שיחת גברים

 

 

מכל השיחות המזעזעות שהתנהלו בשנת 2016 בין מי שהיה אז, למרבה הבושה, ראש לשכת עורכי הדין, אפי נוה, לבין השופט איתן אורנשטיין שביקש להתמנות לנשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, והתפרסמו בכתבתו של חיים לוינסון במוסף השבת של "הארץ" בסוף השבוע האחרון (22.3.24), זיעזעה אותי יותר מכל שיחה שאיננה מצוטטת, רק מתוארת בכתבה. לצורך מיון המועמדים ומתן המלצות למינוי הוקמה ועדת איתור ובה שלושה גברים: שופט בית המשפט העליון יצחק עמית, נשיא בית המשפט המחוזי בצפון אברהם אברהם ומנהל בתי המשפט מיכה שפיצר. ועדה של שלושה גברים. איש לא חשב שבוועדה שאמורה לברור בין מועמדים שחלקם נשים וחלקם גברים, ראוי שתהיה גם אשה. לרוב מספרים לנו שבמערכת המשפט היחס לנשים הוא שוויוני, וככל הנראה לא שמעו במערכת המשפט על הטיות בלתי מודעות בשיפוט – גם אצל שופטים מקצועיים. לפני הוועדה הופיע גבר נוסף, אפי נוה, שקנה לעצמו מוניטין כרודף שמלות. יש אנשים, גברים בעיקר, שחושבים שרודפי שמלות אוהבים נשים. הם לא. הם רואים בהן חפץ לעינוג עצמי ותו לא. אפי נוה הוא אחד הגרועים שבהם. במערכת המשפט יש שופטות חכמות, הגונות, ישרות ואמיצות, למשל דבורה ברלינר, למשל דליה גנות. נוה איננו אוהב שופטות סמכותיות כאלה שמביטות בבוז באדם נאלח כמוהו. הדמות הראויה בעיניו למינוי לשופטת היא אתי כרייף, שעמה ניהל רומן ופעל למנותה לשופטת, למרות ציוניה הנמוכים ולמרות שבראיונות שנתנה שלא בטובתה התברר שכלל איננה מבינה מה הבעיה בכך שחבר ועדה שניהל עמה רומן פעל למנותה לשופטת. אמנם לא הוכח קטיגורית קשר בין הרומן לבין המינוי כדי להרשיע אותה ואת נוה בעבירת שוחד, לכן הסתפקו בהתפטרותה של כרייף מכהונת שופטת, ולמרבה הצער במקום לטלטל ולטהר את המערכת בעקבות חשיפת השחיתות, ניסו לטאטא את השערוריה מתחת לשטיח.

דליה גנות הגישה גם כן מועמדות לנשיאות בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ואפי נוה היה נחוש למנוע את מינויה לנשיאה ובכלל חפץ לסלק אותה ממערכת המשפט, כדי שלא תדון בתיקים שלו. אפי נוה לא אוהב אנשים, ובמיוחד לא נשים, שאי אפשר לגנוב איתם סוסים. עם אורנשטיין הוא מצא שפה משותפת. הוא הבטיח לתמוך במינויו לנשיא בית המשפט בתנאי שאורנשטיין יפעל להרחקת השופטת דליה גנות מתיקיו של אפי נוה, בלשונו של נוה כפי שמצוטט בכתבה: "אתה נותן רק התחייבות אחת, אחת! אתה מעיף אותה מהתיקי נזיקין, לא מעניין אותי לאן". אורנשטיין הגיב בצחוק. בשיחות נוספות הוא הציע לאורנשטיין להעביר את השופטת גנות לתיקי פירוקים. בסופו של דבר אורנשטיין לא נדרש לממש את התחייבותו לנוה: כששמעה על מינויו של אורנשטיין לנשיא התפטרה דליה גנות ופרשה, לקול צהלתם של נוה ואורנשטיין כאחד.

נחזור לוועדת האיתור: יושבים שלושה גברים ולפניהם מופיע גבר רביעי שאיננו נטול אינטרס, ומכפיש ללא מעצורים את השופטת דליה גנות. את השיחה הזו אנו יכולים רק לדמיין לעצמנו. גבר מושחת, שפל וגס רוח, עומד ומכפיש את השופטת דליה גנות לפני שלושה גברים אחרים בסגנון שאנו כבר מכירים משיחותיו המצוטטות, ואין בחדר אשה שתגן על כבודה של גנות.  

בשיחה נוספת עם אורנשטיין אומר נוה על הופעתו לפני וועדת האיתור: "איילת (שקד) אמרה לי – "רצחת את גנות שם". בשיחה אחרת הוא אומר לאורנשטיין: "הרגתי אותה, נכון. היא (שקד) קיבלה את הפרוטוקול, והיא אומרת לי – הרגת אותה".

זוהי עדות מאלפת לגבי האופן שבו גברים שולטים בעולם וחוסמים את דרכן של נשים, ודוקא במערכת המשפט שמתיימרת להיות שוויונית והוגנת כלפי נשים. לפני אורנשטיין כיהנה כנשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב השופטת דבורה ברלינר. נוה התלונן עליה בפני אורנשטיין: "אי אפשר לעבוד עם ברלינר. היא כזאת בוקית. כשקלטתי שאין עם מי לדבר הלכתי לעבוד עם איילת (שקד). חבל לבזבז זמן. היא (ברלינר) לא פוליטיקאית בכלום". כמו כן כינה את ברלינר "אוטיסטית", "יבשה" ו"צנון". כך ייאמר על שופטת ישרה שאי אפשר לגנוב איתה סוסים. איילת שקד, חברתו ושותפתו לפשע של אפי נוה, היא לגמרי פוליטיקאית שתמיד אפשר לגנוב איתה סוסים. נשים כאלה אפי נוה אוהב. יש אנשים שחושבים את איילת שקד לפמיניסטית. אני אינני ביניהן. הצלחתה בפוליטיקה, לפחות למשך כמה שנים הרסניות למערכת המשפט, מוכיחה לצערי את תחושתי העצובה שנשים מצליחות רק כאשר הן בוגדות באחיותיהן ומשתפות פעולה עם גברים שוביניסטים ועושות עמהם יד אחת נגד נשים הגונות ומוכשרות. בוודאי ששלטון הימין הוא הרסני לא רק למעמדן של נשים במערכת המשפט, אלא מסכן את חייהן ממש, כפי שעושה השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר כאשר הוא מעודד חלוקת נשק גם לגברים אלימים, ומעניש את מי שמתנגד לכך, כמו הארגון שהקימה לילך בן-עמי לזכר אחותה מיכל סלה ז"ל שנרצחה בידי בעלה לעיני בתה הפעוטה, ארגון שמסייע לנשים קרבנות אלימות, שתקציבו קוצץ לאחר שהתריע מפני חלוקת הנשק המופקרת של השר בן-גביר.  

עוד שופטת שנוה בז לה היא נשיאת העליון המנוחה מרים נאור, שלא היתה מודעת לתככים שרקם נוה מאחורי גבה. לאחר מינויו של אורנשטיין נוה מספר לו: "הנשיאה לא מדמיינת. היא מדברת איתי, אומרת לי נו, אני שמחה שהשרה קיבלה את ההמלצה שלי, ולא נעים לי להגיד לה – את חיה בסרט."

לרגע שמחתי שמרים נאור ז"ל כבר איננה איתנו, ואיננה צריכה להתמודד עם הזוהמה הזו שכדרכה של זוהמה סופה להתגלות. איך שהגברים החכמים מסדרים ביניהם את העולם ודופקים את הנשים שאין להן מושג. זהו מותר השיפלות על ההגינות, השקר על האמת והרע על הטוב. אכן אלה החיים.

נכון שאתם חברים?

 

נכון שאתם חברים, נכון שלא ציפית ממנו לתמורה, נכון שהוא עשה רק מה שטוב למדינה ולא לחברים שלו, שאל עו"ד עמית חדד את ארנון מילצ'ן, שענה יפה "אין לו חברים", ושוב חדד: "שרה אמרה שיש לביבי שתי משענות, אתה והיא". עדות אמינה של מי שאין לה שום אינטרס. נכון? נכון. קוראים לשאלות כאלה שאלות מדריכות, שאלות שבאמצעותן מנסה עורך-דין לשים בפי העד את הדברים הרצויים לו. אסור לעורכי-דין לשאול שאלות כאלה, ובמשפטים אחרים השופטים היו מעירים לעו"ד חדד, ששאלותיו מדריכות את העד מה לומר ושיחדל מכך. אבל השופטים במשפט נתניהו שתקו. לאו דוקא מפחד. פשוט אין טעם להתווכח. התמונה כל כך ברורה. אין לנתניהו חברים. זו האמת. ספק אם למילצ'ן יש חברים. העסקה ברורה עד כאב: מתנות לזוג נתניהו, ארגזי שמפניה יקרה, סיגרים קובנים מן המיטב, חולצות איכותיות, מעילים, תכשיטים. התמורה: זמינות. זו התמורה האמיתית: זמינות של ראש הממשלה העסוק לטרדותיו של מילצ'ן. נתניהו בכלל לא עזר לו לקבל ויזה לארצות הברית, רק צלצל לשר החוץ האמריקאי ולשגריר ארצות-הברית בישראל ודיבר איתם בעניין הארכת הויזה של מילצ'ן. ומה בכך? הרי כל אזרח שיש לו בעיה עם הויזה יכול להתקשר לנתניהו ולבקש שידבר עם שר החוץ האמריקאי ועם השגריר בתל-אביב, עניינים של מה בכך, כפי שכל אחד מאיתנו יכול לבקש מנתניהו לסדר לו פטור מתשלום מס. זה כל מה שנתניהו עשה. מעבר לכך הוא לא עזר, וכולנו יודעים שאת הוויזות מוציאים הפקידים ולא שר החוץ והשגריר, נכון? מה כבר נתניהו עשה בשבילו? לא כלום. רק חברות ואהבה.

ההצגה כמובן איננה עבור השופטים שמבינים היטב במה מדובר. ההצגה עבור המצביעים המעריצים: זו רק חברות. הרי כולנו מבקשים מחברינו מתנות, ארגזים של מתנות, וגם אומרים להם מה לשלוח לנו, ואם הם מביאים לנו שמפניה מסוג אחר, מיד אנחנו שולחים אותם להחליף אותה בסוג החביב עלינו (יש לנו סוג חביב עלינו? לא ממש. אצלנו הולך יותר רביעיות של סודה מארגזים של שמפניה, אבל אנחנו באמת לא דוגמה.) זה קצת מזכיר לי סיפור על מנהיג מזרח גרמניה שאמר בראיון שהוא בסך הכל איש פשוט, בערב הוא אוהב לשתות פחית של בירה כמו כולם, וכולם צחקו, כי במזרח גרמניה מכרו פחיות של בירה רק בחנויות המיוחדות של בכירי המנגנון. אזרחים מן השורה יכלו לקנות רק בירה בבקבוקים. אבל מילצ'ן מזמן שכח מה זה להיות אזרח פשוט, ונתניהו כנראה מעולם לא היה. חברה שאתרע מזלה ללדת בהדסה עין-כרם כששרה נתניהו ילדה את יאיר, סיפרה לי שדחסו אותן שמונה יולדות בחדר, ואילו שרה נתניהו שכבה בחדר לבד. נתניהו עדיין לא היה ראש הממשלה אבל מיוחס הוא היה תמיד. אולי זה תלוי לא רק בסביבה. אולי אנשים נכנעים לו כאשר הוא דורש, והוא דורש בלי גבול. מילצ'ן נכנע, שלח סיגרים ושמפניה והתחנף והתחנף ועדיין מתחנף. כל כך הרבה מיליונים ובסופו של דבר – שפוט של ראש ממשלה מושחת. כמעט מעורר רחמים.

