אינס אולנובסקי / התמונות

 

את ספרה של אינס אולנובסקי "התמונות" קניתי בגלל שהסיפור הראשון בו מתייחס לפיגוע בבניין אמי"ה, האגודה לערבות הדדית יהודית בארגנטינה, שהיא הארגון המרכזי של קהילת יהודי ארגנטינה, בשנת 1994, שבו נהרגו 85 אנשים, והוא אחד האירועים המזעזעים בתולדות יהודי ארגנטינה, שהתרחש שנתיים בלבד לאחר שפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה גרם למותם של 29 אנשים. אינס אולנובסקי התגוררה בדיוק מול בניין אמי"ה ואף נפצעה קל בפיצוץ, והפיגוע היה אירוע מרכזי בחייה. אבל בספר היא מתייחסת לתמונות שצילמה מחלון הבית שבו התגוררה עם הוריה, בהן תיעדה במקרה את מי שיהפוך לבעלה, בטרם הכירו. הסיפור הזה מגלם בתוכו את מה שאינס מבקשת להעביר בסיפורים המובאים בספרה: לתמונה יש לעתים קרובות ערך היסטורי, חברתי, לאומי, אבל משמעותה העזה ביותר היא המשמעות האישית והרגשית שמייחס לה מי שמכיר את המצולמים, ושהתמונה קשורה לחייו. אינס עוסקת בעצמה בשימור תצלומים ומעודדת אנשים לשמור על תמונות, שלעתים אין להן משמעות עבורם, אבל הן בעלות חשיבות למישהו אחר.

את הפיגוע בבניין אמי"ה אני זוכרת היטב לא רק בגלל שהיה אחד המזעזעים והקטלניים ביותר, אלא מפני שעבדתי באותה תקופה בארכיון לתולדות העם היהודי, ששכן אז בבניין שפרינצק בגבעת רם, ומנהלת הארכיון חזרה ואמרה לי, שחושבים שכל הארכיון של הקהילה היהודית בארגנטינה, ששכן בבניין אמי"ה, הושמד בפיגוע, אבל זה לא נכון, כי העתק החומרים שהיו בארכיון הבניין הועבר שנים קודם לארכיון לתולדות העם היהודי ושמור שם. אולי גם בגלל האמירות החוזרות האלה, הכותרת על בניין אמי"ה משכה מיד את לבי, וגם הזכירה לי סיפור אחר שאירע בתקופת עבודתי בארכיון לתולדות העם היהודי: הגיע אדם מבוגר וסיפר שאמו עבדה בגן הילדים של הקהילה היהודית בוינה. היא נרצחה בשואה ולא היתה לו אף תמונה שלה. במסמכי גן הילדים של קהילת וינה, שנמצא, כמו כל ארכיון הקהילה, בארכיון לתולדות העם היהודי, מצאה מנהלת הארכיון תמונה של אמו של האיש עם ילדי הגן שחינכה.

בסיפורים שמביאה אינס אולנובסקי, אנשים מוצאים בתמונות ישנות קרובי משפחה שגורלם איננו ידוע, ולעתים גורלם משתנה בעקבות מציאת התמונה. לעתים בני משפחה שהורחקו והופרדו זה מזה מוצאים זה את זה בזכות תמונה. הרבה מהתמונות מתעדות את זוועות המשטר בארגנטינה: מתנגדי משטר שנעצרו ונרצחו מאוחר יותר תועדו בכלא, ולקרוביהם שלרוב לא ידעו מה עלה בגורלם, זוהי דרישת שלום מעבר לזמן, ולעתים פתרון לתעלומה ארוכת-ימים. לעתים הצילום הוא חלק מתיעוד מכוון, כמו אליסיה שנעצרה ותיעדה במצלמה שהבריח אחיה את חבריה לכלא, שכאשר מגיעות התמונות לידי קרוביהם, המצולמים כבר אינם בחיים. לעתים התמונה היא החפץ היחיד שנותר לקרובי המשפחה, לילדים שאיבדו את הוריהם, להורים שאיבדו את ילדיהם, לאוהבים שאיבדו את בני זוגם. לעתים בחירת המצולמים מכוונת ולעתים מקרית לחלוטין, לעתים הצלם מכיר את המצולמים, ולעתים הוא בוחר בהם מפני שנגעו לליבו מסיבה כלשהי, ורק בדיעבד מתגלה כמה משמעות היתה לצילום, כמה מיוחד היה הרגע המתועד עבור המצולמים, גם אם הצלם עצמו רק ניסה למלא משימה עיתונאית, או נקלע לסיטואציה במקרה.

