פונדקאות היא דה הומניזציה של נשים

אפילו המלה מבזה את הנשים: פונדקאית, כאילו אשה שהרה ויולדת תינוק היא רק אכסניה לדייר זמני, כאילו לא היה ההריון תהליך נפשי ורגשי כשם שהוא גופני. מה הן חושבות בלילות, הנשים שהרות ילדים בעבור שכר, כשהן חשות את התינוק נע בתוכן, כשהוא בועט? האם הן אומרות לעצמן שזו רק עבודה כדי להרוויח כסף? האם זה אפשרי בכלל?

ובישראל החוק מתאכזר לנשים יותר מבכל מקום אחר, כי הוא מגן על נשים נשואות ואוסר לקנותן לצורך הריון בשכר, גם לא מביצית שאינה שלהן. אשה נשואה רשאית להרות רק לבעלה, זו ההלכה. אחרת תיאסר לבעלה ולבועלה. אבל האמהות הגרושות, הקבוצה החלשה ביותר, הענייה ביותר, הפגיעה ביותר בחברה, הן מופקרות למי שיכול לרכוש את גופן, לשמש רחם להשכיר. בישראל חוק הפונדקאות הוא חוק הפקרת האשה שאיננה רכוש בעלה, היא וילדיה. דוקא הן, שהן אמהות יחידות לילדיהן, מופקרות לטיפולים הורמונלים מסוכנים, כי הריון בשכר הוא עסק כלכלי, וצריך להבטיח את מימוש העיסקה ולמקסם את הרווח, גם אם התוצאה היא הריונות מרובי עוברים, שמסוכנים עוד יותר, גם לאם, גם לילד.

אבל להן אין קוראים אמהות, גם כאשר הביצית המופרית היא שלהן. הן אינן אמורות להרגיש דבר, הן מקבלות כסף, ואולי גם יחס חביב. זה אמור להספיק. אבל זה לא מספיק. אשה שהרה ויולדת ילד איננה אכסניה, היא אם.

פעם גם לאמהות לא היו זכויות. יכלו לקחת מהן את ילדיהן בקלות. הילדים היו רכוש האב, גם כאשר לא טיפל בהם. הם היו רק רכוש, כמו אמותיהם. עדיין מרבים לחשוב על נשים כעל רכוש. גם כיום מאיימים על אמהות בביטול חזקת הגיל הרך, טוענים שזהו חוק אנכרוניסטי, אבל מנסים להחזיר את הנשים למקום שבו היו פעם, כשאפשר היה מאד בקלות לקחת מהן את ילדיהן, גם אם התוצאה היתה קשה מנשוא, גם לאם, גם לילדים.  

היום יש טכנולוגיה מתקדמת: אפשר להוציא ביציות, להשתיל ביציות, להפרות ביציות במעבדה, אפשר להטיס אנשים מארץ לארץ, מארצות עשירות יותר לאלה העניות, שהנשים בהן מוכנות להרות וללדת בשכר, שהחוקים בהן מאפשרים את הדבר. אבל האם גוף האשה שונה, האם רגשותיה שונים משהיו? והאם הכסף יענה את הכל? האם נועדה הטכנולוגיה לחזק את החזקים ולנצל עוד יותר את המנוצלים והחלשים?

שוב ושוב מנסים להרחיב את חוק הפונדקאות בישראל, שיתאפשר גם לרווקים ולהומוסקסואלים להשתמש בשירותי פונדקאיות. כעת מנסים לעשות נפשות לרעיון הפונדקאות בצל האסון בנפאל. למול התינוקות הרכים בזרועות אבותיהם שמראם שובר את הלב, מבקשים להפוך עוד ועוד נשים לרחם להשכיר,כדי שמספרן יענה על הביקוש הגדול. אבל האם די בכך שיש ביקוש כדי להפקיר כך את הנשים?

