די למלחמת השקר

 

ביום הזיכרון הנורא הזה, כשטרם יבש דמם של נופלינו האחרונים, והדאגה לשלום החיילים והחטופים קורעת את לִבֵּנוּּ, עלינו לזעוק בכל כוחנו זעקה גדולה ומרה: הפסיקו את המלחמה! די להרוג את חיילינו וחטופינו, די גם להרוג באויבינו, כי כבר מלאה הסאה. לא את מיטוט החמאס מבקשת ממשלת הדמים, שכן לו רצתה במיטוט החמאס היתה מתנהלת באופן לגמרי אחר. כבר בשלהי שנת 2023 הציע ממשל ביידן לנתניהו להכניס חלף חמאס לעזה את הרשות הפלשתינית, בגיבוי כוחות ממדינות ערב המתונות, אבל נתניהו דחה זאת על הסף, ומיד החל להסית נגד הרשות הפלשתינית, כאילו אין הבדל בינה לבין החמאס. מדיניות נתניהו לא השתנתה בעקבות הטבח שהביא עלינו, בטפחו ובחזקו את החמאס בטענה המטורפת שכך ימנע הקמת מדינה פלשתינית: עדיין הוא מניח לחמאס להחליש את הרשות הפלשתינית, ועדיין הוא מניח לחמאס להרוג בנו, כי בראש מעייניו שימור ממשלת הדמים שלו, שפניה לכיבוש רצועת עזה והקמת התנחלויות בשטחה, וזאת במחיר מותם של מאות חיילים ועשרות חטופים, שחייהם כקליפת השום בעיניו. למעלה משמונה מאות חיילים נהרגו במערכה, למעלה מתשע מאות אזרחים, ועוד צועד לו מצעד המוות ואוכל בנו בכל פה, ורון דרמר, השר להפקרת החטופים, הכריז כי המלחמה תימשך עוד שנה – אמירה שתואמת את דברי נתניהו כבר לפני כשנה שהמלחמה תימשך שנתיים, לא משום שיש צורך צבאי בכך, אלא כי מלחמה בלתי נגמרת היא תכניתו של נתניהו להמשך שלטונו. בימי מלחמה קל יותר לדכא מחאות והתנגדות, קל יותר לפגוע בזכויות דמוקרטיות של האזרחים ולהגביל אותן, קל יותר לכפות שלטון בלתי רצוי בכוח הזרוע, וקל יותר לסחוט מהשופטים דחיות והקלות במשפטו, שנתניהו מנסה למרוח ככל האפשר, כדי להרחיק את החקירה הנגדית שממנה הוא חושש, לאחר שבמשך חודשים הפכו הוא ועורך-דינו את משפטו לקרקס, עם בקשות אינסופיות לביטול ודחיית דיונים, ושעות של נאומי סרק שלא לעניין שנועדו להתיש את השופטים. לא מן הנמנע, שגם השאיפה להרחיב ולהעצים את הלחימה כעת, איננה מנותקת מהתקרבותה של החקירה הנגדית, שנתניהו ניסה להרחיק ולמנוע ככל יכולתו, מבלי לבחול בשום תעלול. אבל כעת היא ממשמשת ובאה,  והפארסה שהציגו לפנינו נתניהו ועמית חדד במשך חודשים, תפנה בהכרח את מקומה להליכים קשוחים יותר, ולא תינתן עוד לנתניהו האפשרות הנוחה כל כך לשאת נאומי התפארות ולחמוק משאלות בלתי נוחות. אלו שתי מטרותיה האמיתיות של ממשלת הדמים: שימור השלטון ושיבוש עשיית הדין, בכל מחיר של דם ודמים, ובינתיים היא משיגה את שתי המטרות.

רק מחאה ציבורית גדולה ועצומה, רק יציאה לרחובות בזעקה גדולה, יכולה לעצור את ממשלת הדמים מלהמשיך בהקזת דמנו. רק הפסקת המלחמה והשבת כל החטופים, תאפשר לעמנו הפצוע להתחיל תהליך של ריפוי. כל עוד שאחינו מתענים במנהרות חמאס, ואחרים מקיזים את דמם למען המשך שלטונה של ממשלת הדמים, לא נוכל לנוח, ולא נוכל להירפא. כל חייל נוסף שנפצע ונהרג מגדיל את פצענו הנורא, הופך אותו קשה יותר לריפוי, מעמיק את הכאב. אסור לנו לנוח לרגע. עלינו לצאת לרחובות ככל יכולתנו, לא לנוח ולא לשקוט עד שנצליח לפרוץ את חומת האדישות של ממשלת הדמים. ובעיקר אסור לנו להתייאש מהמאבק הארוך והמתסכל. אנו בוחרים בחיים ונלחמים למען החיים, ומהמטרה הקדושה הזו של קידוש החיים והמאבק להצלתם אנו שואבים את כוחנו.

