מחנה הריכוז ובית הכנסת בלייטמריץ

 

פעם קראתי כתבת תיירות ב"ניו יורק טיימס" שתיארה טיול בצ'כיה. הכתבת סיפרה על ביקור במחנה הריכוז תרזינשטאדט, ואחר כך על ביקור ב"עיירה היפה ליטומריצה (Litomerice)". הכתבת לא ידעה שממערב לעיירה, לייטמריץ  Leitmeritz בשמה הגרמני, פעל גם כן מחנה ריכוז קטן, חלק מהקומפלקס של מחנה הריכוז פלוסנבירג (Flossenbuerg), שנכלאו בו בעיקר גברים, אך גם כמה מאות נשים, שהועסקו בהקמת בתי חרושת תת-קרקעיים לשירות המאמץ המלחמתי הגרמני ותוגברו גם באסירים מבית הכלא של הגסטאפו בתרזינשטאדט (המכונה "המבצר הקטן"). העבודות נעשו בפיקוח אנשי אס-אס והתנאים הקשים גרמו למוות יומיומי של אסירים. במשך השנים עברו במחנה כשמונה עשר אלף איש שמתוכם מתו אלפים. רק שלושה ק"מ מפרידים בין מחנה תרזינשטאדט לעיירה לייטמריץ.

מתוך עדותו ל"יד ושם" של אסיר המחנה יוסף בוסק:

"מחנה לייטמריץ היה מחנה איום, באמת מחנה איום. זה לא יאומן מה שהיה שם. היינו שם זמן מה ולילה אחד קראו לכל היהודים להתאסף. חשבנו שזה הסוף. העבירו אותנו ברגל, כי זה אולי ששה קילומטר מתרזינשטאדט. בתרזינשטאדט עברנו את הקרנטנה. זאת אומרת שלא עבדנו והרוסים שחררו אותנו.

שאלה: כמה זמן היית בתרזינשטאדט?

תשובה: בתרזינשטאדט הייתי בערך ארבעה שבועות.

שאלה: באיזה מצב היית כששוחררת?

תשובה: הייתי בלייטמריץ ולצריף היו ארבע מדרגות. ברגע שרציתי ללכת לצריף הייתי צריך ללכת על ארבע. זאת אומרת, ללכת הלכתי, אבל לעלות ארבע מדרגות לא יכולתי."

העיירה לייטמריץ היא חלק מחבל הסודטים וסופחה לגרמניה בספטמבר 1938 בעקבות הסכם מינכן. שני שליש מתושביה היו גרמנים ורובם תמכו במפלגתו אוהדת הנאצים של קונרד הונליין שפעלה לסיפוח הסודטים לגרמניה, ובעקבותיו לכיבוש צ'כוסלובקיה כולה, מה שאכן אירע במרץ 1939. צ'כיה הכבושה הפכה ל"פרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה".

איזור הכיבוש הצ'כי הוכפף לקומיסר שהוסמך לפרק ארגונים, חברות ואגודות ולמכור את רכושן. אלברט הופמן, שמונה לאחר סיפוח אוסטריה לקומיסר הפירוק

Stillhaltekommissar fuer Organisationen. Vereine und Verbaende

מונה מאוחר יותר למלא את התפקיד גם בחבל הסודטים, ולאחר מכן גם ב"פרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה", כלומר בצ'כיה הכבושה כולה. המינוי של אותו אדם למילוי התפקיד גם באוסטריה וגם בסודטים ובצ'כיה נועד לבטא את ההתכחשות הגרמנית לעצמאותן של אוסטריה וצ'כיה, ולהחזירן למעמד של פרובינציות ברייך הגרמני המוכר גם כ"אימפריה הרומית הקדושה" שהיטלר ראה כדגם לשלטונו, בראותו את עצמו כיורש קיסרי האימפריה (רייך Reich בגרמנית פירושו אימפריה).

המסמך שאת תרגומו אביא להלן (תצלומו נמצא בארכיון יד ושם) נכתב כחודשיים לאחר כיבוש צ'כיה ומספר על חיסול בית הכנסת של קהילת לייטמריץ, דבר שמעיד גם על הקשר בין תפקידו של קומיסר הפירוק להשמדת היהודים, שנושלו גם מרכושם האישי וגם מרכושם הקהילתי.

 

הקומיסר לפירוק ארגונים

ממונה הנפה

לייטמריץ, 13 במאי 1939

 

לממונה האיזורי של קומיסריאט הפירוק

ד"ר פרנץ פנדריך

אווסיג

רחוב קרל 1

 

הנדון: בית הכנסת Judentempel בלייטמריץ

 

כפי שביקשת, שוחחתי עם ראש העיר של לייטמריץ בעניין קניית בית הכנסת ויכולתי להתרשם שאין לו כל התנגדות לכך, אם מחיר הקנייה יהיה מתקבל על הדעת.

