מה רוצה פוטין

 

בעקבות התביעה של ממשלת רוסיה נגד הסוכנות בטענה שהפרה את החוק הרוסי חזרה ועלתה בתקשורת השאלה מה רוצה פוטין. ובכן, פוטין ייעד לישראל את התפקיד שמקובל לייעד לה מאז השואה: הוא רצה שישראל תאשר את טענתו שאוקראינה היא מדינה נאצית, ושהניסיון הרוסי להשתלט עליה הוא מלחמה בנאצים. פוטין ייעד לישראל תפקיד מפתח בתעמולה הרוסית להצדקת ההתנפלות על אוקראינה ופשעי המלחמה שרוסיה מבצעת נגדה. ציפיותיו המופרכות נסמכו על שני אדנים: האחד, שאוקראינים רבים אכן שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת הקהילות היהודיות שחיו באיזורים שלפני מלחמת העולם השנייה השתייכו לפולין וכיום שייכים לאוקראינה, והוא חשב שדי בכך כדי לעורר ביהודים עוינות לאוקראינה המותקפת, והשני, שאכן היו לפוטין הצלחות מסוימות להחדיר לישראל שתחת שלטון נתניהו נרטיבים רוסיים אנטי-פולניים, כאשר אחד מהאוליגרכים המקורבים אליו מימן כנס פרו-רוסי במוסד "יד ושם". נתניהו, בעצמו מכחיש שואה שהכריז ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" ואילץ את אנגלה מרקל, אז ראשת ממשלת גרמניה, להעניק לו שיעור בהיסטוריה, מעולם לא היסס לסלף ולעוות את זכר השואה, אם בהצהרה המבישה שעליה חתם לבקשת הפולנים, ובה תוארו הפולנים כקרבנות שנאה ושואה ממש כמו היהודים וכמי שכל מעייניהם היו נתונים להצלת יהודי פולין מידי הנאצים, תיאור שלא בדיוק תאם לעובדות ההיסטוריות, ואם בהתרועעותו עם רודנים אנטישמיים ומכחישי שואה כמו ולדימיר פוטין וויקטור אורבן, ולכן בתעמולת הכחשת השואה, שבמסגרתה מנסים גורמים אנטישמים ואוהדי הנאצים באירופה לגייס את ישראל כדי להלבין את דיעותיהם ואת פשעיהם, נודע לנתניהו תפקיד פעיל במיוחד, שלו היתה ישראל מדינה נורמלית, היה די בכך להרחיקו מכל תפקיד ציבורי במדינת היהודים, אבל כידוע לא זה המצב. כמובן שבשום מקרה ישראל לא היתה יכולה לתמוך בטענות רוסיה שההתנפלות הנפשעת שלה על אוקראינה היא מלחמה בנאציזם. רבים יותר חשים שדוקא פוטין שהתנפל על אוקראינה ללא כל הצדקה, מפציץ בתי חולים ובתי ספר ושכונות מגורים, והורג ילדים וזקנים ללא הבחנה, מזכיר להם את היטלר, גם אם כל השוואה לנאצים איננה עומדת בקני מידה היסטוריים ולוקה ברדידות ובוולגריות.

פוטין בוודאי נחרד מכך שישראל לא רק סירבה לאשר את טענתו שהשלטון האוקראיני הוא נאצי, אלא שיאיר לפיד גינה את פשעי המלחמה הרוסים והטבח שטבחו הרוסים באזרחי בוצ'ה. כעת יש מי שתוקפים את לפיד על שאמר את הדברים, אבל אני אינני חושבת שצריך לגנות אמירת אמת, מה גם שפוטין היה כועס על ישראל בכל מקרה, מפני שישראל לעולם לא היתה מספקת את השאיפה הרוסית לקבל מגורמי שלטון ישראלים גיבוי מלא ונלהב להתנפלות על אוקראינה ולרצח אזרחיה. אין זה מקרה שגם הרוסים וגם האוקראינים תקפו את ישראל. אנטישמים תמיד חושבים שמותר להם לדרוש מישראל דרישות כאילו היהודים חייבים להם משהו. כאשר זלנסקי התלונן שישראל איננה עוזרת לו מספיק, נהג גם הוא לא כיהודי אלא כנשיא אוקראינה האנטישמית, ולא התבייש לטעון שהאוקראינים הצילו את היהודים בשואה, מה שעובדתית רחוק מאד מהאמת ההיסטורית. המצב של ישראל במלחמת רוסיה-אוקראינה הוא ששני הצדדים לוקים באנטישמיות קשה ומצפים שישראל תמלא את כל ציפיותיהם המופרכות, כאילו יכולה מדינה קטנה במזרח היכון שבעצמה נאבקת באינספור בעיות בטחוניות לפתור את כל בעיות העולם. שלא במפתיע גרם הדבר לכך שבתחילה חיזרו שני הצדדים אחרי ישראל, אבל במהרה נכזבו ציפיותיהם המופרכות והם פנו להתקפה עליה.

מכיוון שישראל תותקף ונגד גורמים ישראלים ויהודים יינקטו צעדים עוינים בלי קשר למה שישראל תעשה, מוטב כבר להגיד את האמת ולגנות את פשעי רוסיה באוקראינה, וצריך לסייע לאוקראינים מפני שהם מותקפים באכזריות – הממשלה יכלה לפחות לרסן את רשעותה הבלתי נתפסת של שרת הפנים איילת שקד שממררת את חיי הפליטים המגיעים לישראל וממציאה ללא הרף איסורים והגבלות חדשים בתקוה להניס אותם מישראל, שבכך היא מצליחה בהחלט להבריח מכאן עולים פוטנציאלים. אין זה אומר שצריך להיענות לכל בקשה של אוקראינה, אם מדובר בבקשות בלתי סבירות, או להסכים להתקפות על ישראל בטענה שהאוקראינים כביכול הצילו את היהודים בשואה, שכאלה היו למרבה הצער רק מעטים. צריך להתנהג באנושיות ובהגינות ולומר את האמת, מה גם שבכך אנו מתייצבים לצד ארצות-הברית, המדינה היחידה שבאמת תומכת בישראל ומגינה עליה, ואם פוטין ינסה לפגוע בישראל או בגורמים יהודים בגלל דברי אמת שאמרו פוליטיקאים ישראלים, צריך לעמוד על צדקתנו ולא להירתע.

ראו גם: נאום זלנסקי, המלחמה באוקראינה, ישראל וזכר השואה 

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

עודה, חד"ש והקשר הרוסי

 

בקיץ 1968, כשמדינות ברית ורשה ובראשן ברית המועצות פלשו לצ'כוסלובקיה כדי לדכא בכוח את הפריחה הדמוקרטית שכונתה "האביב של פראג", הייתי בת שתים-עשרה, ואני זוכרת היטב את ההלם למול הפלישה הזאת. "להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה", אמר אבי. "מילא טנקים רוסים, אבל להכניס טנקים גרמנים לצ'כוסלובקיה?" בחדשות הבוקר דיבר איש המפלגה הקומוניסטית הישראלית וולף ארליך, במבטאו הייקי הכבד, והצדיק את הפלישה. את דבריו אינני זוכרת, רק את זעמו של אבי שנהנה לחקות בבוז מופגן את המבטא הייקי הכבד. המפלגות הקומוניסטיות הגדולות של איטליה וצרפת גינו בתוקף את הפלישה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה אולי היחידה במערב – בוודאי אחת הבודדות – שתמכו בה. שום מפלגה קומוניסטית במערב לא היתה קשורה בטבורה לברית המועצות כמו המפלגה הקומוניסטית הישראלית. יותר משהיתה מפלגה קומוניסטית אידיאולוגית היתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית זרוע תעמולה של ברית המועצות.

ברית המועצות התפרקה ואת מקומה תפסה רוסיה, עדיין מעצמה, אך קטנה וחלשה בהרבה מברית המועצות. הקומוניזם ננטש, אבל המפלגה הקומוניסטית הישראלית בכל גלגוליה - מק"י, רק"ח, חד"ש העצמאית וחד"ש כפלג ברשימה המשותפת, עודנה נאמנה לרוסיה. בכדי להבין נכונה את דבריו הקשים של איימן עודה נגד שירותם של ערבים אזרחי ישראל בכוחות הביטחון, צריך לזכור את הנאמנות הזו, שבאה לידי ביטוי לאחרונה בסירובם של חברי הרשימה המשותפת להאזין לנאומו של נשיא אוקראינה זלנסקי לחברי הכנסת. אנשי חד"ש הסבירו שתמיכה באוקראינה תסייע בסופו של דבר לימין הקיצוני, טענה שמקבילה באווילותה לטענתו של פוטין שהתקפתו הנפשעת והאכזרית על אוקראינה נועדה להילחם בנאציזם.