השואה כמכוננת זהות

 

"יהודים רעים", מחזה שכתב היהודי האמריקני ג'ושוע הרמון, הוא מחזה שנון ומצחיק שמועלה כעת בתיאטרון החאן בבימויה של תמר קינן. (המחזה כבר הועלה בישראל בעבר בבימויו של עמרי ניצן). במחזה משחקים כרמל נצר, גל זק, אנה פוגטש ואיתי שור, כולם מצוינים. המחזה מתרחש בדירה ניו-יורקית שבה מתקבצים שלושה בני דודים, שני אחים שונים מאד באופיים, ובת דודתם, כולם יהודים אמריקנים, וחברתו הנוצריה של האח הבכור. בן הדוד הנוח באופיו ג'ונה מתגורר בדירה, שנמצאת באותו בניין שבו מתגוררים הוריו, ואליו מצטרפת בת דודתו הטרחנית דיאנה, או דפנה בשמה העברי, שהגיעה לדירה עם ג'ונה אחרי הלוויית סבם ניצול השואה, ומאוחר יותר מצטרפים אליהם בן הדוד הבכור ליאם וחברתו מלודי, שמגיעים מאתר הסקי שבו שהו, לאחר שהחמיצו את הלוויית הסב.

דיאנה-דפנה וליאם מייצגים במחזה שני סטריאוטיפים של יהודים אמריקנים חילונים, וזה בעצם העניין שאליו אני רוצה להתייחס ברשימתי זו. דפנה ביקרה בישראל, ולטענתה – שאיננה זוכה לאמון רב מצד קרוביה, היא התארסה שם לחייל ישראלי בשם גלעד ובכוונתה לעלות לישראל ולהינשא לו. אבל מה שחשוב במחזה הוא שכוונתה של דפנה לעלות לישראל נתפסת בעיניה כביטוי לזהותה היהודית, שלדעתה היא חזקה יותר מזהותם היהודית של בני דודיה. מלבד זיקתה לישראל, אין בזהותה היהודית של דפנה שום מרכיב יהודי אמריקני – היא איננה חברה בקהילת בית כנסת, ואיננה קשורה לשום גוף יהודי אמריקני. המרכיב היהודי היחיד בזהותה שאיננו קשור לישראל, הוא אהבתה לסבה ניצול השואה, שהיא מקוה לקבל שרשרת ח"י שלו שהצליח להחביא ולשמור ברשותו בשואה ולהביא איתו לארצות הברית, שם הציע אותה לכלתו במקום טבעת.

בן הדוד הבכור ליאם מייצג סטריאוטיפ שני של יהודי אמריקני: אין לו זיקה לישראל, והוא גם איננו מאמין בזיקתה של דפנה לישראל. ליאם מתנגד לציונות ויש לו ביקורת על ישראל, שהוא מציג לחבריו הלא יהודים תוך הדגשת העובדה שהוא יהודי, כלומר זהותו היהודית משמשת אותו כדי להכשיר את ביקורתו על ישראל והסתייגותו ממנה. הוא רואה את עצמו כאדם אוניברסלי, ובכך הוא רואה ביטוי גם ליהדותו וגם לאמריקניות שלו. המרכיב היהודי המובהק היחיד בזהותו של ליאם הוא הזדהותו עם סבו ניצול השואה. הוא כבר הצליח להשיג לעצמו את שרשרת הח"י של סבו, שבת דודתו דפנה כה נכספת לקבל, וחלומו הוא להציע לחברתו הנוצריה מלודי נישואים באמצעות שרשרת הח"י, כפי שסבו הציע נישואים לסבתו.

