אביב והפרח הרוקד

 

 

מכל הצעצועים אביב הכי אוהב את הפרח הרוקד. הפרח הרוקד לא רק רוקד. הוא גם שר ומנגן ובייחוד הוא מדבר.

סבתא שואלת את אביב: אתה רוצה תפוח?

"אתה רוצה תפוח? שואל הפרח הרוקד בקולו הצרחני.

"אני רוצה תפוח". אומר אביב. "אני רוצה תפוח" אומר הפרח הרוקד.

סבתא חותכת את התפוח לארבעה חלקים ואביב מציע חלק אחד לפרח. הוא אוהב להאכיל את הפרח.

"תאכל תפוח", אומר אביב לפרח. "תאכל תפוח" עונה הפרח לאביב.

"הוא אוכל" אומר אביב לסבתא. "הוא אוכל" צורח הפרח. "באמת תאכל את התפוח, אביב" אומרת סבתא לאביב. "באמת תאכל את התפוח, אביב", צורח הפרח, וסבתא כועסת: "תשתוק, פרח טיפש. דיברתי לאביב, לא אליך".

"תשתוק, פרח טיפש" צורח הפרח הרוקד.

הפרח רוצה לרדת לגינה", אומר אביב לאמא.

"הפרח רוצה לרדת לגינה", אומר הפרח.

"לא לוקחים את הפרח לגינה," אומרת אמא. "פרח לא צריך להתגלש במגלשה וליפול. זה מקלקל אותו."

"אבל אני אשמור עליו", אומר אביב. "אני אשמור עליו" צורח הפרח.

"אתה תמיד מבטיח," אומרת אמא, אבל אתה לא שומר עליו, וכבר נשבר לו חלק."

אביב לא רוצה להיפרד מהפרח והוא נשאר בבית. אבל אוי, הפרח נפל על הרצפה ונשברה חתיכה מהעציץ שלו.

"אמא, תדביקי את זה". אומר אביב.

"אני לא יכולה להדביק את זה," אומרת אמא. "אמרתי לך לא לזרוק את הפרח לרצפה אבל לא שמעת בקולי."

"אבל אני רוצה שתתקני את זה," אומר אביב לאמא.

"אני לא יכולה לתקן את זה." אומרת אמא. "אמרתי לך לשמור על הפרח ולא לזרוק אותו ואתה לא שמעת בקולי, ועכשיו אין מה לעשות."

אמא לקחה את הפרח ושמה אותו על מדף גבוה. אביב היה עצוב ובכה מאד.

"אני רוצה את הפרח הרוקד", בכה אביב. וסבתא אמרה: עכשיו הפרח צריך לנוח, כי הוא נפל ונפצע, ואתה צריך לשחק במשהו אחר. אביב בכה עוד קצת, ואחר כך שיחק במשהו אחר. ואחר כך ביקש שוב את הפרח, ואמא נתנה לו את הפרח.

"אני אוהב את הפרח הרוקד", אמר אביב.

"אני אוהב את הפרח הרוקד", אמר הפרח.

אביב חיבק את הפרח הרוקד מאד חזק, וגם כשהוא ישב לאכול ארוחת ערב הוא העמיד את הפרח הרוקד לידו, והציע לו לאכול חתיכת שניצל וגם חתיכת תפוח. זה מה שאביב אוהב לאכול, שניצל ותפוח, וגם הפרח הרוקד אוהב לאכול בדיוק אותו הדבר: שניצל ותפוח.

פתאם אמרו בחדשות שעוד מעט תהיה אזעקה, כי ירו מתימן טיל על ישראל.

"הלואי שלא תהיה אזעקה אצלנו", אמרה אמא.

"רק שלא תהיה אזעקה אצלנו", אמרה סבתא, ומיד נשמעה אזעקה.

אמא לקחה מהר את התיק והטלפון וסבתא לקחה מהר את אושר הכלב ואביב לקח את הפרח הרוקד וחיבק אותו חזק, והם ירדו לחדר המדרגות, ושם כבר היו השכנה בכסא גלגלים והאשה שמטפלת בה וגם השכן מהקומה למטה שיש לו חתול, אבל הוא השאיר את החתול בתוך הבית. סבתא מיהרה קצת יותר מדי ומשכה במדרגות את הכלב אושר, ואושר שהוא כבר כלב זקן נפל במדרגות והיה לו קשה לקום. לכן כולם עמדו צפופים בין המדרגות לקומה למעלה לבין המדרגות לקומה למטה: השכנה בכסא גלגלים והאשה שמטפלת בה, ואביב עם הפרח הרוקד, ואמא עם התיק והטלפון, וסבתא והשכן מהקומה למטה שהשאיר בבית את החתול, ובין כולם שכב אושר הכלב שלא הצליח לקום, כי הוא קיבל מכה ברגל והרגל מאד כאבה לו.

האזעקה כבר השתתקה ואביב הושיט לשכנה בכסא גלגלים את הפרח הרוקד, שיודע לרקוד ולשיר ולנגן בסקסופון שלו, אבל הפרח הרוקד לא דיבר ולא שר ולא ניגן. כולם שתקו וחיכו לחזור הביתה.

המטפלת של האשה בכסא-הגלגלים היתה הראשונה שנכנסה חזרה הביתה והכניסה הביתה את השכנה בכסא הגלגלים.

ואז השכן מהקומה למטה פתח את הדלת בזהירות ונכנס הביתה לראות מה שלום החתול שלו, ורק אמא וסבתא ואביב והפרח הרוקד נשארו במדרגות עם אושר הכלב ששכב בלי לזוז.

"אושר תקום", אמר אביב. לאט לאט אושר קם וסבתא לקחה אותו לטייל, ואמא ואביב הלכו עם הפרח הרוקד הביתה.

"אתה יודע איזה יום מחר?" שאלה אמא את אביב, וגם הפרח הרוקד שאל את אביב "אתה יודע איזה יום מחר?"

