מלחמת ישראל איראן בעזה

הדיון על העימות עם חמאס בעזה עוסק לרוב בטקטיקה: מה אפשר לעשות נגד העפיפונים המבעירים את שדות עוטף עזה, והאם מוצדק או לא לפתוח במלחמה כוללת בעזה. רק דבר אחד איננו נדון כלל: העובדה שחמאס מבעיר את הגבול עם ישראל בעזה וישמח לעשות זאת גם בגדה המערבית בשירותה של איראן. ישראל תוקפת שוב ושוב מטרות איראניות בסוריה, בתקוה לגרום לאיראן להסיג את כוחותיה מסוריה, שבמהלך מלחמת האזרחים המתחוללת בה כבר שנים הפכה תלויה מאד באיראן, שסיפחה אותה לתחום השפעתה. הדאגה בישראל מנוכחות איראנית, שלא לומר שליטה איראנית בסוריה, מובנת לגמרי, אבל השאלה היא כיצד נכון להתמודד איתה. ישראל מנסה להרתיע את איראן בהתקפות על מטרותיה בסוריה, ומנהיגינו טופחים לעצמם על השכם שהם מצליחים לעשות זאת מבלי שאיראן תתקוף ישירות את ישראל, לפחות מבלי שתתקוף מטרות משמעותיות בישראל. אבל מתקפת החמאס על ישראל, שהחלה עוד לפני פסח ונמשכת מאז ללא הפוגה, היא הדרך שאיראן בחרה בה כדי לפגוע בישראל ולהרתיע אותה מתקיפת מטרות איראניות בסוריה. כנגד המתקפה הדיפלומטית שישראל מנהלת, בהצלחה לא מועטה, במטרה לפגוע באיראן ולסלקה מסוריה, איראן גומלת לישראל בדחיפתה לעימות עם חמאס שבו ישראל גם סובלת מפגיעות ברכוש וגם חוטפת גינויים בינלאומיים על כך שהיא יורה ב"מפגינים בלתי חמושים", שלא זה בדיוק המצב, אבל כפי שישראל פוגעת באיראן במקומות שבהם היא חזקה: בארצות-הברית שתומכת בישראל, במימשל טראמפ שפועל לקעקע כל הסכם שברק אובמה כונן, ובזירה הסורית שבה יש לישראל יתרון אווירי, כך איראן פועלת בעזרת החמאס לפגוע בישראל במקומות הפגיעים שלה: הישובים בעוטף עזה, ומוסדות האו"ם שבהם יש רוב אוטומטי עצום לכל החלטה נגד ישראל, בלתי מוצדקת ככל שתהיה.

מסבירים לנו שוב ושוב שישראל איננה מעוניינת כעת בעימות עם החמאס בעזה, כי היא עסוקה במלחמה החשובה יותר בסוריה, אבל לא מסבירים לנו שבעצם זו אותה מלחמה, שהאינטרס האיראני והחמאסי לפגוע בנו, איננו נובע כעת רק מהמצב הקשה בעזה, אלא מכך שאיראן רוצה לגרום לנו להפסיק לפגוע במטרותיה בסוריה ולהשלים עם נוכחותה, פעילותה והשפעתה במדינה הקרועה, ששליטה עדיין נלחם להכניע בה את יריביו, והוא עושה זאת כמו אביו, באכזריות נוראה ובמחיר חייהם של מאות אלפי אנשים.

ייתכן שהפגיעה במטרות איראניות בסוריה היא כה חשובה ומוצלחת שעלינו להשלים עם תוצאות הלוואי שלה: שריפת שדות עוטף עזה וסכנת מלחמה כוללת בעזה. אבל האם ברור שכך המצב? האם התקפות ישראל על מטרות איראניות בסוריה באמת מצליחות ובאמת יש להן סיכוי להביא לסילוקה של איראן מסוריה, או שמדובר באשליה ישראלית, שתוצאתה היחידה תהיה מלחמה בינינו לחמאס בעזה שישראל איננה מעוניינת בה? האם לאיראן, שאוכלוסייתה גדולה מזו של ישראל פי עשרה, ושלמרות מצבה הכלכלי הקשה יש לה עורף גיאוגרפי רחב מסוריה ועד אפגניסטן, מרחב ששליטתה והשפעתה בו אינם מתבססים רק על נוכחות צבאית, אלא גם על קרבת הלבבות בין השיעים בלבנון והעלווים הסורים שאף הם קבוצה שיעית, לבין השלטון השיעי באיראן, ובין האוכלוסיה הפשטונית הגדולה באפגניסטן, שקרובה מבחינה אתנית לפרסים. האם יומרתו של מימשל נתניהו להכתיב למדינה גדולה פי עשרה מאיתנו ומבוססת ומקושרת היטב במרחב המזרח-תיכוני להסתלק מאיזור ההשפעה שקנתה לה בסוריה, על ידי ניצול יתרוננו האווירי לתקיפת מטרות איראניות בסוריה, האם יומרה זו מבוססת על סיכוי מציאותי להצליח, או שזו יוהרה בלבד, שסופנו לשלם עליה במלחמה נוספת בעזה? מדי יום אנו שומעים מנציגי השלטון וגם מעיתונאים המדבררים אותו מדעת או מבלי דעת שלא נחוצה לנו כעת מלחמה בעזה, כי סילוק איראן מסוריה חשוב יותר. האם לא ראוי שנדון בהתקפות ישראל על מטרות איראניות בסוריה ובסיכוייהן הקלושים להשיג את מטרתן המוצהרת? האם לא ראוי שיחד עם ההכרה באי התועלת שבסיבובי מלחמה חוזרים נגד החמאס בעזה, נדון גם בהתגרות הישראלית באיראן בשטחה של סוריה, ונשאל האם היא אכן מקדמת אותנו למטרתנו, או שזו התגרות לשמה שאין לה תוחלת, ושסכנתה להביא למלחמה עם החמאס בעזה גדולה מהתועלת שנפיק מהמשך הפצצת מטרות איראניות בסוריה, שיש בה ככל הנראה הרבה יוקרה לנתניהו הרואה את עצמו כמנהיג המערב במלחמתו באייטולות, אבל יכולתו של הצבי ישראל, שיש לו מטוסי חמקן משוכללים ואפילו פצצת אטום מבצעית – על פי פרסומים זרים – להזיז מרבצו את האריה האיראני, שהוא אריה טורף, אסון לעמו ולעולם, אבל אריה טורף וגדול מאיתנו עשרת מונים, מוטלת בספק, וראוי שתידון ותישקל ביתר רצינות.

חיבוק הדב של מימשל טראמפ לישראל

המראות שנראים כעת על כל מסכי התקשורת בעולם הם מראות פעוטות בוכים שהופרדו בכוח מהוריהם ונכלאו במתקנים אמריקאים. זהו פרצופה של ארצות הברית של דונלד טראמפ, ואני מאמינה שהפרצוף המכוער והמפלצתי הזה של ארצות הברית ייחרת בזיכרון לזמן רב. גם בארצות הברית, שבמידה רבה השלימה עם נצחונו של דונלד טראמפ, מעוררות התמונות האלה מחאה חריגה, כולל בשורות המפלגה הרפובליקנית. 

פרישתה של ארצות הברית אתמול ממועצת זכויות האדם בעיצומה של שערוריית הפרדת ילדי המהגרים מהוריהם, איננה נראית כמחאה של מדינה המקפידה על זכויות אדם כנגד מועצה של האו"ם שסטתה מן הדרך הנכונה, אלא כצעד משלים לפרישת ארצות הברית של טראמפ מן המחויבות לזכויות אדם בסיסיות ומאנושיות ברמה הבסיסית ביותר. מה לארצות הברית של טראמפ, שהרוע, הגזענות וחוסר האנושיות הם המאפיין הבולט שלה, ולזכויות אדם?