החלק הזה בעלילה הוא אולי החלק המופרך ביותר – מדוע שצעיר יהודי שזיקתו ליהדותו רופפת, יחפוץ להציע לחברתו הנוצריה נישואים באמצעות חפץ שמזהה אותו כנכדו של ניצול שואה? אבל דוקא המופרכות מדגישה את הסמליות של הזיקה לסב ניצול השואה ולאירוע השואה בכלל: העבר השואתי, שלמעשה מושלך כאן על כל יהדות אמריקה, למרות שרובה הגיעה לארצות הברית לפני השואה, והתפקיד שמילאה בהצלת קרוביה הנשרפים באירופה שרוי במחלוקת, השואה מתוייגת בתרבות היהודית-אמריקנית בעשורים האחרונים כמכוננת זהות, כמרכיב חשוב בזהותם של יהודי אמריקה: הם צאצאים לניצולי שואה. הזהות הזו פחות חשובה במגרש הפנים-יהודי, ויותר חשובה במגרש הכל-אמריקני, שבו עבר קורבני, כמו עברם העבדותי של השחורים בארצות הברית, או נרדפותן של קבוצות פרוטסטנטיות באירופה שגרמה להן להגר לארצות הברית, הוא מכונן זהות קהילתית. ככל שמתחזקת בשיח האמריקני קורבנות עבר כמכוננת זהות, כך מתחזקת הזיקה לעבר השואתי כמכוננת זהות בקרב יהודי ארצות הברית, והיא עומדת ביחס הפוך להיחלשות מעמדן של הדת והתרבות היהודית כמכוננות זהות. הזיכרון המשותף היחיד לבני הדודים, ברגע של חיבור ביניהם, הוא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שבה קלקלו הסבים את קיבתם: קיבה שהורגלה לגפילטע פיש ולא לסושי. זה הזיכרון המשותף שגורם להם לגעות בצחוק ולהניח לרגע למחלוקות ביניהם: לא ליל סדר משותף, לא מסיבת חנוכה, לא מצעד יום העצמאות שמקיימים יהודי אמריקה, אלא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שמבליטה בעצם את המרחק בינם לבין סביהם היהודים, שגדלו בתרבות אחרת, ולא רק תרבות אוכל אחרת.

גם זיקתה של דפנה לישראל היא זיקה שמבוססת על פנטסיית נישואים לחייל ישראלי גיבור – היא חוזרת ומדגישה שארוסה גלעד הוא לוחם – למרות היותה סטודנטית, זיקתה לישראל איננה מבוססת על עניין ביצירתם של עמוס עוז או יהודה עמיחי – שאוניברסיטת ייל טרחה לרכוש את עזבונו, מן הסתם מתוך מחשבה על סטודנטים כדיאנה-דפנה. היא מוכיחה את בן-דודה ליאם על כך שהוא בוחר בבנות זוג נוצריות מטומטמות במקום למצוא כאלה שתהווינה עבורו אתגר אינטלקטואלי, אבל הפנטסיה הישראלית שלה מזכירה יותר את זו של חאנשי – בסדרה הנועזת של עליזה חנוביץ' – להזדווג עם צוות שלם של טנק ישראלי, שמסתיימת בהימלטות ממה שמסתמן כסכנה לאירוע אונס קבוצתי.

  בסוף המחזה מתברר כי גם בן הדוד המופנם מבסס את זהותו היהודית על זיקה לעברו השואתי של סבו, ובכך מושלמת התחושה שאימוץ זכרון השואה כמכונן זהות מרכזי של יהדות אמריקה, נועד למלא ריקנות גדולה, שהיחלשות הזהות הדתית, והניתוק מתרבות יהודית שתססה בעבר בעברית או ביידיש, ובכלל ההיחלשות של הקהילתיות היהודית-אמריקנית שהתפתחה סביב בתי כנסת וארגוני צדקה יהודיים. עכשיו יהודי אמריקה הם צאצאיהם של ניצולי השואה, גם אם ברוב המקרים אבותיהם הגיעו לארצות הברית הרבה לפני השואה, וזיקתם לישראל או לאמריקה מאופיינת בפנטסיות המיניות המועדפות עליהם – אלה הכמהים, כמו פורטנוי של פיליפ רות, לנוצריה הבלונדינית, או אלה הכמהות לסקס-אפיל של לובש המדים הישראלי השזוף, שמשדר יותר מרמז לאלימות.  

מפקירי חטופים בטקס יום השואה

 

