מרטין לותר על ברית-מילה

מרטין לותר מסביר את יחסו לברית-המילה בפירושו לפסוקים ב-ו בספר בראשית, פרק י"ז:

ב וְאֶתְּנָה בְרִיתִי, בֵּינִי וּבֵינֶךָ; וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ, בִּמְאֹד מְאֹד.  ג וַיִּפֹּל אַבְרָם, עַל-פָּנָיו; וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר.  ד אֲנִי, הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ, לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם.  ה וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ, אַבְרָם; וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם, כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ.  ו וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד, וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם; וּמְלָכִים, מִמְּךָ יֵצֵאוּ.

פרשנותו של לותר לפסוקים מתבססת על דברי פאולוס על המילה באגרת אל הרומיים פרק ד', להלן בתרגומו של דליטש בשינויים קלים:

"ועתה האישור הזה, העל המילה הוא אם גם על העורלה? הלא אמרנו כי לאברהם נחשבה אמונתו לצדקה: ואיך נחשבה לו, אם בהיותו נימול או בעודנו ערל? הן לא בהיותו נימול כי אם בעורלתו. ואות המילה קיבל לחותם צדקת האמונה אשר היתה לו בערלתו להיות לאב לכל המאמינים והם ערלים למען אף להם תיחשב הצדקה: ולהיות לאב גם לנימולים, אך לא לאשר הם נימולים לבד, כי אם גם הולכים בעקבות האמונה שהיתה לו לאברהם בעודנו בערלתו: כי לא על ידי תורה באה ההבטחה לאברהם ולזרעו להיותו יורש העולם, כי אם על ידי צדקת האמונה."

פסוקים אלה של פאולוס מכילים את עיקרי האמונה הנוצרית ועיקרי הפולמוס עם היהודים: לא התורה וקיום המצוות הם לדברי פאולוס הדרך לצדיקות, אלא האמונה בישו, ואברהם איננו אביהם של היהודים אלא של כולם, והיהודים שאינם מאמינים בישו איבדו את הבטחת האל לאברהם שהתבטלה והועברה מהיהודים לנוצרים. בכך מסתמך פאולוס על פסוק ו' בבראשית פרק ט"ו "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה", שלדידו מתייחס גם לאמונה בישו. המושג "צדיקות" שהשתמשתי בו מבוסס בעצם על תרגומו של לותר למלה צדקה Gerechtigkeit שהיא מונח מרכזי בדיונו של לותר במילה ובפולמוס היהודי נוצרי בכלל. בחרתי לתרגם "צדיקות" כי זו נראתה לי המשמעות הקרובה ביותר לכוונתו של לותר, אבל מדובר לאו דוקא בצדיקות במובן שלנו, אלא בלהיות צדיק בעיני ה'.

פרק י"ז בספר בראשית הוא פרק שהנצרות התקשתה לעכל, שכן הוא קושר בין ברית-המילה לבין הברית בין העם היהודי לאלהיו, כנאמר בפסוקים ז-ח:

ז. וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם:  לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ.  ח וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים.

הנצרות טענה שהברית בין ה' לעם היהודי בטלה ובמקומה אימץ האל את הכנסייה הנוצרית, וכי היהודים איבדו את ריבונותם בארץ ישראל כעונש על סירובם להאמין באלהותו של ישו. ההתנגדות הנוצרית לברית-המילה אצל פאולוס ובעקבותיו אצל לותר איננה נובעת איפוא רק מהתנגדות למצוות התורה, אלא משלילת הברית בין היהודים לאלהים וההבטחה הכלולה בה.

אך לותר איננו מסתפק בשלילת המילה עקב העדר האמונה בישו. הוא מתאר את המילה כמעשה של גרימת סבל ויסורים לילד, כ"צלב", ומזהה איפוא את מעשה המילה של היהודים עם צליבתו של ישו והיסורים שהיהודים גרמו לו. לא קשה לזהות בטענותיהם של מתנגדי המילה בגרמניה את דברי לותר:

"המילה היא הרבה יותר סבל וצלב [עינוי] מאשר מעשה, כי מי שנימול איננו עושה מעשה זה אלא סובל אותו מאחרים ומתוך יסורים."

וגם משום כך מתנגדת הכנסייה הקתולית לאיסור המילה, שרוחו של מרטין לותר שורה עליו (ראו רשימתי "הויכוח על מילת תינוקות בגרמניה"). הכנסייה הקתולית, למרות דברי פאולוס, איננה שוללת את המילה, ואילו הקלוויניסטים, שהזרמים האוונגלים בארצות-הברית הם צאצאיהם, רואים את המילה בחיוב, ולכן היא מאד מקובלת בארצות-הברית. הטיעונים הכביכול מודרנים שמוצגים כמניעים לאיסור המילה בגרמניה בטענה שזו פגיעה גופנית בילדים והתעללות בהם, הם מסוה להתנגדות הלותרנית לברית-המילה מתוך מניעים דתיים ואנטישמיים.

מרטין לותר על המילה

פירוש לספר בראשית, פרק י"ז, פסוקים ב-ו.

הטקסט של המילה הוא רב-חשיבות, לכן אנו חייבים להקפיד לפרשו נכונה. ליהודים איננו דואגים – הם מקיימים את המילה, או מתירים לקיימה. בעניין זה די לנו לטעון נגדם, ראשית, שאינם יכולים להוכיח, שהמילה נוגעת גם לעובדי אלילים, כי ציוו את המילה לזרע אברהם.

שנית, הם גם אינם יכולים להכחיש, שלא המילה הפכה את אברהם לצדיק, כי הוא הפך לצדיק בטרם נימול, כפי שמראה ספר בראשית ט"ו פסוק ו' ["והאמן בה' ויחשבה לו צדקה"]. אבל אם אברהם עצמו לא הפך לצדיק באמצעות המילה, כיצד יכולים צאצאיו לטעון שהם הופכים באמצעותה לצדיקים?

שלישית, גם לו היה הדבר נכון, שהיהודים הופכים לצדיקים באמצעות המילה, מה שאיננו נכון, עדיין ברור, שאין נובע מכך, שהיא צריכה להישאר כל הזמן, אלא רק עד בואו של ישו, כלומר כל עוד התקיימו צאצאי אברהם, כל עוד התגוררו בארץ כנען והיו עם, או החזיקו בשלטון. כי זאת מוכיח הטקסט ומראה משה עצמו, כלומר, שכאשר ישו יבוא, הוא יכונן אות וחותם אחרים, לכן הוא מזהיר את היהודים, שעליהם לציית ולשמוע לו, שלושה עניינים אלה כדאי לציין בבירור והיטב.

מהי איפוא, לדברי היהודים, המילה? אם רוצים לדבר על כך על פי התבונה הטבעית ובאופן פילוסופי, אי אפשר לומר שהיא מעשה כמו המעשים הטקסיים והמוסריים האחרים. כי מעשים מוסריים, כמו בלוח הברית השני, לילדים ולנתינים כלפיי הוריהם ואדוניהם, או בלוח הברית הראשון, השבועה באל וההודיה, מצוה היא שיקרו בכל יום ובכל שעה.

אבל המילה קורית רק פעם בכל החיים ואיננה יכולה לקרות שוב מחדש, כפי שבברית החדשה מספיק אם מישהו נטבל פעם אחת בשם ישו, והיה זה בלתי נוצרי, לו רצה מישהו להיטבל בשנית. על פי דיעה זו קיים הבדל בין המילה לבין מעשים מוסריים אחרים בתורה. כלומר הטקסים חוזרים על עצמם שוב ושוב, וזה לא הספיק אם מישהו הקריב קורבן פעם אחת, התפלל לאל במקדש פעם אחת, התפייס עם הכנסייה פעם אחת וכן הלאה.

שנית המילה היא הרבה יותר סבל וצלב [עינוי] מאשר מעשה, כי מי שנימול איננו עושה מעשה זה אלא סובל אותו מאחרים ומתוך יסורים. ובכן אם המילה איננה טקס, ולא מעשה מוסרי מעשרת הדיברות, מה היא איפוא? על כך מלמדנו יפה פאולוס, שיודע יפה מאד להסביר דברים: כי הוא אומר, באגרת אל הרומיים פרק ד פסוק י"א, שהמילה היא אות לצדיקות, שהיתה לאברהם עוד בהיותו ערל, בטרם נימול. ואות זה נטבע לאברהם בבשרו ובבשר כל הזכרים מצאצאיו.

כעת אם רוצה מישהו לומר, שהמילה היא טקס, עדיין הוא צריך להסכים עמנו, שאין היא דומה לטקסים האחרים, שהיא איננה טקס שאדם עושה, אלא טקס שאדם סובל, כמו הטבילה.

לכן עולה (אם מניחים עיקר זה, שהמילה היא אות, שלא הפך את אברהם לצדיק, אלא הינו אות וסמל לצדיקות שהיתה באברהם קודם לכן) שאלה זו: אם חותם זה יכול להיות אות חסר-תועלת, או שחותם זה מייצג דבר-מה? תשובתי על כך היא שהמילה אצל אברהם היתה רק אות, ללא כל משמעות, כלומר, היא היתה אות שאינה עושה את מה שהיא מסמלת, אלא היא רק סמל. כי את הטיעון של פאולוס הקדוש, שבו הוא מוכיח, שאברהם היה צדיק בטרם נימול, איש אינו יכול להפריך. לפיכך המילה היא אות שרק מסמל את הצדיקות, אבל לא נותן אותה, כי הוא מוצא את אברהם שהיה כבר צדיק קודם לכן, אבל לא עושה אותו צדיק.

אבל לגבי צאצאיו הבאים אחריו, יש עניין אחר. כי המילה לא מצאה את העם הזה בצדיקות, שבה מצאה את אברהם, שבשלה היא היתה אות וסמל לצדיקות שמסומלת בה. כי כך נכתב בפסוק י"ד [בראשית פרק י"ז]: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, את בריתי הפר." הכוונה כאן היא כריתה רוחנית ונצחית. מכאן עולה שוב שתינוק, שנימול ביום השמיני, הוא מבורך ונמנה על עם האלהים. לכן קיבלה המילה בקרב צאצאי אברהם מישנה תוקף, כלומר, היא העניקה צדיקות לא בעבור המעשה, שהיה בעצם מעשה של סבל, אלא בעבור ההבטחה האלהית, שהיתה קשורה באותו מעשה של סבל.

לכן רק מן ההבטחה נטלה המילה את כוחה והשפעתה, אבל את ההבטחה אי אפשר להשיג אחרת, אלא על ידי האמונה, כך אין מתחייב מכך רק שהילד הנימול מתקבל לעם האלהים והופך לצדיק, אלא שהוא גם מאמץ את האמונה באמצעות פעולתה של רוח הקודש.

זוהי תורה חשובה ונעלה, לכן צריך לשים לב היטב. כי מכאן מבינים בבירור, שהאל קיבל את הילד היהודי לחברת עמו ולחסד הנצחי. ומהכבוד הזה של המילה אין היהודים יודעים דבר, והם משתבחים רק במעשה הסבל לבדו, ומייחסים לעצמם את הצדיקות כשכר, אבל אינם מביאים בחשבון את ההבטחה או את האמונה, שזו עבודתה של רוח הקודש.

זהו עיוורון גדול. כי המילה, כל עוד היא נשארת רק מעשה ומילה, איננה פועלת דבר, אלא לכך צריכה להתווסף האמונה בדבר [הדבר הוא כינויו של ישו על פי פתיחת הבשורה של יוחנן: "בראשית היה הדבר והדבר היה את האלהים ואלהים היה הדבר"]. כאשר זו נמצאת, המילה היא קודם כל סמל לצדיקות ומסמלת את הצדיקות.

אבל ברית זו של המילה התקיימה רק עד ישו, אשר לאחר שקיבץ והביא גם את עובדי האלילים לממלכת האל, ביטל את האות או הברית הישנה וכונן אות חדש, כפי שהוא אומר בבשורת יוחנן, פרק ג' פסוק ה': "אמן אמן אני אומר לך אם לא ייוולד איש מן המים ומן הרוח, לא יוכל לבוא אל מלכות האלהים". אפשר להשוות זאת, גם אם לא באופן מושלם, להתנהלות בעולם הזה: מישהו נהג באומץ וביושר במאבק למען ארצו נגד האויבים, בזכות הצטיינותו העניק לו הקיסר סמל חדש, העניק לו ערים, כפרים, ארמונות, וכן הלאה. מן המתנות האלה נהנו כל צאצאיו, ודבר זה עודד אותם, שיאמצו את המעלות של אבותיהם. אבל כאשר הם לא אימצו אותן, והידרדרו למידות רעות, והרי הקיסר גמל לאבותיהם את הכיבודים האלה בעבור גבורתם ומעלותיהם, לפיכך הוא יכול לקחתם בחזרה מצאצאיהם הבלתי ראויים.

לכן העניק אלהים לאבות המנצחים, אשר באמונה ניצחו לא רק את האויבים, אלא גברו על החטא והמות, את המילה כסמל מיוחד של מידותיו הטובות, שעליו לשאתה בבשרו, אבל לא כאות ריק מתוכן, אלא גם צאצאיו צריכים לשמוח ולהינות מברכה זו, אבל רק כל עוד הם מאמצים את מידותיו הטובות של אביהם. אף על פי שרק צאצאי אברהם היו צריכים לשאת אות או סמל זה לפני כל העולם, בכך גם עובדי האלילים הובאו ופותו להכיר את אלוהי אברהם ולעובדו. לכן אומר פאולוס הקדוש באגרת אל הרומיים, פרק ד, פסוק י"א: "ואות המילה קיבל לחותם צדקת האמונה אשר היתה לו בעורלתו", ומיד הוא מוסיף: "להיות לאב לכל המאמינים והם ערלים". כמו כן בפסוק י"ב: "ולהיות אב גם לנימולים, אך לא לאשר הם נימולים לבד, כי אם גם הולכים בעקבות האמונה שהיתה לו לאברהם בעודנו בעורלתו".

זהו התיאור הנכון של המילה, כלומר שהיא ניתנה לשם כך, שתשמש סמל גלוי, כדי לעודד אחרים, ויהו נימולים או לא, ללכת בעקבות אברהם, או בעקבות אמונתו. כי הוא אב משותף בה במידה לעובדי האלילים וליהודים, ולכן זוכה ומעוטר בסמל ובאות חדשים, שעובדי האלילים באים אליו כאל מורה דרך, ויכולים להכיר את אלהיו, להודות בו ולכבדו.

   

הויכוח על מילת ילדים בגרמניה

ההליך המשפטי שבסיומו הכריז בית המשפט המחוזי בקלן על מילת ילדים כפגיעה גופנית אסורה הוא הליך תמוה ומפוקפק מתחילתו ועד סופו. פסק הדין ניתן בעירעור של המדינה על זיכויו של רופא מוסלמי שביצע מילה בילד בן ארבע לבקשת הוריו, בהרדמה מקומית וללא כל הוכחה לרשלנות רפואית, למרות שהילד דימם מאוחר יותר ונזקק לאישפוז לצורך עצירת הדימום. התביעה הוגשה כנגד הרופא על "שימוש בכלי מסוכן לצורך התעללות ופגיעה בבריאותו של אדם אחר". קשה לומר שזהו תיאור אובייקטיבי של מילת ילד במרפאה בהרדמה מקומית לבקשת הוריו – זהו ניסוח מקומם של תביעה נעדרת תום לב לצורך מטרה זרה, ואכן בית המשפט קבע שסכין מנתחים בידיו של רופא איננו "כלי מסוכן", אחרת צריך היה להרשיע את כל המנתחים בגרמניה בתקיפת אנשים אחרים באמצעות כלים מסוכנים. בית המשפט זיכה את הרופא מכל אשמה, אך הכריז שביצוע מילה בקטינים היא הליך אסור שפוגע בזכות הילד לשלמות גופנית, ובזכותו להחליט מאוחר יותר בעצמו על השתייכותו הדתית, ולעומת זאת זכות ההורים לחינוך ילדם לא תיפגע אם ההורים ימתינו עם המילה עד שהילד יהיה בגיר ויוכל להחליט עליה בעצמו. העילה להכרזות אלה היתה שלילת אחת ההגנות שהרופא טען להן – שההורים ביקשו ממנו לבצע את המילה. להלן מובאות מתוך פסק-הדין:

"להזמנת המילה בידי ההורים אין לייחס השפעה מצדיקה, כי לזכות ההורים לחינוך דתי של הילד אין עדיפות על זכות הילד לשלמות גופנית ולהגדרה עצמית, כך שבהסכמה למילה יש סתירה לטובת הילד. בה בעת ההליך המנוגד לטובת הילד והבלתי מוצדק איננו יוצא דופן מבחינה חברתית, מוסכם על הכלל ומקובל היסטורית ולכן איננו בר-עונשין."

לכאורה על פי דברים אלה לא אסר בית המשפט על המילה, וגם לא היה צורך באיסור מפורש, כי די היה בהגדרת המילה כפגיעה גופנית בילד כדי להטיל אימה על הרופאים שחוששים כעת לבצע מילה, ובכך הושגה המטרה.

ועוד מתוך פסק-הדין:

"מעשהו של הנתבע איננו מוצדק עקב ההסכמה. הסכמה של הילד בן הארבע באותה עת לא היתה וגם לא באה בחשבון עקב העדר בשלות הבנה מספקת. הסכמה של ההורים היתה, אבל אין בה כדי להצדיק את הפגיעה הגופנית ."

"גוף הילד משתנה עקב המילה באופן מתמיד ובלתי ניתן לתיקון. שינוי זה מנוגד לאינטרס של הילד להחליט מאוחר יותר בעצמו על השתייכותו הדתית. לעומת זאת זכות החינוך של ההורים לא תיפגע באופן בלתי סביר, אם ייאלצו להמתין, אם הילד מאוחר יותר, כשיהיה בגיר, יחליט בעצמו על מילה כאות להשתייכות לאיסלם".

ההסמכה של עניין הפגיעה הגופנית בילד לטענה התמוהה שהמילה פוגעת בזכותו של הילד להגדרה עצמית דתית בעתיד, טענה שלו היה בה ממש צריך היה לאסור גם על טבילת תינוקות, מטרידה במיוחד. עולה ממנה רצון למנוע מילדיהם של מהגרים מוסלמים לגרמניה את הזכות לגדל את ילדיהם על פי המסורת הדתית שלהם, והשארת פתח להתנצרות של הילדים בעתיד. עצם הבעת החשש – המופרך לכשעצמו – שעצם המילה כופה על הילד להישאר מוסלמי ומונעת ממנו לבחור לו בעתיד דת אחרת – מבהירה שאין מדובר כאן בחשש אמיתי לפגיעה גופנית בילד, אלא ברצון להקשות על גידול הילד כמוסלמי, מתוך מחשבה על הסיכוי להמרת דתם של ילדי מהגרים מוסלמים לנצרות, מחשבה מתועבת לכשעצמה.

איסור המילה שייך למסכת החקיקות האנטי-מוסלמיות בשנים האחרונות במדינות שונות באירופה: איסור שחיטה כשרה, איסור לבישת בורקה, איסור תפילה ברשות הרבים, איסור בניית מסגדים או צריחי מסגדים, איסור חבישת כיסוי ראש בבתי הספר. למרבה הצער רבים לא הבינו שמדובר במידרון חלקלק, והסכמה לאיסורים קלים עודדה את המשך המגמה, עד לפגיעה האנושה דוקא באפשרות לחיי קהילות יהודיות באירופה, עם איסור המילה שמתפשט בכל הארצות הגרמניות במהירות שמצביעה על כך שאין מדובר בשום אופן בהליך מקרי שנבע ממקרה מזדמן, אלא במדיניות מתוכננת שחיפשה לה תואנה. להכרזה של הפרלמנט הגרמני על תמיכתו במנהג המילה אין הרבה השפעה, כי מטרתו של ההליך המשפטי להטיל אימה על הרופאים ולהרתיעם ממילת ילדים הושגה בהצלחה יתרה.

הפגיעה החמורה בזכויותיהם של קהילות דתיות לגדל את ילדיהן על פי דתן, עוררה התנגדות גם בכנסייה הקתולית הגרמנית, שחוששת מאד להתערבות המדינה בענייניה של הכנסייה, כפי שקרה בארצות הקומוניזם, שהקנצלרית הנוכחית היא תוצר שלהן, ובוודאי אין זה מקרה שפסיקה כזו מופיעה דוקא בזמן כהונתה של קנצלרית שהתחנכה בדיקטטורה המזרח-גרמנית. אני מביאה כאן את ביקורתו של הפילוסוף הקתולי רוברט שפמאן על הפסיקה ופגיעתה הקשה בזכויותיהן של משפחות דתיות, ואת תגובתו של משפטן גרמני שעל פי הסקרים מבטא למרבה הצער את דעת הרוב בגרמניה, שהייתי מכתירה אותה במלים "עורלת לב". כמי שאיננה מתלהבת בדרך כלל מן הכנסייה הקתולית, אני מוצאת דוקא במקרה זה פתח לשותפות יהודית ומוסלמית עם הכנסייה הקתולית במאבק נגד הגזירה. 

על הרקע הלותרני לאיסור ברית-המילה ראו רשימתי "מרטין לותר על ברית-מילה".

רוברט שְׁפֵּמַאן Spaemann, יליד 1927, הוא אחד הפילוסופים החשובים ביותר בגרמניה כיום. הוא קתולי מאמין ומקורב מאד מזה שנים רבות לאפיפיור הנוכחי בנדיקטוס ה-16. הוא מרבה לעסוק במוסר נוצרי ובזכויות אדם. מאמרו נגד הפגיעה בזכות ההורים למול את ילדיהם פורסם בשבועון "די צייט" גיליון 28, 5 ביולי 2012.

החלום על העדר הגורל

בית משפט גרמני אוסר על מילה ופוסק שהינה פגיעה גופנית. זוהי התקפה חסרת תקדים על זהותן של משפחות דתיות

מאת רוברט שְׁפֵּמַאן

בית המשפט המחוזי של קלן הכריז על מילה של ילד קטן כבת-עונשין. פסק-דין זה הינו או לפיד מאיר לשיחרורם של מיליוני ילדים בכל העולם, או שהוא אחת המפלצות בתחריטו האניגמטי של גויה "חלום התבונה מוליד מפלצת". במקרה זה הוא צריך להפוך שוב ללפיד מאיר, כומר להתנגדות למגמה רבת-עוצמה בקרב העולם המערבי.

פסק-הדין עורר כצפוי פולמוס ער. בדיונים מסוג זה תלויות התוצאות לרוב בחלוקה מראש של חובת הנימוק, כלומר של עול ההוכחה. היא מוטלת, כאשר עוסקים בעניינים משפטיים, על מי שרוצה להעלות תביעה כנגד נורמליות קיימת. אחרת זה לא יכול להיות. כל דבר שהינו אינו זקוק להצדקה להפרכת הנימוקים שמעלים נגדו. אחרת החיים יהיו בכלל בלתי אפשריים. מי שטוען נגד נורמליות תרבותית מבוססת, נותן בדרך כלל תוקף לנורמליות ולנורמטיביות שונות, כלומר ה"טבעיות". זה במיוחד המקרה באירופה, שבה מאז היוונים במאה החמישית לפני ישו מבחינים בין הדברים התקפים על פי משפטי האנשים ומסורותיהם לבין "הזכויות הטבעיות".  

מחשבה זושל חוק הטבע היתה מכרעת לסכולסטיקנים של ימי הביניים. היא החישה את ההשכלה האירופית, עד שהרלטיביזם התרבותי במאה ה-19 העמיד אותה בספק. זכויות היסוד של חוק היסוד הגרמני הינן כאלה, כו גם הקודיפיקציה החלקית של הזכות הטבעית. השלמות הגופנית ממלאת בכך תפקיד מיוחד, כי על הפגיעה בה קל יותר להשיג הסכמה כללית מאשר לפגיעות מעודנות יותר.

בפסק-הדין בקלן מדובר בעימות גלוי בין שתיים או גם שלוש זכויות יסוד. זכויות יסוד לעולם אינן מוחלטות. הן מוגבלות על ידי זכויות יסוד אחרות. עקרון היסוד של חופש האמנות אין משמעו שמותר לצייר על קירות זרים ללא הסכמת בעליהם. זכות היסוד של חופש המדע אין משמעה זכות לניסויים בבני-אדם או חקר עוברים שהוצאו. בלתי מוגבלת הינה רק החובה לשמור על כבוד האדם. זכות זו איננה מתנגשת עם כבוד האדם של הזולת. היא רק אומרת שכאשר פוגעים בחיי הזולת, חייבים להתייחס אליו כאילו הוא עצמו בעל שיקולים סבירים. "כל אחד נחשב" – על נוסחה פשוטה זו אפשר לבסס את עקרון כבוד האדם.

זכויות יסוד לעומת זאת מבוססות לעתים קרובות על שיקולי טובה: כך גם מקרה המילה. חייבים לשקול את זכות ההורים לחינוך, את חופש הדת ואת הזכות לשלמות גופנית. הגבלת זכות ההורים כבר נקבעה בחוק היסוד. אפשר לשלול זכות זו, כאשר הורים אינם ממלאים – במסגרת יכולתם - את חובת החינוך והקידום של ילדיהם, כך למשל, כאשר החלטותיהם לגבי הילד אינן מביאות בחשבון את טובת הילד.

כטקס כניסה מעניקה המילה הצטרפות לקהילה הן דתית והן לאומית מיוסדת על מסורת היסטורית, למשל לעם היהודי ולקהילה הדתית היהודית. עבור יהודים מאמינים ממלא מעשה רב משמעות זה אחר רצונו המפורש של האל.

כעת אבל מעשה זה קשור בפגיעה גופנית, כמו גם כל חיסון. אבל הפגיעה היא מזערית. היא שקולה בחומרתה למשל לחיסון נגד חצבת, שחלק מהרופאים דוחים במודע ושלהורים יש זכות להחליט לאיזו אסכולה הם יצטרפו לטובת ילדם. כאשר מדובר במילת בנות, היא משמשת למטרת מניעת הנאה מינית מהאשה. במקרה זה הדברים ברורים. מי שמאמין שזהו רצון האלהים, צריך להיות נתון לסמכות האכיפה של של חוק היסוד. כאן אי אפשר לגלות סלחנות. בדומה לכך לגבי המנהג הסיני הקדום לקשור את רגלי הילדות, מלבד בנות האיכרים. או אם נחשבו על סירוס במטרה למנוע את החלפת הקול אצל גברים.

מילת בנים אינה מסוג זה. היא איננה גורמת כאבים עזים, היא איננה גורמת השחתה גופנית וטראומה נפשית. לעתים קרובות היא מבוצעת מסיבות היגייניות ללא כל רקע דתי: למשל אצל בנים פעוטים עקב היצרות קשה של העורלה. כל אלה הן פגיעות גופניות, שאצל מבוגרים מותר לבצע רק בהסכמת הנוגע-בדבר, אבל אצל ילדים במקום זאת בהסכמת ההורים. לאור משמעותה העמוקה של המילה עבור קהילות דתיות, אין כלל משקל לפגיעות הגופניות הכרוכות בה, כך שבמקרה שבכלל מעלים את העניין לדרגת עימות בין זכויות יסוד, השיקול יכול ליפול רק לטובת החופש של ההורים, הרי זה כאילו ראה השופט את ההורים, עקב דבקותם במנהג, בלתי אחראים למעשיהם. בית המשפט התעלם כליל מההיבט הסוציולוגי, התרבותי-אתני וביצע התקפה חסרת-תקדים על זהותן של משפחות יהודיות.

אבל מאחורי פסק-הדין, ובראש וראשונה מאחורי ההנמקה של מגיניו ברבים, מסתתר מניע נוסף, שלדעתי הוא אפילו המניע העיקרי, כי אי אפשר פשוט להניח שבית המשפט חשב ברצינות שהפגיעה הגופנית נטולת התוצאות כל כך חמורה. לו היתה מילת הבנים באמת כה שערורייתית, הרי חייבים לשאול, מדוע כל מגיני פסק-הדין בקלן שתקו במשך עשרות שנים על המפלצתיות הזו. נראה לי שטיעון היסוד העיקרי שמסתתר ברקע הוא, שחינוך דתי של ילדים צריך להיעלם לגמרי, כי הוא קובע מראש ופוגע בהגדרה דתית עצמית מאוחרת יותר.   

זהו נושא אחר וגדול יותר, כי הטעות היסודית כאן היא בעצם פטאלית. מומחה צרפתי-גרמני למדע-המדינה אמר לי פעם שהוא אגנוסטיקן, אבל הכיס את ילדיו למוסד קתולי, כדי שיוכלו להחליט פעם בחופשיות – אדם איננו יכול להחליט אם את אחת משתי החלופות, חיי האמונה, לא הכיר מעולם.

מאחורי דחיית ההטבעה הדתית בילדות עומדת החשיבה על העדר הגורליות של איכות החיים. בארצות המערב יכול אדם לעזוב קהילה דתית, אבל החופש איננו נעוץ בכך שהוא יכול לבחור מנקודת אפס. איש איננו יכול להעלים את עברו, הוא שייך לאדם כך או כך, ואדם צריך להתנהל איתו כך או כך. "אל תשאל," כותב ברטולד ברכט, "מה עשו ממני? שאל מה עשיתי אני, ממה שעשו ממני".

אין נקודת אפס. מי שמרחיק ילדים מחיים ברקע של מימד אלהי, מטביע בהם אתאיזם. עולם ללא אלהים הוא הטבעה כמו עולם עם אלהים. המחשבה שצריך להגן על ילדים מ"הגדרה זרה", מתעלם מכך שללא הגדרה זרה ראשונית לעולם לא תוכל להיות הגדרה עצמית. ההגדרה הזרה הראשונה שלנו היא השפה. היא מעצבת מראש את חשיבתנו. אני יכול מאוחר יותר לבחור במקום שפת אמי שפה זרה. אבל ההטבעה הראשונית באמצעות שפת האם היא בלתי הפיכה. לו רצינו להמתין עד שהילדים יהיו במצב לבחור את השפה שתעמוד לרשותם כשפת אם, לעולם לא היה הילד לומד שפה, ולכן לעולם לא היה מגיע לשימוש בתבונתו ולהגדרה עצמית. הילדים שהקיסר פרידריך השני לבית הוהנשטאופן שלל מהם את לימוד השפה, לא התחילו, כפי שהקיסר שיער, לדבר עברית. במקום זה הם מתו.

דבר אחד אמנם אפשר ללמוד מפסק-הדין של קלן. הוא עוסק במילה – לאיזו מטרה שלא תהא – בפגיעה גופנית, ולו גם מזערית ונטולת תוצאות. לרופא שמתכנן לבצעה, אם הוא איננו מוצא כל טעם לכך. במקרה כזה ישתמשו בו באופן אסור.

נשיא ארצות-הברית ברק אובמה ביטל למרבה הצער את זכות הרופאים להימנע מביצוע הפלה מסיבות מצפוניות. לכן בארצות-הברית לא יהיו יותר גניקולוגים קתולים. בגרמניה, שבה הימנעות מצפונית כזו תקפה, יש להרחיבה על רופאים, שאינם רוצים למול. ומכיוון שמדובר בטקס דתי, יהיה זה ההגיוני ביותר אם רופא יהודי או מוסלמי יבצע את הטקס. או שהקהילות הדתיות הנוגעות בדבר תוכלנה שוב למנות מוהלים מטעמן עם עם הכשרה כירורגית ממשלתית מורשית. כך יתבטל העימות לבעלי הרצון הטוב באופן החלטי וטוב יותר מאשר על ידי מהפכת התרבות בקלן.
סוף מאמרו של שפמאן

רולף דיטריך הרצברג, יליד 1938, הוא פרופסור בגימלאות לחוק פלילי באוניברסיטת הרוהר בבוכום. תגובתו למאמרו של רוברט שפמאן התפרסמה בשבועון "די צייט" גיליון 29, 12 ביולי 2012.      

פסק הדין הנכון!

מילה? הנוגעים בדבר חייבים להחליט בעצמם. תגובה מאת רולף דיטריך הרצברג

בית המשפט המחוזי בקלן, כפי שדווח, אסר על מילה של בן ארבע שנים. ההורים המוסלמים רצו בזה כטקס דתי, רופא מוסלמי ביצע זאת. פסק הדין מבחין: המעשה מנוגד לחוק, אבל המבצע איננו נושא בכל אשמה. בפסק-דין זה רואה רוברט שפמאן "התקפה חסרת-תקדים על זהותן של משפחות דתיות (די צייט 28/2012). [למעשה כתב שפמאן "התקפה חסרת תקדים על זהותן של משפחות יהודיות", אבל בכותרת המישנה של המאמר רוככה ההתבטאות ל"משפחות דתיות", כדי לטשטש את האשמה המובלעת באנטישמיות]. מה מניע אותו לבקר את פסק-הדין באופן כה חריף?

את התשובה הוא נותן מיד במשפט הראשון. הוא רואה "מגמה רבת-עוצמה בקרב העולם המערבי", שמוצאת את ביטויה בפסק-הדין, ותובעת "התנגדות" כלפיה. כי המניע "העיקרי", לדעת שפמאן, שעומד "מאחורי פסק הדין ובראש וראשונה מאחורי ההנמקה של מגיניו ברבים", הוא זה: "נראה לי שטיעון היסוד העיקרי שמסתתר ברקע הוא, שחינוך דתי של ילדים צריך להיעלם לגמרי, כי הוא קובע מראש ופוגע בהגדרה דתית עצמית מאוחרת יותר."

אני חולק על כך. שלושת השופטים, פרקליט המדינה, "המגינים ברבים" על פסק-הדין – בין כל אלה כנראה אין אפילו אחד, שיש לו משהו נגד חינוך דתי. מה שהם אוסרים, זה רק המעטת ערך חסרת רחמים של מה שעושים לילדים חסרי מגן עם המילה, והזלזול הכרוך בכך בזכות היסוד לשלמות גופנית. "שללא הגדרה זרה ראשונית לעולם לא תוכל להיות הגדרה עצמית" (שפמאן), זה ללא ספק נכון – אבל זה אינו נימוק לזכות של ההורים למול את עורלת בנם. מי שחולק על זכות זו, בהחלט יכול להיות בעד שהורים יחנכו את בניהם ל"חיים של אמונה".

גם איש איננו רוצה למנוע את ה"הצטרפות לקהילה דתית מיוסדת". כמה יהודים ומוסלמים נוטלים בהחלט חלק בחיי הקהילה, אבל נרתעים מקטיעת העורלה ורוצים להשאיר אותה להחלטה מאוחרת יותר של בנם. אנשי הדת בוודאי לא יסרבו להנחיה דתית לילד. אם ההורים ייתקלו באי סובלנות כזאת, אפשר רק לייעץ להם, להתעלם ולהישאר נאמנים לעמדתם.

לשופטים ולמגינים על פסק-הדין בקלן אין שום דבר נגד ש"טקס כניסה" יקדים את החינוך הדתי. מילה סמלית, למשל על ידי מגע בעורלה בסכין, תהיה מוסכמת בדיוק כמו יציקת מים בטבילת הילד. בקיצור, שפמאן חושד בעוינות ל"חינוך דתי של ילדים" כאשר יריביו בעצם רק דורשים כבוד לזכויות יסוד וציות לחוקים.