גברים הומוסקסואלים יכולים להוליד ילדים עם נשים פנויות שמעוניינות בהסדר כזה, ויש רבים שנוהגים כך. זה מחייב אותם להכיר במעמדה של האם כאמו של הילד. זה מחייב אותם לקיים תא משפחתי מורחב שגם אמו של הילד היא חלק ממנו. ניצול נשים עניות ונמוכות מעמד, ותמיד הן כאלה, הנשים שמתקשרות ללדת בשכר, כדי לקבל ילד ששייך רק לקוניו, נועד לבטל את מעמדה של האם כאם, כחברה שוות זכויות בתא המשפחתי שנוצר ובקשר עם הילד שהרתה וילדה, להעמיד פנים שהיא איננה קיימת, שהיא רק כלי, כאילו לא היתה אדם.

הזכות להורות היא זכות חשובה מאד, אבל היא איננה יכולה להתממש תוך ניצול קשה של אדם אחר, שנמצא במצב של חולשה. לא הכל אפשר לקנות ולמכור, וכדי לממש את הכמיהה להורות אפשר למצוא הסדרים חברתיים הוגנים יותר, שיוויוניים יותר, כאלה שלא רק מכירים בכך שהאשה היא אדם, אלא נותנים לכך ביטוי מוחשי, בכך שאינם מניחים לגופה לעמוד למכירה. נשים אינן צריכות להרות את ילדיהן של זולתן, ולהיפרד מהם בלידתם, אלא רק את ילדיהן שלהן. הריון הוא התמסרות גדולה של הגוף והנפש ליצירתו של בשר מבשרנו, אסור שיהפוך לעבודה או לעסק. אסור שיתממש בדרך שמתנכרת לאנושיותן של הנשים.

הפצצת גרניקה ותעמולת גינתר גראס

היום לפני 78 שנים, ב-26 באפריל 1937, הפציצו עשרות מטוסים של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית את העיירה הבסקית הקטנה גרניקה והפכו אותה לעיי חורבות בוערים. זו היתה ההפצצה הרביעית על עיירות בסקיות של היחידה הגרמנית הסודית "ליגיון קונדור" שהורכבה בסתר מאנשי חילות האוויר הנאצי והפשיסטי: קדמו להפצצת גרניקה הפצצות של ליגיון קונדור על העיירות הבסקיות דורנגו Durango, אוקנדיאנו Ochandiano ואלגואטה Elegueta. גרניקה הפכה לסמל, מפני ששעות ספורות אחרי ההפצצה הגיע אליה כתב הטיימס של לונדון ג'ורג' סטיר Steer, שתיאר בעיתונו את הנעשה בעיר, ופרצה שערוריה בינלאומית שגרמה לפרנקו להפסיק את ההפצצות הנאציות-פשיסטיות על ארץ הבסקים, ובעיקר מפני שפבלו פיקאסו יצר בהשראת הטבח שגרמה ההפצצה על העיר את יצירתו "גרניקה", שנדמה לי שהיא ידועה כיום יותר מן האירוע שפיקאסו ביקש למחות עליו ביצירתו.

מאז פרוץ מלחמת האזרחים בספרד מילאו הנאצים והפשיסטים תפקיד פעיל מאד בסיוע לכוחות הספרדים, והפגינו כבר שם את האכזריות והרצחנות הבלתי נתפסות שהפכו לסימן ההיכר שלהם במהלך מלחמת העולם השנייה כולה. רבים רואים בהפצצות של ליגיון קונדור את יריית הפתיחה האמיתית של מלחמת העולם השנייה, שהחלה בהתקפה אווירית רצחנית על העיירה הפולנית וִילוּן, שמזכירה מאד את ההתקפה על גרניקה. מפקד הלופטואפה הרמן גרינג אמר במשפטו שההתקפות על העיירות הבסקיות נועדו לבדוק את היכולות של חיל האוויר הנאצי, אך אין ביטחון שזו האמת. מה היתה הסיבה האמיתית להפצצות על הבסקים אין איש יודע בבירור. ניסו לטעון שהן היו הכרחיות לניצחון הפשיסטים בספרד במלחמתם כנגד יריביהם הרפובליקנים, אבל מדובר בעיירות קטנות שלא היוו מטרה צבאית. אני מאמינה שהיה ניסיון מכוון לנצל את מלחמת האזרחים בספרד לטבח המוני בבסקים, כפי שמלחמת העולם השנייה נוצלה להשמדת היהודים, שלא היו בשום צורה חלק מן המלחמה. השערוריה הבינלאומית שמה קץ לכך, ואולי השפיעה גם על החלטתו של פרנקו שלא להצטרף להיטלר ומוסוליני במלחמת העולם השנייה ולשמור על נייטרליות. מה היו מניעיהם האמיתיים של הנאצים בהפצצה על גרניקה ועל העיירות הבסקיות האחרות אי אפשר להוכיח במצב הידע הנוכחי. הארכיון של ליגיון קונדור נעלם. הגרמנים טוענים שהוא נהרס בהפצצה של בעלות הברית. מי שרוצה יכול להאמין בכך.

