מה רוצה פוטין

 

בעקבות התביעה של ממשלת רוסיה נגד הסוכנות בטענה שהפרה את החוק הרוסי חזרה ועלתה בתקשורת השאלה מה רוצה פוטין. ובכן, פוטין ייעד לישראל את התפקיד שמקובל לייעד לה מאז השואה: הוא רצה שישראל תאשר את טענתו שאוקראינה היא מדינה נאצית, ושהניסיון הרוסי להשתלט עליה הוא מלחמה בנאצים. פוטין ייעד לישראל תפקיד מפתח בתעמולה הרוסית להצדקת ההתנפלות על אוקראינה ופשעי המלחמה שרוסיה מבצעת נגדה. ציפיותיו המופרכות נסמכו על שני אדנים: האחד, שאוקראינים רבים אכן שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת הקהילות היהודיות שחיו באיזורים שלפני מלחמת העולם השנייה השתייכו לפולין וכיום שייכים לאוקראינה, והוא חשב שדי בכך כדי לעורר ביהודים עוינות לאוקראינה המותקפת, והשני, שאכן היו לפוטין הצלחות מסוימות להחדיר לישראל שתחת שלטון נתניהו נרטיבים רוסיים אנטי-פולניים, כאשר אחד מהאוליגרכים המקורבים אליו מימן כנס פרו-רוסי במוסד "יד ושם". נתניהו, בעצמו מכחיש שואה שהכריז ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" ואילץ את אנגלה מרקל, אז ראשת ממשלת גרמניה, להעניק לו שיעור בהיסטוריה, מעולם לא היסס לסלף ולעוות את זכר השואה, אם בהצהרה המבישה שעליה חתם לבקשת הפולנים, ובה תוארו הפולנים כקרבנות שנאה ושואה ממש כמו היהודים וכמי שכל מעייניהם היו נתונים להצלת יהודי פולין מידי הנאצים, תיאור שלא בדיוק תאם לעובדות ההיסטוריות, ואם בהתרועעותו עם רודנים אנטישמיים ומכחישי שואה כמו ולדימיר פוטין וויקטור אורבן, ולכן בתעמולת הכחשת השואה, שבמסגרתה מנסים גורמים אנטישמים ואוהדי הנאצים באירופה לגייס את ישראל כדי להלבין את דיעותיהם ואת פשעיהם, נודע לנתניהו תפקיד פעיל במיוחד, שלו היתה ישראל מדינה נורמלית, היה די בכך להרחיקו מכל תפקיד ציבורי במדינת היהודים, אבל כידוע לא זה המצב. כמובן שבשום מקרה ישראל לא היתה יכולה לתמוך בטענות רוסיה שההתנפלות הנפשעת שלה על אוקראינה היא מלחמה בנאציזם. רבים יותר חשים שדוקא פוטין שהתנפל על אוקראינה ללא כל הצדקה, מפציץ בתי חולים ובתי ספר ושכונות מגורים, והורג ילדים וזקנים ללא הבחנה, מזכיר להם את היטלר, גם אם כל השוואה לנאצים איננה עומדת בקני מידה היסטוריים ולוקה ברדידות ובוולגריות.

פוטין בוודאי נחרד מכך שישראל לא רק סירבה לאשר את טענתו שהשלטון האוקראיני הוא נאצי, אלא שיאיר לפיד גינה את פשעי המלחמה הרוסים והטבח שטבחו הרוסים באזרחי בוצ'ה. כעת יש מי שתוקפים את לפיד על שאמר את הדברים, אבל אני אינני חושבת שצריך לגנות אמירת אמת, מה גם שפוטין היה כועס על ישראל בכל מקרה, מפני שישראל לעולם לא היתה מספקת את השאיפה הרוסית לקבל מגורמי שלטון ישראלים גיבוי מלא ונלהב להתנפלות על אוקראינה ולרצח אזרחיה. אין זה מקרה שגם הרוסים וגם האוקראינים תקפו את ישראל. אנטישמים תמיד חושבים שמותר להם לדרוש מישראל דרישות כאילו היהודים חייבים להם משהו. כאשר זלנסקי התלונן שישראל איננה עוזרת לו מספיק, נהג גם הוא לא כיהודי אלא כנשיא אוקראינה האנטישמית, ולא התבייש לטעון שהאוקראינים הצילו את היהודים בשואה, מה שעובדתית רחוק מאד מהאמת ההיסטורית. המצב של ישראל במלחמת רוסיה-אוקראינה הוא ששני הצדדים לוקים באנטישמיות קשה ומצפים שישראל תמלא את כל ציפיותיהם המופרכות, כאילו יכולה מדינה קטנה במזרח היכון שבעצמה נאבקת באינספור בעיות בטחוניות לפתור את כל בעיות העולם. שלא במפתיע גרם הדבר לכך שבתחילה חיזרו שני הצדדים אחרי ישראל, אבל במהרה נכזבו ציפיותיהם המופרכות והם פנו להתקפה עליה.

מכיוון שישראל תותקף ונגד גורמים ישראלים ויהודים יינקטו צעדים עוינים בלי קשר למה שישראל תעשה, מוטב כבר להגיד את האמת ולגנות את פשעי רוסיה באוקראינה, וצריך לסייע לאוקראינים מפני שהם מותקפים באכזריות – הממשלה יכלה לפחות לרסן את רשעותה הבלתי נתפסת של שרת הפנים איילת שקד שממררת את חיי הפליטים המגיעים לישראל וממציאה ללא הרף איסורים והגבלות חדשים בתקוה להניס אותם מישראל, שבכך היא מצליחה בהחלט להבריח מכאן עולים פוטנציאלים. אין זה אומר שצריך להיענות לכל בקשה של אוקראינה, אם מדובר בבקשות בלתי סבירות, או להסכים להתקפות על ישראל בטענה שהאוקראינים כביכול הצילו את היהודים בשואה, שכאלה היו למרבה הצער רק מעטים. צריך להתנהג באנושיות ובהגינות ולומר את האמת, מה גם שבכך אנו מתייצבים לצד ארצות-הברית, המדינה היחידה שבאמת תומכת בישראל ומגינה עליה, ואם פוטין ינסה לפגוע בישראל או בגורמים יהודים בגלל דברי אמת שאמרו פוליטיקאים ישראלים, צריך לעמוד על צדקתנו ולא להירתע.

ראו גם: נאום זלנסקי, המלחמה באוקראינה, ישראל וזכר השואה 

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

נאום זלנסקי, המלחמה באוקראינה, ישראל וזכר השואה

 

הפרשנים שניתחו את נאומו של זלנסקי לחברי הכנסת הניחו שהיתה לו מטרה מוגדרת וקהל מוגדר, שהוא ידע מה הוא רוצה להשיג ומה הוא אומר, ואולי זה נכון, אבל אולי לא. אולי זלנסקי, שהוא בוודאי אדם אמיץ, לא ממש יודע מה הוא רוצה ואיך להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי שנקלע אליו. אולי הוא לא באמת מבין שהבקשה לקבל מישראל את כיפת ברזל איננה הגיונית, כי ישראל איננה יכולה לתת לו נשק שמסוגל להפיל טילים רוסיים, שזאת לא רק פעולת הגנה אלא פעולת התקפה, וישראל לא יכולה ולא מעוניינת לתקוף את רוסיה. אולי בעולם יותר מדי מתפעלים מהכישורים של זלנסקי, שיודע ליצור סרטונים, לנאום ולרגש, הרי הוא שחקן, אבל איננו יודע לנהל מערכה צבאית וגם לא מערכה דיפלומטית. הקולות הסותרים שנשמעים מכיוון אוקראינה כלפי ישראל, מצד אחד אינספור דרישות – ספקו לנו ציוד, ספקו לנו נשק, תווכו בינינו לרוסים, אי אפשר לתווך בינינו לבין הרוסים, התיווך שלכם חשוב, התיווך שלכם חסר ערך, אתם רק רוצים שניכנע לרוסים, וכן הלאה, מעידים בעיקר על חוסר יכולת בממשל האוקראיני לגבש מטרה ברורה ומסר אחיד, וזה היה ברור מהרגע שבו דיברו מנהיגי אוקראינה על הכנת בקבוקי מולוטוב כאסטרטגיית ההתגוננות שלהם נגד הצבא הרוסי. זה בוודאי עודד את העם האוקראיני, ובה במידה זה היה מעורר רחמים. אפשר להציק לצבא הרוסי ולגרום לו אבידות עם בקבוקי מולוטוב. אי אפשר להכריע באמצעים כה פרימיטיבים צבא שגם אם איננו ברמתו של הצבא האמריקני, הוא עדיין צבא חזק ששולט לחלוטין בשמי אוקראינה ויכול להפציץ אותה כאוות נפשו. מדי פעם מצליחים האוקראינים להפיל מטוס או מסוק רוסי, וזה לא ממש משפר את מצבם הנורא.