אינס אולנובסקי כמעט מתחננת לקוראים שלא ישליכו תמונות. היא עצמה אוספת אותן אפילו מן הרחוב, מפתחת, מנסה לברר מי המצולמים ולמי התמונה שייכת. אולי היום יותר קל לאתר אנשים ולהעניק לתמונה הקשר ומשמעות. אבל לכולנו יש תמונות שכבר איננו זוכרים בעצמנו מי מצולם בהן, והן לא תאמרנה דבר לילדינו ונכדינו. חתני ירש אלבומי תמונות של סבתו מילדותה במטולה, והוא איננו מכיר בהם איש. רוב האנשים לא יערכו מחקר כדי לוודא מי המצולמים, ועבור מי התמונה בעלת ערך. הקריאה בספר "התמונות" גורמת להרהר במשמעות מרחיקת הלכת שיכולה להיות לחקר התצלומים ובירור משמעותם ופשרם, ובוודאי היתה לה משמעות רבה בתקופות שבהן תצלומים היו נדירים למדי – מילדותי המוקדמת יש לי רק תמונות בודדות שנעשו באירועים מיוחדים, שבהם הוזמן צלם לתעד את האירוע, או שבני המשפחה ביקרו בסטודיו של צלם לצורך תיעוד מבוים של ימי הולדת או כינוס משפחתי. בתיק השירות של אבי בצה"ל מצאתי תמונה שלו כגבר צעיר שהיא היחידה שיש לי מאותם ימים, ותמונות אחרות של אבי ואמי נותרו בבית אמי, שלאחר מותה הגישה אליו נחסמה בפנינו בידי גיסתי וילדיה, והספר גרם לי לתהות אם באחד הימים יתקשר אליי אדם זר שמצא אלבום תמונות של הוריי, או אפילו תמונות שלי מילדותי. לאחרונה קיבלתי מבת-דודי תצלום מתוק של בנותי מחתונתה באמצע שנות השמונים, כשהיו ילדות קטנות, תצלום שריגש אותי מאד. האם נדירות התמונות בעבר היא זו שהעניקה להן ערך? והאם כיום, כאשר לכל ילד שפע תצלומים מכל אירוע בחייו, וכל מפגש ואירוע מתועדים מכל זווית, האם יזכו התמונות לאותה חשיבות וערך?

לשבחו של הספר הזה, שמאד נגע ללבי, אומר שהוא איננו מנסה לשכנע שתמונה שווה אלף מלים, אלא שמשמעותה של תמונה היא בעיני המתבונן, וזו יכולה להיות משמעות שמשנה חיים.

 

אינס אולנובסקי, התמונות, הוצאת תשע נשמות 2026, תרגמה מספרדית טליה הוס. תמונת השער שאייר ניקו אריספה יפהפיה.

 

