השערורייה היא אצלנו

 

"זו שערורייה!" קרא שגריר ישראל באו"ם דני דנון על החלטת מנכ"ל האו"ם אנטוניו גוטיירש לכלול את ישראל ברשימת גורמים שנוהגים באלימות מינית באזורי סכסוך, לצד חמאס ודאע"ש. התגובות בישראל היו נזעמות והוכרז על ניתוק הקשר בין נציגי ישראל למזכ"ל האו"ם.

ההחלטה של מזכ"ל האו"ם הגיעה אחרי מיצג "בעל הבית" של איתמר בן-גביר, למרבה הבושה השר האחראי על המשטרה ושירות בתי הסוהר, ולאחר שחמישה עשר ממשתתפי המשט לעזה שנעצרו והועברו לישראל דיווחו על התעללות מינית: הפשטה וחיפושים בעירום ובמקרה החמור ביותר החדרת אקדח לפי הטבעת. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, דיווחיהם דומים לדיווחים של מפגינים, גברים ונשים, שנעצרו ונערך בהם חיפוש בעירום כאמצעי השפלה וענישה על הפגנות ומחאות נגד הממשלה, למרות שלא עברו על שום חוק ולמרות איסור של בתי המשפט בישראל על מעשים כאלה, איסור שהמשטרה בגיבוי בן-גביר מתעלמת ממנו וממשיכה בעזות מצח ורשעות ביישום "המדיניות של השר".

החלטת מזכ"ל האו"ם הגיעה ימים ספורים לאחר ששר הביטחון ישראל כץ התגאה בכך שהוא זה שהורה לפצ"ר החדש, שמונה בעצם לצורך זה, לסגור את התיק נגד אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר פלשתיני וגרמו לו קרע בפי הטבעת שבשלו נזקק לניתוח מציל חיים. העציר עצמו שוחרר לעזה כדי שלא יוכל להעיד נגד תוקפיו וכתירוץ לסגירת התיק, למרות שיש תיעוד מספיק לפשע של אנשי כוח מאה מסרטוני אבטחה ומעדויות הרופאים. היחידה שנעצרה ונענשה בפרשה היא הפרקליטה הצבאית הראשית שנאשמת בהדלפה ובשקר לבג"ץ, אבל הכל יודעים שאשמתה האמיתית היא ניסיונה להעמיד לדין את אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר הפלשתיני, התעללות מחרידה שמתוארת בתקשורת הימנית כ"עלילת דם", למרות העדויות המוצקות לפשע. מיד לאחר ההתפארות של כץ החליט הרמטכ"ל להדיח את הפצ"רית מצה"ל ולפגוע בזכויותיה, עוד בטרם הוגש נגדה כתב אישום, שהרי אין עבירה חמורה יותר בצה"ל מהעמדה לדין של חיילים שהתעללו בפלשתיני. אי אפשר שלא לחשוב על המג"ד דניאל לוריא, שהתגאה בהרג מחבלים שנכנעו, שזה רצח לכל דבר, ולא במקרה גם אחראי להריגתם של שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, שהרי לימד את חייליו להרוג גם מחבלים שנכנעים, ובהתאם לכך הם הרגו את החטופים שיצאו ללא חולצה עם דגל לבן. לא זו בלבד שלוריא לא נענש על אחריותו למות החטופים, הוא אף זכה לקידום, למרות שאיריס חיים, אמו של החטוף יותם, שחשפה בעצמה, בחקירה עקשנית ומדוקדקת, את השתלשלות העניינים שהביאה למות בנה מידי חיילי צה"ל, ביקשה מהמח"ט בעדינות המאפיינת אותה, שלא לקדם אותו. אבל בצה"ל חשוב מאד לקדם את מי שהורגים חפים מפשע. דניאל לוריא קודם, כפי שברק חירם, שהורה בשביעי באוקטובר בקיבוץ בארי להפסיק את המו"מ שניהל מפקד הימ"מ שהוכשר לכך עם המחבלים ולירות פגזי טנק שגרמו להריגת בני ערובה רבים יחד עם המחבלים שהחזיקו בהם. ברק חירם קודם לפיקוד על אוגדת עזה, כדי שיהיה אחראי גם על הנפגעים הישירים ממעשיו, תושבי קיבוץ בארי. בין לבין גם הרס ללא אישור אוניברסיטה בעזה, עוד מעשה לא חוקי שלא מנע את קידומו. אינני יכולה להעריך כמובן כמה מקציני צה"ל ומבכירי שב"ס ביצעו פשעים שהיו אמורים לשלוח אותם לכלא  לשנים, וכמובן להדיחם מתפקידי פיקוד בצה"ל, אבל כאמור בצה"ל הפשע היחיד הוא להעמיד לדין את מי שהתעללו בפלשתינים, או היכו אותם, או רצחו אותם בדם קר, פשע שגם הוא הפך לשגרתי בצה"ל, והביא למותם של פלשתינים לצד יהודים, כי צבא שחשוב לו יותר להרוג מחבלים מאשר להציל יהודים, סופו להרוג חפים מפשע, גם פלשתינים וגם יהודים.