ליגיון קונדור היה גוף סודי, כי ב-24 באוגוסט 1936 חתמה גרמניה בלחץ צרפת ובריטניה על הסכם בינלאומי לאי-התערבות בספרד ואמברגו על משלוח נשק וחיילים אליה. גרמניה כמובן לא כיבדה את ההסכם ולו לרגע, רק ניסתה להסוות את מעורבות לוחמיה בהציגה אותם כאזרחים שהתנדבו מיוזמתם ללחום נגד ה"בולשביקים" בספרד. בתפיסה הנאצית  בולשביקים מזוהים עם יהודים, והיהודים נחשבים לאויבי גרמניה השואפים להשמידה אם לא תמהר להשמידם קודם לכן.

על פי הידוע לנו החלה מעורבות גרמניה במלחמת האזרחים בספרד ביולי 1936, במשלוח מטוסים גרמנים מוטסים בידי טייסי לופטהאנזה להעברה מהירה של כוחותיו של פרנקו המוצבים במרוקו לספרד כדי להפעילם במלחמת האזרחים. המבצע כונה Feuerzauber (קסם-אש). זו היתה ההתחלה ומאז הלכה והתרחבה פעולת הכוחות הגרמניים בספרד והיא כללה כוח מוטס וכוח ימי שמספרם הגיע לארבעה-עשר אלף לוחמים. הפצצת גרניקה כונתה Operation Ruegen. לאחריה המשיכו הכוחות הגרמניים לסייע לכוחותיו של פרנקו עד לניצחונם. הם נשארו בספרד עד מאי 1939. אז הוחזרו חזרה לגרמניה ממקום הכינוס שלהם באי מאדיירה בעזרת צי הספינות שכונה "Kraft durch Freude", כלומר "עוצמה מתוך שמחה", והשתייך לאירגון בת של האירגון הנאצי "חזית העבודה הגרמנית" בראשות רוברט לאי, האירגון שבאמצעותו השתלטה המפלגה הנאצית על כל אירגוני העובדים בגרמניה ואילצה אותם לפעול באמצעותה. העובדה הזאת, שספינות "עוצמה מתוך שמחה" השיבו לגרמניה ב-31 במאי 1939 כ-14,000 לוחמים צוהלים שסייעו לניצחון כוחותיו של פרנקו בספרד ידועה היטב. פחות ידוע הכיוון השני המוקדם יותר, כלומר שספינותיו של רוברט לאי גם הובילו את הטייסים הגרמנים וביניהם מפציצי גרניקה במסוה של פועלים היוצאים למסעות נופש אל האי מאדיירה, ואל טנריף וליסבון, כמו גם ציוד מלחמתי לשירות הכוחות הפשיסטים בספרד.  

אירגון "עוצמה מתוך שמחה", שרוברט לאי יסד בנובמבר 1933, וספינותיו תוארו בתעמולה הנאצית, הנמשכת עד עצם ימינו אלה, כאירגון שנועד לספק לפועלי גרמניה מסעות נופש זולים, שימש כזרוע מוסווית של חיל הים הנאצי ללוחמה חשאית, וככזה מילא תפקיד מרכזי בהעברת לוחמים נאצים למלחמת האזרחים בספרד במסוה של פועלים היוצאים למסעות נופש. העברת הלוחמים, הנשק והציוד לספרד היה משימתו העיקרית של צי Kraft durch Freude. הוא לא היה אירגון להוצאת פועלים לנופש שגם סייע לכוחות הלוחמים, הוא היה צי לחימה חשאי מוסווה כצי אניות נופש. אחרי שספינות "עוצמה מתוך שמחה" החזירו את הלוחמים מספרד, הן הפכו רשמית לספינות של חיל הים הנאצי ולבתי חולים צפים, וככאלה פעלו עד סוף המלחמה.