במצב שבו רוסיה שולטת בשמי אוקראינה והאוקראינים חסרי יכולת התגוננות מפניה, הרוסים אינם חייבים דווקא לשעוט על הקרקע. הם יכולים להפציץ ולהרוס מהאוויר כפי שישראל עושה מדי פעם בעזה מבלי להכניס כוחות לשטח, וכך לגרום נזק רב מבלי להסתכן בפגיעות קשות בחייליה. לכן ההתפעלות מכך שרוסיה טרם כבשה את אוקראינה איננה מנחמת. רוסיה יכולה לגרום בתוך זמן קצר להרס עצום באוקראינה, והסיכויים להפסיק את שפיכות הדמים וההרס ללא כניסה של כוחות נוספים למערכה נראים קלושים.

איש איננו יודע מה יקרה. האם משהו יגרום לארצות הברית או בריטניה להיכנס למערכה לצד אוקראינה – למשל פגיעה רוסית, מכוונת או מוטעית, באחת מחברות ברית נאט"ו, מה שיכול להביא לסיום המערכה, או שפוטין ימשיך לכתוש את אוקראינה ללא מעצורים, שזה מצב מפחיד ביותר.

ישראל איננה יכולה כמובן לסייע לאוקראינה אלא בשוליים, ועדיף לה להמשיך בקו שהיא הולכת בו, כי ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להתעמת עם רוסיה. דרישה אוקראינית כלפי ישראל לקבל יותר פליטים ללא מכסות היא דרישה הוגנת שלא תגרום לישראל שום נזק, אבל כל דרישה אוקראינית מישראל שעלולה לגרום לעימות עם רוסיה צריך לדחות. מההשוואות בין המלחמה באוקראינה לשואה לא צריך להתרגש יותר מדי, ובוודאי שלא צריך להתרגז. זה לא הזמן לחנך את האוקראינים כשהם נלחמים על חייהם, ולא זה הזמן להוכיח אותם על סילוף ההיסטוריה. מי שהכניס את השואה לתמונת המלחמה הוא פוטין, שטען שהממשל האוקראיני הוא נאצי ורוסיה עושה לו דה-נאציפיקציה. אוקראינה מצדה טוענת שפוטין הוא היטלר והאוקראינים הם היהודים בשואה. הניסיון הזה של שני הצדדים להציג את הצד השני כנאצי, הוא כנראה לפחות אחת הסיבות לרצונם של שני הצדדים לערב את ישראל כמתווכת. הסיבה לכך איננה רק העובדה שלישראל יחסים טובים עם שני הצדדים, אלא שישראל נקראת כאן כנציגת העם היהודי להעיד על כך שאוקראינה איננה נאצית, ולכן גם זלנסקי וגם פוטין מעוניינים במעורבות ישראלית  שישראל לא ביקשה לעצמה אלא נגררה  אליה, ובניגוד לאחרים אינני חושבת שישראל עלולה להינזק מהתיווך הזה. גם קנצלר גרמניה ביקש מבנט לתווך, מן הסתם גם כן בגלל מעמדה של ישראל בעולם כנציגת העם היהודי והנספים בשואה, שלא רק ישראל רואה את עצמה כך, אלא כך גם מדינות העולם רואות אותה. כאשר כל אחד מהצדדים מאשים את משנהו שהוא היטלר ומחולל שואה לצד השני, היהודים נקראים לזירה כעד מומחה. גם במלחמה ביוגוסלביה האשימו מדינות נאט"ו את הסרבים, עם שמיליון וחצי מבניו נטבחו בידי הנאצים ושלחם בנאצים בגבורה אדירה, שהם נאצים. לצורך זה גויסו יהודים טובים בארצות הברית, בישראל ובאירופה, ובפרט כאלה שאין להם שום זיקה ליוגוסלביה ולא ידעו על מה הם מדברים, כדי שיגידו שהסרבים הם נאצים. הסרבים מצדם ראו בנאט"ו גלגול של הנאצים, ותחושתם היתה מובנת מאליה כשטייסים גרמנים נשלחו להפציץ את בלגרד, בפעם השלישית במאה העשרים. כך שתעמולת השואה סביב המלחמה באוקראינה, שמזמינה מעורבות ותיווך יהודי וישראלי, איננה תופעה חדשה. היו פרשנים בישראל שסברו שגרמניה צריכה לתווך בין רוסיה לאוקראינה, אבל קנצלר גרמניה הבין את הקושי של ארצו לתווך בסכסוך שבו כל צד מאשים את רעהו שהוא נאצי, ולחץ על בנט להרים את הכפפה. התיווך של ישראל רצוי כי איננו מזיק לאיש. הוא רק מבהיר שנאצים אין כאן, ובכך ערכו העיקרי. אם ישראל תצליח להועיל לפתרון הסכסוך מעבר לכך, זו תהיה כמובן זכות גדולה. בכל מקרה בנט לא יכול היה לסרב לבקשה מכל הצדדים לשמש כמתווך. זה שישנם בממשל האוקראיני אנשים שהם מספיק טפשים או מספיק אנטישמים כדי להפיץ מסרים שליליים כלפי התיווך של בנט זה חבל, אבל לא באמת יזיק לישראל. לכן לא כדאי להתעסק בכך יותר מדי, וממש לא כדאי להתרגז.  

 

מי שמגרש לא יהודים מגרש יהודים

 

אינה שפירו, חברתי מימי לימודינו באוניברסיטה העברית, כתבה אתמול (18/3/22) ב"הארץ" על חברת ילדותה הרוסיה מלבוב ששמרה איתה על קשר במשך כל השנים מאז עלתה אינה לישראל. החברה נישאה ליהודי וילדה בן ובת. בעלה היהודי נפטר בטרם עת כשילדיה עוד היו קטנים. לימים היא נישאה מחדש. בנה עלה לישראל וחזר ללבוב. עם פרוץ המלחמה הוא רצה לשוב לישראל יחד עם אחותו, בן אחותו ואמו הרוסיה תושבת אוקראינה, אבל מישראל הודיעו להם שרק הבן והבת והנכד הינם זכאי חוק השבות ויוכלו להיכנס לישראל, אך את אמם הרוסיה תושבת אוקראינה לא בטוח שיקבלו בארץ ועלולים לגרש אותה. הם העדיפו איפוא לנסוע לברלין ששם קיבלו את כולם כפליטים אוקראינים.

עוד לפני שקראתי את מאמרה של אינה שפירו חשבתי שזאת תהיה תוצאת המדיניות האכזרית של איילת שקד: שיהודים ממשפחות מעורבות יעדיפו שלא להגיע לארץ, ושהאכזריות כלפי מי שאינם יהודים, תביא בסופו של דבר לכך שגם יהודים לא יעלו לארץ, ובוודאי ילדים לאבות יהודים שאמם נוצריה לא יחפצו לעלות לארץ שבה בני המשפחה שאינם יהודים זוכים ליחס מפלה.

בברית המועצות נישאו יהודים רבים לרוסים. זה פחות מפריע כאשר האשה היא יהודיה וילדיה נחשבים ליהודים כשרים גם אם אביהם נוצרי, אבל זה מפריע מאד כאשר האב הוא יהודי והאם והילדים אינם יהודים על פי ההלכה. כאשר משפחה מורכבת מאב יהודי, אם רוסיה ושני ילדים שנחשבים ללא יהודים מאחר שאמם אינה יהודיה, קל לטעון ש"שלושה רבעים מהעולים אינם יהודים", אבל מדובר בבני משפחתו של יהודי שרואים את עצמם לעתים קרובות כיהודים או כבעלי זיקה עמוקה לעם היהודי, וסובלים מהמצב שבו ילדים לאב יהודי אינם נחשבים ליהודים. האם חכם להתנכל לאנשים האלה? האם אפשר לעודד עלייה של יהודים מאוקראינה ומרוסיה מבלי להבטיח להם שבני משפחתם הלא יהודים לא יופלו לרעה? האם מדינת ישראל באמת מעדיפה את המצב שבו ילדים לאבות יהודים ולאמהות רוסיות או אוקראיניות יסעו לברלין במקום לישראל ואולי גם ישארו שם? האם היחס המחפיר הזה לפליטי המלחמה באוקראינה יעודד עליית יהודים לישראל?

