כריתות

את הלחם הישן אני מביאה לניקי, שמפוררת אותו לפירורים ומניחה על רצפת המרפסת עבור הציפורים. בדרך כלל באים דרורים ומנקרים. אם מישהו התקרב הם נהגו לעוף כמה מטרים ולהתיישב על ענף הברוש הסמוך למרפסת, וחיכו שהוא יסתלק כדי לשוב ולנקר. ביום ששי באו אנשים עם מנוף גדול וכרתו את הברוש. בכל פעם המנוף התרומם והאיש שבראשו כרת בול עץ וקשר אותו היטב, ואז הורידו אותו למטה. אחר כך כרתו גם את עץ האזדרכת הגדול שנשבר מהשלג ועוד כמה עצים. בעצם כל העצים שבחצר נשברו מהשלג, חוץ מעץ הרימון ליד החלון של גברת גונן שנפטרה לא מזמן. עכשיו אני יכולה לראות מהמרפסת את גינת המשחקים ואת הילדים מסתובבים על הקרוסלה. שלושים שנה אני גרה בדירה הזו, בערך מחצית מחיי, וכל השנים התרגלתי לראות מסביבי את העצים האלה. זו לא הפעם הראשונה שכורתים עצים שאהבתי. גם השכן מהקומה התחתונה שרצה למכור את הדירה בתור דירת גן עם חצר פרטית כרת את העצים ליד הגדר והדביק במקומם דשא מפלסטיק. הוא אמר שזה חוסך במים וטוב נגד אלרגיות, ואני רציתי לכרות לשכן את הראש ולהחליף אותו בראש מפלסטיק, שזה יכול היה לחסוך הרבה עוגמת נפש. אבל עכשיו כרתו את העצים הגבוהים שהקיפו את החצר כמו חומה ותחמו את שדה הראייה שלי, בעצם הגבילו אותו, אבל אהבתי ששדה הראייה שלי היה תחום בעצים גבוהים. לפעמים ישב בראש הברוש עורב שחור. אם הקדמתי לקום והשמש עלתה במזרח, נדמה היה שהעורב מנסה לצוד את השמש במקורו. לאן יעופו עכשיו הדרורים שיבואו לאכול את פירורי הלחם של ניקי? חשבתי שניקי תצטער אבל היא דוקא שמחה ואמרה שהברוש היה רקוב ושעץ האזדרכת – היא סתם קראה לו עץ – נפל על מיכל הדלק שלה והיא פחדה כל השבוע שתהיה שריפה. אמרתי לה מה פתאם שריפה בקור הזה והיא התעצבנה עליי שאני מדברת שטויות. תארי לך, עץ נופל על מיכל דלק מלא. אבל לא התחשק לי לתאר לעצמי שריפה. ממש ציער אותי לראות את עץ הברוש נחתך, חלק אחר חלק, ובראש זימזם לי השיר "אילנות" של ג'ויס קילמר:

לִרְאוֹת אַף פַּעַם לֹֹֹׁא אוּכַל

שִׁיר יָפֶה כְּמוֹ אִילָן.

אִילָן רָעֵב שֶׁפִּיו כָּמַה

לִינוֹק מִשְּׁדֵי הָאֲדָמָה.

אִילָן שֶׁמַּבִּיט כָּל הַיּוֹם בָּאֵל

וְנוֹשֵׂא זְרוֹעוֹתָיו לְהִתְפַּלֵל.

אִילָן שֶׁבַּקַּיִץ עוֹטֶה כְּזֵר

קֵֵן שֶׁל אֲדֻמֵּי-חָזֶה.

שֶׁעַל חָזֵהוּ שֶׁלַג נָח

וְגֶשֶׁם לְחֵיקוֹ צָנַח.

טִפְּשִׁים כְּמוֹתִי יוֹצְרִים שִׁירִים

אַךְ עֵץ יוֹצֵר רַק אֱלֹֹׁׁהִים.

שתי השורות האחרונות חביבות עלי במיוחד:

Poems are made by fools like me

But only god can make a tree.