וכאן אני מגיעה לסופר גינתר גראס שנפטר לאחרונה, בעברו לוחם בוואפן אס-אס בחטיבת השיריון פרונדסברג בקרבות הנוראים על נהר השפרה בין הנאצים הנסוגים לבין הצבא האדום המפלס את דרכו לברלין. כבר פירסמתי כאן לפני מספר שנים את מאמרי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס", שנכתב במקור בשנת 2006, בעקבות גילויו של גינתר גראס על עברו כלוחם בוואפן אס-אס. ובו סיפרתי כיצד ביסס גינתר גראס את ספרו "בהילוך סרטן" Im Krebsgang, שהתפרסם בשנת 2002 והיה לספר הנקרא ביותר בגרמניה באתה שנה ומוקד לשיח ציבורי סוער על "הסבל הגרמני", על ספרו של התועמלן הנאצי וולפגנג דיוורגה Diewerge "יהודי ירה..." Ein Jude hat geschossen…. ספר תעמולה פופולרי על רצח מנהיג הנאצים בשוויץ וילהלם גוסטלוף בידי הצעיר היהודי דוד פרנקפורטר, שיצא לאור בשנת 1937, באותה השנה שבה השיק אירגון "עוצמה מתוך שמחה" ספינה נוספת על שמו של וילהלם גוסטלוף. הספינה הזו לא הושקה כדי להוציא פועלים למסעות נופש, אלא כדי להוביל לספרד את הכוחות הגרמנים של ליגיון קונדור, שכן לא די היה בצי הקיים כדי להוביל במהרה את אלפי הלוחמים. ואכן ב-18 באפריל 1937 יצאה "וילהלם גוסטלוף" למסע הבתולים שלה אל מאדיירה, שם הורידה ליבשה את הלוחמים והמשיכה לטנריף ולליסבון, שם פרקה ציוד לחימה עבור כוחותיו של פרנקו. אינני יכולה לומר בוודאות שהובילה את אותם הטייסים שהפציצו את גרניקה, אבל אם לא אותם את חבריהם, שהמשיכו להפציץ את הכוחות הרפובליקנים עד למפלתם. כשכתבתי את מאמרי על התעמולה הנאצית שגינתר גראס שאב והערה ממנה לתוך ספרו טרם ידעתי עדיין, שמלבד התעמולה האנטישמית והתיאור של הנאצים כקורבנות שבמוקד ספרו של גראס, ישנו בספר רובד נוסף של תעמולה נאצית, חמור לא פחות אם לא יותר, שבו מנסה גינתר גראס לתאר את צי "עוצמה מתוך שמחה", ששירת את ליגיון קונדור במלחמת האזרחים בספרד ואחראי להפצצות המחרידות על אוכלוסיה אזרחית שלא נודעו כמותן קודם לכן, כאילו היה באמת צי של ספינות נופש לפועלים.

מי מכיר עוד היום את רוברט לאי? שואל גראס בספרו, וממשיך:

"הוא היה זה שמיד אחרי תפיסת השלטון פירק את כל האיגודים המקצועיים, רוקן את קופותיהם, תפס את בנייניהם עם אנשיהם וכפה על חבריהם – מיליונים במספר – להתאגד בחזית העבודה הגרמנית. בחלקו, בעל פני הירח והמצח עטור התלתלים, נפל להורות לכל פקידי המדינה, אחר כך לכל המורים והתלמידים, לבסוף לכל העובדים בכל המפעלים, להצדיע במועל יד ולקרוא "הייל היטלר" כברכת שלום. ואצלו גם עלה הרעיון, לארגן לעובדים ולשכירים גם את החופשה, לאפשר להם תחת הסיסמה "עוצמה מתוך שמחה", טיולים זולים לאלפים הבוואריים ולהרי אֶרְץ, חופשה בים הבלטי ובים הצפוני, ואחרון אחרון חביב הפלגות קצרות וארוכות בים."

