרס את עצמו, ובכך הוא מאיים על עליונותם של כל הגברים ומעורר אצלם חרדת סירוס שהם מתקשים לשאת, כי האיום הגדול ביותר על השמרן הוא האיום להיות אשה או להיות כנוע כאשה, שלדידם זה היינו הך.

החרדים מפגינים אולי פחות כוחנות, מאחר שהם חוששים מגיוס לצבא, שבמסורת היהודית, בגלל טראומת הצעירים היהודים שנחטפו לשרת בצבא הצאר, שנתפסו כמומרים מאונס, מסמל שמד, אך עומדים על עליונות הגבר כמקיים הפולחן הדתי, ועוד יותר מהלאומנים הם חרדים ממתן מעמד שווה לנשים ומזכות נשית לייצוג פוליטי. גם מעמדו של הגבר החרדי נתפס כמותנה בנחיתותן של נשים ובהפרדה גמורה בין נשים לגברים תוך כדי השתקתן של הנשים ודחיקתן תמיד לשוליים, לא רק מטאפורית אלא פיזית, כמו בבית הכנסת. מאותה סיבה עצמה ההומוסקסואליות, שאין בה הבחנה מוחלטת בין גברים ונשים ואין בה עליונות מוחלטת של גבר על אשה, מערערת את עולמם, שמרגע קומם בבוקר, עם הנחת התפילין, מבטא את גבריותם ואת היותם אדוני המשפחה ונציגיה בפני האל. החרדיות מתייחסת בשלילה גם ללמדנות של נשים, והגברים החרדים תובעים לעצמם את הבעלות הבלעדית על לימוד התורה והידע הדתי, ולכן הפמיניזם, שתובע את זכותה של האשה לשוויון, לידע, לחיים מקצועיים, לייצוג פוליטי ולנראות ציבורית מאיים מאד על עולמם. ההומוסקסואליות והפמיניזם הם לדידם של החרדים שני איומים דומים של ערעור ההבחנה וההפרדה בין גברים ונשים שמבטיחה את עליונות הגבר על האשה, ולכן הם מאיימים באופן דומה על עולמם.

ההתייחסות להומוסקסואליות כאל בחירה ולא כאל נטייה מלידה, והטענה שהעלו אבי מעוז ואנשיו שהם אינם נלחמים בהומוסקסואלים אישית אלא ב"אידיאולוגיה ההומוסקסואלית", מקלה עליהם להגדיר את ההומוסקסואליות כרוע ולהסתייג ממנו, שכן אם אנשים נולדים עם נטייה מינית הומוסקסואלית, קשה להגדיר את ההומוסקסואליות כרוע ולהילחם בה. אם לעומת זאת מגדירים את ההומוסקסואליות כבחירה וכאידיאולוגיה ולא כנטייה מולדת, כאילו ההומוסקסואל יכול לבחור שלא להיות כזה, אפשר להאשים את ההומוסקסואל בכך ש"בחר" בהומוסקסואליות במקום בחיים עם בני המין השני, ולכן אפשר להעניש אותו על בחירתו. הגדרת ההומוסקסואליות כבחירה וכאידיאולוגיה גם מאפשרת להתכחש לכך שההומוסקסואליות היא תופעה טבעית וחלק מהמציאות ולהעמיד פנים שאין דבר כזה, ואם יש הומוסקסואלים הם אינם אנשים שיש לקבל אותם כפי שהינם, מפני שכך נולדו והתפתחו, אלא אנשים שבחרו מרצונם בדרך חיים שלדידם של השמרנים מערערת את הסדר החברתי, ויכלו לכאורה גם לבחור אחרת, ולכן ההומוסקסואליות לדידם איננה חלק מתמונת המציאות אלא אידיאולוגיה רעה שיש להכחיד.