ראש העיר ייצור קשר בנוגע לכך עם הנאמן ד"ר Roehr ורוצה שאטפל בעניין באופן שוטף.

לאחר שיפוצים מתאימים מתוכננת השכרה של בית הכנסת לשעבר לרווחת העם הנאציונלסוציאליסטי כבית מסחר.

אני מאמין שיכולני להמליץ, שהממונה הראשי יפעל להתערב במשא ומתן על המכירה, ולאפשר מחיר הולם, כדי שעניין זה יוכל להיות מוסדר באופן חלק כפי שחשבתם.

הייל היטלר!

[חתימה לא קריאה]

 

ממונה הנפה הד"ר פנדריך העביר את המסמך ב-15 במאי 1939 לקומיסריאט. הד"ר פנדריך ישב בעיר אווסיג (Aussig), כיום העיר אוסטי נאד לאבם (Usti nad Labem) בצ'כיה. את בית הכנסת באווסיג שרפו הנאצים והפכו לבית חרושת לבשר.

יום השואה תשפ"ב 

 

 

נשים מאחור

 

הלכנו לטייל בבוקר ראש השנה. בבית הכנסת חורב, מאז ששוב התגברה הקורונה, חזרו להתפלל בחצר. לכבוד החג הקימו אוהל תפילה עם כסאות פלסטיק. ישבו שם הגברים. הנשים ישבו או עמדו בגן הג'ירפה הסמוך, מחזורי תפילה בידיהן. הלכנו הלאה לרחוב קרן קיימת ופנינו לרחוב אוסישקין. בבית כנסת הנשיא התפללו הגברים בתוך המבנה, מרוחקים זה מזה כנדרש. הנשים ישבו בחלקן בחצר ובחלקן על המדרכה, בשמש. היו שם נשים הרות ונשים מבוגרות. הזקנות ביותר ישבו על כסאות פלסטיק על המדרכה, בשמש. הן לא התלוננו. הכל נראה להן כנראה הגיוני.

בהתחלה מאד התלהבתי מהתפילות בחוץ. זה נראה כל כך נכון להתפלל מתחת לכיפת השמיים. והתפילה בציבור – באמת בציבור. כל מי שעובר ברחוב או בגינה יכול להשתתף, לפחות להקשיב. לא צריך לשלם מאות שקלים למקום בבית הכנסת. היו מניינים בכל מקום. בחצרות, במרפסות, על הגגות. בגינה המוצלת תמיד מעל קבר יאסון אפילו סידרו ארון קודש קטן עם ספרי קודש, מקושט בפרוכת לבנה רקומה. בימי החול היו שם רק גברים שהתפללו שחרית, אבל בחגים הגברים התפללו בגינה והנשים ישבו למעלה ברחוב, על המדרכה. השנה כבר לא התפללו שם.

פתאם הבנתי שזה לא משנה אם מתפללים בפנים או בחוץ. הנשים תמיד תשבנה מאחור, לא ממש משתתפות. לכל היותר עוקבות חרש אחרי התפילה. ופתאם זה היה אפילו בוטה יותר מאשר בשנים רגילות, זה שהנשים מאחור, או בחוץ. לא משנה איך מסדרים ואיפה, תמיד הנשים מאחור, בשוליים, בחוץ. מלוות, לא שותפות.

ובעצם מה כבר תפקיד הנשים בבית הכנסת? כמו להקת מעודדות במגרש הספורט. הן אינן משתתפות בקריאה, אינן משתתפות בפולחן, לכל היותר משליכות סוכריות על חתני בר-מצוה, ומכינות כיבוד למתפללים בשבת חתן, ומשהו לשבור את הצום במוצאי יום כיפור. בשמחת תורה מתירים להן לרדת עם הילדים לאולם ולקבל ממתקים לילדים. אבל בטרם פותחים את ארון הקודש ומוציאים את ספרי התורה מרחיקים את הנשים. שהרי הן טמאות. אפילו את הזקנות מרחיקים, ובכל מקרה, הזקנות אינן מוחות.

כבר שנים שאינני יכולה לשאת את הדברים, אינני הולכת לבית כנסת מלבד באירועים מיוחדים, כדי להשתתף בשמחתם של חברים. אבל למען עצמי כבר שנים רבות שאינני הולכת. ועכשיו עם הקורונה – הכל קורה ברשות הרבים, וחשבתי תחילה שזה לטובה, אבל לא. לראות את הנשים הזקנות יושבות בשמש על המדרכה, כשהגברים מתפללים בתוך המבנה, היה מעל לכוחי.