אתמול דילגתי על נאומי הפוליטיקאים בטקס הדלקת המשואות ב"יד ושם" וצפיתי רק בניצולי השואה ובדבריהם, אבל בעודם מספרים על יסוריהם וסבלם בשואה ועל אובדן בני משפחתם שנרצחו, שוטטה המצלמה שוב ושוב אל פניו של בצלאל סמוטריץ', זה שלא כל כך חשוב לו להחזיר את החטופים, וכן חשוב לו להגיד את זה בבוטות למשפחותיהם האומללות ולסובב את הסכין בליבם, וכמובן הכי חשוב לו לכבוש את רצועת עזה ולהקים בה התנחלויות, שלא ברור מי בכלל ירצה לגור בהתנחלויות בעזה – כרגע יש למדינת ישראל בעיה קשה להשיב ליישובי עוטף עזה וגבול לבנון את האנשים שהתגוררו בהם לפני טבח ה-7 באוקטובר, והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הוא ייסורי התופת שעוברים החטופים בעזה, שלא משוחררים לחופשי בגלל סמוטריץ' ובן-גביר ונתניהו, שמדי פעם המצלמה נחה גם על פניו - עוד לא ידעתי שהוא איחר מאד לטקס ולכן הכל התעכב, ואולי חבל שהוא בכלל בא לטקס הזה, שהיה עדיף שיתנהל בלעדיו ובלי השקרים וההסתה האינסופיים שלו, שכל נאום שלו מנוצל רק לכך. אחר כך שמעתי בחדשות הלילה שנתניהו גם אמר שנחזיר את החטופים, וזה היה בלתי נסבל לשמוע אותו אומר את זה, כשכולם יודעים שאין שום מניעה להפסיק מיד את המלחמה ולהשיב את כל החטופים, ושנתניהו עצמו חתם על עסקה בשלושה שלבים לסיום המלחמה, והפר אותה כדי להמשיך את המלחמה ולשמר את ממשלת הזוועות שלו. חשבתי רק כמה זה צבוע לשבת בטקס יום השואה ולהעמיד פנים שאכפת לך מסבל של אנשים, ובה בעת להפקיר את החטופים לעינויים ולמוות רק למען אשליית מיטוט החמאס וסיפוח עזה של סמוטריץ' וחבריו, שמייצגים פחות משלושה אחוז מאזרחי ישראל אבל חורצים גורל אנשים לחיים ולמוות כאילו היו אלהים או לפחות ד"ר מנגלה שהצביע באצבעו ימינה ושמאלה וכך שלח אנשים למוות בעינויים  - או לעינויים שסופם לא ידוע. כל הזמן שואלים אם מותר להשוות לשואה כאילו צריך רשות בשביל זה. אם אנשים בבארי ובניר עוז הרגישו שהם בשואה כשהבעירו להם את הבית וחנקו אותם בעשן עם הוריהם וילדיהם ובני זוגם ואף אחד לא בא להציל אותם, עדיף שאף אחד לא יטיף להם מוסר אם הם מרגישים שהם עברו שואה, בייחוד לא אלה שהיו אמורים להגן עליהם ולהציל אותם והכזיבו, כדאי שישתקו ולא יטיפו מוסר, ושלא ידברו גבוהה גבוהה על לקחים מהשואה. הלקחים היחידים מהשואה הם שהיא יכלה לקרות, ומכיוון שכך היא עלולה גם לקרות שוב. ויש עוד לקח שיש לו משמעות מיוחדת עכשיו, לאחר שהקשבנו לחטופים ששבו, והוא שגם אנשים שעברו גהינום – אם בשואה ואם בטבח החמאס ובשבי, מצליחים לשמור על האנושיות שלהם ולחשוב על הזולת לפני שהם חושבים על עצמם, דבר שההנהגה המפלצתית שלנו לא מסוגלת, ורק מציפה אותנו באינספור שקרים, ים של שקרים, שהיא פועלת להשיב את החטופים בזמן שהיא פועלת רק להפקיר אותם. מה חושבים אנשים כמו סמוטריץ' ונתניהו כשהם מקשיבים לסיפורים של ניצולי השואה? איך אפשר בכלל להאמין להם שאכפת להם מניצולי השואה, כשכולנו רואים ושומעים שלא אכפת להם בכלל מהחטופים בעזה, שזה קורה עכשיו והם יכלו להפסיק את זה ולהציל את האנשים האלה, שלמעלה מארבעים מתוכם מתו בשבי בגלל טרפוד העסקאות בידי נתניהו וחברי ממשלתו, שבן-גביר אפילו התגאה בזה, כי פשיסטים חושבים שלהיות אכזרי ונעדר אנושיות ולהפקיר אנשים למוות זו מעלה שצריך להתגאות בה. לו רק עמד נתניהו במילתו וקיים כלשונו את ההסכם שחתם עליו והפסיק את המלחמה ונסוג מרצועת עזה, כל החטופים כבר יכלו להיות בבית, ומה זה עוזר שהוא אומר שהחמאס הם כמו הנאצים, אם הוא עצמו אפשר להם לקבל כסף ששימש אותם גם לטרור ולא הגן על תושבי העוטף מפניהם ועכשיו מפקיר לעינוייהם ורציחותיהם את החטופים. יותר טוב שכל הממשלה הארורה הזאת לא תבוא לטקסים של יום השואה ובייחוד יותר טוב שלא יגידו כלום, שרק ישתקו.