השמרנות מסוגלת לסבול את ההומוסקסואליות רק כאשר היא מסתתרת ומתחבאת, ואיננה מחייבת את השמרנים להתמודד עם העובדה שהיא חלק מהמציאות של החברה האנושית. לכן הנראות הציבורית של הומוסקסואלים, יותר מעצם קיומם, מאיימת מאד על החברה השמרנית. אבל למרות שהחברה השמרנית פוסלת את עצם קיומם של ההומוסקסואלים, ואיננה יכולה לפסול את עצם קיומן של נשים, שהרי היא זקוקה להן לצורך לידת ילדים, יש דמיון רב בין האופן שבו מבקשים להעלים מהמרחב הציבורי את ההומוסקסואלים, לאופן שבו מבקשים, וגם מצליחים, להעלים מהמרחב הציבורי את הנשים. בשני המקרים הטענה היא שמיניות יש להסתיר, לא רק כאשר מדובר בקשר הומוסקסואלי, אלא גם כאשר מדובר בקיום הנשי עצמו, שכן כפי שאוהבים הדתיים לטעון "קול באשה ערוה", כלומר שעצם הופעתה הציבורית של אשה היא ביטוי של מיניות שראוי להסתרה ולהרחקה מן הציבור, והשיבוש המכוער שעליו כתבתי כאן "בת מלך כבודה פנימה" מדגים את מעמדה האמיתי של האשה בחברה החרדית, שלא במקרה הרב טאו, רבו של אבי מעוז, מבטא בפגיעתו הרעה בנשים, כמו בתורתו. הופעה של נשים, כמו של הומוסקסואלים, במרחב הציבורי, היא לדידם של השמרנים גילוי של פריצות. בכך שגוזלים מהאשה את קולה, את אפשרות הדיבור, כאשר מקבילים אותו להפגנת מיניות, גוזלים ממנה גם מימד של בריאת האדם בצלם אלהים, שהרי הדיבור הוא אלוהי: העולם נברא באמירה, ואת הסגולה האלהית של הדיבור מעניקים החרדים לגברים בלבד, ובכך הם מצביעים על היות הגבר נברא בצלם אלהים, ומתחילים את התנ"ך בפרק ב' שבו נבראה האשה מצלע האדם, ש"לזאת ייקרא עצם מעצמיי" ומדלגים על "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם: ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה." (בראשית א, כ"ז-כ"ח), פסוקים שמדגישים שבריאת האדם בצלם אלהים מתייחסת גם לגבר, גם לאשה, ושניהם כאחד הם האדם.

מחשבת את קצה לאחור

 