נתניהו מטיל על צה"ל את אשמת מחדל השביעי באוקטובר, אך העובדה שמפקדים בצה"ל מתעלמים מהוראות פתיחה באש והורגים ללא הבחנה איננה מטרידה אותו כלל, כפי שהפרעות ביהודה ושומרון אינן מטרידות אותו, וכפי שהיחס הנפשע למפגינים נגד הממשלה לא רק שאיננו מטריד אותו, אלא רצוי לו, ואי אפשר שלא לחשוד שזו ההסכמה בשתיקה שעומדת בבסיס מינויו של בן-גביר לשר האחראי על המשטרה ושב"ס: אני, נתניהו, אעלים עין מפרעות של ביריונים יהודים בפלשתינים ביהודה ושומרון, בגיבוים המלא של בן-גביר וסמוטריץ', ואתה בן-גביר, תדכא את המפגינים נגדי באלימות, כולל אלימות מינית אסורה, ותקבל עליך את האחריות לכך, כך שאני, נתניהו, אוכל כדרכי להתנער מאשמה לכל מחדל ופשע, ולזעוק נגד האו"ם שכבר איננו יכול להתעלם מפשעי גופי הביטחון בישראל, לא אחרי ההתעללות בעצירי המשט לעזה ומופע "בעל הבית" של בן-גביר. אפשר לזעוק שהאו"ם אנטישמי ורק רוצה ליצור משוואה בין פשעי החמאס לפשעי ישראל, ואולי זה אפילו נכון, אבל העובדה היא שהחלטת מזכ"ל האו"ם קרתה רק בעקבות מופע הראווה של בן-גביר ודיווחי עצירי המשט, שחלקם אף הציגו חבלות גופניות וצלעות שבורות שאומתו בבתי חולים, ואם נגרם נזק לעניינה של ישראל, הרי האשמה היא בהתנהלות הממשלה וצה"ל, שעסוקים כל כך בהתפעלות מתמיכתם בפשעים נגד פלשתינים, ובכל מי שאחראי לפשעים אלה, שנבצר מהם לחשוב על תדמיתה ומעמדה הבינלאומי המידרדר של מדינת ישראל עקב התנהגותם. המעט שיכול היה לעשות נתניהו כדי למנוע את החלטתו זו של גוטיירש, הוא פיטורים מיידיים של איתמר בן-גביר, והליכה לבחירות כמה שבועות מוקדם יותר מהתאריך האחרון הנדרש בחוק. אבל מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל הוא מרמס לרגלי דבקותם בכסא ושלטונם המחליא של נתניהו ובן-גביר, ולא מזכ"ל האו"ם אשם בכך.  