קצת נחמץ לי הלב מהשורה על השלג שנח על העץ. השלג הפיל את העצים, או אולי היתה זו הרוח. עכשיו החצר חשופה ואני יכולה להביט נכוחה עד לבתים בצדו השני של הרחוב. קודם בעיקר שמעתי את צעקות הילדים בגינת המשחקים ועכשיו אראה אותם, במעילי החורף הכחולים והורודים והצהובים שלהם, דוהרים על סוסוני הקפיץ או על הקרוסלה, וגם את הכלבים שיבואו עם בעליהם, ובלילות הקיץ ירדפו מסביב לגינה זה אחר זה. יש לי עכשיו הרבה מה לראות, אבל אני משתדלת לחמוק מהמראה. אני רואה בעיקר את החלל שהותירו העצים שכבר אינם, כמו החלל שמותיר מישהו שמת. חור שקשה מאד למלא.

סערה

קודם לא כתבתי וגם לא התחשק לי לכתוב על העץ שנפל, רק שעכשיו אני חושבת עליו יותר ויותר. זה קרה ביום חמישי שעבר, ביום שבו התחיל לרדת שלג. הלכתי למכולת וכשחזרתי ראיתי שנפל בדיוק בכניסה לבית עץ, עץ אורן גבוה מהחצר השנייה שקרס ונפל בדיוק על המדרגות שעולות מהכניסה שלנו לכביש וחסם את הכניסה, ואם זה היה קורה כמה דקות קודם יכולתי למות. כשראיתי את העץ מוטל בכניסה לבית שלנו נבהלתי מאד ואיבדתי את שיווי המשקל והחלקתי בשלג ונפלתי על הגב. רק קיבלתי מכה וקמתי, לא נשברה לי שום עצם. מאז אני חושבת על זה ומדמיינת את עצמי שוכבת מתה מתחת לעץ שנפל, ואנשים באים ומרימים את הגזע כדי להוציא את הגוויה שלי. זו באמת מחשבה בלתי נעימה והייתי שמחה לשכוח אותה, אבל כמו שקורה הרבה פעמים עם מחשבות לא נעימות היא דוקא לא נעלמת אלא חופרת לי בראש כמו שמכונה של רופא שיניים חופרת בשיניים ועם זמזום דומה. קודם המחשבה הזו הופיעה רק כשחשבתי על העץ שנפל לנו בכניסה לבית ובאמת היה יכול להרוג אותי, אילו נפל רק כמה דקות קודם, אבל אז היא עלתה בדעתי גם כשטיילנו בגן הסופרים שלמרות שגזמו את עציו לפני הסופה, שני עצים ענקיים נעקרו בו מהסופה, וגזעיהם מוטלים כששורשיהם באוויר, וזה מראה נורא לראות עץ עקור ששורשיו באוויר. עכשיו אני רואה את עצמי שוכבת מתה גם מתחת לעץ העקור שבגן, אני מזהה את עצמי לפי הבגדים. אולי המחשבה הזו אינה עוזבת אותי בגלל הבחורה שנדרסה כשהיא הלכה בכביש כי המדרכה היתה מכוסה בערימת שלג גדולה. היא סיפרה איך עברו עליה גלגלי המכונית והיא ידעה שעוד מעט יעברו גם הגלגלים האחוריים, אבל בשום אופן לא יכלה להזיז את עצמה ועכשיו היא בבית החולים והרגליים שלה בגבס כי בשתי הרגליים יש לה שברים, ומזל שהיא בכלל חיה. בכל פעם אני נזכרת בנערה הזו ששכחתי את שמה מספרת איך עברו עליה הגלגלים ועוברת בי צמרמורת. מדי פעם אני פוגשת שכן או שכנה שהיו כלואים עד היום בבית ועכשיו סופסוף יצאו לאוויר העולם לראות איך הוא נראה, וכולם מרגישים חובה להגיד שהשלג היה נחמד אבל כבר נמאס, כאילו הם צריכים להתנצל. אני בכלל לא חשבתי שהשלג היה נחמד, פחדתי ממנו מאד מלכתחילה כי תמיד כשיש שלג אני מרגישה כאילו הבית מוקף ים וצריך ללכת בתוך המים, שבשלג הזה במיוחד זה לא היה רחוק מהאמת. ועכשיו כשהשלג נמס, כל מה שנחשף מתחתיו די מכוער, ובאספלט ניבעו הרבה סדקים שאינני יודעת מי יסתום עכשיו את כולם, כאילו היתה גם רעידת אדמה. רציתי לנסוע סופסוף לחיפה לבקר את אחי, אבל הוא חלה בדלקת ריאות ואישפזו אותו שוב בבית החולים. מחלות הן חסרות רחמים ולא משאירות לנו שום נחמה. אני מאד משתדלת השבוע להיות שמחה ולא להיות מדוכאת אבל אני לא כל כך מצליחה. המחשבה שיכולתי למות ואני חיה היתה אמורה לשמח אותי, אבל היא בעיקר מפחידה אותי, וכשאני אומרת לעצמי את בת מזל, לא אירע לך שום רע, לא נפל עלייך עץ, לא התקלקל לך שום דבר בבית, אולי הרדיאטור החשמלי קצת השתגע מרוב מאמץ ומחמם גם כשמכבים אותו, אבל חוץ מזה הכל בסדר, זה רק גורם לי להתעצב. אני אומרת לעצמי הכל בסדר כמו שאומרים לילד כדי להרגיע אותו, אבל אני עדין עצובה. כל האנשים שאני פוגשת שואלים אם היה לי חשמל בסופה, ואני אומרת שכן, רק הפסקות חשמל של שעה שעתיים, שזה לא רציני, ואני חושבת לעצמי כמה זה מוזר שכל אחד שפוגש אותי שואל: היה לך חשמל? ואיך הסתדרת בשלג? ובעצם גם אני שואלת את כולם אותה השאלה. בצהריים זורחת השמש והיא מחממת ואפשר לכמה שעות לשכוח את כל הצרות ולהתרפק על החמימות הזאת שנעלמת מיד עם שקיעת החמה ומתחלפת בקרה, ובעצם כולם עוד חיים את הסופה ולא באמת מצליחים לחזור לשיגרה.