זיהויה ההיסטורי של רוסיה עם הקומוניזם הוא אכן מתעתע, אבל ולדימיר פוטין הוא משענתם ותומכם של כל אנשי הימין הקיצוני והלאומני במערב ובמזרח גם יחד. ידועה תמיכתו של פוטין בטראמפ, חביבם של הנאצים האמריקנים, אך פוטין תומך כבר שנים, פוליטית וכלכלית, גם במארין לה-פן, ראשת מפלגת החזית הלאומית הצרפתית, שהצליחה השבוע לזכות במקום השני בסיבוב הראשון בבחירות בצרפת, ועולה לסיבוב השני יחד עם הנשיא מקרון, לא בלי סיכוי לכהן כנשיאת הרפובליקה הבאה. פוטין תומך גם במשטרים הלאומנים-אוטוריטרים בפולין ובהונגריה, אם כי פלישתו לאוקראינה הרחיקה ממנו את שתיהן, ובמיוחד את פולין שנאחזה אימה מפני פניה החדשים-ישנים של רוסיה שהתגלו בפלישה לאוקראינה ומאיימים איום כבד ומוחשי גם על עצמאותה של פולין. תמיכתו של פוטין בימין הקיצוני האירופי והאמריקני היא אינטרסנטית ואידיאולוגית כאחת: הוא מעוניין לעודד במערב בדלנות לאומנית ופירוק של המוסדות והארגונים המשותפים ובראשם הברית הצבאית המערבית נאט"ו, והוא מעוניין לקדם משטרים בעלי אופי אוטוריטרי ושמרני דומים לשלו. נאט"ו לא תמיד ייצגה את הדמוקרטיה והשלום. לאחר נפילת ברית המועצות היא החריבה את יוגוסלביה הפרו-רוסית, קרעה אותה לגזרים והשתלטה עליה באופן דומה לזה שפוטין מנסה כיום לעשות באוקראינה. אבל העובדה שנאט"ו נהגה לאחר נפילת ברית המועצות בתוקפנות וגרמה לאסונות נוראים, ואף הציבה את עצמה כאיום על ההגמוניה הרוסית במזרח אירופה, איננה מצדיקה בשום אופן את תוקפנותו של פוטין כלפי אוקראינה. העובדה שארצות הברית היא מדינה צבועה, תוקפנית ופחדנית כאחת, איננה מתירה לרוסיה לתקוף מדינה אחרת שלא עשתה לה שום רע ושחלשה ממנה בהרבה. הסתייגות מתוקפנותה של ארצות-הברית כלפי מדינות שמתנגדות לה איננה מצדיקה תמיכה בתוקפנות הרוסית, תוקפנות שבשני המקרים נובעת מכוחן העודף של המעצמות כלפי מדינות קטנות יותר ולא מסיבה מוצדקת.

לא במקרה מצא נתניהו את מקומו בחבורה של פוטין וטראמפ, נשיא הונגריה ויקטור אורבן ונשיא פולין אנדז'י דודה, נשיא ברזיל בולסונארו ואפילו דוטרטה מהפיליפינים, כולם לאומנים שמרנים משולחי רסן שאופיים האישי המגלומאני ודעותיהם הלאומניות והגזעניות עולים בקנה אחד.

החיבור בין פוטין לטראמפ חושף עד כמה דיבורים על "האימפריאליזם האמריקני", שמנוגד כביכול לקומוניזם הרוסי, מפשטים ומרדדים את המצב הבינלאומי המורכב, שבו פוטין וטראמפ היו באותו צד כנגד הדמוקרטיה האמריקנית וכנגד נאט"ו, ויחד עם מארין לה-פן נגד מהגרים מהעולם השלישי ונגד מוסדות האיחוד האירופי בבריסל שהאוניברסליות שלהם צורמת מאד ללאומנים בעלי הגישה הבדלנית.

לכאורה חד"ש אמורה לחבור לכוחות דמוקרטים המתנגדים לכיבוש בכלל ולכיבוש אוקראינה בכלל זה, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה היא מתקשה לעשות כן. לכאורה אמורה חד"ש להתנגד בכל תוקף לשלטונו של נתניהו הגזען, שהסתה נגד ערבים היא לחם חוקו, אבל בהיותה קשורה בטבורה לרוסיה, היא מתקשה לפעול נגד חביביו של הנשיא פוטין, שנתניהו הוא אחד מהם. בהיותו מכחיש שואה סדרתי, שטען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" וכיו"ב הבלים, בחותמו על הצהרה מכחישת שואה לבקשת הפולנים שהציגו את עצמם כמצילי יהודים ואת הביקורת היהודית על מדינתם כ"אנטי-פולוניזם" המקביל לטענתם לאנטישמיות, ובעצרת מבישה ב"יד ושם" שניסתה להשכיח את השותפות בין סטלין להיטלר שאיפשרה את פתיחת מלחמת העולם השנייה והזוועה שהתחוללה בעקבותיה, התאים נתניהו לרוויזיוניזם של פוטין ול"עובדות האלטרנטיביות" שלו ככפפה ליד.

פוטין איננו מתנגד בתוקף לבנט כפי שהוא מתנגד לביידן, אבל סילוקו של נתניהו לא שימח אותו, והוא לא יצטער אם נתניהו יחזור לשלטון. וזו הדילמה של חד"ש: הציבור הערבי מסויט מהמחשבה על שובו של נתניהו כפי שמתנגדיו היהודים מסויטים מהמחשבה על שובו, אבל חד"ש, שמדיניותה נקבעת עדיין במוסקבה, מתקשה לנקוט קו נחרץ נגד נתניהו, ורוקדת על שני הסעיפים בין ראש הממשלה לשעבר שבשל קשריה לרוסיה איננה מסוגלת להתנגד לו בתוקף לבין ראש הממשלה  הנוכחי שאיננה מסוגלת לתמוך בו בלב שלם. את נסיונו של עודה לתאר את משטרת ישראל, ובעצם את ממשלת ישראל הנוכחית, כמי שאסור לאזרחי ישראל המזדהים כפלשתינים לשתף איתה פעולה, היא חלק מהקושי של חד"ש, בין אם חבריה יהודים או ערבים, להשתחרר מהלפיתה הרוסית ולנהל מדיניות עצמאית של מפלגה שמחויבת לערכים ולא לאינטרסים של מעצמה דיקטטורית אכזרית וחסרת מעצורים. לא רק הלאומנות הערבית עומדת בדרכה של הרשימה המשותפת לתמוך בממשלת השינוי, גם המעצמה הרוסית חוסמת את דרכה לממשלת השינוי, ומשאירה אותה באותה פינה מבישה שבה עמדה בימי הפלישה לצ'כוסלובקיה, כשהיא מפנה עורף לכל הגינות בסיסית ותומכת בפה מלא בתוקפנות של מוסקבה.      

נאום זלנסקי, המלחמה באוקראינה, ישראל וזכר השואה

 

הפרשנים שניתחו את נאומו של זלנסקי לחברי הכנסת הניחו שהיתה לו מטרה מוגדרת וקהל מוגדר, שהוא ידע מה הוא רוצה להשיג ומה הוא אומר, ואולי זה נכון, אבל אולי לא. אולי זלנסקי, שהוא בוודאי אדם אמיץ, לא ממש יודע מה הוא רוצה ואיך להתמודד עם המצב הבלתי אפשרי שנקלע אליו. אולי הוא לא באמת מבין שהבקשה לקבל מישראל את כיפת ברזל איננה הגיונית, כי ישראל איננה יכולה לתת לו נשק שמסוגל להפיל טילים רוסיים, שזאת לא רק פעולת הגנה אלא פעולת התקפה, וישראל לא יכולה ולא מעוניינת לתקוף את רוסיה. אולי בעולם יותר מדי מתפעלים מהכישורים של זלנסקי, שיודע ליצור סרטונים, לנאום ולרגש, הרי הוא שחקן, אבל איננו יודע לנהל מערכה צבאית וגם לא מערכה דיפלומטית. הקולות הסותרים שנשמעים מכיוון אוקראינה כלפי ישראל, מצד אחד אינספור דרישות – ספקו לנו ציוד, ספקו לנו נשק, תווכו בינינו לרוסים, אי אפשר לתווך בינינו לבין הרוסים, התיווך שלכם חשוב, התיווך שלכם חסר ערך, אתם רק רוצים שניכנע לרוסים, וכן הלאה, מעידים בעיקר על חוסר יכולת בממשל האוקראיני לגבש מטרה ברורה ומסר אחיד, וזה היה ברור מהרגע שבו דיברו מנהיגי אוקראינה על הכנת בקבוקי מולוטוב כאסטרטגיית ההתגוננות שלהם נגד הצבא הרוסי. זה בוודאי עודד את העם האוקראיני, ובה במידה זה היה מעורר רחמים. אפשר להציק לצבא הרוסי ולגרום לו אבידות עם בקבוקי מולוטוב. אי אפשר להכריע באמצעים כה פרימיטיבים צבא שגם אם איננו ברמתו של הצבא האמריקני, הוא עדיין צבא חזק ששולט לחלוטין בשמי אוקראינה ויכול להפציץ אותה כאוות נפשו. מדי פעם מצליחים האוקראינים להפיל מטוס או מסוק רוסי, וזה לא ממש משפר את מצבם הנורא.

