דינה קטן בן-ציון ז"ל

 

היום מתפרסם במהדורת הדפוס של "הארץ" הספד יפהפה של משה גלעד על המשוררת, המתרגמת והחוקרת דינה קטן בן-ציון, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר (ההספד התפרסם קודם לכן במהדורה המקוונת). משה גלעד מכיר תודה בראש וראשונה למפעל חייה של דינה – תרגומי מופת לעברית של מיטב הספרות הסרבו-קרואטית מעטם של גדולי סופריה: איוו אנדריץ', אלכסנדר טישמה, דנילו קיש, מילובן פאביץ', דוד אלבחרי ועוד ועוד, מפעל כמעט בלתי נתפס בהיקפו של אשה יחידה, קטנה ושברירית למראה, מצניעת לכת, שהעשיר כל כך את קוראי העברית ואת התרבות העברית. משה גלעד מספר כיצד נסע לראות את הגשר על הדרינה, כשם ספרו של איוו אנדריץ' שדינה תרגמה לעברית מן המקור (הספר תורגם קודם לכן לעברית מן התרגום הגרמני), גשר מחבר בין גדות ותרבויות כמו עבודת התרגום והמחקר של דינה, שבדיוק כפי שכותב גלעד, ראתה במלאכת הגישור והתיווך בין העמים ובין התרבויות באמצעות תרגומה שליחות.

כל הדברים הללו הם אמת, אבל מה שמעטים יודעים הוא שדינה גם מימנה בעצמה חלק ניכר מהמפעל הזה, ודבר זה לא נבע רק מאישיותה ומתודעת השליחות העמוקה שלה, אלא מייחסי הכוח בין הוצאות הספרים לבין המשוררים והמתרגמים, אנשים פרטיים חסרי אונים, שאפילו להתארגן ולקבוע תעריפי מינימום נמנע מהם בהוראת בית המשפט, שפסיקתו זו היא בושה וחרפה וגזילת פת לחם מפיהם.

דינה תרגמה פעמים רבות ביוזמתה ואז הציעה את תרגומה להוצאות ספרים. לא תמיד מצאה בקלות מו"ל, ולרוב הסתפקה בשכר רעב, כשהיא נשענת על יוז'י בעלה, אף הוא יוצא יוגוסלביה, תמיד תומך ומעודד ומבין את חשיבות עמלה. כאשר מנכ"ל הוצאה גדולה ועשירה סירב לשלם לה אפילו את השכר הסמלי שהבטיח על תרגום מונומנטלי שטרחה עליו שנים, סיפרה לי: "אמרתי לו: אתה אדם רע". היא היתה משוכנעת שאמרה דבר שיזעזע את נפשו. כמה התקשתה לראות את עומק האטימות, גסות הרוח והניצול חסר הבושה של המו"לים הישראלים. היא ספגה את ההשפלות והעושק והמשיכה בעבודתה ומצאה את נחמתה בשיח החרישי שניהלה עם גדולי הספרות בד' אמותיה, ובמעטים שאהבו והוקירו את תרגומיה ושירתה.

היא היתה מאושרת לספר לי שהגיעה להסכם עם מו"ל נכבד: היא תמסור לו ללא תשלום תרגום של יצירת מופת שתרגמה מסרבו-קרואטית, והוא בתמורה יפרסם על חשבונו ספר שירה שלה. אבל כך את נותנת לו שני ספרים בחינם, התקוממתי. אבל דינה שמחה כל כך לפרסם את תרגומיה ואת שירתה וראתה בהסכם הזה הצלחה גדולה, וכך יצאו לאור בעברית כמה יצירות מופלאות שקוראיהן המשתאים לא ידעו שהתרגום היפהפה ניתן בחינם. על שירתה שהרבתה לבטא בה את מה שלאה גולדברג כינתה יפה "הכאב של שתי המולדות" כלל לא ציפתה לקבל שכר, אבל לפחות זכתה בכמה פרסים, ובשנים האחרונות בפרס עקביהו על אוסף שיריה "פָּנים וכוכב" שקיבץ ממיטב שירתה.