בשירו "סערה", שהוא השיר השמיני במחזור הראשון של שירי "הים הצפוני", מתייחס היינה לים כאל אמה של אלת האהבה והיופי אפרודיטי (ונוס ברומא), וסבתו של בנה ארוס (קופידון ברומא), שכן על פי המיתולוגיה היוונית נוצרה אפרודיטי מקצף הגלים ועלתה מן הים. זה שיר מתאים למצב הרוח שלי.

הַיְנְרִיךְ הַיְנֶה / סְעָרָה

הַסְּעָרָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת,

מַצְלִיפָה בַּגַּלִּים,

וְהַגַּלִּים קוֹצְפִים מַקְצִיפִים

גוֹאִים וְרוֹגְשִׁים

הָרֵי מַיִם לְבָנִים,

הַסְּפִינָה מִתְרוֹמֶמֶת

מִתְיַגַּעַת, נֶחְפֶּזֶת,

וּפִתְאֹם מִתְנַפֶּצֶת

בְּזֶרֶם תְּהוֹמוֹת שָׁחוֹר פְּעוּר פִּיו –

הוֹ יַם!

אֵם הַיֹּפִי הָעוֹלֶה מִן הַקֶּצֶף!

סָבַת הָאַהֲבָה! שְׁמֹר אֶת אַהֲבָתִי!

כְּבָר מִתְעוֹפֵף, מְרַחְרֵחַ גְּוִיּוֹת,

הַשַּׁחַף הַלָּבָן הַשְּׂטָנִי,

בָּעַמּוּד הַתֹּרֶן מַשְׁחִיז מַקּוֹרוֹ,

בִּתְשׁוּקַת טֶרֶף מִתְאַוֶּה אֶל הַלֵּב,

שֶׁמַּשְׁמִיעַ אֶת תְּהִלַּת בִּתְּךָ,

וְשֶׁנֶּכְדֶּךָ, הַשּׁוֹבָב הַקָּטָן,

בָּחַר לוֹ לְמִשְׂחָק.

לַשָּׁוְא תְּפִלָּתִי וּתְחִנָּתִי!

בַּיַּם הַגּוֹעֵשׁ אָבְדָּה קְרִיאָתִי

בִּשְּׁאוֹן הַקְּרָב שֶׁל הָרוּחַ.