בנסיבות אלה טענתה של שגרירת ארצות הברית באו"ם ניקי היילי, שארצות הברית פורשת ממועצת זכויות האדם בגלל יחסה הלא הוגן כלפי ישראל, שמוקעת במועצה יותר ממדינות כמו איראן, סוריה וצפון קוריאה, היא יותר ניצול של ישראל ושל אהדת הציבור האמריקני האוונגליסטי לישראל, מאשר ביטוי של תמיכה בישראל. הצטיירות ישראל בעולם כחביבתו של הנשיא המנוול דונלד טראמפ איננה מחמיאה לנו, רק קושרת אותנו שלא בצדק למדיניות האכזרית של דונלד טראמפ, שאין לנו שום קשר אליה. ברכתה של ישראל לארצות הברית על הפרישה הזו אולי משמחת את הימין הישראלי, שטראמפ גורם לו להחצין את שפלותו האנושית עוד יותר מהרגיל, אבל לישראל היא איננה מועילה. לא יועיל לנו להיות קשורים בטבורנו לארצות הברית בעיצומם של הימים האלה, שבהם מעוררת ארצות הברית בלבו של כל אדם הגון דחייה ובחילה, וחזותה הסימפטית של ניקי היילי איננה יכולה לשנות זאת.

בכלל אינני משוכנעת שתכיפות הזכרת שמה של ישראל על שפתי אנשי ממשלו של טראמפ נובעת מחיבה כלפינו, כל שכן מועילה לנו. לא אהבתי שבמסע הבחירות שלו חזר טראמפ והזכיר את חומת ההפרדה שישראל בנתה כדי להגן על תושביה מטרור, מאוטובוסים מתפוצצים ומסעדות מתפוצצות, כהצדקה לשאיפתו להקים חומה בין ארצות הברית למקסיקו, חומה שבעצם כבר קיימת בחלקה, כדי למנוע הגירה מדרום אמריקה לארצות הברית. זכותה של ארצות הברית כמובן למנוע הגירה לא חוקית, אבל שתניח לנו לנפשנו. הבעיות שלנו מאד שונות משלה. האם טראמפ מבין זאת? ספק רב אם הוא מבין. השימוש התכוף בישראל כתירוץ לכל דבר, בניגוד למה שחושבים בימין,  איננו מעיד על אהבת ישראל או כבוד כלפיה, אלא על יחס לישראל כאל צעצוע שימושי, שאיננו שונה מן האופן שבו מדינות אירופה האנטישמיות בועטות בישראל בכל פעם שהן כועסות על ארצות הברית. להיות צעצוע ולהיות שק חבטות, אינם תפקידים שונים זה מזה בהכרח. אלה שני צדדים של אותה התייחסות מבזה.

גם ההרכב היהודי דתי של שליחי הנשיא טראמפ לטיפול בסכסוך הישראלי-פלשתיני, שמלהיב את הימין הישראלי ומקומם עד אין קץ את הפלשתינים, איננו נובע מאהבה לישראל או הבנה כלפיה, אלא מכך שטראמפ רואה בישראל, להבדיל ממדינות אחרות בעולם שבהן הוא מטפל בעצמו, עסק של יהודים ואוונגליסטים, שני ציבורים שהוא מעוניין באהדתם אבל רחוק מהם מרחק רב. הוא אמנם טרח וביקר בישראל ובילה בה זמן רב עם חברו הטוב בנימין נתניהו, שדאג לארחו בניגוד לפרוטוקול בבית ראש הממשלה ולא בבית הנשיא השנוא על ראש הממשלה ורעייתו, אבל את הטיפול הענייני בישראל הוא משאיר ליהודים ואוונגלים כמייק פנס, כשהוא איננו חוסך מהם את המסר שישראל לא ממש מעניינת אותו מעבר לשימוש שאפשר לעשות בה לצרכיו, ובכל עניין אחר שהיהודים האמריקאים כבר יטפלו ביהודים הישראלים, שהוא מודע לאהדתם לארצות הברית, אבל איננו מבין איך הטיפול בסכסוך הישראלי-פלשתיני מתחבר לשאר ענייני העולם. הרבה יותר מובן לו עניינה של סעודיה, כי הוא נוגע לנפט ולסחר עם ארצות הברית, נושאים שבמרכז עניינו. את הטיפול בעניינים שנתפסים בעיניו כדתיים הוא מותיר לאנשים דתיים, וזו טעות, לא מפני שהדת איננה עומדת במרכז הסכסוך הישראלי-פלשתיני. היא בהחלט עומדת במרכזו, אבל זה איננו אומר שאין לסכסוך הזה השלכות דיפלומטיות מרחיקות לכת. זהו סכסוך שמחייב טיפול דיפלומטי מיומן וסמכות של נשיא ארצות הברית, כפי שהבינו ג'ימי קרטר וביל קלינטון, שאמנם לא הצליחו לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אבל כן הצליחו לשפר את מצב היחסים בין ישראל למדינות ערב בצורה משמעותית.  

לעומת עניינם האמיתי של בני הזוג קלינטון בישראל, שהיה מבוסס על ידע ולמידה, החיבוק של דונלד טראמפ לישראל הוא חיבוק דב, שמוחץ אותה יותר מאשר מועיל לה.   

דוקא לפיד

בזמן האחרון יורדים הרבה על יאיר לפיד, וזה דוקא גורם לי לחבב אותו יותר. ליאור שליין, שהוא בן זוגה של מירב מיכאלי ממפלגת העבודה, מקדיש חלקים נרחבים מהתכנית שלו לרדת על יאיר לפיד, וגם אילה חסון ירדה עליו לפני שבוע כי הוא סירב להתראיין אצלה בתכנית בגלל ששידרו סקר מנדטים, והמצב שלו בסקרים פחות טוב מסקרים קודמים, אבל עדיין הרבה יותר טוב ממצבו הנוכחי בכנסת. גם אני חושבת שטיפשי שהוא סירב להתראיין בגלל סקר מנדטים שמערער על יכולתו לנצח את נתניהו, אבל התעצבנתי כשאילה חסון אמרה: אם אתה לא מסוגל להתמודד עם סקר מקושקש, איך תתמודד עם איומים אמיתיים כמו איראן והחיזבאללה, שזה כמו להגיד אתה לא מתאים להיות ראש ממשלה, בניגוד לנתניהו, שלו היא לא היתה אומרת דבר כזה, כי נתניהו בכלל לא חולם להתראיין אצלה או אצל כל מראיין ישראלי אחר, ואף אחד לא שואל את נתניהו איך תתמודד עם איומים אמיתיים אם אתה לא מסוגל להתמודד עם עיתונאים ישראלים ששואלים אותך שאלות קשות במקום להתחנף אליך. נתניהו שהוא ראש ממשלת ישראל ומחויב לציבור הישראלי יותר מכל אחד אחר, לא מתראיין לעיתונות הישראלית, רק לעיתונות האמריקאית, ורק עושה הצגות עם קלסרים ודיסקים, וגם את זה הוא עושה באנגלית. בכלל מדהים איך העיתונות הישראלית מתחנפת לנתניהו, וגם מתנגדיו מפארים אותו כמה הוא מצליח, ומתעלמים מהעובדה שאנחנו מצויים במצב מלחמה עם החמאס. אתמול היה יום קשה במיוחד בעוטף עזה והיו עשרים שריפות בגלל עפיפוני תבערה, אבל בקושי מתייחסים לזה בתקשורת, כאילו המונדיאל יותר חשוב מזה שתושבי עוטף עזה חיים בגיהנום, כאילו המלחמה היא רק שלהם. זה מזכיר לי את היחס בתקשורת לאינתיפאדה השנייה, כאילו זאת בעיה פרטית של תושבי ירושלים ועוד ערים שקרובות לקו התפר. אבל זאת לא בעיה של תושבי עוטף עזה אלא של מדינת ישראל, ונתניהו נושא באחריות למה שקורה לתושבי ישראל, גם אם זה קורה בחבל ארץ מבודד בדרום שרוב אוכלוסיית ישראל מנותקת ממנו, ורק התקשורת יכולה לשקף לה את המציאות כהווייתה במלוא החומרה, ובמקום זה היא דוחקת את השריפות בעוטף עזה לאחרי הדיווחים על המונדיאל. כל ההצלחות שמייחסים לנתניהו ושנתניהו עצמו מאדיר, נובעות מהמדיניות של מימשל טראמפ, שהוא נשיא מאד בעייתי, ושבכלל לא בטוח שהטיפול שלו בשאלות של פירוק הגרעין הוא נכון ומועיל. ההישג שמציינים לזכות נתניהו, שטראמפ  ביטל את הסכם הגרעין עם איראן, עלול להתגלות ככישלון, שיביא לכך שאיראן תחזור להעשיר אורניום. פירוק הגרעין בצפון קוריאה הוא רק אופציה בינתיים. כל ההתלהבות מטראמפ וכתוצאה מכך מנתניהו מבוססת על משאלות לב והתלהמות ולא על דברים שקורים במציאות.