הבנתם? הנאצים הרעים האלה, איזה רעיונות סוציאליסטים נהדרים היו להם! אלא שלחופשה באלפים הבוואריים ובהרי אֶרְץ אפשר לנסוע ברכבת, וגם לחופשה על גדות הים הבלטי או הצפוני. לא צריך לשם כך צי של אוניות אדירות שכל אחת מסוגלת לשאת כאלף וחמש-מאות לוחמים וציוד צבאי רב. "לרוב מסעות של חמישה ימים לנורווגיה,  אבל במהרה גם למסעות אטלנטיים ליעד הטיול האהוב מאדיירה. רק ארבעים רייכסמארק עלה "עוצמה מתוך שמחה"...

באחד מאתרי הזיכרון ברשת מצאתי את הסכום הפנטסטי בין מארק לחמישה לטיול קצר, ו-120 רייכסמארק למסע למאדיירה. אני מניחה שטייסי הלופטוואפה – בבגדים אזרחיים וחיוך צוהל, כראוי ל"פועלים בחופשה", קיבלו פטור מתשלום דמי המסע.

אבל כדי שנבין אלו סוציאליסטים נפלאים היו הנאציונלסוציאליסטים, אומר לנו המספר בספר "בהילוך סרטן", כביכול מפי אמו הקומוניסטית המושבעת, שבכתה לדבריו על מות סטאלין, שבזכות "עוצמה מתוך שמחה", נסעו הוריה פשוטי העם בפעם הראשונה בחייהם לחופשה.

ועוד מוסיף גראס: "אבל בניגוד לספינות נוסעים אחרות,  הוצבה לבונים משימה, לבטל בינתיים את כל ההבדלים המעמדיים, עם מחלקת נוסעים אחת בלבד, על פי הוראתו של רוברט לאי, כדי להיות למופת לאחדות העם הנכספת של כל הגרמנים." באמת סוציאליזם למופת, אלא שה"וילהלם גוסטלוף" לא היתה ספינת נוסעים אלא נושאת גייסות, ולספינת מלחמה אין צורך במחלקת תיירים נפרדת. ה"וילהלם גוסטלוף" היתה ספינת נוסעים רק בתעמולה הנאצית, זו שרוברט לאי החל בה, וגינתר גראס המשיך בה עד יומו האחרון.

הרעיון למכור את הנאצים כמשטר סוציאליסטי שמיטיב עם עניי העם איננו מיוחד לגראס. הוא משגשג בגרמניה במיוחד בחיבוריו של ההיסטוריון השנוי מאד במחלוקת בין אנשי המקצוע, אבל אהוב מאד על הציבור הגרמני, גץ אלי, שהתייחסתי אליו בכמה רשימות. בספרו "מדינת העם של היטלר" Hitlers Volksstaat,  שהתבסס על מאמרים ישנים יותר, טען גץ אלי שהשמדת היהודים לא נבעה מאנטישמיות, אלא נועדה לאפשר לעם הגרמני לשדוד את רכוש היהודים ולהינות ממנו. מדוע לא הסתפקו איפוא בהחרמת הרכוש, מדוע רצחו את היהודים כולם, עניים כעשירים? בשאלה זו אין גץ אלי מטריד את עצמו, שהרי ידוע לכל שיהודים הם מאד עשירים, וכל איציק הוא רוטשילד.

הנורא מכל הוא שאיש בגרמניה לא יצא כנגד השיווק הזה של תעמולה נאצית כוזבת ושפלה, שמאחוריה רצח אלפי בסקים וספרדים חפים מפשע, במסוה של יצירה ספרותית, שנועדה, לצד הצגת הגרמנים כקורבנות חפים מפשע של רוע כביכול מצד בעלות הברית, שלטענת הגרמנים הטביעו את הוילהלם גוסטלוף עם כעשרת אלפים אזרחים עליה – האניה, ששימשה כנושאת גייסות ובית חולים צף של חיל הים הגרמני, יכלה לשאת כאלף וחמש-מאות איש, כך שגם אם הצטופפו עליה בסוף המלחמה פליטים רבים, המספר הנטען ככל הנראה מופרך לחלוטין ואין לו שום אסמכתא – לצד הצגת הטבעת ספינת לוחמים גרמנית כפשע נגד חפים מפשע, ניסה גראס גם לטהר את פשעי המלחמה של הנאצים בספרד ובארץ הבסקים, ולהציג את הגורמים שנטלו בהם חלק כעוסקים בפעילות מבורכת, שהיטיבה כביכול עם פשוטי העם הגרמנים.