הרבה משותפי לאמונתנו הפוליטית מאד מדוכאים מהממשלה החדשה ואני לא מצליחה להיות מדוכאת, והכל מבוסס בעיקר על תחושת בטן, שזה דבר גרוע בעיקרון להסתמך עליו, אבל זה מה שאני מרגישה, שהממשלה הזאת תפרק את עצמה בלי שאף אחד מבחוץ יעשה משהו. האמונה הזאת בעצם לא מבוססת רק על תחושת בטן, אלא על תהליך הרכבת הממשלה שבעצם לא הסתיים, ועדיין לא נחתמו הסכמים קואליציוניים ולא חולקו תיקים לשרי הליכוד. הממשלה הזו מורכבת מעבריינים חסרי בושה ומביריונים חסרי מעצורים, ואי אפשר לקיים ממשלה לאורך זמן עם אנשים כאלה. ההצלחה שלהם בבחירות היא כמו הצלחה של כנופיית פושעים ששדדו בנק, אבל לא מסוגלים לחלק את השלל בלי להרוג איש את רעהו. אלה האנשים שמהם מורכבת הממשלה הזאת, ואי אפשר לקיים ממשלה בלי מינימום של דרך ארץ, כשהכל מבוסס רק על כוחנות וביריונות. כל דבר שקבוצת אנשים עושה ביחד, מחייב כללים בלתי כתובים של התנהגות מרוסנת, מחייב לדעת את הגבולות ולכבד את הזולת, והשותפים לממשלה הזו הם נטולי דרך-ארץ ואין להם גבולות, ולכן הם כמו פצצה עם פתיל בוער שסופרת לאחור את הפיצוץ הבלתי נמנע. השותפים בממשלה הזאת לא שמעו שתפסת מרובה לא תפסת. הם בטוחים שכל דבר נוסף שהם יתבעו ויקבלו יחזק אותם, וזה כמובן חסר שחר. כמה זמן כבר ייקח עד שתתנפץ הבועה של איתמר בן-גביר? האם מישהו באמת מאמין שעם היכנסו לתפקיד הפשיעה תרד? הנגב יירגע? הטרור ישכח? האם ההצבעה בעדו היתה יותר מהבעת מחאה של אנשים שרוצים יותר מכל דבר להביע כעס, ואולי גם להרביץ לערבים, שזה כנראה יקרה יותר, והתוצאה תהיה יותר אלימות. שקט לא יהיה, כי אי אפשר להפחית פשיעה שמראש יש לה היבט לאומני על ידי יותר אלימות. אלימות תמיד נענית ביותר אלימות. ומה גם שבן-גביר הוא קשקשן צמרת ולא מסוגל לעשות כלום בלי לעשות המון רוח, ותופעות קשות כמו הרציחות הבלתי פוסקות בחברה הערבית מחייבות יכולת לעבוד ולאו דוקא לצרוח בקולי קולות שזה מה שתמיד איפיין את בן-גביר וזה גם מה שיאפיין אותו בהמשך. והחרדים גם ככה שנואים בלי גבול, ועוד לפני שהוקמה הממשלה הם הצליחו להעצים את השנאה אליהם לממדים שלא נודעו בעבר. והם אמנם עושים המון רוח, אבל הם תלויים לגמרי בלא חרדים שמשלמים מסים ומשרתים בצבא ובלעדיהם אין למדינה קיום. מספיק שחילוניים יפסיקו להתגייס לשירות קבע, שזה כבר קורה במידה מסוימת, בשביל שצה"ל לא יוכל לתפקד, ולא נראה לי שלימוד התורה בסגנון החרדי יחליף את השירות הצבאי. והמתנחלים מסוגם של בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, שחלומם הוא לגרש את הערבים ולבנות את בית המקדש, יביאו את מדינת ישראל מהר מאד לעימותים בינלאומיים בלתי אפשריים, שקל לעשות את זה כשאינך מחזיק בהגה השלטון ואינך אחראי לדבר, אבל קשה לךעשות את זה כשצריך להתמודד עם התוצאות. ויותר מהכל השסעים הפנימיים בממשלה הזאת, שחשבו שהיא הומוגנית, הרבה יותר קשים מהשסעים בממשלת השינוי, כי למרות הבדלי הדיעות העצומים בין שמונה המפלגות בקואליציה הקודמת, כולם שם היו אנשים שיש להם גבולות ושיודעים להתנהל עם בני אדם אחרים, תכונה שבשום אופן אי אפשר להאשים בה לא את בן-גביר ו לא את סמוטריץ'. אולי אני לגמרי טועה, אבל אני מרגישה שהממשלה הזאת פשוט תתפרק כי שותפיה ישלחו יד איש באחיו, כי הם פשוט לא יכולים אחרת, והם הוכיחו את זה בתהליך הרכבת הממשלה שטרם הסתיים. אז אין לי שום כוונה להיכנס לדיכאון. הממשלה הזאת תקום והממשלה הזאת תיפול אחרי שתעשה המון המון רוח, המון המון רוח, נשיאים ורוח וגשם אין, ואז פשוט נמשיך הלאה למשהו אחר.

לא לכבודה, או תורת החרדים

 

שירלי גל, כתבת הארץ, ביקרה בצ'ולנטיות של בני ברק, שם פגשה אברך שאמר לה שאיננו אוהב להביא את אשתו לצ'ולנטיה, כי באים לשם תלמידי ישיבה, ובכלל, הוא אמר, "בת מלך כְּבוֹדָה פנימה", והסביר שמקום האשה בבית. זוהי תורת החרדים, שהקשר בינה לבין מה שהחילוניים מכנים תורה מקרי בהחלט. הפסוק לקוח מפרק מ"ה בתהלים, פרק נורא למדי שהוא שיר תהילה למלך שהכניע את אויביו: "חציך שנונים, עמים תחתיך יפלו, בלב אויבי המלך." המלים "עמים תחתיך יפלו" הן מאמר מוסגר במשפט העיקרי "חציך שנונים בלב אויבי המלך." לא קשה להבין את התמונה שמצייר הפסוק. ומה שכרו של המלך שניצח בקרב? נשים כמובן, ולא נשים סתם, אלא בנות מלכים:

י בְּנוֹת מְלָכִים, בְּיִקְּרוֹתֶיךָ;    נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ, בְּכֶתֶם אוֹפִיר.
יא  שִׁמְעִי-בַת וּרְאִי, וְהַטִּי אָזְנֵךְ;    וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ, וּבֵית אָבִיךְ.
יב  וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ:    כִּי-הוּא אֲדֹנַיִךְ, וְהִשְׁתַּחֲוִי-לוֹ.
יג  וּבַת-צֹר:    בְּמִנְחָה, פָּנַיִךְ יְחַלּוּ--עֲשִׁירֵי עָם.
יד  כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה;    מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ.
טו  לִרְקָמוֹת, תּוּבַל לַמֶּלֶךְ:    בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ, רֵעוֹתֶיהָ--מוּבָאוֹת לָךְ.
טז  תּוּבַלְנָה, בִּשְׂמָחֹת וָגִיל;    תְּבֹאֶינָה, בְּהֵיכַל מֶלֶךְ.

עיניכם הרואות שלא "כבוֹדה" בחולם נאמר כאן, אלא "כבוּדה" בשורוק, כלומר כל אשר היא נושאת עמה, מאחר שבת מלך היא, לבושה משובץ בזהב, ובגדיה יקרי הערך יובלו יחד עמה ועם נערותיה הבתולות אל ארמון המלך, שהרי הן שללו. הן תובלנה בשמחה וגיל – השמחה איננה שלהן כמובן אלא של המנצחים ששבו אותן ומובילים אותן למלך כשלל מלחמה. כעת הן רכוש המלך והוא אדונן. את עמן ואת אביהן עליהן לשכוח, כי לשבויות אין זכות לזהות, כפי שאין להן זכות לרצון משלהן. אפילו על גופן אין להן זכות. הוא רכושו של המלך שכבש והכניע את עמן וכעת יכבוש את גופן כפרס נצחון.

כמה רוע ואטימות צריך כדי לשבש כך דוקא את הפסוק הזה, העולץ על השפלתן של נשים שבויות מלחמה שאיבדו את חירותן ואיבדו כל זכות לכבוד אנושי, ולהציבו כמופת למה שמכונה אצל החרדים כבודן של נשים. כמה התחכמות נלוזה. איזה "לימוד תורה" יש כאן, ואיזה מוסר? כיד מתיישבים הדברים האלה, שמתארים ללא ספק מציאות שהיתה נכונה בעת כתיבתם ועדיין נכונה היום בלא מעט מקומות בעולם, כאשר בנות נאנסות על ידי טרוריסטים אלימים כאנשי דאעש ודומיהם, נישאות בכפייה, גם אם עודן קטינות, ויולדות את ילדי אויביהן. אבל אינך יכול כמעט לדבר עם חרדים מבלי שישמיעו את אמרת החכמה המשובשת הזו, כאילו באמת נכתבה ונאמרה כך "כל כבוֹדה בת מלך פנימה". והרי לכם תירוץ מושלם לכלוא את הנשים בביתן ולהדירן מן המרחב הציבורי. וגם היתר לאנוס שבויות מלחמה גויות, כפי שאמר רב מסוים ועורר סערה, והוא אכן הסתמך על הכתובים. לא בדיוק על התורה, אבל על הפרק הזה בתהלים שמתאר מציאות נוראה. זוהי התורה שלומדים החרדים: לא לימוד יש כאן אלא שינון עיוור, ולא מן התורה אלא מכל הבא ליד, ובלבד שתוכל לתמוך את דיעותיך החשוכות ביותר, את שנאת הנשים הדכאנית שלך, בפסוק משובש שהוצא מהקשרו וחוזרים ומדקלמים אותו ללא כל מחשבה ועיון, מבלי לשאול מה הוא אומר באמת, והאם ראוי לאדם מהוגן לצטט אותו כאסמכתא.

אין לימוד בשינון עיוור, ללא מחשבה, ללא הבחנה בין טוב לרע, ללא הקשר וללא רקע, ואין תורה בלי דרך ארץ, כלומר שצריך אדם שתהיה לו אמת-מידה מוסרית שבה ישקול את הנלמד ויבחר מה המצוי ומה הרצוי, מתי מורנו הכתוב דעת ומתי הוא משקף את עוולות העולם, מה לקחת אל לבנו ומה לדחות בשאט נפש. את תהלים מ"ה אין מלמדים בבתי הספר התיכוניים שבהם מלמדים פרקי תהלים. מחמת הבושה אין מלמדים אותו. והנה לקחו החרדים את האבן מאסו הבונים ועשאוה לראש פינה, ולא לכבוד הנשים, אלא לקלונן וחרפתן, ולא לכבוד הלומדים, אלא לקלונם וחרפתם.