"מחר יום שלישי השלישי ביוני ויש לי יום הולדת שש" אמר אביב.

"מחר יום שלישי השלישי ביוני ויש לי יום הולדת שש" אמר הפרח המדבר.

"לך כבר היתה יום הולדת בל"ג בעומר", אמר אביב, והפרח הרוקד אמר: "לך כבר היתה יום הולדת בל"ג בעומר."

"לי יש יום הולדת מחר", אמר אביב. "לא בל"ג בעומר".

"לי יש יום הולדת מחר", אמר הפרח הרוקד. "לי יש יום הולדת מחר", אמר אביב, "לא לך". אבל הפרח הרוקד שוב אמר: "לי יש יום הולדת מחר". אף אחד לא רצה להתווכח יותר עם הפרח הרוקד. אביב סידר במיטה שלו את כל הבובות וגם את הפרח הרוקד וכולם הלכו לישון.

בבוקר אמא אמרה לאביב "בוקר טוב, היום אתה בן שש".

"היום יש לי יום הולדת" אמר אביב. וכולם נסעו עם אביב לגן: אמא וסבתא והפרח הרוקד. אביב רצה שגם אושר הכלב יבוא, אבל סבתא אמרה שאושר צריך לנוח כי כואבת לו הרגל, כי הוא נפל במדרגות כשהיתה אזעקה.

בגן חיכתה לאביב הגננת נעמה ושרה לו "היום יום הולדת". אביב הניח את הפרח הרוקד על הספסל בגן והפרח ישב בשקט ולא הפריע, כי הוא מאד אוהב ימי הולדת, והכי הוא אוהב את יום ההולדת של החבר הכי טוב שלו אביב.   

 

 

 

פגישת מחזור

 

לאחרונה יצרו איתי קשר כמה חברי ילדות

הם מארגנים כעת פגישת מחזור, אולי לרגל

מלאת חמישים שנה לסיום התיכון,

בשנה העצובה שלאחר מלחמת יום הכיפורים,

שנפלו בה כה הרבה מבני המחזורים שמעלינו.

אנחנו היינו אחרי ככלות הכל בני מזל:

מחזור שנמלט בעור שיניו מאימת המלחמות ואפילו חווה

את השלום עם מצרים.

בכל זאת אמרו לי שכעשרה אחוז מבני המחזור כבר הלכו לעולמם

וזה הרבה, ציין הדובר. באמת שאינני יודעת.

אולי זה רגיל. הייתי כל כך משוכנעת

שאהיה בין המתים, והנה אני חיה עדיין ועומדת על רגליי.

ובכן, שאלה ראשונה: האם התחתנת מחדש?

לא, לא נישאתי בשנית,

לא רציתי להינשא ואינני מעוניינת,

אנא שדכו את חבריכם הפנויים למישהי אחרת.

לפני מספר חודשים נספה בעלי לשעבר בתאונת צלילה

והמאהבת שהיתה לאשתו השנייה ולגרושתו השנייה באה להלוויה,

כך סיפרו לי, והתעניינה בירושה.

אני לא באתי להלוויה, והדבר היחיד שעלה בראשי

הוא דברי המאהבת בבית המשפט:

"את הדירה אנחנו נותנים."                  

בלשון רבים, כי מאחר ששכבה עם בעלי

סברה שיש לה בעלות בדירת מגורינו.

ואז הבנתי שכל הזמן היא היתה שם, מאז נישואינו,

כמו שחקנית שממתינה לתורה מאחורי הקלעים.

אף פעם לא היינו באמת שניים, היינו שלושה,

וכמו שאמרה הנסיכה דיאנה,

זה קצת צפוף, שלושה בנישואים.

ככה הבנתי שיחד עם הבעל

מתחתנים גם עם המאהבת, או המאהבות,

מי שלא תהיינה,

גם אם אין מחבבים אותן, הן שם,

כדי לעלות על הבמה בבוא העת ולהורות לך לרדת,

כי תם זמנך, ואני מעדיפה שתהיה לי במה לעצמי,

שעליה אשחק כל חיי.

מישהי, אינני זוכרת מי, אמרה לי:

עכשיו את גם גרושה וגם אלמנה.

חשבתי שזו אמירה סרת-טעם.

אני רק גרושה. אינני אלמנה ואינני מתאבלת.

אני חיה את חיי, מטיילת עם הכלב,

מנקה את הבית, כותבת,

משחקת עם הנכד הקטן וקונה לו עוגיות וביצים משוקולד.

כן, יש לי שני נכדים, אם רציתם לדעת,

אחד מכל בת.

המשפחה שלנו קטנה, אבל מספקת.

ובכן, שאלה שנייה: למה את גרה בירושלים?

את לא סובלת מהסגירות?

ובכן, אני אוהבת לגור בירושלים.

אני סובלת מהשכן, אחד בנימין נתניהו,

שבגללו סוגרים לעתים את הרחוב,

ובכל זאת אני אוהבת מאד את ירושלים,

את הרחובות שלה, בייחוד אלה הצרים

עם הגינות ובלי חנייה למכוניות.

אני אוהבת את הבתים שלה

את הנופים שלה,

את האוויר שלה,

ואת חנויות הספרים שלה,

שאני מבלה בהן הרבה.

יש בה גם אנשים שאינני אוהבת,

אבל כאלה יש בכל מקום.

לא, הדתיים לא מפריעים לי.

גם אני לובשת חצאית ארוכה וכובע,

כבר שכחתם איך הציקו לי בבית הספר בגלל החצאית הארוכה?

לא המתקשרים, כמובן, אבל רבים אחרים.

כן, טוב לי בירושלים, ואני מרגישה מאד בנוח

בין אנשים יראי-שמיים, או שאינם יראים,

ובלבד שהם נוחים לבריות ולא מציקים.

ולא, אינני סגורה, ומי שרוצה יכול לבוא לבקר,

ולנסוע אני ממעטת כי הנסיעות קשות עלי.