במצב שבו רוסיה שולטת בשמי אוקראינה והאוקראינים חסרי יכולת התגוננות מפניה, הרוסים אינם חייבים דווקא לשעוט על הקרקע. הם יכולים להפציץ ולהרוס מהאוויר כפי שישראל עושה מדי פעם בעזה מבלי להכניס כוחות לשטח, וכך לגרום נזק רב מבלי להסתכן בפגיעות קשות בחייליה. לכן ההתפעלות מכך שרוסיה טרם כבשה את אוקראינה איננה מנחמת. רוסיה יכולה לגרום בתוך זמן קצר להרס עצום באוקראינה, והסיכויים להפסיק את שפיכות הדמים וההרס ללא כניסה של כוחות נוספים למערכה נראים קלושים.

איש איננו יודע מה יקרה. האם משהו יגרום לארצות הברית או בריטניה להיכנס למערכה לצד אוקראינה – למשל פגיעה רוסית, מכוונת או מוטעית, באחת מחברות ברית נאט"ו, מה שיכול להביא לסיום המערכה, או שפוטין ימשיך לכתוש את אוקראינה ללא מעצורים, שזה מצב מפחיד ביותר.

ישראל איננה יכולה כמובן לסייע לאוקראינה אלא בשוליים, ועדיף לה להמשיך בקו שהיא הולכת בו, כי ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להתעמת עם רוסיה. דרישה אוקראינית כלפי ישראל לקבל יותר פליטים ללא מכסות היא דרישה הוגנת שלא תגרום לישראל שום נזק, אבל כל דרישה אוקראינית מישראל שעלולה לגרום לעימות עם רוסיה צריך לדחות. מההשוואות בין המלחמה באוקראינה לשואה לא צריך להתרגש יותר מדי, ובוודאי שלא צריך להתרגז. זה לא הזמן לחנך את האוקראינים כשהם נלחמים על חייהם, ולא זה הזמן להוכיח אותם על סילוף ההיסטוריה. מי שהכניס את השואה לתמונת המלחמה הוא פוטין, שטען שהממשל האוקראיני הוא נאצי ורוסיה עושה לו דה-נאציפיקציה. אוקראינה מצדה טוענת שפוטין הוא היטלר והאוקראינים הם היהודים בשואה. הניסיון הזה של שני הצדדים להציג את הצד השני כנאצי, הוא כנראה לפחות אחת הסיבות לרצונם של שני הצדדים לערב את ישראל כמתווכת. הסיבה לכך איננה רק העובדה שלישראל יחסים טובים עם שני הצדדים, אלא שישראל נקראת כאן כנציגת העם היהודי להעיד על כך שאוקראינה איננה נאצית, ולכן גם זלנסקי וגם פוטין מעוניינים במעורבות ישראלית  שישראל לא ביקשה לעצמה אלא נגררה  אליה, ובניגוד לאחרים אינני חושבת שישראל עלולה להינזק מהתיווך הזה. גם קנצלר גרמניה ביקש מבנט לתווך, מן הסתם גם כן בגלל מעמדה של ישראל בעולם כנציגת העם היהודי והנספים בשואה, שלא רק ישראל רואה את עצמה כך, אלא כך גם מדינות העולם רואות אותה. כאשר כל אחד מהצדדים מאשים את משנהו שהוא היטלר ומחולל שואה לצד השני, היהודים נקראים לזירה כעד מומחה. גם במלחמה ביוגוסלביה האשימו מדינות נאט"ו את הסרבים, עם שמיליון וחצי מבניו נטבחו בידי הנאצים ושלחם בנאצים בגבורה אדירה, שהם נאצים. לצורך זה גויסו יהודים טובים בארצות הברית, בישראל ובאירופה, ובפרט כאלה שאין להם שום זיקה ליוגוסלביה ולא ידעו על מה הם מדברים, כדי שיגידו שהסרבים הם נאצים. הסרבים מצדם ראו בנאט"ו גלגול של הנאצים, ותחושתם היתה מובנת מאליה כשטייסים גרמנים נשלחו להפציץ את בלגרד, בפעם השלישית במאה העשרים. כך שתעמולת השואה סביב המלחמה באוקראינה, שמזמינה מעורבות ותיווך יהודי וישראלי, איננה תופעה חדשה. היו פרשנים בישראל שסברו שגרמניה צריכה לתווך בין רוסיה לאוקראינה, אבל קנצלר גרמניה הבין את הקושי של ארצו לתווך בסכסוך שבו כל צד מאשים את רעהו שהוא נאצי, ולחץ על בנט להרים את הכפפה. התיווך של ישראל רצוי כי איננו מזיק לאיש. הוא רק מבהיר שנאצים אין כאן, ובכך ערכו העיקרי. אם ישראל תצליח להועיל לפתרון הסכסוך מעבר לכך, זו תהיה כמובן זכות גדולה. בכל מקרה בנט לא יכול היה לסרב לבקשה מכל הצדדים לשמש כמתווך. זה שישנם בממשל האוקראיני אנשים שהם מספיק טפשים או מספיק אנטישמים כדי להפיץ מסרים שליליים כלפי התיווך של בנט זה חבל, אבל לא באמת יזיק לישראל. לכן לא כדאי להתעסק בכך יותר מדי, וממש לא כדאי להתרגז.  

 

המקומות שמהם הגענו

 

אף פעם לא רציתי לנסוע לפולין או לאוקראינה. תחילה כעסתי, כמו הפולנים עצמם, על כך שמדגישים את חלקם בשיתוף פעולה עם הנאצים ברצח יהודים, ומטשטשים את עובדת היותם קרבנות הנאצים. עם השנים יותר ויותר הכעיסה אותי הכחשת השואה הפולנית, הניסיון לתאר את עצמם כמקבילה של היהודים בשואה, מה שרחוק מהאמת, הניסיונות להציב צלבים באושוויץ, ההכפלה של מספר הקרבנות הפולנים ותיוג יהודי פולין כ"אזרחים פולנים", כדי לנכס לעצמם ברמייה את המספר ששה מיליון, שהרי היהודים בפולין שתחת השלטון הנאצי לא היו "אזרחים פולנים" אלא יהודים נרדפים על נפשם שהופשטו מכל זהויותיהם האחרות כולל זהותם האנושית והוגדרו כפשפשים שיש להדביר בגז. הרגיזו אותי גם הנסיעות של ישראלים לפולין שהוקדשו לביקור במחנה ריכוז ואנדרטת המרד בגטו ורשה לצד מסעות קנייה בזול, והעלו את הוולגריזציה של זכר השואה לשיאים חדשים. גם את מסעות בתי הספר לפולין לא אהבתי. אינני חושבת שחינוך צריך לזעזע, וביקור ביד ושם או במוזיאון לוחמי הגיטאות עדיף בעיני על נסיעה לפולין, וגם זול ושוויוני יותר. בתי הבכורה דוקא נסעה למחנות הריכוז. היא אמרה שזה ישמח את סבא וסבתא ניצולי השואה, וזה היה חשוב לה. אני חשבתי שהנסיעה הזאת היתה קשה מדי עבורה. היא איננה מהאנשים שנזקקים לפטיש האימים של ביקור באושוויץ כדי להתחבר לסבלם של הקרבנות. שיחות עם סבא וסבתא לגמרי הספיקו לה, ואני מאמינה ששיחות עם ניצולים וקריאת סיפוריהם הם כלי חינוכי נכון יותר מנסיעה למחנות, שהיום הם סוג של מוזיאונים, כי מה שחשוב בעיני הוא התוודעות למה שחשו האנשים שהיו שם, הפחד, האימה, הרעב, הסבל וההשפלה שנצרבו בהם, ולא השרידים הפיזיים שנותרו בשטח ממפעל הרצח ההמוני, שבכוח החיות האינסופי של הטבע מתכסים בדשא ופרחים ומזמנים ציפורים ופרפרים. ד"ר מנגלה כבר איננו גר שם, תודה לאל.  