האם לכך התכוון אלהים? לדחוק את הנשים לשוליים, לאחור? ולא לחוס עליהן אפילו בחום היום? והרי כולם נבראו בצלם. זכר ונקבה בראם, וגם מפרי עץ הדעת אכלו שניהם, אדם וחוה. אף פעם לא האמנתי שאלהים התכוון להשאיר אותנו טפשים. ובכל זאת נוהגים בטפשות וברשעות.

הזמינו אותי שאבוא להתפלל עם הרפורמים או הקונסרבטיבים, אבל אינני רוצה להתפלל עם הרפורמים או הקונסרבטיבים. אני רוצה שהאורתודוקסיה תשתנה, שתפסיק לדכא ולבזות נשים. שתפסיק להשתמש באמונה כדי לבזות ולדכא נשים.

ואני מאמינה באמונה שלמה שיום יבוא ודברים ישתנו. וגם אם השינוי יתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא.

בית הכנסת שאליו אין נכנסים

אתמול התקשרה חברת ילדותי דליה להגיד לי שנה טובה. היא התנצלה שלא ענתה על המייל האחרון שלי, כי היא מעדיפה לדבר מאשר לכתוב. אני מעדיפה לכתוב כי השמיעה שלי חלשה, ובטלפון תמיד קשה לי לשמוע חלק מהדברים שאומרים, ולא נעים לי לשאול כל הזמן מה מה מה אמרת, אבל דליה דיברה מאד ברור, ואני חושבת ששמעתי הכל בלי להחמיץ דברים.

את הקשר עם דליה חידשתי בשנה האחרונה בזכות מלכי, שגם היא היתה חברה שלנו מהתיכון, ושמרה על קשר עם הרבה אנשים. אני עזבתי את חיפה לירושלים והיו גם תקופות שהייתי בחו"ל ועם הזמן איבדתי קשר עם רוב החברים, ולא ידעתי שדליה חיה בארצות הברית כבר כמעט שלושים שנה, אבל לא התפלאתי בכלל שהיא עזבה את ישראל ושטוב לה באמריקה, כי היא עלתה לארץ מרומניה, והיא למדה מהר לדבר עברית כמו הצברים והיתה תלמידה מצטיינת, אבל תמיד היה בה משהו שונה מאיתנו. לאו דוקא בגלל שהיא היתה עולה חדשה ואנחנו היינו צברים, אלא בגלל שהיא אף פעם לא פחדה לבטא את מה שחשבה והרגישה. כשהיינו בני שש-עשרה ירד בחיפה קצת שלג ודליה מאד מאד התרגשה ואמרה: שבע שנים לא ראיתי שלג. ורמי לעג לה ואמר: שש עשרה שנים לא ראיתי שלג. ולי רמי אמר: שאלה מחפירה, כי שאלתי את המורה לפיזיקה למה בזרם חילופין רואים את כל הרגעים של האור ולא את כל הרגעים של החושך. קצת צחקתי, והמורה גם קצת צחק. אני עדיין שואלת את השאלה הזאת, איך בפיזיקה האור מעלים את החושך ולא להיפך. כי בחיים האמיתיים כל כך הרבה פעמים החושך מעלים את האור.

דליה היתה חברה שלי עוד מחטיבת הביניים, ולמדנו באותה כתה עד סוף התיכון. בחטיבת הביניים גם איילת ואסתי היו חברות שלנו, והיינו נפגשות ארבעתנו בימי ששי בערב וחולמות ביחד על מה שנעשה כשנהיה גדולות. אחר כך איילת ואסתי הלכו למגמה ביולוגית ודליה ואני הלכנו למגמה ריאלית וככה נשארנו ביחד עד סוף התיכון. למדנו שם המון מתמטיקה ופיזיקה וכימיה, ורוב האנשים בכתה, אפילו אלה שחלמו בתיכון להיות ציירים ושחקנים וסופרים, התמחו ועסקו בסופו של דבר במדעים מדויקים, ורמי נהיה עורך-דין. גם בגלל זה לא שמרתי איתם כל כך על קשר. הייתי במקומות אחרים, ותמיד הערצתי את מיכל סיברון שהצטיינה בכל המקצועות אבל הלכה ללמוד במגמה ספרותית, וכשאמרו לה אבל את יכולה ללמוד במגמה ריאלית, היא אמרה אבל אני לא אוהבת מתמטיקה, אני אוהבת ספרות, והיא היתה מאושרת שם. אני למדתי המון מתמטיקה ואבא שלי עוד השפיע עלי ללמוד מתמטיקה מוגברת, ואפילו עכשיו כשאני כבר זקנה, אני מצטערת מאד שלא היה לי האומץ לצפצף על מה שנחשב יוקרתי וללכת ללמוד במגמה הספרותית, וללמוד צרפתית אצל המורה העיוורת שאמרה שהדברים החשובים באמת סמויים מן העין, כמו שכתב סנט-אקזיפרי. רק באוניברסיטה הלכתי ללמוד צרפתית ושם היכרתי את בעלי, אבל זה היה הרבה פחות רומנטי ממה שנדמה.