אז האם לפיד יהיה יותר טוב? אינני יודעת. אבל גם אינני חושבת שהוא יהיה יותר גרוע, ואם יהיו לו קצת יותר מנדטים זה לא יכול להזיק. לפחות הוא פחות יהיר מאבי גבאי, שבהתחלה סתם לא התלהבתי ממנו ועכשיו אני נגעלת ממנו, ומההכפשה שהוא אירגן נגד לפיד, ומהתגובה היהירה שלו שהוא הולך לנצח. בינתיים הוא רק מצליח להבריח ממפלגת העבודה את האנשים שהצביעו למפלגה הזאת כל החיים. אבי גבאי אומר בגלוי שהוא רוצה לחקות את נתניהו, כי נתניהו מנצח, אבל הוא שוכח שנתניהו מנצח בליכוד, ומפלגת העבודה היא לא הליכוד, והבוחרים שלה הם לא בוחרים של הליכוד והם נגעלים מכל דבר שמזכיר את נתניהו, ובטח ממישהו שחוזר על ההכפשות של נתניהו את השמאל. אפילו עמיר פרץ, שמאד נגעלתי ממנו כשהוא עזב את העבודה מיד אחרי שקיבל מקום שלישי בבחירות המוקדמות לתנועה של ציפי לבני, וכשגם המפלגה הזאת של לבני התפרקה הוא חזר לעבודה, אפילו עמיר פרץ נראה לי הרבה יותר סימפטי מגבאי, וזה שגבאי אמר לו שיעזוב את המפלגה זה מרתיח, כי אפשר להגיד המון דברים רעים על חוסר הנאמנות של עמיר פרץ למפלגה ולבוחריה, אבל את כולם אפשר לומר גם על גבאי, שהשתלט על מפלגת העבודה כמו שמשתלטים על חברה בקשיים ומדבר כאילו הוא הבעלים של חברה פרטית, ולא של מפלגה אידיאולוגית. במה שנוגע לאידיאולוגיה הרי במפלגה של לפיד יש יותר אנשי שמאל מאשר במחנה הציוני של היום, שיצחק הרצוג מילא אותו באנשי אריאל שרון כמו ציפי לבני ויואל חסון, שממש אין לי חשק להצביע בשבילם. לפעמים אני חושבת, אולי בכל זאת תצביעי לעבודה למען אנשים טובים כמו איציק שמולי וסתיו שפיר, אבל אז אני רואה את אבי גבאי בטלויזיה וזה עובר לי. דוקא לפיד לא מרגיז אותי ולא מגעיל אותי, ויש לו תכונה אחת שלי אישית חשובה מאד: יש לו עמדה שלילית כלפי מנהיגים אנטישמיים ומכחישי שואה, בניגוד לנתניהו שממש נמשך אליהם בעבותות ומתקשה להיפרד מהם, ומסביר שהערבים אשמים בשואה ושהאנטישמים הם חברים שלנו. הדבר שהכי מגעיל אותי אצל נתניהו הוא החיבור שלו עם דונלד טראמפ ועם המנהיגים האנטישמיים במזרח אירופה, ואיך שהוא דוחף אותנו לזרועות המשטרים הגרועים ביותר. אולי לאנשים אחרים זה נראה כמו הצלחה דיפלומטית אדירה שמגיעים עליה שבחים. אני מעדיפה לראות את יאיר לפיד נרתע מאנטישמים, מאשר לראות את נתניהו מחבק אותם ומעתיר עליהם מחמאות.     

במכינת עלי חלומות אסורים

לפעמים מה שהכי שובר את הלב זה לא מה שמצפים. בכלל התלבטתי אם לצפות בסרט של ישראל רוזנר על המכינה בעלי, כי אפילו הצפייה בקדימונים היתה כל כך מדכאת. חלק מהדברים שאמרו שם על נשים כבר היו מוכרים לי מהחדשות, ועדיין לצפות בהם בריכוז כזה, זה אחרת מאשר כל התבטאות לעצמה. אבל מה שהכי שבר לי את הלב זאת ילדה אחת עם עיניים גדולות ותמימות שאהבה סרטים של וולט דיסני ואהבה לצייר, וחלמה להיות אנימטורית ולצייר סרטים של וולט דיסני, אבל במכינה בעלי אמרו לה שסרטים זה לא צנוע, אפילו סרטי אנימציה של דיסני זה לא צנוע. למשל טינקר בל. היא פיה, אבל היא מצויירת כמו אשה בבגד גוף, וזה לא צנוע. אז עכשיו היא מנסה להלביש את טינקר בל בחליפה של חצאית ארוכה ומקטורן עם שרוולים. טינקר בל החרדית קצת מתקשה לעוף, והיא הבינה שכל הסרטים של וולט דיסני זה לא צנוע, ושהיא לא יכולה להיות ציירת של סרטים מצוירים כי זה לא צנוע, בעצם עדיף לא לצפות בהם בכלל.

במכינה בעלי בכלל מעדיפים שאנשים לא יצפו בסרטים, כי יש בהם חוסר צניעות ושפיכות דמים ועבודה זרה, ובמכינה בעלי תמיד חושבים מה עלול להזיק, ולא מה אפשר ללמוד מדברים. הרב סדן היה מזועזע מ"רשימת שינדלר", כי היו שם סצינות מין, וגם מהספרים של עמוס עוז הוא מזועזע, בגלל שיש בהם מיניות. גם אני שנאתי את הזיות התאומים הערבים במיכאל שלי, אבל תמיד היתה לי הרגשה שכשעמוס עוז מנסה לתאר מיניות של אשה, הוא מתאר בעצם גבר, ובכלל חשבתי שסצינות המין אצלו לא הכי מוצלחות. אצל הרב סדן עמוס עוז נשמע ממש סופר פורנוגרפי. וגם הרב סדן אמר שהאנשים שקוראים את עמוס עוז מתגרשים באחוזים גבוהים. כנראה בגלל הפורנוגרפיה בספרים של עמוס עוז. או אולי בגלל הפמיניזם המרושע שגורם שנשים כבר לא תלויות בגברים. גם פמיניזם זה אסור כי אסור שנשים יהיו עצמאיות. נשים חייבות להיות תלויות בגברים, כי אם הן עצמאיות זה מקלקל את התכונות הנפלאות שיש לנשים שתלויות בגברים.