לכאורה מה ברור יותר מתיק השוחד המובהק הזה, שבו איל הון משמן במתנות יקרות ערך את ראש הממשלה כדי שזה יטה לו אוזן ויסייע בענייניו. ובכל זאת אנחנו מתקשים לצפות את תוצאת המשפט, וזה לא מפני שהדברים הם דו-משמעיים. הם דוקא לא. חברות אין שם, רק תן וקח אכזרי, תובעני, נטול רגשות. אבל מי רוצה לראות את האמת החשופה והאכזרית הזאת, שעשירי הארץ אינם נושאים את ראשם בגאון ומביטים בבוז אל עניי הארץ, אלא זוחלים על הקרקע כדי לנשק את כפות רגליהם של בעלי העוצמה ואנו העניים מתבוננים בהם ואיננו מרגישים דבר מלבד בחילה. מי בכלל רוצה לדעת את האמת העירומה מאחורי המסכות.

לא המן הרשע אשם

 

אולי בהשפעת פורים בוחרים לא מעט אנשים חכמים להאמין בתיאוריית אחשוורוש התמים והמן הרשע, ומשכנעים את עצמם ואת זולתם שנתניהו מאד רוצה לעצור את חוקי ההשתלטות על בית המשפט העליון ולהתפשר עליהם, כדי למנוע את הנזקים האיומים שכבר נגרמים בעטיה של החקיקה. את תפקיד המן הרשע הם מעניקים ליריב לוין, או לשמחה רוטמן, או לשניהם כאחד, לבדם או בצירוף יאיר נתניהו שלכאורה שולט באביו. הם מתעלמים מהראיות המובהקות לשליטתו של נתניהו באירוע ומכך שהוא עתיד להיות הנהנה העיקרי ממנה, מי שיזכה למנות שופטים שיתחייבו לזכות אותו. נתניהו רוצה זיכוי, לא עסקת טיעון במחיר פרישה, והוא רוצה שלטון, לא לתקופה אלא ללא הגבלת זמן. בין השאר פועל הליכוד, לכאורה באמצעות אחרים, ובעצם בגלוי, להאריך את כהונת כנסת האימים לחמש שנים. והוא לגמרי בעניין ולא חיכה לחוק הנבצרות המושחת לכשעצמו כדי להיכנס לעניין – דקות ספורות לאחר פרסום מתווה הנשיא הוא ביטל ודחה אותו בגסות רוח, מה שלא הפריע לו אתמול, בעוד נאום מתחסד ומרושע כאחד, להאשים את האופוזיציה שמסרבת להידברות " וכבר איבדנו שלושה חודשים". כאילו יש לו עניין להידבר עם מישהו שאיננו נכנע כליל לרצונותיו. נתניהו רוצה למנות את שופטי העליון ונשיאו, ובאופן כזה הוא מקוה לזכות בזיכוי בעירעור על משפטו, כיוון שברור לו שיורשע בפלילים, לא מפני שתפרו לו תיק, אלא מפני שהוא אשם. והוא רוצה בכך לא רק מפני שהוא רוצה לחמוק מהכלא, אלא מפני שהוא רוצה להישאר בשלטון. לו רצה לפרוש היה מסדיר בקלות עסקת טיעון של ענישה קלה או פטור מענישה בכלל תמורת פרישתו, אבל כל שנה נוספת שנתניהו החזיק בשלטון גרמה לו עוד יותר לחשוב שהוא לבדו יכול וזכאי להיות ראש הממשלה ואין בלתו.

את חוק הנבצרות שהוא התווה הוא תיאר כאילו מישהו אחר העביר את החוק המושחת הזה, שמקשה על הוצאת נתניהו לנבצרות. מעולם לא היה כדבר הזה בישראל, ראש ממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות אך ורק כדי להעביר חוקים לטובת עצמו והנצחת שלטונו. שימוש לרעה בסמכות מכוננת קוראים לזה. כן כן, אולי לא עלה הדבר בדעתכם, אבל הרעיון בבחירות דמוקרטיות לכנסת הוא שהכנסת הנבחרת והממשלה מטעמה תפעלנה לטובת הציבור, שהחוקים וההחלטות שיתקבלו ישמשו לשיפור מצבו של הציבור ולמתן מענה לצרכיו ומצוקותיו. כל ח"כ נשבע אמונים למדינת ישראל, וכל שר שמושבע לכהן בממשלה מתחייב למלא אחר חוקי המדינה. מוזר שאיש טרם קרא תיגר על ההתנערות הגמורה של הממשלה הנוכחית מכיבוד החוק שכל שר ושר שחבר בה התחייב אישית לכבד. מה יחליט בג"ץ אם יצטרך לתת את הדין על הזלזול בחוק מצד שרי הממשלה וראשה? האם אין די בסירובם למלא את חוקי המדינה כדי להרחיקם מתפקידם? ומה דינו של יריב לוין, שככל חבריו התחייב אף הוא למלא את חוקי המדינה, ומכריז בראש חוצות שלא יכבד את פסיקת בג"ץ אם יפסול את ההפיכה המשפטית שלו?

מעבר לשחיתות ולבריונות גם גסות רוח אינסופית, חוצפה תהומית, שום מחויבות לציבור או לחוק המדינה, התנכרות גמורה לציבור והתעלמות גמורה מזעקותיו. ובראש הבריונים ראש הממשלה – לא איש חלש ונתון לשליטת אחרים, אלא מי שקובע, מי שהקפיד לדחות את מתוה הנשיא, מי שהשתיק את שר הביטחון יואב גלנט כילד נזוף בשולי הכיתה, מי שאחראי לאסון שהמיט עלינו ועל חיינו.

ואל תניחו לו לחמוק מאחריות למעשיו ואל תקלו ראש באחריותו.

מתנות לאביונים

 

יפה שלכבוד פורים החליטה הכנסת להעביר חוק מתנות לאביונים, ומי לנו אביון יותר מבנימין המרוד נתניהו ורעייתו הקבצנית שרה, שכעת יוכלו ללקט תרומות להוצאותיהם המשפטיות ללא הפרעה מצד היועצת המשפטית לממשלה, שעוז רוחה ועמידתה מול הממשלה המושחתת עד היסוד מעורר הערצה. כמה שקרים נאלצנו לשמוע מפי מגיש החוק ח"כ עמית הלוי, כאילו המצב החוקי הקודם אוסר על אנשי ציבור לקבל תרומות מקרובי משפחה. מותר לקבל תרומות מקרובי משפחה שהם אך ורק קרובי משפחה, אבל התברר שבן הדוד שממנו קיבל נתניהו תרומה לא היה רק בן-דוד, אלא שותף עסקי, שנתניהו החזיק במניות חברתו ואף מכר אותן ברווח נאה, ולכן נאסר על נתניהו לקבל ממנו תרומות. כעת יוכל ראש הממשלה לקבל תרומות גם מאנשי עסקים שיש להם אינטרסים כאלה ואחרים, תמורת קידום האינטרסים האלה בתפקידו כראש ממשלה. ולא רק נתניהו, אלא רעייתו וגם בניו, על פי לשון החוק, כך שיאיר נתניהו, שבתי המשפט חייבו אותו לשלם סכומים גבוהים כפיצוי לאנשים שהכפיש את שמם והוציא את דיבתם ללא בסיס. כעת יוכל לגייס תרומות ולא לשלם את הקנסות מכיסו.

את היועצת המשפטית גלי בהרב-מיארה, שחוות דעתה התנגדה להצעת החוק מאחר שהיא מעודדת שחיתות ומכשירה שוחד, למעשה היא השחיתות השלטונית בהתגלמותה, הכפיש השר במשרד המשפטים דודי אמסלם בגסות-רוח שקשה לתאר, גסות רוח שהיא המאפיין הבולט של ממשלת הפושעים שנכפתה עלינו הר כגיגית. כל כך התנפח דוד אמסלם מאז מונה לשר במשרד המשפטים, בחלוקת סמכויות לא ברורה בינו לבין שר המשפטים יריב לוין. נראה שתפקידו העיקרי של אמסלם הוא להתגולל על האנשים ההגונים שעוד נותרו במערכת בסגנון שלא היה מבייש את המאפיה הסיציליאנית, ולדחוק אותם להתפטר, כדי שאפשר יהיה להחליפם במושחתים לטעמם של השרים בממשלת הזוועה הזו, שלולא היתה מחרידה ומסוכנת כל כך, יכלה להיות מצחיקה להפליא.

למשל השר בן-גביר, שדיווח על מידע מודיעיני שהמפגינים מתכננים רצח, אמירה שמתכתבת עם הניסיון לייחס למפגינים ליד המספרה שבה הסתפרה שרה נתניהו "ניסיון לינץ' בשרה נתניהו", שהרי עמדו ליד המספרה וצעקו בקול גדול "דמוקרטיה", שזאת התנהגות מפחידה ביותר לזוג נתניהו, כי הם נמצאים פה כדי לשלוט לנצח, והמחשבה שתהיה פה דמוקרטיה, ואולי יבחרו במישהו אחר במקום נתניהו, והזוג לא יוכל להעמיס את הוצאותיו הפרטיות על המדינה, היא אכן מחשבה מחרידה עבור זוג הפרזיטים שרשות הממשלה עבורם איננה שליחות בשירות העם, אלא גן עדן של שוד הקופה הציבורית לצרכיהם הפרטיים.

אפשר לצחוק על בן-גביר ועל נתניהו ושופריו בערוץ 14, שהפכו הפגנה בלתי מזיקה לניסיון לינץ', ובודים איומים ברצח, אבל קשה לצחוק כשחושבים על כך שכל אחד מהאישים הבזויים האלה משליך על המפגינים את אופיו שלו. נתניהו שהסית נגד רבין טוען שהם מסיתים לרצח ראש הממשלה, וכך גם בן-גביר, חברו להסתה נגד רבין. הם בודים את ההאשמות נגד המפגינים, מפני שהם עצמם היו שמחים לירות במפגינים ולקפח את חייהם, בתקוה לעצור את המחאה שעוכרת את שלוותם ומטלטלת את כסאם. ואל תטעו בנתניהו: נוח לו מאד שבן-גביר אחראי על המשטרה ופועל לדיכוי המחאה, לכאורה מטעם עצמו, אבל בפועל לגמרי בשירותו של נתניהו. המדיניות שהם מקדמים ברורה מאד ומשותפת לשניהם: פוגרומים נגד ערבים ואלימות נגד מפגינים, הכפשות ונאצות נגד אנשי שלטון החוק ועידוד תומכיהם לאלימות נגדם עד כדי סיכון חייהם. קשה לצחוק כשחושבים על רצח אמיל גרינצוויג ורצח רבין, רצח בסגנון דומה שישרת את האינטרס של נתניהו ובעלי בריתו, שכמובן הם יתכחשו לאחריותם לו בדיוק כפי שהתכחשו לאחריותם לרצח רבין, ויתלוננו על כך שמאשימים אותם על לא עוול בכפם.

קשה לצחוק בפורים הזה, למראה להקת הטורפים שהשתלטה על כנסת ישראל וממשלתה ועושה שמות במדינה. אכן הצחוק יפה לבריאות, אבל כעת אנו זקוקים לא לצחוק אלא לנחישות והתמדה, כי את ממשלת הזדון הזו צריך להפיל ולסלק, כי כל רגע נוסף שממשלה זו עדיין בשלטון הוא סכנה נוראה לשפיכות דמים, וסכנה לעצם קיומנו.  

 

עידית השיחודית ושיקלא וטריא

 

הציבור הרחב לא הכיר את עידית סילמן ועמיחי שיקלי לפני שנפתלי בנט סיפח אותם למפלגת ימינה ואיפשר להם להיבחר כחברי כנסת. הסיכוי שלהם להיבחר לכנסת שלא על גבו של נפתלי בנט היה אפסי. הם היו חייבים לו את מקומם בכנסת והם חייבים לו את כל הקריירה שעשו מאז. בתמורה הם בגדו בבנט וסחרו במקומם בכנסת כאילו היה נכס פרטי שלהם.

אפשר היה לכבד את סילמן ושיקלי אילו נכבדו ופרשו לביתם. במקרה כזה אפשר היה להאמין להם שמניעיהם אידיאולוגים ושלא טובת הנאה חיפשו לעצמם אלא ביטוי להשקפותיהם. זה איננו המצב.