   

עצרו אותנו

 

"עצרו אותנו, אותי ואת הידיד שלי", אמר לי רופא השיניים שלנו, כשנפגשנו ביום חמישי האחרון בכניסה למרפאה שלו ברחוב עזה. הוא סיפר שנפגש עם ידידו בכניסה למרפאה והם עמדו ושוחחו, ועוד בצרפתית! "כנראה שאסור לדבר", הוא אמר, עדיין מזועזע מכך שהמאבטחים של נתניהו דרשו משני הידידים, שניהם בעשור השמיני לחייהם, להתלוות אליהם, למה שהמונח המשפטי המדויק יותר המגדיר אותו הוא כנראה "עיכוב לצורך תשאול". לא נאמר להם במה בדיוק הם נחשדו, אבל שיחה ידידותית בקרבת מבנה שמוגדר כ"מעון רשמי של ראש הממשלה", בין אם מדובר במעון ברחוב בלפור, ובין אם מדובר במעון הפרטי של נתניהו ברחוב עזה, שבראשית כהונתו האחרונה הוכרז כמעון רשמי נוסף, ומאז מוחזק, משופץ ומאובטח על חשבון האזרחים, היא סיבה לעיכוב ואפילו למעצר. אזרח שרוצה לעבור בשלום בקרבת המעונות הרשמיים, אמור לחלוף בחטף על פני הבית, לכל היותר לנפנף לשלום לידיד, אבל חס וחלילה שישתהה מעט לשיחת חולין. זו כבר סיבה לחשוד בן בכוונות זדוניות כלפי ראש הממשלה.

בימי ממשלת בנט-לפיד עצרו התורכים זוג תיירים ישראלים שצילמו את ביתו הפרטי של ארדואן ואף הקיפו את הבית בעיגול כששלחו את הצילום לאחרים. כמה סערה התקשורת הישראלית על המעצר הזה, "רק בגלל צילום הבית הפרטי של ארדואן". ובכן יקירי, גם במדינת ישראל, שאתם בטוחים, לא ברור על סמך מה, שהיא טובה יותר ודמוקרטית יותר מתורכיה, יכול אדם להיעצר על שיחה תמימה שמתרחשת בסמוך לבית פרטי של ראש הממשלה, שבהליך שבפני עצמו מסמל את הפיכת ישראל לדיקטטורה, הוכרז כמעון רשמי. כן כן, ישראל בשלטון נתניהו היא דיקטטורה. לא "בסכנה להפוך לדיקטטורה", לא "דיקטטורה מתהווה", אלא פשוט דיקטטורה. כל עובר אורח עלול להיות מעוכב עקב עמידה ברחוב בסמוך למעון ראש הממשלה, ואם חלילה אין לו תעודה מזהה או חלילה יתרגז על עיכובו, או על חיפוש שנערך עליו ללא צו וללא עילה, או שחלילה יאמר למאבטח או לשוטר משהו שיעורר את חמתם, הוא עלול אף להיאזק ולהיעצר, כפי שכבר חזיתי במו עיניי. אם אדם גר או עובד בסמוך לבתיו של נתניהו, כדאי שייזהר לנפשו: שלא יישא שלטים, במיוחד לא תמונות של חטופים, שגם לא ילבש חולצה עם תמונה של חטוף או כתובת של ארגון מחאה, ומיד לאחר ההפיכה המשטרית אפילו מעבר במתחם עם דגל ישראל נאסר. בדיקטטורה של נתניהו צריך להיזהר מכל רמז להתנגדות לשלטון, אם חפץ אדם לנוע בביטחון ברשות הרבים. בעצם, זו כבר איננה בדיוק רשות הרבים. כשבתי חנתה פעם, בהעדר מקום אחר, במקומות החנייה שהופקעו לטובת רכבי ראש הממשלה, היא קיבלה מיד טלפון "ממשרד רה"מ", שהיא "חנתה בחנייה פרטית", כלומר בסמטה הסמוכה לביתנו. כן, כמו במקרה של השוטר אזולאי, הסמטאות כולן שלו, ובניגוד לשוטר אזולאי לא באופן מטפורי, אלא בכוח הזרוע, תרתי משמע.