 

חיבוק הדב של מימשל טראמפ לישראל

המראות שנראים כעת על כל מסכי התקשורת בעולם הם מראות פעוטות בוכים שהופרדו בכוח מהוריהם ונכלאו במתקנים אמריקאים. זהו פרצופה של ארצות הברית של דונלד טראמפ, ואני מאמינה שהפרצוף המכוער והמפלצתי הזה של ארצות הברית ייחרת בזיכרון לזמן רב. גם בארצות הברית, שבמידה רבה השלימה עם נצחונו של דונלד טראמפ, מעוררות התמונות האלה מחאה חריגה, כולל בשורות המפלגה הרפובליקנית. 

פרישתה של ארצות הברית אתמול ממועצת זכויות האדם בעיצומה של שערוריית הפרדת ילדי המהגרים מהוריהם, איננה נראית כמחאה של מדינה המקפידה על זכויות אדם כנגד מועצה של האו"ם שסטתה מן הדרך הנכונה, אלא כצעד משלים לפרישת ארצות הברית של טראמפ מן המחויבות לזכויות אדם בסיסיות ומאנושיות ברמה הבסיסית ביותר. מה לארצות הברית של טראמפ, שהרוע, הגזענות וחוסר האנושיות הם המאפיין הבולט שלה, ולזכויות אדם?

בנסיבות אלה טענתה של שגרירת ארצות הברית באו"ם ניקי היילי, שארצות הברית פורשת ממועצת זכויות האדם בגלל יחסה הלא הוגן כלפי ישראל, שמוקעת במועצה יותר ממדינות כמו איראן, סוריה וצפון קוריאה, היא יותר ניצול של ישראל ושל אהדת הציבור האמריקני האוונגליסטי לישראל, מאשר ביטוי של תמיכה בישראל. הצטיירות ישראל בעולם כחביבתו של הנשיא המנוול דונלד טראמפ איננה מחמיאה לנו, רק קושרת אותנו שלא בצדק למדיניות האכזרית של דונלד טראמפ, שאין לנו שום קשר אליה. ברכתה של ישראל לארצות הברית על הפרישה הזו אולי משמחת את הימין הישראלי, שטראמפ גורם לו להחצין את שפלותו האנושית עוד יותר מהרגיל, אבל לישראל היא איננה מועילה. לא יועיל לנו להיות קשורים בטבורנו לארצות הברית בעיצומם של הימים האלה, שבהם מעוררת ארצות הברית בלבו של כל אדם הגון דחייה ובחילה, וחזותה הסימפטית של ניקי היילי איננה יכולה לשנות זאת.

בכלל אינני משוכנעת שתכיפות הזכרת שמה של ישראל על שפתי אנשי ממשלו של טראמפ נובעת מחיבה כלפינו, כל שכן מועילה לנו. לא אהבתי שבמסע הבחירות שלו חזר טראמפ והזכיר את חומת ההפרדה שישראל בנתה כדי להגן על תושביה מטרור, מאוטובוסים מתפוצצים ומסעדות מתפוצצות, כהצדקה לשאיפתו להקים חומה בין ארצות הברית למקסיקו, חומה שבעצם כבר קיימת בחלקה, כדי למנוע הגירה מדרום אמריקה לארצות הברית. זכותה של ארצות הברית כמובן למנוע הגירה לא חוקית, אבל שתניח לנו לנפשנו. הבעיות שלנו מאד שונות משלה. האם טראמפ מבין זאת? ספק רב אם הוא מבין. השימוש התכוף בישראל כתירוץ לכל דבר, בניגוד למה שחושבים בימין,  איננו מעיד על אהבת ישראל או כבוד כלפיה, אלא על יחס לישראל כאל צעצוע שימושי, שאיננו שונה מן האופן שבו מדינות אירופה האנטישמיות בועטות בישראל בכל פעם שהן כועסות על ארצות הברית. להיות צעצוע ולהיות שק חבטות, אינם תפקידים שונים זה מזה בהכרח. אלה שני צדדים של אותה התייחסות מבזה.