משה גלעד כותב שדינה היתה שייכת לדור הולך ונעלם של מתרגמים שעסקו בתרגום כשליחות, כדי להקים גשר בין התרבות שנולדו בה לבין התרבות העברית, ולא רק כפרנסה, אבל האמת היא שכל מתרגמי השירה והספרות, אלה שנולדו בארצות אחרות וגם אלה שנולדו בארץ הקודש, רואים בעבודתם שליחות, ולו עקב כך שפרנסה קשה לקושש מהעיסוק בתרגום, כפי שמוכיח למרבה הצער סיפור חייה של דינה, שהיתה מבכירי המתרגמים בארצנו. תרגום הוא אמנות, בוודאי תרגום ספרות ושירה, והוא מוכר כיצירה, אך מעטים בארצנו מוקירים את האמנות שבמעשה התרגום, ומעטים עוד יותר מוכנים לשלם עליה שכר ראוי. למרבה הבושה אני נתקלת בשנים האחרונות בתרגומי ספרות מתרגומים אחרים במקום מהמקור: מתרגמים למשל רומן יפני מן התרגום הספרדי, כדי לא לשלם את שכרו הגבוה יותר של מתרגם מיפנית. אבל תרגום איננו מלאכה טכנית, ועל אחת כמה וכמה תרגום ספרות. המתרגם צריך להכיר היטב את תרבות המקור, כדי שיידע להעביר אותה נכונה לשפתו, ולהוסיף במקרה הצורך הערות או הסברים לקורא העברי, שיתרמו להבנת היצירה והרקע לכתיבתה.

כמו בתחומים רבים אחרים בחיינו, היחס בישראל למתרגמים ולעבודתם, שתרומתה איננה חומרית אלא תרבותית ורוחנית, הוא מביש, והסיבה היחידה שהתרבות העברית בכל זאת נהנית פה ושם מתרגומי מופת, היא אהבת הספרות והשירה של אנשים פרטיים כדינה קטן בן-ציון, שאכן רואים בעבודתם שליחות, ומוכנים לעבוד בשכר זעום או ללא שכר כלל כדי להביא לקורא העברי את מיטב היצירה העולמית. אבל זה לא צריך להיות כך. מתרגמים ומשוררים אינם צריכים לרעוב ללחם, ואינם צריכים לעבוד בחינם. הוצאות ספרים גדולות ועשירות צריכות לשלם שכר ראוי שאפשר להתקיים ממנו, והמדינה צריכה לתמוך תמיכה ראויה יותר בתרגומי מופת ובמפעלים ספרותיים של מי שאהבת הספרות שלהם איננה תלויה בדבר.    

דינה קטן בן-ציון / על בית ומלים

שוו בנפשכם התחלה שכזו לרומן משפחה: נערה נכה ויתומה מאב, שאמה מתפרנסת בדוחק ככובסת, מצטיינת בלימודיה, נישאת לאיש, ופותחת יחד עמו חנות ספרים מצליחה. הזוג מתעשר ובונה בניין בן שלוש קומות: בקומה הראשונה דירת ההורים והחנות, בשנייה מתגוררת הבת הבכורה עם בעלה ושני בניה, והקומה השלישית מיועדת לבן הצעיר, שמיועד לנהל את החנות אחרי הוריו, ובחלומה של אמו הוא נישא לבת עשירים ומיוחסים, שתעניק חותמת לעלייתה בסולם החברתי. אבל יום אחד מגיעה אל החנות נערה יתומה לחפש עבודה כזבנית, וכובשת מיד את לבו של הבן. האם דוחה את בקשתם להינשא עד שיסיים הבן את לימודיו, אבל הוא ואהובתו מחליטים לברוח ולהינשא בכל זאת, ואמו נאלצת להסכין עם הנישואים. ויש להם אות מן השמים שנועדו זה לזו, כי שניהם נולדו בהבדל של שנתיים באותו תאריך עצמו – ה-27 במאי, תאריך שממלא תפקיד מיוחד בתולדות המשפחה, כי גם אבי החתן וגם אחותו הגדולה נולדו באותו תאריך עצמו.