במכינה בעלי לומדים בעיקר מה אסור. למשל סרטים. הרב סדן הלך לרשימת שינדלר, והזדעזע מסצינות המין. זה מה שזיעזע אותו בסרט על השואה, שהיו שם סצינות מין. מוזר שלא היה לו שום דבר להגיד על השואה עצמה, שהיתה אירוע די פורנוגרפי. פורנוגרפיה היא חלק די מהותי בנאציזם, שהיה עסוק באובססיביות בגוף היהודי ובמיניות היהודית וראה בהם איום נורא על הנשים האריות הבלונדיניות. אבל נראה שהרב סדן קצת החמיץ את המימד הפורנוגרפי בנאציזם. הוא היה יותר מוטרד מסצינות מין רומנטיות. כאלה יש הרבה בסרטים, ולכן מעדיפים במכינה בעלי שהחניכים לא יראו סרטים בכלל, כי זה אפילו יותר מסוכן מלקרוא ספרים של עמוס עוז שגורמים לגירושים.

חשבתי שהרב סדן בוודאי לא ראה את "קבקבי עץ" של האחים אולמי. האחים אולמי הם במאי קולנוע איטלקים והם קתולים אדוקים והסרטים שלהם מאד קתולים וצנועים. אין בסרטים של האחים אולמי סצינות מין, רק רמזים צנועים, כמו הכלה שמסדרת את מיטת הכלולות למחרת בבוקר, ואחר כך בסירה נותנת יד לבעלה הטרי. אבל אולי הרב סדן היה מזדעזע מזה שהם מתפללים לישו. וגם האחים אולמי, או אחד מהם, כבר אינני זוכרת, עשה גם סרט "מאה מסמרים" עם דמות שמייצגת את ישו. הוא בחר לתפקיד שחקן ישראלי, בשביל האותנטיות, ובסרט הזה יש דוקא רמז לרומן בין ישו המודרני לנערת כפר שמייצגת את מריה מגדלנה, שזה רומן שנרמז באוונגליון של יוחנן והצית כל השנים את הדימיון הנוצרי עד לימינו אלה ולצופן דה-וינצ'י. הכנסיה הקתולית לא אוהבת את הרמזים האלה למיניות של ישו שאמור להיות אלהים, ומבחינה זו הסרט של אולמי היה די נועז.

הייתי אמורה יותר להזדעזע מזה שהתלמידים במכינת עלי שומעים כל היום הטפות מלאות דיעות קדומות מבזות על נשים והומוסקסואלים, ובאמת מאמינים בזה שלנשים אין שכל ואין רוחניות, רק רגשות ויצרים. אבל משום מה הכי ציער אותי שאסור להם לראות סרטים ואסור להם לחלום, ואסור להם לצייר ציורים לא צנועים. אני לא יכולה לתאר את החיים שלי בלי נס במילאנו ובלי גנבי האופניים ובלי חלף עם הרוח ובלי רסיסי חיים. אם היו מוציאים אותי להורג הייתי מבקשת לראות קודם את קפיטן פראקסה של סקולה, עם מאסימו טרואיזי הליצן, שאז התאהבתי בו, לפני שהוא התפרסם אחר כך בסרט הדוור. ואיך היינו מתבגרים בלי מאש, ובלי וודסטוק ובלי מצחיקונת ובלי לאדוני באהבה. היינו בכל מקום וחווינו הכל דרך הקולנוע. איזה מין נעורים עצובים יש לנערים ולנערות האלה במכינת עלי שכל היום לומדים על דברים לא צנועים, והם לא הולכים עם החברים לסרט ואף פעם הם לא ישבו בשורה ראשונה וראו את הפנים של ד"ר דוליטל רועדים על המסך. כששואלים אותם על החלומות שלהם הם מדברים על אחדות העם היהודי – חוץ מהרפורמים וההומואים והחילוניים – והבנות לומדות להיות נשים צנועות ותלויות בבעליהן, כי לגברים יש שכל ורוחניות ולנשים רק רגשות ולכן עדיף שלא יהיו להן יותר מדי חלומות. סרטים זה מסוכן, כי סרטים מעוררים באנשים חלומות, ובמכינה בעלי סרטים וחלומות אסורים.

        

לאו מסי ומירי רגב וגלריה ברבור

אני באמת לא יודעת אם מירי רגב אשמה או לא אשמה בביטול המשחק של נבחרת ארגנטינה בישראל. הרבה מביני דבר מתעקשים שהמשחק בוטל רק בגלל שמירי רגב התערבה וביקשה להעביר אותו לירושלים, ואני לא מבינת דבר, לא בכדורגל ולא בארגנטינאים, אבל נראה לי מוזר שהארגנטינאים ידעו מספיק זמן מראש שהמשחק הועבר לירושלים, אבל ביטלו אותו רק ברגע האחרון, ולא מיד כשנודע להם על ההעברה. ובכלל, אם הם לא רצו לשחק בירושלים, למה הם לא אמרו מיד שהם מוכנים לשחק רק בחיפה, ואז ככל הנראה מירי רגב היתה מתקפלת, כי היא היתה מפחדת מזעם האוהדים? הרי לא מדובר באנשים שלא יודעים לנהל משא ומתן. בכלל אני מאד חשדנית כלפי אנשים שקודם מסכימים, ואז מבטלים ברגע האחרון, אחרי שהם גרמו לאנשים להוצאות ולהכנות ולנזקים. אם לא רוצים אז אומרים מראש לא וזהו, ולא מסכימים ואז מבטלים ברגע האחרון, כשכל כך הרבה אנשים תמימים שלא עשו שום רע כבר הפסידו הרבה מאד כספים שאף אחד לא יחזיר. אני לא מוכנה להתפעל מההתנהגות של הארגנטינאים כמו כמה עיתונאים בעיתון "הארץ", שלמרות שנאתי למירי רגב הצליחו לעורר בי בחילה בהתלהבות המתרפסת שלהם מהמדינה המחליאה ארגנטינה, שמזכירה את ההתלהבות המתרפסת שלהם מהמדינה המחליאה עוד יותר גרמניה, שמה שמשותף לשתי המדינות האלה זה אחוז גבוה של נאצים ופשיסטים באוכלוסיה ובמימשל והרבה דם יהודי שפוך. מי שהוא באמת שמאלני לא מתרפס לא בפני גרמניה ולא בפני ארגנטינה, ומי שכן השמאלנות שלו מסריחה מאנטישמיות, וזה לא יותר טוב מהימניות של נתניהו שמסריחה מהברית שלו עם פשיסטים ואנטישמים ומכחישי שואה כמו ויקטור אורבן ואנדז'י דודה ודונלד טראמפ ועכשיו גם מפלרטט עם האוסטרים שיש להם מפלגה נאצית בממשלה. זה שמירי רגב גסה ודורסנית ונדחפת לכל מקום וזה שנתניהו פחדן ושקרן ומתחבא מאחורי השמלה שלה, זה נוגע להרבה דברים שקורים, אבל לא בטוח שזה נוגע לביטול המשחק של הארגנטינאים, שמי שצורך כמוני תקשורת זרה, גם אם הוא לא מבין שום דבר בכדורגל, ידע שהרבה זמן הסתובבו שמועות באירופה שאין להם שום כוונה לבוא לישראל, ולמרבה הצער השמועות האלה שהרבה אנשים ידעו עליהן וגם כתב הספורט הותיק של "הארץ" עוזי דן כתב שהשחקנים והמאמן לא רצו לבוא הנה ולחצו לבטל, למרות שגם לדעתו הם כן היו באים לשחק בחיפה, שאני לצערי לא כל כך מאמינה בזה מהסיבות שכתבתי לעיל, שבשביל זה לא צריך להבין בכדורגל, רק בהתנהגות של בני אדם. ועכשיו יש שמועות שדוקא כן הגיעו לתקשורת הישראלית, שהקטארים שילמו לארגנטינאים כדי שלא יסעו לישראל ואם זה נכון, ואם בגלל זה הם משכו את ההודעה על ביטול המשחק עד הרגע האחרון, כדי לסגור עם הקטארים על התשלום, זו התנהגות מבחילה במיוחד, ואני מקוה שזה לא נכון, אבל שמתי לב שעד עכשיו כל השמועות שהסתובבו לגבי נבחרת ארגנטינה התבררו תוך כמה ימים כנכונות, וגם השמועות על ביטול המשחק, הסתובבו כמה ימים לפני ההודעה הרשמית.