גם ההרכב היהודי דתי של שליחי הנשיא טראמפ לטיפול בסכסוך הישראלי-פלשתיני, שמלהיב את הימין הישראלי ומקומם עד אין קץ את הפלשתינים, איננו נובע מאהבה לישראל או הבנה כלפיה, אלא מכך שטראמפ רואה בישראל, להבדיל ממדינות אחרות בעולם שבהן הוא מטפל בעצמו, עסק של יהודים ואוונגליסטים, שני ציבורים שהוא מעוניין באהדתם אבל רחוק מהם מרחק רב. הוא אמנם טרח וביקר בישראל ובילה בה זמן רב עם חברו הטוב בנימין נתניהו, שדאג לארחו בניגוד לפרוטוקול בבית ראש הממשלה ולא בבית הנשיא השנוא על ראש הממשלה ורעייתו, אבל את הטיפול הענייני בישראל הוא משאיר ליהודים ואוונגלים כמייק פנס, כשהוא איננו חוסך מהם את המסר שישראל לא ממש מעניינת אותו מעבר לשימוש שאפשר לעשות בה לצרכיו, ובכל עניין אחר שהיהודים האמריקאים כבר יטפלו ביהודים הישראלים, שהוא מודע לאהדתם לארצות הברית, אבל איננו מבין איך הטיפול בסכסוך הישראלי-פלשתיני מתחבר לשאר ענייני העולם. הרבה יותר מובן לו עניינה של סעודיה, כי הוא נוגע לנפט ולסחר עם ארצות הברית, נושאים שבמרכז עניינו. את הטיפול בעניינים שנתפסים בעיניו כדתיים הוא מותיר לאנשים דתיים, וזו טעות, לא מפני שהדת איננה עומדת במרכז הסכסוך הישראלי-פלשתיני. היא בהחלט עומדת במרכזו, אבל זה איננו אומר שאין לסכסוך הזה השלכות דיפלומטיות מרחיקות לכת. זהו סכסוך שמחייב טיפול דיפלומטי מיומן וסמכות של נשיא ארצות הברית, כפי שהבינו ג'ימי קרטר וביל קלינטון, שאמנם לא הצליחו לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אבל כן הצליחו לשפר את מצב היחסים בין ישראל למדינות ערב בצורה משמעותית.  

לעומת עניינם האמיתי של בני הזוג קלינטון בישראל, שהיה מבוסס על ידע ולמידה, החיבוק של דונלד טראמפ לישראל הוא חיבוק דב, שמוחץ אותה יותר מאשר מועיל לה.   

לא נלהבים להכיר במדינה פלשתינית

מה שהיה לי מוזר בדברים שנשיא צרפת עמנואל מקרון אמר בפגישתו עם אבו מאזן, זה שהוא לא יכיר עכשיו במדינה פלשתינית, כי זה יהיה צעד חד-צדדי ולא חוקי, והוא לא רוצה להגיב בצעד חד צדדי ולא חוקי על הצעד החד-צדדי ולא חוקי שעשה הנשיא טראמפ בכך שהכיר בירושלים כבירת ישראל.