כל אלה ביחד, ואולי גם דבקותם העיקשת של סבי וסבותי משני הצדדים בארץ-ישראל, שמאז הגיעו אליה מעולם לא יצאו ממנה ולא שבו ולו לביקור במחוזות ילדותם, גרמו לכך שסירבתי לנסוע לפולין, גם כאשר אמי הציעה לי להצטרף אליה לנסיעה. כמעט כל בני משפחתי נסעו לפולין ולאוקראינה. אני בעצמי לא נסעתי. קראתי על פולין ואוקראינה כמעט באובססיביות, וככל שקראתי יותר, נרתעתי יותר מלנסוע. אבל ככל שעסקתי יותר ביהדות מזרח-אירופה, הבנתי שהמראה הסלאבי הבולט של כמעט כל בני משפחתי מעיד על דם פולני ואוקראיני שזורם בעורקנו. מאחר שסבי מצד אמי היה ממשפחת לוויים, ואבי סבתי מצד אבי ממשפחת כהנים, נהגתי לומר שאנחנו מזרע לוויים, מזרע כהנים ומזרע פולנים. מידע מדויק לא היה לי ועדיין אין לי, רק ההבנה והידע ההיסטורי על ריבוי נישואי תערובת בין יהודים לבין בני העמים שבתוכם חיו, עניין ידוע לכל ומוכחש בעקשנות כאחת.

כי היתה אנטישמיות והיו פוגרומים והיו פחד ושנאה, ומעבר להם היו החיים. לאמי שנולדה בסטניסלבוב שבגליציה, שהשתייכה אז לפולין וכיום לאוקראינה ונקראת איוונו-פרנקיבסק, היתה מטפלת אוקראינית וממנה למדה אמי לדבר אוקראינית שוטפת. עם חברתה דוברת הרוסית רוניה דיברה אמי באוקראינית, ורוניה דיברה עמה ברוסית. אמי אמרה שהן לגמרי מבינות זו את זו כי השפות מאד דומות. סבי היה יהודי אורתודוקסי מקפיד במצוות. הוא לימד את אמי לדבר ולקרוא עברית משכילית יפהפיה עוד בקטנותה בפולין, אבל לא הפריע לו שבשתי בנותיו הקטנות מטפלת אשה אוקראינית שמדברת איתן באוקראינית. כיום מגיעות לישראל נשים אוקראיניות לטפל בקשישים ואולי גם בילדים. כך היה גם בעבר. פועלים אוקראינים עבדו אצל יהודים, משרתות ומטפלות אוקראיניות שירתו בבתי יהודים. חיי המסחר והמלאכה היו כמובן משותפים, והיו כמובן גם אהבות, וגם נישואים, כפי שסיפר שלום עליכם מפי טוביה החולב, או אהבות אסורות שלא עלו יפה, כפי שסיפר ביאליק ב"מאחורי הגדר". לעתים בני הזוג היהודים התנצרו, לעתים בני הזוג האוקראינים התגיירו, ולעתים נותרו איש באמונתו ונשארו יחדיו עד שהפריד ביניהם המות. גם באוקראינה וגם בישראל של ימינו יש לא מעט זוגות מעורבים, שחיים באהבה ובאושר.

חשבתי על כך כשאמרו שקל לנו יותר לקבל פליטים אוקראינים בהירים מאשר פליטים מאפריקה. יש בכך אמת, אבל לא בגלל צבע העור אלא בגלל שלמרות שכף רגלי לא דרכה באוקראינה, כשאני רואה במפה את השם איוונו-פרנקיבסק לבי מתכווץ, וכך גם לבוב או למברג, כיום לביב, שהיתה עיר המחוז והמרכז המסחרי והשלטוני של גליציה, ז'יטומיר הידועה בתלמידי חכמיה שבה גדל גם ביאליק, וחרסון וכמובן אודסה שבה עמל ביאליק עם חבריו הסופרים והמשכילים לבסס תרבות עברית ציונית. הקהילות היהודיות היוו חלק נכבד מן הערים והעיירות האלה, חלק בלתי נפרד מרקמת החיים בהן, ואלה היו קהילות עבריות וציוניות שהקימו גני ילדים ובתי ספר ואגודות תרבות והוציאו עיתונים וספרים ותרמו שקל לארץ ישראל עד שעלו לארץ בעצמן, מי שהספיק וזכה. הנשארים נרצחו בשואה, ביניהם גם הסבים-רבים שלי ורבים מבני משפחתי. חמישה מבני משפחת אמי ניצלו בידי שכנים פולנים שחפרו להם מחבוא בהר והביאו להם מזון בסכנת נפשות. זה היה ליד העיירה מונסטרז'יסקה שבה חיה משפחת סבתי ובה גדלה סבתי עד שנישאה. אמי אמרה שאחרי המלחמה רצחו אוקראינים מהעיירה את מציליהם הפולנים. קצת מוזר לי שרצחו את הפולנים ולא את היהודים עצמם, אבל זה מה שסיפרו לי ואני מספרת הכל כפי שסיפרו לי. הכל חלק מהחיים ואינני רוצה להעלים דבר.

בחרסון שאז נשלטה בידי הרוסים ונכבשה בידיהם השבוע, גדלה סבתא בתיה, סבתא רבתא שלי מצד אבי. היא נישאה לבן משפחת מרגלית (ביטאו מרגוליס) וניהלה מכולת, שבה קנו כל בני המקום, גם יהודים, גם אוקראינים, גם קוזאקים. היה לה שוט קטן שבו איימה על מי שלא התנהג כראוי. סבתא בתיה, גבוהה וחזקה כמו כל בני משפחת מרגלית (רק אני, לאכזבת אבי, נולדתי קטנטונת וכזו נשארתי), לא היתה יהודיה קרבנית. אפילו הקוזאקים הידועים לשמצה חששו מפניה והתנהגו אליה יפה. כשהיה סבי נער הם עברו לעיר אקרמן שעל נהר הדנייסטר. סבי לא נלאה לספר כיצד קפא הנהר בחורף והוא וחבריו החליקו על הנהר הקפוא. נעוריו באקרמן היו מאושרים למדי.

הפוגרומים ביהודים בשלטון פטליורה בשנת 1919 שברו את בני משפחת מרגלית. סבי אברהם היה החלוץ ובשנת 1920 עלה לארץ. בטרם עזב את אוקראינה תפרה סבתא בתיה מתחת לכל כפתור בחולצתו מטבע זהב. אחריו עלו לארץ כל אחיו ואחיותיו וגם ההורים, וכך ניצלה משפחתו של אבי ממוות בשואה. לא רבים מבני אקרמן שרדו את השואה. גם מסטניסלבוב לא שרדו יהודים רבים. בארץ הכיר סבי אברהם את סבתי צפורה שעלתה אף היא במסגרת "החלוץ". הם נישאו וחיו בזכרון-יעקב ובשנות השלושים השתקעו בבנימינה וניהלו מאפיה ופרדס. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" אהב סבי לשיר, וניכר בו שהזדהה עם כל מלה. סבתי עלתה מפרמישלאני, עוד עיירה גליצאית שיהודיה נרצחו בשואה. היא היתה בת הזקונים במשפחה והיו לה אחד-עשר אחים ואחיות מבוגרים ממנה. אמה מתה בלידתה ואחיותיה הגדולות גידלו אותה ופינקו אותה ברחמיהן על יתמותה מלידה. למעט אחיין אחד, שלמה נס-הכהן שנמלט לברית המועצות ומשם עלה לישראל, נרצחו כל בני משפחתה של סבתי צפורה בפרמישלאני. הבנתי את זה רק שנים רבות אחרי מותה. מעולם לא אמרה סבתי צפורה מלה על רצח משפחתה. רק סיפרה כמה כולם אהבו ופינקו אותה כי היתה ילדה יפה והיתה יתומה. רק בהיותי אשה מבוגרת, שנים לאחר מותה, הבנתי שרצתה להגיד שמכל אחיה ואחיותיה שאהבו ופינקו וגידלו אותה לא נותר לה איש בעולם, אך לא היתה מסוגלת לבטא את צערה במלים.