בתכנית הבוקר של מירי נבו ואור הלר בערוץ 10 מירי נבו התקשרה לאילנה רומנו, אלמנתו של אלוף הרמת המשקולות יוסף רומנו שנרצח באולימפיאדת מינכן, בגלל שמירי רגב הזכירה את הרצח בהודעה שבה היא ניסתה להדוף את ההאשמות נגדה, שלדעתי היה עוזר לה יותר לשתוק ולהתחבא, אבל זה נגד הטבע שלה. מירי נבו התכוונה כנראה שאילנה רומנו תגנה את מירי רגב על כך שקשרה את ביטול המשחק לטרור הפלשתיני באולימפיאדת מינכן, אבל אילנה רומנו אמרה דברים אחרים שהיו מטלטלים. היא אמרה שכשהיא ראתה את מדי נבחרת ארגנטינה הכאילו מגואלים בדם שהניפו המפגינים שדרשו מנבחרת ארגנטינה לא לנסוע לישראל, זה הזכיר לה את מדי נבחרת ישראל המגואלים בדם באולימפיאדת מינכן, והיא דיברה על ג'יבריל רג'וב שמתנגד בתוקף לבקשה שלה שהיא נלחמת על זה עשרות שנים, לקיים בכל פתיחת אולימפיאדה דקת דומיה לזכר הספורטאים הישראלים שנרצחו, והיא דיברה על כך שהוא טוען שהוא התנגד רק למשחק בירושלים, אבל בעצם הוא מתנגד להנציח את זכרם של הספורטאים היהודים שהפלשתינים רצחו ואילנה רומנו לא חשבה שהמקום זה מה שמשנה לו. אני חושבת שאם מישהו איבד אדם יקר בפעולת טרור או נפגע בעצמו בפעולת טרור, אני חושבת שהרבה דברים מזכירים לו את הטראומה שלו, וזה לא כל כך משנה אם זה דומה או לא דומה באופן אובייקטיבי, כי החוויה האנושית היא לא מחקר מדעי, ואנשים מרגישים כפי שהם מרגישים, ויש בישראל המון אנשים שנפגעו מהפלשתינים – העיתונאי אודי סגל נזכר בתמונה של הילד דניאל טרגרמן מנחל עוז שנהרג מפצמ"ר לבוש במדי קבוצת ארגנטינה – גם הוא היה אוהד של לאו מסי, שאנשים בישראל אפילו קוראים לילדים שלהם על שמו, שזה דבר שקשה לי לתפוס, אבל זאת עובדה. בכל זאת ארבעים ואחד מהנשאלים בסקר של מנו גבע ומינה צמח שרינה מצליח הזמינה לתכנית שלה, אמרו שהם תומכים בהקלות במצור על עזה. בכל זאת יש בישראל הרבה אנשים שמרחמים על אנשי עזה ומאמינים שאפשר לשפר את המצב ואת היחסים. אני מקוה שזה נכון, אבל אני לא יכולה לומר שאני מאד מאמינה בזה. כשהייתי צעירה הייתי הרבה יותר אופטימית, אבל עכשיו אני כבר זקנה.

בכל אופן מה שרציתי לומר למירי רגב, שעכשיו כולם יורדים עליה, הרבה יותר ממה שירדו עליה בכל הפעמים שהגיע לה הרבה יותר, רציתי להחזיר לה את השאלה שלה בחזרה: כמה אפשר להיות רעים ונבזיים? כמה את יכולה לרדוף אנשים רק בגלל שהדיעות שלהם לא מתאימות לדיעות הלאומניות התוקפניות שלך? כי בזמן שכולם דיברו על נבחרת ארגנטינה התפרסם גם שמירי רגב דרשה מהיועץ המשפטי לממשלה לקדם חקיקה שתאפשר לה לסגור את גלריה ברבור בירושלים ומקומות כאלה, שמקיימים פעילויות משותפות ליהודים וערבים ברוח שמאלנית שלא לטעמה. כשאומרים גלריה ברבור זה נשמע איזה מקום מפואר, אבל בעצם מדובר בבית קטן וישן בירכתי שוק מחנה יהודה בירושלים, שנראה כמו גן ילדים של פעם, עם חצר מגודרת, ואם לא היו עושים בו את גלריה ברבור הוא בטח היה מוזנח ונהרס. כמה אפשר לרדוף את המקום הקטן והצנוע הזה שאיננו עושה רע לאיש? אולי תעשי פעם משהו טוב, ותפסיקי לרדוף אנשים כל הזמן ולהרוס כל דבר שאת נוגעת בו? אמנם בניגוד לנבחרת ארגנטינה ולאו מסי, למעט מאד אנשים אכפת מגלריה ברבור ומהתיאטרון ביפו ומתיאטרון מידאן ומכל המוסדות הצנועים שפגעת בהם מאד ורמסת אותם בכל כוחך, ועכשיו אולי את מתכננת לרמוס אותם עוד יותר כדי לפצות את עצמך על האכזבה שהארגנטינאים הנחילו לך ושבגללה את חוטפת עכשיו בשביל כל מעשי הרשעות שלך. אולי תעשי מה שאף פעם לא עשית, במקום להתעמת ולהתגונן ולתקוף ולהאשים אחרים, פשוט תשתקי ותחשבי קצת על המעשים שלך ועל כל הרוע והעוול שעשית בכוח שלמרבה הצער ניתן לך. בן אדם יכול להשתנות ולתקן, או לפחות להפסיק להרע לאחרים, אם עוד יש לכך תקוה.  