מי שיפתח את זרועותיו לקבל משפחות פליטים מבלי להבחין בין יהודים ללא יהודים, יעודד בסופו של דבר עליית יהודים לישראל. מי שיסגור את השער בפני אנשים כמו חברתה של אינה, אלמנתו של בעל יהודי ואם שני ילדיו, בשל היותה רוסיה, יאבד משפחה שלמה של מי שרואים את עצמם כיהודים ןבסופו של דבר יאבד אלפי משפחות בעלות זיקה מובהקת ליהדות.

 

העם היהודי תמיד קלט לשורותיו בני עמים אחרים. לפי המסורת דוד המלך היה בן לנישואי תערובת בין יהודי למואביה. מי שנישאו ליהודים דבקו לא פעם ביהדות כמו בבני זוגם היהודים. אפשר כמובן להתייחס ליהדות כעניין פורמלי וטכני לגמרי: להיות בן לאם יהודיה ותו לאו. אבל זאת יהדות ריקה מתוכן, קליפה ריקה ללא ערכים יהודיים, וערכים יהודיים אומרים "גר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב, כ'). מי שמרחיק מישראל פליטים לא יהודים וחושב שבכך הוא עוזר לטפח יהדות, איננו שונה ממי שטובל ושרץ בידו.

 

 

המקומות שמהם הגענו

 

אף פעם לא רציתי לנסוע לפולין או לאוקראינה. תחילה כעסתי, כמו הפולנים עצמם, על כך שמדגישים את חלקם בשיתוף פעולה עם הנאצים ברצח יהודים, ומטשטשים את עובדת היותם קרבנות הנאצים. עם השנים יותר ויותר הכעיסה אותי הכחשת השואה הפולנית, הניסיון לתאר את עצמם כמקבילה של היהודים בשואה, מה שרחוק מהאמת, הניסיונות להציב צלבים באושוויץ, ההכפלה של מספר הקרבנות הפולנים ותיוג יהודי פולין כ"אזרחים פולנים", כדי לנכס לעצמם ברמייה את המספר ששה מיליון, שהרי היהודים בפולין שתחת השלטון הנאצי לא היו "אזרחים פולנים" אלא יהודים נרדפים על נפשם שהופשטו מכל זהויותיהם האחרות כולל זהותם האנושית והוגדרו כפשפשים שיש להדביר בגז. הרגיזו אותי גם הנסיעות של ישראלים לפולין שהוקדשו לביקור במחנה ריכוז ואנדרטת המרד בגטו ורשה לצד מסעות קנייה בזול, והעלו את הוולגריזציה של זכר השואה לשיאים חדשים. גם את מסעות בתי הספר לפולין לא אהבתי. אינני חושבת שחינוך צריך לזעזע, וביקור ביד ושם או במוזיאון לוחמי הגיטאות עדיף בעיני על נסיעה לפולין, וגם זול ושוויוני יותר. בתי הבכורה דוקא נסעה למחנות הריכוז. היא אמרה שזה ישמח את סבא וסבתא ניצולי השואה, וזה היה חשוב לה. אני חשבתי שהנסיעה הזאת היתה קשה מדי עבורה. היא איננה מהאנשים שנזקקים לפטיש האימים של ביקור באושוויץ כדי להתחבר לסבלם של הקרבנות. שיחות עם סבא וסבתא לגמרי הספיקו לה, ואני מאמינה ששיחות עם ניצולים וקריאת סיפוריהם הם כלי חינוכי נכון יותר מנסיעה למחנות, שהיום הם סוג של מוזיאונים, כי מה שחשוב בעיני הוא התוודעות למה שחשו האנשים שהיו שם, הפחד, האימה, הרעב, הסבל וההשפלה שנצרבו בהם, ולא השרידים הפיזיים שנותרו בשטח ממפעל הרצח ההמוני, שבכוח החיות האינסופי של הטבע מתכסים בדשא ופרחים ומזמנים ציפורים ופרפרים. ד"ר מנגלה כבר איננו גר שם, תודה לאל.  

כל אלה ביחד, ואולי גם דבקותם העיקשת של סבי וסבותי משני הצדדים בארץ-ישראל, שמאז הגיעו אליה מעולם לא יצאו ממנה ולא שבו ולו לביקור במחוזות ילדותם, גרמו לכך שסירבתי לנסוע לפולין, גם כאשר אמי הציעה לי להצטרף אליה לנסיעה. כמעט כל בני משפחתי נסעו לפולין ולאוקראינה. אני בעצמי לא נסעתי. קראתי על פולין ואוקראינה כמעט באובססיביות, וככל שקראתי יותר, נרתעתי יותר מלנסוע. אבל ככל שעסקתי יותר ביהדות מזרח-אירופה, הבנתי שהמראה הסלאבי הבולט של כמעט כל בני משפחתי מעיד על דם פולני ואוקראיני שזורם בעורקנו. מאחר שסבי מצד אמי היה ממשפחת לוויים, ואבי סבתי מצד אבי ממשפחת כהנים, נהגתי לומר שאנחנו מזרע לוויים, מזרע כהנים ומזרע פולנים. מידע מדויק לא היה לי ועדיין אין לי, רק ההבנה והידע ההיסטורי על ריבוי נישואי תערובת בין יהודים לבין בני העמים שבתוכם חיו, עניין ידוע לכל ומוכחש בעקשנות כאחת.

כי היתה אנטישמיות והיו פוגרומים והיו פחד ושנאה, ומעבר להם היו החיים. לאמי שנולדה בסטניסלבוב שבגליציה, שהשתייכה אז לפולין וכיום לאוקראינה ונקראת איוונו-פרנקיבסק, היתה מטפלת אוקראינית וממנה למדה אמי לדבר אוקראינית שוטפת. עם חברתה דוברת הרוסית רוניה דיברה אמי באוקראינית, ורוניה דיברה עמה ברוסית. אמי אמרה שהן לגמרי מבינות זו את זו כי השפות מאד דומות. סבי היה יהודי אורתודוקסי מקפיד במצוות. הוא לימד את אמי לדבר ולקרוא עברית משכילית יפהפיה עוד בקטנותה בפולין, אבל לא הפריע לו שבשתי בנותיו הקטנות מטפלת אשה אוקראינית שמדברת איתן באוקראינית. כיום מגיעות לישראל נשים אוקראיניות לטפל בקשישים ואולי גם בילדים. כך היה גם בעבר. פועלים אוקראינים עבדו אצל יהודים, משרתות ומטפלות אוקראיניות שירתו בבתי יהודים. חיי המסחר והמלאכה היו כמובן משותפים, והיו כמובן גם אהבות, וגם נישואים, כפי שסיפר שלום עליכם מפי טוביה החולב, או אהבות אסורות שלא עלו יפה, כפי שסיפר ביאליק ב"מאחורי הגדר". לעתים בני הזוג היהודים התנצרו, לעתים בני הזוג האוקראינים התגיירו, ולעתים נותרו איש באמונתו ונשארו יחדיו עד שהפריד ביניהם המות. גם באוקראינה וגם בישראל של ימינו יש לא מעט זוגות מעורבים, שחיים באהבה ובאושר.

חשבתי על כך כשאמרו שקל לנו יותר לקבל פליטים אוקראינים בהירים מאשר פליטים מאפריקה. יש בכך אמת, אבל לא בגלל צבע העור אלא בגלל שלמרות שכף רגלי לא דרכה באוקראינה, כשאני רואה במפה את השם איוונו-פרנקיבסק לבי מתכווץ, וכך גם לבוב או למברג, כיום לביב, שהיתה עיר המחוז והמרכז המסחרי והשלטוני של גליציה, ז'יטומיר הידועה בתלמידי חכמיה שבה גדל גם ביאליק, וחרסון וכמובן אודסה שבה עמל ביאליק עם חבריו הסופרים והמשכילים לבסס תרבות עברית ציונית. הקהילות היהודיות היוו חלק נכבד מן הערים והעיירות האלה, חלק בלתי נפרד מרקמת החיים בהן, ואלה היו קהילות עבריות וציוניות שהקימו גני ילדים ובתי ספר ואגודות תרבות והוציאו עיתונים וספרים ותרמו שקל לארץ ישראל עד שעלו לארץ בעצמן, מי שהספיק וזכה. הנשארים נרצחו בשואה, ביניהם גם הסבים-רבים שלי ורבים מבני משפחתי. חמישה מבני משפחת אמי ניצלו בידי שכנים פולנים שחפרו להם מחבוא בהר והביאו להם מזון בסכנת נפשות. זה היה ליד העיירה מונסטרז'יסקה שבה חיה משפחת סבתי ובה גדלה סבתי עד שנישאה. אמי אמרה שאחרי המלחמה רצחו אוקראינים מהעיירה את מציליהם הפולנים. קצת מוזר לי שרצחו את הפולנים ולא את היהודים עצמם, אבל זה מה שסיפרו לי ואני מספרת הכל כפי שסיפרו לי. הכל חלק מהחיים ואינני רוצה להעלים דבר.