כשאני צופה בשידורים מאוקראינה כל הסיפורים ששמעתי מילדות, הטובים והרעים, עולים בראשי. אני יודעת שמשפחות המוצא שלי נרצחו בידי הנאצים. בשנים האחרונות מצאתי את עדותו של דוד אמי רובין מרפלד על סבא-רבא שלי אברהם משה מרפלד שנרצח באקציה. סבתי סיפרה שהנאצים היכו על ראשו בקתות רוביהם עד שהרגוהו. הם לא רצו לבזבז כדור על האיש הזקן. בן דוד אמי רישק סיפר לי שהם פחדו מן הפולנים והאוקראינים עוד יותר משפחדו מהנאצים, כי בני המקום הכירו אותם וידעו שהם יהודים, ורבים הלשינו והסגירו את שכניהם היהודים. אינני יודעת וגם רישק לא ידע אם אוקראינים היו מעורבים ברצח משפחתנו. אולי כן. אבל אין לי שום כעס על האוקראינים שנולדו הרבה שנים אחר כך, והמתקפה הרוסית עליהם מעוררת בי חלחלה וצער אינסופי. כשאני רואה את הנשים הצעירות שנמלטות מאוקראינה עם תינוקות ופעוטות אני רואה את בנותי ונכדי ואני חרדה להם ובוכה. כן, אני גם דומה להן והן דומות לי. מי יודע כמה דם אוקראיני זורם בעורקי. משפחתי חיתה ביניהם מאות שנים, והיה שם הכל – גם שכנות, גם שיתוף פעולה, גם אהבה, גם שנאה, גם פרעות, גם רצח, גם מות – היה שם הכל וזה היה לפני שנים רבות כשעוד לא נולדתי, כשהפליטים בגבולות אוקראינה עוד לא נולדו, כשנשיאם היהודי זלנסקי עוד לא נולד. עכשיו אני מסתכלת עליהם ורואה את עצמי, את מי שיכולתי להיות בנסיבות אחרות, כי בסופו של דבר גם אם כף רגלי לא דרכה שם מעולם, אני משם, אני אשה עם עור שקוף ועיני תכלת מאוקראינה, שמעולם לא הסכינה עם אור השמש הצורב של ארץ חמדת אבות שבה זכיתי להיוולד. ואני מתחננת שיפתחו בפני אחי האוקראינים הנמלטים מרודפיהם את הלב ואת השערים.   

מתקפת רוסיה על אוקראינה

ביום הראשון של מלחמת רוסיה באוקראינה היו אנשים, גם בישראל, שהתפעלו מ"המבצע המבריק" של פוטין. נדמה שהם השתתקו. מלחמת ברירה לעולם איננה מבריקה או חכמה. מלחמה היא דרך גרועה מאד להשיג מטרות, מפני שיודעים רק איך מתחילים במלחמה. לעולם אין יודעים כיצד היא תימשך וכיצד היא תסתיים. גם אם מתכננים את מהלך המלחמה בקפידה, אין שום אפשרות לצפות מראש את עוצמת ההתנגדות, את ההשפעות הקצרות וארוכות הטווח, הן על היריבים והן על אזרחי המדינה התוקפת. לרוב המלחמות יש השפעות ותוצאות שהפותחים בהן אינם צופים מראש. היטלר שיצא לכבוש את כל העולם וסיים בהתאבדות בבונקר שלו בגרמניה ההרוסה הוא הדוגמה האולטימטיבית, אבל גם דוגמאות פחות קיצוניות אינן מבשרות טובות למי שסומכים יתר על המידה על כוחם הצבאי ותוקפים יריבים חלשים מהם בהרבה.

חולשה היא עניין יחסי. עם שיושב על אדמתו ונלחם בצבא כובש, נהנה מלא מעט יתרונות, גם אם כוחו הצבאי נחות מכוח האויב. האויב צריך לשנע את חייליו ונשקו לתוך השטח הכבוש. הנכבשים יושבים בארצם ויכולים בהחלט למרר את החיים גם לצבא חזק. טנקים יכולים לשעוט ברחובות הארץ הכבושה, ובקבוקי מולוטוב הם נשק פרימיטיבי, אבל בקבוקי מולוטוב שנזרקים מקומות עליונות של בניינים יכולים להצית טנקים ומשוריינים וליצור בעיה לא קטנה עבור הצבא הכובש, כנ"ל טילי כתף ורובי צלפים קלים. כפי שצה"ל יודע היטב, גם אבנים גדולות ומרצפות שנזרקות מגגות יכולות להרוג חיילים. קשה לכבוש שטחים בלוחמת גרילה, אבל אפשר בהחלט להסב לצבא הכובש אבדות ולגבות ממנו מחיר דמים.  

לכבוש עם עוין זה ממש לא פיקניק. סטלין הצליח להשתלט על מזרח אירופה, מפני שהוא כבש אותה מידי הנאצים, והפחד המצמית מגרמניה הותיר את מזרח אירופה שנים רבות בשליטת הרוסים. לכן גם פוטין צועק שהוא נלחם בנאצים שמבצעים רצח עם. אבל יש גבול עד כמה אפשר לשכנע אנשים באמצעות שקרים גלויים לעין. העולם יודע שאוקראינה היא כיום מדינה דמוקרטית, שהשיגה את שחרורה מעול הפטרונות הרוסית במאבק לא פשוט, ושהנשיא שלה הוא יהודי שנבחר בבחירות דמוקרטיות. דוקא פוטין מטיל האימה הוא זה שמעורר בתודעת העולם את זכרו של היטלר, ולא  אוקראינה שלא איימה על שום מדינה ועל שום עם ורק ביקשה לחיות את חייה בשלווה.

לעמנו יש חשבון היסטורי עצוב עם העם האוקראיני, אבל הוא איננו רלוונטי למשבר הנוכחי. אוקראינה של היום מקיימת יחסים טובים עם ישראל, ולכל דור חדש יש זכות לפתוח דף חדש ביחסי עמו עם העם היהודי. ומה שהכי חשוב: אוקראינה איננה אשמה כהוא זה בהתקפה הרוסית. כעת היא קורבן לאלימות של הדיקטטור האכזרי ולדימיר פוטין, שפוגע קשה גם ביריביו ומתנגדיו בתוך רוסיה, שכמה מן הבולטים שבהם הם יהודים, וצריך לעמוד לצדה של אוקראינה מפני שהיא צודקת, ומפני שפוטין הוא איום על שלום העולם, וגם מדינת ישראל, שהצבא הרוסי יושב על גבולותיה עם סוריה, חוששת מאד מהאיום הרוסי, שבמרחק לא רב מישראל הפך מאיום לאלימות גלויה.

כבר עכשיו יש למתקפה של פוטין כמה תוצאות הפוכות ממטרותיו: כוחות נאט"ו במדינות מזרח אירופה מתוגברים כעת, והרצון של מדינות מזרח-אירופה במטריית ההגנה של נאט"ו רק מתגבר. מדינות כמו פולין והונגריה, שמשטריהן האנטי-ליברלים התגרו באיחוד האירופי ופגעו בעקרונות דמוקרטיים ובחירות נתיניהם, מזועזעים מהברוטליות של פוטין, והדבר יגביר מאד את רצונם לדבוק באיחוד האירופי ובנאט"ו, ויכול בהחלט לחזק מגמות דמוקרטיות ומערביות במדינות האלה. הדבר נכון כמובן לגבי כל מדינות ברית ורשה שחברות כעת אם באיחוד האירופי ואם בנאט"ו, שכולן מאוימות כעת על ידי פוטין וחוששות שאחת מהן תהיה קורבנו הבא. נאט"ו תתחזק כעת וגם האיחוד האירופי יתחזק. ייתכן אפילו שבריטניה תחזק מחדש את קשריה עם האיחוד, שממנו נקרעה מתוך תחושה שאירופה כבר איננה מאוימת. פוטין הזכיר לכולם שהאיומים על בטחון אירופה אינם נחלת העבר. וגם היחס לאוקראינה מצד האיחוד האירופי ונאט"ו, שלא ששו לצרפה לשורותיהם, הולך ומשתנה בעקבות המתקפה הרוסית, וכבר נשמעים קולות בארצות הברית ובאירופה שיש לצרף את אוקראינה לברית הצפון-אטלנטית.

והלאומיות האוקראינית שפוטין מזלזל בה צפויה דוקא להתעצם לנוכח המתקפה. קשה לדעת מה הניע את ספינת הקרב הרוסית להתנפל בברוטליות על החיילים המעטים באי הנחשים הזעיר, שאין לו שום חשיבות אסטרטגית. אולי חפצו הרוסים להטיל אימה על חיילי אוקראינה כולם, אבל ההיפך קרה: הם סיפקו לעם האוקראיני מופת וסמל של גבורה לאומית, שלאורו מבקשים כעת אוקראינים צעירים אחרים לפעול. זו רק דוגמה אחת לכך שאלימות עלולה להוליד את ההיפך הגמור מהתוצאה שאליה כיוונה, מפני שאלימות מיותרת לעולם איננה חכמה.