וזה לאחר שבתירוץ של "חדירת מפגינים לגינה בדרכים נסתרות" (הם צעדו במדרכה ונכנסו לגינה) הוצמדו למדרכות גדרות גבוהות, שאינן מאפשרות את חציית הרחוב מצד לצד, כדי למנוע את הסכנה הגדולה שמפגינים יתאספו בגינת המשחקים שממול לביתו הפרטי של נתניהו, ינופפו בדגלים ויקראו קריאות נוסח "אתה הראש אתה אשם", או גרוע מכך, ידרשו להשיב את החטופים "את כולם עכשיו", דבר שמהווה מן הסתם סכנה קיומית לשרידותה של ממשלת נתניהו, וכמנהג הדיקטטורות מתויג לפיכך כ"איום קיומי על ראש הממשלה".

איך זה לגור מול נתניהו? שואלים החברים. ובכן, זה כמו לגור מול דיקטטור. בדיוק כמו שאתם מתארים לעצמכם שנראים המגורים מול ביתו של דיקטטור: אל תתעכבו, אל תדברו, אל תשאלו שאלות, אל תדרשו להשיב את החטופים ואל תשאו עליכם כל סימן שאתם מייחלים להשבתם, ושהמלחמה מבחינתכם איננה יתרון אלא קללה נוראה, הנושאת בכנפיה חורבן ומוות, מלחמת שרידותה של ממשלת נתניהו על חשבונכם, ותו לאו.

כאלה הם החיים בדיקטטורה, ואם עוד לא הכרתם בעובדה שזה מה שקורה פה, אתם מוזמנים לבקר ברחוב עזה.   

שנה למתקפה האירנית על ישראל

 

היום לפני שנה תקפה איראן את ישראל בהתקפה מאסיבית של טילים וכתב"מים, מבלי להרוג ולו אזרח ישראלי אחד. את המתקפה בלמה קואליציית הגנה שהרכיב נשיא ארה"ב לשעבר ג'ו ביידן, והיא כללה את חילות האוויר של ישראל, ארצות הברית, בריטניה, צרפת וירדן, שהיטיבו להכשיל את המזימה האיראנית לפגוע בישראל בצורה קשה. היה ראוי היום להזכיר את הקואליציה הזו ולהודות לכל שותפיה, לנשיא לשעבר ביידן, לרישי סונאק ראש ממשלת בריטניה לשעבר, לעמנואל מקרון נשיא צרפת ולמלך עבדאללה. הרי אנו עלולים עדיין להזדקק לקואליציה הזו, שכה הצליחה במשימתה. אבל משפחת נתניהו עסוקה בחנופה לנשיא טראמפ, ואזכור לטובה של תרומת ג'ו ביידן לבטחון ישראל, ולא רק בהזדמנות ההיא, איננו עולה על הדעת. ואילו הנשיא מקרון, לא זו בלבד שלא זכה להכרת תודה, אלא הותקף בגסות-רוח חריגה מקולמוסו של יאיר נתניהו, שלוותה בהסתייגות כביכול מסגנונו של הבן על ידי האב, שאף הוא תקף את מקרון על כך שהעז לייחל להקמתה של מדינה פלשתינית. נתניהו האב הקפיד לציין שבנו הוא אזרח ככל אזרח וזכאי להביע את דעתו, וזו חוצפה נוספת על חוצפתו כלפי מקרון: זו חוצפה כלפי הציבור הישראלי.

יאיר נתניהו איננו אזרח ככל אזרח. הוא לא רק בנו של ראש הממשלה, אלא גם אישיות מאובטחת על חשבון אזרחי ישראל, דבר שמחייב אותו לפחות לא להזיק לאזרחי ישראל, ובוודאי לשמור על פיו. הניסיון העלוב של נתניהו האב להפריד בין ההשתלחות הגסה של בנו בנשיא צרפת לבין עמדתו שלו, שאיננה שונה בעיקרון, איננו מתקבל על הדעת. ברור שבארמון האליזה רואים בקללה של יאיר נתניהו ביטוי לעמדת ראש ממשלת ישראל, שכפי שהיא מנסה להשמיד כל ביטוי של ממלכתיות ביחס לאזרחי ישראל, היא משמידה כל התנהלות דיפלומטית מקובלת ביחסים בין מדינות, וגם בכך היא מאמצת את סגנונו המאוס של דונלד טראמפ, שסיפר לכולם שאחרי הטלת המכסים על יצוא לארצות הברית, מנהיגי המדינות הנפגעות "מנשקים לו בתחת", התפארות גסה שאיננה תואמת את המציאות: בפועל גרמה הודעתו של טראמפ על הטלת המכסים לכאוס ולנפילת הבורסות, שאילצה אותו לחזור בו ולהשעות את הטלת המכסים לתשעים יום, כאשר יש כלכלנים שסוברים שהמכסים לא יחודשו גם לאחר תשעים יום. אפילו הנשיא גס-הרוח של ארצות-הברית נאלץ לפעמים להכיר בכך שאיננו כל יכול, כל שכן ישראל הקטנה והכה מאויימת על ידי אויבים כה רבים, שזקוקה נואשות לרצונם הטוב של מנהיגי העולם החופשי, דווקא בעידן הנשיא טראמפ, שכפי שמראה המקרה של אוקראינה, קשה לסמוך עליו ועל תמיכתו בישראל, מה גם שלמרות נסיעתו של נתניהו לוושינגטון, סירב טראמפ להפחית את גובה המכס בגובה 17% שהטיל על ישראל – בטרם השעה את הטלת המכסים – וגם ראה לנכון לציין שישראל מקבלת מארצות-הברית ארבעה מיליארד דולר לשנה, וזה די הרבה, ובקיצור – תגידו תודה על מה שאתם כן מקבלים, שלכשעצמה זו עצה לא רעה.