לא אמנות אלא שנאה

 

דוד ריב הוא אמן מוערך. ראיתי תערוכות שבהן הציג עבודות מטלטלות על מלחמת לבנון. העבודה שראש עיריית רמת-גן כרמל שאמה הכהן ביקש להסיר מקיר המוזיאון ברמת-גן איננה נמנית על העבודות שמכבדות את האמן. היא מציגה שתי תמונות של חרדי הנראה מגבו, כשליד התמונה העליונה הכתובת "ירושלים של זהב" וליד התמונה התחתונה הכתובת "ירושלים של חרא". קשה שלא להבין את העבודה כפלקט הסתה וביזוי של יהודים חרדים. צודק לגמרי שאמה הכהן בטענתו שלו הוצגה התמונה בפולין, גרמניה או צרפת היינו רואים בה ביטוי מובהק לאנטישמיות. קשה מאד לראות בעבודה הזו ערכים אמנותיים. הצגתה במוזיאון היא ניצול לרעה של מרחב אמנותי לפשע שנאה, שאיננו שונה בהרבה מכתובות מבזות שכתבו ביריונים על קירות כנסיות ומסגדים. להשתמש בטיעון של חופש האמנות כדי להצדיק את הצגתה של עבודה זולה, גסה ומסיתה, שמלבד הבעת שנאה לציבור מוגדר אין בה ולא כלום, זה מעשה של צביעות ורשעות. חופש האמנות איננו שונה מחופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי איננו בלתי מוגבל: אסור להסית, אסור לבזות ואסור להוציא דיבה, גם אם שלושת האיסורים האלה מגבילים את חופש הביטוי. והסתה נגד ציבור שלם גרועה מכל הסתה נגד יחידים.  התגייסותה של האגודה לזכויות האזרח לעתור נגד הסרת התמונה מזכירה לי את הימים לפני כעשרים שנה כשפניתי לאגודה בעניין כניסה לשטח האוניברסיטה בהר-הצופים שנמנעה מאזרחים ונועדה להדיר משטח האוניברסיטה אזרחים ערבים במסוה של הגבלת הכניסה לסטודנטים ועובדים בלבד. תחילה סייעה האגודה במאבק, אבל אז התערבה בעניין פרופסורית מהאוניברסיטה שנבחרה לעמוד בראש האגודה – אינני רוצה להזכיר את שמה מאחר שכבר איננה בחיים, ומנעה את המשך הסיוע של האגודה למאבקנו. אינני יודעת מה מצב העניינים כיום בקמפוס הר-הצופים. לאחר שנואשתי מתיקון המצב ומעמדתם המבישה של הפרופסורים שלא התביישו אפילו להתבטא באוזני שעדיף שאזרחים ערבים לא יכנסו לקמפוס, החלטתי שכף רגלי לא תדרוך יותר בהר-הצופים ושלעולם לא אשתף יותר פעולה עם האוניברסיטה העברית הצבועה, וגם לא עם האגודה לזכויות האזרח. כעת האגודה הזו שמנעה בזמנו מאבק נגד פגיעה מכוערת ומפלה באזרחים ערבים, מצאה לה כר ראוי לפעילותה: לתמוך בהסתה נגד חרדים, במסוה של תמיכה בחופש האמנות. את טיב האמנות הזו הציג נכוחה הקריקטוריסט עמוס בידרמן, שלמרבה המזל איננו מחויב לקו של עיתונו: הוא צייר את יצירתו של ריב במוזיאון ליד תמונות ופסלי צואה, שגם הם כמובן אמנות, שהרי הם מוצגים במוזיאון, והציבור מוזמן לצפות בהם ולהתפעל. לא כל זוהמה שמוצגת במוזיאון היא אמנות, ואפילו אם היוצר הוא אמן מפורסם ומוערך. כל יצירה נשפטת לגופה, ויצירתו זו של ריב איננה ראויה להגנה בשם חופש האמנות.