שיריונם של סילמן ושיקלי בליכוד וכעת מינוים לשרים חושף את העובדה שהמניע האמיתי לעריקתם מהקואליציה של בנט ולפיד הוא השוחד שהציע להם נתניהו תמורת הפלת הממשלה שסילקה אותו מהשלטון – לזמן קצר מדי – ולחזרת שלטון האימים שלו, בכל פעם בגרסה אפלה יותר. גם אם היו להם מניעים אידיאולוגיים או דתיים, הם בטלים בששים לעומת השוחד המפתה, שיריון בליכוד וכהונת שרים. מינוים לשרים בולט עוד יותר לאור דלות המינויים שהעניק נתניהו לאנשי הליכוד, ובפרט לבכירים ולוותיקים שביניהם, כאשר המפתח היחיד הוא מידת השירות שהעניק הח"כ או השר לנתניהו. אמיר אוחנה מונה ליו"ר הכנסת לא בשל כישוריו האישיים ולא כדי לקדם את קהילת הלהט"ב, אלא בשל נאמנותו לנתניהו וריסוקו את רשויות החוק והמשטרה בשירות נתניהו בכהונתו הקודמת. כך גם יריב לוין שמונה לשר המשפטים במטרה להחליש את מערכת המשפט, למסמס ככל האפשר את משפט נתניהו ולנקום בחוקריו ושופטיו. אחריותו של אוחנה לאסון במירון לא הפריעה לו, כשם שלא הפריעה לנתניהו, שהתנער בעדותו המבישה בפני הוועדה החוקרת מכל אחריות לאסון.

יש מי שמאשימים את ממשלת בנט-לפיד שהיתה רופסת מדי ולא העבירה חוקים שימנעו מחשוד בפלילים להרכיב ממשלה. אבל חוקים כאלה לא היו עוזרים, כי כפי ששינו כעת את החוק כדי שדרעי  המורשע פעמיים יוכל לכהן כשר, היו משנים או מבטלים כל חוק שהיה מונע מנתניהו לכהן כראש ממשלה. בישראל אין חוקה ואפשר לקבל או לבטל כל חוק ברוב רגיל, ולשום חוק אין הגנה מול רוב בכנסת. כך אפשר להעביר חוקי אפליה כמו אלה שהוסכמו בהסכמים הקואליציונים: די ברוב רגיל כדי לשלול מציבורים שלמים זכויות אדם והגנה. די בכך שאדם מושחת כנתניהו ייבחר לראשות הממשלה כדי שיוכל להתאים את המצב החוקי לצרכיו.

זה מצב שעלול לייאש אבל אין צורך להתייאש. לנתניהו חשובה מאד דעת הקהל – לא במקרה הוא הסתבך כל כך בניסיונותיו הפאתטיים להשפיע על התקשורת לפרסם פרסומים אוהדים לו ולמשפחתו ולמנוע פרסומים ביקורתיים. לכן צריך לבקר, ולמחות ולהזכיר שוב ושוב שנתניהו הפיל את ממשלת בנט-לפיד בדרך של תשלום שוחד לחברי ימינה, שממשלתו היא ממשלת שוחד והפרת אמונים, ושגם אם תטבול במקוה הטהור ביותר, עדיין תהא זו ממשלה שהוקמה בשוחד, מרמה והפרת אמונים ושאלה הם שלושת דגליה, בנוסף לדגל הגזענות שאותו היא נושאת בראש חוצות, גבוה מעל כולם.

לנשום אוויר נקי

 

פרישתו של עיסאווי פרייג' מהפוליטיקה העציבה אותי מאד, כי הוא אחד האנשים שלמענם הצבעתי למר"ץ, ונראה שמר"ץ עומדת כעת על פרשת דרכים. יאיר גולן רוצה להתמודד על ההנהגה, אבל יש בו משהו מאד תוקפני שמאד מפריע לי, ואני מעדיפה כבר את ניצן הורוביץ עליו, למרות שאני מסכימה עם עיסאווי פרייג' שחסרה להורוביץ מנהיגות. תמיד חשבתי שתמר זנדברג קרבה מאד למר"ץ את הציבור הערבי, ושההתקפה עליה בגלל שהתייעצה עם משה קלוגהפט, שהוא יועץ פוליטי להשכיר,  היתה מטומטמת ומרושעת וילדותית, ובמיוחד הרגיזו אותי אנשים שאמרו שבגללה הם לא יצביעו למר"ץ ואני ידעתי שהם מעולם לא הצביעו למר"ץ ובכלל לא בדעות של מר"ץ. ניצן הורוביץ הצליח להביא למר"ץ ששה מנדטים וזה לזכותו, אבל מספר הערבים שהצביעו למר"ץ מאד ירד וזה מאד מצער, כי מר"ץ מחויבת לפעול למען שותפות יהודית-ערבית ולשמירה על זכויות האדם של הערבים שתמיד מדוכאות בשם הביטחון והלאומיות באמצעות חוקים שפלים ונבזיים כמו חוק הלאום וחוק האזרחות שפוגעים קשות בזכויות האדם של אזרחים ערבים, ומר"ץ לא נלחמה בהם מספיק כפי שהיתה צריכה לעשות, למרות המציאות הפוליטית הקשה, ולמרות שקשה לעמוד בראש מפלגה קטנה שהדעות שלה מאד לא מקובלות, אבל דוקא בגלל זה אין לה תחליף, ואני מאד מתפללת שמר"ץ תתעשת, כי אחרת לא יהיה לי למי להצביע.

ולמרות שאני בקצה השני של המפה הפוליטית גם פרישתו של יובל שטייניץ העציבה אותי, כי למרות שהוא דיבר בנימוס, ולמרות שכל הפרשנים הפוליטים הסבירו את פרישתו בכך שלא היה לו סיכוי להיבחר במקום גבוה בבחירות הפנימיות בליכוד, שגם זה סימפטום למה שקרה בליכוד, אני חשבתי שכשאדם מנומס ומאופק כמו שטייניץ אומר ש"מגיע לי וגם למשפחתי לנשום אוויר נקי", הוא מותח בדרכו המעודנת ביקורת מאד קשה על ההזדהמות וההתבהמות של חברי הכנסת מהליכוד, שהפכו בשנים האחרונות לארגון הפשע של בנימין נתניהו, וזה רק הולך ומידרדר. שטייניץ נשוי לשופטת גילה כנפי-שטייניץ שלפני מספר חודשים מונתה לכהן בבית המשפט העליון. זה לא היה אמור להיות מכשול בפני כהונה של יובל שטייניץ בכנסת, אבל במפלגת הליכוד כיום זה מכשול כבד, כי נתניהו שעומד לדין בשלושה אישומים פליליים של שוחד ומרמה והפרת אמונים הוא לפני כל דבר אחר אויבה של המערכת המשפטית בטענה המגוחכת שתפרו לו תיקים, כאשר כל מי שמקשיב כעת לעדותה המזעזעת של הדס קליין, העוזרת של ארנון מילצ'ן, שמגובה בהרבה הקלטות ומסמכים, וגם תואמת לגמרי עדויות רבות שכבר נשמעו על התנהגותם של בני הזוג נתניהו מאנשים אחרים, מבין שלא רק שלא תפרו לנתניהו תיקים, אלא שהקלו איתו מאד ועשו איתו חסד גדול, כי בהתנהגות שלו עם מילצ'ן הוא לא רק הפר אמונים אלא קיבל שוחד, אם אפשר לקרוא לזה קיבל, כי בעצם בני הזוג נתניהו לא קיבלו שוחד אלא דרשו וסחטו שוחד בצעקות ואיומים, כפי שנהגו לסחוט את כל סביבתם בצעקות ואיומים, וכפי שנתניהו נוהג גם בפוליטיקה כלפי יריבים פוליטיים. הדרישה של שרה נתניהו מהדס קליין שתקנה לה תכשיטים מסוימים מחנות מסוימת שהיא חשקה בהם מאד מזכירה את הסיפור של רוני מאנה שהיה בעבר ידיד אישי של בני הזוג נתניהו, שהוא ועוד חברים קנו לשרה נתניהו ליום הולדתה שובר מתנה לחנות תכשיטים, והיא הלכה לחנות ולקחה פריט נוסף והורתה לחנות לחייב את רוני מאנה ושאר החברים בתשלום על הפריט הנוסף, כי שרה נתניהו חושבת שכולם משרתים שלה וכולם צריכים לקנות לה מתנות, וגם על הדס קליין היא צעקה כאילו היתה עובדת שלה שחייבת לה משהו, וגם כשהדס קליין שלחה לה אגרטל עם פרחים שנסדק והשולחן נרטב היא צעקה עליה. לבנימין נתניהו יש חוצפה לטעון שהוא קיבל מתנות מחברים, אבל חברים קונים לך מה שהם בוחרים לקנות ואתה לא אומר להם מה להביא לך ובוודאי ובוודאי שלא מבקשים מחברים שקונים לך שרשרת לקנות לך תכשיט נוסף על חשבונם ולא צועקים עליהם אם משהו במתנה שבור. קשה להכיל את החוצפה של הזוג נתניהו שמתגלה בעדות הזאת, איך נתניהו ביקש מהדס קליין שיקנו לו בנוסף לסיגרים הקובנים היקרים גם ליקר קואנטרו, כי הוא אוהב לטבול את הסיגרים בליקר הזה, שיש לו ניחוח תפוזים ואני קיבלתי פעם בקבוק במתנה, והליקר הזה לבדו הוא מתנה מאד יפה לתת למישהו ובן אדם נורמלי שמח לקבל אותו במתנה בשביל לשתות מפעם לפעם כוסית קטנה ולהנות ממנה ולא בשביל לטבול בו סיגרים. יש משהו כל כך מושחת וחסר גבולות בבני הזוג נתניהו, שאמרו להדס קליין שכל עוד קונים להם מוצרים מתכלים, גם כשהיה מדובר במאות אלפי שקלים, זה מותר, ורק אסור לתת להם משהו כמו דירה, למרות שעדיין יש מקומות בישראל שאפשר לקנות בהם דירה בסכום שארנון מילצ'ן קנה להם שמפניות וסיגרים ובגדים ותכשיטים, ומה שמטורף עוד יותר שמתברר שגם שותפו של מילצ'ן ג'ימס פאקר קנה כאילו לעצמו אבל בעצם למענם את הווילה הסמוכה לשלהם בקיסריה, והם השתמשו בביתו כבשלהם ושרה נתניהו אפילו דרשה מסוכנת הבית שלו לבשל ארוחות גם בשבילם. בני הזוג נתניהו התנהגו כאילו הם אדונים פיאודלים בימי הביניים שכל תושבי נחלתם הם משרתים שלהם שצריכים לחלות את פניהם במתנות וטובות הנאה ואין להם בכלל גבולות חוקיים. וזה המסר שבנימין נתניהו מעביר לציבור גם בחייו הפוליטיים, שהוא איננו כפוף לחוק והוא מעל החוק והוא אפילו לא צריך להיבחר לראשות הממשלה, כי הזכות שלו למשול בנו היא זכות שמוקנית לו בלעדית ואם מישהו אחר מכהן כראש ממשלה הוא גוזל מנתניהו את הזכות המוקנית לו בלבד לכהן כראש ממשלה בישראל, ושנפתלי בנט שזכה באמון הכנסת גזל ממנו כביכול את זכותו הטבעית לכהן כראש ממשלה ולכן מותר היה לו לשחד את חברי מפלגתו של בנט לערוק לנתניהו תמורת שריון בליכוד ולהפיל את ממשלתו של בנט. אין אצל נתניהו שום הבדל בין ההתנהלות בחייו הפרטיים והציבוריים: בשני המקרים הוא חושב שהוא מעל החוק, שהחוק איננו חל עליו, שכולם צריכים לשרת אותו אישית ושהוא איננו כפוף לשום מגבלות של חוק ומוסר. וזה בדיוק האוויר המזוהם במפלגת הליכוד של נתניהו שיובל שטייניץ דיבר עליו בדרכו המנומסת. ומכיוון ששלטון החוק מגביל את ההשתוללות של בני הזוג נתניהו ושם להם גבולות ומעמיד אותם לדין על התנהלותם באמצעות מתן וקבלת שוחד, כי גם לשאול אלוביץ' שהיה בעלים של "בזק" העניק נתניהו טובות הנאה עצומות על חשבון הציבור תמורת סיקור מחמיא של בני הזוג נתניהו באתר וואלה של אלוביץ', בנימין נתניהו הפך לאויבו של שלטון החוק. כבר שנים שנתניהו פועל להרס ולהשחתה של המערכת המשפטית, כמובן בעזרת אנשים כמו היו"ר לשעבר של לשכת עורכי הדין אפי נוה שהתגלה כעבריין, והשרה איילת שקד שפעלה למינוי שופטים שבמקום לעמוד כנגד השחיתות הפוליטית ולרסן אותה, נכנעים לפוליטיקאים המושחתים ומשרתים אותם. כיום סדר היום של הליכוד בהנהגת נתניהו מוקדש כולו להרס המערכת המשפטית ולהפיכתה לנחלתם של הפוליטיקאים המושחתים, ובין השאר הם מאיימים על היועצת המשפטית לממשלה שתפקידה הוא להנחות את הממשלה לנהוג על פי החוק והם מתכננים לסלק אותה מתפקידה אם יחזרו לשלטון כדי לבטל את משפטו של נתניהו, ולהעביר חקיקה שהשופטים ימונו על ידי הפוליטיקאים בלבד, כדי שמערכת המשפט תשרת ותאפשר את ההתנהלות המושחתת של נתניהו וחבריו, תעניש את אנשי החוק ותרומם את הפושעים. אי אפשר לתאר כמה מסוכנות ומעוררות חלחלה תכניותיהם של נתניהו ומרעיו למקרה שיצליחו לחזור לשלטון, ואין לי ספק שלזוהמה הזו שהשתלטה על מפלגת הליכוד בהנהגת נתניהו כיוון שטייניץ כשאמר שמגיע לו וגם למשפחתו לנשום אוויר נקי. בליכוד בהנהגת נתניהו האוויר מזוהם משחיתות פרטית וציבורית, ושום אדם הגון איננו יכול לנשום בליכוד בהנהגת נתניהו. במקום הפילוסוף הפורש שטייניץ שאיננו יכול עוד לנשום בליכוד מגיע להתמודד בבחירות הפנימיות השופטת המודחת אתי כרייף, שהודתה כי התמנתה לתפקידה בזכות "קשר מיני חברי" עם היו"ר לשעבר של לשכת עורכי הדין אפי נוה, ואין מטפורה טובה משטייניץ הפורש וכרייף הנכנסת כדי לתאר את הדרדרותה לתהום של מפלגת הליכוד.    