בחרסון שאז נשלטה בידי הרוסים ונכבשה בידיהם השבוע, גדלה סבתא בתיה, סבתא רבתא שלי מצד אבי. היא נישאה לבן משפחת מרגלית (ביטאו מרגוליס) וניהלה מכולת, שבה קנו כל בני המקום, גם יהודים, גם אוקראינים, גם קוזאקים. היה לה שוט קטן שבו איימה על מי שלא התנהג כראוי. סבתא בתיה, גבוהה וחזקה כמו כל בני משפחת מרגלית (רק אני, לאכזבת אבי, נולדתי קטנטונת וכזו נשארתי), לא היתה יהודיה קרבנית. אפילו הקוזאקים הידועים לשמצה חששו מפניה והתנהגו אליה יפה. כשהיה סבי נער הם עברו לעיר אקרמן שעל נהר הדנייסטר. סבי לא נלאה לספר כיצד קפא הנהר בחורף והוא וחבריו החליקו על הנהר הקפוא. נעוריו באקרמן היו מאושרים למדי.

הפוגרומים ביהודים בשלטון פטליורה בשנת 1919 שברו את בני משפחת מרגלית. סבי אברהם היה החלוץ ובשנת 1920 עלה לארץ. בטרם עזב את אוקראינה תפרה סבתא בתיה מתחת לכל כפתור בחולצתו מטבע זהב. אחריו עלו לארץ כל אחיו ואחיותיו וגם ההורים, וכך ניצלה משפחתו של אבי ממוות בשואה. לא רבים מבני אקרמן שרדו את השואה. גם מסטניסלבוב לא שרדו יהודים רבים. בארץ הכיר סבי אברהם את סבתי צפורה שעלתה אף היא במסגרת "החלוץ". הם נישאו וחיו בזכרון-יעקב ובשנות השלושים השתקעו בבנימינה וניהלו מאפיה ופרדס. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" אהב סבי לשיר, וניכר בו שהזדהה עם כל מלה. סבתי עלתה מפרמישלאני, עוד עיירה גליצאית שיהודיה נרצחו בשואה. היא היתה בת הזקונים במשפחה והיו לה אחד-עשר אחים ואחיות מבוגרים ממנה. אמה מתה בלידתה ואחיותיה הגדולות גידלו אותה ופינקו אותה ברחמיהן על יתמותה מלידה. למעט אחיין אחד, שלמה נס-הכהן שנמלט לברית המועצות ומשם עלה לישראל, נרצחו כל בני משפחתה של סבתי צפורה בפרמישלאני. הבנתי את זה רק שנים רבות אחרי מותה. מעולם לא אמרה סבתי צפורה מלה על רצח משפחתה. רק סיפרה כמה כולם אהבו ופינקו אותה כי היתה ילדה יפה והיתה יתומה. רק בהיותי אשה מבוגרת, שנים לאחר מותה, הבנתי שרצתה להגיד שמכל אחיה ואחיותיה שאהבו ופינקו וגידלו אותה לא נותר לה איש בעולם, אך לא היתה מסוגלת לבטא את צערה במלים.

כשאני צופה בשידורים מאוקראינה כל הסיפורים ששמעתי מילדות, הטובים והרעים, עולים בראשי. אני יודעת שמשפחות המוצא שלי נרצחו בידי הנאצים. בשנים האחרונות מצאתי את עדותו של דוד אמי רובין מרפלד על סבא-רבא שלי אברהם משה מרפלד שנרצח באקציה. סבתי סיפרה שהנאצים היכו על ראשו בקתות רוביהם עד שהרגוהו. הם לא רצו לבזבז כדור על האיש הזקן. בן דוד אמי רישק סיפר לי שהם פחדו מן הפולנים והאוקראינים עוד יותר משפחדו מהנאצים, כי בני המקום הכירו אותם וידעו שהם יהודים, ורבים הלשינו והסגירו את שכניהם היהודים. אינני יודעת וגם רישק לא ידע אם אוקראינים היו מעורבים ברצח משפחתנו. אולי כן. אבל אין לי שום כעס על האוקראינים שנולדו הרבה שנים אחר כך, והמתקפה הרוסית עליהם מעוררת בי חלחלה וצער אינסופי. כשאני רואה את הנשים הצעירות שנמלטות מאוקראינה עם תינוקות ופעוטות אני רואה את בנותי ונכדי ואני חרדה להם ובוכה. כן, אני גם דומה להן והן דומות לי. מי יודע כמה דם אוקראיני זורם בעורקי. משפחתי חיתה ביניהם מאות שנים, והיה שם הכל – גם שכנות, גם שיתוף פעולה, גם אהבה, גם שנאה, גם פרעות, גם רצח, גם מות – היה שם הכל וזה היה לפני שנים רבות כשעוד לא נולדתי, כשהפליטים בגבולות אוקראינה עוד לא נולדו, כשנשיאם היהודי זלנסקי עוד לא נולד. עכשיו אני מסתכלת עליהם ורואה את עצמי, את מי שיכולתי להיות בנסיבות אחרות, כי בסופו של דבר גם אם כף רגלי לא דרכה שם מעולם, אני משם, אני אשה עם עור שקוף ועיני תכלת מאוקראינה, שמעולם לא הסכינה עם אור השמש הצורב של ארץ חמדת אבות שבה זכיתי להיוולד. ואני מתחננת שיפתחו בפני אחי האוקראינים הנמלטים מרודפיהם את הלב ואת השערים.   

כאוס באוקראינה

 

אנשים נוטים לקוטביות. קודם הניחו שרוסיה תכבוש את אוקראינה ביומיים ותכניע אותה כליל, עכשיו מגזימים בהתפעלות מההתנגדות האוקראינית. הציפיה שרוסיה תכניע מיד מדינה של ארבעים מיליון איש ששונאים את הרוסים בכל לבם היתה מוגזמת, וגם ההתפעלות מההתנגדות האוקראינית מוגזמת. לא רואים פעילות של חיל אוויר אוקראיני, שזה דבר די מדהים שמדינה כל כך גדולה אין לה חיל אוויר שיכול להפציץ שיירות רוסיות שחודרות לשטחה, שלא לדבר על לתקוף בעורף האויב. קשה להכריע מערכה בלי חיל אוויר. כבר במלחמת העולם השנייה מילאו חילות האוויר הבריטי והאמריקני תפקיד מרכזי מאד בהכנעת הנאצים – אז סבל גם הצבא האדום מהעדר יכולת אווירית. כיום נראה שרוסיה שולטת בשמי אוקראינה, וזה מצב מאד מפחיד, גם אם ההגנה האווירית האוקראינית כן מצליחה לפגוע במטוסים רוסים, אבל לא מן האוויר אלא מן הקרקע בלבד.

בכלל התחושה היא שאוקראינה בונה בעיקר על לוחמת גרילה ולא על כוחותיה הסדירים, וזה מצב מאד מסוכן מהרבה בחינות. בחלוקת נשק לאזרחים ובמתן היתר לפעולה עצמאית של אזרחים, הפריטה המדינה האוקראינית את הכוח שצריך להיות בידי המדינה בלבד, והתוצאה היא כאוס גמור ואלימות של מיליציות ברחובות. הרצח של רומן ברודסקי הוא תוצאה מלקיחת החוק לידיים של מיליציות פרועות, לא מטעות בזיהוי – אף אחד באוקראינה לא חושב שברודסקי זה שם צ'צ'ני, ואף אחד לא מבלבל בין ברודסקי לאחמדייב. המדינה האוקראינית ביאושה עשתה דבר מסוכן מאד – היא הניחה לאזרחיה לנהל צבאות פרטיים ולוחמה פרטית שאיננה מאורגנת ואיננה מפוקחת, והתוצאה היא שפחד להסתובב באוקראינה כיום לא רק בגלל הרוסים, וששמועות על סוכנים רוסיים שמסתובבים מסכנות חיי אזרחים תמימים. כאשר המדינה מפריטה את השימוש בכוח ואיננה מפקחת עליו ומגבילה אותו, התוצאה היא שכל דאלים גבר ואיש את רעהו חיים בלעו.