רק נישואים אזרחיים יאפשרו שוויון

ישראלים רוצים להיות חלק מהעולם המערבי ומהדיונים המתנהלים בו, אבל ישראל איננה חלק מהעולם המערבי: היא מדינה דתית, שאנשי הדת מכתיבים חלק נכבד מהחקיקה ומאורח החיים שלה, ולכן גם אין בה שיוויון בין גברים ונשים, ואינני מתכוונת רק לשיוויון במציאות, שאיננו קיים בשום מדינה, אלא לשיוויון בפני החוק: הנישואים בישראל, שהם נישואים דתיים בלבד לפי השתייכותו הדתית של האדם, רואים באשה סוג של רכוש שהגבר רוכש לעצמו, ולא אדם שוה זכויות לגבר. לכן מרגע שאשה נישאה לבעלה, היא איננה יכולה להשתחרר מהנישואים ללא הסכמת הבעל או הוכחה מעל לכל ספק שהבעל איננו בין החיים. בכל מקרה אחר האשה משועבדת לבעלה לכל ימי חייה ללא מוצא, ואיננה יכולה להינשא או ללדת ילדים לאחר, שכן הם ייחשבו לממזרים והיא תיחשב אסורה לבעלה ולבועלה. בישראל אין נישואים אזרחיים, ולכן בני זוג בני דתות שונות אינם יכולים להינשא בה. כדי להינשא בישראל נדרש אחד מבני הזוג להמיר את דתו לזו של בן הזוג השני. לרוב זו האשה שמתגיירת או מתאסלמת כדי להינשא ליהודי או למוסלמי. הרכוש מתאים את עצמו לבעליו המיועד.

כעת מונהגים בכל העולם המערבי נישואים חד-מיניים, וגם בישראל רבים חפצים בכך, והדרך לאפשר לזוגות חד-מיניים להינשא היא להנהיג בישראל סופסוף נישואים אזרחיים, שאינם פעולה דתית אלא פעולה אזרחית, שאפשר להכפיף לעקרון השיוויון. בכל העולם המערבי קיימים נישואים אזרחיים מזמן, ולכן אין בעיה מיוחדת להרחיב את תחולתם גם לנישואים חד-מיניים. בישראל יש רק נישואים דתיים שמבזים את האשה, מחייבים אותה לשמוע הטפה של רבנית שתאיים עליה שאם לא תשמור את דיני הנידה בגרסתם המחמירה בעלה יעזוב אותה וידבוק באחרת – כך חוויתי אני לפני למעלה מארבעים שנה, ולתדהמתי אני שומעת מדי פעם מכלות צעירות שדבר לא השתנה. אחר כך שולחים את הכלה לטבול במקוה כדי שהבלנית תבדוק את ניקיונה, שהרי אשה היא דבר מזוהם וטמא שיש לטהרו עבור הגבר שהוא טהור מעצם ברייתו, ולכן איש איננו שולח אותו להתרחץ ואיש איננו בודק אם הוא נקי. ורק אז מרשים הרבנים לכלה להיכנס לחופה, כדי שתשמע כמה הבעל מוכן לשלם לאביה תמורתה וכדי שמכירתה משעבוד האב לשעבוד הבעל תיחתם בשבירת כוס. זה המצב בישראל וכל פרט בתהליך המביש הזה נועד לבטא את העובדה שנשים הן יצור נחות ולא אדם שווה-זכויות שמתקשר בהסכם לחיים משותפים, כפי שקורה במדינות מתוקנות. אי אפשר להגיע לנישואים חד-מיניים מבלי לכונן קודם כל נישואים כלליים שמהווים התקשרות מרצון בין שני בני אדם שווים ואוטונומיים, ולא טקס מכירה או שעבוד של אדם ממין נקבה לאדם ממין זכר, שאלה הנישואים היהודיים, ולכן מדינת ישראל שיש בה רק נישואים דתיים איננה יכולה להתקדם התקדמות נוספת בדיני המעמד האישי מבלי לשבור את המונופול הדתי והכפייה דתית של נישואים דתיים בלבד על ציבור שאיננו מעוניין בהם. אבל בישראל כמו בישראל, אפילו השמאלנים והליברלים המובהקים ביותר, אינם מסוגלים להשתחרר מן השליטה החונקת של הממסד הדתי שהפך תכלית לעצמה ומפרנס את המגזר הדתי על חשבון משלם המסים שכלל איננו מעוניין בו. לכן מציעים מיני הצעות עוקפות: ברית הזוגיות, למשל, שהוצעה בעבר כדי לאפשר לעולי ברית המועצות שלא היו בידיהם הוכחות נחרצות ליהדותם להינשא בארץ, אבל בסופו של דבר נגנזה, מכיוון שהממסד הדתי איננו מעוניין לוותר על מעמדו ועל הכנסותיו, ולכן דוחה כל הצעה לשינוי. התוצאה היא שרוב האנשים מוותרים על העדפותיהם ונישאים אצל רב, והמיעוט שאיננו מוכן להינשא בנישואים דתיים או מנוע מהם, נוסע למדינות אחרות כמו קפריסין או צ'כיה, שאצלן רשאים גם זרים להתחתן.

כעת לאור סקר שהוכיח כי רוב מוחלט של הישראלים תומך בנישואים חד-מיניים, שוב עלה רעיון ברית הזוגיות, שמראש אומר: נישואים אזרחיים שוויוניים לא ננהיג כאן, כי אנחנו מפחדים מהחרדים, לכן גם נישואים חד-מיניים לא ננהיג כאן, כי אנחנו מפחדים מהחרדים. מה כן? חוזרים לרעיונות כמו ברית הזוגיות שמראש תחול רק על מי שאין להם אפשרות נישואין חוקית במדינת ישראל. למה, למה אין מנהיגים בישראל נישואים אזרחיים שוויוניים? כדי לא לפגוע בממסד הדתי כמובן, ובפרנסתו מעריכת חתונות דתיות לאנשים לא דתיים. אפילו השמאלנים הנמרצים ביותר מקפידים לא להתעמת ישירות עם החרדים, ולא למנוע את הכפייה הדתית על רוב תושבי ישראל שאינם מעוניינים בה. במקום שחברי כנסת מהשמאל ידפקו על השולחן ויצעקו לשמיים: נישואים אזרחיים, מחפשים איזו תחבולה שתאפשר לקיים נישואים לקבוצות שחסומה בפניהם האפשרות לנישואים דתיים, שאז ממילא לא ייגרם לממסד הדתי הפסד סמכויות וממון, שכן מדובר באנשים שממילא הוא איננו מחתן. אבל ברית זוגיות איננה נישואים, והנהגתה לא תרחיב את הזכות לנישואים, אלא תיצור קטגוריה של נישואים סוג בי, או מעין-נישואים, סוג של ידועים בציבור, ובכך רק תדגיש את היות הנכללים בקטגוריה זו מופלים לרעה. אם ישראל רוצה להשתייך לעולם המערבי ולא לפגר אחריו, היא צריכה להפסיק עם התחבולות ודרכי העקיפין ולאפשר לאזרחיה את הזכות הבסיסית להינשא בנישואים אזרחיים שאינם תלויים בממסד הדתי, ואז יהיה אפשר להרחיב את הזכות הזאת למגזרים נוספים, כי היא לא תהיה תלויה באיסורים הדתיים. כל עוד הציבור בישראל כפוף לממסד הדתי ולדיניו והלכותיו, ישראל תמשיך להיות תיאוקרטיה לא-שוויונית, ללא שוויון בין גברים לנשים וללא שוויון בין אדם לאדם. 