הוּא גּוֹעֵשׁ וְשׁוֹרֵק וְרוֹעֵשׁ וּמְיַלֵּל,

כְּמוֹ בֵּית מְשֻׁגָּעִים שֶׁל צְלִילִים!

וּבְתוֹכוׁ שׁוֹמֵעַ אֲנִי

צְלִילֵי נֵבֶל מְפַתִּים,

שִׁירַת גַּעֲגּוּעִים,

מַכְמִירַת לֵב וְקוֹרַעַת לֵב,

וְאֶת הַקּוֹל אֲנִי מַכִּיר.

הַרְחֵק בְּחוֹף הַצּוּקִים הַסְּקוֹטִי,

בַּמָּקוֹם בּוֹ טִירָה אֲפוֹרָה מִתְנַשֵּׂאת

מֵעַל הַיָּם הַגּוֹעֵשׁ,

שָׁם בְּחַלּוֹן גְּבַה-קִִמְרוֹן

עוֹמֶדֶת אִשָּׁה יָפָה וְחוֹלָה

עֲדִינָה וְחִוֶּרֶת כַּשַּׁיִשׁ,

וְהִיא מְנַגֶּנֶּת בַּנֵּבֶל וְשָׁרָה

וְרוּחַ חוֹתֶרֶת בְּתַלְתַּלֶיהָ

וְנוֹשֵׂאת אֶת שִׁירָה הָאָפֵל

עַל פְּנֵי הַיָּם הַגָּדוֹל הַסּוֹעֵר.

תעזרו לנו כבר

היום כבר באמת התחלתי להתרגז. קודם עוד ניסיתי לחשוב שאולי באמת העירייה לא אשמה, והממשלה לא אשמה, שיש סופת שלג כזאת חזקה בירושלים, ואלפי עצים נפלו ואי אפשר לתקן הכל מיד. אפילו כשהסופה נגמרה והבעיות עדיין נמשכו אמרתי לעצמי נו טוב, זה היה אירוע קשה, בעצם אסון טבע, וזה יייקח זמן. אבל אתמול בערב כשטיילתי עם הכלב ברחובות והתקשיתי למצוא מדרכה שאפשר לעבור בה, ולא ראיתי שום משאית מטעינה גזמי עצים שנפלו ושום מפלסת מסלקת קרח מהמדרכות התרגזתי באמת. מה זה הדבר הזה? מדוע לא מביאים צי של משאיות ועובדים כל הלילה לפנות את המדרכות? איפה העירייה? איפה הממשלה? איפה הצבא? איפה אנחנו חיים? למה אנחנו כל כך לבד? למה רואים רק אנשים מהשכונה מפנים את המדרכות בכלי העבודה הפרטיים שלהם? לאן נעלמה המדינה? ואני גרה מול ביתו הפרטי של ראש הממשלה, ולא רחוק מהמעון הרשמי, וממש לא רחוק מבית הנשיא, שגם במדרכה לידו עדיין יש קרח. בבוקר שאלתי אנשים אם הם ראו מישהו עובד בשכונה לפנות את המפגעים ואמרו לי שראו איזו מפלסת ליד הוד מעלתו, כלומר ליד המעון הרשמי של ראש הממשלה. יפה מאד. ומה איתנו? מישהי כבר נדרסה ברחוב שלנו כשנאלצה ללכת בכביש כי המדרכה היתה חסומה. ובטלויזיה אמר מנכ"ל העירייה שעובדים לפי עדיפויות ופינו קודם כל את הצירים המרכזיים. אמנם גם על זה אפשר להתווכח, אבל אחרי שבוע צריך לפנות עוד משהו חוץ מהצירים המרכזיים. אפילו אפשר לבקש מהתושבים לסייע, בסופו של דבר אנשים יצאו ביוזמתם לפנות את השלג, אבל לפחות מישהו יכול היה לארגן את זה ולהביא כלי עבודה ולהדריך את האנשים מה לעשות. ואם אין לעירייה מספיק כלי רכב, אפשר לבקש מעיריית תל-אביב או מצה"ל להשאיל לעיריית ירושלים כלי רכב לשבוע כדי לפנות את הקרח והעצים. יפה מאד שראש הממשלה, שהיה הראשון לזהות שיורד שלג, נתן הוראה ליוחנן (דנינו, מפכ"ל המשטרה), להתמקד בהצלת חיים. גם לפנות את המדרכות החסומות זו הצלת חיים. אנשים נאלצים ללכת בכביש ומסתכנים בדריסה, ובפרט בשעות החשיכה, כשגם הפנסים בחלקם חשוכים, אולי בגלל הסופה ואולי מסיבות אחרות, כבר איננו יודעים. היום נפלתי שוב ברחוב על ערימת עצים, הנפילה הרביעית שלי השבוע, שלמזלי נגמרה בטוב, רק מכות קלות ושריטות, ויכולתי לרחוץ את ידיי ופניי בשלג נקי שחפרתי מתוך ערימת השלג הקרובה. זה היה בדיוק במדרכה שממול בית הנשיא וחשבתי שבטח הנשיא עוד נצור בביתו כי סכנת נפשות לאדם מבוגר לצאת מן הבית, אבל הוא איננו הזקן היחיד בסביבה, כמה מטרים משם ישנם בתי אבות שגם דייריהם נצורים כעת, שלא לדבר על כל הקשישים המתגוררים באיזור וכלואים בבתיהם ולא מעזים לצאת לרחוב. מה שהיה נסבל לכמה ימים הופך אחרי שבוע לגמרי בלתי נסבל. וזה לא רק אסון טבע, זו הפקרות ורשלנות ובעיקר זלזול בבני-אדם, שמישהו חוסך כסף על גבם ונוהג כאילו איש איננו אחראי לשלומם של האזרחים וכאילו אין מחיר לסבל הנמשך שלהם, שהיה אפשר לשים לו קץ אילו מישהו עשה מאמץ אמיתי לגייס את כל המשאיות שאפשר, ואם רוצים אפשר, ולפנות את כל גושי הקרח והעצים החוסמים את מדרכות העיר הזאת, ולהדליק את כל הפנסים, כדי שסופסוף יוכלו נבחרי העם לראות את בוחריהם, ולזכור שהם שם כדי לייצג את ענייניהם ולדאוג להם, ולא רק כדי לממן על חשבונם את הבתים הפרטיים והגלידה המצוינת.

