תעשיית הפונדקאות רמסה את ההרות ויולדות

 

 

פסק הדין של השופט עובד אליאס, הפוסק כי על ההורים המגדלים את הילדה סופיה, שהושתלה בטעות כביצה מופרית וגדלה ברחמה של אמה המגדלת אותה, להעביר אותה לידי הוריה הגנטים, שהביצה המופרית שלהם הושתלה בטעות ברחמה של האם שילדה וגידלה אותה, והדבר התגלה בבדיקה שנעשתה בחודש השביעי להריון, הוא פסק דין מזעזע לכל אשה שהרתה וילדה ילד, ולא במקרה הוא ניתן על ידי גבר, על פי המלצתו של פסיכולוג גבר, ובניגוד להמלצתן של שתי עובדות סוציאליות, שאחת מהן היא מנהלת השירות למען הילד ובעלת ניסיון רב בתחום. אין אם שהרתה וילדה ילד שלא תזדעזע מהאפשרות שיקרעו את ילדה ממנה לאחר הלידה, אם יתברר שהילד שהושתל ברחמה איננו ילדה הגנטי, מבלי שיש לה כל אשמה בדבר, אלא היא עצמה קורבן לטעות של אחרים, ובכך יהפכו אותה בכפייה לאם פונדקאית מבלי שנתנה אי פעם את הסכמתה לשמש כפונדקאית ולהרות וללדת ילד למען הורים אחרים שיגזלו ממנה את פרי בטנה.

השופט הסתמך על הקביעה שההורים הגנטים הם ההורים הטבעיים, אך התייחס כלאחר יד לכך, שבמקרים שעליהם הוא מסתמך, האם הגנטית היא גם האם ההרה ויולדת, ולא אשה שמרחמה הוצאה ביצית, שהופרתה במעבדה ומאוחר יותר הושתלה בטעות ברחמה של אחרת, שהרתה וילדה את הילד, ובמקרה המיוחד של סופיה, העוברה סבלה ממום בלב שבגללו המליצו הרופאים על הפסקת הריון, אבל האם ההרה סירבה להפלה והסכימה לעבור ניתוח מסוכן שבו טופל המום בלבה של סופיה בעודה ברחם אמה, תוך סיכון חיים לשתיהן. במקרה של סופיה ברור שהיא חיה רק בזכות החלטותיה והסתכנותה של האם ההרה ויולדת, ולו הושתלה כפי שצריך ברחמה של האם הגנטית, לא זו בלבד שאין זה בטוח כלל שהיתה נקלטת ומתפתחת, אלא שכלל לא בטוח שהאם הגנטית היתה מסרבת להפסקת הריון ומסכימה לעבור ניתוח מסוכן כדי להציל את חיי הילדה. ההורים הגנטים ניצלו איפוא את העובדה שהאם ההרה ויולדת הצילה את חיי סופיה ובזכותה באה הילדה לעולם, כדי לקרוע את הילדה מזרועותיה לאחר כל מה שעברה כדי ללדת ולגדל את הילדה. בכך הם כופים על האם ההרה ויולדת לקבל מעמד של פונדקאית ולא של אם. אני מטילה ספק רב אם החלטה כזו היתה אפשרית ללא שטיפת המוח שעובר הציבור כולו כבר עשרות שנים, שבהן רומסת תעשיית הפונדקאות את זכויותיה של האם ההרה ויולדת ואת מעמדה כאם, ומוחקת את משמעות ההריון, גם מבחינה פיזיולוגית, וגם מבחינה נפשית ורגשית, בהתפתחות העובר והילד, כביכול ביצה מופרית שמיועדת להשתלה ברחם אשה היא שוות מעמד וערך לילד שנהרה ונולד, וכביכול קיומו של ילד איננו תלוי באם המגדלת אותו ברחמה, אלא בחומר הגנטי בלבד.

ההשפעה של תעשיית הפונדקאות על פסק הדין ברורה הן מדברי בא כוח היועץ המשפטי, שהשווה את מקרה סופיה לאם פונדקאית שחזרה בה מהסכמתה למסור את הילד, מבלי להתייחס לעובדה שבמקרה של אם פונדקאית יש הסכמה מוקדמת שלה לשמש כפונדקאית, בעוד שכאן המעמד המחריד הזה נכפה על יולדת בדיעבד. קל לראות את השפעתה המשחיתה של תעשיית הפונדקאות גם בהתבטאויות המרובות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית שכינו את האם ההרה ויולדת, "אם פונדקאית" ואת זוג ההורים המגדלים "הורים פונדקאים", גם כאן תוך התעלמות גמורה מכך שפונדקאות בהגדרה היא מצב שדורש הסכמה של ההרה ויולדת לשמש כפונדקאית, ואין בחוק, לפחות לא היתה לפני פסק הדין הזה, פונדקאות בכפייה בדיעבד, כפי שנגזרת על האם ההרה ויולדת בפסק הדין הנורא הזה. הגדילה לעשות בעלת טור דעתנית, שמעולם לא הרתה ולא ילדה, שהודיעה לאם ההרה כי "היא צריכה להבין שהיא רק פונדקאית". הייתי רוצה לראות כיצד היא היתה מתנהגת לו הודיעו לה בחודש השביעי להריונה שהעובר שברחמה נוצר מביצית מופרית של זוג הורים אחר והיא חייבת למסור את הילד, לאחר שתשלים את ההריון ןתלד את הילד, להורים אחרים. רק המחשבה על כך מעוררת חלחלה בכל אשה שיודעת מבשרה מהו הריון, ועד כמה תהליך ההריון רחוק מהתעמולה של תעשיית הפונדקאות, עד כמה נקשרת האם ההרה, גופנית ונפשית, לעובר המתפתח ברחמה, עד כמה היא קשובה לתנועותיו ההולכות וגוברות בתוך הרחם עם התפתחות ההריון, עד כמה היא מחכה לחבוק אותו בזרועותיה ולא להיפרד ממנו לעולם. אבל תעשיית הפונדקאות שמגלגלת כספים אדירים ומשרתת את בעלי הממון, אלה שיכולים להרשות לעצמם לקנות ילדים מאמהות שמורדות לדרגת אינקובטור, בתעשייה שצמחה על גבן של נשים עניות במדינות נחשלות כנפאל, תאילנד והודו, ומספקת ילדים מושלמים ולרוב בלונדינים, תמיד בריאים ומושלמים – הילדים הפגועים נשארים מאחור, ולמרבה הצער רק עובדה זו הניעה כמה מאימפריות הפונדקאות הנחשלות להגביל את התעשייה המופקרת הזו – לתעשיית הפונדקאות נוח יותר להציג נשים כאינקובטורים מכאניים, שמחדירים לגופן ביצית מופרית ומוציאים ילד תמורת תשלום, והילד נלקח מבלי שיש להן זכות כלשהי כמי שהרו וילדו אותו, אפילו לא לבקרו או לראותו אי פעם. ואל תספרו לי על משפחות ששומרות על קשר עם הפונדקאית: זהו מיעוט מבין המשפחות, והם מתנהגים כך כחסד כלפי ההרה ויולדת, ולא מתוך רצון לכבד את זכויותיה כמי שגידלה את ילדם ברחמה. כל מעמד ה"פונדקאית" נועד לנצל נשים כאינקובטור מבלי להעניק להן זכויות טבעיות של אם הרה ויולדת, ובהכרח התעשייה הזו רומסת את כל הנשים ההרות ויולדות והופכת את המצב הפונדקאי למצב מובן מאליו ולכן למצב שאפשר לכפות אותו בדיעבד על אשה, שכפי שקורה במהלך הריון, נקשרה לילדה שגדלה ברחמה, והעובדה שהילדה איננה בתה הגנטית לא שינתה מבחינתה דבר, כי כפי שאמרה אמה יולדתה של סופיה "היא היתה מחוברת לחבל הטבור שלי", ומי ששומע ומייחס חשיבות כה גדולה ל"קולו של הדם", כפי שעשה השופט אליאס, כדאי שיקשיב גם לקולו של הרחם, שזעקתו עולה השמיימה.    

קל לראות מפסק הדין כיצד עובדות שלכאורה אין להן קשר לפסיקה למעשה הכריעו את הכף: העובדה שהוריה המגדלים של סופיה אינם נשואים, שהאב המגדל - באופן שתואם לגמרי את ההלכה היהודית הקובעת שלא המוליד אלא המגדל נקרא אב – הצהיר על עצמו כאבי התינוקת. אין ספק שההורים הגנטים, שלא עברו את ההריון המסוכן, שלא היו צריכים להתלבט אם להפסיק את ההריון או לסכן את חיי האם כדי להציל את חיי הילדה, מנסים להיבנות כעת מהאם היולדת, כאילו סבלה והקרבתה חסרי ערך לעומת היותם בעלי הביצה המופרית. ברור שאין זו הביצה המופרית היחידה שלהם, מפני שתמיד מפרים כמה ביצים לצורך השתלה, וברור שביציות אחרות שהושתלו ברחמה של האם הגנטית לא הביאו להריון וללידת חי, וכעת הם מבקשים להיבנות מהוריה של סופיה, שרק בזכותם סופיה הפכה מביצית מופרית בסיכוי נמוך להפוך לילד, לילדה חיה, וכעת מבקשים לקרוע אותה מזרועותיהם במעשה מחריד שכביכול מכוון לטובת הילדה, אבל אין שקר גדול מכך, ואין עוול גדול ממה שמורה פסק הדין הזה, שמאיים על כל הנשים שהרות ויהרו מביצית שהופרתה במעבדה, ועל מעמדן של נשים בכלל, לאחר שתעשיית הפונדקאות הפכה את מהותן הביולוגית של נשים, לגדל ילדים חיים ברחמן, לחסרת ערך וחסרת משמעות. לא עוד תאמר אמו-יולדתו, אלא בעלת החומר הגנטי. בעצב תלדי בנים, ואיש לא יכבד את אמהותך.

רק ההרה ויולדת היא אם

 

אם היינו זקוקים לעוד הוכחה עד כמה אנושה פגיעתה של פרקטיקת הסחר בנשים ובילדים המכונה פונדקאות במעמדן ובזכויותיהן של נשים, עד כמה היא מבטלת ודורסת אותן, בא המקרה של החלפת העוברים באסותא והשיח הציבורי המתלווה אליו, שמוכיח עד כמה, לצורך קידום הסחר ברחמן של נשים, רודדה ושוטחה ונמחקה משמעותו המכרעת של ההריון ביצירתו של ילד, והאם ההרה הפכה כפי שהתבטא מישהו ל"מחסן עוברים" בלבד, כאשר מחיקתה של משמעות ההריון להתפתחות העובר מוחקת את האשה ההרה כאדם וכאמו של התינוק. לא האם ההרה, שהתינוקת צמחה ברחמה מחלבה ודמה נקראת בתקשורת "האם הביולוגית", שזה מה שהינה, אלא האשה שמרחמה הוצאה הביצית, מן הסתם יחד עם ביציות נוספות, בהליך לא פשוט, אבל אין זה הליך שמייצר ילד, אלא הליך שמאפשר לנסות ולייצר עובר, שלצורך כך צריכה הביצית המופרית להשתרש בהצלחה בדופן הרחם ולהתחבר למחזור דמה של האשה ההרה, שדרכו תיזון ותתפתח, מה שבפועל קורה רק בחלק קטן מהמקרים שבהם מושתלת הביצית המופרית, או אם רוצים העובר בראשית התפתחותו, ברחמה של אשה. ברוב המקרים ההליך נכשל ולא מתפתח הריון, וגם כאשר מתפתח הריון, לא תמיד הוא מצליח להסתיים בלידת חי. אלה העובדות העצובות של תעשיית הפריון – יש לה הרבה יותר כשלונות מהצלחות, אבל רק ההצלחות מדווחות ומקודמות בתקשורת בשירות האינטרס הכספי העצום של תעשיית הפריון, שאיננה רואה לנגד עיניה נשים, אלא לקוחות אומללים שכלתה נפשם לילד ונשים שהופשטו מאנושיותן ומשמשות כאינקובטורים חיים, כאילו אין לנשים רגשות, כאילו הריון הוא עניין טכני של הכנסת עובר לבטן והוצאת תינוק, כאילו אין מדובר בתשעה חודשים ארוכים מנשוא שבהם ישתנה גופה של האשה, ישתנה המטבוליזם שלה, היא תתמודד במקרה הטוב עם בחילות והקאות, עלייה במשקל, עייפות וחולשה, גפיים נפוחות וכואבות וקשיי הליכה ותנועה, ובמקרה הרע עם פגיעה בכליות, סכרת הריון, הפרעות בפעולת הלב, מצוקות נפשיות ודיכאון, ועוד ועוד סיכוני הריון. הקשר בינה לבין העובר ייווצר כבר בעודו ברחם, וכפי שידוע היטב היום, גם העובר יתקשר לאמו בעודו ברחם, כי הריון איננו תהליך טכני ואשה איננה אינקובטור ולא מחסן עוברים. אשה הרה הופכת לאם, גופנית ונפשית, בעודה מגדלת את העובר בבטנה. האופן שבו מתקיים ההריון ברחמה של האשה יוצר את הילד, לא ההפריה במבחנה, שיוצרת רק הזדמנות לילד, תכנית לילד. גם כאשר אשה מקבלת תרומת ביצית, תהליך ההריון הצומח ברחמה הופך אותה לאם, ואיש איננו מערער על היותה אמו של הילד הצומח ברחמה. לכן האם ההרה ויולדת את הילד היא אמו הביולוגית, ולא האשה שמרחמה נלקחה הביצית, גם אם ביצית שלה הושתלה בטעות ברחם אחרת, היא איננה אמו של העובר שצמח ברחמה של אחרת, ואין כל מקום לכנותה "האם הביולוגית". האם הביולוגית היא האשה ההרה ויולדת את הילד. גם אשה שמתחייבת מראש וחותמת על הסכמה למסור את הילד אחרי הלידה, חייבת לתת את הסכמתה, בדיוק כמו אם המוסרת את ילדה לאימוץ. זהו גם החוק, ועד לתעמולת הכזב של תעשיית הפריון הסוחרת ברחמן של נשים הוא היה מובן וברור לכל. שלא לדבר על כך שצריך להיות מפלצת כדי לקחת ילד מאשה שנשאה וגידלה אותו ברחמה תשעה חודשים וילדה אותו ושדיה מלאים בחלב להזין אותו. רק אשה שלא ילדה מעולם מסוגלת לקרוא לאם ההרה "פונדקאית". היא אמו של הילד ולא שום פונדקאית, וגם מי שמסכימה להיקרא פונדקאית ולמסור את פרי בטנה צריכה לחתום על הסכמה לאימוץ של הילד, שכן על פי החוק היא אמו הביולוגית, גם אם הושתלה ברחמה ביצית זרה.