 

   

 

 

 

 

 

 

כינוס הפורום הבינלאומי לשואה

הייתי מאד צינית לגבי כינוס מנהיגי העולם בירושלים לרגל 75 שנה לשחרור אושוויץ ולמען המאבק באנטישמיות, אבל האירוע באמת היה מרשים ומרגש, גם אם היה ברור שהוא נועד בעיקר לרצות את ולדימיר פוטין כדי שיעזור לנתניהו במאמציו למשוך את לב העולים מרוסיה ולנצח בבחירות ובכלל להרשים את אזרחי ישראל, כדי שיעניקו לו מספיק קולות להקים ממשלה ולקבל חסינות מהעמדה לדין. אבל לפעמים מתוך שלא לשמה בא לשמה, והקריאה להילחם באנטישמיות מפי מנהיגי המעצמות היא חשובה מאד, כי אלימות שמקורה בשנאה תמיד צומחת על רקע של אווירה ציבורית ופוליטית שמעודדת אותה או לפחות סלחנית כלפיה, ולכן עמדה נחושה ומוצהרת של מנהיגים נגד שנאה ונגד אנטישמיות היא חשובה ומשמעותית. פוטין מצדו השתדל להיות חביב וידידותי ולא לעומתי מדי, נשיא גרמניה פרנק ולטר שטיינמאייר דיבר בכנות וביושר על התעצמות האלימות האנטישמית בגרמניה, והאירוע כולו כיבד את מדינת ישראל ואת העם היהודי. לא מובן מדוע סורבה בקשתו של נשיא פולין לנאום באירוע שמתייחס לשחרור מחנה אושוויץ שבנוי על אדמת פולין. ללא ספק שילם נשיא פולין את מחיר ההצהרה המביכה שכפה על נתניהו לפני שנתיים, שיצרה הקבלה מוחלטת בין גורל הפולנים לגורל היהודים בשואה, ודיברה על אנטי-פולניות שמקבילה לאנטישמיות ושגרמה לרצח מיליוני פולנים, תיארה את הפולנים הרבים שהסגירו יהודים לנאצים ואפילו רצחו אותם בעצמם כחריגים ואת העם הפולני כולו כמי שפעל בכל כוחו להציל יהודים, דבר שאין לו שחר. הצהרה זו והביקורת החריפה שמתחו עליה בצדק היסטוריונים בכירים הביכה מאד את נתניהו, והוא חשש שנאום של נשיא פולין באירוע יביך אותו בשנית, ואולי יקלקל את הרומן עם פוטין שנתניהו זקוק לו כעת בתקוה להשיב אליו את הקול הרוסי. קולות הפולנים בישראל – בניגוד למתרחש במכורתם הישנה - הולכים כידוע שמאלה, שהרי הם חמוצים ולא מתלהבים מנתניהו, וגם לא מנשיא פולין, שכן בשונה מרוב קהילות היהודים, יהודי פולין אינם חדורים אהבה למולדתם. רובם נמלטו ממנה לישראל שלא על מנת לחזור.

מה שעצוב הוא שההעדפה הישראלית לרוסיה, שלכאורה סיבתה היחידה היא עוצמתה של רוסיה וריבוי האינטרסים הישראלים ביחסי ישראל עם רוסיה, משקפת גם פער בלתי ניתן לגישור ביחסינו עם פולין בנושא השואה. כי פולין שונה מכל קורבנות הנאצים האחרים, שכן היא מנסה לנכס לעצמה את גורל היהודים בשואה, ולהציג את הפולנים כמי שחוו בעצמם שואה, ומפיצה באופן רשמי וזדוני מושגים כוזבים כמו "ששה מיליון אזרחים פולנים נרצחו במלחמה", אמירה שלמרבה הצער אפילו מלומדים חוזרים עליה. המספר השקרי הזה נועד אך ורק למטרת ניכוס אסונם של היהודים לפולין על ידי צירוף מספר הקורבנות הפולנים שמוכפל פי שניים ליהודי פולין שנרצחו בשואה. הערכות מהימנות של מספר הקורבנות הפולנים במלחמה נעות בין מיליון ומאתיים אלף למיליון וחצי, ומספר זה כולל קורבנות הפצצות ולוחמים שנפלו. המספר שלושה מיליון קשור לטענה פולנית שקרית שבאושוויץ נספו שלושה מיליון פולנים, בניגוד לאמת, שבאושוויץ נספו כמיליון וחצי יהודים ומספר הפולנים שנספו במחנה קטן. על סמך טענה שקרית זו היו בעבר ניסיונות בפולין להציב באושוויץ צלבים ולהציגו כמקום שבו עונו פולנים קתולים, שבכך תמך גם הוותיקן שמנסה לטשטש את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו עם היטלר על פי הקונקורדט שחתם נציג האפיפיור בגרמניה, לימים פיוס השנים-עשר, עם היטלר. להציג את יהודי פולין שאיבדו תחת הכיבוש הנאצי לא רק את אזרחותם אלא את זכויות האדם הבסיסיות ביותר ונרדפו כחיות כ"אזרחים פולנים", ולמנות אותם יחד עם קורבנות פולנים, אמיתיים או מדומים, כדי שפולין תוכל לנכס לעצמה את המספר ששה מיליון קורבנות ולטעון שהיא קורבן שואה כמו היהודים ושיש תופעה של אנטי פולניות שמקבילה לאנטישמיות. זהו מעשה שפל שמביא לשיאה את האנטישמיות הקשה בפולין ואיננו מאפשר שום שיתוף פעולה פולני-יהודי בנושא השואה. דוקא רוסיה שאיבדה במלחמה כעשרים מיליון מאזרחיה, וזו הערכת הממעיטים, מכבדת את יחודו של האסון היהודי, ואיננה מנסה לנכס אותו לעצמה.

ולכן גם אם נמנע מנשיא פולין לנאום היום בטקס ביד ושם מסיבות פוליטיות ואינטרסנטיות והדבר צרם לרבים, וגם אם נשיא פולין וגם נשיא אוקראינה התחמקו מן הטקס בירושלים עקב העדפתה הבולטת של ישראל את רוסיה על פניהן, שיקף העדרה של פולין מן הטקס פער בלתי ניתן לגישור בין התפיסה הישראלית את הפולנים כמי שהרבו להסגיר ולרצוח יהודים בשואה לבין תפיסת הפולנים את עצמם כמי שעברו שואה בדיוק כמו היהודים.

ואת הפער הזה אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח, ולהעמיד פנים שהוא איננו קיים ושאפשר לגשר עליו בדברי חלקות ופלפולים.  

די להתגרות באיראן וברוסיה

אולי די להתגרות באיראן וברוסיה?

שוב תקף חיל האוויר בסוריה, והפעם בלטקיה, קרוב במיוחד לבסיס מטוסים רוסי, והפעם זה לא נגמר טוב: הסורים שירו אל המטוסים הישראלים הפילו מטוס רוסי וחמשה עשר חיילים רוסים נהרגו. מבחינת הרוסים ישראל אחראית להפלת המטוס. משרד ההגנה הרוסי הצהיר שהתקיפה הישראלית היתה פרובוקציה מכוונת וחסרת אחריות שיצרה מצב מסוכן. הפעם ההגדרה הרוסית מדויקת. ישראל, מדינה קטנה של פחות מתשעה מיליון נפש מתגרה באיראן שמספר תושביה גדול כמעט פי עשרה, ובמעצמה הרוסית, שהפעם הבליגה בקושי, וברור שאין לנו אופציה להיות מעורבים בעוד הפלה של מטוס רוסי, ולו בעקיפין. זה כבר יהיה פיצוץ גדול מדי והתיאום בין נתניהו לפוטין לא יוכל לספוג עוד אירוע כזה. זה אכן היה חוסר אחריות משווע לפעול בקרבת בסיס של חיל האוויר הרוסי בסוריה. הרוסים מסוגלים להיות סלחניים כלפי ההתגרויות שלנו כשאינן פוגעות בהן. הפעם הם נפגעו, חמשה עשר חיילים רוסים נהרגו, והם לא ימהרו לסלוח לנו. בעבר כבר איימה רוסיה לפרוס בסוריה מערכות טילי קרקע, והיא עלולה כעת לממש את האיום. לא היינו צריכים להגיע למצב הזה.