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

גזענות ושחיתות בשיח ג'ראח

 

סיפורם של מיכאל בן-יאיר ואחותו נעמה ברטל שרכוש סבתם בשיח ג'ראח נחמס בדרכי רמייה לצורך שוד וגזל מדגים את השילוב המושלם בין גזענות לחמדנות ושחיתות שפועל בשכונת שיח ג'ראח, וגם את הגיבוי המלא שמעניקות מדינת ישראל ורשויותיה לגזלנים.

סבתו של בן-יאיר, שרה שווילי, הורישה את הבית והחנות שהחזיקה בהם בנחלת שמעון, שכונה יהודית קטנה בתוך שכונת שיח ג'ראח, לצאצאיה, אך ציינה שאם אחד מהם ילך לעולמו ללא צאצאים, יעבור חלקו כהקדש לטובת בית הכנסת הגורג'י בנחלת שמעון. סעיף זה משך את תשומת לבו של יצחק מאמו, העומד בראש עמותת "מיישבי ציון". הוא ביקש וקיבל מבית הדין הרבני היתר לברר מיהם היורשים. כמובן שלא היה שום קושי למצוא במרשם התושבים את בן-יאיר ואחותו, אבל יצחק מאמו ושותפו אורן שפר הודיע לבית הדין הרבני שהיורשים לא אותרו וביקשו למנות אותם, לא ברור על סמך מה, לנאמני ההקדש, ובית הדין הרבני נענה לבקשתם. בשנת 2004 התנגד האפוטרופוס הכללי למינוים של מאמו ושפר ודרש לאתר את היורשים, אבל בית הדין הרבני דחה את בקשת האפוטרופוס והעביר את הנכס לידי מאמו ושפר ואף העביר להם 250 אלף ₪ משכר הדירה שהמדינה גבתה מהדיירים. במשך תשע שנים נוספות הם גבו מהדיירים עוד 600 אלף ₪. בשנת 2011 השתלט על הנכס "ועד העדה הגורג'ית", עמותה נוספת, שקיבלה את אישור בית הדין הרבני, ולמרות שאנשיה, על פי הפרוטוקולים של הדיונים, ידעו מי היורשים, הם לא יצרו עמם קשר – וכי מדוע ידאגו להעביר פרה חולבת שכזו לידי בעליה האמיתיים, אם מדינת ישראל מניחה לכל שודד וחמדן להשתלט על רכוש הזולת?

מיכאל בן-יאיר ואחותו גילו באיחור מה אירע לנכס של סבתם, ומאז ניהלו מאבק נואש לקבלו חזרה לידיהם. לא לכל יורש יש הידע המשפטי, הממון והיכולת להילחם על זכויותיו כנגד עמותות מושחתות של מקורבים לצלחת, שמשתלטים על רכוש זולתם ומשלשלים לכיסם סכומי עתק ללא כל בסיס, מלבד קשרים במקומות הנכונים, וניצול השחיתות האוכלת בכל פה במדינת ישראל וברשויות השלטון שלה. אבל בן-יאיר ואחותו לא רצו להשתלט על הנכס כדי לעשוק ולגרש את תושביו הערבים, אלא כדי להניח להם להתגורר בשלוה בבית סבתם, מאחר שמשפחתם, שנאלצה לפנות את הנכס בשיח ג'ראח בימי מלחמת השחרור, קיבלה מהמדינה בית וחנות בשכונת רוממה, כתחליף לנכס שעזבו, והם חשים שהמדינה פיצתה אותם די הצורך על הפסדם, ואינם רוצים לגזול מהערבים המתגוררים בנכס, אף הם פליטי מלחמת השחרור, את ביתם. העובדה הזו כמובן לא זיכתה אותם באהדה מצד רשויות המדינה שהפכו את גזל הרכוש הערבי וגירוש הערבים לאידיאולוגיה מובילה, ואם צריך על הדרך לשדוד גם מיהודים, יהי כך, ובלבד שהמושחתים המקורבים לצלחת יגזרו להם טובת הנאה וישלשלו לכיסם רוב שלמונים מרכוש שעליו השתלטו בדרכי הונאה ומרמה.

מי שגונב לגוי, אמרו חז"ל, סופו שגונב לישראל. במקרה של עזבון סבתו של בן-יאיר גנבו יהודים מושחתים תחילה את רכושם של הבעלים היהודים, ואז פנו לממש בחסות רשויות החוק את זממם הגזעני: לגרש את התושבים הערבים של הנכס, ולהעבירו לידי מתיישבים יהודים, לא לפני ששלשלו לכיסם מאות אלפי שקלים כשכר דירה.

אולי משום שהם יודעים שהם חיים על הגזל, היהודים שמתגוררים בשיח ג'ראח ברכוש שנגזל מערבים, מרבים לומר כל העת: "זה שלנו". הארץ שלנו, הבתים שלנו. כמו המתיישבים הצרפתים באלג'יריה שכתבו בנמל אלג'יר "פה זה צרפת", מפני שברור שאלג'יריה איננה צרפת ומעולם לא היתה. איך מרגיש אדם שיודע שגזל את רכושם של אחרים, שזרק אנשים לרחוב כדי לתפוס את ביתם? האם הוא באמת מרגיש בבית, או שהוא תמיד מרגיש כמו גנב שפלש לבית אחרים? המתנחלים תמיד מנסים לסגל לעצמם אותנטיות מזויפת, אבל הם תמיד בולטים בזרותם, תמיד נראים כמי שפלשו למקום לא להם, שזה אכן המצב. לכן הם מאד אלימים ומאד חוששים שישליכו אותם מבתיהם, וזה עונשם, על כך שגזלו את רכוש זולתם וגירשו את תושבי המקום: לחוש תמיד נרדפים. אף פעם לא תהיה בהם הטבעיות שמרגיש חיפאי או תל-אביבי שיורד בבגד ים וכפכפים לשפת הים. הם תמיד יהיו פולשים ויחושו כפולשים.

השתלטות עמותות מתנחלים על שיח ג'ראח היא תרגיל בטרנספר בקנה מידה קטן. מסלקים את תושבי השכונה הערבים ומקווים לסלק ביום מן הימים את כל התושבים הערבים בישראל. פעם זה הצליח – במלחמת השחרור. המתנחלים, שמתחזים לבעלי הארץ, מתחזים לעתים לחלוצי חומה ומגדל, לעתים ללוחמים במלחמת השחרור. אבל הם רק מתנחלים ומתחזים. במלחמת השחרור הישוב היהודי נלחם על חייו ולא ידע אם מדינת ישראל תוכל להתקיים ואם צפוי לו ניצחון או מוות. המתנחלים אמנם מסכנים את חייהם מדי פעם, אבל לרוב הם נשענים על המדינה וסומכים על הגיבוי שיקבלו מן הרשויות. המדינה מעמידה פנים שאין זה מעניינה ומסתתרת מאחורי רשויות החוק שמכשירות את השרץ הגזלני, מאחר שהגזל נעשה בחסות החוק והמערכת המשפטית, כאילו השילוב של חקיקה גזענית, בתי דין מושחתים ועמותות מתנחלים גזלניות הוא מופת לחוק וצדק. אבוי למדינה שאלו משפטיה, שזה החוק שהיא מקיימת, ושכך היא מקיימת אותו.

לגברת הנכבדה אתי כרייף

 

לגברת הנכבדה אתי כרייף,

 

מכיוון שבחרת לדבר גם בשמי, אני בוחרת לומר לך את דעתי.

החמאת לעצמך שאת מדברת כדי שאשה לא תואשם עוד שהתקדמה דרך מיטתו של גבר.

הפוך, גברת כרייף, הפוך. בגללך נחשדות שופטות מכובדות, וכך תחשדנה גם בעתיד, שהן התמנו לתפקידן דרך המיטה. קודם לכן היה קשה להעלות בכלל על הדעת שהדבר אפשרי. גם אני התקשיתי להאמין, אבל דברייך בראיון לתכנית עובדה שכנעו אותי שאכן שכבת עם אפי נוה בתמורה לתמיכתו במינויך לשופטת, ויש לך חוצפה להתעקש שאין בכך כל פסול.

לא הפרקליטות ביזתה אותך ולא התקשורת. לא הדס שטייף ולא שי ניצן אשמים בבזיונך. את זו שביזית את עצמך בהתנהגותך, כאשר קפצת למיטתו של יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נוה. אפילו אינך מבינה שבלתי נסבל המצב שאפי נוה תמך במינויך לשופטת ואולי אף הכריע את הכף לטובתך, מבלי להכריז על היותו מנוע מכך בשל "קשר מיני חברי" ביניכם, כפי שהגדרת זאת. עוד יש לך חוצפה לשאול: מה ההבדל בין קשר מיני לבין קרבת משפחה?

ובכן גברת כרייף, יש כמה וכמה הבדלים. קרבת משפחה היא עניין ידוע ומוצהר ולא סוד אפל שמסתירים, וברור לכל שחבר הוועדה למינוי שופטים איננו יכול לקדם את בן משפחתו. את זו שטענת שאסור היה שבן זוגך יידע על בגידתך בו עם אפי נוה הנאלח. די בפחדך שהסוד האפל יתגלה כדי לאסור עלייך לעסוק בשיפוט. אסור לשופט להיות סחיט, ואת בקלות דעתך הפכת את עצמך לסחיטה.