טובה ינסן והנוף הנפשי

"זה היה בוקר חורף רגיל, ועדיין ירד שלג. בשום חלון בכפר לא נראה אור. קַתרי כיסתה את המנורה כדי לא להעיר את אחיה בשעה שהכינה קפה והניחה את התרמוס לצד מיטתו. החדר היה מאד קר. הכלב הגדול שכב ליד הדלת והביט בה כשאפו בין כפותיו, מחכה שתיקח אותו החוצה.

שלג ירד לאורך החוף במשך חודש. ככל שמישהו יכול היה לזכור אחורה בזמן, לא היה שלג כה רב, שלג יציב כזה שנערם כנגד דלתות וחלונות ומעיק על גגות ולעולם איננו חדל ולו לשעה. שבילים התמלאו בשלג במהירות שבה גירפו אותם. הקור הפך את העבודה בצריפי הספינות לבלתי אפשרית. אנשים התעוררו מאוחר כי כבר לא היה שום בוקר. הכפר נח דומם תחת שלג לא נגוע עד שהניחו לילדים לצאת החוצה והם חפרו מנהרות ומחילות וצווחו והושארו לנפשם. אסרו עליהם לזרוק כדורי שלג על חלונה של קתרי קלינג, אבל בכל זאת הם עשו כן. היא גרה בעליית הגג שמעל המכולת עם אחיה מאתס והכלב הגדול שלה שלא היה לו שם.  לפני עלות השחר היא יצאה עם הכלב וירדה במורד רחוב הכפר עד למגדלור שעל הצוק. כך עשתה בכל בוקר, ואנשים שהחלו לקום נהגו לומר, עדיין יורד שלג ושוב היא הולכת שם עם הכלב שלה והיא לובשת את צוארון עור הזאב שלה. זה לא טבעי לא לתת לכלב שלך שם: לכל הכלבים צריך להיות שם."