גם דליה המשיכה ללמוד מדעים מדויקים ועבדה בתחום המדעים, והתחתנה עם זאב שהיה קרוב משפחה שלה וגם רופא והם נסעו לאמריקה להשתלמות, ואז החליטו להישאר שם ושם גדלו הילדים שלהם שהם כבר אמריקאים ועכשיו גדלים שם הנכדים שלהם. הבת הבכורה והבן של דליה הלכו בדרך אביהם ונהיו רופאים, אבל הבת הצעירה שלה נהייתה חזנית, ועל זה אני רוצה בעצם לדבר, כי דליה סיפרה לי שאצלם בחגים הכל מסתובב סביב בית הכנסת, והם יסעו לבוסטון כי הבת שלהם החזנית קיבלה שם עבודה לנהל את התפילות בחגים. ואני אמרתי לדליה שאני כבר שנים רבות לא הולכת לבית הכנסת, עוד כשהבנות שלי היו ילדות קטנות הפסקתי, מאז שפעם הלכתי לבית הכנסת בשמחת תורה וירדנו כל הנשים והילדים לאולם והאבות הרקידו את הילדים על הכתפיים וחילקו להם סוכריות, והבנות שלי רק ישבו אתי בצד ולא נשארו בשבילן סוכריות, ואחר כך אמרו שכל הנשים תעלינה לעזרת הנשים, כי עומדים לפתוח את ארון הקודש ולהוציא את התורה, ואני לא זזתי, ואמרו לי גברת, תצאי, ואז יצאתי מבית הכנסת ולא חזרתי לשם יותר. אולי צריך לספר שבשנים שלפני כן, כשעוד גרנו בשכונת ארמון הנציב, הלכתי עם הבנות לבית הכנסת הקטן של מרכז הקליטה הסמוך, שהיתה שם אווירה מאד חופשית, ונתנו גם לנשים ספר תורה לרקוד איתו, ועשינו מעגל משלנו ורקדנו עם התורה, וזה היה ממש שמח ויפה. אבל כשעברנו לרחביה הלכתי לבית הכנסת האורתודוקסי ליד הבית ושם הנשים היו צריכות רק לשבת בעזרת הנשים, וכבר לא יכולתי לסבול את זה יותר, וחשבתי שאם אני יותר מדי טמאה בשביל לשבת באולם כשמוציאים ספר תורה מהארון, עדיף לא ללכת לבית הכנסת בכלל. עשרות שנים עברו מאז ובכל שבת בבוקר כשאני מטיילת עם אושר, אני רואה גברים הולכים לבית הכנסת עם הבנים שלהם, וכמעט אף פעם אני לא רואה נשים ובנות הולכות איתם, ואם כן, אלה בעיקר משפחות של עולים מאמריקה, ששם הולכים כל המשפחה לבית הכנסת כי בתי הכנסת שם ידידותיים גם לנשים. גם בירושלים יש בתי כנסת קונסרבטיבים ורפורמים, אבל אני לא רוצה ללכת לבית כנסת אחר, אני רוצה שבתי הכנסת האורתודוקסים ישתנו, אבל נראה שלא רק שזה לא מתקרב, אלא שיותר ויותר מתרחקים מזה, ויותר ויותר מתבצרים בארץ בשנאת נשים ואפליית נשים. דליה אמרה שהיא הולכת לבית כנסת קונסרבטיבי, ושהיא נהייתה פעילה שם מאז שהבת שלה חגגה שם בת מצוה, שכבר עברו מאז הרבה שנים, ושהיא לא היתה הולכת לבית כנסת אורתודוקסי. וחשבתי שאם הם היו חיים בישראל, ספק רב אם דליה היתה פעילה בבית כנסת ואם הבת שלה היתה נהיית חזנית ומנהלת תפילות בחגים. אולי אם בתי הכנסת בישראל היו כמו באמריקה הייתי גם נהיית פעילה בבית הכנסת, למרות שעכשיו כבר קשה לי לדמיין את זה. בית הכנסת הוא בכלל לא מקום משמעותי בחיים שלי. נכון שבאמריקה בתי הכנסת הם גם מקומות מפגש ליהודים שבישראל אולי אין כל כך צורך בזה, כי פוגשים מספיק יהודים בחיי היומיום הרגילים, ועדיין זה לא סיבה שבתי הכנסת בישראל יהיו מקום שרק גברים מרגישים בו בנוח והנשים תמיד יושבות כאילו בעונש כמו אסירות מאחורי סורגים. אמרתי לדליה שבארץ השנאה והאפליה של נשים רק מתחזקות והולכות והיא שאלה באמת, ואמרה שהיא באמת קוראת על זה, ואמרתי לה שזה לא רק בעיתונים, זה גם בחיים, וזה גם בגלל שהחרדים כל הזמן מתחזקים וגם הדתיים הציוניים הולכים ומתחרדים. לפעמים יש לי מחשבות ממש מפחידות, שפעם חשבתי שאלה מחשבות של שנאת דתיים, אבל עכשיו אני ממש מפחדת לפעמים שישראל תהפוך למדינה כמו איראן שנשים לא תוכלנה לעבור ברחוב בלי להיות מכוסות בכל הגוף, אחרת יכו אותן כמו שחרדים בטבריה היכו נערה בגלל שחולצתה היתה לטעמם מדי חשופה, אז הם קרעו אותה מגופה, שזה לא בדיוק מראה על צניעות, אלא על אלימות ובריונות, שמאד מאפיינות את החברה החרדית בישראל, שהיא חברת עוני מאד מאד אלימה, ומכים בה ילדים ומכים בה נשים וגם גברים מכים אלה את אלה כמו המחנות הניצים בישיבת פוניבז' שהיתה אמורה להיות העילית של החברה החרדית וחלון הראוה שלה, אבל כמו בכל החברה החרדית גם שם יש אלימות קשה במקום דרכי נועם של תלמידי חכמים. חשבתי גם איך הילדים של דליה באמריקה לא מנוכרים לדת כמו הבנות שלי שגדלו בישראל, שבכלל לא מעלות על דעתן ללכת לבית כנסת בחגים, וכשהייתי מקריאה להן לפעמים מדברי חז"ל הן היו שואלות אותי בתמיהה: מזה את מתפעלת? כי מאד הפריע להן היחס לנשים. בסופו של דבר, אם המימסד הדתי בישראל לא ישתנה, נשים פשוט תתרחקנה מהדת, כי הן פחות ופחות תסבולנה את היחס הכל כך משפיל ומפלה, שרומס את כבוד האדם שלהן ומרחיק אותן פיזית ממרכז העניינים הדתי וגם מרחיק אותן נפשית, ובסופו של דבר מי שמורחק, פשוט מתרחק.