הפצצות ישראל בסוריה הן בהחלט התגרות, ונתניהו איננו מסתיר את מטרתו היומרנית לסלק את איראן מסוריה, מטרה שאין לה שום היתכנות. איראן נמצאת בסוריה בתמיכתה של רוסיה ובשיתוף פעולה עמה, והמחשבה שישראל יכולה על ידי תקיפות של בסיסים איראניים בסוריה לגרום לאיראן להסתלק משם מתנכרת למציאות. אסד מעוניין בנוכחות האיראנית  שמחזקת את משטרו, ורוסיה מעוניינת בכל דבר שיסייע לאסד להחזיק מעמד, ואיראן מבחינתה היא חלק מהתמונה של המשך משטר אסד. יש לכך גם צד חיובי מבחינתנו - דוקא המעורבות הרוסית מגינה על ישראל: פוטין איננו מעוניין בשום אופן בהתקפה גרעינית על ישראל, ובכלל רוסיה תמיד השתמשה בגרעין רק להרתעה ולא להתקפה, והתמונה האפוקליפטית שמצייר נתניהו כדי להצדיק את ההתגרות שלו באיראן כבר איננה משקפת את המציאות באיזור, שבה איראן פועלת יחד עם רוסיה, ומעוניינת לבסס ולהעמיק את אחיזתה בסוריה ובלבנון, אבל לצורך הגנה על המאחזים השיעיים בעולם הערבי מהאיום הסוני הרדיקלי נוסח דאע"ש, ולא כדי להגיע לעימות קטלני עם ישראל. דוקא ישראל היא כעת הגורם שחותר לעימות עם איראן, או לפחות מקרב אותנו אליו בצורה חסרת אחריות. אולי חיל האוויר שלנו טוב יותר מזה של האיראנים, אבל לאיראן יש לא מעט אמצעים לפגוע בנו בארסנל שלה, ואינני מתכוונת לפצצת אטום, שכאמור אינני חושבת שאיראן מעוניינת או יכולה להרשות לעצמה להטיל על ישראל, אלא לנשק הקונוונציונלי יותר, טילים מכל הסוגים והמינים שאיראן אכן מעבירה לחיזבאללה, אבל הסיכון שבהידרדרות למלחמה בפועל עם איראן, או גרוע מכך: תמיכה רוסית בפגיעה איראנית בישראל, שאיננה המצב כיום אבל עלולה להיווצר אם נמשיך להתגרות באיראן ובהכרח גם ברוסיה בשטח סוריה, היא לדעתי סיכון גדול יותר מכל מחסן טילים של החיזבאללה. בטחונה של ישראל נשען על יחסינו עם ארצות-הברית, עם רוסיה, ועם מדינות מערב אירופה, והיחסים האלה הם הנשק החזק ביותר שלנו: שום נשק איננו מגן על עם או על אדם כמו העדר רצון של הזולת לפגוע בו. אנחנו מדינה קטנה מכדי לדרוך על יבלותיהן של מעצמות איזוריות ועולמיות, ואסור לנו לנהוג ביוהרה. מצער שהשיח הפוליטי בישראל, שחלוק ומתלהם בכל נושא אחר, כמעט משותק בנושא התקיפות בסוריה, כאילו מדובר במעשים נטולי סיכון או לפחות בלתי נמנעים, ששני הדברים אינם נכונים. תושבי ישראל צריכים להבין שהתקיפות האלה מסכנות את בטחונם לפחות באותה מידה שהן מבצרות אותו, אם לא גרוע מכך, ואסור שנתניהו יסתתר בעניין זה מאחורי מסך הביטחון, ויחוש שאיננו צריך כלל ועיקר לתת לציבור דין וחשבון.

בחירות בצרפת

הרבה דברים הטרידו אותי השבוע, אבל הערב אני חושבת רק על הבחירות מחר בצרפת. למרות שבניגוד לבחירות בארצות-הברית, שהיה לי פחד מאד גדול שטראמפ ינצח, מה שבאמת קרה, הפעם אני מאמינה שחביבתם של טראמפ ופוטין, מארין לה-פן, תובס, ושעמנואל מקרון, שהשיח שלו הוא שיח של סובלנות וכבוד לבני אדם ינצח, ועדיין יש לי תחושה של פחד. כבר הרבה שנים אני מפחדת מאד שהנאצים יחזרו לשלוט באירופה, ואני מקוה כל הזמן שזה לא יקרה, אבל אני רואה כל הזמן איך הם מתחזקים ורוכשים עוד ועוד עמדות כוח, ואני לא מאמינה ביכולת שלהם להתמתן, אני פשוט מפוחדת מההתחזקות שלהם וממה שהיא יכולה לגרום. אנשים תמיד רוצים לחשוב שהעולם שלהם בטוח, אבל הוא אף פעם לא בטוח. דוקא ההתרחשויות הפוליטיות הקיצוניות ביותר, קורות פתאום כמו צונאמי, וכשהן כבר קורות, קשה מאד לעצור אותן. עכשיו עוד אפשר לעצור אותן וצריך להתפלל שזה מה שיקרה. כבר הרבה שנים אני מנסה לעקוב אחרי מפלגות אוהדות לנאצים, אבל הרבה דברים אני לא מצליחה להבין. למשל את הקשר עם רוסיה. מדוע פוטין תומך במפלגות ותנועות שנוסטלגיות למשטר הנאצי? זה מזכיר לי את הברית בין סטאלין להיטלר, שאולי בלעדיה לא היתה פורצת מלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר רוסיה שילמה עליה מחיר כבד מנשוא, כשהיטלר פנה נגדה ועשרים מיליון מתושבי ברית-המועצות או אולי יותר מכך, נהרגו ונרצחו במלחמה הזאת. מה מניע את פוטין לתמוך בגורמים פוליטיים שהמאפיין העיקרי שלהם הוא יחס סלחני או אפילו אוהד להיטלר? איזה עניין יש לו בכך כמנהיג רוסיה? האם כמו שהיו אנשים שחשבו שכדאי לתמוך בהיטלר נגד הקומוניסטים, גם פוטין חושב שכדאי לתמוך באוהדים של היטלר נגד האמריקאים, ושהוא רק ירוויח מההצלחה שלהם? זה נראה כמו מדיניות של התאבדות מצד רוסיה, אני פשוט לא יכולה להבין את זה. מה שמתרחש בעולם מזכיר מצד אחד התרחשויות מהתקופה שבין מלחמות העולם, כמו משברים כלכליים תכופים ואבטלה וטרור, שרק המחשבה על כך מעוררת חלחלה, ומצד שני העולם נהיה יותר ויותר בלתי מובן וקשה לפיענוח, ותמיד אומרים שצריך ללמוד מההיסטוריה, אבל אף אחד לא יודע באמת איך לומדים מההיסטוריה, כי המציאות והגורמים שפועלים בה כל הזמן משתנים, והדבר היחיד שקבוע הוא אי הוודאות שלנו לגבי העתיד, וחוסר היכולת לחזות אותו אפילו בקירוב.   

אני מקוה שלפחות היהודים שיש להם אזרחות צרפתית יצביעו כולם לעמנואל מקרון כדי לעצור את מארין לה-פן, למרות שהקול שלהם לא מכריע, מאד חשוב לי שהיהודים יצביעו נגדה, ושהיא תגיד, אם היא רוצה, שהיהודים הצביעו בעד הבנקאי. לדעתי למרות שהיא מדברת קודם כל נגד המוסלמים, אם היא תנצח היהודים יהיו הראשונים שיסבלו, כי למרות הדיבור התוקפני של מארין לה-פן נגד המוסלמים, היא תחשוש להסתבך עם כל העולם המוסלמי, שצרפת תלויה בנפט שלו וסוחרת איתו, וכל הרעה ביחסים עם העולם הערבי עלולה לגרום לעוד אבטלה בצרפת, והקלף הכי חזק שלה זה שהיא תשפר את מצב התעסוקה הגרוע בצרפת, למשל על ידי הורדת גיל הפנסיה שתפתח מקומות עבודה לצעירים, שמקרון רוצה לעשות את ההיפך, להעלות את גיל הפנסיה, ובעניין הספציפי הזה אני לא יודעת מי מהם צודק. בכל אופן לא נראה לי שמארין לה-פן תגזים בצעדים נגד מוסלמים, כי זה יסבך אותה עם יותר מדי מדינות עשירות שצרפת צריכה איתן יחסים טובים. לכן אם היא בכלל תנקוט צעדים נגד מוסלמים, היא תקפיד להתעלל עוד יותר ביהודים בתור אליבי, וגם אם היא תמעט בצעדים אנטי-מוסלמיים, האנטישמיות שלה ושל המפלגה שלה תתפרץ נגד היהודים, כי כפי שקרה עם החזית הלאומית עד כה, גם כשזה לא מועיל להם, הם לא מסוגלים לרסן את הדיבורים של הכחשת השואה, שלא רק מסלפים את העבר אלא גם יוצרים אווירה עוינת נגד היהודים. בכלל אני מתפללת שכל התחזיות איזו מין נשיאת צרפת תהיה מארין לה-פן תישארנה תיאורטיות, כי יותר מדי מפחיד אותי לחשוב אחרת, ואני גם מקוה שהתככים של פוטין וטראמפ לא יועילו להם הפעם, שהצרפתים יתייצבו נגדם ויביעו כלפיהם שאט-נפש, כי מאז שטראמפ נבחר פוטין יותר מדי התנפח, וכדאי מאד שהיוהרה האינסופית שלו תספוג איזו מכה, לטובת עתיד העולם. אני מאד מאד מקוה שכך יקרה, ושהאיום הזה יוסר, ושיתחזקו באירופה הגורמים שרוצים שיתוף פעולה ולא רק לאומנות, וזה למיטב אמונתי ישפיע לטובה לא רק על היהודים שחיים באירופה, אלא גם על מדינת ישראל, שהיא מדינה מאד קטנה ומאד מושפעת ממה שקורה במקומות אחרים.