פרנץ קפקא / רישומי יומן מיוני-יולי 1916

היום, ה-3 ביוני, הוא יום מותו של פרנץ קפקא בשנת 1924. אני מתרגמת כאן את רישומי היומן של קפקא מן ה-19 ביוני 1916 ועד ה-22 ביולי אותה שנה. בחרתי דוקא בקטעים אלה מפני שהם כוללים שני טקסטים , שתי שורות ב-14 ביולי וטקסט ארוך ושלם יותר ב-19 ביולי שאפשר לדבר עליהם כעל שירים של קפקא. למרות האופי המאד פיוטי של כתיבתו, קפקא מיעט מאד לכתוב שירה ממש. בעבר הבאתי כאן שלושה שירים, או קטעי שירים, של קפקא ממחברות האוקטבו, שלאה גולדברג תרגמה לעברית, שכמו הטקסטים השיריים שלהלן תוכנם הוא קינתי, אפוקליפטי, לא חרוז ולא מאד מהוקצע אך עז רגש ועז ביטוי. אבל ערכם של הקטעים האלה הוא אולי דוקא ברישומי היומן בעלי האופי הוידויי, ובמיוחד בקטעים הסיפוריים המורבידים, שלמרות היותם קצרים, הם חושפים הן את נפשו המיוסרת של קפקא והן את עוצמתו כסופר, ופה ושם מבליח גם חוש ההומור המריר שלו.

19 ביוני

לשכוח הכל. לפתוח חלון. לרוקן את החדר. הרוח נושבת דרכו. רואים רק את הריקנות, מחפשים בכל הפינות ולא מוצאים.

עם אוטלה [אחותו הצעירה]. היא באה מן המורה לאנגלית. על גדת הנהר. גשרי אבן, חתיכה קטנה של נוף, גשרים חדשים, הביתה. פסלי קדושים מרגשים על גשר קרל. אור הערב הראוי לציון של עונת הקיץ בריקנות הלילית של הגשר.

שִׂמְחָה על שחרורו של מכס. האמנתי שיש אפשרות, אבל כעת אני רואה אותה בפועל. בשבילי כעת שוב לא.

והם שמעו את קול אלהים של ה', שהלך בגן, כי היום נהיה קריר.

שלוות אדם וחוה.

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.

זעם האל נגד משפחת האדם.

שני העצים.

האיסור הלא מנומק.

הטלת העונשים על כולם (הנחש, האשה והגבר).

ההעדפה של קין, כי באמצעות דבריו [לאל] הוא עדיין נושא חן.

האנשים אינם רוצים יותר להיענש ברוחי.

באותה עת החל האדם להטיף בשם האל.

ומכיוון שניהל חיים אלהיים, לקח אותו האל ומאז הוא לא נראה עוד.

3 ביולי

יום ראשון במארינבד [עיר מרחצאות] עם פ. [ארוסתו פליצה באואר] דלת ליד דלת. משני הצדדים מפתח.

שלושה בתים דחקו זה את זה ויצרו חצר קטנה. בחצר הזו התמקמו בסככות עוד שני בתי מלאכה. ובאחת הפינות נצבה ערימה גבוהה של תיבות קטנות. בלילה סוער במיוחד – הרוח הדפה את כמויות הגשם מעל הנמוך בבתים ישר לחצר – שמע סטודנט, שעוד רכן על ספריו בעליית הגג, קול נהי רם מן החצר. הוא היטה אוזן, אבל היתה דומיה, דומיה ממושכת. "בוודאי טעות", אמר הסטודנט לעצמו והחל שוב לקרוא, "אין שום טעות", ממש כך התחברו להן לאחר שעה קלה האותיות בספר. "טעות", הוא חזר, וסייע לשורות שאיבדו את שלוותן באצבע המורה שלו, שהסיע לאורכן.

4 ביולי

התעוררתי נעול בין ארבע דפנות של גדר קרשים, שאיננה מותירה מקום ליותר מצעד לאורכה ולרוחבה. ישנן מכלאות דומות, שבהן נדחסות הכבשים בלילה, אבל הן אינן כה צרות. השמש האירה בקרניה ישירות עלי. כדי להגן על ראשי לחצתי אותו אל חזי וקרסתי שם בגב כפוף.

מה אני? אני מסכן. הברגתי שני קרשים קטנים מול רקותי.

5 ביולי

מועקת החיים ביחד. נכפות עלי זרות, חמלה, תשוקה, פחדנות, גנדרנות, ורק במעמקים אולי פלג צר שראוי להיקרא אהבה, בלתי נגיש לחיפוש, מבזיק פעם מרגע לרגע.

פ. המסכנה.

6 ביולי

לילה אומלל. חוסר יכולת לחיות עם פ. אי יכולת לשאת חיים משותפים עם כל אדם שהוא. לא ההתמשכות של החיים המשותפים, ההתמשכות של חוסר היכולת לא להיות לבדי. אבל בנוסף: הטיפשות של ההתמשכות, לקבל את הדין ולבסוף להבין. לקום מן הארץ. היצמד לספר. אבל שוב: נדודי שינה, כאבי ראש, לקפוץ למטה מהחלון הגבוה, אבל על הקרקע שהתרככה מהגשם, שעליה החבטה לא תהיה קטלנית. מתהפך בלי סוף בעיניים עצומות. שיופיע משהו! שדה ראייה פתוח.

רק הברית החדשה רואה – אין עוד מה לומר על זה.

חלום על ד"ר ה., יושב מאחורי שולחן הכתיבה שלו, איכשהו בה בעת שעון וכפוף, עיניים בהירות מימיות, מוביל באיטיות ובדיוק בדרכו קו מחשבה בהיר. אפילו בחלום אני שומע בקושי משהו מדבריו, עוקב רק אחרי השיטה שעליה הם מתבססים. גם אשתו היתה לצדו, היא נשאה הרבה חבילות, ושיחקה באופן מדהים באצבעותי. חתיכה מהפרוה העבה של שרווליה נקרעה. שרוולים אלה, שזרועותיה תפסו את חלקם הקטן, היו מלאים בתותים.

קשה לתאר עד כמה לא היה אכפת לקרל שילעגו לו. איזה מין בחורים היו אלה ומה הם ידעו. פרצופים אמריקנים שטוחים עם שניים שלושה קמטים, אבל אלה חרושים לעומק ולרוחב במצח או בצד האף והפה, אמריקנים ילידים, שכדי לברר את טיבם די להכות בפטיש על מצחיהם המאובנים. מה הם ידעו...[אולי קטע לרומן "הנעדר"?]

במיטה שכב חולה קשה. הרופא ישב ליד השולחן הקטן שנדחף אל המיטה והתבונן בחולה, שהביט אליו. "אין ישועה" אמר החולה, לא כשאלה, אלא כאילו ענה. הרופא פתח מעט חיבור רפואי גדול, ששכב בקצה השולחן, הסתכל בחטף ממרחק ואמר, סוגר את הספר: "ישועה מגיעה מברגנץ", וכשהחולה עצם מיוגע את עיניו, הוסיף הרופא: "ברגנץ בפורארלברג [מחוז באלפים האוסטרים]". "זה רחוק", אמר החולה.

קחיני בזרועותיך, אלה המעמקים, קחיני למעמקים, אם את מסרבת כעת אז מאוחר יותר.

קחיני, קחיני, סבך של טיפשות וצער.

הכושים יצאו מן השיחים. סביב המוט המוקף שרשרת כסף הם יצאו במחול. הכומר ישב בצד. מקל קטן הורם אל הגונג. השמים היו מעוננים, אך שלווים וללא גשם.

מעולם לא הייתי, חוץ מאשר בצוקמנטל [עיירת נופש הררית בצ'כיה], באינטימיות עם אשה. ועם השוויצרית בריבָה [עיירה ליד טרנטו, בטירול האיטלקית]. הראשונה היתה אשה, אני נבער מדעת, השנייה ילדה. אני לגמרי מבולבל.

13 ביולי.

ובכן היפתח. האדם יוצא החוצה. נשום את האוויר והשקט.