שנה טובה ומאושרת לכל הקוראים

  

בית הכנסת בליבק וחזיתו הנאצית

רולנד קירבאך כותב ב"די צייט" (גיליון 33, 4 באוגוסט 2016), על בית הכנסת הישן בליבק, שהיה בין הבודדים בגרמניה שלא נהרס בליל הבדולח, ובכל זאת לא שפר גורלו: יופיו והדרו של בית הכנסת המפואר שנחנך בשנת 1880, חזיתו הרומנסקית עם חלונותיה היפהפיים וכיפתו הרמה היו לצנינים בעיני הנאצים, ובין שנת 1939 לשנת 1941, הסירו הנאצים את כיפת בית הכנסת ובנו לו חזית חדשה מלבנים אדומות עם חלונות מרובעים, כך שהבניין קיבל מראה של בית ספר או בית חרושת. את פנים הבניין הסבו הנאצים לאולם ספורט.

יהודי ליבק היגרו ממנה או נרצחו בשואה. בית הכנסת המוסב לאולם ספורט נשאר על עומדו והתפורר לאטו במהלך השנים. לאחר נפילת ברית המועצות החלו להגיע לליבק יהודים מברית המועצות, שמהווים כיום את עיקר הקהילה, 730 איש. הם החלו שוב להשתמש בבניין בית הכנסת, אבל ממון לשפץ את המיבנה המתפורר לא היה להם. פעילויות הקהילה מתקיימות בבניין סמוך והתפילות מתקיימות במרתף הצר והמחניק של בית הכנסת, שאת חלונותיו אסור לפתוח בשעת התפילה מטעמי ביטחון. בשנים 1994 ו-1995 נזרקו על בית הכנסת בקבוקי תבערה שלא גרמו נזק ממשי. כנראה ישנם בליבק מי שאינם אוהבים את התיישבותם החדשה של יהודים בעיר. ראש הקהילה, אלכסנדר אולשנסקי, סיפר לכתב שבשעת תפילות הפסח אשה אחת התמוטטה ואיבדה את הכרתה.