כמובן שרוסיה היא האחראית העיקרית לאסון ההומניטרי באוקראינה שהולך ומתעצם מיום ליום, אבל גם ההתנהלות האוקראינית איננה מצטיינת, ונראה שלא רק את השימוש בכוח אלא גם את הדאגה לאזרחים המדינה הפריטה במידה רבה, ואין מאמץ מאורגן לדאוג לאנשים למזון ומים. ישראל שלחה לאוקראינה ציוד לאספקת מים מיוזמתה – אוקראינה לא ביקשה ציוד כזה, שהוא אחד הדברים הראשונים שמדינה מותקפת ומופצצת נזקקת לו – אספקת מים לאנשים שנאלצו לעזוב את ביתם בגלל הפצצות. האוקראינים מפגינים הרבה אומץ ונחישות וכושר אלתור, אבל מדינה של ארבעים מיליון נפש זקוקה ליותר מאומץ ונחישות כדי להתמודד עם האלימות הרוסית.

ישראל יכולה לגלות נדיבות, גם במשלוח סיוע הומניטרי וגם בקליטת פליטים אוקראינים, והדרישה להפקדת ערבות לכך שהפליטים יעזבו, כאשר לרובם אין לאן לעזוב, היא רשעות שמאפיינת למרבה הצער את איילת שקד בכל מעשיה. ישראל לא תתמוטט גם אם יגיעו אליה כמה אלפי פליטים אוקראינים ואפילו אם חלקם ישארו לחיות פה. וזה לא הזמן להתחשבן עם האוקראינים לא על חמלניצקי ולא על פטליורה ולא על הסיוע לנאצים ברצח יהודים. האמהות הצעירות שנמלטות מאוקראינה עם תינוקות וילדים רכים אינן אשמות בפשעי אבותיהן, ולכל אדם חף מפשע יש זכות שיתייחסו אליו כאל בן-אדם ולא כאל חלק מקולקטיב. עמנו שנרצח אלפיים שנה בגלל אמונה בסיפור על רצח אלהים לא צריך ליפול למכשלה הזו של חשיבה מכלילה על אנשים. בישראל חיים לא מעט בני ובנות זוג אוקראינים של יהודים שלא עשו רע לאיש, ולא יקרה שום רע אם קרוביהם יגיעו לכאן גם כן. כדי להיות בן-אדם צריך לזכור שגם הזולת הוא בן-אדם. לפעמים יוצאים נשכרים מכך שרואים את הפרט כפרט בפני עצמו ולא רק כחלק ממכלול. לפעמים יוצאים נשכרים מכך שבוחנים את המציאות לגופה ולא חושבים רק בסטריאוטיפים והכללות על כל דבר ועניין.

 

מתקפת רוסיה על אוקראינה

ביום הראשון של מלחמת רוסיה באוקראינה היו אנשים, גם בישראל, שהתפעלו מ"המבצע המבריק" של פוטין. נדמה שהם השתתקו. מלחמת ברירה לעולם איננה מבריקה או חכמה. מלחמה היא דרך גרועה מאד להשיג מטרות, מפני שיודעים רק איך מתחילים במלחמה. לעולם אין יודעים כיצד היא תימשך וכיצד היא תסתיים. גם אם מתכננים את מהלך המלחמה בקפידה, אין שום אפשרות לצפות מראש את עוצמת ההתנגדות, את ההשפעות הקצרות וארוכות הטווח, הן על היריבים והן על אזרחי המדינה התוקפת. לרוב המלחמות יש השפעות ותוצאות שהפותחים בהן אינם צופים מראש. היטלר שיצא לכבוש את כל העולם וסיים בהתאבדות בבונקר שלו בגרמניה ההרוסה הוא הדוגמה האולטימטיבית, אבל גם דוגמאות פחות קיצוניות אינן מבשרות טובות למי שסומכים יתר על המידה על כוחם הצבאי ותוקפים יריבים חלשים מהם בהרבה.

חולשה היא עניין יחסי. עם שיושב על אדמתו ונלחם בצבא כובש, נהנה מלא מעט יתרונות, גם אם כוחו הצבאי נחות מכוח האויב. האויב צריך לשנע את חייליו ונשקו לתוך השטח הכבוש. הנכבשים יושבים בארצם ויכולים בהחלט למרר את החיים גם לצבא חזק. טנקים יכולים לשעוט ברחובות הארץ הכבושה, ובקבוקי מולוטוב הם נשק פרימיטיבי, אבל בקבוקי מולוטוב שנזרקים מקומות עליונות של בניינים יכולים להצית טנקים ומשוריינים וליצור בעיה לא קטנה עבור הצבא הכובש, כנ"ל טילי כתף ורובי צלפים קלים. כפי שצה"ל יודע היטב, גם אבנים גדולות ומרצפות שנזרקות מגגות יכולות להרוג חיילים. קשה לכבוש שטחים בלוחמת גרילה, אבל אפשר בהחלט להסב לצבא הכובש אבדות ולגבות ממנו מחיר דמים.  

לכבוש עם עוין זה ממש לא פיקניק. סטלין הצליח להשתלט על מזרח אירופה, מפני שהוא כבש אותה מידי הנאצים, והפחד המצמית מגרמניה הותיר את מזרח אירופה שנים רבות בשליטת הרוסים. לכן גם פוטין צועק שהוא נלחם בנאצים שמבצעים רצח עם. אבל יש גבול עד כמה אפשר לשכנע אנשים באמצעות שקרים גלויים לעין. העולם יודע שאוקראינה היא כיום מדינה דמוקרטית, שהשיגה את שחרורה מעול הפטרונות הרוסית במאבק לא פשוט, ושהנשיא שלה הוא יהודי שנבחר בבחירות דמוקרטיות. דוקא פוטין מטיל האימה הוא זה שמעורר בתודעת העולם את זכרו של היטלר, ולא  אוקראינה שלא איימה על שום מדינה ועל שום עם ורק ביקשה לחיות את חייה בשלווה.

לעמנו יש חשבון היסטורי עצוב עם העם האוקראיני, אבל הוא איננו רלוונטי למשבר הנוכחי. אוקראינה של היום מקיימת יחסים טובים עם ישראל, ולכל דור חדש יש זכות לפתוח דף חדש ביחסי עמו עם העם היהודי. ומה שהכי חשוב: אוקראינה איננה אשמה כהוא זה בהתקפה הרוסית. כעת היא קורבן לאלימות של הדיקטטור האכזרי ולדימיר פוטין, שפוגע קשה גם ביריביו ומתנגדיו בתוך רוסיה, שכמה מן הבולטים שבהם הם יהודים, וצריך לעמוד לצדה של אוקראינה מפני שהיא צודקת, ומפני שפוטין הוא איום על שלום העולם, וגם מדינת ישראל, שהצבא הרוסי יושב על גבולותיה עם סוריה, חוששת מאד מהאיום הרוסי, שבמרחק לא רב מישראל הפך מאיום לאלימות גלויה.

כבר עכשיו יש למתקפה של פוטין כמה תוצאות הפוכות ממטרותיו: כוחות נאט"ו במדינות מזרח אירופה מתוגברים כעת, והרצון של מדינות מזרח-אירופה במטריית ההגנה של נאט"ו רק מתגבר. מדינות כמו פולין והונגריה, שמשטריהן האנטי-ליברלים התגרו באיחוד האירופי ופגעו בעקרונות דמוקרטיים ובחירות נתיניהם, מזועזעים מהברוטליות של פוטין, והדבר יגביר מאד את רצונם לדבוק באיחוד האירופי ובנאט"ו, ויכול בהחלט לחזק מגמות דמוקרטיות ומערביות במדינות האלה. הדבר נכון כמובן לגבי כל מדינות ברית ורשה שחברות כעת אם באיחוד האירופי ואם בנאט"ו, שכולן מאוימות כעת על ידי פוטין וחוששות שאחת מהן תהיה קורבנו הבא. נאט"ו תתחזק כעת וגם האיחוד האירופי יתחזק. ייתכן אפילו שבריטניה תחזק מחדש את קשריה עם האיחוד, שממנו נקרעה מתוך תחושה שאירופה כבר איננה מאוימת. פוטין הזכיר לכולם שהאיומים על בטחון אירופה אינם נחלת העבר. וגם היחס לאוקראינה מצד האיחוד האירופי ונאט"ו, שלא ששו לצרפה לשורותיהם, הולך ומשתנה בעקבות המתקפה הרוסית, וכבר נשמעים קולות בארצות הברית ובאירופה שיש לצרף את אוקראינה לברית הצפון-אטלנטית.