נזכור את אחינו הבסקים, שעד היום לא זכו בעצמאות המגיעה להם, ואת הטבח שטבחו בהם הנאצים ביום הזה ובימים שקדמו לו, לפני שבעים ושמונה שנים.      

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים, מיקבץ שלישי

המשורר והמלומד פרידריך ריקרט (1866-1788) כתב מאות שירים לאחר מות בנו ובתו בחורף אחד ממחלת השנית. כבר הבאתי כאן:

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים

וכן:

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים, מקבץ שני

כאן תרגמתי את השירים 15 עד 22

המקור: Kindertodtenlieder

15. תָּמִיד דַּאֲגָה שִׁירַת לְבָבִי

לְלַוּוֹת אֶת מַצָּבִי,

אַךְ דַּאֲגָה תְּחִלָּה כַּחֹק,

לְלַוּוֹתוֹ רַק מֵרָחוֹק.

עוֹד וָעוֹד הִיא הִתְקָרְבָה

עַד לְיַחֲסֵי קִרְבָה

וְכָעֵת צְמוּדִים תָּמִיד

אֵין בֵּינָם עוֹד לְהַפְרִיד.

חוֹלֶה הוּא מִי שֶׁשָּר שִׁירִים 

הֵיכָן שֶׁיְּלָדִים קוֹבְרִים

אַךְ שָׂא תּוֹדָה לְמַחְלָתְךָ 

שֶׁאֶת עִשְׂבֵי הַמָּוֶת מְבִיאָה לְךָ.

16. בַּצִּיּוּרִים וּבַשִּׁירִים

שֶׁיָּפִים מִכָּל נִרְאוּ לִי

עָלָה יֹפְיֵכֶם עַל כֻּלָּם.

וְתָמַהְתִּי, שֶׁבְּחַיַי

זָכִיתִי לִרְאוֹת בָּכֶם בְּעֵינַי

אֶת מַה שֶׁהֶאֱמַנְתִּי שֶׁחַי

רַק בְּצִיּוּרִים וּבְשִׁירִים.

שִׁירִים וְצִיּוּרִים

שֶׁכְּמוֹ תְּמוּנוֹת מִמִּסְגַּרְתָּן

יָצְאוּ הַחוּצָה לַחַיִים,

תָּמִיד הִפְלִיאוּנִי עַד מְאֹד,

כָּעֵת מִתְפַּלֵא אֲנִי פָּחוֹת

אָנוּס לִרְאוֹת אֶת הַעֵינַיִם,

בְּהֵעַלְמְכֶם, שׁוּב הוֹפְכוֹת אֶתְכֶם

לְצִיּוּרִים וּלְשִׁירִים.

      2.

בְּאַקְלִים חָמִים עָדִין

כְּמוֹ זֶה שֶׁשׂוֹרֵר

תַּחַת שֶׁמֶש אִיטַלְיָה,

אוֹ בִּתְּמוּנוֹת שֶׁל רְפָאֵל,

גְּדֵלִים רַק נִצָּנִים כָּאֵלֶה

שֶׁל יֹפִי, כְּמוֹתְכֶם,

לְהִתְפַּתְחוּת שְׁלֵמָה

בְּלִי שֶׁבֶר וּבְלִי מוּם.

כֵּיצַד הָיִיתֶם כָּאן גְּדֵלִים,

חָשַׁבְתִּי בְּרֹב דְּאָגָה,

בְּאַקְלִים פִּרְאִי אַלִּים?

בְּאַקְלִים פִּרְאִי אַלִּים

אֵיך הַמַּרְאָה הַטְּהוֹרָה שֶׁל הַחֵן

הָיְתָה בִּמְהֵרָה מַקְדִּירָה פָּנִים?

אֵיךְ דַּחַף פְּרִיחַת הַנִּצָּנִים

מִתְקַהֶה עֵת הֵם מְנִצִּים,

מִתְכַּוְּצִים וּמִתְעַפְּשִׁים!