מי שרואה באשה שמגדלת ילד ברחמה  רק מחסן או אינקובטור, רומס ומוחק את מהותן של נשים, את חוויית החיים הגדולה והעצומה ביותר שלהן, עושה להן דה-הומניזציה ומוחק את הסבל והסיכון שהן לוקחות על עצמן כדי להמשיך את קיומו של המין האנושי. לא שאיבת הביציות והפרייתן הופכת אשה לאם, אלא גידול העובר ברחמה מחלבה ודמה, בשר ומבשרה, גם אם הגנטיקה שלו שונה. הגנטיקה היא רק תכנית הייצור של הילד. הממשות של יצירתו היא התפתחותו ברחם האם שמזינה ומקיימת אותו, ובאופן שבו היא נוהגת ומזינה את העובר היא מבטיחה את התפתחותו התקינה ואת לידתו כילד חי. רק שטיפת המוח הנוראה של תעשיית הסחר ברחמן של נשים יכולה להביא אנשים כה רבים לרמוס את האשה ההרה המגדלת את הילד ברחמה ולשאוף לחמוס ממנה את התינוק בטענה שבעלת הביצית היא אמו. בשום אופן לא. רק הריון – או אימוץ – הופך אשה לאם, לא הפריית הביצית, מהסיבה הפשוטה שביצית מופרית איננה ילד, והסיכוי שתהפוך לילד קטן מאד. רק מי שגידלה את הביצית המופרית ברחמה תשעה חודשים והפכה אותה לילד, היא לבדה אמו של הילד הזה.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

הומוסקסואלים לא שמאלנים

 

הילו גלזר ריאיין במוסף "הארץ" מיום ששי האחרון (16.9.22) קבוצת הומוסקסואלים ימנים, שחלקם תומכים באיתמר בן-גביר ומשתפים פעולה עם שפי פז במאבק לגירוש אפריקאים מתל-אביב. הם אומרים דבר נכון: זכותם לתמוך במי שמייצג את דיעותיהם הפוליטיות, והם חושבים שגם היחס בימין הלאומני להומוסקסואלים משתנה עקב ההבנה שיש הומוסקסואלים שתומכים בימין הלאומני, וטוענים שבעקבות פעילותם איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ' ואפילו אבי מעוז ממפלגת נועם שינו את יחסם להומוסקסואלים.

אינני יודעת אם איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' שינו את דיעותיהם לגבי הומוסקסואלים. ככל מי שהשתתף במצעדי הגאווה בירושלים בשני העשורים הקודמים, אני זוכרת היטב את איתמר בן-גביר, בנצי גופשטיין וברוך מרזל עומדים מאחורי מחסום המשטרה בפינת קינג ג'ורג'-רמב"ן ומקללים את הצועדים. היו גם סדינים שניתלו ממרפסות ברחוב שעליהם נכתבה בטוש שחור פראפרזה על פסוק י"ג בויקרא פרק כ' הגוזר מות על משכב זכר. אני זוכרת את המלים "מות יומת" על הסדינים הלבנים שהזכירו לי את אנשי הקוקלוקסקלאן נאספים עטויי סדינים לערוך לינץ' בשחורים והטילו עלי אימה. זה תמיד התחבר לי עם רצח רבין – שני הדברים שאיתמר בן-גביר תמיד יתקשר אליהם בתודעתי הם הנפנוף שלו בסמל המכונית של רבין באמירה שהם יגיעו גם לרבין עצמו - והם אכן הגיעו - והעמידה שלו מעבר למחסום במצעדי הגאוה, ומשום מה נחרת במוחי גם ביקורו של השר המנוח יעקב נאמן במערת המכפלה כשבן-גביר עמד וצרח עליו. נאמן התעטף בטליתו ושתק, ונדמה היה לי שבן-גביר צורח עד אין קץ ואיש איננו משתיק אותו. גם זה היה מפחיד. אני לא מאמינה שאיתמר בן-גביר השתנה במשהו, אבל זו כמובן זכותם של הומוסקסואלים לתמוך באיתמר בן-גביר, אם זה מה שהם מאמינים בו. תמיד אמרתי את זה לחברותי ממר"ץ שהיו להן ילדים הומוסקסואלים שהצביעו כמותן למר"ץ, והיום חלקם מצביעים לרשימה המשותפת, תמיד אמרתי להן שההומוסקסואלים לא חייבים להצביע למר"ץ, וטבעי שהומוסקסואלים תומכים בכל המפלגות, כי ילדים הומוסקסואלים נולדים בכל המגזרים ובכל האמונות, וגם לחרדים ולימנים יש ילדים הומוסקסואלים שטבעי שיחשבו כמו הוריהם ויצביעו בהתאם.

אולי ההומוסקסואלים שהילו גלזר ריאיין לכתבה הזו או ההומוסקסואלים הימנים בכלל גרמו לשינוי במפלגות הימין, ואולי לא, אבל אין שום דבר מפתיע בהומוסקסואלים ימנים. היו הרבה הומוסקסואלים במפלגה הנאצית, למרות שהיא רדפה הומוסקסואלים, ויש עוד יותר הומוסקסואלים במפלגות האוהדות לנאצים באירופה בעשורים האחרונים. אלה מפלגות שמעריצות את הגוף הגברי והיופי הגברי ואת הגבריות בכלל, והדבר הזה קוסם להרבה הומוסקסואלים. יירג היידר שעמד בראש מפלגת החירות האוסטרית נהג להצטלם בנוף ירוק עם אשתו ושתי בנותיו הנאות, כולם לבושים בתלבושת אוסטרית מסורתית, אבל היה ידוע לכל שהוא הומוסקסואל בארון, ולאחר מותו בתאונה נחשף בן זוגו לתקשורת. הומוסקסואלים פעלו בעשורים האחרונים בתנועות לאומניות אוהדות לנאצים בכל רחבי אירופה, ואכן תנועות אלה ממעטות לרדוף הומוסקסואלים ואפילו תומכות בהם כנגד מטיפים מוסלמים שמגנים הומוסקסואליות ומצדיקות את רדיפת המהגרים בטיעון של רדיפת ההומוסקסואלים באיסלם. ההומוסקסואלים שריאיין גלזר דומים מאד לעמיתיהם בימין הלאומני באירופה שממוקד בעיקר ברדיפת מהגרים ולעתים אף מציג את עצמו כאוהד ישראל ואפילו תומך במתנחלים. רק בישראל חושבים שהומוסקסואלים הם בהכרח שמאלנים תל-אביבים רכי דיבור שמצביעים למר"ץ.

ייתכן שההומוסקסואלים שתומכים בימין הלאומני פועלים נגד האינטרס שלהם עצמם, אבל זו זכותם וזה עניינם. מה שחשוב הוא שהשמאל והליברלים בישראל יתפכחו מהתחושה שתמיכה בהומוסקסואלים ובדרישותיהם היא בהכרח תמיכה בזכויות אדם. בניגוד לקהילות הומוסקסואליות במערב שנלחמו למען נישואים הומוסקסואלים, ציבור ההומוסקסואלים בישראל ממקד את מאמציו בקידום פונדקאות בארץ גם להומוסקסואלים, כדי שזוגות הומוסקסואלים לא יצטרכו להכיר באמותיהם יולדותיהם של ילדיהם ובזכויותיהן כאמהות, ויוכלו להעמיד פנים שלילדיהם יש רק אבות ואין בתמונה אישה, ובקיצור כדי שלא יצטרכו להביא ילדים לעולם בהורות משותפת שמכבדת את זכויותיהן של האמהות. למרות האכזריות והניצול המחפיר והמסוכן של נשים בעסקות פונדקאות, תומכים בהן רבים מתוך מחשבה שכל תמיכה בדרישות של הומוסקסואלים היא תמיכה בקידמה ובנאורות. למרבה הצער לא זה המצב. פונדקאות מאפיינת מדינות נחשלות כמו הודו ונפאל ומדינות כמו ארצות-הברית שמצב זכויות הנשים בהן הוא בכי רע ורבות מהנשים שם אינן זכאיות אפילו לחופשת לידה. קיום פונדקאות בישראל, עבור הטרוסקסואלים והומוסקסואלים כאחד, היא חרפה. מכיוון שכוחה הכלכלי של הקהילה ההומוסקסואלית גדול, שכן זו קהילה של גברים בלבד שנהנית מהעדיפות הכלכלית שיש לגברים, קל לה לתרגם את כוחה הכלכלי לכוח פוליטי שמקדם ניצול נשים כרחם להשכיר. לכך מצטרף כוחה העצום של תעשיית הפריון הישראלית שמגלגלת סכומי עתק ושולחת זרועות גם למדינות נחשלות כמו גיאורגיה ומקימה שם בתי חולים לפונדקאות שמנצלים את הנשים המקומיות דלות האמצעים והבלתי מוגנות. גם בג"ץ מסייע להרחבת הפונדקאות כאילו מדובר בשירות לקוחות ולא בניצול מחפיר של נשים כאינקובטורים חיים.

ייתכן שההומוסקסואלים שתומכים בימין פועלים נגד האינטרס של עצמם וייתכן שלא. מה שבטוח הוא שנשים שתומכות בפונדקאות פועלות נגד האינטרס של ציבור הנשים, שהליך הפונדקאות הופך מבנות אדם למכונות לייצור ילדים למכירה לכל המרבה במחיר.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.    

 

 

ליאור שליין רצה ילד

 

ליאור שליין רצה ילד, והוא רצה שהילד יהיה שלו. זה מה שרוצים רוב האנשים. אבל ליאור שליין התחתן עם מירב מיכאלי שהיתה כבר מבוגרת ולא הצליחה להרות. במקרה כזה יש לאנשים כמה אפשרויות, שאף אחת מהן איננה קלה: לוותר בצער על ילדים, לאמץ ילד, להביא ילד לעולם עם אשה אחרת שהיא אמו של הילד, או לקנות ילד בכסף. ליאור שליין ומירב מיכאלי בחרו באפשרות האחרונה. הם מצאו אשה אמריקאית שהיתה מעוניינת להרות וללדת ילד כדי למכור אותו, והיא הרתה וילדה את בנם בעבור תשלום.

זה הסיפור בתמצית, ויש למרבה הצער הרבה מאד אנשים כמו ליאור שליין ומירב מיכאלי, שלא יכולים להביא ילדים לעולם בגלל גיל מבוגר או בעיה רפואית, אבל יש להם מספיק כסף לקנות ילד אפילו באמריקה, ששם ילדים נמכרים במחיר המירבי והטיפול הרפואי באיכות גבוהה. המיוחד בזוג שליין-מיכאלי הוא שהוא קומיקאי שמותח ביקורת על כל העולם ואשתו, והיא פוליטיקאית פמיניסטית שדיברה בעבר, בצדק רב, נגד פונדקאות, שכך קוראים לשימוש ברחמה של אשה תמורת כסף כדי להביא לעולם ילד שיימסר למי ששילם תמורתו, כלומר שהשימוש ברחם האם הוא שירות בתשלום, והילד הוא סחורה. במדינות מתוקנות הפונדקאות אסורה, וגם במדינות פחות מתוקנות יש יותר ויותר מודעות לסכנות שבפרקטיקה הזו, והן מטילות עליה הגבלות, בניגוד למצב הפרוץ לחלוטין ששרר תחילה במדינות כמו הודו, נפאל, תאילנד וגיאורגיה, שעקב עוניין היו מעצמות פונדקאות לשירות אזרחי המערב בעלי הממון.

מכיוון שליאור שליין הוא קומיקאי ומירב מיכאלי היא פוליטיקאית פמיניסטית שהתנגדה בעבר לפונדקאות, אנו נידונים להררי צביעות והיתממות שמנסים ליפות את העסקה המסחרית שלה היו שותפים. ליאור שליין מספר שהם פגשו את האשה שהרתה עבורם בביתה והתלוצצו עמה ועם בעלה, וראו שאין במעשה שלהם שום ניצול, אלא מדובר באנשים רגילים.

יכול להיות שבמקרה שלהם האשה שהרתה עבורם איננה שרויה במצוקה כלכלית. זה לא משנה את העובדה שהיא הרתה וילדה עבורם ילד תמורת כסף, ולכן העובדה שלכאורה לא היה כאן שום ניצול אלא בחירה מושכלת של האשה להרות וללדת ילד תמורת תשלום, איננה הופכת את העסקה למוסרית. מירב מיכאלי כתבה בפוסט שפירסמה שהאשה הזו רצתה לעזור לאנשים וגם לעזור בפרנסת משפחתה. לו רצתה רק לעזור לאנשים לא היתה צריכה לקחת כסף עבור השירות. מכיוון שהרתה וילדה תמורת תשלום, העניין המהותי הוא שהתקיימה כאן עסקה מסחרית, והשאלה היא אם העסקה הזו היא מוסרית.

והנה דוקא המקרה של שליין ומיכאלי מדגים כמה העסקה הזו מסוכנת ועד כמה היא איננה מוסרית. האשה נאלצה לעבור טיפולי פוריות שתמיד כרוכה בהם סכנה לבריאות האשה, ובאמצע ההריון היא נאלצה להתאשפז עקב בעיה בהריון ונשקפה סכנה לבריאותה ולבריאת העובר. למרבה המזל הרופאים הצליחו לטפל ביולדת ובילד בהצלחה, אבל הילד נולד כפג ובילה כמה שבועות בפגיה.

לו היו כל הרופאים נאמנים לשבועת היפוקרטס, שאוסרת עליהם בראש וראשונה להזיק למטופליהם, שום רופא לא היה מסכים לחולל הריון מסוכן אצל אשה בריאה עבור עסקה מסחרית. רופאים אמורים לדאוג לבריאותם של מטופליהם ולבצע רק פעולות שתורמות לבריאותם. הם אינם אמורים לבצע פעולות רפואיות שמסכנות את בריאות האשה ושלומה לצורך עסקה מסחרית. אבל העולם איננו מוסרי והכסף מסובב את גלגלי העולם. יש ביקוש לילדים, יש היצע, והכסף מתווך בין הביקוש וההיצע כמו בכל עסקה מסחרית, רק שבמקרה זה המסחר הוא בילדים, וגופן של נשים הוא כלי השירות, כאילו היו אינקובטור מהלך.

ליאור שליין סיפר לבן שני כיצד חשש שבגלל מה שקרה לאשה שהרתה את בנו יוולד לו ילד פגוע, והוא רצה ילד שיממש את הפוטנציאל שלו. גם זה נכון לגבי כל ההורים, ובכל זאת הורים שנולדים להם ילדים כדרך הטבע, יודעים שהילד יכול להיוולד פגוע, ושמבחנם כהורים הוא קודם כל ביכולתם לקבל את הילד ולאהוב אותו כפי שהינו, גם אם הוא נכה או פגוע בצורה כזו או אחרת. משום מה להורים שקונים ילדים יש תמיד ילדים מושלמים. ליאור שליין אמר שהוא מכיר אנשים שמגדלים ילד נכה ובן שני אמר "כמוני, זה נורא מפחיד" זה היה הרגע היחיד בראיון שבו לבי החסיר פעימה, וזה היה בגלל בן שני שמגדל באהבה ילד נכה, כי הוא לא קנה את בנו אלא הוליד אותו וקיבל אותו כפי שהינו, כי זו מהותה של הורות. גם בהליכי פונדקאות נולדים כמובן לפעמים ילדים פגועים. פעם נחשף מקרה כזה של ילד פונדקאות שנולד מפגר, וההורים ששילמו עבורו לא רצו אותו, כי הם שילמו כסף והם רצו סחורה מושלמת. אבל ילדים אינם סחורה וכשהם באים לעולם צריך לקבל אותם ולאהוב אותם כפי שהינם, ויש משהו מאד פגום בעיני בהורים שמצפים לקבל ילד מושלם תמורת כספם.