כמה ליהגתם, את ועורך-דינך, על הפריצה לטלפון, כאילו פריצה לטלפון חמורה ממינוי שופטת בעקבות "קשר מיני חברי" עם יו"ר לשכת עורכי הדין. והרי בגידה יכולה להתגלות בדרכים רבות. מישהו יכול היה לראות אותך יוצאת ממפגש, או לראות את מאהבך יוצא מן הווילה המפוארת שלך, או לראות את שניכם יוצאים ממקום מפגשכם, או לצפות בסרטונים ממצלמות אבטחה, כפי שקרה לשר בריטי במשרדו, או לשמוע שיחה ביניכם באקראי. רעייתו של אפי נוה יכלה לשכור בלש פרטי שהיה עוקב אחריו ומצלם אותו נפגש איתך, ואיש לא היה מגנה אותה על כך. את זו שנהגת בהפקרות ונתפסת, מכיוון שאשתו הנבגדת של מאהבך רצתה לדעת מה מעשי בעלה, וקשה להאשים אותה. אז אל תייללי עכשיו כמה עוול גרמו לך. לא גרמו לך שום עוול, רק חשפו את החרפה שהמטת על עצמך, וכמאמר עורכי הדין, אין לך להלין אלא על עצמך בלבד.

אני מאמינה לך שלא היה לך קשר אינטימי עם השר כחלון, אבל לא מפני שלא רצית בכך. ההודעות שלך אליו הן הודעות מפלרטטות, ולא אצטט את המשפט הידוע שעורר גיחוך, רק שאיני מבינה מה עניין "אני לבד עכשיו" שדיווחת לו. מה יש לך לדווח שאת לבד לאדם שהכרת זה עתה כדי לבקש שיתמוך בך לתפקיד שופטת, וכלל לא הכרת אישית קודם לכן? כחלון נשמע כמי שמנסה לחמוק ממך: "אני רחוק". אכן, גם תשובותיו אינן ראויות לשבח. את שואלת מדוע לא חקרו אותו. אבל הרי זו את שרצית להתמנות לתפקיד שופטת, ואין טיעון עלוב יותר מ"למה דוקא אני?" ו"מה עם כל האחרים". את ולא האחרים רצית להיות שופטת בישראל ולגזור את גורלם של אנשים אחרים, ויש לך חוצפה לשאול "מי אתם שתשפטו אותי?" אבל כפי שענה לך מישהו בתגובה הולמת: "מי את שתשפטי אותנו?" כיצד פלרטטנית עלובה כמוך, שהיא בושה וחרפה למין הנשי כולו, מרהיבה עוז לחפוץ בתפקיד אחראי כזה, כשאינך מסוגלת לסגור את רגלייך מול גברים רבי עוצמה שיכולים להפוך אותך לשופטת ולהעניק לאשה בלתי ראויה כמוך סמכות כה רחבת היקף לחרוץ את דינם של אנשים לשבט או לחסד. המטת חרפה על עצמך ועל כל שופטת ומועמדת לשיפוט, ואינך רשאית לדבר בשם כל הנשים שביזית והשפלת בהתנהגותך המאוסה ובדיבורך המופקר.

ולא, הפרקליטות לא רדפה אותך כדי ללכוד את אפי נוה. אפי נוה הצליח להסתבך עוד קודם לכן בעקבות התגנבותו בנתב"ג שהיא עבירה פלילית שדינה עד שלוש שנות מאסר. הפרקליטות הורתה לחקור אותך כי קניית מינוי לשופטת בשוחד מיני היא פשע, ואת צריכה להודות מעומק לבך לפרקליטות שלא העמידה אותך לדין על מתן שוחד מיני כדי להתמנות לשופטת, כי אינני מאמינה כלל לטענתו של המשנה לפרקליט המדינה שלמה למברגר שסגר את התיק שלכם בטענה שאין סיכוי להרשעה. לדעתי הוא סגר את התיק כי מערכת המשפט חרדה מהבושה שתמיטי עליה בבית המשפט, כשהציבור ייחשף לאופן שבו מונית, מה שקרה ממילא. היית ראויה לשבת בכלא הרבה יותר משהיית ראויה לכהן כשופטת. ואת בעזות מצחך דחית את עצתו הטובה של עורך-דינך החכם לשים מחסום לפיך והצגת את עצמך לעיני כל כפי שהינך, מצח נחושה. תתביישי לך.

אנגלה מרקל ופרשת הצוללות

 

הדבר המדהים ביותר בעיני ביחסי ישראל-גרמניה, הוא שהצביעות הגרמנית ביחס ליחסים, כביכול גרמניה מעוניינת רק בכפרת עוונות ובדאגה לקיומה של ישראל ואין לה בכלל אינטרסים אחרים, אומצה גם על ידי הישראלים, שאין להם ששה מיליון שלדים בארון שהם צריכים לכסות במסך של התחסדות וצביעות. כך התגובות לפרישתה הצפויה של אנגלה מרקל התמקדו בהפלגה בתיאור ידידותה לישראל ובהבעת חשש מכך שיורשיה יהיו פחות ידידותיים. וכאשר תמהים במה התייחדה ידידותה של מרקל לישראל, מתברר שהדיון מתמקד במכירת הצוללות ואסדות הגז לישראל, פרשה שעננת השחיתות האופפת אותה לא התפוגגה מעולם, וכוללת גם את מכירת הצוללות למצרים בהסכמת נתניהו ובמעורבות קרוב משפחתו ואחד מעורכי דינו וממקורביו יצחק מולכו, בעת ששותפו למשרד של מולכו, דוד שמרון, אף הוא קרוב משפחה, מקורב ועו"ד של נתניהו, מייצג את תאגיד תיסנקרופ ופועל אצל היועץ המשפטי של משרד הביטחון לביטול המכרז הבינלאומי ולהעדפתו הבלעדית של תאגיד תיסנקרופ. לא מצאתי אפילו מאמר אחד שלא הציג את מכירת הצוללות והאסדות לישראל כמעשה חסד שהמיטיבה מרקל עושה עבור מדינת ישראל, ואם כה גדול החסד, מדוע צריך היה בכלל לשחד ולהערים ולהסתיר עובדות משרי הביטחון, תחילה ממשה יעלון, ולאחריו מבני גנץ?

והרי עיר שלמה בגרמניה ששמה קיל Kiel ופירוש שמה קורה מרכזית בתחתית הספינה, שבה תלויה יציבות הספינה כולה, והיא עיר מספנות בים הבלטי שידעה לא מעט משברים כלכליים מאז נהרסה ברובה במלחמת העולם השנייה, מתפרנסת ותתפרנס מבניית הצוללות והאסדות האלה במשך שנים, וישראל משלמת עבורן מיליארדים. ממשלת גרמניה אכן מסבסדת שליש ממחיר הצוללות, אבל השליש הזה הוא בערך ההפרש בין מחיר הצוללות הגרמניות למחירן של צוללות מתוצרת צרפת או דרום-קוריאה, שהיו משתתפות במכרז הבינלאומי ואולי מנצחות בו לולא סוכל קיומו בידי מקורבי נתניהו. אנגלה מרקל השקיעה את כל כוחה בשיפור המצב הכלכלי של גרמניה וזה הישגה הגדול ביותר, ובפרט בשיפור מצבן של ערי הפריפריה – בראש וראשונה מזרח-גרמניה שקודמיה סיפחו פורמלית אבל הזניחו מאד והותירו כחצר אחורית של המערב, אך גם הפריפריות העניות של גרמניה המערבית. מרקל השקיעה את כל כוחה בכך שההצלחה הכלכלית של הערים המרכזיות הגדולות והעשירות במערב – פרקנפורט על המיין, מינכן, דיסלדורף, המבורג, תחלחל גם לערים מזרחיות יותר, צפוניות יותר, והרבה יותר עניות. על הערים המזרחיות והעניות יותר שמרקל טיפחה נמנית גם ברלין, שלהחזרתה למעמד בירת גרמניה לאחר שזה נלקח ממנה בעקבות מלחמת העולם השנייה יש גם היבט לאומי רב חשיבות, אבל בראש וראשונה היבט כלכלי. זו הצלחתה העיקרית של מרקל, לשפר את מצבה הכלכלי של גרמניה כולה ובפרט של הפריפריות העניות, ועל כך היא זוכה בראש וראשונה לאהבת העם הגרמני. גם יחסה להגירה נגזר בראש וראשונה מהשאלה הכלכלית – כמו בכל המדינות המתקדמות, וגם בישראל הפחות מתקדמת, הגרמנים מעדיפים להותיר מלאכות מסוימות לזרים, כמו הטיפול בקשישים ובנכים, חדרנות במלונות ועבודות ניקיון, שכמו הישראלים גם הגרמנים מעדיפים להפקיד אותן בידי מזרח-אירופים, פיליפינים ותאילנדים. בנוסף לכך כשמרקל קיבלה את הפליטים הסורים, היא דאגה לגרש פליטים שהגיעו לגרמניה ממדינות יוגוסלביה לשעבר בשנות התשעים. למרקל היתה תמיד רגישות לתדמיתה של גרמניה, ולכן כשנערה לבנונית שאלה אותה מדוע עומדים לגרש את משפחתה מגרמניה, היא ביטלה את גירוש המשפחה, אך לא נמנעה מגירוש משפחות רבות אחרות של פליטים ותיקים. בכך מרקל כמובן איננה גרועה יותר ממנהיגי מדינות אחרות, אבל גם איננה הרבה יותר טובה מהם.

גרמניה לא התנדבה במיוחד לחשוף את התנהלותו של תאגיד תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל, ואפילו הודיעה שאם תתגלה שחיתות העסקה תבוטל, שזה למעשה איום על הרשויות בישראל שלא לחקור מעשי שחיתות לכאורה של אנשי תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל ולמצרים. תאגיד תיסנקרופ כבר הסתבך בעבר בפרשיות שוחד לקידום מכירת צוללות ביוון ובפורטוגל, ושרים בכירים וקציני צבא במדינות אלה הורשעו בקבלת שוחד מהתאגיד ומשותפיו. העובדות שנחשפו בענייני מכירת הצוללות והאסדות לישראל מעלות חשדות כבדים להתנהלות מושחתת דומה, אבל האיום הגרמני לבטל את העסקה אם תתגלה שהתנהלה בשחיתות מעכב את חקירת הפרשה. ייתכן שאין לישראל ממה לפחד, בהתחשב באינטרס הכלכלי העצום לגרמניה במכירת הצוללות והאסדות לישראל, אבל קשה להאשים פוליטיקאים ישראלים שמפחדים לגרום לביטול העסקה.

דוקא כמדינאית בינלאומית לא היו למרקל הצלחות רבות. כישלונה הגדול ביותר הוא עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי שהחלישה מאד את האיחוד, אם כי גם חיזקה את מעמדה של גרמניה בתוכו. מרקל לא הצטיינה ביחס נדיב במיוחד למדינות האיחוד האירופי העניות כמו יוון. היא סירבה לשמיטת חובות של יוון ולחצה על מנהיגיה להנהיג ביוון קיצוצים קשים שפגעו מאד קשה בתושביה, למרות שלא מעט כלכלנים אירופים סברו שיכלה להיות נדיבה יותר כלפי יוון הקטנה, שסבלה לא מעט מהכיבוש הנאצי. היוונים כינו אותה בתמורה "גברת היטלר", ולא גילו כלפיה שום חיבה. היהודים כידוע מחבבים אותה, למרות שחוגים לותרנים מקורבים אליה יזמו את האיסור על עריכת ברית מילה בגרמניה, ובעקבות הביקורת בוטל האיסור הגורף אבל ממשלת גרמניה נטלה לעצמה את הזכות לפקח על כך שהיהודים לא יתעללו חלילה בילדיהם, שהרי אין כגרמנים הרחומים לדאוג למניעת סבלם של הפעוטות היהודים. מרקל ידעה להרחיק את עצמה מיוזמי האיסור, אבל הביאה לכך שממשלת גרמניה מפקחת על בריתות, דבר שמנהיגי גרמניה לפניה לא חלמו לעשות. היהודים הגיבו בקריאות הלל למלכה אחשוורוש שלא הצטרפה למזימותיו של המן האלמוני שביקש להכחיד את החיים היהודיים בגרמניה, שהצטיירו לפתע כפסגת מאוויו של העם היהודי. דימויה הרחום של מרקל בישראל רק השתפר והתקבע מאז.

