יובל אלבשן מכה שנית

 

הבוקר שמעתי את יובל אלבשן בתכנית הבוקר בערוץ "כאן" במופע צביעות בוטה במיוחד. באוזני המנחים האוהדים קלמן ליבסקינד ורועי שרון – לא בדיוק פמיניסטים דגולים - הוא התנפל על השופטת בדימוס דליה גנות שסיפרה בראיון למוסף "הארץ" ביום ששי האחרון על קלדנית שסיפרה לה בדמעות ששופט שישב לידה בזמן עבודתה באולם המשפט שלח את ידו וליטף את ברכיה תוך כדי הדיון. גנות סיפרה שפנתה למנהל בתי המשפט ודיווחה לו על כך, אבל לא נעשה דבר והשופט קודם.

יובל אלבשן הצבוע גינה את השופטת על כך שסירבה למסור פרטים על זהות השופט והמתלוננת, מפני שלטענתו "חייבים לחקור את העניין". אלבשן הצבוע חזר ואמר כמה הקלדניות מוחלשות וכמה הוא דואג להן ולמצוקתן.

אבל זו היתה הצגה שכנראה עבדה על אנשים כמו יובל אלבשן שמתגייסים להגן על תוקפים מיניים, כפי שאלבשן הגן על יצחק לאור, וזאת בטענה שאין אישום פלילי, תוך התעלמות גמורה ממצבן הקשה של נשים מותקפות למול מערכת המשפט שיש בה אנשים כמו השופט הנ"ל וגם כמו הפרופסור יובל אלבשן, שאינם תוקפים נשים בעצמם אך ישמחו להגן על גברים תוקפים ולנצל את יתרונם החברתי העצום למול הנשים המוחלשות.

ברור לגמרי כי מי שניסתה להגן על הקלדנית המותקפת היא השופטת גנות, ומי שמנסה לפגוע בה בכסות שקרית של הגנה עליה הוא יובל אלבשן. הרי לו רצתה הקלדנית בחקירת משטרה ובאישום פלילי, היתה מתלוננת במשטרה ולא היתה פונה לשופטת. היא פנתה לשופטת מפני שחששה ללכת למשטרה וחששה שבמצב שבו מלה שלה עומדת כנגד מלה של שופט, איש לא יאמין לה, ולא רק שלא יעשו עמה צדק – מי כמוני יודעת כמה קשה לזכות במערכת המשפט בצדק, וכמה נדיר ששופט אכן עושה צדק עם קרבנות אלימות – אלא שהשוטרים והשופטים שיזדהו עם עמיתם שסרח ולא עם הקלדנית המותקפת, ואם לא הם מקורביהם, יחשפו את זהותה, יבזו אותה וירדו לחייה, כפי שקורה לרוב הנשים שמתלוננות על תקיפה מינית, ואפילו כשמדובר בנערה בת ארבע עשרה שנאנסה על ידי שלושה נערים ערבים ונותרה פגועה פגיעה נפשית קשה, כפי שצפינו לזוועתנו בתכנית "המקור".