לפני שלוש שנים כבר איים המיבנה להתמוטט, ואז הבטיחה ממשלת גרמניה, שאם הקהילה תשיג את מחצית סכום המימון של תכנית שיפוץ שהיתווה האדריכל תומס שרדר-ברקנטין לבית הכנסת, תשלים הממשלה את המחצית השנייה לסך יותר מששה מיליון אירו שנדרשים לשיפוץ. הקהילה השיגה הבטחה למימון משתי קרנות, שכבר העבירו כמחצית הסכום, ולפני שנתיים החלו העבודות, אך כעת החליטה אחת הקרנות להפסיק את המימון, העבודות נעצרו, הפיגומים פורקו.

במשך כל העת עמד שיפוץ בית הכנסת בצל מחלוקת: בין בני הקהילה ואזרחי ליבק האחרים היו מי שחשבו שצריך לפרק את חזית הלבנים האדומות שבנו הנאצים ולשפץ את חזיתו המקורית של בית הכנסת עם הכיפה. אבל בשנת 1991, הוכרזה החזית הנאצית כמיבנה לשימור ונאסר להרוס אותה, בטענה שזו "עדות יחידה במינה להיסטוריה היהודית-גרמנית". אבל אגודת האדריכלים הגרמנית טענה שזו "אדריכלות פשע נאצית" שיש להרוס. מתכנני השיפוץ נאלצו לוותר על שיחזור החזית המקורית של בית הכנסת. בינתיים גם המשך השיפוץ איננו אפשרי.

הרבה שאלות ומחשבות עורר בי הסיפור הזה של בית הכנסת הישן בליבק. מדוע דוקא בשנת 1991 הוכרזה החזית הנאצית של בית הכנסת כמיבנה לשימור? דוקא לאחר נפילת ברית-המועצות, כאשר יהודים מברית-המועצות החלו להגיע לליבק? האם ניסה מישהו בעיריית ליבק להעביר מסר כלשהו לתושבים היהודים החדשים? ומתי בכלל קיבלה הקהילה החדשה של ליבק, של יוצאי ברית-המועצות, זכות להשתמש בבית הכנסת? האם לא עדיף היה במקום השיפוץ היומרני שעולה הון תועפות לבנות בית כנסת חדש, או לשכור למטרה זו בניין קיים אחר, שאין לו היסטוריה מכאיבה של התנכלות נאצית?

מצאתי באינטרנט את החלטת עיריית ליבק על שיפוץ בית הכנסת, שמבהירה שהמטרה היא לשמר את כל התקופות ההיסטוריות, כולל התקופה הנאצית. נו טוב. הניסוחים נמלצים מאד:

" 80 שנה לאחר עליית הנאצים לשלטון, ו-71 שנה לאחר גירושם ורציחתם של בנות ובני ליבק בני הדת היהודית, אנו חווים את פריחתם מחדש של חיים יהודיים בעירנו כרגע מאושר בהיסטוריה.

הדור הנוכחי הנושא באחריות פוליטית לעיר ההאנזה ליבק רואה כחובתו לקיים ולשמר חיים יהודיים בליבק ולכבד את משאלותיה של הקהילה היהודית.

על רקע זה אנו תומכים בהחלטת הקהילה היהודית להבטיח את תפקודו של בית הכנסת למען חיי קהילה בעתיד ולבצע כעת את עבודות השיפוץ הנדרשות בדחיפות. ההחלטה נוגעת לקהילה היהודית ולה בלבד.

עיר ההאנזה ליבק עומדת לעזר במסגרת יכולותיה. אזרחי ליבק תומכים במתן חסות של ראש העיר לשיפוץ בית הכנסת ותומכים בעבודת המועצה לשמירת המסורת הגדולה של החיים היהודיים בעירנו." כולם הצביעו בעד, איש לא התנגד.

המשפט על ההחלטה שנוגעת לקהילה היהודית בלבד נשמע לי מוזר. הרי להחלטה זו אין קיום ללא תמיכת העיריה. מה באמת עמד מאחורי ההחלטה על שיפוץ בית הכנסת? ומה עמד מאחורי ההחלטה להפסיק את המימון? האם חילופי גברי היטו את הכף כנגד המשך מימון השיפוץ?

והקהילה היהודית הזו של יוצאי ברית-המועצות שאינם אנשים דתיים, מדוע חשוב להם לשפץ בית כנסת של קהילה שלא הכירו? ואם בחיים יהודיים חפצם, מדוע דוקא בגרמניה מצאו את מקומם?