(מתוך טובה ינסן, הרמאית הישרה, 1982, פתיחת הספר)

לכלב שלי יש שם. קראתי לו אושר. הבוקר כשטיילתי איתו בשלג שקפא לקרח קשה מישהו ששמע אותי צועקת לו אושר בוא, אמר לי שעכשיו הוא מאושר כפליים, כי הוא רודף אחרי חתולה. בכל זאת אני מבינה את קתרי. קשה מאד לתת לכלב שם. בכלל קשה לתת שמות. זו נראית מין החלטה גורלית שכזו, כאילו השם יכול להתוות גורל. לולא שאל אותי רופא החיות איך קראתי לו ופתאם יצא ממני "אושר" אולי לא הייתי בוחרת לו שם. הייתי קוראת לו בוא חמודי והוא היה בא והיה חושב שחמודי זה השם שלו, ובעצם גם חמודי זה שם. אני שונאת שאנשים קוראים לכלבים בשמות טפשיים כמו שניצל או ויסקי, ואז הם צועקים בגינה שניצל שניצל איפה אתה וזה נשמע לי כל כך טפשי. לפחות כשאני צועקת אושר אושר אף אחד לא צוחק. ואני צועקת אושר הרבה, כי עכשיו אני לא מצליחה להחזיק אותו ברצועה כי אני צריכה להחזיק את עצמי שלא אפול בשלג שקפא לקרח קשה ולא נמס בלילות הקרים שיורדים על ירושלים, ואנחנו הולכים על המדרכות שמכוסות בשלג שקפא לקרח קשה בין גזעי עצים וענפים שנפלו ואני פוצעת את כפות ידיי ואושר את כפות רגליו, אבל כשאנחנו מגיעים לעמק המצלבה המושלג נפתח לנו האופק וזה יפה. קתרי כמו טובה ינסן שכתבה עליה גרה על אי בים, בעצם בים הבלטי, שבשלג מנותק מהעולם, והנוף תמיד פתוח בו אל האופק. טובה ינסן ציירה על גב עטיפת הספר אשה במעיל ארוך מעל מכנסיים עם כובע וצעיף ארוך לצווארה מטיילת בשלג ליד מעגן ספינות עם כלב זאב שדומה קצת לאושר שלי שגם הוא חצי כלב זאב בלגי ויש לו עיניים חומות ויפות מאד ועכשיו הוא ישן במיטתי על שמיכת הנוצות שלי וכבר לא שוכב על הרצפה הקרה של הבית, וכל כך קר בדירה למרות שבחדרי דולק הרדיאטור החשמלי שעליו אני גם מייבשת כביסה כי אין כל כך ברירה אחרת. בחוץ זורחת שמש אבל השלג שהצטבר על הגג מטפטף כבר יומיים על חבלי הכביסה והטפטוף רק מתגבר והולך, אבל רק עוד שעתיים תזרח השמש, אחר כך ירדו עלינו החושך והקור, והשלג שוב יקפא לקרח, ולרגעים נדמה שגם אצלנו בירושלים השלג יישאר לתמיד או לפחות לכמה חודשים עד שיבוא האביב וימיס אותו כליל ויוציא אותנו לחופשי. נדמה לי שלספר של טובה ינסן על קתרי צריך לקרוא בעברית "הרמאית הכנה". בתרגום האנגלי משוודית שהתקין תומס תיל ובתי ניצן קנתה לי במתנה קראו לספר The True Deceiver, אבל נדמה לי שהשם הזה עלול קצת להטעות. בשוודית קוראים לו Den aerliga bedragaren ואינני יודעת שוודית אבל זו שפה מאד דומה לגרמנית אז אני מנחשת שזה כמו בגרמנית Die ehrliche Betruegerin שזה כמו "הרמאית הישרה" או "הרמאית ההגונה", אבל קצת מוגזם לומר על קתרי שהיא ישרה או הגונה, מה שכן יש בה מידה של כנות כלפי ציירת ספרי הילדים אנה אמלין שמציירת ספרי ילדים על משפחת ארנבונים שחיה ביער שאת הטקסט שלהם כותב המו"ל, שזו בדיחה קטנה של טובה ינסן על עצמה, כי היא הרגישה שרק במקרה נהייתה סופרת כשמומינטרול שהיה מין איור קטן שנהגה