ובכן הזוג הצעיר משתכן בקומה השלישית ונולדת להם בת. לו היה זה סיפור בידיוני, קל מאד היה להמשיך אותו: הבת תגדל בחנות הספרים ומכשירי הרדיו, שנוספו כדי לענות על שאיפתו של הבן הצעיר להיות מהנדס חשמל, עם ההורים והסבתא והדודה ובני הדודים, ויהיה גם בן או בת נוספת, ויהיו אהבות צפויות או לא צפויות, חתנים וכלות רצויים או רצויים פחות, ושלשלת הדורות תימשך, והספרים יתחלפו בחלונות הראוה וקוראים חדשים ישתקפו בתוכם, וחיי המשפחה וחיי החנות ייארגו בחיי העיר סראייבו היפה. אבל כל זה לא יקרה, כי הילדה נולדת בשנת 1937, והאח או האחות אינם נולדים כלל, כי אמם מסרבת "ללדת ילדים להיטלר". והיטלר בא.

בגיל ארבע שנים מסתיימת ילדותה של דינה קטן. סבתה נשלחת לאושוויץ, אביה נופל בשבי הגרמנים, במשך ארבע שנים גורלו אינו ידוע והיא עצמה לא תראה אותו שש שנים תמימות, שבהן תיטלטל עם אמה לאיזור הכיבוש האיטלקי והלוך ושוב במאמץ, שמצליח בסופו של דבר, לשרוד את המלחמה. היא זוכרת מעט וזיכרונותיה רעים: פציעות, מחלות, פחד. לא די כדי לרקום סיפור שלם. היא נעזרת בבן דודה שמעון שגונן עליה תמיד כאח גדול, ובשנות השבעים לחייה הוא עדיין מגונן עליה, מנסה לספר לה על ילדה קטנה "שהלכה יפה כמו גדולה". אמה מספרת כיצד הצליחה להעלות אותה חולה ופצועה על עגלת החולים העמוסה, ופחדה שלא תשוב לראותה. מרסיסי זיכרונות וסיפוריהם של אחרים מנסה דינה קטן בן-ציון לרקום את סיפור חייה, היא היתה רוצה לספר אותם כמו שמספרים סיפור, ברהיטות וברצף, אבל הזיכרונות האלה, כמו חייה וחיי משפחתה, קרועים ושבורים, והיא מצרפת את תמונתם מחלקי פסיפס של זיכרונות קטועים, וביקורים חוזרים במולדתה, שבהם היא מתקשה מאד למצוא את ילדותה, וסיפוריהם של אחרים, והסיפור נרקם חלקים-חלקים כמו שמיכת טלאים, ובהכרח הוא גם הירהור על טיבו של הזיכרון, וגם על כוחו של הזיכרון לעצב את בגרותו של אדם.    

בגיל שמונה נשלחה דינה הקטנה לבדה לארץ ישראל, לאחר שאמה נפצעה בתאונה ואביה טרם חזר מן השבי. בקיבוץ מרחביה שאליו היא נשלחת היא מוצאת בית חם והופכת לציונית קטנה ומסורה. שנתיים אחר כך, בהיותה בת עשר, היא שוב נשלחת לבדה להוריה ביוגוסלביה, והחיים עם הוריה כמשפחה שלמה הם ימיה המאושרים ביותר. בגיל שתים-עשרה היא תעלה עם הוריה לארץ, ותדע ימים קשים ועצובים – שנתיים נוספות לבדה בקיבוץ בטרם תשוב לבית הוריה בעיר.