והלאומיות האוקראינית שפוטין מזלזל בה צפויה דוקא להתעצם לנוכח המתקפה. קשה לדעת מה הניע את ספינת הקרב הרוסית להתנפל בברוטליות על החיילים המעטים באי הנחשים הזעיר, שאין לו שום חשיבות אסטרטגית. אולי חפצו הרוסים להטיל אימה על חיילי אוקראינה כולם, אבל ההיפך קרה: הם סיפקו לעם האוקראיני מופת וסמל של גבורה לאומית, שלאורו מבקשים כעת אוקראינים צעירים אחרים לפעול. זו רק דוגמה אחת לכך שאלימות עלולה להוליד את ההיפך הגמור מהתוצאה שאליה כיוונה, מפני שאלימות מיותרת לעולם איננה חכמה.

 

   

 

 

 

 

 

 

כתב המחילה של הסרט "החטאים"

את הסרט "החטאים" ביים אבי נשר, כפי שהבנתי מראיון עמו בעת שעוד עבד על הסרט, לפי בקשתה ולפי הדברים שסיפרה לו המלחינה אלה שריף, על בני משפחתה שכבר אינם בחיים: אביה הרופא הגיניקולוג ברוך מילך, שבעדותו המצמררת על זוועות השואה שחוה במזרח גליציה עסקתי בשתי רשימותי הקודמות, אחותה העיתונאית ומבקרת התיאטרון שוש אביגל, שערכה את עדותו של אביהן לספר "ואולי השמים ריקים", והלכה לעולמה בשנת 2003 ממחלת הסרטן, ואמה לוסיה, שבמשך שנים דחקה בה ובאחותה למלא את צוואת אביהן ולפרסם את עדותו. השאלה מדוע לא דאג ברוך מילך בעצמו לפירסום עדותו בחייו היא שאלה שהטרידה אותי במהלך הקריאה בספר שערכה שוש אביגל, ואין בו שום רמז לתשובה עליה ואפילו לא תמיהה מדוע האב, שדחק כל כך בבנותיו לפרסם את עדותו, לא עשה זאת בעצמו בחייו. האם משום שעדיין קיוה למצוא את יומנו המקורי בשפה הפולנית שאותו השאיר בידי הועד היהודי בפולין והתגלגל לארכיון פולני, ונמצא במפתיע זמן קצר לאחר מותו על ידי פולנים מתנועת סולידריות, ואלה שריף עדיין נלחמת, עשרים שנה אחר כך, לקבל אותו לידיה? אבי נשר הפך את חיפוש ומציאת המקור הפולני של היומן, שבמציאות קרה במקרה זמן קצר אחרי מותו של האב וללא כל מאמץ מצד בנותיו, למרכז סרטו, וגם קשר בין הגילוי לבין הצלתה ממות של ננה-אהרונה, הדמות שמייצגת בסרט את שוש אביגל הצעירה ושנלי תגר משחקת להפליא, והקישור הזה בין מציאת היומן המקורי לבין הצלת האחות הגוססת, שמנסה להפוך את הסרט למין סרט מתח שבו נתון אחד הגיבורים בסכנת חיים וניצל ברגע האחרון כמעט בנס, הוא הדבר שהכי תיעבתי בסרט, ובעיני הוא גם שגיאה עלילתית, שדוחקת הצדה את הסודות הנוראים – והאמיתיים – שמניעים את עלילת הסרט, ושהתגלו לשוש אביגל במציאות באופן דרמטי ומזעזע בהרבה מכפי שהם מתגלים בסרט. בכלל נכשל הסרט לדעתי בעיצוב היחסים בין בני משפחת מילך ואופיים הדרמטי ובהעברתם למסך, ובמקום הסצינות הכל כך דרמטיות שבאמת התרחשו במציאות: שוש אביגל בת האחת-עשרה שומעת מקרוב משפחה חסר רגישות על אשתו הראשונה ובנו של אביה שמעולם לא שמעה על קיומם קודם לכן, חוזרת הביתה בוכה וצועקת על אביה, והוא, האיש המאד קשה הזה, לא צועק עליה, לא מכה אותה, לא כועס, אלא לוקח אותה בשקט לספריה, נועל את הדלת, מוציא אלבום ישן ומראה לה שלוש תמונות: של אשתו הראשונה פפה שנחשפה במחבוא ונרצחה באכזריות ואת גופתה לא מצא מעולם, של בנו לונק שנרצח עוד קודם לכן ונזרק חי לקבר אחים, ושל אשתו ובנו יחדיו, בחייו הראשונים, המאד מאושרים, ושנים לאחר מכן מענים אותה סיוטים אודות הסיפור הנורא הזה, כשעדיין איננה יודעת שסוד נורא עוד יותר עתיד להתגלות לה, והיא מבינה לא רק שלאביה היתה משפחה אחרת שנרצחה באכזריות מזוויעה, אלא שאחותה הקטנה ממנה, אלה-שמואלה הבלונדינית, היפה, מזכירה לאביה את בנו המת, ולפיכך היא אהובה יותר. אבי נשר ויתר על המימד הזה של הסיפור, של הדמיון בין אלה הקטנה לילד המת, ששוש אביגל נאלצה להתמודד איתו בחיים האמיתיים. הוא מנגיד את האחיות באופיין, ננה המוחצנת והבוטה לעומת ספי העדינה והמופנמת, אבל ג'וי ריגר שמשחקת את ספי היא שחורת שיער, וסיפורו של האח המת בכלל מודחק מאד בסרט. אבל מה שמפריע יותר הוא שהדיאלוגים בין האב, שדורון תבורי מצליח להרשים בדמותו למרות מגבלות התסריט, לבין בנותיו, מעוצבים באופן כה מלאכותי, כאשר במקום התיאור הכל כך חי של שוש אביגל של אביה הנועל את הדלת ומראה לה באלבום התמונות את אחיה ואמו המתים ומספר לה על מותם הנורא, מושיב אבי נשר את תבורי להקריא לבנותיו את זיכרונותיו מן הכתב מיומנו המשוחזר, ומחניק אצל שחקניו כל רגש חי שהתעורר במציאות. לאיפוק רגשי יש כוח כשהוא אמיתי ומשכנע. אבל כשהחנקת הרגש נוצרת באופן מלאכותי כזה, על ידי החלפת שיחה חיה בהקראה מן הכתב, היא לא יותר ממגוחכת. ואילו לוסיה מילך, שמצטיירת בתיאוריה של שוש אביגל כאשה נחושה ואקטיבית, הופכת בסרט לדמות חיוורת ופסיווית לגמרי, עצית ובובתית אפילו בתנועותיה.  

וכל זה הוא כאין וכאפס לעומת הניסיונות לשוות לסרט אופי מותח, לא רק על ידי קישור מציאת היומן למחלת הסרטן של האחות הבכורה, אלא על ידי הוספת דמות מוזרה של מלחין פולני המחזר אחר האחות הקטנה, שמוסיף לסרט כמה קישורים מופרכים נוספים שהופכים את הסיפור לזול ודוחה במיוחד. על פי הסרט המלחין הפולני-גרמני הוא נכדו של האיכר שהחביא את בני הזוג מילך והיה שותף להסגרתן ורציחתן של פפה מילך ושל גיסתה. כאן עושה נשר מעשה שלא ייעשה, ומזהה את משפחת ז'ילינסקי הפולנית, חסידי אומות העולם שהצילו את ברוך מילך וגיסו והסתירום מאז נמלטו מהאיכר הבוגדני שהביא לרצח נשותיהם ועד השיחרור הסובייטי בסכנת חיים, ובשמה המשיך להשתמש אחרי המלחמה עד עלייתו ארצה, עם האיכר האוקראיני שהסגיר את נשותיהם לנאצים וגם גרם לטרגדיה הנוראה שמתגלה בסרט. יש דברים שאסור לעשות כאשר מדובר באנשים אמיתיים. אי אפשר לחבר את שמם האמיתי של המצילים עם זהותו של הרוצח. זו רק אחת ההוכחות לאופן שבו ראה אבי נשר את סיפור השואה המחריד של ברוך מילך: כמין תבלין שמוסיף לסרט מסתורין, לא כאמת נוראה שיש מאחוריה אנשים אמיתיים, שיש ליוצר המשתמש בסיפורם מינימום של מחויבות לעשות עמם צדק, ולא לספות צדיק עם רשע.