כששמעתי את ליאור שליין מדבר וכל מה שהוא אמר נשמע לי כמו ניסיון לקושש אהדה, חשבתי כל הזמן על טל פרידמן שאשתו לא הצליחה להרות והם אימצו שני ילדים ממוצא אתיופי, בן בריא וגם בת פגועה וחולה. ואז אשתו הרתה פתאם וילדה בן שגדל יחד עם אחיו המאומצים, וטל פרידמן הקדיש פרק יפהפה בסדרה שלו על אבהות לבתו הפגועה, וחשבתי על כל אלה שהתפעלו מאד מליאור שליין שמטפל בילד שלו וחשבתי על טל פרידמן שלא מתיימר להיות פמיניסט, רק להיות אבא לא מושלם לילדיו שאינם מושלמים וחשבתי על האלוף דורון אלמוג שגידל באהבה גדולה ילד פגוע מאד ואמר שחברה נמדדת ביחסה לחלשים וחשבתי שאני לא מצליחה להתפעל במיוחד מליאור שליין גם אם הוא אבא טוב לאורי שלו ואני לא מצליחה להתפעל בכלל ממירב מיכאלי שהיא בסך הכל בורגנית מבוגרת ואמידה שקנתה ילד בכסף כדי שבעלה הצעיר יהיה מרוצה. זה לא שאני חושבת שצריך לתקוף אותם, כי הרבה אנשים שלא יכולים להביא לעולם ילד נוהגים בדיוק כמותם וקונים לעצמם ילד שהוא תמיד יפה ומושלם והם לא גרועים יותר מרוב האנשים במצבם, אבל ממש אין צורך להתפעל מהם במיוחד וממש אין צורך להאדיר אותם.  

גמישותו של מושג השוויון

 

לאחרונה פסק בג"ץ בשלושה עניינים הנוגעים למושג השוויון: הוא דחה את העתירות נגד חוק הלאום (בג"ץ 5555/18) ברוב דעות נגד עמדת המיעוט של השופט הערבי היחיד בהרכב ג'ורג' קרא, הוא הורה לכנסת לתקן את חוק הפונדקאות (בג"ץ 781/15) כך שיאפשר לזוגות של גברים הומוסקסואלים להביא לעולם ילדים באמצעות פונדקאית, והוא התיר מסלולי לימודים בהפרדה מגדרית באקדמיה (בג"ץ 8010/16), אך פסק שחייבים לאפשר למרצות להרצות גם לגברים במסלולים הנפרדים. בחינת פסקי הדין האלה, שלכאורה אינם קשורים זה לזה – דוקא השופט קרא בעמדת המיעוט שלו לגבי חוק הלאום מזכיר את פסק דינה של השופטת חיות בעניין הפונדקאות ובכך קושר בין שתי הפסיקות – מצביעה על גמישות היתר של מושג השוויון בדין הישראלי, שהעיקרון המנחה שלו הוא היענות לעמדת הרוב בחברה הישראלית הקשורה הדוקות למסורת היהודית, ובפרט כאשר זו מגובה באינטרסים כלכליים כבדי משקל, והתעלמות ממה שנוח להתעלם ממנו: אפליה מובנית והפרת זכויות אדם בסיסיות של קבוצות מוחלשות, ובפרט כאשר הן פוגעות באינטרסים כלכליים של קבוצות חזקות. במלים פשוטות: אין בישראל שוויון, לא חוקי ולא מעשי, בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים, ובמקום להילחם באי השוויון הזה, בית המשפט העליון משתמש ברטוריקה מתחכמת ושטחית כדי לספק בסיס חוקי לאי שוויון נמשך ומחמיר, ומצד שני משתמש בעקרון השוויון כדי להרחיב פרקטיקות פסולות כמו פונדקאות, שמבוססות על שלילת זכויות אדם של נשים וסחר בנשים וילדים, כדי לספק אינטרסים כלכליים של קבוצות חזקות, בעיקר של גברים יהודים.

נתחיל באישור מסלולי הלימוד הנפרדים לנשים וגברים באקדמיה, שהם מקור הכנסה נכבד למוסדות אקדמיים, ולכן זוכים לאוהדים רבים. אמנם בית המשפט העליון אסר למנוע מנשים לשמש כמרצות במסלולים אלה, אך מאחר שמטרה עיקרית של ההפרדה היתה למנוע מנשים לשמש כמרצות במסלולים אלה, ולשחזר באקדמיה את הערך החרדי של אפליית נשים ודחיקתן מעמדות כוח, ספק אם מישהו ימנע בפועל את אפליית המרצות או הסטודנטיות החרדיות שתחפוצנה ללמוד במסלולים הנפרדים. זהו פסק דין שכולו העמדת פנים וצביעות: אין הפרדה ללא אפליה של נשים וכל מטרת ההפרדה היא אפליית נשים, ולולא חפצו להפלות נשים לא היו נזקקים כלל להפרדה.

נמשיך בחוק הלאום, חוק שכל מטרתו ויעודו היו לפגוע בציבור הערבי ובמעמדו במדינת ישראל, ולשלול הכרה בזכויותיו כמיעוט לאומי. פוגענותו של החוק בולטת בשלושה עניינים מרכזיים:

בסעיף 1ג לחוק נאמר: "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל יחודי לעם היהודי". די בסעיף זה לבדו כדי לפסול את חוק הלאום. זהו סעיף שסותר מפורשות את החוק הבינלאומי, שמקנה לכל מיעוט לאומי זכות הגדרה עצמית שאיננה תלויה ברצון הרוב ואיננה יכולה להיות מוגבלת על ידי הרוב. כיצד מתרצת הנשיאה חיות את הפגיעה הגסה הזו בזכויות המיעוט הערבי בישראל?

"אני סבורה כי פרשנות תכליתית לסעיף 1ג לחוק יסוד הלאום מובילה למסקנה שסעיף זה אינו עוסק בזכות להגדרה עצמית פנימית או בזכויותיהם הקבוצתיות של מיעוטים לאומיים בישראל, ולכן לא ניתן לראות בו סעיף השולל זכויות כאלה מעיקרן. על פי פירוש זה, הדגש בסעיף 1ג הוא על הדיבור "לאומית", ומשמעותו היא כי הזכות להגדרה עצמית במישור הלאומי-מדינתי – קרי, הגדרה עצמית חיצונית, היא יחודית לעם היהודי." (סעיף 66).

בסעיף הקודם מתייחסת חיות להבחנה שציינו העותרים בין הגדרה עצמית פנימית, הכוללת זכויות קהילתיות ותרבותיות, לבין הגדרה עצמית חיצונית, המתייחסת לזכות להקים מדינת לאום. כלומר חיות מפרשת את הסעיף השולל ממיעוטים לאומיים אחרים זכות הגדרה עצמית בישראל כמתייחס אך ורק לזכות להקים מדינה לאומית משלהם בתחומי מדינת ישראל. זאת פרשנות בעייתית, גם  מפני שהחוק איננו מפרש לאלו ממדים של הגדרה עצמית מתייחס הסעיף, והעובדה שנאמר בו "הגדרה עצמית לאומית" איננו ניתן לפרשנות בלעדית כרצון להקמת מדינה נפרדת. גם שימוש בלשונך הלאומית הוא חלק בלתי נפרד מזכויות ההגדרה העצמית הלאומית, ובסעיף 4 שלו, חוק הלאום מתאמץ במיוחד לפגוע במעמדה של השפה הערבית בישראל, שהיא ללא ספק זכות של הגדרה עצמית "פנימית" – סעיף 4 מבטל את מעמד הערבית כשפה רשמית ומחליף מעמד מוכר זה שמחייב את השלטונות להנגיש את שירותיהם ופניותיהם לציבור בשפה הערבית, בהגדרה המעורפלת "שפה בעלת מעמד מיוחד", שמשמעותה איננה ברורה, בנוסף להתחייבות לשמור על מעמד השפה הערבית בפועל, שכפי שציין השופט קרא במפורט בדעת המיעוט שלו, מעמדה של השפה הערבית בפועל נמוך, והחוק מבצר נחיתות זו. בפגיעה החמורה של סעיפים אלה בחוק הלאום בציבור הערבי ובחוק הבינלאומי עסקתי בכמה רשימות, ואני רוצה שוב לציין העדר כריזה בערבית ברכבת ישראל ובנתב"ג, דבר שהוא בלתי נסבל בעיני מכל בחינה. אפילו בחוף עלייה ביפו, המשרת בעיקר את הציבור הערבי היפואי, מושמעת בסוכת המציל כריזה בערבית רק לאחר כריזה בעברית, רוסית, אנגלית וצרפתית. גם טפסים ממשלתיים רשמיים לא תמיד מונגשים בשפה הערבית, שלא לדבר על הנגשת מוסדות ממשלתיים וחינוכיים לציבור הערבי בערים הערביות, שאפילו התחבורה אליהן גרועה יותר מזו שהציבור היהודי נהנה ממנה, גם כשמדובר בישובים צפופים במרכז הארץ. את האפליה בחוק משלים סעיף 7 המעודד התיישבות יהודית ומתעלם כליל מזכויות המיעוט הערבי שהמדינה מעולם לא חדלה לגזול את אדמתו ולחנוק את ישוביו: כך נצרת שנצרת עילית, כיום נוף הגליל, נועדה לחנוק, כך יפו התקועה בין תל-אביב, חולון ובת-ים, וכך אינספור ישובים ערביים שאדמתם הופקעה לא פעם ללא כל סיבה ומטרה מלבד גזל מערבים, ולא הותירו להם קרקע לבנייה לזוגות צעירים שגדלו ביישוב.

עוד טוענת חיות, ושופטים יהודים אחרים מצטרפים אליה שאין בחוק הלאום לא מתן זכויות אישיות עדיפות ליהודים ולא שלילת זכויות אישיות מערבים. זו כמובן איננה אמת. רק בנס נפל חוק האזרחות שמונע מאזרחים ישראלים להתאחד בישראל עם בני זוג פלשתינים. ישנם יהודים בודדים שנפגעים מכך. עיקר הפגיעה משלילת איחוד משפחות, שגם לאחר נפילת החוק נתונה לשרירות לבם של פקידי משרד הפנים, היא באזרחים ערבים, ולטעמי הזכות להינשא לבחיר לבך כרצונך היא לגמרי זכות אישית שישראל פוגעת בה אנושות, וחוק הלאום מעניק להתנהלות גזענית זו גושפנקא נוספת.

מאד צרמה לי העובדה שהשופטים היהודים שאישרו את החוק ציינו את מורת רוחם מכך שאין בו כל  אזכור לזכותם של מיעוטים לאומיים בישראל לשוויון זכויות, מבלי שנתנו לאמירה זו כל תוקף מעשי. כאשר משאירים על כנו ומאשררים חוק נפסד וגזעני כמו חוק הלאום, שכולנו יודעים מי חוקק אותו ולאיזו מטרה, ההתייפייפות החסרה כל תוקף מעשי על צערם של השופטים על כך שהחוק איננו כולל כל אזכור לשוויון אזרחי של המיעוטים בישראל, מבלי לבטל את החוק המאוס ומבלי להורות לכנסת לתקנו, איננה אלא צביעות.

את חוק הפונדקאות דוקא הורה בית המשפט העליון לכנסת לתקן, מפני שאי הכללת גברים יחידנים וזוגות הומוסקסואלים פוגע בשוויון. אני מאד בעד שוויון, ולכן ראוי בעיני לבטל את מוסד הפונדקאות בישראל לכולם. נשים אינן סחורה וגופן איננו סחורה עוברת לסוחר, וכל קיומו של מוסד הפונדקאות מבוסס על נחיתותן של נשים שנתפסות במסורת היהודית כקניינם של גברים – אביהן או בעלן, קניין משועבד שאיננו יכול להשתחרר משעבודו אלא ברצון הבעל, גם אם זה נעלם לשנים ארוכות. אי אפשר להסכים לפונדקאות אלא אם כן רואים באשה כלי לייצור ילדים ולא אדם עם רגשות. כל מטרתה של הדרישה הגברית לפונדקאות לא נועדה לאפשר הורות, אלא לשלול מהנשים שהרות ויולדות את הילדים הנסחרים את מעמדן כאמהות של הילדים ולנתק אותן מן הילדים שילדו לנוחותם של רוכשי הילדים. אין זה מקרה שבגרמניה, צרפת, איטליה ושוויץ פונדקאות אסורה כסוג חמור של סחר בנשים. בישראל, שבה האשה היא ממילא יותר קניין וחפץ מאשר אדם, הפונדקאות רק הולכת ומתרחבת ומשדרי הטלויזיה מלאים בכתבות שיווקיות עם פונדקאיות מאושרות שמצטלמות עם קוני הילדים ומסבירות כמה היה נפלא ללדת ילד ולמסור אותו לאחרים. את הפחות מאושרות -אלה שלא הצליחו להרות וללדת, או הפילו, או נפגעו בריאותית, דואגים להסתיר מאיתנו במעטה של סודיות רפואית. תעשיית הפונדקאות הישראלית שיש לה שלוחות גם בחו"ל, בגרוזיה למשל, מגלגלת מיליונים, ולכן מגלה פתאם בית המשפט העליון רגישות מופלגת לקיפוח זוגות הומוסקסואלים בניצול נשים לפונדקאות, רגישות שלא טרח לגלות לא בעניין חוק הלאום ולא בעניין הפרדת נשים באקדמיה.  

מושג השוויון בבית המשפט העליון, כמו בחברה הישראלית כולה, הוא איפוא מושג שהשימוש בו צבוע ונכלולי, ולמעשה מגבה בית המשפט אפליה קשה של ערבים ופגיעה בכל זכויותיהם, הלאומיות והאישיות, כפי שהוא מגבה אפליה של נשים, שכפופות לגמרי במעמדן האישי לחוק הדתי שמשעבד אותן לבעליהן באופן שסותר את האיסור בחוק הבינלאומי ובאמנות האו"ם על שעבוד בני אדם. רק כשצריך לסייע לגברים אמידים שאינם רוצים בהורות משותפת עם נשים – כאילו יש דבר כזה, ילד שאיננו ילוד אשה ואין לו אם ביולוגית, עולה פתאם מושג השוויון כפורח, כי חשוב מאד שיהיה במדינת ישראל שוויון לגברים בניצול של נשים. כל היבט אחר של שוויון צריך בינתיים לחכות.