לאייר בו את חתימתה הפך לגיבור סדרת הספרים שלה לילדים ועשה אותה לסופרת מאד אהובה ופופולרית. ואולי בתיאור אנה אמלין התמימה שלה, כסופרת שמיטיבה לצייר את אדמת היער אבל מתעקשת לאכלס אותו בארנבונים חמודים שעל פרוותם מצוירים פרחים זעירים, אולי טובה ינסן רצתה ללעוג קצת למבקרים שלה שטענו שהיא מציבה בנוף האכזרי של הים הבלטי דמויות חמודות של מומינים, מומינטרולים חמודים שכאלה, ולכן אנה אמלין מציירת ביער ארנבונים חמודים עם פרווה פרחונית שהילדים מאד מאד אוהבים ועונה בכתב-ידה על כל מכתבי הילדים שהיא מקבלת ולא בודקת כל הזמן את הרווחים שלה כדי לדעת אם לא מרמים אותה, כפי שקתרי עושה כל הזמן. אני היכרתי בהתחלה את טובה ינסן רק מסידרת המומינים המצוירת שראיתי עם בנותי בטלויזיה והתאהבתי בה, ורוב האנשים מכירים את טובה ינסן רק מספרי המומינים המקסימים שלה. את הספרים שלה למבוגרים לא תירגמו בכלל לעברית אבל אולי בכל זאת יתרגמו, אני מקוה כך, למרות שקצת לא ידעתי איך לאכול את הספר הזה. הדמות של קתרי היא דמות קשה ומרגיזה מאד, למרות שהיא קודם כל אשה עצובה שמקדישה את חייה לאחיה הצעיר מאטס שכנראה קצת מוגבל ומשוגע לספינות, ורק למענו היא משתלטת על חייה של אנה אמלין שנוקמת בה בדרכה ואולי שלא במתכוון. בכל מקרה זה ספר די אפל על טבע האדם, שמתרחש באותו נוף שבו מתרחשים סיפורי המומינים, והדבר היחיד שפחות אפל בו הוא שכולם בעצם די מגוחכים ולא באמת מזיקים, אבל בספר הזה שהוא לגמרי למבוגרים בלבד גם הנוף הוא הרבה יותר אכזרי מאשר בספרי המומינים ואין בו שום רחמים על אף אחד, בגלל זה הספר משאיר תחושה קשה, למרות שנדמה שאנה אמלין לא באמת נפגעה מקתרי וכל מה שקתרי עשתה לרעתה של אנה אמלין אולי דוקא הועיל לה יותר ממה שהועיל לקתרי, שיש בזה כמובן מידה של צדק, למרות שגם קתרי היא די מסכנה. הכלב של קתרי תמיד ציית לה עד שאנה קילקלה אותו והוא חדל לציית לה כקודם. הכלב שלי לא ממש מציית לי, רק אם ממש מתחשק לו, אבל לי זה פחות מפריע, אם כי הייתי בהחלט מעדיפה שהוא לא יברח לי בשלג הרחק כשאינני יכולה לרוץ אחריו ולתפוס אותו כי אני כמעט נופלת, מצד שני הוא תמיד חוזר אליי בסופו של דבר ומבקש לשתות וללכת הביתה ולאכול ולישון במיטה. כלב הוא חיה נאמנה ביסודו של דבר יותר מן האדם, ואולי למי שגר במקום שהשלג יורד בו במשך חודשים אין ברירה אלא לגדל כלבים צייתנים, כי בשלג הכלבים נמצאים בתוך שלהם, הם זריזים ויציבים מאיתנו ותנועתם וריצתם איננה מוגבלת כזו שלנו, והם אינם חשים את עצמם כל כך חסרי אונים מול איתני הטבע כפי שאנו חשים את עצמנו, שאולי זה מגיע לנו להרגיש לעתים חסרי אונים, אנחנו נוטים להיות כל כך יהירים כלפי הטבע, וגם אלה שמתיימרים להיות קרובים לטבע לרוב אינם יודעים דבר על הטבע שהוא אכזרי למדי, רק משתמשים בו כדי לומר משהו על עצמם. ואולי איננו יכולים אלא לשקף את תהומות נפשנו, ולכן תיאורי הנוף והקור שלנו הם תמיד מצב נפשי, בראש וראשונה מצב נפשי.