בנימין נתניהו הביך את מרקל לא מעט, בפרט כשהודיע ברבים שהיטלר לא רצה להרוג יהודים וקיבל את הרעיון לכך מהמופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, ובכך הציג חידוש עולמי במחקר השואה והפך למכחיש השואה היהודי הבכיר והמפורסם מכולם. בעקבות דבריו, שלמרבה הבושה נועדו להחניף לגרמניה, ולהפיל את אשמת השואה על שנואי נפשו הערבים, נאלצה אנגלה מרקל להצהיר ברבים על קבלת אחריות גרמנית לשואה. כל זה יכול היה להיות מצחיק לולא היה עצוב כל כך. העיסוק בשואה ובאנטישמיות סובל קשות מפוליטיזציה ומוולגריזציה, שעל כך כתבתי לא מעט, למשל כאן. אבל אולי אי אפשר להימנע מכך. השואה איננה עניין אקדמי צר אלא פשע בלתי נתפס בהיקפו, בעוצמתו ובהשפעתו ההיסטורית חסרת התקדים. באופן פרדוקסלי זו הסיבה העיקרית לוולגריזציה של העיסוק בו, ובאופן פרדוקסלי זו גם הסיבה העיקרית לחנופה המיוחדת של ישראלים ויהודים כלפי מנהיגי גרמניה: אי אפשר שלא להיות ביחסים קרובים עם מעצמה פוליטית וכלכלית אדירה כמו גרמניה, ומאחר שששת מיליוני השלדים בארון הגרמני מכבידים מאד גם על היהודים הרבים שעושים עם גרמניה עסקים כאלה ואחרים, אין מנוס מעטיפת ההכרח בל-יגונה באריזה ורודה, פרחונית וריחנית. אבל רכישת צוללות או ציוד צבאי אחר מגרמניה או מצרפת או מארצות-הברית היא קודם כל אינטרס כלכלי ופוליטי של שני הצדדים, לא ידידות ולא אהבה, שכן כבר לימדונו חז"ל שאהבה התלויה בדבר אינה אהבה, ויחסי ישראל-גרמניה תלויים באינטרסים כה רבים, משותפים ונפרדים, שמידה של פיכחון נטול סכרין לגביהם רצויה ואף מועילה.

דיכוי ההפגנה בבלפור

לפני מספר שבועות הודיעה עיריית ירושלים שבימי שלישי וששי יהפוך רחוב עזה שבו אני מתגוררת בימי שלישי וששי במשך מספר שעות למדרחוב, והתנועה בחלקו העליון תיחסם. שעות החסימה בימי ששי הן מהשעה אחת בצהריים עד ארבע. אני מצרפת קישור לאחת מהודעות העירייה  על הפיכת הרחוב למדרחוב בשעות הנקובות – היו רבות כאלה.

זה לא הפריע למשטרת ירושלים לטעון שמעצרו של מארגן ההפגנה אמיר השכל היה בשל חסימת הכביש – שהעירייה חסמה באותה עת במסגרת הפיכת הרחוב למדרחוב שיזמה. בדיווח על ההפגנה ביום ששי שוב דיווחה התקשורת שהרחוב נחסם, כאילו המפגינים חסמו אותו, או המשטרה חסמה אותו עבור המפגינים, כשבעצם מדובר ביוזמה של העירייה להפיכת הרחוב למדרחוב כדי לעודד את עסקיהם של בתי האוכל המרובים ברחוב, שכמובן משלמים לעירייה ארנונה גבוהה, ולכן העירייה מעודדת אותם מזה שנים רבות להשתלט על יותר ויותר שטחי מדרכה, כדי שתוכל לגבות יותר ארנונה. תמימים יכלו לחשוב שהכוונה לעזור לאזרחים למען האזרחים, אבל תושבי הרחוב, שרבים מהם מבוגרים, בקושי יכולים לעבור בו על המדרכות ונאלצים לא פעם להסתכן בירידה לכביש, ולא מעטים מהדיירים שהתגוררו ברחוב עשרות שנים עוזבים אותו למקומות שקטים יותר. לעירייה משתלם שהזקנים יעזבו. אין להם כסף לשלם ארנונה גבוהה.

אבל בתקשורת, גם זו שאיננה תומכת בנתניהו, חוזרים שוב ושוב על השקר שרחוב עזה נחסם ביום ששי בגלל ההפגנה או על ידי המפגינים. מה יש לכם, עיתונאים? אין לכם אינטרנט?

הפינוי של המפגינים נגד נתניהו בתואנות כאלה ואחרות יש לו רק סיבה אחת: לדכא בכוח התנגדות לנתניהו, שהולכת וצוברת כוח ותנופה. תחילה ישבו מול בית ראש הממשלה אנשים ספורים, רובם זקנים. תחילה הם באו רק לשעות ספורות, אחר כך התחילו להישאר וללון שם. שבועות רבים היתה המחאה מינורית, אבל לאחרונה, אולי בגלל משבר הקורונה וריבוי ההפגנות של אזרחים נפגעי הקורונה, החלה לצבור תאוצה. מיום ליום הלך מספר המפגינים ליד בית ראש הממשלה וגדל, וההפגנה שנראתה תחילה כמעט מעוררת רחמים – וגם אז הביאו מכונית של הליכוד שתשמיע שירים בקולי קולות ותהסה את קולות המפגינים - הפכה להפגנה שמשדרת עוצמה ונחישות. שלטים גדולים ניתלו על הגדרות החוצצות בין המדרכה לרחוב: Crime Minister, עם תמונה של נתניהו, שהנהגים החולפים ברחוב יכולים לראות גם בלי לצאת מהמכונית. זה מה שבאמת מטריד את נתניהו ואת ראש העיריה משה ליאון שתמיד עבד עבור נתניהו: הוא הרי היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי כהונתו הראשונה של נתניהו, וכך הפך מעורב בסכסוך בין בני הזוג נתניהו לקבלן ההובלות עמדי, שכן כדרכם ביקשו בני הזוג להשית את חובם לקבלן עמדי על מדינת ישראל, ומשה ליאון ניסה לתווך בינם לבין הקבלן, ורק כפשע היה בינו לבין העמדה לדין באותה פרשה, שכל המעורבים בה נחלצו מאימת הדין לאו דוקא בגלל טוהר כפיהם, אלא הודות לרחמנותם היתרה של אנשי אכיפת החוק באותם ימים, כמו היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, לימים שופט בית המשפט העליון. בין הנימוקים לסגירת תיקו של משה ליאון היתה הטענה שהוא כבר פרש מן השירות הציבורי. אבל כמקובל במקומותינו הוא שב אל השירות הציבורי, יחד עם אחד מהנלהבים בתומכיו – אריה דרעי, שדוקא כן ישב בכלא על עבירות שוחד, אבל זה לא מנע ממנו לחזור ולכהן כשר הפנים בממשלת נתניהו. עד כה שמר ליאון על פרופיל נמוך כראש עיריית ירושלים, והתבלט בעיקר בעבודות תשתית נרחבות ברחובות ירושלים, שממררות את חיי התושבים ומפרנסות את קבלניה. נראה כי יחסיו הטובים של משה ליאון עם ציבור הקבלנים, כמו באותם הימים עם עמדי, ויחסיו הטובים לא פחות עם שר הפנים, הם עדיין המאפיין העיקרי של כהונותיו הציבוריות. הקשר ההדוק בינו לבין נתניהו לא בא לידי ביטוי עד כה, אבל כעת, כשהמחאה נגד נתניהו צוברת תאוצה, ובניגוד למחאת העצמאים והאמנים שרוצים, בצדק רב כמובן, תמיכה ממשלתית כדי שיוכלו להתקיים כל עוד נמשך משבר הקורונה, מחאתם של המפגינים ליד מעון ראש הממשלה היא הפגנה בדרישה להתפטרותו של ראש הממשלה עקב כתבי האישום החמורים שהוגשו נגדו. עם אנשים שמבקשים כסף, נתניהו יכול אולי להסתדר אם יגדיל את התמיכות, לא כך עם מפגינים שדורשים את התפטרותו מסיבות עקרוניות ומוסריות, ומאחר שמדובר באנשים בשלהי חייהם שמצבם הכלכלי שפיר ולא ניתן לשחדם בכסף וטובות הנאה, ומחאתם מתעצמת ומתחזקת מיום ליום, נתניהו מוטרד ממנה מאד, והחבר הטוב משה ליאון התגייס לעזור בנימוקים כאלה ואחרים, כולם זדוניים ושקריים, לדכא את המחאה, שמטרתה אחת: לסלק את החשוד בשוחד מבית ראש הממשלה, כדי שלא נהיה כגרועות שברפובליקות הבננות, שכמותן הפכנו להיות. יד אחת עושה העיריה בראשות משה ליאון עם המשטרה בראשות אמיר אוחנה, כדי לדכא את המחאה נגדו. ביום ששי פורק מאהל המחאה והיום שוב פורק. מה שנתניהו לא העז לעשות מול אלפי המפגינים בתל-אביב, שרבים מהם הינם תומכיו הנלהבים, הוא מעז לעשות ליד מעונו בירושלים, נגד אנשים שלא רק שאינם מבקשים דבר לעצמם, אלא כל מטרתם היא לחזור ולהפוך את ישראל למדינה הגונה ומתוקנת, לאחר שהפכה לחממה של שחיתות ושוחד בראשות נאשם בפלילים שנטייתו לשחיתות ניכרה בו כבר במהלך כהונתו הראשונה כראש ממשלה, ואז הצליחו הוא ומקורבו משה ליאון לחמוק מאימת הדין, מה שהפעם לא קרה. כתב האישום הוגש, וראש הממשלה חזק פי כמה, אבל המוחים נגדו נואשים פי כמה, ולכן כוח הזרוע לא ישתיק את המחאה. וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.  