על שלושה פשעי מצלמה

לא צפיתי בסדרה "מחוז ירושלים", והרגשתי קצת אשמה בגלל זה, שבמקום לצפות בסדרה רצינית על חיינו כאן צפיתי בשופטים של מאסטר שף מדקלמים בזה אחר זה דברי חכמה כמו "פתי בר, פתי בר, יש בכל בית" ובאנשים נחמדים מבשלים קציצות דגים ומרק שום מביסקוויטים שמזכירים לי בעיקר את מחנות הצופים, שכדברי הליצנים סעדנו בהם את לבנו ב"לחם צר ומים לחץ" – גזוז וביסקוויטים, וברגעי האושר ביסקוויטים עם ריבה, שבשבילה לא מצאנו שם מהתנ"ך. גם כסטודנטית מתחילה הכנתי עוגות גבינה עם לפתן אגסים וביסקוויטים במטבח המשותף של המעונות בתקוה שאיש לא יגנוב מהמקרר המשותף. אבל במהרה התחתנתי, קבלתי תנור אפייה ונפרדתי לשלום מהביסקוויטים בלי שום רגשי אשמה. ואין, אין לי ביסקוויטים בבית, ואם כבר מתוק, אני מעדיפה חלה מתוקה, וכן גם סבתי ציפורה ז"ל טחנה בגפילטע פיש שלה פרוסת חלה מתוקה. זה היה סוד כמוס שאסור היה לאיש לדעת, אבל אמי הציצה למטבח של סבתא ציפורה כשזו טחנה במטבח את הדגים, וכך גילתה משהו על הגפילטע פיש המופלא של סבתא ציפורה, שאפילו הגולדברגים בעלי המסעדה היהודית בפאתי המושבה, שבשביל הטשולענט והקישקעס שלהם הגיעו מרחוק, החמיאו לדגים של סבתא ציפורה. המתכון המלא ירד איתה לקבר, ואיש לא הצליח לשחזר מאז את הגפילטע פיש של סבתא, או את החבושים האפויים שלה שאפתה בתנור הלחם של המאפיה של סבא, בחום של שש מאות מעלות, והכניסה והוציאה מהתנור על מרדה העץ הגדול שבימי החול שימש להכנסת והוצאת כיכרות הלחם מהתנור, ואני קצת מקנאה במלאכים בגן-עדן, שסבתא ציפורה מכינה להם את מאכליה לשבת. את החלה מכין להם בוודאי סבא אברהם, חלה מתוקה קלועה וארוכה כמו שהיה מכין לחתונות במיוחד. לפני שמאיר שליו כתב את "עשיו" הוא בא לראיין את אבא שלי על המאפיה של סבא, ואני לא יודעת מה מזה נכנס לספר, כי קראתי רק את ההתחלה וסיפורי התאומים עצבנו אותי, אז לא המשכתי והנחתי את הספר מהיד.

בכל אופן ניסיתי לצפות ב"מחוז ירושלים" ולא התחשק לי. הייתי רוצה לחשוב שחשתי בשקר. תמיד בן-אדם רוצה לחשוב שהוא מבחין בין אמת לשקר, למרות שזה קשה. אבל ראיתי מעט מאד ולא הבחנתי בשקר. נדמה לי שהבחנתי ברהב, בשביעות הרצון העצמית, וזה מה שהיה מעצבן במיוחד – שביעות הרצון העצמית, כי מה לעזאזל כל כך נפלא בזה, שממררים את החיים לפלשתינים? או לכל אחד אחר? ואיזה מין אנשים מוכנים לעשות עבודה כזאת, להעיר משפחות עם ילדים באמצע הלילה כי מישהו הלשין שיש להם נשק ואולי זה בכלל שקר, אולי זאת סתם נקמה בהם של שכן מרושע, או אפילו לא נקמה, סתם רוע-לב? כששלטון ניזון מהלשנות הוא מטפח את השקר והרוע, כמו בדיקטטורות, גם אצל הנשלטים וגם אצל השולטים, לומדים לשקר ולהתעמר, להתעמר ולשקר, ומה שהכי נורא זה שגם נהיים נורא מרוצים ושבעי-רצון מזה, מהסבל שגורמים לאחרים, כאילו אין עונג גדול מזה.

לכאורה מצלמה היא כלי לגילוי האמת ולתיעוד האמת. לכאורה. אבל כשם שהמצלמה יכולה לפעול בשירותה של האמת, היא יכולה לפעול בשירותו של השקר, היא יכולה לתעד ולברוא את השקר, ואז המצלמה הופכת גם לכלי אלים ואכזרי. לכאורה אין קשר בין הסצינות המבוימות של "מחוז ירושלים" לנערים שצילמו את עצמם מקיימים יחסי מין עם הצעירה הבריטית באיה נאפה, לבין המצלמות של מנוולי הליכוד שבאו להפחיד ולהרתיע אזרחים ערבים מלהצביע, והפכו במחי צילום את ישראל למדינה לא דמוקרטית, מבלי לתת לעצמם דין וחשבון על המשמעות הנוראה של מעשיהם. בכל שלושת המקרים היו המצלמים מאד מרוצים מעצמם והשתבחו במעשיהם, ובכל שלושת המקרים היו הקורבנות חסרי אונים, מושא להתעללות וביזוי, התעמרות והשפלה שהוצגו ברשות הרבים בתרועת ניצחון, פרטיותם נגזלה מהם ושמם הוכפש ונגרם להם נזק נפשי וחברתי שאין לו תקנה.

וזה מה שהכי נורא, שנזקו של הקורבן איננו בר תיקון, אפילו כשמתהפך הגלגל. המשפחה הפלשתינית שבניה הוחרדו ממיטתם באישון לילה כדי לשמש ניצבים בתצוגת תדמית של המשטרה, משפחה שאחד מילדיה התעוור מפגיעת כדור ספוג ולא נודע מי השוטר שירה, לעולם לא תחוש עוד בטוחה בתוך ביתה. הצעירה שנמשכה לבחור ישראלי אחד, והוא, כסרסור מיומן, קרא לחבריו לצלם את יחסי המין וגם לקיים איתה יחסי מין בעצמם, כאילו היתה חפץ למכירה, וכולם הכריזו כתוכים שהכל היה בהסכמה והכל כדת אין אונס, ולראיה: הם צילמו במצלמה, הצעירה הזו שזקוקה להגנה ולטיפול נפשי אבל לקול צהלת המסרסרים והתוקפים נזרקה לתא הכלא כאשמה, כדי להזכיר לכל הנשים מה באמת מעמדן בעולם ובחברה, ספק אם תצליח להתאושש מהתקיפה הזדונית שעברה ומהאונס השני שכעת היא חווה, והאזרחים הערבים שנשללה זכותם הדמוקרטית להצביע ללא הפרעה וללא מורא לעולם לא יחושו עוד כאזרחים שווי-זכויות, גם כאשר הבחירות שראוי היה לבטל את תוצאותיהן התבטלו לא בגלל הפגיעה בשיוויון ובדמוקרטיה אלא בגלל שלמרבה המזל לא הוקמה ממשלה וניתנה הזדמנות שנייה לעשות מעט צדק, וגם לכך תקוה די קלושה. כל נפגעי מצלמות הזדון ימשיכו לשלם את המחיר הכבד, גם אם צדקתם תזכה להתגלות ולהישמע.     

  

אנייס וארדה / אנשים ומקומות

הלכנו לסרט של הבמאית הקשישה אנייס וארדה וצלם הדיוקנאות ז'י-אר, שקוראים לו בעברית "אנשים ומקומות", ובצרפתית קוראים לו Vilages et Visages, שזה אומר "כפרים וקלסתרים", כי הם משוטטים בכפרים בצרפת, ומצלמים אנשים, ואחר כך מגדילים את התמונות שלהם ומדביקים אותן על קירות הבתים או על מגדלים או על דברים אחרים, ובאופן מוזר הדיוקנאות המוגדלים שמודבקים על קירות בניינים או מגדלי מים או מקומות אחרים, גורמים לאנשים להיראות באמת גדולים מהחיים, כאילו הצילום כבר איננו צילום רגיל של מישהו אלא דיוקן מיתולוגי. זה לא דומה בשום צורה לשלטים של דוגמנים או פוליטיקאים שרגילים לראות אותם תלויים בכל מיני מקומות, אולי מפני שהדיוקנאות הם בשחור לבן, מה שהופך אותם לאיקוניים. קשה אפילו להסביר למה. אולי מפני שאנחנו מזהים שחור לבן עם דימויים איקוניים מהעבר, ואולי מפני שהצילומים הם אמנותיים.