האם טראמפ היה מכונן קואליציה להגנת ישראל מהתקיפה האיראנית כפי שעשה ג'ו ביידן? כולנו רוצים לקוות שכן, אבל הדבר שמאפיין יותר מכל את שלטונו של טראמפ הוא השליפות מהמותן, הקיצוניות במעשיו והפראות שבה הם מונחתים על הציבור ועל מדינות אחרות. טראמפ כן נאבק בעוצמה גדולה בחות'ים, גם עקב האינטרס האמריקני במעבר חופשי של ספינות מהאוקינוס ההודי לים סוף, אבל הביטחון שביידן השרה על ישראל בתמיכתה היציבה של ארצות-הברית איננו קיים עוד. הוא הוחלף בחשש תמידי מגחמותיו של טראמפ הבלתי-צפוי, שמבלי לתאם עם ישראל החל במשא ומתן ישיר עם איראן.

בעידן בלתי יציב זה אנו זקוקים לרצונן הטוב ולתמיכתן של בריטניה וצרפת, ואם יאיר נתניהו מעכיר את יחסי ישראל עם צרפת, האחריות היא על אביו, והוא איננו יכול להתנער ממנה, למרות מנהגו להתנער מכל אחריות לכל מעשיו ומחדליו, קטנים כגדולים. מה גם שתמיכתו של מקרון בהקמת מדינה פלשתינית היא הדרך היחידה למוטט את שלטון חמאס ברצועה. ההזיה של גירוש כל תושבי הרצועה, השתלטות ישראלית עליה והקמת התנחלויות לאורכה, איננה מקובלת אפילו על רוב הישראלים, ושום מדינה בעולם, כולל ארצות-הברית של טראמפ, לא תתמוך בה. טראמפ שעומד לבקר בסעודיה לא יוכל למכור לשליטיה שליטה ישראלית ברצועת עזה, גם אם סמוטריץ' וסטרוק כבר מתכננים את גירוש העזתים, וישראל כץ אפילו הקים מנהלת במשרד הביטחון לצורך מימוש הפנטסיה המטורפת. עמנואל מקרון הוא קולה של המציאות, שממנה לא יוכל איש להימלט, לא דונלד טראמפ המלא מעצמו ובוודאי לא בנימין נתניהו.

העם לא איתם

 

