איריס לעאל מתבכיינת

 

אני צריכה כנראה קודם כל להסביר למה המאמר של איריס לעאל במוסף "הארץ" (24/7/26) על החרם נגד ישראל, שלצערה איננו מבחין בין תומכי הממשלה לבין אמנים וסופרים שמתנגדים לה, כל כך הרגיז אותי. קודם כל כי זה מאמר בכייני ומתקרבן ואפילו נרקיסיסטי. כולו תלונה על כך שהיא סובלת מהחרם על ישראל למרות שהיא מתנגדת לממשלה, והיא לא מתביישת להשוות את עצמה לסופרים הנרדפים בברית-המועצות שהמערב תמך בהם כחלק מהתנגדותו לדיקטטורה הסובייטית. איריס לעאל למיטב ידיעתי לא נזרקה לכלא, לא נשלחה לסיביר ואפילו לא לעוטף עזה, לא פוטרה מעבודתה ואיננה מתקשה למצוא מו"ל לספריה. יכול מאד להיות שקשה לה עכשיו לפרסם בחו"ל - אז קשה לה. שתתמודד. לרוב הסופרים העבריים קשה לפרסם גם בארץ, ולרובם אין במה בעיתון "הארץ" לילל על כך. אם עיתון "הארץ" כל כך דואג לספרות העברית, יהיה נחמד אם הוצאת שוקן תוותר על דרישת  תשלום מהסופרים כדי לקרוא את כתב ידם – רק עבור הקריאה. אני לא מדברת על תשלום עבור הוצאת הספר. לבקש תשלום עבור הוצאת ספר זה שיקול כלכלי. לבקש תשלום עבור קריאת כתב-יד שלא מחייבת לכלום זאת חזירות. והסופרים העבריים, שלא לדבר על סופרות, הרבה יותר עניים מהמו"לים, ולרובם אין אפילו משרה בעיתון "הארץ", אפילו לא בשכר העלוב שעמוס שוקן משלם לאנשים, כשהוא בכלל משלם.

אם בן אדם חושב שהחרם על ישראל מוצדק, בגלל ההרג של יותר משבעים אלף פלשתינים בעזה, אז שישלים עם זה שגם הוא נפגע במידה כזו או אחרת מהחרם, שאף אחד לא מת ממנו. בסך הכל מדובר בפגיעה מוגבלת. מעט מאד סופרים ישראלים בכלל מצליחים לפרסם בחו"ל ולהשתכר מכך, ורוב הסופרים ממילא אינם יכולים להתפרנס מספרות ורק רוצים שיקראו אותם, ובמקרה הכי גרוע הם יכולים לפרסם את יצירותיהם באינטרנט, ואם הם נורא רוצים שיקראו אותם גם בחו"ל, הם יכולים לפרסם באנגלית ואז ממילא יקראו אותם גם בחו"ל, כי כשמשהו עולה לאינטרנט, אפילו בפלטפורמה נישתית, מי שמעוניין לקרוא כבר איכשהו מגיע. כמובן כל סופר רוצה שיפרסמו אותו מו"לים נחשבים ושאולי גם ישלמו לו, אבל רוב הסופרים לא זוכים לכך וזו ממש לא סיבה להתבכיין. אם מישהו מזועזע מההרס והמוות שזרעה ישראל בעזה, ולו גם בתגובה לטבח החמאס באזרחיה, שיגלה קצת פרופורציות, ולא יתבכיין על זה שמחרימים אותו בחו"ל או שסאלי רוני לא רוצה להתראיין אצלו, או לא רוצה שיתרגמו את ספריה לעברית, או מציבה תנאים לפרסומם בעברית שבעיניי הם משפילים. אפילו אם רנדום האוז היו מסכימים לפרסם ספר שלי ולהפיץ אותו בארצות-הברית, לא הייתי מסכימה שיַתנו איתי תנאים לגבי אמונתי הפוליטית, וזה שאני חושבת שישראל התנהגה ועדיין מתנהגת בעזה בצורה נפשעת וכמעט בכל יום הורגת חפים מפשע, ממש לא שייך לעניין. יש דבר שנקרא כבוד עצמי. כבוד עצמי זה אומר שאתה לא מסכים שמישהו יתנשא עליך ויציב את עצמו כמפקח על עמדתך המוסרית, והאופן שבו אתה בוחר לבטא אותה. כבוד עצמי זה גם לא להתבכיין כשאתה סובל ממשהו שאתה בסך הכל מצדיק או לפחות מבין.

.ב"הארץ" כותבים המון על סאלי רוני, סופרת שבכלל לא שמעתי עליה ומעולם לא קראתי, שזה כמובן לא אומר הרבה. אני די זקנה והסופרות האהובות עלי הן נטליה גינצבורג ואליס מאנרו שכבר לא בחיים, ובשנים האחרונות שמחתי להתוודע לאליזבת סטראוט האמריקנית שתיבדל לחיים ארוכים. לפי מה שהבנתי סאלי רוני לא ממש מכוונת לקוראים כמוני. אבל אם הייתי נורא רוצה לקרוא אותה הייתי משיגה את הספר במקור וקוראת אותו, כפי שאני עושה בעצם כל הזמן עם סופרים שמתורגמים לעברית או שלא. אני מניחה שרוב האנשים שחשוב להם לקרוא את סאלי רוני, ושכנראה קוראים גם את עיתון "הארץ", יכולים לקרוא אנגלית, שהיא שפה שבוגרי תיכון ישראלי אמורים להיות מסוגלים לקרוא בה ספר, כך שהשאלה אם יתרגמו אותה לעברית או לא היא שאלה די שולית, וכל העניין הוא סמלי, ולכן עוד פחות ראוי לדון בו במציאות שבה חיי אדם מאוימים, ובפרט אם אתה מצהיר על עצמך כמי שאובדן חיי אדם כואב לך.

לעאל מתלוננת על כך שעמדות פוליטית הופכות לאביזר אופנתי, אבל זה טבען של עמדות פוליטיות. גם בישראל יש לא מעט אנשים שנזכרו להסתייג מנתניהו כשהפופולריות שלו שקעה בעקבות מחדל השביעי באוקטובר. גם בישראל יש אנשים, למשל כמה מכתבי "הארץ", שהתנאו בתמיכתם במפלגת מר"ץ כשהדבר נחשב לאליטיסטי, אבל כשמר"ץ המוכה נזקקה במיוחד לקולותיהם כדי לעבור את אחוז החסימה, היפנו לה עורף ורצו להצביע ללפיד, האיש שלא רצה לשבת עם הזועביז, וגם לא רצה לצאת לרחובות עם אנשים שנעמדו מול מכת"זית, והיום, אותם כתבים מטיפים מוסר לכולנו, ומסבירים איך צריך לנהוג כדי שלא נחזור על הטעויות שהם עשו, ולא הפחיתו אפילו גרם מהתנשאותם על קוראיהם ושאינם קוראיהם. אנשים אוהבים לאבזר את עצמם בלבוש אופנתי, בדעות אופנתיות, באנטישמיות אופנתית. אופנה זה דבר חשוב ומשפיע. עכשיו אופנתי בעולם להגיד שישראל מבצעת רצח עם בעזה ולכן צריך להחרים את כל הישראלים, ולא אופנתי לדבר על השואה, או על טבח השביעי באוקטובר. אופנות באות והולכות. מה שחשוב עכשיו זה להעיף את ממשלת הטבח ולהפסיק את ההרג בעזה, את פרעות המתנחלים ביהודה ושומרון ואת כל המלחמות, גם באיראן, כמובן. למען עצמנו צריך לעשות את זה, כדי שנוכל לחיות במקום אנושי. כדי שנוכל לחיות פשוטו כמשמעו. החרם בינתיים יחכה לזמן שבו נפסיק להרוג ולהיהרג.     

 

 

על חרם ועל פחד

בשבוע האחרון קראתי בעיתון "הארץ" כמה וכמה מאמרים וראיונות שגם הבטיחו חרם איום ונורא על ישראל וגם הסבירו שמי שאוהב את ישראל צריך לעשות עליה חרם כדי להציל אותה מעצמה ושבכלל רק אלה שמחרימים את ישראל באמת אוהבים אותה. אחד מהמאיימים בחרם איום ונורא על ישראל היה קומוניסט וזה גרם לי להיזכר שכבר עשו עלינו חרם איום ונורא אחרי שניצחנו במלחמת ששת הימים: ברית-המועצות ניתקה איתנו את היחסים ובעקבותיה כל מדינות ברית ורשה ניתקו איתנו את היחסים וגם צרפת עשתה עלינו אמברגו נשק. מאז אנחנו קונים נשק בעיקר מארצות-הברית והציבור הישראלי מתייחס בחשדנות לכל דבר קומוניסטי או שמאלני שנשמע לו כמו מלה נרדפת לאנטישמיות, מה שלא ממש עוזר לשמאל הישראלי לפלס את דרכו ללבבות הישראלים ולהגיע לשלטון, וכנראה שהתמיכה של עיתון "הארץ" בחרם על ישראל לא תשנה את המצב הזה. מה לעשות, הציבור בישראל לא חכם כמו עיתונאי "הארץ", והוא משוכנע שמי שמחרים אותו הוא סתם אנטישמי שאוהב להחרים יהודים. סופסוף חרם זה מושג דתי. על איראן או רוסיה או סוריה מטילים סנקציות, אבל על יהודים עושים חרם, כי הם רצחו את אלהים. בעיתון "הארץ" לא שמעו על זה, אבל יהודים פשוטים, כשאומרים להם חרם, הם שומעים במקרה הטוב "דמו עלינו ועל בנינו" ובמקרה הרע "העבודה משחררת". אלה האסוציאציות שיש ליהודים מחרם, כמובן מדובר ביהודים שהם לא מספיק חכמים לכתוב בעיתון "הארץ". אפילו יואל מרקוס שתמיד אני צוחקת כשאני נזכרת איך הוא כתב באינתיפאדה הראשונה שהארבה ממצרים לא הגיע לישראל במחאה על מדיניות היד הקשה בשטחים, כתב עכשיו שנתניהו מפחד מהחרם. אולי נתניהו מפחד. הוא מפחד מהרבה דברים, מחרם על ישראל ומהגרעין האיראני ומזה שמדינת ישראל תפסיק להתקיים. אלה כמובן דברים מפחידים לחשוב עליהם, אבל כשחושבים על ברית-המועצות שניתקה איתנו את היחסים וכל מדינות ברית-ורשה שניתקו איתנו את היחסים בעקבותיה וכולן החרימו אותנו בחרם גדול ונורא, אפילו יותר גדול מכל מה שעיתון "הארץ" וחכמיו מבטיחים לנו, חייבים להודות שבפרספקטיבה היסטורית קצת משעשע לחשוב על כל זה. אני לפחות, כשברית-המועצות התפרקה חשבתי על זה, שברית-המועצות וגם ברית-ורשה כבר אין, ומדינת ישראל ברוך השם עדיין במצב לא רע, למרות איומי החורבן הבלתי פוסקים. אני כמובן אינני מומחית להסברה כמו נתניהו, אבל אילו שאלו אותי על החרם, הייתי אומרת שברית-המועצות כבר עשתה עלינו חרם, וכל מדינות ברית-ורשה, ושמעבר לזה אין לי מה להוסיף בנידון. אני תמיד בעד למעט בדיבורים מכל סוג שהוא. זה בגלל החינוך הקלאסי שקיבלתי. הקלאסיקנים מאד העריצו את הספרטנים שאף פעם לא השמיעו מלה מיותרת. מספרים שפעם הגיעה משלחת ספרטנית לתבאי, שתושביה אהבו להאריך בדיבור. אחרי שהתבאנים נאמו את נאום קבלת הפנים, עלה ראש המשלחת הספרטנית לענות ואמר: את מה שאמרתם בהתחלה כבר שכחנו, ואת מה שאמרתם בסוף לא הבנו, כי את מה שאמרתם בהתחלה כבר שכחנו. זה סיפור שכדאי לנתניהו לזכור כשהוא מדבר. את הספרטנים אף אחד לא החרים למרות שהם היו מדינה די נוראה, כי הם דיברו מעט אבל קיימו הרבה, ופעם, במעבר תרמופילאי, הם הצילו את יוון מהפרסים. כמובן שאני מעריצה את הספרטנים גם בגלל המסורת המשפחתית שלי, שאומרת שאם אתה מצליח במשהו, עדיף להרכין ראש ולשמוח על ההצלחה בלבך ולא בקול רם, כי התפארות מביאה עין רעה. במשפחת נתניהו בוודאי אין מאמינים באמונות תפלות כאלה.  גם על זה יש סיפור ספרטני יפה שנועה מנהיים מביאה במוסף "הארץ" כהקדמה לביקורת שלה על סרט אמריקאי חדש (ומיותר, כמו הנאום בתבאי): פיליפוס השני ממוקדון, אביו של אלכסנדר הגדול, איים על הספרטנים: "אם אציג רגלי על נחלתכם, אשמיד את אחוזותיכם, אטבח בבני עמכם ואמחה את עירכם מעל פני האדמה עד שלנצח לא תהא לכם תקומה". הספרטנים ענו לו במלה אחת "אם". זה במה שנוגע להתפארויות. הסיפור הספרטני השלישי שלא קשור לנתניהו ולשום דבר, אבל אולי בעצם קשור להכל, הוא הסיפור הספרטני האהוב עלי ביותר. פעם לעגו לספרטני זקן שבא להילחם צולע. הספרטני הזקן ענה ללועגים: "אני באתי להילחם, לא לברוח." נדמה לי שרוב הישראלים, אלה שלא נוסעים לברלין ולא כותבים ב"הארץ", מרגישים ככה, גם אלה מביניהם שלא שמעו מעולם על ספרטה. מי שבא להילחם ולא לברוח, תמיד עסוק הרבה יותר בלהילחם והרבה פחות בלהתפאר או בלפחד.