שוש אביגל כתבה באחרית דבר לרשימותיו של אביה שהיא למדה מהעיסוק בהן לסלוח. כוונתה היתה שסלחה לאביה על ילדותה העצובה ונוקשותו כלפיה, אפילו על כך שהעדיף את אחותה על פניה. את הצורך של הבנות להתפייס עם זכר אביהן ולסלוח לו הופך אבי נשר בסרט לדייסה דביקה הבוחשת יחדיו ומטשטשת במכוון קורבנות ורוצחים: הסרט מתחיל בכך שדוקא ברוך מילך מואשם ברצח וזקוק למחילה, עוד זילות נוראה של הזוועות שחוה והיפוך גמור של הקורבנות והרוצחים. סצינה דוחה במיוחד היא זו שבה מבקשת נלי תגר, כשהיא חושפת את ראשה הקירח ממחלת הסרטן, מהפולניה המכנה את אביה רוצח, לסלוח לו. ומה שדוחה מכל הוא שהדיון בצורך לסלוח דוקא לניצול השואה, שאשתו ובנו וכל בני משפחתו נרצחו באכזריות מזוויעה, מסוה בעצם את המסר התעמולתי הבוטה של הסרט, שצריך לסלוח לגרמנים על פשעיהם הבלתי-נסלחים. מסיפור השואה האמיתי של מילך נמחקו בסרט לחלוטין גם הגרמנים הנאצים וגם הלאומנים האוקראינים הרוצחים, וכמובן גם פשעיהם הנוראים הממלאים את רשימותיו של ברוך מילך, ומי שמוצגים כחוטאים הם דוקא היהודים והפולנים, שהם הקורבנות בעדותו של מילך. מאד משתלם לסלוח לגרמנים, כפי שמלמדים אותנו המציאות וגם הסרט, הרי יש להם מדינה גדולה ועשירה שיכולה להיטיב עם ישראלים שאינם נוטרים להם טינה, ויש בגרמניה יופי של מוסיקה, אבל לי הזכיר  קונצרט המחילה המטפורי, לכאורה ליהודים ובעצם לגרמנים הרוצחים, שבשיאו של הסרט, את פניהם של בני משפחתי שנרצחו רק כמה עשרות קילומטרים מבני משפחתו של ברוך מילך ובאופן דומה, והדבר היחידי שהרגשתי למשמע הקונצרט המפואר בגרמניה הוא בחילה.  

רשימה שלישית

הרשימות הקודמות:

ברוך מילך / ואולי השמים ריקים

חלום אחשוור של ברוך מילך

    

ברוך מילך / ואולי השמים ריקים

הדבר הטוב ביותר בסרטו של אבי נשר "החטאים" הוא, שבעקבות הצפייה בו הורדתי סופסוף מהמדף את הספר "ואולי השמיים ריקים" שערכו שוש אביגל ואלה שריף מתוך רשימותיו של אביהן ברוך מילך, שעל סיפורו מתבסס הסרט, וקראתיו בעיון מתחילתו ועד סופו. מאז צאתו לאור, לפני כשמונה-עשרה שנים, עמד הספר על המדף ולא העזתי לקרוא בו, ביודעי כמה נוראה עדות השואה הזו, שאת רובה כתב ברוך מילך סמוך להתרחשות הזוועות המתוארות בה, בעת שהסתתר אצל משפחת ז'ילינסקי הפולנית בכפר צ'רבונוגרוד הסמוך לטלוסטה, שם החביאו אותו אם המשפחה, אלמנה ואם שכולה, ובנותיה, ודאגו לו במסירות תוך סיכון חייהן, עד שהצבא האדום הגיע לאיזור ושיחררו מהכיבוש הנאצי. ועוד סיבה היתה לאימה שחשתי מקריאת הספר, שמתאר בפירוט את שואת יהודי פודהייצה וטלוסטה שבגליציה המזרחית, מעט צפונה מנהר הדנייסטר, שרק כמה עשרות קילומטרים דרומה משם, מדרום לדנייסטר, בעיר סטניסלבוב, נרצחו בני משפחתם של סבי וסבתי, ששנים ספורות קודם לכן עלו למזלם לארץ עם אמי ואחותה, ומעט צפונה משם, בעיירה פרמישלני, נרצחו אחד עשר אחיה ואחיותיה הגדולים של סבתי מצד אבי, עם כל בני משפחותיהם, ורק בן אחד של אחיה הבכור, שלמה הכהן-נס, שהתגייס לצבא הרוסי, ניצל ועלה לימים לישראל. הסיפור שמספר ברוך מילך הוא גם סיפור הרצח של משפחתי בשואה, שמעולם לא היה לי האומץ לחקור לעומקו, אבל בקוראי את זוועות סיפורו ידעתי, שכך אירע גם לבני משפחתי.

משברי שיחות בעברית בלולה ביידיש של בני משפחתי הבנתי עוד בילדותי שבני משפחתנו המורחבת בסטניסלבוב נרצחו בשלב די מוקדם של המלחמה, ובבגרותי קלטתי את שמו של מחנה הריכוז בלז'ץ, שאליו נשלחו יהודי גליציה להשמדה, וסברתי ששם נרצחו. אבל היה עוד סיפור נורא ששמעתי מסבתי, על חזן שחיילים נאצים הפשיטוהו עירום בשלג, ואילצוהו לשיר בעוד הם מכים על ראשו בקתות רוביהם עד שנפל ומת. מאוחר יותר שמע אחי את הסיפור מפי סבתי ולדבריו היא אמרה שהיה זה אביה שנרצח כך. כשהשווינו, אחי ואני, את הגירסאות בבגרותנו, כבר לא היתה סבתי בין החיים ולא יכולנו לברר מהי הגירסה המדויקת. סבתי שמעה את הדברים מפי בני משפחתה שניצלו ועלו לארץ אחרי המלחמה. אחי סבתי רובין מרפלד, עם אשתו פאני, פאנצ'ה בפינו, ובנו הרך רישק, הוסתרו בבונקר ושרדו, וכשיצאו מן הבונקר לא היה רישק הקטן מסוגל ללכת. מסתירם ומצילם היה פושע פולני שהדוד רובין, עורך-דין פלילי במקצועו, הגן עליו. לאחר המלחמה רצחו אותו האוקראינים בגלל שהציל יהודים. כך שמעתי מבני משפחתי.

כעת אני קוראת ברשימותיו של ברוך מילך כי לאחר פלישת הנאצים לברית-המועצות ביוני 1941, לא ראו בעיר מגוריו טלוסטה חיילים נאצים במשך ששה שבועות, ובאותו זמן השתוללו האוקראינים ורצחו את היהודים בכפרים השכנים. "פה ושם ניסו בודדים, מאנשי האינטליגנציה האוקראינית, לעצור את ההמון המתפרע. ביניהם היו הכומר המקומי ומנהל הבנק בעיר. בערים אחרות באזור – לבוב, טרנופול, צ'ורטקוב, בז'ז'נה וסטניסלבוב – נערכו פוגרומים נוראים: ריכזו את היהודים בתוך בתי הכנסת ושרפו אותם חיים."

ריכוז היהודים בתוך בתי כנסת ושריפתם חיים הוא מנהגם של פורעים נוצריים ביהודים מאז ימי הביניים, באירופה כולה. הצלבנים נהגו כך ביהודי אירופה בדרכם לארץ הקודש, וגם ביהודים שחיו בארץ-ישראל, שנטבחו יחד עם התושבים המוסלמים. כמו עלילות הדם עבר הנוהג הזה מדור לדור עד הנאצים, ולא נשאר, כפי שרוצים להניח, מוגבל לימי-הביניים.