כשמקרון אמר שההכרה של טראמפ בירושלים חד צדדית ולא חוקית, הוא התכוון כנראה להחלטות מועצת הביטחון, כמו החלטות 476 ו-478 של מועצת הביטחון משנת 1980, שדרשו מישראל לבטל את סיפוח מזרח ירושלים, ובתגובה לסירובה של ישראל לביטול הסיפוח, דרשו מחברות האו"ם שהיו להן שגרירויות בירושלים לפנות אותן משם. ההצבעה בשבוע שעבר של חברות מועצת הביטחון למעט ארצות הברית נגד הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל, מסתמכת בעצם על החלטה 478, ושגריר רוסיה בישראל אמר זאת במפורש בראיון לרינה מצליח במוצאי שבת, והדגיש שרוסיה מכירה במערב ירושלים כבירת ישראל, אבל שההחלטה 478 הורתה למדינות שהיו להן שגרירויות בירושלים לפנות אותן משם ולא להעביר אותן לשם, כדי שלא תשתמע מכך הכרה בסיפוח מזרח ירושלים לישראל, ולכן רוסיה מתנגדת להכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, מפני שלא הוגבלה במפורש למערב ירושלים, אם כי גם שגריר רוסיה ציין שטראמפ הצהיר שהגבולות הסופיים יקבעו במשא ומתן בין ישראל לפלשתינים וכי הוא תומך בפיתרון שתי מדינות, כלומר בהקמת מדינה פלשתינית. האמת היא שאם רוסיה, ומן הסתם גם מדינות אחרות, מבינות שאין בהכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל משום הכרה באיחוד ירושלים, אין הסבר הגיוני לגמרי לזעם הגדול על טראמפ, למעט היריבות והעוינות כלפי ארצות הברית והניסיון של אבו מאזן למנף את השנאה בעולם לטראמפ ולארצות הברית בכלל כדי להשיג הכרה בינלאומית למדינה פלשתינית ללא משא ומתן עם ישראל, וניסיון לכפות על ישראל פינוי התנחלויות ונסיגה לקו הירוק באמצעות לחץ בינלאומי, שזו היתה תמיד ההעדפה הפלשתינית, מתוך תקוה שבאופן כזה ישיגו מדינה בתנאים טובים יותר מאלה שישיגו במשא ומתן מול ישראל. אכן לקראת פגישתם של אבו מאזן ומקרון היו כלי תקשורת שטענו שמקרון עומד להכיר במדינה פלשתינית. זה לא קרה והוא גם דאג להביע את התנגדותו להכרה כזו, שהיא לדבריו חד-צדדית ולא חוקית.

מה שאינני מבינה הוא מדוע אמר עמנואל מקרון שהכרה במדינה פלשתינית היא חד צדדית ולא חוקית. ראשית, אפשר לטעון שהחלטת החלוקה מ-1947 כבר מכירה במדינה פלשתינית, יחד עם ההכרה במדינת ישראל. לדעתי זה המצב החוקי מבחינה בינלאומית, ומי שהפרו אותו היו קודם כל מדינות ערב, ירדן ומצרים, שהשתלטו על שטחי ארץ-ישראל שנועדו ברובם למדינה ערבית פלשתינית. אבל מאז שתיהן הסתלקו בהסכמי השלום עם ישראל מכל תביעותיהן לשטחים פלשתיניים, וישראל מצדה, למעט מזרח ירושלים וכפרים סמוכים, מעולם לא סיפחה את שטחי עזה או הגדה המערבית שהיו בשלטון מצרים וירדן, ויתרה מכך, בשורת החלטות של העצרת הכללית ומועצת הביטחון מאז מלחמת ששת הימים ואילך, נקראה ישראל שלא לספח את ירושלים ושלא להקים בשטחים שנכבשו במלחמה התנחלויות, ובכלל לסיים את הכיבוש של השטחים הפלשתינים. לכן אינני מבינה מהי המניעה החוקית מצד צרפת וחברות האו"ם בכלל להכיר במדינה פלשתינית, ובעצם בהחלטת העצרת ביום ה-29 בנובמבר 2012 הכיר האו"ם ברשות הפלשתינית כמדינה משקיפה שאיננה חברה, וזאת אכן בזיקה להחלטת החלוקה מן ה-29 בנובמבר 1947, ובכך בעצם הכיר בה בעקיפין כמדינה. ברור שישראל לא היתה  מעוניינת בכך, אבל ישראל גם איננה מעוניינת בהתנגדות להכרה בירושלים כבירת ישראל, וההתנגדות הזו איננה משפיעה על רוב חברות האו"ם. מדוע צרפת, ומדינות האיחוד האירופי בכלל, נמנעות איפוא מהכרה במדינה פלשתינית? למה מתכוון מקרון בכך שזהו צעד חד-צדדי? הרי מבחינה חוקית ישראל איננה כלל צד להכרה או אי הכרה במדינה פלשתינית, שכן אין לה סמכות בשטח למעט סמכותו של כוח כובש שהאו"ם הגדיר כבלתי חוקית, ואותן החלטות של מועצת הביטחון שהוזכרו מציינות במפורש שישראל כבשה ב-1967 שטחים ערביים בכוח וזה איננו מקובל. אפשר בהחלט לחלוק על התיאור הזה, כי ישראל כבשה את הגדה המערבית מכיוון שירדן, בניגוד למסרים שהועברו אליה מישראל, הצטרפה להתקפה המצרית על ישראל, אבל על פי החלטות מועצת הביטחון הנזכרות ישראל נחשבת לכוח כובש בלתי חוקי שעליו לסיים את הכיבוש. לכן אינני מבינה איזו מניעה חוקית מונעת מצרפת וממדינות העולם להכיר במדינה פלשתינית, אלא אם כן הן עצמן אינן מעוניינות בכך, לפחות בשלב זה, וזה לעניות דעתי המצב, לפחות לגבי מדינות האיחוד האירופי.