כמה מופרכים נשמעים דבריה של אוצרת התערוכה סבטלנה ריינגולד, הנשמעים כאירוניה צרופה, אך נכתבו ברצינות גמורה: "כל התערבות בתכני התערוכות עומדת בניגוד גמור לזהות המוזיאון ולערכים העומדים ביסודו: חופש ביטוי, סובלנות, ליברליזם, הומניזם, פתיחות ופלורליזם, ולהיותו מרחב רעיוני ויצירתי הנותן ביטוי למגוון הקולות, הקהילות, התרבויות והזהויות בישראל".

כיצד חושבת הגברת ריינגולד שהצגת עבודה שהמסר המאד בוטה ומפורש שלה הוא ש"החרדים הם חרא", מבטאת סובלנות, ליברליזם, הומניזם, פתיחות ופלורליזם? כיצד יש בכך מתן ביטוי למגוון הקולות, הקהילות, התרבויות והזהויות בישראל? עד כמה אפשר להעמיד פנים ולהסתתר מאחורי מליצות ריקות מתוכן כדי להגן על גסות רוח ושנאה?  

יוסף בר יוסף ז"ל

 

ליצירתו של יוסף בר יוסף התוודעתי לצערי רק בספרו האחרון "אבא, בן, סבתא דינה", שם שנשמע כמו כותרת לרומן משפחה, אבל הספר מכיל שלושה טקסטים שונים: הראשון הוא ממואר מאד לא מחמיא על אביו, הסופר יהושע בר יוסף, שהטיל צל ארוך על חייו של בנו, השני הוא נובלה מופלאה על דמויות חריגות מאד בחברה החרדית, שבכל זאת הן חלק בלתי נפרד ממנה, והשלישי הוא סיפורה הטרגי של אשה שאף היא בת לחברה החרדית ועזבה אותה, אבל היא חוזרת ומוצאת את עצמה בעימות עם החברה הזו דרך בנה ונכדה. אין קשר בין הסיפורים, למעט העובדה שכולם דנים במתח שבין החברה החרדית וכלליה הנוקשים לבין היחיד יוצא הדופן, ובקושי של מי שגדל בחברה הזו לעזוב ולהיפרד ממנה. הרי האמירה של יוסף בר-יוסף לאביו שמיטב יצירתו הספרותית של האב היא זו שעוסקת בחברה החרדית שבתוכה צמח כאדם וכסופר היא גם אמירה על עצמו, והיא גם אמירה על ספרות בכלל, שאיכותה היא ביכולתו של הסופר להיות נאמן לעצמו ולמוצאו ולעולם המוכר לו מבשרו, והמאמץ להתרחק מהמקורות החיים האלה בהכרח יפגע באיכות כתיבתו. כוחו של הבדיון הספרותי באמת הצפונה בו, ויוסף בר יוסף בכתיבתו המחזאית והספרותית בונה את יצירתו על קרקע האמת של חייו.

הנובלה האמצעית "בן" היא היהלום שבכתר ואי אפשר שלא להתאהב בדמויות שהיא מתארת, שאפשר לנחש מהטקסט האוטוביוגרפי הראשון שהן מבוססות על קרובי משפחתו של יוסף בר יוסף שאף הוא גדל בחברה החרדית ועזב אותה בעקבות אביו, אבל בשונה מאביו שמר חיבה גדולה לחברה הזו ובפרט ליוצאי-הדופן שבה, אלה שאישיותם וחוויות חייהם דוחקים אותם לשוליים.  

הדוד נחום מסרב לכל השידוכים. רק אשה אחת קונה את לבו – ניצולת השואה גולדה שאיננה יודעת מי היו הוריה, והיא זוכרת רק שיר ששרה לה אמה. וגולדה יולדת לו בן יחיד, יצחק'לה. איננה רוצה עוד ילדים.

ואמו של נחום מראש לא רצתה את הכלה הזאת, נטולת היחוס, ועוד פחות כשסירבה ללדת ילדים נוספים. האם משום כך רצה בה נחום? האם האשה נטולת המשפחה איפשרה לו את החופש שנזקק לו בתוך החברה הלוחצת, והמשפחה שאיננה מרפה, ואינספור הטקסים המשפחתיים והארוחות המשפחתיות שיש להתייצב אליהן? או שפשוט התאהב באשתו ודבק בה ובבנו יחידו? האם רק גולדה היתה משוגעת, או גם נחום שחלם שבנו הוא המשיח?  