מילך מספר שגם בטלוסטה פשטו האוקראינים בגרזנים על הבתים והרגו ופצעו עשרות יהודים. לאחר מכן הגיעו חיילים הונגרים ששדדו ואנסו, ורק אחריהם הגיעו הגרמנים, ומיד הצטרפו למעשי הטבח ביהודים, יחד עם הלאומנים האוקראינים.

עכשיו אני חושבת, האם בני משפחתי או חלקם נרצחו בעצם בידי שכניהם האוקראינים, עוד לפני שהגיע הצבא הנאצי לסטניסלבוב? ולאמי היתה מטפלת אוקראינית בילדותה, וממנה למדה לדבר את השפה. בסיפוריהם של בני משפחתי שניצלו נזכרו האקציות של הנאצים, ומחנה הריכוז בלז'ץ, שאליו הובלו ובו נרצחו גם חלק מבני משפחתו של ברוך מילך. אך רבים רבים, כך ברור מרשימותיו של מילך, נרצחו עוד בעיירותיהם, בידי שכניהם ומכריהם.

אם מסיפוריהם של בני משפחתי עלתה תמונה של השמדה מאורגנת היטב בידי הנאצים: אקציות של איסוף יהודים והריגתם במכונות ירייה והטלתם לבורות שהוכנו מראש, או איסופם ושילוחם למחנה הריכוז בלז'ץ כדי שיומתו שם, הרי מרשימותיו של ברוך מילך עולה תמונה מזוויעה של רצח יהודים ספוראדי שקדם לרצח המאורגן והוסיף להתקיים לצדו: השתוללות של פורעים מקומיים וחיילים הונגרים וגרמנים שרוצחים יהודים בכל מקום, משפחות שלמות, וממציאים להם שיטות רצח מטורפות כמיטב דימיונם: מרגע שהסתלקו הסובייטים הותר דמם של היהודים, והכל טובחים בהם להנאתם. במהרה פורצות גם מגפות שמפילות בהם חללים.

זהו זמנם של האכזריים שבבני האדם, וגם בין היהודים מגייסים את האכזריים והמושחתים מכולם. "למנהל המשטרה היהודית התמנה בחור יהודי אכזר ומופרע שסבל ממחלת הנפילה. הוא גרם סבל רב לקהילה ואף הוציא במו ידיו את הוריו ממקום מחבואם בבונקר, בעיצומה של אקציה פתאומית, והביא אותם למקום החיסול בבית-הקברות."

באוגוסט 1942 מתחילות בטלוסטה האקציות המאורגנות והמשלוחים לבלז'ץ. אבל הרציחות הספוראדיות, להנאת הרוצחים, נמשכות:

"ארבעה אנשי גסטאפו השתכרו מן הוודקה שסיפק להם היודנרט. אחרי השתיה יצאו העירה להשתולל. הם ירו באוויר בתת-מקלעים וצלפו בעורבים שעל מגדל הכנסיה. אחרי כן הלכו ליודנרט ודרשו כמה עשרות יהודים "לקינוח", כדבריהם. מכיוון שלא סיפקו להם את הקורבנות מיד, נכנסו לשלושת הבתים הקרובים, הרגו ארבעים וחמישה יהודים ועזבו את העיר בשירה קולנית."

זו אותה ההנאה שברצח, העונג שרוו הנאצים מרצח היהודים, שדניאל גולדהגן היטיב לתאר והגרמנים זעמו על התיאור הזה, שבניגוד לסיפור שהם מעדיפים לספר, כיצד הוכרחו לרצוח יהודים בניגוד לרצונם, מדגיש עד כמה היה רצח היהודים מעשה של בחירה ועונג, ועד כמה התקשו הנאצים לשבוע ממנו. ללא כחל ושרק מתאר מילך את תוצאת הטבח, משפחות שלמות, נשים, גברים וטף מרוטשים. קשה מנשוא לקרוא את הדברים. הרבה עדויות וסיפורי שואה קראתי, ועדות זו היא מהקשות והנוראות ביותר שהזדמן לי לקרוא במשך השנים. ללא כל יומרות ספרותיות, כדי להותיר עדות במקרה שלא ישרוד, כדי להנציח את הנרצחים ולבוא חשבון עם מעניהם ורוצחיהם, וגם כדי להוקיר תודה לבנות משפחת ז'ילינסקי שהצילוהו ולבקש מקרוביו בארץ ישראל לגמול להן על מעשיהן, מספר ברוך מילך ללא כחל ושרק את אשר ראו עיניו ושמעו אוזניו ואת אשר חוה מבשרו, את מותם של בני עירו ושל בני משפחתו הקרובה, תחילה חמותו וגיסתו הצעירה באקציה עם בנו בן השלוש שנקבר חיים, ואחר כך רצח אשתו ואשת גיסו, וגם את יסורי החיים במסתור, לעתים מואס בחייו ובכל זאת נלחם עליהם וחרד להתגלות, עד שהגיעו החיילים הסובייטים, וגם אז לא מצאו היהודים שלוה ומנוח, עד שהגיעו לארץ ישראל, וכמו משפחתי השתקעו גם הם בעיר חיפה, שאליה הגיעה ספינתם.

למרות שאיננו מתיימר להיות סופר, יש לכתיבתו של ברוך מילך הכוח לקחת את קורא רשימותיו אל הבונקרים הנוראים, הבורות, האורוות ועליות הגג שבהם הסתתרו הוא וקרוביו ויהודים אחרים, כמעט ללא רגע של מנוחה, בפחד תמיד מחיפוש מקרי או בעקבות הלשנה, או מכך שבעלי הבית יחששו להחביאם עוד וישלחו או יסגירו אותם, ובכל זאת בתחושה ששפר מזלם, לאחר שחזו בקרוביהם נרצחים בדם קר ונקברים חיים. וגם את השיחרור נטול השמחה הוא מתאר, כאשר מגלים הניצולים המעטים כי לא נותר להם קרוב ומודע, כולם נרצחו, ובתיהם נהרסו או עברו לידי אחרים, חלקם מלשינים ורוצחים שרצחו וגם ירשו, ואיש איננו שמח על כך שנותרו בחיים, ולבד מתחושת הבדידות הם חשים אשמה על שלא הצליחו להציל איש מקרוביהם, והמעטים שהצליחו בכך, כמו האיש שהחביא את אשתו ושני ילדיו במחבוא שחפר ביער ומדי לילה יצא לכפרים להביא להם אוכל, וכך שרדו כולם עד תום המלחמה, דומים בעיניו של מילך לגיבורים מן האגדות, שלא לדבר על מי שהצליחו להרוג נאצים, מעשה של התאבדות, שהוא משתוקק לעשות לאחר המלחמה, ואפילו מצטייד לשם כך באקדח, שכצפוי לעולם איננו יורה בו.

למרות שחשב שלא יוכל לשוב לחיים, חוזר ברוך מילך במהרה לעבוד במקצועו כרופא, ובין הניצולים הוא פוגש את לוסיה היפה והצעירה ממנו בשנים שהוא נושא לאשה ומוליד עמה את בתם הבכורה רוזה'לה, היא שוש אביגל. שנים אחר כך, בארץ, נולדת אחותה אלה, והן מכירות את אביהן כאדם נוקשה וקפדן. נוראים הם דבריה של שוש אביגל במבוא על אביה: "גדלתי בביתו של איש מת, איש חכם וחזק, אבל מת". סיפורי השואה נוכחים בביתם כל העת, אבל רק כשהן קוראות את רשימותיו של אביהן, מתברר להן כמה מעט הן יודעות.

בדיוק אותם הדברים אני יכולה לומר על עצמי: גדלתי מוקפת בסיפורי שואה, אבל כל כך מעט אני יודעת על גורל משפחתי. וגם מפחדת לדעת, מה בדיוק אירע לאנשים שאת פניהם אני מכירה היטב מן התמונות בשחור לבן ששמרה סבתי באלבום.

רק עכשיו אזרתי עוז לקרוא את הספר הזה שמונח אצלי כמעט עשרים שנה, אחרי שצפיתי בסרט "החטאים" של אבי נשר ולא אהבתי אותו. אם כבר בוחרים לספר סיפור אמיתי, מוטב לדעתי להסתפק באמת כפשוטה.

אבל על כך אכתוב בפעם אחרת.

רשימה ראשונה

רשימה שנייה: חלום אחשוור של ברוך מילך

רשימה שלישית: כתב המחילה של הסרט "החטאים"


ברוך מילך / ואולי השמים ריקים, יד ושם, 1999