או שגם בליבק חוזר אותו סיפור שכבר היכרתי במקומות אחרים: המדינה מעדיפה להעניק את הנכסים רבי הערך של הקהילה היהודית שנשמדה ומי ששרד ממנה היגר מגרמניה, לקהילת מהגרים זעירה מברית-המועצות שחיה במקום, כדי למנוע תביעות של יהודים מארצות אחרות לפיצוי על הנכסים שיביאו לזרימת כספי ממשלה אל מחוץ לגרמניה? והיהודים המקומיים מצדם, צריכים בתמורה לנכסים היקרים להשלים עם ההשפלה של תפילה בבית כנסת שחזיתו עוצבה בידי הנאצים לפי טעמם?

ואולי בית הכנסת בליבק איננו אלא משל ל"פריחתם מחדש של חיים יהודיים בגרמניה": יהודים שאינם יודעים עברית ולא חונכו להתפלל, מתפללים במרתפו המחניק של בניין בעל חזית נאצית שהוכרזה כאתר היסטורי לשימור, והוא עצמו מאיים להתמוטט.

אפשר להתעלף רק מהמחשבה על כך.

יום הכיפורים

כמה מרפא השקט. רק שקט. כשירדתי עם הכלבה ראיתי שבעצם נסעו ברחוב מכונית משטרה וגם אמבולנס. אבל בשקט. בימי החול הם קורעים את האוזן בצפירות. למה בעצם? למה החיים כל כך רועשים, עד שמתפוצץ לכולם הראש. למה אי אפשר גם ביום חול לשמור קצת על שקט, קצת פחות צעקות וצפירות? למה שיירת ראש הממשלה צריכה להישמע כמו מצעד צבאי שלם בכל פעם שהיא עוברת, למה כל המהומה? והאמבולנסים צופרים כל כך שהאוזן עוד מחצית השעה כואבת, ואני נזכרת כל הזמן בבוקר הארור שקו תשע-עשרה התפוצץ במעלה הרחוב ורצתי לראות אם ניצן שלי עוד בבית, כי היא היתה אמורה להיות על האוטובוס הזה, וכשראיתי את כלי המיטה במרפסת התחלתי לבכות, אבל היא היתה בבית, אמרה לי: "רציתי לקחת את האוטובוס הזה, אבל איחרתי", ואני המשכתי לבכות ואמרתי לה "יופי, תמיד תאחרי". והיו צפירות צפירות כל הזמן צפירות צפירות, וידענו שצפירות צפירות זה פיגוע והלב צנח ועדיין צונח לצפירות צפירות, אפילו אם זו רק שיירת ראש הממשלה צופרת את דרכה הלוך ושוב ושוחקת את עצבינו המרוטים ממילא. היה יום כיפור נעים ושקט ולא הרגשתי את הרעב, וחשבתי אולי אני זקוקה לשקט יותר מלאוכל, וכשמדברים על מוסיקה אני אומרת המוסיקה הכי יפה זה שקט. ואנשים שאוהבים מאד מוסיקה קצת נעלבים, אבל כשיש שקט, אפשר לשמוע מוסיקה בלב.

כתבתי ב-2008:

                                לנשמת סבי וסבתי משה ושפרה שטרסברג ז"ל

                                            

כבר שנים רבות שאין לי מקום ביום הכיפורים לבד ממיטתי

את בית הכנסת נטשתי לפני שנים, ולא בגלל ריב עם אלהים, כמו שמקובל

אלא עם אנשים. אפילו לא ריב. עלבון.

עלבון זה היה, אבל עלבון ישן. ירדתי עם הנשים והילדים לאולם

אבות הרקידו את ילדיהם על כתפיהם והאכילו אותם ממתקים

ולבנותיי לא היה אב שירקיד אותן על כתפיו.

ישבתי על כסא. בתי הקטנה על ברכיי, מנופפת בדגל.

לא אזרתי אומץ לקחת לבנותיי ממתקים. חלמתי.

הנשים שבו לעזרת הנשים. נשארתי לשבת. חלמתי.

ואז שמעתי: גברת תצאי, עומדים לפתוח את ארון הקודש

גברת תצאי, עומדים לפתוח את ארון הקודש

קמתי ויצאתי מבית הכנסת ולא שַבְתִי.

אינני יודעת מדוע עלבון ישן קם בך פתאם ומתפוצץ כמו פצע

קמתי ויצאתי מבית הכנסת ולא שַבְתִי.

לפעמים אמרו לי חברות: תבואי לכאן, תבואי לשם,

פה זה נחמד, שם זה נעים. אבל לא שבתי.