ברשימה הקודמת סיפרתי על האיש שעבר ליד מאהל החטופים כשעמדתי שם עם תמונה של חטוף וצעק: "איפה כולם? העם לא אתכם". היום עמדתי שוב לפני הצהריים עם תמונה של אחד החטופים, ועברה אשה ואמרה: :איזה מין הפגנה יש לכם, אין פה אף אחד". אמרתי לה שטוב הלב שלה עולה על גדותיו ואז היא ירקה לעברי פעמיים. היא לא ירקה עלי, כי עמדו בינינו כסאות עם תמונות החטופים, רק לעברי, ואז אמרתי לה "תירקי, תירקי, מתאים לביביסטית מסריחה כמוך", והיא היתה קצת בהלם והלכה משם לאט לאט. המדיניות במאהל היא לא לענות לאנשים כאלה ולא להתווכח איתם, ולעמוד שם בפנים קפואות כמו משמר המלכה הבריטי שחייליו אינם מנידים עפעף גם כשמציקים להם, אבל אני לא ממשמר המלכה הבריטי ואני מקללת בחזרה את הביביסטים שבאים לקלל אותנו במאהל. מתנדב אחר שהיה שם אמר לי שהיא לא הבינה, חשבה שזאת הפגנה וזאת לא היתה הפגנה, רק הפעילות השגרתית של המאהל בבוקר שבת – ההפגנה היא בערב, ואז באים אלפי אנשים והביביסטים לא מראים את הפרצוף. ואני חשבתי שהיא הבינה מצוין, ובאה להעביר את המסר שלה שזהה למסר של האיש שהזכרתי קודם – העם לא אתכם, העם רוצה שהחטופים ימותו ולא ישתחררו בעסקה, כי זה מה שנתניה רוצה, ונתניהו ואספסופו הם "העם". האחרים הם סתם שמאלנים בוגדים. אני חושבת שצריך לקלל את הביביסטים בחזרה, כדי להראות להם שלא מפחדים מהם, וכדי שלא ילכו הביתה בתחושת כוח. כשמקללים אותם בחזרה הם תמיד קצת בהלם, כי בעולמם מי שתומך בהשבת החטופים הוא חנון אשכנזי שמפחד מהם. זה קצת דומה לסצינה האהובה עלי בסרט "העד", כשהריסון פורד, שמשחק שוטר מוסווה לאיש כת ההאמיש, במטרה להגן על ילד קטן מהכת שהיה עד לרצח, והוא נוסע עם בני הכת לעיר הקרובה לקנות מצרכים ורואה איך אנשים מתגרים בבני הכת שאסור להם להשיב באלימות, ואחד מהם תוקע גביע גלידה באפו של בן הכת שלא מגיב, ואז הריסון פורד יורד מהכרכרה של ההאמיש – הם נוסעים בכרכרה כי אסור להם גם להשתמש בטכנולוגיה מודרנית כמו מכוניות - ומכניס אגרוף ישר באפו של המתנכל לבני הכת, וכולם שם בהלם גמור, כי הם התרגלו שאפשר להתנכל לבני ההאמיש והם לא מגיבים. אני חושבת שלאלימות המילולית של הביביסטים כלפי משפחות החטופים ותומכיהן צריך להשיב באלימות מילולית, לא להכות אותם באגרופים אבל בהחלט להכות אותם במלים, ולדעתי זה גם ירתיע אותם מלעשות את זה שוב. לפעמים כשאנשים אומרים שלא ראוי לענות הם בעצם מתכוונים שהם חוששים להתעמת וזאת טעות, כי מי שחושש להתעמת מתנכלים לו יותר.

כמובן שכל זה מראה כמה נתניהו ותומכיו מוטרדים מהעובדה שרוב הציבור תומך בהפסקת המלחמה ובהחזרת החטופים, ובמיוחד בהצלת החטופים החיים שבסכנת מוות בשבי החמאס, וכמה הם מודעים לכך ש"העם", לא מה שהם מכנים "העם" אלא העם האמיתי, לגמרי לא איתם, וזה דבר שצריך לתת למשפחות החטופים ותומכיהן כוח ואומץ להתמודד עם הרשעות הביביסטית שמייחלת למות החטופים במחשבה שמות החטופים יפטור אותם מהצורך להפסיק את המלחמה ולהחזיר אותם, הביביסטים מן הסתם מוטרדים מאד גם מכך שרוב הציבור איננו מקבל את השקר שהחזרה ללחימה נועדה למוטט את החמאס ולהשיב את החטופים ולהביא "ניצחון מוחלט". הציבור מבין היטב שלא יהיה שום ניצחון מוחלט ושהחזרה ללחימה נועדה לרצות את מפלגות סמוטריץ' ובן-גביר ולא להשיג שום מטרה אחרת, בוודאי לא את מיטוט החמאס ולא את השבת החטופים, שהחזרה ללחימה מגבירה מאד את הסכנה לחייהם, שממילא, כל עוד הם בשבי, תלויים על בלימה.

אולי החטופים הנמקים בשבי אינם יודעים שהעם איתם, אבל אנחנו יודעים את זה, ולא שוכחים, וגם אם איננו מצליחים להשפיע על ממשלת הדמים, הידיעה של החטופים, ולו גם בעתיד, ולו בדיעבד, כשסופסוף יחזרו, שנלחמנו בשבילם ולא ויתרנו עליהם, היא סיבה מספיקה לגמרי לצאת ולהפגין, יותר ויותר אנשים בכל שבוע, ויהי רצון שהזעם הציבורי על הפקרת החטופים הבלתי נסבלת רק יתגבר ויתגבר, ולא יניח לנתניהו, עד שישיב את אחרון החטופים.