אמא מחליפה ואמא שקופה

 

אריאנה מלמד כותבת בזעם על התכנית "אמא מחליפה" בכיכובם של ג'קי אזולאי ובעלה ישראל והמוסיקאי אוהד חיטמן ובן זוגו רן הרוש, כמה סטריאוטיפים אפשר לדחוס לתכנית אחת. אני חשבתי שדוקא אריאנה מלמד היא זו שחושבת בסטריאוטיפים, כאשר היא מציגה כשקר דוקא את הסצינה שבה מייעץ רן הרוש לג'קי איך לשמר את הזוגיות, כאילו זוגיות הומוסקסואלית שונה באופן מהותי מזוגיות הטרוסקסואלית, והיא ממש לא. שני אנשים שחיים יחד לאורך זמן נתקלים באותן בעיות, בין אם הם הטרוסקסואלים או הומוסקסואלים, כי שני אנשים, מאוהבים ככל שיהיו זה בזה, תמיד יהיו שונים ונבדלים זה מזה, וזוגות שחיים יחד זמן רב ומגדלים יחד ילדים סובלים משחיקה ומחיכוכים, וזה לא משנה אם הם גבר ואשה או זוג מאותו המין. והמבוכה של ג'קי לישון במיטתם של שני הגברים היא רק מבוכה, לא ביטוי להומופוביה. לא בטוח שהיתה מרגישה יותר נוח לישון במיטה זוגית של גבר ואשה זרים. מיטה זוגית היא תמיד מקום אינטימי שמביך להיכנס אליו, ודוקא מפני שתכניות ריאליטי הן מהונדסות, וברור לצופים ששני הזוגות ידעו זמן רב מראש עם מי יתחלפו, מאד מוגזם להאשים את ג'קי בהומופוביה. אני עצמי תמיד המומה מהקלות שבה חושפים אנשים את עצמם בתכניות הריאליטי, אבל ברור לי שזו התכונה העיקרית של כוכב ריאליטי – הנכונות להיחשף לאינספור אנשים זרים ולהניח להם לחטט בקרביו, שגם אני אוהבת להימצא בצד המחטט ולא בצד המחוטט. גם חשתי אי נעימות רבה לקרוא את דבריה של אריאנה מלמד שחברות בין אנשים שונים מרקע שונה לא תיתכן והיא כולה שקר. חברויות נוצרות בין אנשים שונים מאד זה מזה בנסיבות שונות ומשונות, ואמנם ישנם לא מעט אנשים שמתחברים רק עם הדומים להם, אבל לא כולם כאלה. ובכלל, מדוע שרן הרוש שבישוליה של ג'קי מזכירים לו את אלה של אמו לא ירגיש כלפיה חיבה? ומדוע צריך לחשוב שאוהד חיטמן הוא אשכנזי מתנשא? הרי הוא חי עם גבר מרוקאי ומבלה מן הסתם עם משפחתו המרוקאית של בן זוגו. אולי דוקא הניסיון להבליט שוני הוא המלאכותי ולא החיבור בין האנשים, ואם יש התנשאות היא דוקא אצל רן הרוש המרוקאי כלפי סגנון לבושה של בת עדתו ג'קי, ולא אצל חיטמן האשכנזי. אנשים מתנשאים מהמון סיבות, כי התנשאות היא עניין של אופי ולא של מוצא. מספרם של הגברים המזרחיים שדיברו אליי בהתנשאות ובזלזול מחמת היותי אשה איננו מצביע על כך שהתנשאות היא דוקא תכונה אשכנזית.

אבל בעיקר מתלוננת אריאנה מלמד על כך שהתכנית מקדשת את הנישואים ואת התפקידים הנשיים המסורתיים: בישולים, ניקיון וכביסות, ולא מציגה את ג'קי כאשת עסקים אמידה כפי שהינה. אולי זה נכון, אבל ג'קי אזולאי שהיא בעיקר כוכבת ריאליטי, החלה את הקריירה הטלויזיונית שלה בתכנית "מאסטר שף" כבשלנית מצטיינת, ואין שום דבר מוזר בכך שהיא מבשלת, מסדרת וקונה בגדים בכמויות לילדיהם של חיטמן והרוש, והצופים מן הסתם ראו כבר את ג'קי בעוד תכניות ריאליטי ומודעים לכך שכבר מזמן איננה עקרת בית רגילה. גם הרצון שלה לקנות לאוה הקטנה, הילדה המתוקה של חיטמן והרוש, חפצים ורודים, ובכך לתת ביטוי לזהותה הנשית, לא עוררה בי שום כעס. אני שתמיד שנאתי ורוד ולבשתי רוב חיי כחול ושחור, נוכחתי במהרה שבנותי מעדיפות בגדים בגווני ורוד וסגול, רצוי עם עיטורי כסף וזהב. אולי הושפעו מהחברות בגן ובבית הספר, אבל מה זה משנה. וכן, טעמן השתנה כשבגרו. אמנם שלטון הורוד בבגדי וחפצי ילדות מקומם לעתים, אבל לא ממש סיבה לצאת לאינתיפאדה.

אריאנה מלמד רגזה גם על המזוזה שג'קי ביקשה לקבוע בחדר הילדים של הזוג חיטמן-הרוש – כי הסתייגות מדת נתפסת בעיתון "הארץ" כביטוי לנאורות ושחרור מדעות קדומות. זה חשוב, כי אני חשבתי דוקא על הדברים שאריאנה מלמד לא ראתה ולא מצאה בהם דופי. ואני דוקא חשבתי על הדברים האלה, שאותי מטרידים מאד.

למשל ההיקסמות של ג'קי מאוה הקטנה והבלונדינית. ג'קי בעצמה לא הרגישה לגמרי נוח עם ההיקסמות הזו שלה מהילדה הקטנה, המתוקה והיפהפיה, שהרי יש לה בת משלה. היא הצטדקה כל הזמן שאמנם יש לה בת – אחרי שלושה בנים, אבל היא עדיין קטנה, ועדיין איננה יכולה לבלות איתה כמו עם אוה, שאיתה היא ביקשה לשמור על קשר. ג'קי, שבעצמה צובעת את שערה לבלונד, היתה רוצה בוודאי ילדה בלונדינית. הביקוש לילדים בלונדיניים הוא עצום, ולכן בתהליכי הפרייה מלאכותית מרבים לייצר ילדים בלונדיניים, ולכן יש ביקוש רב לבנקי הזרע בדנמרק, ולתרומת ביציות של נשים מזרח-אירופיות – היו מעדיפים אולי נשים סקנדינביות, אבל ארצות סקנדינביה עשירות למדי, והנשים החיות בהן אינן צריכות לתרום ביציות – או לשמש כפונדקאיות – תפקידים שהחברה המערבית המתקדמת לכאורה מקצה לנשים בארצות עניות כתאילנד, הודו ונפאל, לכן נשים מזרח-אירופיות בלונדיניות תורמות ביציות להפריית נשים נפאליות והודיות שהילדים הנולדים להן נמכרים לזוגות מארצות עשירות, ומפליאים את כל רואיהם במתיקותם הבלונדינית. מגוחך להתלונן על כך שהתכנית מעלימה את מצבה הכלכלי המשופר של כוכבת הריאליטי ג'קי אזולאי, כאשר אין מדברים בתכנית מלה על פונדקאות, הליך יקר מאד שרק זוגות שמצבם הכלכלי איתן מאד יכולים לממן, והליך שיש לו שני מאפיינים מרכזיים: הראשון הוא ניצול: פונדקאות מבוססת על ניצול של נשים עניות בארצות עניות  כאילו היו בהמות לצורך ייצור ילדים עבור נשים וגברים עשירים בארצות עשירות. המאפיין השני הוא גזענות: מאחר שמדובר בילדים שנקנים בכסף רב, הם אמורים לספק לא רק את הרצון להורות, שהרי אנו שהבאנו ילדים לעולם הסתפקנו בילדים שדומים לנו, ולפיכך לרוב אינם בלונדינים, אבל ילדי פונדקאות הם סחורה עוברת לסוחר, ולכן הם אמורים להגשים את כל החלומות ולהיראות כמו הילדים שנבחרים לככב בפרסומות ובסרטי קולנוע, ולמשוך את לב כל רואיהם לא מפני שהם ילדים חמודים, כפי שילדים קטנים הם חמודים גם כשערם שחור ומסולסל ולא רק חלק ובלונדיני. וזה השקר הגדול של הפונדקאות, שאנשים שרוכשים ילדים מפונדקאיות אינם מבטאים רק רצון להורות, שהרי הרצון להורות הוא רצון להיות הורה לילדים שנולדים לנו, בלי קשר ליופיים ובריאותם, בין אם הם בריאים ויפים ובין אם חלילה אינם בריאים. ילדים יפים בעיני הוריהם כי הם שלהם ולא משום סיבה אחרת. בחירת ילדים מושלמים בלבד היא מעשה שנוגד בעיקרו את מושג ההורות, שיסודו בקבלה ללא תנאי של הילוד ובמחויבות לאהבו ולטפל בו כל החיים, שהרי מלאכתם של הורים איננה מסתיימת לעולם, ואפילו לאחר מותם הם מעצבים את תודעתנו וחיינו. הבחירה בזוג הומוסקסואלים שמגדל ילדי פונדקאות לתכנית ריאליטי פופולארית היא אחד מהנסיונות הרבים לקדם את מעמדה של הפונדקאות בישראל בהיותה מקור לרווחי עתק של תעשיית הפיריון, ולהציגה כהליך נורמטיבי, שבו לילדים יש רק אבות, כאילו האשה שילדה אותם איננה כלל אדם, והיא שקופה לחלוטין למי שקנה אותם בכסף, כאילו ניתן לקנות את הזכות להתעלם מאשה שהרתה ילד תשעה חודשים וילדה אותו מבלי לראותו יותר לעולם, וג'קי מתבקשת למלא עבור אוה את תפקידה של האם הנעלמת הזאת, מן הסתם בארץ רחוקה, שאיננה יודעת עליה דבר. כאשר הפיל הגדול הזה זוכה להתעלמות גמורה, מגוחך להתקומם על הסתרת העושר של ג'קי, או העובדה שמישהו אחר מבשל אצלה את התבשיל המדובר.

    

חנה קראל / הוכחות לקיום

את קובץ סיפוריה המתורגמים של חנה קראל "הוכחות לקיום", שהתפרסם בסדרת "פרוזה אחרת" של עם עובד לפני כעשרים שנה, מצאתי בחנות של ספרים משומשים והוא מיד משך את תשומת לבי, כי אהבתי מאד את ספרה "שוב מלך לב אדום" שיצא שנים אחריו, גם כן בהוצאת עם עובד, וגם שמחתי לראות שתירגם את סיפוריה, (מתוך שני קבצי סיפורים שפירסמה בשנות התשעים בפולין) יורם ברונובסקי המנוח, שאני מתגעגעת מאד לכתבות שלו במוסף הספרותי של "הארץ", שמאז לכתו איננו כשהיה. זהו אוסף סיפורים מטלטלים שעוסקים בשואה ובזכרון השואה, ולא פחות מכך הם עוסקים בזהות, זהויות שהשואה ריסקה והעלימה והותירה מהן רק שברי פסיפס שמנסים לחבר, ומכיוון שהוא עוסק בזהות הוא עוסק גם באבהות ובאמהות ובאופן שבו הם מעצבים את זהותו של אדם.

מאז שמצאתי את הספר קראתי בעצם רק אותו. כמה סיפורים קראתי פעמיים, ואת הסיפור הראשון שלוש פעמים. זה סיפור על זוג פולני חשוך ילדים שמחביא בביתם יהודיה צעירה שבעלה נרצח. יום אחד מודיע הבעל לאשתו שהיהודיה בהריון ושלא תעלה בדעתה להלשין עליה. אשתו מעמידה פנים שהיא בהריון ולאחר הלידה מציגה לשכנות את התינוקת כבתה. אחרי המלחמה נעלמת היהודיה. הבעל מחפש אותה, והיא שולחת שליחים לבקש את בתה, אבל הזוג מסרב להיפרד מהילדה ומגדל אותה כבתו. היהודיה משתקעת בגרמניה ושולחת משם מתנות לילדה. בבגרותה מנסה הבת ליצור קשר עם אמה יולדתה, שחליפות מבקשת לראותה ואז דוחה אותה מעל פניה. כשבנה של הבת מבקש לקבל מאמו תשובות על סבתו, היא איננה יודעת להשיב לו, שהרי איננה יודעת בעצמה מי היא ומה משמעות הדבר שהיא בתה של היהודיה, שמתברר שהיא בתה היחידה ולא נולדו לה עוד ילדים, אולי בגלל התנאים שבהם ילדה את בתה יחידתה, שהפכה לבתם של מציליה-שוביה? זו רק מחשבה.

הסיפור הזה הזכיר לי סיפור של אידה פינק על איכר שמסתיר נערה יהודיה ומנצל אותה, סיפור שגרם לי להבין שלהצלה היו לעתים צדדים אפלים. סיפוריה של חנה קראל מציגים את הצלת היהודים ללא הקיטש וההאדרה העוטפים אותה בתעמולה הפוליטית הרווחת בארצות הכיבוש הנאצי ובפולין של ימינו במיוחד: מצבם הנואש של היהודים הוא הזדמנות מבחינת הפולני המציל – לעתים הזדמנות כספית, לעתים הזדמנות מינית, בסיפור הזה זו הזדמנות להשתמש ביהודיה חסרת האונים כפונדקאית, כפי שמכנים זאת היום, באותה מידה של ניכור, נצלנות והיתממות שמאפיינים את צרכני הפונדקאות וסרסוריה באשר הם. הסיפור מעורר שאלות שתשובות עליהן אין: מאין הגיעה האשה היהודיה אל הבעל, שהביא אותה יום אחד לאשתו ואמר שחייבים לעזור לה. כיצד הכיר את האשה היהודיה? האם ניהל איתה רומן עוד לפני המלחמה? האם אנס אותה? האם אהב אותה? אחרי המלחמה ניסה לחפש אותה, אמר לבתו שאמה חיה בהמבורג ושתבקר אותה. מדוע? הרי הוא ואשתו גידלו את הילדה. מדוע חשוב היה לו שתדע מיהי אמה, שתכיר אותה? האם אהב גם את אשתו העקרה, שחי איתה ועינה אותה? ומדוע לא הלשינה אשתו על האשה שבעלה בגד בה איתה? האם מרוב פחד מבעלה? או אולי גם היא רצתה קודם כל בילדה שגידלה אותה כבתה ועם השנים החלה להאמין שהיא בתה? אולי זו איננה שאלה, אולי ברור הדבר שהבעל ואשתו שניהם חפצו בילדה, הרי כל עוד התנהלה המלחמה היתה היהודיה כלואה בביתם ולא יכלה לקחתה מהם. האם נמלטה אחרי המלחמה מפני הבעל? מפני האשה? מפני שניהם? האם בכלל אהבה את בתה, שאולי נולדה לה מאונס, למרות שהאשה מתייחסת אליה כאל מאהבת של בעלה. האם באמת היתה כזו, או שרק נכנעה לו כדי לשרוד, כפי שהיא טוענת בעצמה? מה מרגישה אשה שבתה היחידה גדלה אצל אם אחרת? מה היא חשה כלפי עצמה ומה היא חשה כלפי הילדה?  