נשארתי במיטתי, מדברת עם אלוהים במלים של חול

תמיד הטרחתי אותו הרבה בצרותיי, וידיד אחד אמר לי: תעמדי בתור

ואני אמרתי אם הוא לא יקשיב, אז מי? והטרחתי אותו בצרותיי

כשקשו עלינו הזמנים ישבתי במיטה וכיסיתי את פניי בכפותיי ואמרתי:

"עוד לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם"

ועוד אמרתי: "שערי אונאה אינם ננעלים"

וראיתי את השמיים פתוחים עד אינסוף.

לבית הכנסת לא הלכתי.

בערב יום הכיפורים האחרון היתה דעתי מוסחת.

אפילו נר נשמה שכחתי לקנות וצר היה לי מאד.

הרי בגילי מודעיך המתים כבר כמעט מרובים ממודעיך החיים.

כשברחוב מיהרו לתפילת כל נדרי שכבתי על מיטתי בחושך.

ואז סבתי באה אליי בבגדים של חג וכובע של חג,

ולקחה אותי ליַלְדוּתִי לבית הכנסת הגדול בחיפה,

ושם היא ישבה במקומה בשורת הספסלים הרביעית,

מפטפטת בחדוה עם שכנתה לספסל בעברית וביידיש, שפת אמי השנייה,

ואני כדרכי נעמדתי ליד המעקה של עזרת הנשים

על בהונותיי, מציצה מעליו אל הגברים עטופי הטליתות באולם,

מנסה למצוא את סבי שמתפלל קרוב לחזן.

מכל נדרי ומלותיו הסתומות התעלמתי.

שיאו של הערב היה לדידי הפיוט שחדר לנשמתי

כי הנה כחומר ביד היוצר

ברצותו מרחיב וברצותו מקצר

כן אנחנו בידך, חסד נוצר

לברית הבט ואל תפן ליצר.

כל הערב המתנתי לשירה הזו, ובמיוחד לשורה החוזרת

בקולו הערב של החזן, שהיתה יפה בעיניי מכל השירים שבעולם:

לברית הבט, לברית הבט, ואל תפן ליצר.

וגם את המלים האלה לא ממש הבנתי

הן היו עבורי לחש קסמים שרק הרבה יותר מאוחר

כשאדע מה משמע "כחרס הנשבר"

אבין לאשורן.

ואחר כך היינו יוצאים לאויר הלילה הקר

ביציאה מבית הכנסת הגדול הייתי תמיד מאושרת

ורציתי שהרגע יימשך בלי קץ, ושהכל יישאר בדיוק אותו הדבר.

אבל סבא וסבתא הזקינו. סבא מכר את חנות העורות שלו ברחוב החלוץ

והם עברו לדירה אחרת, ולבית כנסת קרוב, שלא היה בו דבר מהדרו

של בית הכנסת הגדול.

במקום להאכיל את הברבורים ששטו מסביב לנימפאות בגן הזיכרון

ולטפס על התותח התורכי,

לקח אותנו סבא כעת לגינה שכונתית קטנה,

שיפתה בעיניי, מרוב שאהבתי את סבא.

תמיד הוא סיפר לי על ימיו בצבא הקיסר במלחמת העולם הראשונה

אני אספר לנתל'ה, הוא אמר, היא תזכור, וככה ידעתי שעליי

לכתוב את דברי הימים. עכשיו זו אני שמספרת על צבא הקיסר במקום סבא.

סבא נפטר בהושענא רבא. סבתא נפטרה שנים אחריו בחג הראשון של סוכות.

שניהם לא הגיעו לחגוג את שמחת תורה.

שניהם קבורים לחוף הים בחיפה, כמו מתיי האחרים

וכבר שנים שאינני עולה לקברים.

וכבר שנים שאינני הולכת לבית הכנסת

לא בשמחת תורה, וגם לא ביום הכיפורים.

וביום הכיפורים הזה באה אליי סבתא

ולקחה אותי בידי אל בית הכנסת הגדול בחיפה.

עמדתי ליד המעקה של עזרת הנשים והצצתי מטה אל הגברים באולם,

מחפשת את סבי. הייתי רק בת שבע.

פתאם הבנתי מדוע אינני מוצאת לי בית כנסת

כי זה שאני נכספת אליו נמצא מהלך ארבעים שנה ויותר

ואני שם בת שש או שבע או שמונה, עומדת על בהונותיי, לוטשת עיניים,

מצפה לרגע שבו יפרוץ האולם כולו בשירה גדולה:

כי הנה כחומר ביד היוצר

ברצותו מרחיב, וברצותו מקצר

כן אנחנו בידך, חסד נוצר

לברית הבט ואל תפן ליצר.

לברית הבט, לברית הבט, ואל תפן ליצר.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולכם.