עקרון ההפרדה

 

לרגל הענקת פרס ישראל בפילוסופיה ומדעי הדתות לפרופ' ימימה בן-מנחם, ערך איתה הסופר אבי גרפינקל, שהיה תלמידה ומעריך אותה מאד, ראיון שעסק באופיו של המדע, במושג האמת ובעוד נושאים ברומו של עולם, ולבסוף גם שאל אותה כמה שאלות ארציות יותר. למשל מה דעתה על הפרדה מגדרית באקדמיה, וכך ענתה הפרופ' בן-מנחם:

"הפרדה אינה בהכרח אפליה. ואם הרצון בהפרדה אמיתי ומקובל על שני הצדדים, אינני רואה בהפרדה פגם. במקרה כזה מניעתה היא פטרנליסטית. אפשר לחנך לוויתור עליה, אך אין למנוע אותה בכפייה. הבעיה היא שלפעמים הרצון בהפרדה אינו סימטרי וההפרדה משמשת לאפליה או להדרה ואז יש להתנגד לה. בנוסף יש למצוא את האיזון בין ערכים שונים. גם מי שמתנגד להפרדה כשלעצמה יכול להגיע למסקנה שצריך להתיר אותה בשם ערך אחר, למשל אם היא מאפשרת להרחיב את מעגל רוכשי ההשכלה. האיזון בין ערכים שונים הוא תמיד מסובך וצריך לבחון כל מקרה לגופו."

כמה נפלא עולם התיאוריה, שהדיונים בו הינם פלפול טהור, מבלי "להיתקל בקרקע המציאות" כפי שטענה הפרופ' שיקרה למי שמתעלם מתורת הקוונטים. אינני מבינה דבר בתורת הקוונטים והפיזיקה שלמדתי בתיכון היתה ניוטונית לחלוטין, אבל אני יודעת משהו על מציאות מעמדן של נשים בישראל. רעיון ההפרדה בין נשים וגברים באקדמיה נועד בראש ובראשונה למנוע מנשים ללמד גברים בטענה המחפירה ש"קול באשה ערוה". כמובן מבחינת החרדים אין כל מניעה שגברים ילמדו נשים, כיוון שהקול הגברי הוא לדידם הקול היחיד שראוי להישמע. הרבנים בחברה הדתית והחרדית הינם כמובן גברים בלבד, וגם הפוליטיקאים שמייצגים את הציבור החרדי בכנסת הם גברים בלבד, והם אוסרים על נשים להיבחר לכנסת ברשימות החרדיות. נשים חרדיות ניהלו מאבקים שונים נגד הדרתן מייצוג בכנסת, והיו אף ניסיונות של נשים חרדיות לרוץ ברשימות עצמאיות, אך הן כשלו בכך, לאחר מסע של הסתה והתנכלויות נגדן. אסתי שושן, מייסדת תנועת "נבחרות" למען ייצוג נשים בכנסת אף התגרשה מבעלה על רקע מאבקה.

איך אפשר בכלל במציאות מפלה ומדירה שכזו לדבר על "רצון בהפרדה אמיתי ומקובל על שני הצדדים" מבלי לעשות שקר בנפשך? גם אם מתעקשים להתעלם מהפסיקה המאלפת בארצות הברית בנושא הפרדת שחורים מלבנים, כי "הפרדה היא אפליה". שהרי ההפרדה תמיד מגיעה ממי שרוצים להשפיל ולהדיר. הטענה שכך ירחיבו את מעגל רוכשי ההשכלה תמיד מחזקת את המפלים והמדירים, לעולם לא את המופלים והמודרים, או ליתר דיוק המופלות והמודרות. להפרדה תהיה השפעה מדירה ומשפילה על מעמדן של כל המרצות באקדמיה. אמנם תיאורטית נאסר לממש את ההפרדה בתנאים שמדיריפ נשים, אך ברור לכל שללא אפליה בפועל איש לא היה דורש הדרה. ההדרה והאפליה הן מטרותיה של ההפרדה. מי שנשים שוות בעיניו לגברים בזכויותיהן ובמעמדן איננו דורש הפרדה.

נכלולית במיוחד היא הגדרתה של ההתנגדות להפרדה כ"פטרנליזם". כיצד אפשר להגדיר נשים שנלחמות נגד השפלתן והדרתן כבלתי ראויות ללמד גברים כ"פטרנליסטיות", בעוד שמי שנכנעים לשנאת הנשים של הממסד החרדי מדיר הנשים מוצגים כמי שנענים ל"רצון בהפרדה אמיתי ומקובל על שני הצדדים". אלו שני צדדים יש כאן, אם נשים שנלחמות על שוויון נתונות לאיומים והתנכלויות ומוצאות את עצמן מנודות ומוחרמות? הרי הנשים שתומכות בהפרדה אינן חולמות בכלל לבטא את רצונן האמיתי, הן פשוט מצייתות לרבנים ולמנהיגים שכולם גברים. אפילו עדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף ומי שהקימה בירושלים מכללה חרדית – שגם היא לא שרדה, לא נמצאה ראויה לכהן ברשימת ש"ס לכנסת. אריה דרעי הציע כפשרה להקים גוף מייעץ של נשים. עדינה בר-שלום ניסתה להתמודד ברשימות שאינן חרדיות אך ללא הצלחה.

גם האמירה של פרופ' בן-מנחם ש"צריך לבחון כל מקרה לגופו" היא התחכמות. הרי ברור לגמרי במה מדובר, שכן במשך שנים יש לחץ פוליטי מצד החרדים להתיר באקדמיה ולא רק בה מסגרות נפרדות לנשים ולגברים, כדי להרחיב את האפליה הרווחת במגזר החרדי גם למגזר הכללי, ולהפוך אותה ללגיטימית באקדמיה וגם בתחומים אחרים, שיהפכו את ההדרה החרדית של נשים לנורמה, וכך יובילו את החברה הישראלית בכיוון של דיכוי הנשים והגברת אי-השוויון במקום בקידומן.

מאחורי הפלפול והדיון התיאורטי שלמעשה מכשיר הפרדה ובהכרח גם מכשיר אפליה של נשים – על ידי איסור לנשים ללמוד בקורסים המוצעים לגברים שהם תמיד רבים יותר, ומניעה בפועל של מרצות מהוראה לגברים, מסתתרת כניעת של הפרופ' בן-מנחם לממסד הדתי המפלה נשים שמתוכו באה: היא בתו של יוסף גולדשמידט שהיה חבר כנסת מטעם המפד"ל, ולא פחות מכך כניעה לממסד האקדמי, גם הוא גברי ברובו, שמעוניין בהקמת מסגרות נפרדות לחרדים מטעמים כלכליים שיוסיפו לאוניברסיטאות ולמוסדות אחרים הכנסה.

כבר כתבתי כאן לא פעם על נשות אקדמיה שפוגעות בנשים כדי לרצות את הממסד, והפרופ' בן-מנחם היא אחת מהן, וכשרון הפלפול שלה איננו יכול להסוות את תמיכתה המעשית בהפרדה, ולמרות הפלפול המנסה להסוות זאת, באפליה והדרה של נשים. עמדתה זו בשאלה שהיא מעשית ובוערת מעלה גם שאלות קשות לגבי ההחלטה להעניק לה את פרס ישראל. האם היותה נוחה לממסד האקדמי והפוליטי היא סיבה להענקת הפרס, לא פחות מכישרונותיה ופעילותה האקדמית? האם מישהו יעניק פרס לד"ר יופי תירוש שנלחמת בשיניים למנוע הפרדה באקדמיה? האם עדינה בר-שלום היתה מקבלת פרס לולא נתפס הדבר כמחמאה לתנועת ש"ס מרובת הכוח הפוליטי, וגם כפיצוי על תבוסה למעשה בהשגת שיוויון לנשים בזירה החשובה ביותר, בבית המחוקקים?

הפרופ' בן-מנחם עוסקת בשאלות הגורל וההכרח. היא כתבה על אנה קרנינה האומללה שמאז התאהבה בוורונסקי נהרסו חייה ונגזר גורלה. היא נהנית להציג שאלות תיאורטיות. זה בוודאי מפתח את המחשבה, ולדברי גרפינקל תלמידיה מצאו בכך תועלת. אבל משמעות חיינו איננה בפלפולים שאנו מתפלפלים אלא בבחירות שאנו עושים, ושעל ידיהן אנו משפיעים על סביבתנו כמיטב יכולתנו. נשים שהצליחו באקדמיה יכולות לסייע לנשים אחרות לחתור לשיוויון ויכולות גם לסייע לגברים לדכא אותן. רובן בוחרות למרבה הצער בדרך השנייה.

משפחת קוהן וגורלה בשואה

 

ליזי רוזנהק כתבה ב-illustrierte Neue Welt, כתב עת יהודי-וינאי, על סבה וסבתה סלומון וגיטל קוהן שב-28 באוקטובר 1944 נשלחו מתרזינשטאט לאושוויץ ונרצחו שם. בתחתית הכתבה צוין שליזי היא אחייניתו של חתן פרס נובל ולטר קוהן, שזכה בשנת 1998 בפרס נובל לכימיה על התיאוריה שפיתח, התיאוריה הפונקציונלית של הצפיפות, שעל פיה ניתן למדוד את תנועת האלקטרונים ופיזורם במרחב, שבהם תלויות האינטרקציות בין המולקולות, על פי צפיפותם הממוצעת של האלקטרונים במרחב, ואין צורך לחשב את מקומו של כל אלקטרון. תיאוריה זו פתחה אפשרויות חדשות לחישוב מבנים כימיים והתגובות ביניהם. ולטר קוהן הלך לעולמו ב-19 באפריל 2016, בגיל 93.

כך יכולתי ללמוד מסיפורם המשולב של האחיינית ליזי רוזנהק, בתה של מינה פיקסנר לבית קוהן, ומסיפורו האוטוביוגרפי של ולטר קוהן בעקבות זכייתו בפרס הנובל, על גורל משפחתם בשואה. אבל זה איננו רק סיפור של משפחה. המחשבות שמעורר סיפורה של המשפחה חורגות מעבר לגורלם הפרטי.

סלומון קוהן ואחיו אדולף ואלפרד נולדו במוראביה והיגרו עם הוריהם לוינה. ההורים נפטרו בגיל צעיר, ושלושת הבנים, שהתערו בסצינה האמנותית המופלאה של וינה במפנה המאה העשרים, הקימו בשנת 1898הוצאה לאור של גלויות מצוירות, הוצאת הגלויות של האחים קוהן. הגלויות נשאו את ציוריהם של אמנים שההוצאה שילמה להם עמלה. סלומון ניהל את ההוצאה. עד לאחר מלחמת העולם הראשונה העסק הצליח יפה והאחים פתחו סניף נוסף בברלין, אבל במלחמת העולם נהרג האח אדולף, המונרכיה האוסטרית התפרקה והעולם שקע בשפל כלכלי, וכך בשנות העשרים והשלושים התנהל העסק בקושי וסלומון נלחם ממשבר למשבר כדי לקיים את העסק ולפרנס את משפחתו, אשתו גיטל וילדיו מינה וולטר.

עם עליית היטלר לשלטון נחסם בפני האחים סלומון הסניף בברלין.  כשפלשו הנאצים לאוסטריה וסיפחו אותה במרץ 1938 נאלצו האחים סלומון למסור את העסק לבעלות "ארית", וסלומון אולץ להמשיך לנהל אותו ללא תמורה בשירותם של הבעלים החדשים. אמצעי המחיה של המשפחה ניטלו ממנה. הבת מיני הצליחה להגר לאנגליה, שם התקבלה בבית ידידיהם של סבה וסבתה, מו"ל האמנות צ'רלס האוף ורעייתו אוה. משם הצליחה להסדיר את הגירתו של אחיה הצעיר ולטר לבריטניה. באוגוסט 1939, שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה, הגיע ולטר לבריטניה, וכך ניצלו שני ילדיהם של בני הזוג קוהן. גם הם עצמם ניסו להימלט מאוסטריה, אך הדבר לא עלה בידם, והם נידונו לגורלם של היהודים בארצות הכיבוש הנאצי: לאחר ההשתלטות על ההוצאה לאור שלהם הם נאלצו ב-15 בנובמבר 1941 לפנות את דירתם, שאף היא הועברה לבעלות "ארית" ולעבור לדירה ברובע השני של וינה שבו התגוררו מרבית יהודי העיר ובו הקימו הנאצים את הגטו היהודי. ביוני 1942 נשלחו למחנה האיסוף קליינֶע שְׁפֶּרלגַאסֶה ולאחר שבוע נשלחו משם למחנה תרזינשטאט.

אחותה של גיטל, מלה רפפורט הצליחה לשרוד בוינה במחתרת בעזרת חברים. יחד עם חברתה אלזה אגרט הן שלחו אינספור חבילות מזון לתרזינשטאט, לא רק לאחות גיטל ולגיס סלומון, אלא גם ליהודים אחרים במחנה. סלומון נשא איתו את גלויות האמנות שלו לתרזינשטאט ומשם שיגר אותן לקרוביו עם שמות יהודים שנכלאו בתרזינשטאט, כדי שקרוביו ישלחו חבילות מזון גם עבורם. גם הבת מיני הצליחה לשלוח להוריה מאנגליה חבילות מזון דרך פורטוגל. לאחר מות האם מצאה ליזי בעזבונה גלויה ששלחה לה סבתה גיטל מתרזינשטאט דרך ידידים בשוודיה ב-10 באוגוסט 1944, ובה הודתה לה על כמה חבילות של סרדינים ועדשים ששלחה אליהם. בעזבונה של אחות סבתה מלה רפפורט מצאה ליזי תיעוד של משלוח נוסף של סרדינים מאמה דרך ליסבון לכלואים אחרים בתרזינשטאט, שפרטיהם הגיעו למיני מהוריה.

ב-26 באוקטובר שלח סלומון קוהן את גלויתו האחרונה, שאותה חתם במלים "הסתלקות חביבה". כך ביקש להודיע למשפחתו על שילוחם לאושוויץ יומיים לאחר מכן. האם ידע שהם נשלחים אל מותם? סביר מאד שידע שלא יזכה שוב לראות את ילדיו.

כשהוריו נרצחו באושוויץ ולטר קוהן כבר היה בקנדה. למרבה האירוניה הוא הגיע לשם כעציר. במאי 1940 הורה צ'רצ'יל לכלוא "נתיני אויב". הבריטים לא חסו על פליטים יהודים מגרמניה. ולטר בן ה-17 שמאז סיפוחה של אוסטריה לגרמניה נשא דרכון גרמני, נכלא במחנות שונים, וביולי 1940 נשלח לקוובק בקנדה ומשם ברכבת למחנה טרואה ריוויר (שלושה נהרות), בו מצא את עצמו יחד עם פליטים יהודים כמותו ועם אזרחים גרמנים שנכלאו כולם יחדיו. בכל המחנות האלה נמצאו מדענים  שאירגנו קורסים לצעירים. במחנה שלושת הנהרות לימד אותו המתמטיקאי הוינאי פריץ רותברגר שפעל כמלומד פרטי בקיימברידג' באנגליה כאשר נעצר ונשלח לקנדה. כאשר ולטר נשלח שוב ושוב למחנות מעצר שונים בקוובק ובניו ברונסוויק הוא זכה ללמוד בבית הספר שאירגן היסטוריון האמנות וויליאם הקשר Heckscher, שנכלא אף הוא במחנה כאזרח גרמני. במחנה עבר ולטר קוהן את בחינות הבגרות כולל בחינות מתקדמות במתמטיקה, פיזיקה וכימיה.

בינואר 1942, "לאחר שהסקוטלנד יארד ניקה אותי מהחשד להיותי מרגל גרמני", כותב ולטר קוהן באירוניה, הוא שוחרר סופסוף ממעצר והחל את לימודיו באוניברסיטת טורונטו, אך האזרחות הגרמנית הוסיפה לרדוף אותו: כאזרח גרמני הוא לא הורשה להיכנס לבניין הכימיה, שבו התנהל מחקר לצורכי המלחמה, דבר שמנע ממנו ליטול חלק בתכנית לימודים מומלצת. למזלו נחלץ לעזרת סטודנטים כמוהו דיקן המחלקה לכימיה סמואל ביטי, והוא הצליח להתקבל כסטודנט חיצוני לתכנית למתמטיקה ופיזיקה, ומעמדו הוסדר מאוחר יותר. מכאן החלה הקריירה של קוהן כאחד מגדולי הפיזיקאים במאה העשרים לשגשג.

מה שנגע ללבי במיוחד הוא סיפורו של ולטר קוהן על הילד שהיה ועל תעתועי הגורל שהביאוהו להישגיו היחודיים. בשונה מחתני פרס נובל אחרים שלמד להכיר, שכבר מילדות בלטו בכשרונותיהם המיוחדים ובנטייתם ללמדנות, הוא כלל לא היה כזה. כשסיים את בית הספר היסודי שלחה אותו אמו לגימנסיה האקדמית בוינה, בית ספר תיכון מוערך בסגנון ההומניסטי המסורתי, ששם דגש על לימודי יוונית ולטינית. המקצוע האהוב עליו היה לטינית, ואילו במתמטיקה הוא נכשל. הוא הבין בשתיקה שמשפחתו מצפה ממנו להיכנס אחר לימודיו בעול העסק המשפחתי ולבלות את חייו בהוצאה לאור של גלויות מצוירות. המחשבה על כך דיכאה את רוחו.

אבל הכיבוש הנאצי שם קץ לכל התכניות. ההוצאה לאור של גלויות האמנות נלקחה מאביו, והוא עצמו גורש מן הגימנסיה האקדמית, ועבר ללמוד בבית הספר היהודי של וינה, בית הספר ע"ש צבי פרץ חיות. בית הספר נוסד בוינה לפני המלחמה וחדל לפעול בתחילת המלחמה, ובימי המלחמה שימש כמרכז איסוף ליהודים לצורך שילוחם למחנות ההשמדה. בשנת 1984 חודשה פעילות בית הספר במבנה המקורי שבו פעל בעבר (המבנה שופץ והורחב), ומאז ממשיך בית הספר לפעול עבור הילדים היהודים בוינה וילדי שליחים ישראלים.

ולטר קוהן הספיק ללמוד בבית הספר צבי פרץ חיות, ושם חל המפנה שהעלה אותו על מסלול חייו המזהיר לאחר המלחמה: בבית הספר היהודי פגש ולטר קוהן שני מורים מעוררי השראה, הפיזיקאי ד"ר אמיל נוהל, והמתמטיקאי ד"ר ויקטור שבת.         

"כאשר מחוץ לכותלי בית הספר התרחשו פעולות של רדיפה שרירותית וברוטליות", כתב ולטר קוהן, "בפנים שני מורים מחוננים אלה הקנו לנו את הבנתם העמוקה ואהבתם למקצועותיהם. תודתי העמוקה להשראתם, שלה אני חייב את ענייני הראשוני במדע".

אי אפשר שלא לחשוב כיצד היו נראים חייו של ולטר קוהן ומה היה עולה בגורלו לולא עלו הנאצים לשלטון. האם היה מתמחה בלטינית, מנהל את העסק המשפחתי של גלויות אמנות, אולי מלמד לטינית בגימנסיה האקדמית, למי שעדיין התעניינו בה אחרי המלחמה? או שבכל מקרה היו עסקי הגלויות המצוירות דועכים והוא היה מתוה לעצמו מסלול חדש? מי יודע כיצד מתגלגלים חייו של אדם ומה מניע אותו להפוך למדען דגול, ועד כמה המסלול ידוע מראש, או לגמרי מפתיע ולא צפוי?

אמיל נוהל וויקטור שבת, המורים שהעניקו לו השראה ושינו את מסלול חייו, נרצחו שניהם בשואה. ולטר קוהן נשא עמו את תורתם לחיים של מחקר פיזיקלי פורץ דרך. לצד חיי המחקר העשירים הוא מעולם לא הסתגר במגדל השן, ופעל תמיד לקדם הן נושאים יהודיים – הוא פעל להקמת תכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת קליפורניה שהסבה לו גאוה רבה – והן נושאים בעלי חשיבות גלובלית. במאי 2009 העניקה לואוניברסיטת בר-אילן תואר ד"ר כבוד, ובנאומו לרגל קבלת התואר הוא קרא לנטוש את השימוש בנפט, גז ופחם ולעבור לשימוש באנרגיות מתחדשות של שמש ורוח. "חצי מיליארד שנה לקח למשאבים הללו להיווצר", אמר, "ואנחנו בזבזנו הכל בתוך מאה שנה."

83 שנים לליל הבדולח

ולשרון בן

הלילה שרון ילדה בן במשקל ארבעה ק"ג ומאה שלושים וחמישה גרם. ראו בבדיקות שהתינוק גדול אבל לא האמינו, כי המיילדות אמרו ששרון רזה ובטח הילד קטן. זה לא ממש עוזר שיש מדע רפואה מפותח עם מכשירי אולטראסאונד מאד מדויקים, כי החשיבה של אנשים היא מאד מאד סטריאוטיפית, ובמקום להתייחס לממצאים המדעיים, הם נשארים דבוקים לדיעות הקדומות שלהם, שנשים קטנות ורזות יולדות ילדים קטנים ונשים גבוהות וגדולות יולדות ילדים גדולים, אבל זאת דיעה קדומה שגודל התינוק משקף את גודל האם. גם כשאני ילדתי כולם אמרו שבטח הבנות שלי יוולדו קטנות, כי אני קטנה, וזה ממש לא היה נכון, הן נולדו גדולות, וגם את ההחלטות המקצועיות אנשים מקבלים לפי הדיעות הקדומות שלהם ולא לפי הממצאים המדעיים. נזכרתי שפרופסור דן שכטמן, שזכה בפרס נובל על גילוי גבישים שלא האמינו שהם קיימים ובהתחלה מאד לעגו לו ולא האמינו לתגלית שלו, סיפר שמדענים אחרים ראו לפניו את התגלית שלו, אבל לא היו מוכנים להודות בקיומה. אנחנו ההיסטוריונים יודעים שלמרות שהמדע מאד מפותח, אנשים לא מסוגלים להפיק ממנו את מלוא התועלת, בגלל שמאד קשה להם להיפרד מהחשיבה הסטריאוטיפית שלהם, ולכן לנשים יש חיים מאד קשים.

פעם משוררת אחת, משוררת מוערכת, שהתפעלה מהכתיבה שלי, אמרה לי שהיא דימיינה אותי גבוהה עם קול עבה, כלומר בעלת תכונות גבריות. אמרתי לה שאני דוקא פצפונת עם קול של ילדה, ןחשבתי שזה בעצם מה שאנשים חושבים עלי כשהם רואים אותי: שלא יכול להיות שאני יכולה לעשות את העבודה שאני עושה, כי אם אני קטנה עם קול של ילדה אני בטח מתפקדת כמו ילדה קטנה, או שאפשר להתייחס אליי כמו לילדה קטנה. אבל אולי לפעמים זה עוזר לי, כי כשאנשים מזלזלים בך מהסיבות הלא נכונות, הם מתנהגים הרבה פעמים כמו טיפשים, גם אם הם לא טיפשים. בכלל טיפשות נובעת הרבה פעמים משחצנות ועיוורון ולאו דוקא מהעדר תבונה. זה בוודאי עזר לי כמה פעמים בחיים כשאנשים זילזלו ביכולות שלי בגלל המראה שלי ועשו טעויות טיפשיות, אבל זה כמובן לא חסך ממני סבל ועוגמת נפש בגלל הטיפשות האנושית הזאת, שאיינשטיין אמר בצדק שהיא אינסופית כמו היקום, ולגבי היקום הוא לא היה בטוח. אבל אולי כל זה לא ממש משנה. בכל זאת הרפואה המודרנית מצילה חיים של הרבה תינוקות ונשים וצריך להוקיר אותה מאד על כך, כי זה ההישג הכי גדול של הרפואה המודרנית, להציל תינוקות ונשים, אז אולי לא צריך לשפוט אותה בחומרה בגלל שהיא עדיין מוגבלת במסגרת הדיעות הקדומות שיש לאנשים, ולא מסוגלת לחרוג מהדיעות הקדומות שיש לאנשים.

אולי כל הדיון הזה כבד מדי אפילו לגבי תינוק ששוקל יותר מארבעה קילוגרם ועדיין הוא תינוק בן יומו עם ידיים קטנות ורגליים קטנות ועיניים קטנות שבוחנות בסקרנות רבה את העולם הקטן שהוא למד להכיר בינתיים: התינוקיה של בית החולים והחדר של אמו בבית החולים, וסבתא שלו שבאה לטפל בו ואז חוזרת לטפל בכלב שהוא עדיין לא מכיר, ומתרגשת כשהאוטובוס מהבית לבית החולים ובחזרה עובר ליד הים, כי מראה הים תמיד מרגש את מי שגדל ליד הים, אפילו אם הוא חי כבר עשרות שנים בהרים, כמו במחזה של איבסן "האשה מן הים", שתמיד התרגשתי ממנו. אבל אולי המחשבה שאנשים מן הים שונים מן האנשים מן ההרים גם היא מחשבה סטריאוטיפית, שבישראל במיוחד יש לה הרבה אוהדים. הרי אנשים כל הזמן נודדים ממקום למקום ובאים ועוזבים ועוברים. ובכל זאת בבתי החולים בירושלים רואים בחלונות את ההרים ולא רק את החלונות של אגפים אחרים. אבל ממילא תינוקות אינם זוכרים את בתי החולים שבהם הם נולדים.

בתי שרון שאלה אותי אם יותר קל להיות בלידה או לא להיות, כי בלידה של בתי ניצן באנגליה לא יכולתי להיות, ואמרתי לה שהכי קשה זה לא להיות, ותמיד עדיף להיות, כי אז אפשר קצת להועיל. כשאי אפשר להועיל הרבה יותר סובלים, ומאד קשה להיות אמא של יולדת, כי את יודעת מה הבת שלך עוברת, ואת חווה מחדש את הלידות של עצמך, אבל את לא יכולה לעשות הרבה להקל על הסבל. עכשיו אני מרגישה הרבה עייפות, אבל אני שמחה שיכולתי להיות ולגעת באביב הקטן כשרק יצא מבטן אמו, ואמרתי לו שחיכינו לו כל כך הרבה, הוא היה אמור להיוולד כבר במאי, ולכן אמו בחרה לקרוא לו אביב, והוא התמהמה והתמהמה ושרון אמרה שהיא עוד תצטרך לקרוא לו קיץ, אבל בכל זאת היא קראה לו אביב שזה שם של צמח רך ושל התחלה חדשה, והיום יכולתי לשבת ולהחזיק אותו על הידיים ולחשוב איך הרגע הזה שכל כך חיכיתי לו כל כך הרבה זמן הוא עכשיו ממשי, ודימיינתי את הרגע הזה כשאשב עם התינוק בחיקי המון פעמים כדי לנחם את עצמי בימי הציפייה הארוכה, וכשהוא נהיה ממשי הוא נהיה גם לא ממשי, כי דוקא כשהוא מתממש קשה להאמין, שאני יושבת על הכסא והנכד שלי בחיקי, שעכשיו כבר יש לי שני נכדים ואני סבתא כפולה, ואין כמו הממשות של תינוק בידיים כדי להרגיש שאתה חי ואתה נוגע בחיים.

יואב בן-דב ז"ל

לא היכרתי אישית את הד"ר יואב בן-דב, אבל מותו בטרם עת גרם לי צער רב, כי בכל פעם שקראתי דברים עליו או מפיו חשתי כלפיו חיבה גדולה, ולא משום שאני מתעניינת בקלפי טארוט או באסטרולוגיה שהירבה לעסוק בהם, החיבה שעורר בי יואב בן-דב נבעה מן האתגר שהציב ליומרתם של המדענים לחשיבה רציונלית טהורה מאמונות ורגשות, לקושי שלהם להודות במגבלותיה של התבונה האנושית, ובצורך שלהם לשלול כל גילוי של תבונה אנושית שאיננו מתבסס על המדע המקובל או ליתר דיוק על מה שמקובל כמדע, או לפחות מתקשה לבסס את עצמו ככזה. שהרי העוינות שעוררו עיסוקיו בקלפים בעולם האקדמי לא נבעה רק מכך שאין זה עיסוק מדעי – טענה להעדר ביסוס מדעי אפשר לטעון גם כנגד הפסיכואנליטיקאים, ובכל זאת אין הם מודרים מן העולם המדעי, למרות שלמיטב ידיעתי טרם נתגלה מקומו של התת-מודע במוחנו, גם לא ממש ברור היכן שוכן האני שלנו ומה בדיוק מגדיר אותו. ההשוואה בין האסטרולוגיה לפסיכואנליזה מאד מתבקשת, מכיוון ששתיהן הינן, אם להשתמש בניסוח של יואב בן-דב עצמו בחוות-דעתו בתביעת הדיבה של האסטרולוג אליצור קדושי כנגד טומי לפיד שכינה אותו "נוכל", שתיהן הינן "פרקטיקות של ייעוץ אישי", שיחסי הגומלין המתהווים במהלכן בין היועץ והנועץ, כמו גם האינטואיציה של היועץ, שנגדיר אותה כאן כמערכת של תחושות ותובנות שהיועץ מסוגל לנסח במלים את השלכותיהן, אך לא את סיבתן ודרך הגעתו אליהן, משפיעות על המתרחש במהלכן לא פחות מהנחות או גוף ידע כלשהו. אני מניחה שפסיכואנליטיקנים לא יאהבו להיות מוגדרים דוקא כמי שעוסקים בפרקטיקה מסוימת של ייעוץ אישי, ובוודאי לא יאהבו שמשווים אותם לאסטרולוגים, למרות שכמי שהתנסתה בעבר בשתי הפרקטיקות, נדמה לי שהסיכוי שפסיכואנליטיקנים יאמרו למטופל שלהם דברי הבל חסרי שחר ואפילו מזיקים, איננו פחות מהסיכוי שאסטרולוגים יאמרו ללקוחותיהם דברי הבל חסרי שחר, ובכל זאת פסיכואנליטיקנים נחשבים בדרך כלל לאנשים מאד רציניים, למרות שהם מתבססים לא פעם ביחסם למטופליהם על התרשמויות סובייקטיביות והרבה מאד על דיעות קדומות, דבר שדוקא כן הוכח מדעית. בכלל לאנשים רבים שאין להם יומרות למומחיות כלשהי, יש לפעמים תחושות ונבואות-לב שאינם יודעים להסביר, לעתים הן מבוססות על ניסיון העבר או פחדים מהעתיד שקשה לנסח במלים, ולעתים נבואות-הלב ותחושות הבטן האלה מתממשות. מישהו הציע פעם שאינטואיציה אכן מבוססת על ניסיון העבר. הוא הביא דוגמה נפלאה: כבאי ותיק שהורה במפתיע לכל הכבאים לצאת מיד מבניין בוער, שקרס דקה לאחר שיצאו. כשנשאל על כך הכבאי היה מסוגל לדבר רק על החום העז שחש בכפות הרגליים, מה שגרם לו, על סמך ניסיונו בן עשרות השנים בכיבוי שריפות, לחוש בסכנה. אבל לא תמיד אפשר להסביר אינטואיציה ונבואות-לב בניסיון העבר. מה גרם לי לחוש בניצחונו המתקרב של דונלד טראמפ ולשקוע בדיכאון עוד לפני הבחירות? הרי אינני יודעת הרבה על ארצות-הברית, מעולם לא ביקרתי בה, והיא מוכרת לי רק מקריאה ומצפייה בטלויזיה ובקולנוע. אולי החרדה מן הניצחון הזה והשפעותיו השליליות חידדה את חושי? מי יודע? אולי זו בכלל לא היתה נבואת-לב אלא רק חרדה שהפכה למציאות? והרי כאלה יש לנו למכביר: אנשים רבים מנבאים מלחמות, פיגועים, אסונות שיקרו בעתיד, והרי אינם יכולים באמת לדעת מה יקרה. האם נגנה את כולם?

והרי גם התייצבותו של הד"ר בן-דב לצדו של אליצור קדושי, שהוא עצמו לא הכיר כלל אישית, נגעה ללבי דוקא משום שאני היכרתי את אליצור קדושי, גם אם היכרות מאד שטחית. חברתי עדנה התגוררה בדירת שותפים עם תומס החמוד, אחיה של ארוסתו של אליצור אוטה, ופעם כשבאו אליצור ואוטה לבקר את תומס גילו לפתע שטבעת האירוסים שקנה אליצור לאוטה נעלמה. הם לא מצאו את הטבעת בדירה וחשבו שאולי נפלה מאצבעה לחצר כאשר נשענו קודם לכן על מעקה המרפסת. אז הם ירדו לגינה שכבר היתה חשוכה כי ירד הלילה, וניסו לחפש את הטבעת בגינה, ואז עבר ברחוב יעקב פרי, שהיה אז ראש השב"כ, ואליצור שאל אותו אם בתור ראש השב"כ יש לו רעיון איך לחפש את הטבעת, ויעקב פרי אמר לאליצור שאולי הטבעת נפלה על ענפי העץ וכדאי לנענע את העץ כדי שאולי הטבעת תיפול מהם, ואליצור ואוטה ניענעו את ענפי העץ, אבל הטבעת לא נפלה. את כל זה סיפרה לי עדנה וכל זה קרה שנים לפני שטומי לפיד קרא לאליצור קדושי, אדם תם לב מאין כמוהו, נוכל, כי בתכנית פופוליטיקה אליצור קדושי ניבא את העתיד לפי מפה אסטרולוגית שהוא הכין, וטומי לפיד לא האמין באסטרולוגיה, ואליצור קדושי תבע את טומי לפיד תביעת דיבה, כי אליצור קדושי האמין באמונה שלמה באסטרולוגיה ובמפות שהוא הכין, ואי אפשר לקרוא נוכל לאדם שאומר דברים שהוא מאמין בהם באמונה שלמה, כמו שאי אפשר לקרוא למישהו נוכל אם הוא טוען שאלהים הציל אותו מנפילה ברחוב ושבירת רגל ודאית, שזה דבר שאני יכולה לפעמים להגיד.

אני עצמי די מחבבת אסטרולוגים, גם אם אינני מאמינה בתחזיותיהם, ובוודאי שאין לי שום כעס עליהם. הרבה יותר מתחזיות האסטרולוגים חמורה בעיני התנהגותם של פרופסורים שמנצלים את תאריהם כדי לקדם אינטרסים זרים של גורמים שונים, ממשלות, חברות, תאגידים, והרי כאלה מופיעים באמצעי התקשורת השכם והערב, ובוודאי היו תובעים דיבה את מי שהיה מכנה אותם נוכלים, למרות שלא פעם הם מנצלים את בורותו של הציבור הן בתחום עיסוקם והן בקשריהם וענייניהם שמאחורי הקלעים, ומשקרים לציבור ביודעין. הם גרועים בעיניי בהרבה מאסטרולוג שמאמין בתחזיותיו בכוכבים.

הד"ר יואב בן-דב שהיה פיזיקאי וגם פילוסוף וגם אסטרולוג חובב, סבל מעוינות רבה מצד עמיתיו המדענים, כי הם חשו שעיסוקיו בלא-מדע ובלא-מודע חושפים את צדו השברירי של המדע, שהידע שלנו בו הוא הגדול ביותר בכל הזמנים הידועים לנו, וכפי שניבא סוקרטס הוא גורם לנו בעיקר להיות מודעים למה שכלל איננו יודעים וכלל איננו מבינים. יואב בן-דב לא טען מעולם שהלא-מדע והלא-מודע הוא כן מדע, ועל כך הסתייגו ממנו המאמינים במדעיותה של האסטרולוגיה שהוא לא היה ביניהם. הוא רק טען שלא הכל אנחנו מבינים, ובכלל זה פרקטיקות אנושיות שאינן מדעיות למיטב ידיעתנו הנוכחית, ובכל זאת יש להן ערך אנושי כאמצעי לקשר וליחסי גומלין בין בני אדם, ולפיכך, כתופעה שיש בה עניין אנושי, הם צריכים לעניין גם את המדען, אבל לא מתוך התנשאות ובידול, אלא כמשהו שהמדען צריך לעמוד בו פנים אל פנים עם העוסקים בו, כאחד מהם, ולא רק כמי שמתבונן בהם מלמעלה. הניסיון הזה שלו לעסוק במה שאינו מדעי מבלי להעמיד אותו בהכרח על מדרגה נחותה מן המדע, הוא זה שעמיתיו המדענים לא יכלו לשאת. הם ראו בכך איום בלתי נסבל על מעמדם, והם הרחיקו את יואב בן-דב מן האקדמיה.

מחוץ לאקדמיה היו ליואב בן-דב אוהדים רבים, והוא התפרנס מהרצאות. אינני יודעת אם התפרנס בכבוד, כי קשה מאד למדענים להתפרנס מחוץ לאקדמיה. האם הרחקתו מהאקדמיה העיקה עליו, כלכלית ונפשית, והביאה עליו את מותו בטרם עת? האם גם הוא מצא את עצמו במצבו של אליצור קדושי, חסר פרוטה ומבוזה בין הבריות על לא עוול בכפו? אינני יודעת אם כך הדבר, אבל אינני יכולה להתעלם מן המחשבה שאולי כך הדבר, והמחשבה הזאת מכאיבה לי מאד. גם אחי, שהיה פרופסור להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת חיפה, חלה בסרטן מוח ומת בהיותו בן 55 שנים בלבד. אחרי שאחי חלה התקשר אלי ידיד משותף ואמר לי שאיננו מתפלא שאחי חלה בסרטן, כי היו לו שנים קשות. הוא דיבר על עניינים אישיים שאינני רוצה להזכיר, שעליהם ידעתי, וגם על כך שסילקו את אחי מהמכון לתולדות גרמניה באוניברסיטת חיפה שהוא היה ממייסדיו, ומינו במקומו אנשים נוחים יותר לממשלת גרמניה שמממנת את המכון, שעל כך לא ידעתי. זו היתה נקמתה של ממשלת גרמניה על מחקרו עטור-הפרסים של אחי על תרבות הזיכרון הגרמנית, שמנסה להעצים את סבלם של הגרמנים, כדי להציבו כמשקל נגד לפשעיהם. אחי לא סיפר לי מעולם לא על המכון ולא על סילוקו ממנו, וגם אני לא שאלתי אותו על כך מעולם, אבל גם בת זוגו אסתי סיפרה לי שחש את עצמו רדוף בשל כך. ממשלת גרמניה תמיד דרשה ופעלה לסלק גם אותי מכל מקום, אבל לי זה לא כל כך אכפת, אולי מפני שבניגוד לאחי אף פעם לא הייתי חלק מהמימסד האקדמי ותמיד הרגשתי מאד זרה לאנשים השייכים אליו, ואולי גם מהסיבה הזאת תמיד חשתי חיבה ליואב בן-דב, ששילם מחיר כל כך כבד על כך שחשף את ההתנשאות והעדר הצניעות של המימסד הזה, שאוהב כל כך לגנות את מי שאינם שייכים אליו, אבל בעצמו מאמץ נורמות של צביעות ושקרנות וחנופה וסילוף, כדי להתחנף ולשרת את בעלי המאה והעוצמה ואת כוחנותם.  

אחי בניגוד ליואב בן-דב, וגם בניגוד אלי, לא התעניין בדברים שאינם רציונלים, ולא האמין בשום דבר שאיננו רציונלי, ואני חשבתי שגם ההערכה המוגזמת שהוא ייחס לרציונליות, ולפיכך למדע הרפואה, הרגה אותו, או לפחות הגבירה מאד את סבלו. בעיני ההתעקשות על רציונליות איננה אלא סוג של אשליה אנושית לגבי יכולתנו להבין את העולם בדרך מושכלת, והפחתה בערכו של הרגש האנושי, שאני רואה בו את מהותנו החשובה ביותר, ואת יסודו של המוסר. הצער שאני חשה על מותו של אחי בטרם עת, אולי גם כתוצאה ממעשים של רישעות כלפיו, מגבירה את צערי על מותו של הד"ר יואב בן-דב, שהיה פיזיקאי, אבל קודם כל פילוסוף, פילוסוף של השאיפה האנושית להקטין את אי-הוודאות בחיינו ולצפות את העתיד. האם יכול היה לצפות את מותו? האם ידע שימות בטרם עת? או שהמות בא עליו בחטף, שאולי כך טוב יותר מאשר לשבת ולצפות למותך כפי שקרה לאחי. בכל מקרה, שניהם הלכו לעולמם בטרם עת, והם חסרים ויחסרו לרבים, ואני מדליקה לזכרם נר זיכרון.