ולעתים, כמו בסיפור "דיוקן עם כדור בלסת", הופך המציל עצמו לרוצחם של היהודים שהחביא, אם מתוך פחד, אם מרשעות או תאוות בצע. סיפורים כאלה סופרו הרבה. ההצלה היא לפעמים כלא, לפעמים מלכודת. צדיקות גמורה היא נדירה. בסיפוריה של חנה קראל אין צדיקים. בסיפור "האורן", מסופר על הצלתה של ילדה שנמצאה בזמן המלחמה לבדה ביער. זהו סיפור שיש לו פנים שונות: אשה מגלה שהיא בת מאומצת, כך מספרות לה אחיותיה, שנמצאה משוטטת ביער. האם היא בתה של יהודיה שיצאה מן היער ונרצחה, או שמוצאה הוא אחר? האם זה סיפור על ניסיון לכונן זהות אבודה על רקע השואה, או בכלל סיפור על ניסיון לסחוט כספים ממשפחות יהודיות בארצות הברית, שמחפשות חיפוש נואש אחר קרובי משפחה שאבדו להם בשואה. האם זה סיפור של נוכלות, או סיפור של חמלה? הסיפור הזה טילטל אותי במיוחד, ולא רק מפני שיש בו תיאור של רצח מזעזע. אולי העובדה שקראתי אותו במשרד הפנים, כשהמתנתי לקבל תעודת פטירה של אמי, גרמה לי לתחושה כל כך מוזרה. מה שאיננו יודעים על הורינו הוא מה שאיננו יודעים על עצמנו, מה שמענה אותנו כל חיינו. ואולי זה דוקא מה שאנו כן יודעים, ובוודאות? מאז מתה אמי אני קמה בכל בוקר בתחושה מוזרה שאיני יכולה לפענח, כאילו לא העדר של אמי אני חווה אלא דוקא חדירה לחיי של דמות זרה ומוזרה שהופיעה פתאם. אני חושבת על מה שמעולם לא ידעתי בוודאות או בכלל, ואולי לעולם לא אדע. לפני מותו ביקש ממני אחי להמשיך לחקור את הפרקים הנסתרים בחיי אבי שהיה קומוניסט מנעוריו, עד מתי? אולי כל עוד היתה בו נשמה? כל עוד היה אחי בהכרה חיפשתי בדבקות אחר מסמכים שיטילו אור על התעלומות בחיי אבי, בעיקר כדי שאחי יזכה להתוודע לפני מותו לעוד פיסה של אמת מזהותנו ומחיינו שהיתה נסתרת מעין, אחרי שאיבד את הכרתו ומת הפסקתי לחפש, כבר לא ידעתי למען מי, למען מה. מי אנחנו בכלל, מי היו הורינו, מה יישאר מאיתנו לילדינו. האם ישאו גם הם את כאב ההורים העובר בירושה? את כאב הילדים הגדלים ללא אהבה? ומי יכול בכלל לסלוח, אם גם הילדים שניטשו בשואה כדי להציל את חייהם, אינם יכולים לסלוח, לא לאם שנרצחה ולא לזו שניצלה. 

יום השואה הבינלאומי 2019

לפונדקאיות אין מגן ומושיע

בלילה הכלב שלי אוהב לעבור ברחוב בלפור, ואז אנחנו עוברים על פני הבית המפואר של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, וליד הגדר שסוגרת על בית ראש הממשלה אנחנו פונים שמאלה ללכת הביתה. זה מאד סמלי שנשיאת בית המשפט העליון וראש הממשלה גרים באותו רחוב ולשניהם יש מאבטחים שיושבים בצריפון, אם כי בית ראש הממשלה הוא מעון רשמי, והבית של אסתר חיות הוא בית דירות של אנשים פרטיים. לא כל השופטים מתאימים לסטריאוטיפ של תושבי רחביה, וכמובן תושבי רחביה לא תמיד מתאימים לסטריאוטיפ של תושבי רחביה, אבל אסתר חיות דוקא מתאימה לסטריאוטיפ של שופטים מרחביה. אני חושבת על זה הרבה והיום חשבתי על זה במיוחד, כי ראיתי שאסתר חיות אמרה שזה בלתי חוקתי בעליל לא לספק פונדקאיות להומוסקסואלים. זה פוגע בשיוויון, ואסור לפגוע בזכות השווה לנצל אמהות גרושות עניות בתור אינקובטור, שזאת זכות מאד חשובה שמדינת ישראל מעניקה לאזרחיה חשוכי הילדים ובעלי הממון. נשיאת בית המשפט העליון לא חשבה, וגם שום שופט אחר לא חשב, שזה בלתי חוקתי בעליל וגם בלתי אנושי בעליל וגם אכזרי ונפשע להשתמש באשה בתור אינקובטור כדי לפתור בעיות פוריות או בעיות חברתיות של אנשים אחרים, עם כל הכבוד לסבל שלהם. הרי גם אנשים שזקוקים להשתלות איברים הם מסכנים וסובלים הרבה יותר מהומוסקסואל שאין לו ילדים, אבל אף אחד לא מתיר להם לקנות איברים להשתלה בכסף מאנשים עניים שמוכנים למכור איברים בשביל כסף, שכולנו יודעים שיש אנשים כאלה, שמוכנים תמורת כסף למכור איברים. ואסתר חיות גם אמרה שהעולם רץ קדימה בנושא הפונדקאות, ואני לא יודעת למה היא התכוונה בכך שהעולם רץ קדימה. אני כן יודעת שבמערב אירופה שאנחנו רוצים להידמות אליה פונדקאות אסורה כי פונדקאות היא סחר בנשים וילדים ומדינות מתוקנות אינן מתירות סחר כזה, ובשנים האחרונות אפילו בהודו ובתאילנד החלו להגביל את הסחר בנשים לפונדקאות, אחרי שראו שאנשים עשירים מהמערב שמשלמים תמורת תינוק, לוקחים רק את התינוקות הבריאים והיפים, את הפגועים והחולים הם משאירים למדינות העניות שאת הנשים היותר עניות ומסכנות מביניהן הם מנצלים. למען האמת אני לא חושבת שאסתר חיות יודעת הרבה על פונדקאות. אולי היא מכירה מישהו שקנה תינוק, אבל אני מתקשה להאמין שהיא מכירה בחוג החברתי שלה מישהי שהרתה כדי למכור את התינוק לאחרים. עצוב לחשוב על זה ששופטים אכן מייצגים את העילית החברתית, שזאת גם העילית הכלכלית, ומקדמים אינטרסים של בעלי ממון, במקום להגן על החלשים, ואין מגזר עני וחלש יותר בישראל מאמהות גרושות, שבניגוד לכל ארגוני ההומוסקסואלים ורופאי הפיריון שמגלגלים מיליונים מניצול נשים עניות, לנשים המנוצלות אין מי שיגן עליהן, אפילו לא כדי להבטיח להן פיצוי נאות במקרה שאין הריון או שיש פגיעה בגופן ובבריאותן, שאפילו לדאוג למעט הזה לא נמצא גואל, ומדוע ארגונים כמו נעמת או שדולת הנשים אינן לוקחות על עצמן להתגייס ולסלק מספר החוקים הישראלי את החוק המביש לניצול נשים כאינקובטור, שהוא אפילו מביש יותר מחוק הלאום, כי חוק הלאום מתייחס לערבים כמו לאזרחים סוג ב', אבל החוק לנשיאת עוברים כפי שקוראים לחוק ניצול הנשים המחפיר הזה מתייחס לנשים כאילו הן חפץ ובכלל לא בנות אדם, ובמקום למחוק אותו מספר החוקים, כל הזמן מרחיבים אותו ומאפשרים יותר ויותר ניצול של נשים בתור אינקובטור, ועומדים ומתווכחים אם זה שיוויוני וחוקתי לאפשר רק לזוגות נשואים לנצל נשים בתור אינקובטור, או שצריך לאפשר גם לרווקות ורווקים והומוסקסואלים לנצל נשים בתור אינקובטור, ואף אחד לא זועק לשמיים שנשים הן לא סחורה ולא חפץ, ועל הניצול המזעזע הזה של נשים מתנוסס דגל שחור לא רק של אי חוקיות, אלא של פשע נגד נשים כבני אדם.   

הילדים יצאו בלונדינים

אתמול קיבלנו עוד תשדיר שירות לסחר בנשים ותינוקות, הפעם באדיבות ערוץ 10, וליתר דיוק אריק וייס וינון מילס, שהעיד על עצמו שהפגין לאחרונה למען זכותם של הומוסקסואלים לנצל נשים בתור אינקובטור לילדיהם. בתחילת הכתבה אמרו לנו שעלו כל מיני הסגות כנגד פונדקאות, אז הכתבה באה להראות לנו שפונדקאות זה ממש נפלא וכולנו צריכות להתנדב. במציאות הרוב המכריע של הפונדקאיות הן אמהות חד-הוריות נטולות בן זוג – חוק הפונדקאות התיר רק לאמהות חד-הוריות לשמש כפונדקאיות, שמא תיחשב הפונדקאית נואפת והילוד ממזר, אבל עם הזמן הורחבה היריעה גם לפונדקאיות נשואות. בכתבה הציגו לנו כמובן פונדקאית נשואה ואם לתאומים, שבגלל טיפולי הפרייה שעברה בעצמה החליטה שאם תצליח ללדת, תלד ילד גם לאנשים אחרים, כלומר בעצם היא אלטרואיסטית, וזה שהיא קיבלה מאה ושמונים אלף שקל עבור התינוק זה לא באמת משמעותי, למרות שהיא אמרה בכנות שהיא חושבת שצריך להיות תשלום. לא שאלו אותה אם היתה מוכנה ברוב חסדה ללדת ילד עבור זולתה ללא תשלום. רוכשי התינוק היו גם הם זוג נוגע ללב – אשה שעברה השתלת ריאות והשתלת כליה ולאחר מכן השתלת כליה נוספת – כליה אחת תרם לה בעלה המסור. הזוג הרוכש, שכנראה איננו מעניי ארצנו, רכש בינתיים ילד נוסף מפונדקאית נוספת, ומתכנן לרכוש עוד תינוק, שהרי בישראל אין גבול לזכות לנצל נשים ולסכן את בריאותן כדי לרכוש מהן ילדים, וכל המרבה הרי זה משובח. הפונדקאית שילדה את הילד השני לא התראיינה לכתבה. בכתבה הקרינו תמונות מבדיקות האולטרסאונד ומהלידה בניתוח קיסרי – לא אמרו אם היתה סיבה רפואית לניתוח או רק הרצון להבטיח את סיומה המוצלח של העיסקה. האם המאמצת הקפידה להגיד לאנשי הצוות הרפואי שהיולדת היא פונדקאית ושהיא האמא. זה מסר מאד חשוב לצופים, שהפונדקאית איננה אמו של הילד, היא רק אינקובטור, וגם האם היולדת הקפידה לדקלם שהילד איננו שלה ושמעולם לא חשה שהוא שלה, כפי שחוזרים סוחרי הנשים וטוענים, אבל זו איננה המציאות, לא מבחינה מדעית ולא מבחינה חוקית. היולדת היא אמו של התינוק מבחינה חוקית וגם מבחינה ביולוגית, גם אם הביצית המופרית המושתלת ברחמה איננה שלה, כי תינוק איננו נוצר רק מהחומר הגנטי. החומר הגנטי הוא תכנית פעולה, לוח הוראות לעיצובו של הרך הנולד, אבל התינוק נוצר מחלבה ודמה של האם הנושאת, אחרת לא היה נוצר כלל. כל יולדת, גם אם קיבלה תרומת ביצית, היא אמו של הילד מבחינה חוקית ומכל בחינה אחרת, אבל אם היא יולדת לעצמה היא נקראת אם, ואם היא מוכרת את הילד לזולתה היא נקראת פונדקאית, לא בשיח המשפטי ולא בשיח הרפואי, אבל בשיח התעמולה לציבור הרחב שהתקשורת אימצה בחדוה לצורך עידוד הסחר בנשים. לקידום מכירות נוסף צולמה גם האחות המיילדת אומרת שזה שלא שימשה כפונדקאית לאחיה התאום שאין לו ילדים זו ההחמצה של חייה, כי בזמנו פונדקאות היתה אסורה. לידיעת האחות והציבור, גם היום פונדקאות של קרובי משפחה אסורה, אבל הסיפור הזה היה טוב לתעמולה ולהצגת הפונדקאות כאלטרואיזם טהור ונפלא, למרות שישראל היא המדינה הראשונה בעולם שחוקקה חוק פונדקאות מסחרית ומכרה את האמהות החד-הוריות בתור אינקובטורים לשימוש הציבור, ועד היום אין עוד בעולם חוק פונדקאות כל כך שפל ואכזרי כמו בישראל, שמפקיר דוקא את הנשים הכי חלשות בחברה. אפילו בהודו הפונדקאיות צריכות להיות נשואות ובעלן צריך להסכים. בכתבה מאד השתדלו להראות את שתי הנשים מצולמות יחד בבדיקות האולטרסאונד ובניתוח הקיסרי כאילו היו חברות קרובות. אבל האב המאמץ סיפר שמבחינתו הילד הגיע פתאם, כי האם היולדת "לא תמיד היתה לידם." בקיצור, הם לא התראו יותר מדי בזמן ההריון, מה גם שהאם המאמצת נאלצה לעבור במהלכו השתלת כליה מתרומה של בעלה, שמצד אחד זה מעורר חמלה, ומצד שני יש משהו בלתי נסבל במחשבה על אשה שהרה ויולדת תינוק בשביל אנשים שההריון קרה מבחינתם במקום אחר, וברור שהם לא עזרו לה ולא טיפלו בה בשום צורה וגם לא היו מסוגלים לכך בהתחשב במצבם שלהם. האם המאמצת גם הודתה שמאז הלידה לא היה ביניהם קשר. ולמה שיהיה? האם אנו נוהגים לשמור קשר עם כל אחד שמייצר עבורנו מוצר שקנינו בכסף? פונדקאות בישראל היא ייצור מסחרי של תינוקות למכירה, ולא שום מפעל אלטרואיסטי. אפילו לימי ההולדת של הילד לא הזמינו את האשה שהרתה וילדה אותו, והיא מצדה תודרכה היטב לקראת הכתבה: היא המליצה בחום על פונדקאות ואמרה שזה רק תשעה חודשים. זה היה כמובן השקר הגדול מכולם. הריון טבעי נמשך תשעה חודשים. הריון למכירת התינוק כרוך בהשתלת ביצית מופרית או עובר ברחמה של האם היולדת בעזרת טיפולי פוריות, שלרוב נדרשים לקליטת העובר והריון כמה ניסיונות, לפי עדות רופאת פוריות בוועדת הכנסת שדנה בנושא מדובר לרוב בארבעה או חמישה מחזורי טיפולים, והחוק מתיר לבצע בפונדקאית עד ששה מחזורים של טיפולי פוריות, שיש בהם לא מעט סיכונים בריאותיים, אבל מכיוון שנשים הן רק סחורה, לא צריך לדאוג לנזק הבריאותי שייגרם להן מטיפולי פוריות שאין להם שום הצדקה רפואית, רק צורך מסחרי. בפועל על פי הנתונים הרשמיים, מאז ראשית טיפולי הפוריות ועד הלידה עוברות כשלוש שנים, שבמהלכן נתונה הפונדקאית למגבלות רבות וקשות על חירותה ולסיכונים רבים לבריאותה, אבל בכתבה לא ראינו שום טיפולי פוריות, רק הריון מופלא מרוח הקודש, וניתוח קיסרי שסיבתו אינה ברורה: אם האם היולדת אינה יכולה ללדת בלידה טבעית מסיבות רפואיות, לא היה ראוי לאשר לה לשמש פונדקאית, כי כל ניתוח קיסרי מגביר את הסיכון בהריון חוזר, ואם אין הצדקה רפואית לניתוח קיסרי, יש פגם אתי חמור בביצוע ניתוח קיסרי רק לצורך מימוש עיסקה מסחרית. ובסוף, כפי שהראו לנו בכתבה, נולדים שני ילדים בלונדינים. שמתם לב שילדים מפונדקאות הם לעתים קרובות בלונדינים? גם אם ההורים שלהם כהי שיער, וגם אם מספרים לנו שהחומר הגנטי הוא של ההורים המאמצים ששילמו המון כסף? כפי שכבר סיפרתי, למדתי מספרה של הפרופ' אנינדיטה מיומדאר מהמכון הטכנולוגי ההודי בהידראבאד, שילדי פונדקאות נוצרים לרוב מביציות של נשים בלונדיניות ממזרח אירופה, בעיקר מצ'כיה וגיאורגיה, כי אנשים שמשלמים הרבה כסף על ילדים רוצים אותם בהירים ובלונדינים עם עיניים כחולות. כמובן יכול להיות שכל ההורים של ילדים מפונדקאות היו בילדותם בלונדינים, ואני סתם חושדת בכשרים. משום מה המסחר בנשים ובילדים שמייחצנים לנו בתור דבר נפלא מאין כמוהו מעורר בי בעיקר תיעוב ובחילה. אולי אם היו מספרים לנו משהו אמיתי ומראים לנו פעם אשה שניסתה להרות למען אחרים ובריאותה נפגעה, והיא לא מלאת שבחים והלל לסחר הנפלא בנשים ובתינוקות, אולי הייתי מאמינה גם לסיפורים אחרים. ואיך יכול להיות שמעולם לא שמענו בתקשורת סיפורים אחרים? האם סותמים את פיהן של הפונדקאיות הלא מאושרות בהסכמי שתיקה מתוחכמים ומאיימים? מדוע מעולם לא הראו לנו בשום תכנית טלויזיה חוזה פונדקאות, שנדע איך זה באמת נראה ומה בדיוק התנאים? לפחות בסיפור שהביאה אילנה דיין לפני שנים בתכנית "עובדה", (שנעלמה בדרך פלא מהמסך, אולי מפני שלא שירתה די הצורך אינטרסים פוליטיים ומסחריים), על אם חד הורית ששימשה כפונדקאית והרתה אחרי ששה מחזורי טיפולים, הודתה היולדת שכאשר התחילה את ההליך היתה מאד תמימה ולא היה לה מושג מה באמת צפוי לה, ולפחות במקרה שלה ההורים המאמצים באמת שמרו איתה קשר והיא זכתה לראות את הילד שהרתה וילדה גדל ולהיות חלק מחייו, מה שלרוב איננו קורה, כי עיסקה מסחרית היא רק עיסקה מסחרית, ומי שמוכר נשים לשמש כאינקובטורים דואג רק להבטחת העיסקה, לא להבטחת בריאותן, ולא להבטחת זכויותיהן, ולא לזכויות ביקור שלהן שתלויות רק ברצונם הטוב של ההורים המאמצים, ולא לביטוח למקרה שייגרמו להן נזקים בריאותיים קשים, כי מי שסוחר ברחמן של נשים הוא רק סוחר בבני אדם, וסוחרים בבני אדם אינם שונים במאומה מסוחרים בסוסים.      