התפוח והעץ

האם אפשר שלא לכתוב על יאיר נתניהו? אפילו כשאב לששה ילדים נרצח ומזכיר לנו כמה עובדות יסוד על מציאות חיינו, עדיין חוזרות וקופצות בראש האמירות האלה מהקלטת, שהינן עוד רובד במציאות חיינו במשטר נתניהו, רובד שהחזקים בכוחות מנסים להשאירו סמוי מן העין, שרוי במעטה סודיות ואפלה, אבל כמו אותם צינורות נפט בערבה שנסדקים ומגירים נוזל שחור ורעיל שמצמית את כל סביבתו, מתפרצים הנוזלים הרעילים האלה ומציפים אותנו עד חנק. ומה שמיוחד בהם הוא שאין בהם ייחוד, אלא דוקא הדפוס החוזר שחוזר ומתגלה, זה שמסרסר לא רק בנשים יפות אלא במשאבי המדינה, והכל תמורת בצע כסף ומנעמי החיים על חשבון הברון. צריך להיטיב עם העשירים, הסביר לנו העץ, כי הם הקטר שמושך את המשק, אבל שוב ושוב אנו למדים שצריך להיטיב עם העשירים על חשבון הציבור, כי הם הכספומטים הצמודים של משפחת המלוכה. ומה לנו לתמוה שהתפוח לא נפל רחוק מן העץ: אבא שלי סידר לאבא שלך עשרים מיליארדים במתוה הגז, אז אתה לא מפרגן לי ארבע מאות שקל לשלם לזונה? אבא שלי מסדר – מסדר לאלוביץ', ומקבל סיקור אוהד באתר וואלה, מסדר למילצ'ן, ומקבל סיגרים ושמפניה ותכשיטי זהב ומעילים ועוד ועוד, מסדר לקובי מימון, ונסיך הכתר מגיע לגבות את החשבון: אבא שלי סידר לאבא שלך עשרים מיליארד, אז אתה לא מפרגן לי ארבע מאות שקל? זה הדפוס שהעץ קורא לו "חברות" – הקיסר מעניק לברון זיכיון לעשוק את הנתינים, הברון מתעשר בחסדי הקיסר עוד ועוד על חשבון הנתינים, ובתמורה מממן הברון את תענוגות הקיסר ונסיך הכתר, ונסיך הכתר כמו הקיסר והקיסרית אינם יודעים שובעה. ולא זזה יד הקיסר מיד הברון, הקיסר מבלה והברון משלם, הקיסר מבלה והברון משלם, אף פעם לא להיפך. הקיסר והנסיך לעולם אינם משלמים בעצמם, אלא במתן זיכיון לברון לעושק נתיניהם, והברון צריך להכיר טובה על הזיכיון הזה ולממן את תענוגות הקיסר והקיסרית והנסיך. הדבר שהעץ קורא לו "חברות", הוא מערכת אכזרית של קח ותן שבו הקיסר מוכר לברון את נתיניו כאילו היו סחורה עוברת לסוחר, והברון גומל לו במימון הנאותיו וגם הנאות התפוח שלא נפל רחוק מהעץ, ושלא במפתיע הנאותיו אף הן מבוססות על סחר בנשים, על סרסרות בגופן וביופיין, שאף הוא נמדד רק על פי הממון שאפשר להפיק ממנו, שישמש בתורו לבילויים נוספים. כי בעולמו של העץ, כמו בעולמו של התפוח, יש רק כוח וממון ותענוגות, תענוגות וממון וכוח, והכל סחיר: הנתינים וצרורם הנקוב, משאבי המדינה ואוצרותיה, העוצמה השלטונית והכוח הפוליטי, הנאות ותענוגות ותענוגות והנאות. והרי זה בדיוק מה שחזה התפוח אצל העץ: אין חברות, אלא קח ותן, בעיקר תן וקח, אין אהבה, אלא יחסי ממון וסרסרות בגוף האשה, אין חמלה ואנושיות ואין כבוד לאדם באשר הוא אדם: את העניים והנכים והמשרתים אפשר לדרוס עד עפר, כי ערך האדם כערך ממונו וכערך עוצמתו, ערך האשה כערך גופה וערך המישרה כערך טובות ההנאה שאפשר להפיק ממנה. כשחושבים על כך עד הסוף, ולמרות שאנו אלה שמשלמים את החשבון הסופי, קשה לדעת אם לכעוס על האנשים האלה או לרחם על מי שכוחם רב וממונם רב אבל אין בחייהם לא רחמים ולא אהבה ולא ידידות אמת שאינה תלויה בדבר ולא שמחת אמת של נתינה לזולת ולא סיפוק של עשיית הטוב ללא תמורה ולא התעלות הנפש שבעשיית חסד של אמת. כל אלה זרים לעולמם המנוכר שהכל בו סחיר ואין בו דבר שאיננו סחיר, וגם כשהם לכאורה בגבוהה שבמעלות, אין שפל כשפלותם.

הקושי שלי עם זיכויו החלקי של אולמרט

אבי המנוח, השופט יוסף מרגלית ז"ל, שהיה שופט ארבעים שנה, בתפקידו האחרון נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, הסביר לי לא פעם את הקשיים העומדים בפני שופטים להרשיע נאשם, עקב דיני הראיות המחמירים, לעתים דינים פרוצדורליים, שמונעים מהשופט להעלות טענות שלא הועלו בידי הצדדים. אבל, סיכם ואמר: אם פסק-הדין מתנגד לתחושת הצדק הטבעית זה עצוב מאד. כך אני חושבת על זיכויו היום של אהוד אולמרט מעבירת קבלת שוחד, בטענה שלא ידע על כך שעד המדינה שמואל דכנר, ששיחד שורת אנשי ציבור למען קידום פרוייקט הולילנד, שילם לאחיו יוסי אולמרט, שהיה מצוי בקשיים כספיים, סכומי כסף גדולים, לדברי דכנר חצי מיליון ₪, ותחושתי הקשה רק הלכה והתגברה בעת שקראתי את תקציר פסק-הדין המחזיק 50 עמודים.

התחושה קשה במיוחד משתי סיבות: דפוס התנהגות מאד דומה של דכנר התגלה בעניינו של מהנדס העיר ירושלים אורי שטרית, שהרשעתו היא החמורה ביותר בתיק הולילנד, ערעורו נדחה והוא נשלח לרצות עונש חמור של שבע שנים בכלא, על שורת עבירות שוחד שבהן הורשע לצורך קידום פרוייקט הולילנד ואישור חריגות הבנייה שלו.

עבירת השוחד הראשונה שבה הורשע אורי שטרית, היא תשלום שלוש המחאות  בסך כולל של 130,000 ₪, שמסר עד המדינה שמואל דכנר לאחיו של אורי שטרית יורם שטרית. אורי שטרית ביקש בערעורו לבית המשפט העליון לבטל את ההרשעה בעבירה זו, כי היא מסתמכת רק על עדותו של שמואל דכנר, שעקב שקרים וסתירות בעדותו הוענק לה משקל מופחת. אבל השופטים דחו את ערעורו בעניין זה בטענה שיש די ראיות התומכות בדברי דכנר, ואלו הן, על פי השופט פוגלמן, שארבעת השופטים הנוספים בהרכב הצטרפו אליו:

"דכנר מסר ליורם שלושה שיקים בסך 130,000 ₪, עד המדינה ויורם לא הכירו זה את זה קודם למתן הכספים, ושניהם היו מקורבים לאדם אחד – אורי שטרית. יורם ואורי היו קרובים זה לזה: חודשים ספורים לפני הפגישה בין דכנר לבין יורם –הפגישה שבה העביר לו את השיקים – הציע דכנר לסייע לשטרית במצוקתו הכלכלית: ושטרית קיבל מדכנר שוחד במקרים נוספים. נקבע כי צירופן יחד של כל הראיות אינו יכול – מבחינה הגיונית – להיות תמים ומקרי, והמסקנה המתבקשת היא כי שטרית היה החוט המקשר בין דכנר לבין אחיו יורם."

ובכן, הרשעתו החמורה של אורי שטרית בעבירה זו מתבססת על ההגיון. איש איננו מטיל ספק בכך שאורי שטרית ידע על הכספים שהועברו לאחיו יורם. אבל במקרהו של אהוד אולמרט, מופיע לפתע הגיון אחר, לפחות בדעת הרוב שכתב השופט ניל הנדל:

"לדעת השופט נ' הנדל, גם התסריט לפיו דכנר לא סיפר ל[אהוד] אולמרט על העברת הכספים הוא סביר, הגיוני ונתמך בראיות. אמנם, על רקע אופיו ואישיותו של דכנר, אין להיתמם ולחשוב כי נתן ליוסי את הכספים משום שמצבו נגע ללבו... דכנר נתן את הכספים ליוסי בבחינת "שלח לחמך", כפי שהוכח שנהג במקרים אחרים. זאת מתוך מחשבה כי הדבר ישתלם לו במערכת יחסיו מול אולמרט בעתיד..."

אבל דכנר רצה לקדם את פרוייקט הולילנד בהווה. איזה הגיון יש בכך שמסר ללא כל תמורה כספים ליוסי אולמרט, שלא היה לו שום עניין איתו קודם לכן, מלבד הרצון לשחד בדרך זו את אהוד אולמרט? מדוע מה שהגיוני ומובן מאליו לגבי אורי ויורם שטרית – שהמתן ליורם נועד להשפיע על מהנדס עיריית ירושלים אורי שטרית לקדם את פרוייקט הולילנד, הופך פתאם לגמרי לא ברור  ולגמרי לא מובן מאליו כשמדובר בראש עיריית ירושלים באותם ימים ולימים ראש הממשלה אהוד אולמרט ואחיו יוסי אולמרט?

ואכן בדעת המיעוט של השופט ג'ובראן ההגיון זהה לזה שהופעל בעניינו של אורי שטרית. וכך מסכם התקציר את דעת השופט ג'ובראן:

"התרחיש הרביעי והאחרון עוסק באפשרות ש[אהוד] אולמרט הוא שפנה לעד המדינה וביקש ממנו להעביר כספים לאחיו יוסי. השופט ס' ג'ובראן קבע כי תרחיש זה מעוגן היטב בחומר הראיות, ואולמרט לא הצליח להעלות ספק סביר שמא הוא איננו נכון. קביעה זו התבססה בין היתר על היחסים האינטרסנטיים בין אולמרט לעד המדינה, על עדותו של מוריס טלנסקי המלמדת כי אולמרט פעל להסדרת חובותיו של יוסי באמצעות בעלי ממון, ועל עדותה של שולה זקן במשטרה, ביחס לאפשרות כי אולמרט הוא זה שביקש מעד המדינה להעביר את הכסף ליוסי."

בינתיים למד הציבור מעדותה המאוחרת של שולה זקן, שלא נכללה בחומר הראיות, שאהוד אולמרט ידע גם ידע על העברת הכסף מדכנר לאחיו יוסי, ואף הודה לו על כך באותה עת, אבל גם בהתעלם מעדות מכרעת זו, אני חשה תמיהה גדולה למקרא הטענה שאולמרט לא ידע על העברת הכספים לאחיו, ויתרה מכך, אני חשה תחושה קשה של איפה ואיפה לנוכח הפער הצורם בין יחס השופטים לתשלום של שמואל דכנר ליורם שטרית, לבין יחסם לתשלום של אותו שמואל דכנר ליוסי אולמרט. מה גם שעדות טלנסקי על כך שאהוד אולמרט ביקש ממנו בשנת 2004 לסייע ליוסי, מצביעה על דפוס זהה לזה שתיאר שמואל דכנר. על כך אומר השופט הנדל, שייתכן שאהוד אולמרט כלל לא ידע על חומרת מצבו של אחיו יוסי עד שנת 2004, שאז ביקש מטלנסקי לסייע ליוסי, ולכן הוא רואה כאפשרי גם תרחיש שהעברת הכסף מדכנר ליוסי אולמרט בשנת 2002, שנתיים קודם לכן, נעשתה ביוזמת דכנר וללא ידיעת אולמרט, כ"שלח לחמך", והיא שונה מהמקרה של בקשת אולמרט מטלנסקי לסייע לאחיו יוסי.

אני לא השתכנעתי, לא בשוני בין הכספים שהעביר דכנר ליוסי אולמרט בשנת 2002 לבין הכספים שהעביר מוריס טלנסקי ליוסי אולמרט לבקשת אולמרט בשנת 2004, ואני גם מתקשה לראות את השוני בין ההיגיון שהוחל על העברת הכספים מדכנר לאחיו של מהנדס העיר אורי שטרית לבין ההיגיון שחל על העברת הכספים מדכנר לאחיו של ראש העיר אהוד אולמרט. בשני המקרים מדובר בתשלום נדיב מאדם שבמרכז חייו עמד פרוייקט הולילנד לאחיהם של עובדי ציבור בכירים שיכלו לסייע בקידום הפרוייקט. הפרשות השונות שבהן כבר הורשע אולמרט, כולל הרשעתו שהושארה על כנה בקבלת שוחד מדכנר בסך 60 אלף ₪, מראות על אדם שמקבל באופן שיטתי כספים מבעלי עניין לצורך קידום ענייניהם. למרבה הצער פסק הדין שנתן היום בית המשפט העליון, שתקפותו התערערה מאד עוד לפני שניתן, בעקבות עדויותיה וקלטותיה של שולה זקן לאחר הסדר הטיעון שלא נכללו בחומר הראיות ולא עמדו לפני שופטי בית המשפט העליון בעת כתיבת פסק-דינם, איננו לכבודו של בית המשפט העליון, והמסר שהוא מעביר לגבי השיוויון בפני החוק והמלחמה בשחיתות, כפי שכבר התפרש, תוך שקרים וסילופים, על ידי עורכי-הדין של המורשעים, הוא מסר מטריד, בלשון המעטה.    