שפמאן מזלזל בזכות לשלמות גופנית, כאשר הוא שוקל אותה כנגד "חופש הדת" ו"הזכות לחינוך". זה נכון רק כאשר צריכם לשקול, אם אחת מזכויות אחרות אלה מתירה לבצע את הפגיעה הגופנית, למרות שאין לה סיבה רפואית. במה שנוגע לחופש הדת, מבהיר סעיף 140 בחוק היסוד, כי "זכויות וחובות אינן מותנות ואינן מוגבלות על ידי קיום חופש הדת". משמעות הדבר: קיום הדת שלנו איננו מתיר לנו ולו את הפגיעה המזערית ביותר בזכויות זרות ואיננו פוטר אותנו משום חובה חוקית. מכאן נובעת העבירה של אי הגשת עזרה של מי שממשיך להתפלל את מחזור התפילות שלו, למרות שמקרה אסון תוע את עזרתו.

שפמאן מדגיש בצדק, שזכות ההורים לקבוע את "טיפול וחינוך ילדיהם" (סעיף 6 פסקה 2), מוגבלת ל"טובת הילד" (סעיף 1627 בספר החוקים האזרחי). לפגוע בילד גופנית ללא צורך רפואי מכוון כמובן נגד טובתו. כאן מסתמכים רק מעטים על כך שהנזק הגופני של המילה מתאזן על ידי היתרונות הנפשיים והחברתיים של ההשתלבות הדתית. אבל אין להכיר בהשתלבות זו כדרישה של טובת הילד, ולכן היא אינה יכולה להכשיר את מעשה המילה. רואים זאת כבר מכך, שבית המשפט למשפחה לעולם איננו מעריך אי השתלבות כ"סיכון של טובת הילד" ולעולם איננו מציג את הטבילה או את המילה כחובה.

החלטות הוריות שנוגעות לדתו של הילד ונמצאות בתחום חוק היסוד, הן חיוביות והן שליליות, הן נטולות השפעה על טובת הילד. הן ניטרליות, כי אין לדעת מה יתרום בטווח הארוך להתפתחות הילד, אם ההורים קושרים אותו לקהילת מאמינים או דוקא נמנעים מכך.                

את ה"התקפה חסרת התקדים על זהותן של משפחות דתיות", ששפמאן טוען לה, היה בית הדין גורם בכל מקרה, אילו הגביל את חירות ההורים למול את בנם בניגוד לחוק ולזכות. שפמאן מכיר בכך ומנסה להציג את המילה כדבר של מה בכך, השקול לחיסון נגד חצבת. שבמקרה שבכלל מעלים את העניין לדרגת עימות בין זכויות יסוד, השיקול יכול ליפול רק לטובת החופש של ההורים".

שיקולים בלתי מוטים על בסיס חוק היסוד מוכיחים בדיוק להיפך את חובת ההורים להימנע מן המילה. הם מאשרים את פסק-הדין של קלן, שרפאל זליגמן [סופר יהודי גרמני] ליגלג עליו כעל "מהתלה פרובינציאלית". אבל אחרים משבחים אותו, למשל ממט קיליץ', דובר האינטגרציה הפוליטית של הירוקים: "אני מבין את פסק-הדין כמהלומה מחשבתית, שבהחלט הולמת את השיפוט במדינה חילונית. כאשר כל הדתות במשותף יוצאות נגד פסק הדין, אני חושד שהן מגינות על תחום הכוח שלהן. קהילות המאמינים שמתייחסות לאב הקדמון אברהם, נקראות להשתמש בתבונה. כלומר: תובנות חדשות מתירות לשנות פרקטיקות עתיקות."

מה יוצא מכך? מי שתופס ללא דיעה קדומה את הבעיות עם הסרת העורלה ויש לו אומץ לבקר את מסורת המילה, חייב להתנגד לזלזול של שפמאן. "הסרת העורלה", כך למשל מתיאס פרנץ, מומחה לרפואה פסיכוסומטית באוניברסיטת דיסלדורף, "גורמת טראומה ויכולה להוביל לתסביכים ניכרים גופניים, מיניים ונפשיים ולמצבי סבל עד לגיל מבוגר."

שום דבר נגד המילה! רק שהתבונה והחוק התקף דורשים להגביל אותה למקרים של צורך רפואי ולהניח לנוגע בדבר להחליט בעצמו, מיד כאשר הוא מסוגל להיות אחראי לכך. לכל אחד יש זכות לשלמות גופנית. כך אומר חוק היסוד, שמחייב את כולנו שחיים בגרמניה – בלי קשר לדת ולהשקפת עולם.

סוף המאמר

אין לי כמעט דבר להוסיף על דבריו של הפרופסור הרצברג שמסביר בצורה כה בהירה את משמעות החיים בגרמניה עבור יהודים ומוסלמים, חוץ מזה שבאמת אי אפשר לדעת מה יועיל לילדים בעתיד, ושאם הגרמנים יחליטו שוב לרצוח את כל היהודים, אולי עדיף ליהודים שהחליטו לחיות ולגדל ילדים דוקא בקרב עם הרוצחים, שילדיהם לא יהיו נימולים.