כאשר נשים מעדיפות לשטוח את תלונתן ברשתות החברתיות שבהן חולשתן החברתית מתאזנת במידה מסוימת על ידי השגת תמיכה ציבורית – גם במקרים אלה מדובר לרוב בנשים פחות מוחלשות – תוקפים אותן על כך שלא הגישו תלונה במשטרה, כאילו אין יודעים שסיכוייה של אשה נפגעת שבכלל יתנהל הליך משפטי בעניינה הוא קלוש ביותר וסיכוייה לזכות בו ולקבל פיצוי מבלי לעבור גיהנום מידי ביריונים שנכונים לתקוף כל אשה בכל עניין כמעט אינם קיימים. גם במקרים שעוררו שערוריה ציבורית נרחבת חלק מהתלונות נמחקו בגלל התיישנות, חלק, כמו במקרה של אורלי רביבו, לא נכללו בהליך בגלל פרקליטים שוביניסטים שהעדיפו שלא לנהל משפט מכיוון שהחליטו שסיטואציות מובהקות של אונס וניצול מיני ביחסי מרות הם "רומן אהבים", וחלק נדונו וזכו לענישה ברף הנמוך ביותר – עבודות שירות על תקיפות מיניות קשות שהוגדרו ללא כל בסיס עובדתי כ"הטרדה מינית" כאשר היה מדובר עובדתית בתקיפה לכל דבר. במקום לשפר את המערכת כך שנשים תרגשנה בטוחות להתלונן, תוקפים ומבזים את הקרבנות, בין אם הן מתלוננות ובין אם אינן מתלוננות. הדרישה לחקירה היא לגיטימית רק כאשר היא מגיעה מצד הקרבן, שמחליט להתלונן ולעמוד בכל מה שכרוך בכך במציאות המשטרתית, המשפטית והחברתית כפי שהינה. השאלה למה לא התלוננת, או בגרסתה נוסח אלבשן, מדוע השופטת איננה מוסרת פרטים שיאפשרו פתיחת חקירה, איננה שאלה של מי שמעוניין להילחם בעבירות מין, אלא של מי שמעוניין להשתיק את המתלוננות, כאשר הן מוצאות מסלול עקיף, מוגן יותר, לשטוח את תלונתן ולהביאה לדרגים הגבוהים יותר, מבלי לחשוף את עצמן לחוליי החברה והמערכת. יובל אלבשן איננו תוקף את השופטת גנות כדי להגן על הקלדנית, אלא כדי להגן על המערכת ועל מעמדם הפריוילגי של גברים, כפי שעשה כאשר הגן על יצחק לאור, שבמשך שנים רבות פגע והתעמר בכפופים לו ובמי שמעמדם היה נמוך וחלש משלו. את הצביעות והרשעות שלו בניסיון לחשוף בכוח קרבן עבירת מין שאיננה מעוניינת בחשיפה ואיננה רוצה להתלונן, וזאת בתחפושת שקרית של לוחם בעבירות מין שהוא מעולם לא היה, צריך לדחות בנחישות. אין לנו כנשים צורך בפטרונותו התוקפנית של יובל בשן. כשנרצה להתלונן במשטרה נסתדר בלעדיו, וגם כשנרצה להתלונן בדרך אחרת ובמסלול אחר זכותנו לעשות כן מבלי שיכפה עלינו להתמודד עם מערכת שבה אנו נחותות ולרוב מפסידות מראש.   

יובל אלבשן בזכות יצחק לאור

אני כותבת מתוך כעס ובחילה. כבר את הפוסט הקודם על פרשת הפרס ליצחק לאור כתבתי כמעט נגד רצוני, אבל לפעמים אני מבינה בעל כורחי שמה שנראה לי לעתים על פניו כויכוח שאינני רוצה להשתתף בו, הוא הרבה יותר מהותי לחיי מכפי שחשבתי, ומאמרו של יובל אלבשן הבוקר ב"הארץ" (הלינצ'רנט כמופת, 30/12/2014) איננו מאמר שאני רוצה לעבור עליו בשתיקה. קשה לתאר את הגועל שחשתי למקרא ההתחסדות הדוחה ולהטוטי המלים של אלבשן, שנועדו, כמה לא מפתיע, להלל את הכותב ולהכפיש את המחאה נגד הענקת הפרס ללאור, פרס שכפי שכתבתי בפוסט הקודם נועד מלכתחילה, בכוונת מכוון, לירוק בפרצופן של המתלוננות. אלבשן מחמיא לעצמו על כך שגם את ההתקפה באינטרנט נגד אורנה בנאי ונגד מרצה מבר-אילן, שהותקפו על התבטאויות שנחשבו לשמאלניות, הוא דחה, ובכך הוא כורך בזדון את המחאה נגד מתן הפרס ללאור עם הפוגעים בחופש הביטוי, וגם פוסל מראש את כל מי שמוצא הבדל תהומי בין ההתקפה על שני האחרונים לבין המחאה נגד לאור, וכך הוא כותב: "מיד תגיע אקרובטיקה מילולית שתסביר את ההבדל בין מעשים לבין הצהרות". אבל האקרובטיקה המילולית היא של יובל אלבשן, ואני, שאינני עורכת דין וגם לא משפטנית, לא מרצה באקדמיה וגם מאמרים ב"הארץ" אינני יכולה לפרסם, כי שגרירות גרמניה אסרה על עיתון "הארץ" לפרסם את מאמרי (כבר בשנת 2002, ואינני מצפה שיובל אלבשן ייצא להגנת חופש הביטוי שלי, כי בעיתון "הארץ" חופש הביטוי שמור לאנטישמים ושונאי נשים), בכל זאת אטול לעצמי, בזכות האינטרנט שאלבשן וחבריו טרם הצליחו למנוע ממני להתבטא בו – ולא שלא היו כאלה שניסו – את הזכות להסביר למשפטן המהולל ועורך-הדין המעוטר יובל אלבשן מה ההבדל המהותי בין אורנה בנאי והמרצה מבר-אילן לבין יצחק לאור: התבטאויות שמאלניות אינן עבירה על החוק, וגם לא על המוסר. התבטאויות שמאלניות יכולות אולי מאד להרגיז אנשים מסוימים, אבל אלה התבטאויות לגיטימיות לגמרי, שהפועלים נגדן מנסים להטיל אימה על אנשים שלא עשו כל רע לא מבחינה חוקית, לא מבחינה מוסרית, ולא משום בחינה אפשרית. והמחאה נגד יצחק לאור, בניגוד לרושם הכוזב שמנסה יובל אלבשן ליצור בזדוניות במאמרו, לא היתה עקב התבטאויות שמאלניות, אלא עקב התבטאויות שיש בהן ביזוי קשה של נשים על רקע מיניותן, ביזוי שהוא גם עבירה פלילית אבל בראש וראשונה הלבנת פניהן ברבים שעליה אמרו חז"ל שכמוה כשפיכות דמים, ומעשים אלה נעשו ברשות הרבים ורבים היו עדים להם, להבדיל מאשמת האונס שלא היו לה עדים ועדיין זכותה של הנאנסת להשמיע את זעקתה גם אם לא התלוננה במשטרה, כי כדברי כבוד השופטת בדימוס עדנה ארבל, גם עדות היא ראיה, ועדות היא עדות גם אם הושמעה בציבור ולא בבית המשפט. מחאה נגד אדם שלא עשה כל רע שונה באופן מהותי ממחאה נגד אדם שפגע באנשים בצורה קשה, ואין צורך בהכרח בניהול הליך בבית משפט, מפני שהפגיעות והעלבונות שהטיח לאור באנשים נעשו לרוב ברשות הרבים, חלקם באוניברסיטה ובמערכת "הארץ" וחלקם גם הופיעו מעל דפי "הארץ" במוסף שמתיימר להיקרא "תרבות וספרות", ולא פעם שיפשפתי את עיני בתדהמה כיצד העורכים מאפשרים ללאור לכתוב גסויות ועלבונות בלשון שוק כנגד אנשים שאינם נושאים חן בעיניו, וגם אינם דורשים ממנו למחוק או מוחקים בעצמם את הביטויים הבלתי ראויים לדפוס. בכלל התנהגות בלתי ראויה ברשות הרבים והלבנת פנים של הזולת ברבים, בין אם עברה את רף ההרשעה הפלילית ובין אם לאו, ראויה בהחלט לסנקציה של שלילת פרס שמלכתחילה לא היה צריך להינתן לאדם כזה, ומי שנתן לו פרס בכוונת מכוון לזלזל בנפגעות וגם בנפגעים הרבים, צריך היה להביא בחשבון גם תגובת נגד, שהאינטרנט אכן מאפשר לאנשים שאינם נהנים מהפריוילגיות התקשורתיות שיובל אלבשן ועמינדב דיקמן, וכמובן גם חברם הטוב יצחק לאור נהנים מהן, וזה בעצם המסר הסמוי במאמרו של אלבשן: כיצד נשים שבניגוד לאיש חשוב כמותו לא זכו לקבל טור ב"הארץ" וגישה חופשית לכלי התקשורת האלקטרונית, ולאקדמיה ובעצם לכל מרכז כוח בישראל, נשים שאנשים כמוהו וכמו הפרופסור דיקמן והמשורר החשוב יצחק לאור דורכים עליהן בדרכם כמו על שיירת נמלים כנועות, כיצד נשים כאלה הצליחו, באמצעות האינטרנט, לא רק להביע את מחאתן אלא גם להצליח בה, ולמנוע מחבורת אנשים שמוברגים יפה יפה במרכזי הכוח לרמוס אותן ולהשתיק את קולן, להוקיר את מבזיהן ולבזות את מוקיריהן. רק עכשיו כשקראתי את מאמרו המביש, המיתמם, הזדוני, המתחכם, המבזה כל הבחנה בין טוב לרע, והמתנשא בלי גבול, הבנתי באמת כמה חשובה היתה המחאה הזו, ועד כמה תומכיו של לאור, בתירוצים שונים ומשונים ובנימוקים שמעוותים כל צדק והיגיון, מאיימים גם עלי, ועל כך אני מרימה את הקול.