מדוע התאכזבתי מנאום נתניהו באו"ם

הבעיה שלי עם נאום נתניהו היום באו"ם היא קודם כל העובדה, שנתניהו תיאר בין פשעי איראן את תמיכתה במשטרו של אסאד, כשהוא מכוון כנראה לאוזני קהלו הנאמן ביותר – האוונגליסטים הרפובליקאים בארצות-הברית, שבמקרה זה תומכים בשאיפתו של אובמה לסלק את אסאד ולהחליף את השלטון בסוריה. ואילו אני חושבת שולדימיר פוטין צודק, ושהדרך היחידה לעצור את האיום של דאע"ש, שהוא כרגע האיום הכי מפחיד ומחריד בעיניי, על המזרח התיכון וכמובן גם על ישראל, היא להחזיר את שליטתו של בשאר אל-אסאד בסוריה, שזה מה שפוטין מנסה לעשות עכשיו, ואיראן והחיזבאללה משתפים איתו פעולה בכך, ואני מאמינה שזה לטובת ישראל, ואני חשה שאינני היחידה שחושבת כך. אני חושבת שבשלב זה פוטין הרבה יותר קרוב לישראל, מה שהופך באופן פרדוקסלי גם את איראן ואת אסאד לקרובים יותר לישראל ולאינטרסים שלה, מאשר ברק אובמה, שמדבר ביוהרה בלתי נתפסת על כך שאסאד צריך ללכת, למרות שלא ברור מי שמו להחליף את המשטר בסוריה, ומה שגרוע יותר, לא ברור מה התחליף לאסאד שאובמה מציע, בהנחה שאיננו מתכוון להעביר את סוריה לידי דאע"ש או אפילו אירגון איסלמי מתון יותר. למה הביאה דרישתו של אובמה ממובארק לפרוש כבר ראינו. אפשר היה לכבד את גישתו של אובמה לו היתה עקבית, אבל היא איננה עקבית: כאשר המשטר האיראני ירה במתנגדיו ברחובות אובמה שתק, ובהזדמנות אחרת גינה את נתניהו כמי ששואף להחליף את המשטר באיראן, דבר שלדעת אובמה איננו עולה על הדעת. מדוע חושב אובמה שמותר לו לדרוש את סילוקם של מובארק ואסאד, אבל אסור בשום אופן להחליף את משטר האייטולות באיראן? אין לי תשובה לכך, ואינני רואה במדיניותו של אובמה במזרח התיכון לא היגיון מעשי ולא עקביות אידיאולוגית. לכאורה מנסה אובמה להסיק מסקנות מההתערבות הכושלת בעיראק, אבל לא ברור מדוע מסקנתו היא לנסות לשנות את המשטר בסוריה, בעזרת התערבות כושלת נוספת, שמזכירה את הסיוע שהעניקה ארצות-הברית לתומכי אל-קעידה בלוב להפיל את קדאפי, סיוע שהסתיים ברצח השגריר האמריקני בלוב. מבחינה חוקית דוקא העזרה של פוטין לאסאד היא מוצדקת יותר: הוא מסייע למשטר המוכר בסוריה, וזאת התנהגות חוקית יותר מקריאתו של אובמה לסלק את אסאד, שמאד לא ברור מה הבסיס החוקי או המוסרי שלה. הרי אסאד לא תקף את ארצות-הברית, ובשונה מסדאם חוסיין, גם לא תקף מדינות אחרות. הוא רק מנסה לשמר את שלטונו. ישנה אמנם מסורת פילוסופית שמצדיקה הפלה של רודנים, אבל ההצדקה הזו מתייחסת לנתיניו של הרודן, לא למעצמות זרות שמחליטות מי רצוי להן ומי לא, ומחליטות בצורה שרירותית לגמרי, מבלי לתת את הדעת על התוצאות, ומבלי לשלם את המחיר שמשלמים תושבי המדינות הנפגעות. כבר בראשית מלחמת האזרחים בסוריה הזהירו אנשי דת נוצריים מפני השתלטות גורמים איסלמיים על המדינה, וטענו שאסאד הוא המחסום היחיד בפני השתלטות כזו, ואלה אנשים שחיים בסוריה ויודעים על מה הם מדברים.

ואני מודה שאכן קיויתי שבשיחה בין נתניהו לבין פוטין דובר גם על עתידה של סוריה, והובעה הבנה ישראלית למאמציה של רוסיה לשמר את שלטונו של אסאד ולייצב את האיזור, קודם כל במטרה לעצור את הטרור האיסלמי, שרוסיה לא פחות מישראל רואה בו איום גדול על ביטחונה שלה. אני מאמינה שהאינטרס הישראלי מחייב הסכמה בשתיקה לפעילותה של רוסיה לשמר את שלטון אסאד, ולפיכך גם בשיתוף הפעולה בין איראן לרוסיה לאותה מטרה. כמובן שראש ממשלת ישראל צריך להעלות בפני פוטין את הסכנות הנשקפות לישראל מפעילות איראנית בסוריה ובלבנון ולדרוש שהסיוע לאסאד לא יהפוך בשום אופן למתקפה על ישראל מצד סוריה או מצד חיזבאללה. אבל יהיה זה טירוף מצד ישראל לתמוך בשאיפתו של אובמה לסלק את אסאד, וחס וחלילה לדחוף את סוריה לזרועות אל-קעידה ודאע"ש, כפי שעשתה ארצות-הברית בלוב.

נכון שבאופן עקרוני אני מעדיפה את הברוטאליות של רוסיה על הברוטאליות הלא פחותה של ארצות-הברית, מהסיבה שרוסיה ישרה יותר: היא פועלת בגלוי להבטיח את האינטרסים שלה. ארצות-הברית הורסת ארצות שלא פגעו בה מעולם: למשל יוגוסלביה, למשל עיראק, משאירה אחריה נחילי דם וחורבן, ומנסה לכפר על כך בהתחסדות בלתי פוסקת. זה כמובן נכון גם לגבי נתניהו, שמכריז ללא הרף על הושטת יד לשלום, אבל ממשיך בהתנחלויות. בכך אני מתייחסת לחלק הנאום שבו חזר נתניהו וקרא לאבו-מאזן לחזור למשא ומתן והאשים את הפלשתינים בסירוב לדון עמו כאילו לא היה זה הוא שדיבר, ולא מזמן, על כך שכעת אי אפשר להסכים להקמת מדינה פלשתינית, כי היא מיד תהפוך למדינה של דאע"ש וחמאס, אירגונים שדוקא נלחמים זה בזה.  

למרות ההצהרות המתלהמות נגד ישראל מצד מנהיגים איראניים, בעיקר חמינאי, שבוודאי לא נעים לשמוע אותן, אני מאמינה שאיראן עסוקה כעת הרבה יותר בהצלת שלטונו של אסאד בסוריה ובמניעת התפשטותו של דאע"ש. בכלל, כפי שעולה מהתבטאויותיהם של א-סיסי והמלך עבדאללה מירדן, יש כיום מידה רבה של תמימות דעים בעולם הערבי מהו סדר העדיפויות, או במלים אחרות, בראש וראשונה מעוניינים מנהיגי המדינות הערביות, מתונים וקיצוניים כאחד, בשימור שלטונו של אסאד ובהפסקת הטירוף של דאע"ש, שלעומתו מחווירים פשעי הרודנויות הערביות הגרועות ביותר. המצב הזה דוקא ממתן לדעתי את האיומים על ישראל, גם מצד איראן. אנחנו אולי בראש התעמולה האיראנית, אבל איראן עסוקה כעת הרבה יותר בהצלתו של אסאד ובמציאות הקשה באיזור מאשר במימוש איומיה להשמיד את ישראל, שספק אם יש לה בכלל יכולת לכך.

לא מצאתי בנאומו של נתניהו שום התייחסות למצב הנוכחי. זה היה נאום שיכול היה לשאת מבלי לשנות בו מלה גם לפני שנה או שנתיים או שלוש ואולי יותר מכך, וזה עצוב, כי זה אומר שראש ממשלתנו איננו משנה את הערכת המצב וההתנהלות שלו לפי הנסיבות, שהוא איננו מעריך מחדש את מדיניותו, על הישגיה וכישלונותיה, ומתאים אותה למצב, אלא נשאר תקוע בעידן אחר, כשהוא פונה שוב ושוב – ואני חולקת על דברי פרשנים שנתניהו דיבר לציבור בישראל, לדעתי הוא דיבר לציבור האמריקאי שאוהד אותו, לאוונגליסטים הרפובליקאים, כפי שכבר ציינתי, שמהם מגיעה עיקר התמיכה הפוליטית בו בארצות-הברית. אבל לא היתה בנאומו שום בשורה, לא לעולם הרחב, וגם לא לתושבי ישראל.