שוויון בסחר בנשים

עכשיו מנהלים ביחד את התעמולה נגד חוק הלאום ובעד מכירת נשים עניות להומוסקסואלים לצורך ייצור ילדים. בעיתון "הארץ" אין בכלל הפרדה בין שני הדברים. הם מוצגים כחלק מאותו סדר יום נאור: השוויון בין האזרחים, והסחר בנשים, כמו תאומים סיאמים. גם רון לאודר מחה במאמר ב"ניו יורק טיימס" נגד ביטול ההסדר בכותל, ונגד אי אספקת פונדקאיות להומוסקסואלים, ונגד חוק הלאום, ונגד מעצר רב קונסרבטיבי, ונגד סגירת חנויות בשבת. הכל בחבילה. כי הרי לנצל נשים עניות בתור אינקובטור זו התגלמות המוסר והצדק, באותה דרגת מוסריות כמו שוויון לכל האזרחים, במיוחד מכיוון שהעסקה יוצאת לפועל רק מפני שהנשים מאד עניות והמזמינים מאד עשירים, וזו כמובן המשמעות של שוויון באמריקה, שכל מי שיש לו כסף יכול לקנות הכל, ואם אתם מוצאים איזו בעיה לוגית בצורת החשיבה הזאת, הבעיה רק אצלכם. רון לאודר מוחה על כך שבישראל עדיין אי אפשר לקנות הכל בכסף כמו באמריקה. אמריקה היא ארץ כל כך נפלאה שיש בה נשיא שאוהד ביריונים נאצים, מסית נגד מוסלמים ומקסיקנים, ומגרש מהגרים, לא לפני שהוא מפריד מהם את התינוקות שלהם וזורק אותם למחנה מעצר, ואוסר על טרנסג'נדרים לשרת בצבא, ומבטל העדפה מתקנת לשחורים בטענה שזו אפליית לבנים. אבל לרון לאודר וליהודים אמריקאים אחרים מפריעות דווקא ההחלטות של ממשלת ישראל, שלא היתה חולמת לקבל אותן לולא שלט בארצות הברית דונלד טראמפ, שהזניק את הגזענות והלאומנות בעולם לרמה חדשה.

כשוועדת העבודה והרווחה של הכנסת בראשות אלי אלאלוף ממפלגת "כולנו" דנה בהרחבת הפונדקאות, כפי שחשפה עירית לינור במאמרה המצוין "הרחם הוא משאב" במוסף הארץ 10.8.18, הופיעו בוועדה רק "פונדקאיות מאושרות" – איש בוועדה לא ביקש לראות פונדקאיות שנפגעו מההליך.  כמו כן הופיעו בעלי סוכנויות לפונדקאות ונציגי הומוסקסואלים שרוצים לנצל נשים כ"פונדקאיות". מעניין שבדיונים על הפללת זנות לא הזמינו לקוחות זנות וסרסורים וזונות מאושרות לדבר בזכות העסק שלהם. אבל הסחר ברחמן של נשים נחשב בישראל ובארצות הברית, שתי האחיות הרוחניות לקפיטליזם נצלני וסחר בנשים, לסחר מומלץ. ישראל היתה הראשונה בעולם לאשר פונדקאות מסחרית בחוק, וזה הישג שאין מוותרים עליו. יש רק בעיה קטנה, שלמרות שיש בישראל המון נשים עניות ומוחלשות, מדינת ישראל בהחלט דואגת למצב המצוין הזה, עדיין אין מספיק נשים שמוכרות את רחמן כדי לענות על הביקוש, ולכן, למרות שהרופאים המליצו לא לאשר פונדקאות מעל גיל 38, חברי הכנסת מירב בן-ארי מ"כולנו" וחבר הכנסת איציק שמולי מ"המחנה הציוני" דרשו להעלות את הגיל ל-40, כי צריך לנצל נשים בצורה מיטבית, כמו שצריך לנצל כל סחורה. יו"ר הוועדה דרש להתיר לכל פונדקאית ללדת יותר משני ילדים למכירה, מאותה סיבה שצריך לנצל את המשאב. גם אמיר אוחנה אמר שזה יהיה עוול להגביל את מספר הילדים למכירה שפונדקאית רשאית ללדת, כי הפונדקאיות ממש משתוקקות ללדת ילדים לאחרים. איש לא שאל את חבר הכנסת אוחנה אם כך מדוע אין יותר מתנדבות לדבר הנפלא הזה, ולמה צריך בכלל לשלם עליו. חברי הכנסת שחושבים שהם שמאלנים צרחו הכי הרבה שחייבים לספק שפחות ילודה להומוסקסואלים. זה נראה להם נורא שמאלני, וזה שהם מצאו את עצמם בסירה אחת עם אמיר אוחנה ומירב בן-ארי, שבלטה במיוחד במאמציה להסיר מהפונדקאיות כל הגנה, לא הפריע להם, להיפך. כולם דרשו בתקיפות לספק שפחות ילודה להומוסקסואלים, כי אחרת זה אפליה. לנצל נשים עניות זה לא אפליה. זה ניצול יעיל של משאבים, ונשים הן לא בני אדם אלא רק משאב.

זה כבר קרה לי עם ארצות הברית, שחשבתי שאני תומכת בדמוקרטים, עד הפרשה של טרי שיאבו, שהיתה אשה במצב צמח עם הזנה מלאכותית, שבעלה, שמונה לאפוטרופוס שלה, קיבל הרבה כסף כדי לטפל בה, אבל הוא מצא אשה חדשה ורצה שטרי תמות. ההורים של טרי שטיפלו בה במסירות התחננו שישאירו אותה בחיים, אבל בתי המשפט בארצות הברית פסקו שצריך להרוג אותה כי זה מה שהבעל רצה, ובארצות הברית רק הכסף קובע, והכסף בארצות הברית הוא ערך הרבה יותר חשוב מערך החיים, ולכן הרעיבו את טרי שיאבו עד שהיא מתה. בישראל אסור לעשות את זה ואני מאד מקוה שישראל תישאר מדינה לא מתקדמת ולא תרשה להרוג אנשים. הדמוקרטים בארצות הברית דרשו להרוג את טרי שיאבו והרפובליקאים התנגדו, ואז הבנתי שאני לא יכולה לתמוך בדמוקרטים וברצח של אנשים, אפילו אם הם במצב של צמח עדיין אסור להרוג אותם, כי החיים הם קדושים, ואני לא יכולה לתמוך באנשים שהחיים אינם קדושים בעיניהם, למרות שגם אינני יכולה לתמוך ברפובליקאים. עכשיו זה קרה לי עם השמאל הישראלי שתומך בקולניות בסחר ברחמן של נשים עניות ואפילו אדם אחד במפלגות השמאל לא זועק נגד הקריאה הזאת לסחר בנשים כאילו היו פרות, כאילו אין שום בעיה מוסרית בהליך הנורא הזה, כמו שהעידה בוועדה הפרופ' עינת שלום פז, רופאת נשים ויו"ר וועדת האתיקה של האיגוד הישראלי לחקר הפוריות:

"הנשים הפונדקאיות האלה עוברות ארבעה-חמישה מחזורי טיפול וברוב המקרים לא ייכנסו להריון וגם לא יראו שקל. מכל מהלך הטיפולים הזה, אף אחד לא מסביר להן את זה. הן לא מודעות למצב הזה. אם היא עברה הפלה או אם יש סיבוכים במהלך ההריון והלידה, היא לא מוגנת, היא לא מטופלת. אין שום התחייבות ביטוחית להגן עליה אם היא מאבדת את הרחם שלה בלידה. אף אחד לא מתייחס לזה."

היו אנשים שתהו מדוע הירשו לעירית לינור לפרסם ב"הארץ" מאמר כזה, ואני חושבת שזה מפני שחשבו במערכת העיתון שהם יוכלו להגיד שעירית לינור היא ימנית ובעד ערכי המשפחה הישנים, אז לא צריך לקחת אותה ברצינות, אבל אני חושבת שאם הם חשבו ככה, הם עשו מקח טעות. כי זה המאמר היחיד שהתפרסם בנושא בעיתון "הארץ" שהיה מאמר עיתונאי מבוסס על מסמכים ולא תעמולה שקרית וריקה של בעלי עניין, ויש עוד כמה קוראים הגונים לעיתון שהזדעזעו, למרות שכל הזמן העיתון מנסה לסמן להם שמי ששמאלני צריך להיות בעד ניצול נשים כאינקובטור, אבל לי מאד בלט שאין שום הבדל בדיונים האלה בין מירב בן-ארי ואמיר אוחנה לאיציק שמולי ואילן גילאון ויעל גרמן, כולם תובעים במרץ סחר בילדים ובנשים. ואני מרגישה שלא אוכל יותר לתמוך במפלגות האלה שאני אמורה לתמוך בהן נגד הימין ונגד חוק הלאום, כי אני אשה ואם חד-הורית, ואני לא מצביעה למפלגות שחושבות שאני רחם להשכיר ולא בן אדם, ואם זה לא משאיר לי שום מפלגה להצביע לה זה עצוב, אבל אלה החיים.   

קנסות לזנות ועידוד פונדקאות

השבוע הופללו בישראל לקוחות הזנות ואם ייתפסו – אם גדול, שכן לדעת יודעי דבר רוב הזנות מתרחשת בדירות פרטיות – יחויבו לשלם קנסות, כך שגם מדינת ישראל תוכל להרוויח מן הזנות, כפי שהיא מרוויחה מעישון סיגריות, נסיעה במכוניות פרטיות, וסחר בקרקעות המדינה, מה שלא ממש יוצר למדינה תמריץ לשקם את העוסקות בזנות, או לצמצם את עישון הסיגריות, או לקדם תחבורה ציבורית, או להוריד את מחירי הדירות. את הסחר בנשים המכונה פונדקאות מבקשים לעומת זאת להרחיב בישראל, כדי שלא רק נשים עקרות, אלא גם הומוסקסואלים יוכלו לנצל נשים כרחם להשכיר, ובעצם מדוע רק הומוסקסואלים? אם הזכות להורות היא זכות כה מוחלטת שמתירה לנצל נשים בתנאים של פרות המלטה, שמייצרות באופן דומה לתעשיית החלב והבשר עגלים שמופרדים מהן לתמיד אחרי ההמלטה, מדוע יגרע חלקם של סתם גברים שלא מצאו בת זוג? מדוע להם לא יסופקו שירותי ייצור ילדים על ידי סחר בנשים עניות ומוחלשות? מישהו מהמגיבים כתב שלא צריך להשוות פונדקאות לזנות כי בפונדקאות אין אקט מיני, והעובר מוחדר לרחם האשה במרפאה, כי הרי כל העניין הוא אם יש או אין אקט מיני, כי שאלת המוסר היא שאלת המיניות, לא ניצול גופה של אשה וסיכון בריאותה וחייה. ואותי דוקא האקט המיני ממש לא מטריד. נראה לי הרבה יותר הגיוני ומוסרי שהומוסקסואלים ישכבו עם נשים שמעוניינות בכך ויביאו איתן ילדים לעולם, בתור נשים ואמהות ולא בתור פרות המלטה. זה מה שהומוסקסואלים שרצו משפחה וילדים עשו תמיד וחלקם עושים גם היום: חיים עם אשה, אפילו מתחתנים. הרי כל הדיכוטומיה הטפשית הזאת, כאילו הנטייה המינית היא משהו נחרץ ומוחלט, איננה האמת. לכל האנשים יש פוטנציאל לביסקסואליות, לפחות במצב הבלבול המיני של גיל ההתבגרות ובטרם תבשיל מיניותם הבוגרת. לרוב ההומוסקסואלים היה קשר מיני עם נשים בשלב מסוים בחייהם ולעתים לאורך שנים, ולרוב הנשים הלסביות היה קשר מיני עם גברים לפחות חלק מחייהן ולעתים במשך שנים, לא מעטים מההומוסקסואלים בחרו בחיים עם בני מינם לאחר שנים של נישואים או זוגיות עם בני המין השני, ויחסי מין עם בני המין השני לצורך הבאת ילדים לעולם הם הדבר הנורמלי ביותר, גם אם מדובר ביחסי מין למטרה זו בלבד, והאקט המיני הזה הרבה יותר מוסרי מאשר לנצל אשה ענייה ולהחדיר לרחמה באופן מלאכותי ביצית מופרית או עובר כדי שתגדל אותם ברחמה, בעזרת הורמונים, שאיבת ביציות, טיפולי פוריות והריון לשם מכירת העובר. אבל בתודעה האנושית דוקא יחסי מין נתפסים כמשהו מזוהם ופסול, ופעולות רפואיות שמנוגדות לכל אתיקה רפואית, כי האשה שהעובר מושתל ברחמה יכולה להרות הריון טבעי, וכל הפעולות הרפואיות והחומרים שמוזרקים לגופה כדי לייצר תינוק למכירה, הם למעשה פעולות עסקיות שאין להן כל הצדקה רפואית למעט מימוש עסקה מסחרית, נתפסות כעניין הגון וסביר בהחלט. למרות שכל מטרתו לשפר את מצבה הכלכלי של אשה במצוקה ולשפר עוד יותר את מצבם הכלכלי של רופאי פיריון עשירים, כי מאחורי לקוחות הסחר ברחם נשים והנשים הנסחרות נמצאת רפואת הפריון, זו שיש לה כסף גדול וגישה למסדרונות השלטון ולבית המחוקקים.

השבוע החליט הבלשן אילון גלעד להקדיש את טורו השבועי במוסף "הארץ" למלה "פונדקאות", שמובנה הראשוני בעברית הוא אורגניזם שנושא טפיל, ותורגם כנראה מהמונח הגרמני לפונדקי Wirt, ששימש בגרמנית בשני המובנים. וכאן הגיע קטע שהעביר בי צמרמורת:

ככל הנראה, כותב גלעד, היה זה אותו פרופ' משיח – פרופ' שלמה משיח, שאחראי ללידת המבחנה הראשונה בישראל – שהנהיג לראשונה את השימוש במונח פונדקאית כדי לתאר אשה הנושאת ברחמה ביצית מופרית של אשה אחרת. בראיון עמו שפורסם ב"מעריב" ב-1984, שנה לפני הלידה הפונדקאית הראשונה בעולם, הוא אמר כי "נצטרך וועדה לרפורמה בחוק, כי המציאות מקדימה אותנו. כבר היתה בקשה לאשר "אם פונדקית", בת משפחה של זוג אשר להם ביציות וזרע תקינים, אבל האשה עברה כריתת רחם. הבקשה עדיין בדיון, המקרה חריג. אך אין לדעת אם לא יהיו עוד פניות כאלה".

כמה מעודכן היה הפרופ' משיח, כמה צופה פני עתיד ופני רווח עתידי מניצול נשים עניות בסוג חדש של סחר בנשים, כזה שהרופאים הם חלק בלתי נפרד ממנו, והם הכוח המניע שלו. במהרה יתפרסמו בעיתונות האמריקאית מודעות שמבטיחות "דרך קלה להורות" גם להומוסקסואלים, כי רפואת הפריון מתפרנסת מכך יפה ומגלגלת מיליארדים. משאלות מוסריות הרופאים האלה אינם מוטרדים. הם בכלל אלטרואיסטים שרק רוצים לעזור לאנשים להביא ילדים לעולם. מאז שנות השמונים התפתחה בעולם תעשיית ניצול נשים גלובאלית, שהטיסה נשים עניות ממזרח אירופה לשאיבת ביציותיהן בעלות המטען הגנטי הבהיר והבלונדיני בהודו, שם הופרו בזרעם של גברים אמידים מהמערב והושתלו ברחמן של נשים הודיות עניות. הכל קרה מתחת לרדאר. במשך שנים רק הנוגעים בדבר ידעו מה באמת קורה. מצבם של ההומוסקסואלים במערב השתפר בהדרגה. זה לא היה בלתי קשור להכרה בכוחם הכלכלי העצום של זוגות עם שתי משכורות של גברים בעולם שבו אי השוויון בין גברים הומוסקסואלים לגברים הטרוסקסואלים הלך והצטמצם, ואילו אי השוויון בין גברים ונשים הצטמצם הרבה פחות.

ב-1996 עבר בכנסת החוק לסחר ברחמן של אמהות חד-הוריות עניות ומוחלשות. הפרופ' משיח בעל הקשרים במסדרונות השלטון ועמיתיו לתעשיית הפריון מילאו תפקיד מכריע בהעברת החוק, ובכך שלא בוטל בהמשך, למרות שעם הזמן התבררו ממדי הניצול של נשים גרושות במצוקה שמתקשות לפרנס את עצמן ואת ילדיהן במסגרת החוק הנפשע הזה. הציבור הרחב עודכן הרבה פחות. לא התנהל שום דיון ציבורי אמיתי האם מותר לנצל את הנשים הכי מוחלשות בחברה כדי לייצר ילדים לאחרים, וגם היום אין מתנהל דיון כזה. סרסורי סחר בנשים בעלי רישיון רופא מרשימים את הציבור הרבה יותר מסרסורי זונות, והזרקת חומרים רפואיים לגופן של נשים בריאות כדי לממש עיסקה כלכלית נתפסת כעניין מוסרי לחלוטין, לגמרי שונה מסרסור שמפטם אשה בסמים כדי למכור אותה לזנות. בעיניי רופאי הפיריון המתעשרים מניצול נשים מוחלשות גרועים מכל רועה זונות, שלא נשבע את שבועת היפוקרטס, ומעולם לא למד באוניברסיטה. עבור רוב הציבור בישראל מה שרופא עושה הוא חוקי, למרות שכבר הורשע רופא פיריון בסחר בביציות של נשים שאת חייהן סיכן למען רווח אישי. רוב רופאי הפיריון אינם עוברים על החוק. הם דואגים שהחוק יותאם לצרכיהם, וכעת הם מקווים להתאמה נוספת בכייון הרחבת הרווח.

כעת זועקים ההומוסקסואלים ותומכיהם "שוויון!", אבל הם אינם מתכוונים לשוויון, אלא לזכות לנצל נשים במצוקה לצורך תעשיית תינוקות למכירה, תעשייה שתגלגל עוד הרבה יותר כספים מהיום, כי הנשים העקרות שאינן יכולות כלל לשאת הריון הן למרבה השמחה מעטות, ואילו ההומוסקסואלים שרוצים לנצל נשים כרחם להשכיר הם רבים, ומאחר שמדובר בכסף גדול גם תומכיהם הם רבים, ומבקריהם בולמים את פיהם. די היה לראות את מודעת דגל הגאווה עם הלוגו של יצרנית המכוניות ניסאן על עמוד שלם בעיתון "הארץ" של יום ששי שלאחר המפגן לעידוד סחר בנשים בתל אביב, כדי להבין כיצד כסף הולך לכסף, וכיצד מאחורי מסך של קריאה לשוויון ולקידמה צועדת המפלצת העתיקה מכולן והחזקה מכולן: הסחר בגופן של נשים.

לא נהיה הודו החדשה

חשבתי לפטור את מאמרה של ליאת אלקיים בזכות הפונדקאות כניסיון עצוב של אשה עקרה שהשתמשה בשירותי פונדקאות לכבס את מצפונה, אבל כשראיתי איך הפרופ' אייל גרוס מצטט את מאמרה כדברי אלהים חיים, הוא שתמיד מצא פגם והחמיץ פנים על כל הצלחה של הקהילה ההומוסקסואלית שלא התבססה על ניצול מחפיר של נשים, וכעת אין לו שום בעיה מצפונית עם ניצול של נשים עניות ומוחלשות כאינקובטור, אם נזקקנו לעוד הוכחה שמדובר במאבק מגזרי של הומוסקסואלים מבוססים ומקושרים על זכותם להחפצה וניצול של נשים לצרכיהם האנוכיים, הבנתי שבמאבק הזה, שהוא מלחמה על גופנו, נפשנו וכבוד האדם שלנו נגד החפצים לסחור ברחמנו, אין שום מקום לסלחנות, וליאת אלקיים היא לקוחה של סחר בנשים כשם שהפרופ' אייל גרוס הוא תועמלן של סחר בנשים, ואסור להשלים בשום אופן עם מסכת השקרים שהם מפיצים. ליאת אלקיים טוענת שפונדקאיות אינן פועלות מתוך מצוקה כלכלית, שלרוב אלו נשים נשואות שבן זוגן מסייע בתהליך. אין זו אמת. מחקרן של נופר ליפקין ואתי סממה, שהוא למיטב ידיעתי המחקר היסודי ביותר שנערך בישראל בנושא, הראה כי כ-75% מהפונדקאיות הן גרושות, ורק לעשרה אחוזים מתוכן היה בן זוג קבוע, ו-17% מתוכן התגרשו במהלך השנה שקדמה לפנייתן לפונדקאות, נתון שמראה עד כמה מזלזלים בהוראות חוק הפונדקאות, שאוסר לאשר פונדקאות לנשים במצב של משבר. כמה נשים טענו שהתגרשו כדי לעמוד בתנאי החוק ולשמש כפונדקאיות, נתון שמצביע על עומק מצוקתן הכלכלית. גם מחקרים אחרים מראים ששמונים אחוז מהפונדקאיות פעלו ממניעים כלכליים. עוד נמצא במחקרן של ליפקין וסממה שעשרים אחוז מהפונדקאיות הן עולות מחבר העמים, בעוד שאחוז העולים בכלל האוכלוסיה הוא פחות משמונה אחוזים, אינדיקציה נוספת לכך שהפונות לפונדקאות הן נשים עניות ומוחלשות. ליאת אלקיים וגם אייל גרוס יודעים בוודאי שחוק הפונדקאות שחוקק בישראל מראש ייעד לפונדקאות אמהות חד-הוריות בלבד, את המגזר החלש והעני ביותר בישראל, ובכך מדינת ישראל, ולא המתנגדים לסחר המחפיר הזה בנשים מוחלשות, היא שהכתימה את כל האמהות החד-הוריות כסחורה למכירה. את ה"סינון הרפואי והפסיכולוגי המחמיר" שליאת אלקיים מתארת, כבר ראינו בתכנית "עובדה" של אילנה דיין, שם הודרכה אם גרושה לילד אחד (החוק מתיר פונדקאות לאם לילד אחד ולא לשניים כפי שכותבת אלקיים) מה לומר לוועדה, שכמובן אישרה לה מיד להשכיר את רחמה ולהתחיל בטיפולים לצורך פונדקאות, שלשם כך נדרשו לה ששה מחזורי טיפולים, כמות טיפולים שבמדינות מתוקנות איננה מאושרת גם לנשים שהרות למען עצמן, מחשש לפגיעה בלתי הפיכה בבריאותן. כיצד בכלל מתירה מדינה לערוך לאשה בריאה טיפולי פוריות מסוכנים בזה אחר זה רק כדי לשתול ברחמה עובר זר כאילו היתה בהמה? מאחורי ההומוסקסואלים הנאבקים על הזכות להתייחס לנשים העניות והחלשות כמו לחיות משק להרביה, עומדת רפואת הפריון הישראלית, שמגלגלת הון עתק מניצול מצוקתן של נשים עקרות מצד אחד ונשים עניות ומוחלשות מן הצד השני. כעת מבקשים גם הגברים ההומוסקסואלים להעניק להם מעמד של אשה עקרה, כדי שיוכלו גם הם להחפיץ ולנצל נשים, תוך כדי שהם מבקשים לשלול מהן את הזכות להיחשב אמהות לילדים שגידלו ברחמן, ולא קשה לשער את גודל ההזדמנות העסקית לרפואת הפריון הישראלית שכבר כעת מגלגלת הון עתק. ובקיצור, כסף, כסף, כסף, ולא חסד, הוא המניע את העולם, ובפרט את הסחר בנשים הקרוי פונדקאות.

ומדוע דוקא עכשיו: זו שאלה שעיתונאים דוקא שאלו את מנהיגי המאבק לאספקת נשים כאינקובטורים להומוסקסואלים, ונענו כמובן בשקרים והתחסדויות. אבל הסיבה למסע התוקפנות ההומוסקסואלית לניצול נשים בישראל איננה נעוצה במה שמתרחש בישראל, אלא במה שהתרחש מאז שנת 2015 בבירות הפונדקאות העולמיות הודו ונפאל, שלא במקרה הן נמנות גם על בירות העוני העולמיות. מאז שנת 2015 מגבילה ממשלת הודו את ניצול אזרחיותיה כפונדקאיות לצורכי לקוחות מערביים אמידים, ונפאל שחוותה באותה שנה רעידת אדמה קשה, שחשפה לעין כל את הניצול של נשים פונדקאיות בתחומה על ידי זוגות מן המערב, הצטרפה אליה. התעשייה הנוראה הזו, שהתבססה על ניצול אנוכי וגזעני של הנשים העניות בעולם בידי מערביים בעלי ממון, הוגבלה, וההומוסקסואלים שסגרו בפניהם את הדרך לקניית רחמן של נשים הודיות ונפאליות, החליטו לנצל את כוחם והונם, כשמאחוריהם מסתתרים כוחה והונה העצומים של תעשיית הפריון בישראל, כדי להחליף את הנשים ההודיות בנשים ישראליות עניות ומוחלשות, תוך כדי שהם זועקים שמגיע להם, כי הם שירתו בצבא, לנצל נשים עניות בישראל, כאילו הן בהמות או מכונות הולדה ולא בני אדם. אני התוודעתי במצעד הגאוה בירושלים בשנת 2016 לכך שהמצעד נחטף בידי מסרסרי הפונדקאות בישראל, ומאז אני חשה שבר ובגידה מצד הקהילה ההומוסקסואלית, ששנים כה רבות תמכתי בה בכל כוחי. לא אני השתניתי, אלא הקהילה השתנתה, והפכה מציבור הזועק את זכותו להיות שונה מבלי לסבול משנאה ואלימות, ללובי תוקפני ומרושע של סחר בנשים. כעת כבר אין דורשים את הזכות להיות שונים, אלא את הזכות לנצל נשים. אבל מי שאיננו רוצה לחיות עם אשה בחיים זוגיים, ואפילו איננו רוצה להגיע להסכם של הורות משותפת עם אשה, איננו זכאי להשתמש ברחמה של אשה, בין אם הוא הטרוסקסואל או הומוסקסואל. איננו חיות בימי אברהם אבינו, ואנו אזרחיות של מדינה דמוקרטית ולא שפחות שמכניסים להריון כדי שתלדנה ילדים לאב הבית ואשתו העקרה, (או לשני אבות), ואחר כך תיזרקנה למדבר.

כאמור חוק הפונדקאות בישראל היווה מלכתחילה הפקרה ומסחר ברחמן של נשים שאינן רכוש של גברים, ולפיכך הופקרו לשמש כרכוש הכלל, מתוך השקפת עולם מפלה ומלאת שנאה לנשים, שאילו היתה לאלקיים או לגרוס אפילו טיפה אחת של יושר אינטלקטואלי, היו מתביישים לצאת בזכותה, אבל כנראה שהכל כשיר כדי להכשיר סחר מתועב בנשים, או שמדובר פשוט באטימות טוטאלית של אנשים ששייכים למעמד חברתי שעבורו הסכומים של כמאה חמישים עד מאתיים אלף שמשולמים לפונדקאיות הם "סכום סמלי" כפי שכותבת ליאת אלקיים. אולי בשבילה זה סכום סמלי. עבור נשים גרושות שמגדלות לבדן ילדים, ונמכרות על ידי מדינת ישראל כרחם לשירות הציבור, זהו הון עתק שמשבש את דעתן. עם הזמן הוכנסו למעגל הפונדקאות גם נשים נשואות, אבל גם הן עניות ובתוכן כאמור אחוז גבוה מאד של עולות חדשות מחבר העמים, לא בדיוק אוכלוסיה שתכנה מאתיים אלף שקל "סכום סמלי".