הכל נאמר ודבר לא נאמר. משהו ביחסיהם של נחום וגולדה נותר סתום, בלתי מפוענח לקורא, כפי שקרובי המשפחה התקשו לפענח אותו. הרבה עדינות יש ביחסים האלה, של שני האנשים שמשתייכים ואינם משתייכים. ואלה עומדים בניגוד גמור ליחסים בין הסבתא, אמו של נחום, שאביה בחר לה כבעל אברך שהרבה להניח אותה לבדה ולנסוע לאמריקה, והיא מרבה לעקוץ אותו על כך. נחום שלבו שוגה בחלומות הוא איש המעשה. הוא עובד עבודת כפיים בכריכיה, ומנקה את הבית כדי לחפות על אשתו החולה. נחום וגולדה שבחרו זה בזו הם יוצאי הדופן שהיחסים ביניהם סתומים גם לכל הקרובים המתערבים בחייהם ולא בכוונה טובה, ומלחשים שיש ביניהם אהבה, מלה שנשמעת לגמרי מוזרה ואפילו מסוכנת בחברה שמאמינה בשידוכים ולא בבחירה.

וגם יצחק'לה שימות באופן כה טרגי בוחר את אשתו מאהבה, והיא בוחרת בו מאהבה. והפלא הזה של האהבה במקום שאין מאמינים בה ואין מצפים לה, מצטייר כנס, שכמעט לא ייתכן שיקרה, ומשום שהוא כה נסי, אי אפשר לו שיתממש. האסון שיבוא בעקבות הנס הוא בלתי נמנע.

הסיפור מתחיל בחתונת בן אחותו של יצחק'לה. מתחיל כמו זיכרון משפחתי, והולך והופך פלאי, כמעט מיתי. האם נולדה לנחום וגולדה בת? אחרי מותו של יצחק'לה? מדוע זה לא נאמר בסוף הסיפור? רק מתפרש מן ההתחלה? האם בסופו של דבר לא היה יצחק'לה בן יחיד? ולא היה המשיח? או שהשתבש משהו בסיפור בין הסוף להתחלה?

כל כך פלאי בעיני הסיפור הזה שאיני מאמינה שהוא אמת, ובכל זאת אני רוצה לדעת אם נולדה לנחום וגולדה עוד ילדה.

ואין כבר את מי לשאול.

יוסף בר יוסף, אבא, בן, סבתא דינה, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020 

  

ביטול סבסוד מעונות לילדי אברכים הוא רשעות

 

פעמיים התרגזתי בגלל ההחלטה המרושעת של שר האוצר ליברמן להפסיק סבסוד מעונות לילדי אברכים – פעם אחת כששמעתי עליה, ופעם שנייה למול התמיכה מצד מי שחושבים את עצמם לליברלים בצעד המרושע הזה, ובפרט כתבי עיתון "הארץ". לא התפלאתי מרוגל אלפר ששנאתו לדתיים תמיד מעבירה אותו על דעתו, אבל אחרים, כמו רוית הכט שהגדילה עשות ולא רק תמכה בהחלטה אלא אף גינתה את ניצן הורוביץ, על כך שגינה את הרשעות הזו, וכמותו עשתה גם זהבה גלאון. במר"ץ יש עדיין אנשים עם ערכים, בעיתון "הארץ" יש רק קפיטליזם חזירי של הבוס שבוחר את כתביו בהתאם.

החלטתו של ליברמן תפגע אך ורק באמהות חרדיות מרובות ילדים שמלבד מעמסת גידול ילדיהן הרבים הן גם מפרנסות את משפחתן. ההחלטה הזו לא תעודד גברים חרדים לצאת לעבודה. בכדי לעודד אנשים לצאת לעבוד אפשר לעשות דברים רבים באופן חיובי: להציע הכשרה מקצועית שכוללת סיוע במציאת עבודה, להציע מסגרות עבודה שמשלבות עבודה ולימודים, לעודד מעסיקים להעסיק חרדים, תמיד אפשר לחשוב איך לתמוך ולעודד ולא איך להקשות ולהעניש. זה נכון כמובן לגבי כל דבר: גם לעודד גיוס לצבא אפשר על ידי סיוע למתגייסים בהפניה לשירות שתואם את כישוריהם, וכמובן במתן תמריצים ותגמולים שונים לחיילים, ואפשר על ידי ענישה והעלבת המשתמטים. מי שמאמין באמת בחירויות האזרח, ראוי לו לבחור בדרך העידוד ולא בדרך הענישה.