לָכֵן אַתֶּם, אֲבוֹי לִי,

בְּרָכָה עֲלֵיכֶם, מֵתִים,

פּוֹרְחִים רַק בַּשָּׁמַיִם,

פּוֹרְחִים רַק בַּשִּׁירִים,

פּוֹרְחִים כָּאן וְגַם שָׁם

בְּאַקְלִים חָמִים עָדִין.

17. אֵי אָז זָרְמָה סְבִיבִי שִׂמְחָה

כְּמֵי נָהָר

וְעֵת דָּלִיתִי, עֹדֶף רַב

בַּצַּד נוֹתַר.

כֵּיצַד חָשַׁבְתִּי שֶׁיִּיבַשׁ

הַמַּעֲיָן?

הָעֹדָפִים נָזְלוּ

לְכָאן וּלְכָאן.

לְאָן זָרְמוּ לָהֶם הַמַּיִם

בִּן לַיְלָה, הַס?

חִישׁ חָשׁוּ הֵם לְהַכִינֵנִי,

שֶׁלֹּא אֶמְאַס!

חָלְפָה הָלְכָה שִׁפְעַת הָאֹשֶׁר

מִמֶרְחָקִים הָמְתָה

בְּרָכָה אַחַת הָיְתָה לִי

וְאֵין כְּמוֹתָה.

רוֹצוֹת עֵינֵיכֶם תְּמוּרַת בִּכְיָן?

אָז בְּכוּ נָא עוֹד!

וְדֶרֶךְ חַיַי יְלַוֵּנִי

נְהַר דְּמָעוֹת.

מַאֲזִין לְזֶרֶם הַיָּגוֹן

בְּהֶבֶל לֵיל

מִן הַצַּד הָהוּא קוֹל מֵיתְרֵי זָהָב

בִּרְכָתוֹ מְיַּלֵּל.

עַל גְּדָתוֹ שִׁירִים אֲפֵלִים אֶשְׁתֹּל

נִיחוֹחָם נוֹדֵף.

עַד שֶׁבְּעַצְמִי עָטוּר כְּנָפַיִם

לְשָׁם אֶתְעוֹפֵף.

18. צְרִי-גְּוִיּוֹת מִצְרִי

הִיא תְּעוּקַת לִבִּי

שֶׁמְּיַפָּה לְאָמָנוּת

אֶת מַה שֶׁמוֹתְכֶם חָרַת בִּי.

אֶת כָּל שֶׁאוֹתָנוּ מְיַסֵּר

נְטַהֵר

וְשִׁיר מִמֶּנוּ נְשׁוֹרֵר.

אוֹסֶפֶת אֵפֶר הַמֵּתִים

הַיִי, הֶלֶנָה, שִׁיר קִבְרֵיכֶם.

מְלַקֶּטֶת גִּמְגּוּמִים עֲנוּגִים

שֶׁל מְתִיקוּת הִתְבַּגְרוּתְכֶם.

כָּל זֶה נִשְׁאָב

וּמְּדֻבָב

מִתְּעוּקַת לִבּוֹ שֶׁל אָב.

19. בַּיּוֹם אַתְּ צֵל

וְאַתְּ אוֹר בַּלֵיל

אַתְּ חַיָּה בִּכְאֵבִי

וְלֹא תָּמוּתִי בִּלְבָבִי.

כְּשֶׁאֶפְרֹשׂ אֶת אָהֳלִי

פֹּה עִמִּי תָּגוּרִי

בַּיּוֹם אַתְּ צִלִּי

וּבַלַּיְלָה אוֹרִי.

וּכְשֶׁלִשְׁלוֹמֵךְ אֶשְׁאַל

אֲקַבֵּל תְּשׁוּבָה חִיש קַל

אַתְּ חַיָּה בִּכְאֵבִי

וְלֹא תָּמוּתִי בִּלְבָבִי.

בַּיּוֹם אַתְּ צֵל

אַךְ אַתְּ אוֹר בַּלֵיל

אַתְּ חַיָּה בִּכְאֵבִי

וְלֹא תָּמוּתִי בִּלְבָבִי.