"אני עוד אומרת בוסנה", אמרה לי דינה כמה פעמים על ארץ הולדתה, שאנו רגילים לבטא את שמה בוסניה, בהשפעת הגרמנית. את שמה המקורי שלה, דונה, כשם סבתא, החליפו לדינה בקיבוץ, והיא לא מחתה, אפילו קיבלה את השם החדש בשמחה. אבל על שמה המקורי של ארץ הולדתה היא שומרת, כמו כמוסה של חמדה וגעגועים. משהו ממנה נשאר שם, בארץ שבה היו לה רק ארבע שנים של ילדות רגילה ושמחה, ועוד שנתיים של אושר, בין גילאי עשר לשתים-עשרה, להיות ילדה של אמא ואבא, חוויה שהיתה עבורה מיוחדת וחדשה, אחרי שנים נוראות של מות וסבל, שהותירו את הוריה שבורים ואותה בת יחידה. משהו ממנה נותר שם, והיא חוזרת לשם שוב ושוב, מקדישה את חייה לתרגם את הספרות הסרבו-קרואטית לעברית, כמו מנסה לחבר כל חייה בין שם לכאן, בין שפת עֵבֶר לשפת האם, וגם להמשיך לחיות גם שם בחיותה כאן, לכאוב את כאבי ארץ האם וגם את כאבי הארץ הזאת. והיא עצמה תוהה מה מושך אותה לשם, שהרי סראייבו הממשית שהיא מוצאת בבגרותה איננה צבועה בצבעי הזיכרונות, ויסורי מולדתה לא הסתיימו במלחמת העולם השנייה, אלא הולכים ונמשכים.

האוטוביוגרפיה של דינה קטן בן-ציון "על בית ומלים" לא נכתבה בקלות, אלא נרקמה במשך שנים מאותם השברים והקרעים שמהם נרקמו חייה, במחט עדינה מאד, שתוהה על חידת הזיכרון, וגם על האופן שבו נבנית זהותו של אדם, שידע כה הרבה טלטלות בחייו בשנים שבהן אנו זקוקים יותר מכל לחיים מוגנים. מתוך שבר ילדותה ויסורי נעוריה הקימה דינה מפעל חיים ייחודי של תרגום הספרות הסרבו-קרואטית לעברית, והעניקה לנו מיצירותיהם של איוו אנדריץ', אלכסנדר טישמה, דנילו קיש, מילורד פאביץ', דוד אלבחרי, ורבים אחרים. מעטים האנשים שכה גדול הפער בין הוויתם הצנועה והנחבאת אל הכלים לבין גודלו של מפעל חייהם. "בטקסט הזה אני הפסיק" כתבה דינה בשיר שחביב עלי במיוחד, ובקוראי את תרגומיה ואת ספרה האמירה הזו מהדהדת בראשי, ואני חושבת כמה כישרון צריך כותב כדי שהסיפור יהיה גדול ממנו, כמה גדולת נפש צריך כדי להיות הפסיק.

מָקוֹם / דִּינָה קָטָן

לֹא אֶשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם

לְמוּקְיוֹן עֲבָרִי

גַּם לֹא אֶכְפֹּר בְּכֹחוֹ

הַמְּעַצֵּב אֶת מַפַּת-רוּחִי.

אַכִּיר תּוֹדָה לַנִּדָּחוּת

שֶׁאִמְצָה אוֹתִי אֶל מֶרְחַבֶיהָ.

בַּטֶּקְסְט הַזֶּה אֲנִי הַפְּסִיק

וּבְרִגְעֵי הַחֶסֶד, מִלַּת-יַחַס

נִגְזֶרֶת מִתַּכְלִית הַפֹּעַל הַבּוֹרֵא.

(דינה קטן, נְשִׁימָה, הוצאת כרמל, 2003)

דינה קטן, על בית ומלים, הוצאת כרמל

רשימה של ד"ר רות נצר על הספר