זה היה בית קפה במרחץ-מרפא. אחר הצהרים ירד גשם, לא הופיע שום אורח. רק לקראת הערב אורו השמיים, הגשם פסק אט אט, והמלצריות החלו ליבש את השולחנות. בעל הבית עמד תחת הקמרון וציפה לאורחים. בעצם בא אורח במעלה הדרך ליער. הוא נשא על כתפיו בד פלנל ארוך-גדילים, ראשו נטה אל חזהו, ובכל צעד הציב את מקלו בידו הפשוטה הרחק מגופו על הקרקע.

14 ביולי

יצחק מתכחש לאשתו בפני אבימלך, כמו אברהם לפניו. בלבול עם הבארות בגרר. חזרה על נוסח.

[ראו רשימתי : אברהם ושרה ומלך: התנ"ך כאסופת סיפורים].

חטאי יעקב. גזירת הגורל של עשו.

שעון מצלצל ברוח עכורה.

הקשב לו כשתיכנס הביתה.

[כאן הופיע ביומן ציור המרמז לעקידת יצחק].

15 ביולי

הוא חיפש עזרה ביערות, הוא קפץ כמעט דרך רכס ההרים, הוא חש אל מקורותיהם של הפלגים שנקרו בדרכו, הוא היכה באוויר בידיו, הוא נשם דרך אפו ופיו.

19 ביולי

חולם ובוכה, גזע אומלל,

אינו מוצא דרך, אבדה לו דרכו.

כאב! זו ברכתך בערב, כאב! בבוקר.

איני רוצה דבר, רק להשתחרר,

ידי המעמקים שנמתחות,

לוקחות אותי, חסר האונים, מטה.

אני נופל בכבדות לידים המצפות לי.

מהדהדת קינת ההר במרחק

דיבור איטי. אנו מאזינים.

אוי, הם נשאו, מגלים את הגיהנום,

העוויות נסתרות, הגוף נלחץ צמוד לעצמו.

רכבת ארוכה, רכבת ארוכה, נושאת את הבלתי-מוכנים.

הליך שיפוטי מיוחד. הנידון למות נדקר שם למות בחדרו על ידי תליין ללא נוכחות אנשים נוספים. הוא יושב ליד שולחנו ומסיים את המכתב שבו נאמר: את אהובה, את מלאך, איפה את מרחפת, מבלי דעת, בלתי נגישה לידי הארצית...

20 ביולי

מארובת השכנים הופיעה ציפור קטנה, החזיקה את עצמה חזק בקצה הארובה, הסתכלה סביבה, התרוממה ועפה. לא ציפור רגילה שעפה מן הארובה. מחלון הקומה הראשונה הביטה ילדה לשמיים , ראתה את הציפור מתרוממת וקראה: "שם היא עפה, מהר, שם היא עפה", ושני ילדים נדחקו לצדיה, כדי שגם יראו את הציפור.

חנני, אני חוטא עד קצות הוויתי, אבל לא היו לי כשרונות בזויים לגמרי, יכולות טובות קטנות, זלזלתי בהם, ישות בלתי מחונכת כפי שהייתי, כעת קרוב לקצי, בדיוק בזמן שבו הכל יכול היה להשתנות עבורי לטובה. אל תדחקני לאבודים. אני יודע שזה מגוחך, מרחוק וכבר אפילו מקרוב אהבה עצמית מגוחכת, שמדברת על כך, אבל כל עוד אני חי, יש לי גם אהבה עצמית של אנשים חיים, ואם החי איננו מגוחך, אז גם התבטאויותיו ההכרחיות אינן. דיאלקטיקה עלובה! אם הנני נידון, אינני נידון רק לקץ, אלא גם להתגונן עד הקץ.  

בבוקר השמשי לפני עזיבתי נדמה לי שאת רוצה לעמוד לצדי. קיויתי. עד כה תקוות שוא.  

ומה שאני מתלונן הוא מבלי להיות משוכנע, אפילו ללא צער אמיתי, מיטלטל כמו עוגן של ספינה טרופה הרחק מעל המצולות שיכלו לעוצרו.

תן לי רק שלוה בלילות – תלונה ילדותית.

21 ביולי

הם קראו לנו. זה היה יפה. קמנו, האנשים השונים ביותר, נאספנו לפני הבית. הרחוב היה שקט, כמו בכל בוקר. שוליית אופים הניח את סלו והביט בנו. כולם רצו במורד המדרגות צפופים בזה אחר זה, דיירי כל שש הקומות התערבבו אלה באלה. אני עזרתי לסוחר מהקומה הראשונה ללבוש את אדרתו, שעד כה נסחבה מאחוריו. הסוחר הזה הנהיג אותנו, זה היה נכון, לרוב הוא היה פתוח לעולם יותר מכולנו. תחילה הוא הורה לנו להצטופף יחד, הורה לבלתי רגועים ביותר להירגע, את כובעו של פקיד הבנק, מכיוון שהיטלטל כל העת, הוא לקח וזרק לצדו השני של הרחוב, כל ילד נתן את ידו לאחד המבוגרים. 

    

22 ביולי

הליך שיפוטי מיוחד. תליין ידקור את הנידון למות בתאו, מבלי שאנשים אחרים יורשו לנכוח שם. הוא יושב ליד השולחן ומסיים את מכתבו או את סעודתו האחרונה, דופקים בדלת, זה התליין. "האם אתה מוכן?" הוא שואל. שאלותיו והוראותיו הוכתבו לו על פי התוכן וסדר השורות, הוא איננו יכול לסטות מהן. הנידון, שתחילה זינק ממקומו, מתיישב שוב, בוהה לפניו או מליט את פניו בידיו. מכיוון שהתליין איננו מקבל תשובה, הוא פותח את משטח ארגז הכלים שלו, בוחר את הפגיון ומנסה להשחיז מעט את להביו רבי הפנים. כבר מאד חשוך, הוא מציב פנס כיס קטן ומדליק את האור. הנידון מפנה את ראשו בחשאי לתליין, אבל כשהוא מבחין במלאכתו, הוא מתחלחל, מסתובב שוב ולא רוצה לראות יותר. "אני מוכן", אומר התליין לאחר זמן מה.

"מוכן?", זועק הנידון כשואל, מזנק ורואה כעת את התליין. "אתה לא תהרוג אותי, לא תניח אותי על המשטח ותדקור אותי למות. הרי אתה בן-אדם, אתה יכול להוציא להורג על הבמה עם עזרה ועם פקידי בית המשפט, אבל לא כאן בתא, בן-אדם בין בני-אדם". ומאחר שהתליין רכן בשתיקה על ארגז הכלים, הוסיף הנידון בשלווה: "זה בלתי אפשרי". ומכיוון שגם כעת המשיך התליין לשתוק, הוסיף הנידון: "בדיוק מכיוון שזה בלתי אפשרי, הנהיגו את ההליך השיפוטי המיוחד הזה. הטקס עוד נשמר, אבל עונש המוות לא יתבצע עוד. תעביר אותי לכלא אחר, שם אשאר כנראה עוד זמן רב. אבל לא יוציאוני להורג." התליין הוציא פגיון חדש עטוף צמר גפן ואמר: "אתה חושב על האגדה, שבה הוטל על אחד המשרתים לנטוש ילד, אבל הוא לא ביצע זאת, אלא העדיף למסור את הילד לסנדלר להתלמדות. זאת אגדה, אבל כאן אין שום אגדה." [נוסח סיום שונה לרומן "המשפט"?]


ביום חמישי ה-21 ביוני, שמונה בערב, ארצה על תרגומי לקובץ "אמן רעב" של קפקא בחנות הולצר ספרים, רחוב יפו 91 ירושלים. המתעניינים מוזמנים.