20. אִם לָמוּת עֲלֵיכֶם נִגְזַר,

טוֹב הַדָּבָר שֶׁיַּחַד מַתֶּם,

לֹא כִּי לָמוּת לְבַד זֶה צַעַר,

כִּי גַּם בַּמָּוֶת לֹא נִפְרַדְתֶּם.

וּכְמוֹ שְׁתֵי לֶהָבוֹת עַל מִזְבַּח בֵּיתֵנוּ

שְׁנֵיכֶם יַחְדָיו דּוֹלְקִים בִּשְּׁבִילֵנוּ.

פֹּה נִמְצָא מַה שֶׁאָבַד

לֹא תִּשְׁלֹט בּוֹ מִשְׁאַלְתֵּנוּ

אֵין שׁוּם טַעַם שֶׁנִּפְחַד

שֶׁעוֹד פַּעַם נְאַבְּדֵנוּ.

כִּי מַה שֶׁיֵּשׁ אוֹבֵד כֻּלּוֹ

רַק כְּשֶׁשּׁוֹכְחִים אוֹתוֹ.

לָכֵן כֹּה תִּבְעָרוּ בַּלֵּב

לֶהָבוֹת אֲחָיוֹת נִצְחִיּוֹת

שֶׁגַּם אִם כֹּה חַי הַכְּאֵב

בְּאֵפֶר הַמָּוֶת אֵינְכֶן נִמְחוֹת.

כִּי יִלְהֲטוּ עוֹד שַׁלְהֲבוֹתֵיכֶם

בְּרֹךְ גָּוָן כְּמוֹ תְּמוּנוֹתֵיכֶם!

21. הוֹ יֶלֶד, מְכֻסֶּה כֻּלְךָ

פְּרָחִים וְגַם זֵרִים.

מַעֲמִיקִים אֶל מְקוֹם מִשְׁכָּבְךָ,

וְעִם גּוּפְךָ הֵם מִתְפּוֹרְרִים.

כְּשֶׁמַּשָּׁבֵי אָבִיב שֵׁנִית יַמְטִירוּ,

פְּרָחִים חֲדָשִׁים אֶת קִבְרֵךָ יָעִירוּ

וּמִבְּלִי שֶׁתִּשְׁזְפֵם עֵין נַעַר

יִבְּלוּ מֵאֲחוֹרֵי חוֹמוֹת שֶׁל צַעַר.

אֲבָל אָבִיךָ, שֶׁמְּכַנֶּה אֶת עַצְמוֹ מְשׁוֹרֵר

רוֹצֶה לְהַכְתִּירְךָ לִזְּמַן אָרוֹך יוֹתֵר.

אֶת כָּל צַעֲרוֹ עָלֶיךָ בְּזֵרִים שׁוֹזֵר

לוּ צְלִיל אֶחָד רַק מִכָּל אֵלֶה יִשָּׁאֵר

שֶׁיִּנָּצֵל בְּחֶסֶד אֵל מִן הַכּוֹרֵת

מַזְכֶּרֶת נֶצַח לַיֹּפִי שֶׁהֶחֱוִיר בְּטֶרֶם עֵת!

22. הָיִית קְטַנָּה, וּפְרָחִים קְטַנִּים אֲנִי שׁוֹזֵר

לָךְ לְזֵר, וְשִׁירִים קְטַנִּים אֲנִי מְשׁוֹרֵר

מַתָּנוֹת כֹּה קְטַנּוֹת אֲנִי מֵבִיא מֵאַהֲבָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר.

פְּרָחִים יוֹתֵר מִכָּל נוֹשְׂאִים חֵן בְּעֵינַיִךְ

וְשִׁירִים, שֶׁלֹּא הוּבְנוּ בְּמִלְמוּלַיִךְ

לוֹמֶדֶת אַתְּ כָּעֵת לָשִׁיר בְּהֵיכַלַּיִךְ.

אֶל הַפְּרָחִים שֶׁלִי אַתְּ מַשְׁפִּילָה עֵינַיִם

       אִם אֶת שִׁירַי בָּאָרֶץ אֵין שָׁרִים בֵּינְתַיִם

הֵם יִזְדַּמְרוּ יָפֶה יוֹתֵר מִן הַשָּׁמַיִם.