הבחירות לנשיאות

לא הופתעתי במיוחד לשמוע ביום ששי האחרון על החקירה נגד פואד בן-אליעזר באשמת קבלת שוחד מאחד מבעלי חברת הקידוחים הציבורית שֶמֶן, אברהם נניקשווילי, שהעביר לידיו מיליוני שקלים לקניית דירה מפוארת. ארבעה ימים קודם לכן, ביום שני ה-2 ביוני, פירסם אבי בר-אלי ב"דה מארקר" כתבה על קשרי מפלגת העבודה עם יו"ר ועד פועלי נמל אשדוד אלון חסן ועם ג'קי בן-זקן, בעל המניות העיקרי בחברת שמן. שניהם נחקרים בחשד שעיסקה שבה שולמו מיליונים מחברת שמן לחברת דנה הקשורה לאלון חסן, כביכול עבור שכירת שטחים בנמל אשדוד, בעוד חברת דנה מעבירה כספים לקבוצת הכדורגל מ.ס. אשדוד שאף היא בבעלות ג'קי בן-זקן, הינה למעשה עסקת שוחד סיבובית. זו היתה אחת משורת כתבות על חקירת השחיתות בנמל אשדוד, אבל היא פירטה בצורה המפורשת ביותר את קשריהם של עופר עיני ופואד בן-אליעזר עם אלון חסן וג'קי בן-זקן, ואת האופן שבו נקשר לעניין הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. לדברי בר-אלי, אשכנזי התמנה בנובמבר 2011 ליו"ר דירקטוריון שמן בשכר של 100 אלף שקל בחודש ותיאם עם אלון חסן את העברת הכספים משמן לחברת דנה. בראשית 2013 הסיר עופר עיני את תמיכתו משלי יחימוביץ' והחל לפעול להדחתה. העיתונאית מזל מועלם דיווחה באותם ימים על כך שעופר עיני ופואד בן-אליעזר מתכננים להריץ לראשות מפלגת העבודה את גבי אשכנזי, בחלוף תקופת הצינון שאז עדיין נמצא בה. בינתיים התקיימו בחירות במפלגת העבודה ושלי יחימוביץ' הפסידה את ראשות המפלגה ליצחק הרצוג. לדברי אלון חסן הוא סייע ליחימוביץ' להיבחר לראשות המפלגה, אבל לאחר שתקפה אותו בעקבות פירסום התחקירים על עסקיו הפרטיים והתנהלותו בנמל אשדוד, הוא פעל להדחתה. חסן מצדו מאד השתדל להציג את עצמו כמי שיכול להביא לבחירת מועמד לראשות מפלגת העבודה או להדחתו. אם כך הדבר וגם אם לא, בוודאי עשה לשלי יחימוביץ' טובה גדולה כאשר פעל נגדה. גם פעילותו של פואד להדחת יחימוביץ', שגרמה לה לסרב לתמוך במועמדותו לנשיאות ולהודיע על תמיכתה ברובי ריבלין, היטיבה עמה.

עוד סיפר בר-אלי בכתבה על כך שג'קי בן-זקן ביקש מעופר עיני לתווך בסכסוך בין לימור ליבנת ליו"ר ההתאחדות לכדורגל אבי לוזון. במסגרת ההסכם שגיבש עיני הודיע אבי לוזון על עזיבת תפקידו. בפברואר השנה פרש עיני במפתיע מראשות ההסתדרות ולאחרונה נודע שהוא עצמו עומד להחליף את אבי לוזון בראשות ההתאחדות לכדורגל! האם גם מאחורי מעברו של עיני מן ההסתדרות אל ההתאחדות לכדורגל מסתתרת גם כן איזו עיסקה מבאישה? מכל מקום העניין אומר דרשני. עוד מספר בר-אלי שהאחים יניב ואורי בלטר, ראשי חברת דנה ומקורביו של אלון חסן, קבעו את חקירתם הראשונה במשרדי העמותה להקמת מרכז רבין בתל-אביב. אכסניה נאה.

וכך סיים בר-אלי את כתבתו: "רק מוח פרוע יכול אפילו לדמיין תרחיש שבו פוליטיקאים בפוטנציה קונים תמיכה של ועדי עובדים שבוחרים בהם בכספי ציבור או בשתיקה – ומלבינים זאת בחברות ממשלתיות או בקבוצת כדורגל."

להלכה היתה הכתבה צריכה להרעיד את אמות הספים: בר-אלי האשים פוליטיקאים של מפלגת העבודה, ביניהם פואד בן-אליעזר, במעורבות בקניית תמיכתו של אלון חסן באמצעות כספי חברת שמן שהיא חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה. שאלה נוספת שלא הועלתה בכתבה אבל הטרידה אותי מאד, היא האם מישרת יו"ר דירקטוריון שמן בשכר של מאה אלף ₪ לחודש היתה בעצם טובת הנאה שעופר עיני ופואד בן-אליעזר סידרו לגבי אשכנזי, כדי שבבוא היום יהפוך ליו"ר מפלגת העבודה מטעמם ויהיה חייב להם? והשאלה שהטרידה אותי כבר כאשר יצחק הרצוג נבחר ליו"ר מפלגת העבודה והדיח את יחימוביץ': האם הבחירות האלה נעשו בכספם של אנשי עסקים ששלי יחימוביץ' איננה נוחה להם, ומה הדבר אומר על היו"ר הנבחר יצחק הרצוג? נדמה לי שכבר קיבלתי חלק מן התשובה.

קשה שלא לחשוד שגם תמיכתה של מפלגת העבודה בראשות הרצוג בפואד בן-אליעזר לנשיאות, וזאת למרות רינונים כאלה ואחרים, בפרט בעניין מימון הדירה, לא היתה אלא תשלום של הרצוג לבן-אליעזר על הסיוע שסייע לו האחרון להיבחר ליו"ר מפלגת העבודה. אולי לא היתה להרצוג ברירה, אבל בכך הוא הכשיל את עצמו ואת מפלגתו, שהיא גם המפלגה שאני נוהגת להצביע לה, וכנראה אמשיך להצביע לה מחוסר ברירה אחרת. אבל כרגע אני די נגעלת מהמפלגה הזאת, למרות שאת בן-אליעזר דוקא חיבבתי. שמחתי שהצילו את חייו. התפלאתי שרצה להיבחר לנשיא רק מפני שחשבתי שהוא חולה מדי לתפקיד התובעני הזה, שבניגוד לכל מה שאומרים וכותבים הוא תפקיד רב סמכויות ורב השפעה, כפי שהוכיחו כמה וכמה נשיאים, שמעון פרס הוא רק הבולט שביניהם. לבד מסמכויותיו החשובות בהטלת תפקיד ראש הממשלה על המועמד שסיכוייו טובים יותר – תפקיד שיכול להיות מאד משמעותי במצבים מסוימים שכבר אירעו במדינתנו, וסמכות החנינה המאד חשובה ורגישה, יש לנשיא השפעה גדולה על מדיניות ישראל, ובהיותו ראש מדינה יש לו נגישות עצומה לזירה הבינלאומית. הייתי מאד רוצה שהעם כולו יבחר את הנשיא הרצוי לו, גם אם המשטר במדינתנו איננו משטר נשיאותי, ושתינתן לכולנו האפשרות להשפיע על זהותו של נושא המישרה הרמה.

אין לי סבלנות לאלה שמצקצקים בלשונם על כך שמועמדותו של פואד סוכלה ברגע האחרון ובמקום למצוא פסול במעשיו הם מוצאים פסול דוקא בחשיפת המידע. גם אינני מאמינה שמדובר במידע שמסר אחד מיריביו: מרגע שנפתחה חקירה רשמית בעניין חשד למעשי שחיתות בנמל אשדוד, היה בן-אליעזר על הכוונת. קשריו עם החשודים במתן ובקבלת שוחד היו עזים מדי. רבים גם ידעו עליהם, לי עצמי הספיקה כתבתו של בר-אלי והתרשים שצויר מעליה על קשרי בכירי העבודה עם אלון חסן ומקורביו כדי להבין שמשהו עומד להתפוצץ, ואני רק אזרחית שאינני מעורה לא בפעילות מפלגתית ולא בנמל אשדוד, שזכיתי לראותו לראשונה ולאחרונה בהיותי ילדה קטנה בעת בנייתו. כבר אינני זוכרת מי היה זה שהזמין את אבי לצפות בראשית שנות הששים בנמל ההולך ונבנה. מי תיאר לעצמו כמה שערוריות עתיד לספק המקום הזה. וחשבתי לתומי שאלה שמעורים בפוליטיקה ובעסקים מקפידים לקרוא את דה מארקר. כנראה שהיו עסוקים בעניינים אחרים, או העדיפו לעצום עיניים.

נשיא מדינת ישראל צריך להיות אדם נקי כפיים ולא רק אדם חביב על רבים, שבן-אליעזר בהחלט הינו. אבל עכשיו אני חושבת שלחביבות הזאת היה צד מאד מאיים, הצד של עופר עיני ואלון חסן וגבי אשכנזי, שהם אנשים הרבה פחות חביבים מבן-אליעזר. כנראה החביבות הזאת, שהשפיעה גם עלי לחבב אותו, הרדימה הרבה אנשים, גם כאלה שנמצאים בשמירה ואסור להם להירדם.

שלי יחימוביץ' ומיקי רוזנטל הודיעו על תמיכתם ברובי ריבלין לנשיאות. יחימוביץ' עקבית בתמיכתה בריבלין – היא תמכה בו גם מול שמעון פרס שנבחר מטעם קדימה, והיא טוענת שהיא תומכת בו בגלל הגינותו ומאבקו נגד חוקים אנטי-דמוקרטים, וזה אולי נכון. אני מניחה שהיא החליטה לתמוך בריבלין גם, אם לא בעיקר, כדי לפגוע בבן-אליעזר שפעל להדחתה וביצחק הרצוג שנבחר במקומה. גם בין אנשי מר"ץ יש לריבלין תומכים, אבל רוב סיעת מר"ץ תתמוך בדליה דורנר לנשיאות, והייתי שמחה אם גם מפלגת העבודה היתה תומכת בה. אולי לרובי ריבלין יש הרבה מעלות, אבל אני, שחושבת שלנשיא יש השפעה הרבה יותר גדולה מכפי שאנשים מבינים, אינני רוצה בנשיא שתומך בארץ ישראל השלמה, אלא בנשיא שתומך בחלוקת הארץ לשתי מדינות, ישראל ופלשתין. גם התקפתו של רובי ריבלין על דורית בייניש והתנגדותו למינויה לנשיאת בית המשפט העליון, שהיתה רוויה בנימות של שנאת נשים, עדיין זכורה לי מאד, גם אם אנשים אחרים העדיפו להתעלם ממנה ולשכוח אותה. הייתי מעדיפה שמפלגת העבודה תתמוך בדליה דורנר. קראתי את דברי המתנגדים לכך ששופט בגימלאות יתמנה לנשיא, אבל אינני מסכימה להתנגדות הזאת. בוועדה למינוי שופטים יושבים גם פוליטיקאים, ומועמדים לבית המשפט העליון בהחלט נשקלים גם על פי עמדותיהם הפוליטיות. בשיטת המימשל שלנו אין הפרדה גמורה בין הרשויות אלא מערכת זיקות ביניהן, בין הממשלה לכנסת ובין שתיהן לבין בית המשפט העליון. היו מי שהציעו לאחרונה שהמועמדים לנשיאות יעברו קודם לכן שימוע ויענו על שאלות. הצעה דומה הוצעה גם לגבי שופטים עליונים, וכך נהוג בארצות-הברית. אני חושבת שאלה הצעות טובות. אף פעם אי אפשר לדעת יותר מדי ולבדוק יותר מדי את עמדותיהם ומעשיהם של מועמדים למישרות חשובות. לשופטים כמו לכל האדם יש עמדות פוליטיות ואין בכך שום רע. שופט כמו נשיא הוא אדם פוליטי, ואין זה סותר את העובדה שעליו לפסוק את פסיקותיו ללא משוא פנים, העיקר שלבו טהור וידיו נקיות.