יפה שליאת אלקיים קוראת לפונדקאית שלה "אחותי", מה שאפילו הטעה חלק מהקוראים לחשוב שמדובר באחותה הביולוגית – הם לא ידעו שהחוק בישראל אוסר פונדקאות של קרובות משפחה – אבל זו איננה אחותה וגם לא חברתה, אלא אשה שהיא מצאה בעזרת סוכנות שמספקת לזוגות נשים לצורך פונדקאות. זוהי התקשרות עסקית וכספית שללא סכום הכסף הגדול המעורב לא היתה באה לעולם, ואין לכך שום קשר למעשי חסד ונדיבות. לו פונדקאות היתה מעשה של חסד, היתה ליאת אלקיים מוצאת מן הסתם חברה שתהרה ותלד עבורה. אבל היא וחברותיה למערכת "הארץ" שייכות למעמד שקונה ילדים, לא למעמד שמוכר אותם, וגם ההומוסקסואלים שמבקשים לקנות ילדים בכסף מנשים עניות אינם מעניי ארצנו, וכל המאבק הוא מאבק מגזרי ואנוכי בלי גבול להרחבת הסחר בנשים בישראל, שלא היה אפשרי בשום מדינה מערב אירופית שוויונית ומתקדמת, שכולן אוסרות את הפונדקאות המסחרית, כפי שהן אוסרות כל צורה של סחר בנשים.

כמובן שהגברים ההומוסקסואלים, שבניגוד לצרכניות הפונדקאיות בישראל אינם עקרים, יכולים להביא ילד לעולם בדרך הטבע, אבל אז יצטרכו להגיע להסכמה עם נשים ולכבד אותן כאמהות של ילדיהם, ובכך אינם מעוניינים, והם חושבים שיבלבלו את מוחם של הישראלים, שממילא מתייחסים לרוב לנשים כמו לאינקובטור, בטענה שפונדקאות להומוסקסואלים היא ביטוי של נאורות וקידמה, וכך יחזירו אותנו מבלי שנרגיש לימי אברהם אבינו ויהפכו אותנו להגר כדי שנלד להם ילדים ולאחר מכן נישלח למדבר, אבל ישראל לא תהיה הודו החדשה, ואנחנו, אמהות חד-הוריות עניות ומוחלשות ככל שנהיה, לא נסכים לקבל על עצמנו את גורלה של הגר.

    

ישראל למען פונדקאות

הימים האחרונים הם ימי טלטלה קשה בשבילי, ולא רק בגלל היותם ימי בין המצרים, למרות שהביטוי "בין המצרים" מבטא היטב את תחושותי. כבר לפני שנים רבות הבנתי מה מעמדן של נשים כמוני בישראל ושל נשים בכלל, כאשר מדינת ישראל מכרה את האמהות החד-הוריות לניצול כאינקובטורים בשירות העשירים. במדינה שאי אפשר להנהיג בה נישואים אזרחיים, שנשים שבעלן נעלם נשארות בה עגונות לכל ימי חייהן, והמדינה נותנת תוקף לממסד הדתי הכופה מצב זה, מדינה שאלמנות נסחטות בה על ידי קרובי משפחתו של הבעל, שרצח נשים הוא שגרה בה, ואלימות כלפיהן עניין יומיומי שזוכה להתייחסות רק כשיש לו היבט מיני שגורם לזכר הישראלי להזיל ריר, לא היתה שום בעיה להעביר חקיקה שתפקיר את האמהות החד-הוריות, המגזר הזקוק ביותר להגנה, למכירת רחמן, צורה נתעבת במיוחד של סחר בנשים. מאוחר יותר הופקרו גם נשים עניות ומוחלשות אחרות, למשל עולות חדשות מחבר העמים, לניצול המחפיר הזה, שמדינות מערב אירופה אוסרות, כפי שהן אוסרות כל צורה של סחר בנשים, והמדינות שמתירות הן מדינות נחשלות או מדינות קפיטליסטיות קיצוניות, שמשרתות את ההון הגדול ומפקירות את העניים, כמו ארצות הברית ובריטניה, שלכן גם יש בהן פערים חברתיים עצומים ובעיות חברתיות קשות, ריבוי לידות של בנות-עשרה ממעמד נמוך והפקרת ילדים. לא במקרה מדובר גם במדינות גזעניות מאד, שכן כפי שאסביר, הפונדקאות כפופה גם למניעים גזעניים. בשנים האחרונות, בלחץ פעילות פמיניסטיות ופעילים חברתיים התחילו להגביל את הפונדקאות גם במדינות העולם השלישי העניות, שרווחות בהן כל צורות הסחר בנשים ופונדקאות בכלל זה.

אני קוראת עכשיו את ספרה של אנינדיטה מיומדאר: Transnational Commercial Surrogacy and the (Un)making of Kin in India שיצא בשנת 2017 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ומסכם מחקר עדכני ביותר. אני עדיין בפרק המבוא, וכבר ממנו התברר לי כי המפלצתיות של התופעה המכונה פונדקאות עוד גדולה בהרבה מכפי ששיערתי, עד כמה שהתופעה זעזעה אותי תמיד, והיא משלבת ניצול נשים, התעשרות מתרבות עוני וגזענות מובנית. הזוגות המשלמים, גבר ואשה או זוג הומוסקסואלים, מגיעים ממדינות כמו ארצות הברית ואוסטרליה, את הביציות להפריה מעדיפים לשאוב מנשים מזרח-אירופיות, צ'כיות או גיאורגיות, שאצלן מתקיים השילוב המושלם בין גנים בהירים לתרבות עוני, והרי ההורים המשלמים, הלבנים והעשירים, רוצים ילד לבן, לכן מוטסות הנשים העניות האלה ממזרח-אירופה להודו, שם נשאבות ביציותיהן, מופרות במעבדה בזרעו של הגבר המזמין, ומושתלות ברחמה של אשה הודית ענייה, שלעתים יש צורך להרחיק אותה ואת משפחתה לתקופת ההריון ממקום מגוריהם הקבוע, כדי להסתיר את היותה פונדקאית, פעולה שמזוהה בתרבות ההודית במידה רבה עם זנות, ואולי לא בטעות, ושבשנים האחרונות פעלה ממשלת הודו לצמצם אותה. אמנון לוי הציג בתכניתו פנים אמיתיות תחקיר על פעילותם של רופאים ישראלים בגיאורגיה (גרוזיה), תוך ניצול הנשים המקומיות העניות והמצב החוקי הפרוץ, לייצור המוני של תינוקות עבור זוגות ישראלים המשלמים הון עתק, שרובו מגיע כמובן לרופאים הישראלים ולא לאמהות הגרוזיניות העניות שמקבלות סכום מגוחך. רק עכשיו כשאני קוראת את ספרה של מיומדאר אני חושבת על ההיבט הזה, שלנשים הגרוזיניות יש מראה בהיר, אז הן מתאימות גם כיצרניות ביציות להפריה וגם כפונדקאיות, תשובה מושלמת לשילוב המשולש של דה-הומניזציה של נשים, גזענות ורדיפת בצע.   

ייחודו של הסחר בנשים למטרות הולדה הוא מעורבותם של רופאים וטכנולוגיות פריון מתקדמות, שיצרו תעשיית תינוקות שמגלגלת הון עתק, ולכן היא רבת כוח והשפעה, ומצד שני היא נגישה יותר להשפעה ממשלתית, מכיוון שהיא מתרחשת במרפאות, ולפיכך ממשלות שמעונינות למנוע את הסחר בנשים ולהגן על נשים עניות שנופלות טרף לתעשייה הנכלולית הזו, יכולות לעשות זאת ביתר קלות מאשר במקרים של זנות שיכולה להתנהל בדירות פרטיות, מה שהופך את מניעתה לכמעט בלתי אפשרית. שאיבת ביציות, הפריות מבחנה והשתלת ביציות מופרות קשה יותר לקיים בסתר, ולכן ממשלות שרוצות בכך יכולות ומצליחות לעצור את ניצול הנשים הזה, אבל ממשלת ישראל איננה רוצה לעצור אלא להרחיב, והחברה הישראלית, חברה גברית שוביניסטית שחושבת שהלחימה בצה"ל מעניקה לגברים זכות לנצל נשים לצרכיהם בכל צורה שהיא, נרתמת בכל כוחה לסייע גם להומוסקסואלים לנצל נשים, בטיעון השקרי שאם המדינה לא תספק להומוסקסואלים נשים מוחלשות שתשמשנה אותם כמכונות הולדה, יימנע מהם להיות הורים. זהו שקר גמור שנועד לסחוט ולהצדיק סחר מתועב בנשים וניצול ברברי שלהן. איש איננו מונע מהומוסקסואלים להביא לעולם ילדים, אלא שלשם כך הם צריכים להתקשר עם נשים ולכבד את זכויותיהן כאמהות. הסיבה היחידה לדרישתם המרושעת של הומוסקסואלים לספק להם נשים כמכונות הולדה, הוא רצונם להעלים את אמו של הילד מחייו ומחייהם, בטענה השקרית שלילדיהם יש רק אבות ואין אם. הם דומים להורים המאמצים בעבר, שנהגו להסתיר מילדם את דבר היותו מאומץ, דבר שהתגלה לו לרוב באיחור ובדרך טראומטית. להגיד שלילד יש שני אבות ואין לו אם, זה שקר שמחפה על פשע של סחר בנשים.

התעשייה המגלגלת הון של סחר בנשים ממציאה לה אידיאולוגיה ואפילו מדע שיתאימו לצרכיה. לכן מפמפמים לנו שהאשה ההרה והיולדת את התינוק איננה אמו, ואין לה שום קשר לילד, כי הוא לרוב איננו נושא את המטען הגנטי שלה. איש לא היה טוען לגבי אשה שקיבלה תרומת ביצית שהיא איננה אמו של הילד. להרות וללדת פירושו להיות אמו של הנולד. ביצית מופרית איננה יכולה לצמוח ולהפוך לתינוק אלא ברחמה של אשה, שבו היא שוהה בחום גופה וניזונה ממנה. לא רק המטען הגנטי יוצר את הילד, כל מה שמספקת לו האשה ההרה יוצר את הילד, ולכן האשה ההרה ויולדת ילד היא אמו, גם אם יש לו אם גנטית שבמקרה זה היא גם האם המאמצת. הקשר הרגשי בין אם לילד נוצר במהלך ההריון, והרך הנולד מזהה את יולדתו. בתכניתו של אמנון לוי היתה תינוקת אחת שבכתה כשאמה המאמצת נטלה אותה בזרועותיה ונרגעה רק כאשר הורתה ויולדתה לקחה אותה בזרועותיה. זה היה רגע קשה מאד לשתי האמהות, אבל זה היה רגע של אמת, שמנסים להעלים כדי לגלגל כספים מתעשיה בינלאומית של סחר בנשים.

את הפונדקאות צריך לבטל כליל, ולא להרחיב אותה לשימושים נוספים. נשים אינן חפץ ואינן צריכות לגדל בגופן ילדים שיימסרו לאחרים. אבל התמיכה שלה זוכים ההומוסקסואלים בישראל היא כמעט טוטאלית. במדינות אחרות אנשי שמאל ופעילות פמיניסטיות משתפים פעולה כדי להגביל סחר בנשים, כפי שקרה ממש בשנים האחרונות בהודו ובנפאל, אבל בישראל השמאל, כולל הנשים המתיימרות להיות פמיניסטיות, מתגייסים כולם לעודד ולהרחיב את הסחר ברחמיהן של נשים עניות וחד-הוריות. אם מעזה מישהי להשמיע את קולה נגד המערכה המתלהמת הזו לנצל נשים כאינקובטורים, היא סופגת תגובות תוקפניות ומאיימות. לא נשמע קולן של חברות כנסת שלחמו בסחר בנשים, ואם הוא נשמע הוא נשמע לטובת ניצול הנשים, כאילו מדובר במעשה תרומי, ולא בהפקרה מזעזעת של נשים עניות ומוחלשות, ולרוב גם מעוטות השכלה. מעולם לא התגייסה החברה הישראלית לתמוך בביטול המוסדות הברברים של עגינות וממזרות, או בהנהגת נישואים אזרחיים, מה שהיה מאפשר גם שיפור במעמדם של ההומוסקסואלים. יושב ראש ההסתדרות ניסנקורן לא מנע את הפיכתן של נשים משכילות בשירות הציבור, מורות ואחיות ועובדות סוציאליות, לעובדות קבלן מבוזות ועשוקות, אבל למען ניצול נשים כאינקובטורים הוא מתגייס בכל כוחו. ההסתדרות מתגייסת בכל כוחה למען סחר בנשים עניות ומוחלשות, ואולי לא צריך להתפלא שכך נוהג ארגון שעיקר פועלו לסייע לוועדים החזקים במשק, אלה שמייצגים גברים שמרוויחים משכורות מופקעות. לנשים עניות שמנוצלות כאינקובטור אין ארגון מייצג. לאינקובטורים מהלכים אין לובי ואין זכויות.

גם העיתונות התגייסה כולה לטובת הרחבת הניצול: נדב אייל הזדעזע מאפליית הגברים לכאורה. גם זה הוא שקר: הפונדקאות הותרה בישראל אך ורק לנשים עקרות, ולא לכל הנשים. הגברים שמבקשים לנצל נשים כאינקובטור אינם עקרים, הם רק אינם רוצים להכיר בנשים כאמהות של ילדיהם. יוסי ורטר כתב ב"הארץ" שמניעת זכותם של הומוסקסואלים לנצל נשים כפונדקאיות היא אכזרית. יוסי ורטר לא חשב שלהשתיל ברחמה של אשה ביצית מופרית שתיקלט, מה שדורש לרוב כמה מחזורים של טיפולי פוריות עתירי הורמונים מסוכנים לבריאותה, כדי לנתק ממנה בתום ההריון את הילד, לרוב ניתוק גמור לתמיד, היא מעשה אכזרי ולא אנושי שרק חברה ברברית, שלמרבה הצער כזו היא החברה הישראלית, מתירה אותו. כל מה שהציבור מקבל בתקשורת זו מניפולציה שקרית וזולה, כפי שבמשך שנים מכרו לנו סיפורים על הנשים העקרות המסכנות שכל כך סובלות, שחייבים להתיר ניצול של נשים חלשות ועניות כדי לאפשר להן להפוך לאמהות, אבל אז אירעה רעידת האדמה בנפאל והתגלתה לעינינו תעשיית הסחר בנשים כפי שהינה באמת: זוגות עשירים של גברים הומוסקסואלים לבנים שמנצלים את עושרם כדי לייצר לעצמם ילד מביצית של אשה ענייה ממזרח אירופה ורחם של אשה ענייה עוד יותר מנפאל או מהודו, וכל זאת כדי שיוכלו לומר שאין לילד שלהם אמא, יש לו רק שני אבות והם הביאוהו לעולם לבדם. ארורה החברה שזו המטרה שלמענה היא מתגייסת בכל כוחה.