שאלה נלווית: יש לך חברים בירושלים?

תתפלאו, אבל יש לי חברים בירושלים.

כמעט חמישים שנה אני חיה בירושלים,

ועשיתי לי במשך השנים כמה חברים.

למען האמת, אני מעדיפה לבלות עם חבריי בירושלים,

או עם חבריי ממקומות אחרים,

מאשר עם אנשים שבמקרה למדו איתי באותה כיתה

או באותו מחזור, ואפילו באותם ימים

לא היינו חברים.

לפעמים בא לי להיות מרושעת ולשאול:

למה אתם תרים אחרי אנשים

שבמקרה ישבו אתכם באותה כיתה

לפני חמישים שנה,

כי ככה מישהו בהנהלת בית הספר סידר?

אין לכם חברים אמיתיים?

כאלה שאתם בחרתם?

כאלה שליוו אתכם בחייכם הבוגרים,

כאלה שלא אכפת להם למי אתם נשואים,

ואיפה אתם גרים,

וכשהם מדברים אתכם

הם שואלים למשל:

ענת, על מה את עובדת עכשיו?

מה את חוקרת?

מה את כותבת?

מה את מתרגמת?

או שהם כבר קראו מה כתבתי

ומה תרגמתי

ועל זה הם רוצים לדבר.

ואני מספרת להם, כי מה שמעניין אותי

מעניין גם אותם, ולהיפך.

ובגלל זה אנחנו חברים.

בכל אופן אני מקוה, בני מחזור יקרים,

שעניתי על כל שאלותיכם

ועכשיו אתם יודעים עלי כל מה שרציתם לדעת

ואני פטורה מלבוא לפגישת המחזור.

 

 

 

 

 

מיחזור

 

בְּחֹם שֶׁל שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת הָלַכְתִּי לְהַחֲזִיר

שְׁלֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה בַּקְבּוּקִים מִפְּלַסְטִיק ל­­א שָׁבִִיר.

נָשָׂאתִי אוֹתָם בְּקַלּוּת, בְּאַרְבַּע שַׂקִּיּוֹת צְרוּרִים

רַק אֶחָד לִי בַּדֶּרֶךְ נָפַל, וְהִצְלַחְתִּי אוֹתוֹ לְהָרִים.

 

בַּמַּחְסָן שֶׁל הַסּוּפֶּר חֲסַר בַּיִת רוֹקֵן אֶת אוֹצָרוֹ:

שְׁלַל פַּחִיּוֹת מַשְׁקֶה מְעוּכוֹת וְכַמָּה בַּקְבּוּקֵי מִיץ פֵּירוֹת.

בְּגָדַיו הוּכְתְּמוּ בְּפַסִּים שְׁחוֹרִים, גַּם יָדָיו הָיוּ שְׁחוֹרוֹת

נִרְתַּעְתִּי אָחוֹרָה לְבַל יִגַּע בִּי בְּעוֹבְרוֹ.

 

חָשַׁבְתִּי אוּלַי בַּסּוּפֶּר חוֹשְׁבִים שֶׁחַסְרַת בַּיִת גַּם אָנֹכִי

כִּי אִם אֵינֵךְ עֲנִיָּה מְרוּדָה, מַדּוּעַ כָּל כָּךְ תִּטְרְחִי?

אַחַד עָשָׂר שֶׁקֶל וְאַרְבָּעִים אֲגוֹרוֹת קִבַּלְתִּי

זֶה הִסְפִּיק לַחֲמִִשָּׁה בּוֹרֶקַאס שֶׁבַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה אָכַלְתִּי.

 

הצעות שיפור

 