הצילומים של ז'י-אר מזכירים לאנייס וארדה צילומים שהיא צילמה שנים רבות קודם לכן, גם כן בשחור לבן, צילומים של אנשים שכבר מתו מזמן, כמו צלם האופנה גי בורדן, שהיה ידיד או אהוב שלה, והיא אהבה לצלם אותו בעירום. הצילומים הישנים האלה של אנייס וארדה הרבה יותר נועזים מהצילומים החדשים של ז'י-אר, שמצלם אנשים לבושים. אנייס וארדה בעצמה לא מצטלמת בעירום, אבל היא מאד חשופה בסרט. הפנים שלה חשופים, הקמטים שלה חשופים, הפצעים שלה חשופים, גם הפצעים של הנפש. ז'י-אר מצלם את כפות הרגליים שלה ואת העיניים שלה ומדביק את הצילומים על רכבות שנוסעות למרחקים. הוא קורא לצילומים: "החתיכות שלך", כאילו אלה חתיכות מהגוף של אנייס וארדה ולא צילומים חתוכים. אנייס וארדה מסתכלת על כפות הרגליים הצמודות שלה ואומרת שהן כמו לב מקומט. פתאם זה נראה כל כך מובן מאליו שכפות רגליים צמודות יוצרות צורה של לב.

אנייס וארדה היא מאד קטנה ועצובה וז'י-אר הוא מאד ארוך וצחקן והוא לובש בגדים שחורים וכובע שחור ומשקפיים שחורים שרק בדיעבד מבינים שהמשקפים השחורים גורמים לז'י-אר לראות הכל הרבה יותר כהה ממה שהוא, או הרבה יותר קודר ממה שהוא, ואולי לכן הצילומים שלו נראים כמו רישומים. ז'י-אר עצמו מאד מתקשה להיחשף. אנייס וארדה כל הזמן מבקשת ממנו להסיר את הכובע ואת משקפי השמש הכהים שלו, כדי שתוכל לראות היטב את הפנים שלו ואת העיניים שלו, אבל ז'י-אר אף פעם לא מסיר את הכובע ואת המשקפיים שלו, וגם לא מספר כמעט שום דבר על עצמו. הוא לא עונה על שאלות אם הוא חי לבד, את מי הוא אוהב, אם יש לו משפחה. אי אפשר לדעת איך קוראים לו באמת. אפילו סבתא שלו, שהיא האדם היחיד הקרוב אליו שרואים בסרט, קוראת לו רק איש טוב והוא באמת נראה איש טוב, ז'י-אר אוהב לצלם אבל בכלל לא אוהב להיחשף. הוא מצלם את אנייס וארדה אבל היא לא מצלמת אותו, בניגוד לגי בורדן הוא צלם שלא מצטלם בעצמו ולא מצלם את עצמו. הוא אוהב רק לחשוף אחרים אבל לא להיחשף, והוא גם לא חושף אנשים כמו שאנייס וארדה חושפת אותם. הוא צוחק עליה שהיא אוהבת גברים עירומים. הוא נשמע קצת פוריטני כשהוא אומר את זה.

אנייס וארדה כבר לא רואה היטב. העיניים שלה חולות והיא רואה הכל מטושטש, אבל זה בכלל לא מעציב אותה. היא עצובה בגלל שכל החברים שלה וגם בעלה הבמאי ז'אק דמי מתו מזמן והיא מתגעגעת אליהם. היא רוצה לנסוע כל הזמן לבתים שלהם שהם כבר אינם מתגוררים בהם, לקברים שלהם, למקומות שבהם היא בילתה איתם וטיילה איתם. במקומות האלה המתים מתרצים לחזור אליה ולשהות איתה קצת. ז'י-אר עוזר לה לחפש ולמצוא את המתים שלה. כולם היו אמני צילום, אנשים שהתבוננו כל חייהם בזולת. גם אנייס וארדה כל חייה התבוננה וצילמה, אבל עכשיו עם העיניים הזקנות והחולות שלה, היא רואה הכל מטושטש, וז'י-אר לא מבין איך היא משלימה בקלות כזאת עם אובדן הראייה שלה, עם חוסר היכולת שלה להתבונן ולראות תמונה חדה, עם חוויית העולם המטושטש שלה, אבל אנייס וארדה אומרת לז'י-אר שהיא רואה מטושטש, אבל היא רואה, ומה שחשוב זה לראות.