ומה שהכי מרגיז מבחינתי זה היחס לגידול ילדים כאילו איננו עבודה. גידול ילדים הוא עבודה קשה. נשים שעוסקות בגידול ילדיהן, ועל אחת כמה וכמה כשילדיהן רבים, עובדות קשה מאד, גם אם אינן מועסקות במקום עבודה מחוץ לבית. כל זה מעלה לי זיכרונות מתקופתם של שרון כראש ממשלה ונתניהו כשר אוצר, כאשר הראו בטלויזיה "אשה עצלנית" – אם יחידנית לחמישה ילדים שלשכת התעסוקה שלחה לגזום ענפים ולסחוב דליי אבנים כדי לקבל דמי אבטלה דלים. זה הזכיר לי מדינות מסוגן של ברית המועצות וסין שהעבידו אנשים עבודת פרך בתור עונש על עבירות שקיימות רק במדינות כאלה. האם לגדל לבד חמישה ילדים זו איננה עבודה מספיק קשה, כדי שהמדינה תעזור לאשה כזאת במקום להתעלל בה? האם אנשים שהביאו לעולם הרבה ילדים צריכים להיענש כפי שהיה נהוג בעבר בסין, ואפילו בסין כבר אין נוהגים כך. גם גידול ילדים הוא תרומה לחברה. חלקם יגדלו לחיות כחרדים, וחלקם יבחרו בדרך אחרת. מדינה צריכה להשקיע בטיפול ובחינוך הילדים הנולדים בה בלי קשר לאמונותיהם ודרכי חייהם של הורי הילדים, ומדינה צריכה לעזור לנשים עובדות בלי קשר אם בעליהן עובדים או לומדים. ההחלטה של ליברמן תעניש את האמהות העובדות, לא את הבעלים שלומדים תורה, וכמי שהשקיעה חלק גדול מחייה בלימוד דברים שמעטים מתעניינים בהם – ומשקיעה לא מעט מאמצים להגדיל את חוג המתעניינים, יש לי קושי עם אנשים שמגנים לומדי תורה. לא מפני שמדובר בלימוד שהוא מקודש להם, אלא מפני שאפשר להתגולל בקלות על אנשים שמשקיעים את חייהם בלימוד. האם השירה הלטינית, הגרמנית העתיקה או הצרפתית העתיקה שאני מקדישה להן חלק נכבד מחיי "מועילות לחברה"? ומה פירוש תועלת במובן זה? האם מותר ללמוד רק מה שמועיל? ומי יקבע מה מועיל? היה דיקן מכובד באוניברסיטה מכובדת שחשב שבלתי מועיל ללמוד יידיש ואיטלקית, וסגר את החוגים האלה. ואני חשבתי איך אנשים ילמדו על תרבות יהודית בלי לדעת יידיש, ובלי לדעת איטלקית? אני רואה חוט מקשר בין אנשים שפוסלים לימוד תורה לבין אלה שפוסלים את לימוד מדעי הרוח. הרי כשמדובר בלימוד ומחקר של נכסי רוח עתיקים הערך הוא רוחני, ולא חומרי, ובחברה שרואה את חזות הכל בטכנולוגיה מתקדמת ובכסף שאפשר להפיק ממנה, גם משוררים וחוקרי שירה עלולים להיחשב לבלתי נחוצים.

מכל הצעדים שאפשר היה לעשות כדי לעודד גברים חרדים לצאת לעבודה, הבחירה בשלילת סבסוד במעונות לילדים רכים הוא האכזרי והבלתי ראוי ביותר, והבחירה דוקא בו ראויה מאד לגנאי: היא לא אנושית ואין לי ספק שיתברר ששכרה יצא בהפסדה.