אני מכירה אותה כי היא חברה של קרובת משפחה שלי, אז כשאנחנו נפגשות ברחוב אנחנו מדברות. כשקרובת משפחתי עוד היתה בריאה, הן נהגו לשבת אחר הצהרים באחד מבתי הקפה בשכונה, והייתי פוגשת אותן לפעמים כשטיילתי עם הכלב, שותות קפה ומעשנות. לפעמים הצטרפתי אליהן אבל לרוב לא, כי אני לא שותה קפה ולא מעשנת ובכלל אני אוהבת לשתות ולאכול רק בבית כמו אבא שלי, שאמר שבבית קפה יושבים בטלנים ושהאוכל בבית הכי טעים. הוא הכין לבדו זיתים דפוקים – קטף אותם מהעץ בחצר וחרץ אותם בפטיש על הקרש וכבש אותם עם שום ופלפל אנגלי, ואכל אותם עם לחם ולֶבֶּן. אני אהבתי את הטעם המריר שלהם ואכלתי אותם בלי כלום. אז עוד הייתי רזה מאד, אבל רוב האנשים שהכירו אותי רזה כבר מזמן מתים. כשפגשתי אותה ברחוב בראש השנה -חזרתי בדיוק עם הכלב מגן העצמאות, ובבית חיכו לי בתי ונכדי שבאו לחג – היא סיפרה לי שקרובת משפחתי ביטלה את הפגישה איתה ושהיא כועסת, כי היא בישלה עבורה במיוחד. אמרתי לה שלא תיקח ללב, ושגם אני לא ביקרתי את קרובת משפחתי הרבה זמן, כי כל הקיץ כאב לי הגב וכאבו לי מאד הרגליים ובקושי הלכתי, והיא אמרה שאני חייבת לשחות, ואמרתי לה שיש לי דלקת פרקים ואמרו לי שלא טוב לי לשחות, והיא אמרה שמי שאמר לי לא יודע מה שהוא מדבר ושלה היתה פריצת דיסק ומאז היא שוחה ואין לה שום כאבים ושגם חברה שלה שלבת שלה יש דלקת פרקים עשתה קורס מצילים ובנתה בבית בריכה, ורק שחייה זו התרופה לדלקת פרקים. חשבתי איזה חברות יש לה שבונות לעצמן בריכה. הן בטח לא גרות ברחוב עזה בקומה רביעית. רציתי להחליף נושא אבל לא ידעתי איך. אני חושבת שקרובת משפחתי כבר לא כל כך רוצה לפגוש אותה, כי היא אומרת לה כל הזמן שהיא צריכה ללכת כל יום, וקרובת משפחתי לא רוצה ללכת בכלל כי ההליכה מכאיבה לה, ולא מעניין אותה לשפר כישורים, נדמה לי שבכלל לא אכפת לה למות, היא רק רוצה להעביר את הזמן עד אז בנעימים, לשבת בכורסא, לשתות קפה ולעשן ולראות טלויזיה, מה שמצריך מינימום מאמץ גופני ושכלי. אני די מבינה אותה, כי גם אני הרבה פעמים במקום לעשות דברים חשובים צופה בקומדיות רומנטיות. הערב למשל ראיתי את הסרט "ההצעה" עם סנדרה בולוק ובטי וייט שזה סרט מאד מאד מטופש ומאד נהניתי, ובגלל זה הוצאתי את הכלב נורא מאוחר וישבנו בגינה עד אחת בלילה והרשיתי לו לאכול חצי גביע של גלידת וניל שמישהו השאיר על הספסל, כי גם אני אכלתי הערב את העוגות שנשארו מהחג ולא היה הוגן למנוע דוקא מהכלב לאכול דברים טעימים שבכלל לא בריאים. בפעם האחרונה שפגשתי אותה, היא אמרה לי: את הולכת קילומטרים עם הכלב, אז איך את לא רזה? מה את אוכלת? אמרתי לה שאני אוכלת הרבה לחם וביצים וגבינות שמנות, רק גבינות שמנות וטעימות, ובכל פעם שאני חוזרת מטיול עם הכלב אני מאד רעבה ואני אוכלת המון. ובחג גם צליתי עוף ממולא בפירות יבשים ואפיתי עוגות, בגלל זה אני שמנה ואין לי שום כוונה לרזות. היא רצתה לדעת אם אני שומרת שבת. אמרתי לה שאני לא נוסעת בשבת אבל היא רצתה לדעת גם אם אני מדליקה אורות בבית. בשלב הזה הרגשתי שאני מתחילה להתעצבן והיא גם הרגישה בזה ואמרה שזה לא משנה, היא לא אלהים, והעיקר זה להיות אדם טוב ואני אדם טוב. באותו רגע דוקא לא הרגשתי אדם טוב. רציתי מאד להגיד לה שתסתום את הפה ותפסיק לחטט לי בחיים אבל לא אמרתי כלום שזה עדיף. היא שאלה אם ארצה לבוא אליה לאכול את האוכל שהיא בישלה לקרובת משפחתי שלא באה וקצת גמגמתי שאפשר אבל עכשיו הבת והנכד אצלי ומחכים לי. לא היה אכפת לי ללכת אליה אבל אני מפחדת שאז אצטרך להזמין אותה אלי ומה שהיא תגיד על ערימות העיתונים והספרים שלי ועל איך שאני צריכה לסדר את הבית ולזרוק את הכל כמו שזרים שנכנסים אלי בדרך כלל אומרים וגם הבנות שלי חושבות ככה, ואני אומרת אחרי שאני אמות תזרקו הכל, אבל כל עוד אני חיה בבקשה הניחו לי לנפשי.   

מישהו אחר

 

מישהו אחר היה עושה משהו משמעותי

בחיים האלה. תופר שמלות או מלמד ילדים.

אני רק מטיילת עם הכלב, אוכלת ארוחת בוקר,

קוראת עיתון. ואז נגמר לי הכוח.

אפילו לישון כמו שצריך אני לא מסוגלת.

מתעוררת בלילה לפחות כל שעתיים.

מקשיבה איך הכלב נושם. לפעמים בשלוה,

לפעמים נשימת כלב בהולה שמעלה בי פחד.

מה אעשה אם הכלב יחוש ברע?

 אפילו להרים אותו איני מסוגלת. הוא גדול וכבד מדי.

שנינו כלואים במגדל הזה עם ששים המדרגות שלו.

היינו אמורים להימלט מכאן כל עוד אנחנו יכולים

לעלות ולרדת. אבל אנחנו כלואים

במגדל או בתוך עצמנו.

אני תוהה האם איבריו כואבים כשלי

כשהוא מותח את רגליו וטומן את ראשו

מתחת לשולחן הקפה העמוס עיתונים.

ממילא אינני שותה קפה. ובעיתונים אני מעלעלת בזהירות

או לפעמים מפילה אותם לרצפה בהיסח הדעת.

אתמול יצאתי לשעתיים. כשחזרתי הכלב בכה.

בגלל שהלכתי. לפחות הכלב

איננו יכול בלעדי. אולי יכתבו על מצבתי

שאהבתי מאד כלבים.

 

סכנות אין קץ

 

לטיול של אחר הצהרים יצאנו רק בשש בערב, כי במשך כל היום ניקיתי בעצלתיים את החדר שהיה פעם של בנותי, תוך כדי שכיבסתי וייבשתי שתי כביסות, בהירה וכהה, קראתי עיתונים, ראיתי שטויות בטלויזיה ואכלתי פחות או יותר כל מה שהיה בבית. ידעתי שאושר מצפה לפיצוי על הציפיה הארוכה לטיול, ואכן הוא שם את פעמיו לרחוב בנימין מטודלה ומשם לעמק המצלבה. פעמיים ניסינו לרדת לעמק ונאלצנו לחזור על עקבותינו, כי הגיעו ממולנו כלבים שאושר לא מחבב, ורק בניסיון השלישי הצלחנו לרדת לעמק ולעלות בשביל לכיוון המוזיאון. כשהלכנו בשביל שלאורך הגדר של מנזר המצלבה ראיתי את  הבריטי החביב יורד מולנו עם כלבתו שאושר דוקא מחבב, והבנתי מיד שהוא במצב רוח לשיחה. איך היה הביקור של בתך, הוא שאל, ואמרתי לו שהיה נהדר אבל עבר מאד מהר כי הזמן פשוט עף לי. הוא הנהן בהבנה ושאל כמה זמן בתי חיה בבריטניה. אמרתי לו שהיא חיה שם כבר זמן רב ויש לה כבר אזרחות בריטית, ואז הוא אמר שאם היא אזרחית היא בטח מודאגת מבוריס ג'ונסון. לו היטבתי לשחק שחמט הייתי יודעת בוודאי לכנות בשם את מהלך האיגוף הזה, שבו הצליח להגיע מבתי לנושא החביב עליו: כמה בוריס ג'ונסון איום ונורא, ואיך הוא הורס את בריטניה. אמרתי לו שבתי איננה מתעניינת במיוחד בפוליטיקה הבריטית, ושהיא יותר מדי עסוקה בשביל זה, אבל הוא כבר היה בלתי ניתן לעצירה וחזר על הדברים שנהג לומר לי בכל שיחה, כלומר כמה בוריס ג'ונסון איש מסוכן ואיך הוא יהרוס לגמרי את בריטניה. אמרתי לו שחושבים שדווקא למועמד הלייבור יש סיכוי טוב לנצח בבחירות הבאות ושבאמריקה הצליחו לסלק את טראמפ ואפילו מנתניהו נפטרנו לפחות זמנית, אבל הוא אמר שלמועמד הלייבור אין כריזמה ושגם אם יסלקו את טראמפ זה לא יעזור כי האוונגליסטים נורא מסוכנים והם ישתלטו גם על ישראל כי הם מחכים לשובו של ישו ולמלחמת גוג ומגוג. סכנת האוונגליסטים היתה הנושא השני החביב עליו והבנתי שאסור היה לי להזכיר את טראמפ, כי זו היתה הזדמנות בשבילו לחזור לסכנת האוונגליסטים ומכאן אין עצירה. הוא חזר ואמר לי בפעם המי יודע כמה שמייק פנס יותר מסוכן מטראמפ דווקא בגלל שהוא איש מאמין באמת. אמרתי לו שדווקא פנס סירב לדרישה של טראמפ לעצור את אישור בחירתו של ביידן וזכרתי היטב את קריאות האימים של המסתערים על הקפיטול שקראו לתלות את פנס, אבל הוא חזר ואמר שפנס יותר מסוכן מטראמפ דווקא בגלל שהוא מאמין באמת ושהאוונגלים מאד מסוכנים ושאנשים חילוניים לא מבינים כמה האוונגלים מסוכנים. הוא כמובן אדם חילוני. אני חשבתי שדווקא טראמפ יותר מסוכן כי אין לו מעצורים, ובעיקר רציתי כבר ללכת, אבל הוא אמר שאסור להיות שאננים רק בגלל שהצליחו לסלק את טראמפ ואת נתניהו, ושהם יכולים לחזור, ושבוריס ג'ונסון התחזק עכשיו בגלל המלחמה באוקראינה, ושפוטין יתפשר אם יתנו לו את דונבאס, אם הוא רציונלי ולא פסיכופת. אמרתי לו שאני לא יודעת אם פוטין יסכים להתפשר, ושהמלחמה באוקראינה מוציאה אותי מדעתי כי המשפחה שלי משם ואני מתפללת לנס שהיא תיגמר, אבל יש לי הרגשה רעה שהמלחמה הזאת דווקא תימשך ולפעמים אני רוצה שמישהו יפציץ את מוסקבה, אבל אני לא כל כך מאמינה שזה יקרה וגם אם זה יקרה אני לא יודעת אם זה יעזור. הוא אמר שהוא דווקא חושב שפוטין יתפשר אם האוקראינים יוותרו וחזר לדבר על בוריס ג'ונסון ועל סכנת האוונגליסטים, כי יותר קל כנראה לפחד מסכנות מדומיינות מאשר מאלה  שמתממשות לנגד עינינו. ואז נשמע קול פיצוץ די מפחיד מכיוון מרכז העיר והוא אמר בידענות שזה פיצוץ, פיגוע התאבדות. אמרתי לו שאני שומעת קולות של אנשים שרים, והוא אמר שאלה קולות  מהמסגד אבל שזאת היתה פצצה, ואני אמרתי שלו היתה פצצה היינו שומעים סירנות של משטרה ואמבולנסים ואנשים צועקים, ולא תפילות ופיוטים, אבל שאני אלך הביתה ואברר מה קרה, וניצלתי את ההזדמנות למשוך את אושר וללכת משם והקפנו את המנזר ועלינו הביתה, ובדרך התחלתי לחשוב מה אם הוא צדק ובאמת היה פיגוע והבנות שלי יחשבו שהתפוצצתי כי הן יתקשרו אליי הביתה כי אין לי טלפון נייד ואני לא בבית לענות להן כי כמעט שעה עמדתי ליד הגדר של מנזר המצלבה ושמעתי על סכנת האוונגליסטים ששואפים למלחמת גוג ומגוג כדי שישו יחזור ומאד רציתי כבר לחזור הביתה. יכולתי כמובן לחזור הביתה בדרך ההפוכה אבל אז הייתי ממשיכה ללכת עם הבריטי החביב ולשמוע כל הדרך על בוריס ג'ונסון ועל סכנת האוונגליסטים וזה היה למעלה מכוחי. בבית באמת הסתכלתי באינטרנט וגם שמעתי חדשות כי היה כבר שמונה בערב ושום פיגוע התאבדות לא קרה וגם לא פצצה. היו מהומות בהר הבית והמשטרה ירתה גז מדמיע ומעזה ירו רקטות, ופחדתי מאד שתפרוץ גם אצלנו מלחמה, אבל לא מלחמת גוג ומגוג אלא מלחמה עם הפלשתינים שזאת לצערי סכנת המלחמה שיותר מטרידה אותי ממלחמת גוג ומגוג ומקרב מגידו בקץ הימים. בינתיים בישלתי אוכל לאושר וחיסלתי את שאריות העוגה שהכנתי לסעודת הפרידה מבתי שנסעה חזרה לבריטניה עם בעלה ובנה ובוודאי מכינה עכשיו את ארוחת הערב החביבה על נכדי הבריטי – שעועית ברוטב עגבניות וחביתה, ולא חושבת על שום מלחמה.

קופסת שוקולד

 

בדרך כלל ביקרתי אותה ביחד עם הכלב, אבל המטפלת החדשה פחדה מהכלב וטרקה לי פעמיים את הדלת בפנים. אז באתי בלי הכלב, והיא אמרה שעם הכובע והמסכה בקושי יכלה להכיר אותי. אמרתי לה שגם אני לפעמים מתקשה לזהות אנשים עם המסכה, במיוחד אנשים שאינני פוגשת לעתים קרובות. היא אמרה טוב, לנו יש היכרות רבת-שנים, ואמרתי שאכן אנחנו חברות כבר יותר מעשרים שנה, והיא חשבה שאנחנו מכירות עוד מהאוניברסיטה, ואמרתי לה שלא, שאנחנו מכירות מהשכונה. היא אמרה שאנשים מהשכונה היא מרשה לעצמה לא לזכור. היא אמרה שיש לה בעיית זיכרון ושאני אומר לה את שמי. גם בביקור הקודם היא לא הצליחה לזכור את שמי, ושאלתי את הבן שלה אחר כך אם אולי נמחקתי לה מהזיכרון והוא אמר שלא, שהיא זוכרת אותי. היא שאלה אם אני ביולוגית. היא כתבה דוקטורט בביולוגיה אבל עזבה את האקדמיה לאחר מכן. היא סיפרה לי פעם שהפרופסורית שהנחתה אותה היתה רווקה בלי ילדים וגם אחותה היתה פרופסורית רווקה בלי ילדים, והיא שמעה אותה אומרת לאחותה שלעולם היא לא תיקח אשה למחלקה שלה, כי נשים מתחתנות ויולדות, והיא החליטה מיד לעזוב את האוניברסיטה אחרי שתסיים את הדוקטורט וללדת ילדים. היא אמרה לי הרבה פעמים שאף פעם לא הרגישה אושר מיוחד חוץ מאשר כשילדה את שלושת הילדים שלה. אמרתי לה שאינני ביולוגית, שאני היסטוריונית, והיא אמרה שהמקצוע הזה רחוק מלבה. בעבר היא סיפרה לי הרבה על המורה להיסטוריה ששנאה כי אהב ללעוג לתלמידים, במיוחד לתלמיד אחד שלא הצליח להגיד "קלסיציזמוס" והיה מגמגם ומסמיק, ואני תהיתי למה צריך בכלל להגיד קלסיציזמוס, שככה אומרים בגרמנית. אחר כך המורה הזה נהיה היסטוריון מאד מפורסם אבל שמחתי שלא למדתי אצלו, למרות שידעתי להגיד קלסיציזמוס. אמרתי לה שבזקנתו הוא כתב על עיר מוצאו וזה עניין אותי כי הוא בא מאוסטרו-הונגריה כמו סבא וסבתא שלי, וכמותם התחנך בגרמנית, ולכן נהג לומר קלסיציזמוס. היא אמרה ששם העיר הזו מוכר לה, אבל שאיננה יודעת גרמנית, כי אצלם בבית דיברו רק עברית, למרות שאמא שלה באה מגרמניה. אבא שלה למד בגימנסיה עברית באוקראינה, ותמיד הקפיד לדבר עברית יפה, וגם אמא שלה למדה עברית ודיברה איתה ועם אחותה רק עברית. היא סיפרה לי הרבה פעמים על אמא שלה שגדלה במשפחה מתבוללת, אבל בעבודתה כעובדת סוציאלית פגשה פליטים יהודים שרצו לנסוע לפלשתינה והחליטה לנסוע בעצמה לבקר בפלשתינה. היא באה כתיירת ואז הכירה את אבא שלה והם התחתנו והיא נשארה בארץ, וגם שכנעה את אחיה הקומוניסט שבמקום לנסוע לרוסיה כדאי לו לבוא לארץ ולגור בקיבוץ, ובאמת הוא עלה לארץ ונהיה קיבוצניק, ואז בדיוק בליל הבדולח גם סבתא שלה הגיעה לארץ עם פסנתר שהיא ואחותה למדו לנגן עליו. הסיפור שהכי אהבתי על ההורים שלה היה שכשאמא שלה נסעה לביקור בישראל, חברה שלה ביקשה שתיקח קופסת שוקולד לקרוב משפחה שלה בתל אביב, וזה היה אבא שלה, ומאז שאמא שלה הביאה לו את קופסת השוקולד הם לא נפרדו, וגם אחרי שהיא מתה בטרם עת הוא לא נישא מחדש למרות שחי עוד עשרות שנים. אבל עכשיו היא סיפרה לי סיפור אחר לגמרי, שההורים שלה בכלל נפגשו באניה כשהם עלו לארץ, מה שהיה לגמרי בלתי אפשרי, כי אבא שלה עלה מאוקראינה ואמא שלה עלתה מגרמניה, וחוץ מזה אביה עלה לישראל עשור לפני אמה, שהיתה צעירה ממנו בלא מעט שנים. היה חבל לי שהיא שכחה את הסיפור היפה על אמא שלה שהביאה לאביה את קופסת השוקולד וככה הם הכירו ואחרי שלושה חודשים התחתנו, אבל בעיקר היה לי מוזר איך נשתל במוחה הסיפור שהוריה הכירו באניה שבה עלו כביכול שניהם יחד לארץ. אני יכולה להבין שאפשר לשכוח דברים, אבל איך אפשר לזכור פתאם משהו שלא היה. אולי זה סיפור של מישהו אחר שהיא אימצה לעצמה, כי מה שקרה באמת היא כבר לא זכרה. כשהלכתי היא אמרה שהיא שמחה מאד שבאתי כי לפעמים משעמם לה כי אף אחד לא בא או שבאים אנשים שהיא רוצה שכבר ילכו, ושאם אני רוצה שאבוא גם מחר. חשבתי שאולי היא לא זוכרת מי אני אבל זה לא כל כך משנה. אם היא שמחה שבאתי כדאי שאבוא לעתים קרובות יותר, ולכל היותר היא תחשוב שאני מישהי אחרת, אולי חברה ביולוגית שמכירה אותה מהאוניברסיטה, והיא תשמח לפגוש אותי בתור החברה מהאוניברסיטה שאני לא, אבל זה לא כל כך משנה.  

אדוה בולה / בריכה עירונית

 

"בריכה עירונית" הוא ספר עצוב. הגיבורים שלו חולמים על חיים אחרים מחייהם שלהם. הם חולמים על עבודה טובה יותר, על יותר כסף, על דירה גדולה יותר, על הגשמה עצמית, על הכרה, על חברוּת, במיוחד הם חולמים על אהבה, ודוקא כשנדמה שחלומם עומד להתגשם, שמשאת נפשם בהישג יד, הכל מתרסק בפניהם ללא תקנה. חיי האכזבות של גיבורי הספר אמיתיים עד כאב, ואי אפשר שלא להזדהות איתם, עם מי שחולמים על אהבה מנחמת אבל כלואים בנישואים מתוחים ובמריבות בלתי פוסקות עם בני זוגם, מי שחולמים על הצלחה מקצועית, אך גם בהעדר מכשולים חיצוניים הם עצמם מכשילים את עצמם, עם חוסר הסיפוק המובנה באהבות האמיתיות, בעבודות האמיתיות, בחיים האמיתיים, עם החלומות הבלתי ניתנים להגשמה בפועל, למרות שלכאורה יכלו להתגשם בקלות.

ומהי כאן הבריכה? היא מקום המפגש של הדמויות, והמקום שבו הן נחשפות זו בפני זו בגופן ולא רק בגופן, אבל היא גם זירת מאבקים ביניהן. האשה והמאהבת המתחרות על לבו של הבעל-המאהב מוצאות את עצמן במאבק על מסלול השחייה, כי הבריכה הממשית היא גם מטפורה לחיים שבהם אין מקום לשניים – או לשתיים – באותו המסלול: זו שבמים דוחקת את זו שרוצה לקפוץ פנימה, וזו שנותרת יבשה על שפת הבריכה איננה יודעת שכבר דחקה את יריבתה ממסלול החיים האמיתיים. הבריכה היא נחמה, מפלט מקשיי היומיום, ממערכות יחסים מעיקות, מקשיי פרנסה, מדירה צפופה וחונקת, אבל גם בבריכה צר המקום, גם בבריכה עומדים בתור וזוכים במסלול השחייה למחצית השעה בלבד, וגם בבריכה יש מי שמנהלים את העניינים ורודים בזולתם, מי שמזכים את עצמם על חשבון אחרים, מי שממתינים בהכנעה ומי שדורשים את המגיע להם, ומי שזוכים מן ההפקר. בבריכה כמו בחיים נוצרות חברויות, אבל החברויות האלה, כמו כל החברויות בחיים, אינן נקיות מקנאה ותחרות, שמרעילים ומפוררים אותן. אם יש בבריכה רומנטיקה, היא חמקמקה וקצרת ימים, ממהרת להיכנע בפני החיים האמיתיים שמחוצה לה. האינטימיות שכופים בגדי הים החושפניים והעירום שבמלתחה היא לכאורה הזדמנות לקרבת נפש, אבל היא כרוכה בחשיפה גופנית ונפשית אכזרית עוד יותר מזו שכופים החיים הרגילים, שבהם יכול אדם להסתתר לפחות מאחורי בגדיו. דוקא בבריכה, ובוודאי במלתחה, חשופות הנשים למבט ממוקד ואכזרי במיוחד. דבר איננו נעלם: הצלקת מהניתוח הקיסרי, תחילת ההריון, הרזון או השומן, השדיים הקטנים מדי או הגדולים מדי, הזקורים או הנפולים, מראה הערוה החשופה, פגעי הגיל או המחלה, וגם המעמד החברתי, קורות החיים שמסגירים בגד ים או מגבת תמימה לכאורה, וכאשר חודרת למלתחה מישהי שאיננה שייכת, זונה או חסרת בית שמתגנבת להנות ממקלחת בשעות הלילה, היא מצטיירת כאיום על הווית המתרחצות שמצידן מצטיירות לפתע, בשונה מחוויות המצוקה המודעות שלהן, כנציגות מובהקות של הבורגנות התל-אביבית שמרשות לעצמן מנוי לבריכה, כמי שעם כל בעיותיהן וצרותיהן מייצגות מעמד חברתי מוגדר ולאו דוקא קוסמוס עירוני שרוב נשותיו מן הסתם אינן מחזיקות במנוי לבריכה. וכך הנשים השוחות עם חלומותיהן המרוסקים הן מושא חלומותיו של המציל התקוע במשמרות הלילה, שמנסה לשוא להציל את המגבת הזנוחה של אהובתו הבלתי מושגת מידי הזונה המזהמת אותה במה שהופך לטקס חילול קודש שיכול היה לשעשע, לולא שברון לבו המאד אמיתי של מי שמקום המפלט הנחשק של זולתו הוא עבורו מקור פרנסה דחוקה.

 

אדוה בולה, בריכה עירונית, כנרת זמורה דביר, 2019   

האבולוציה של האהבה

 

על ספסלי הגינה ששופצה לאחרונה ישבו שלושה זוגות. אושר התמקם בדיוק באמצע מגרש המשחקים, בין הנדנדה למגלשה ובין עץ היקרנדה לבין קיר הטיפוס לפרחי הנינג'ה שצומחים בגינתנו, כך שהזוגות על הספסלים הקיפו אותנו מכל עבר. הזוג שישב על ספסל מעט מרוחק מאיתנו היה שקוע בעיקר באכילה. הם קנו להם ארוחה באחת המזללות הסמוכות וישבו לאכול בגינה על הספסל מתחת לעצים. הם היו מאד ענייניים ולא נגעו זה בזו וגם לא הרבו לשוחח ביניהם, רק התמקדו באכילה, וכשסיימו לאכול קמו והלכו. הסתכלתי בהם הולכים לכיוון תחנת האוטובוס והיה נדמה לי שהנער לקח את יד הנערה בידו, אבל לא הייתי בטוחה בכך. אולי ידיהם רק נגעו זו בזו במקרה כי הם הלכו במהירות, כאילו איחרו לאיזה מקום.

הזוג השני שישב על הספסל מימיני התלחש חרישית. תחילה חבק הגבר את כתפי האשה, ואחר כך חיבק אותה בשתי ידיו ונשק לה והיא התכנסה לתוך זרועותיו וכך הם ישבו חבוקים והתלחשו חרישית ורק צליל קולם נשמע כמו אוושת הרוח בענפים.

הזוג השלישי ישבו מרוחקים מעט זה מזו. הבחור ישב על הספסל כשרגליו פשוטות קדימה. הוא חלץ את סנדליו והם נחו לצדו על הקרקע. חולצתו המשובצת פתוחת הצווארון מעל מכנסי החקי הקצרים והסנדלים התנ"כיים שיוו לו מראה של מדריך בצופים. הבחורה לבשה מכנסיים וחולצה מהודרים יותר. היא הניחה את כפות רגליה על הספסל וחבקה בזרועותיה את רגליה המקופלות. היא כמעט לא זזה ודיברה בלחש. אולי לא ממש דיברה אלא ענתה לפעמים לדברי הבחור שדיבר כל הזמן ובקול רם למדי, כך שיכולתי לשמוע קטעי משפטים. היה נדמה לי שהוא נואם לה על משהו, והיא נראתה עצובה, כאילו לא באמת הקשיבה לדבריו אלא היתה מוטרדת ממשהו אחר.

ואז הגיע לגינה מישהו עם כלב שאושר מיד התחיל לנבוח עליו וגררתי אותו משם לסיבוב קצר. לא התרחקנו הרבה כי אושר ביקש במהרה לשוב לגינה. מאז שהשיפוץ הסתיים הוא מרבה לשהות בה כפיצוי על חודשי השיפוץ הממושך שמנע מאיתנו להיכנס אליה.

כששבנו לגינה הזוג המחובק כבר לא היה שם, ורק המדריך בצופים וחברתו היו שם. היא ישבה עדיין באותה תנוחה קפואה, זרועותיה חובקות את רגליה המקופלות, והוא ישב כעת מולה על קרקעו הספוגית של מגרש המשחקים ועישן בעצבנות. ראיתי את הסיגריה מהבהבת ואת העשן שהפריח מפיו, והוא כבר לא נראה כמו מדריך בצופים, אבל עדיין נראה ילד טוב, כאילו אמו כיבסה את בגדיו וקיפלה אותם ובעצם גם קנתה לו אותם בעצמה. הוא דיבר עדיין בקול רם, אבל כעת לא נאם אלא תינה את צערו:

"אני לא מבין למה באת אליי. מה רצית ממני בכלל? אחרי שאמרת שאני לא מעניין ואני לא זה ולא זה. המייל שלך זה היה הביזיון של חיי."

היא לחשה משהו אבל לא שמעתי את דבריה. היא נראתה עצובה וגם נזופה, אבל המשיכה לשבת על הספסל מבלי לזוז, עדיין זרועותיה חובקות את רגליה. הם בכלל לא נראו לי מתאימים. הוא נמוך למדי והיא די גבוהה. אולי בעצם הם היו באותו הגובה. השיער שלה היה ארוך וחלק או אולי מוחלק. השיער שלו היה מעט מתולתל, והיו לו פני ילד ותנועות של מבוגר, כאילו עישן כבר שנים רבות. היא נראתה צעירה ממנו, עדיין נערה. אבל מראה יכול להטעות. הוא המשיך לדבר. היא המשיכה להקשיב מבלי נוע ומדי פעם לחשה כמה מלים. נדמה היה שהם מסוגלים לשבת ככה שעות. איש מהם לא היה מסוגל לקום וללכת כנראה, ואולי איש מהם לא רצה ללכת, למרות שהם נראו אומללים, ובדרך מוזרה הם גם נראו רגילים איש לחברת רעהו, כאילו מדי ערב בערבו בילו יחדיו את אומללותם.

ואז אושר פשוט קם והתחיל ללכת הביתה, ולא ידעתי מה קרה בסוף. כמה עוד המשיכו לדבר. האם התפייסו או נפרדו בכעס, ואם אפשר לתקן אהבה שהתקלקלה. האם היא אהבה להקשיב לו, כשהוא דיבר ודיבר, כי נדמה היה שהוא בן הזוג שמדבר, והיא זאת ששותקת. אולי קשה לה לדבר בפניו, ובגלל זה כשכעסה עליו היא לא דיברה איתו, רק שלחה לו מייל.

אבל באותו ערב היא באה לדבר איתו, והם יצאו לדבר בגינה, כי אולי הוא גר בדירת שותפים, ואין להם פרטיות אלא ברשות הרבים. אולי לכל הזוגות שישבו בגינה אין דירה משלהם. אולי אהבה צריכה שתהיה לה דירה, ולא רק ספסל בגן.

ואולי אהבה צריכה דברים אחרים.