למרות שהמצב בין ישראל לבין קטלוניה הדורשת עצמאות מספרד איננו דומה כלל מבחינה חוקית: קטלוניה מבקשת לשנות את המצב הקיים, שבו מכירות כל מדינות העולם בגבולותיה הנוכחיים של ספרד שקטלוניה היא חלק ממנה, ואילו ישראל נחשבת מבחינה בינלאומית לכוח כובש בלתי חוקי בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, נדמה שדרישת העצמאות של קטלוניה ושל עמים אחרים שכיום הם חלק ממדינות האיחוד – הבולטת מביניהן היא סקוטלנד שמאיימת לפרוש מבריטניה עקב עזיבת האיחוד האירופי - מאד מטרידה את מדינות אירופה, באיחוד ומחוצה לו, ויכול להיות שהיא משפיעה על חששם להכיר במדינה פלשתינית ללא הסכמת ישראל. אני אישית הופתעתי מאד מהחשיבות שייחס ראש ממשלת ספרד לתמיכה ישראלית באחדותה של ספרד. מדוע נזקקה ספרד לתמיכתה של ישראל שהיא מקפידה לגנות ככובשת לא חוקית באחדותה של ספרד? אינני יודעת מדוע ייחסה ספרד חשיבות כה רבה לתמיכה ישראלית באחדותה, אבל כנראה שמדינות שאחדותן מאוימת, חוששות מכל רמז לתמיכה באיום על אחדות זו, וגם צרפת מתמודדת עם בדלנים קורסיקאים וכמה איים באוקינוס השקט שרוצים עצמאות משלטונה. רוסיה עצמה נלחמת על שליטתה באי קרים שקיבל הכרה כחלק מאוקראינה העצמאית, וסין חוששת מעצמאות מונגוליה. למדינות העולם אולי יש סיבה טובה לתמוך בהחלטות נגד ישראל כדי לשמור על יחסיהן עם העולם המוסלמי, אבל הן אינן מתלהבות מהקמת מדינה מוסלמית נוספת. מה גם שבמדינה פלשתינית עלול לעלות לשלטון החמאס ולהופכה למדינה מוסלמית פונדמנטליסטית שמייצאת פעולות טרור, ומזה שש עשרה שנים העולם מבועת מפיגועי הטרור האיסלמי, והפלשתינים כנראה משלמים גם על כך בהתלהבות מופחתת בעולם מהקמת מדינה ערבית מוסלמית נוספת, שעלולה בקלות להידרדר למדינה מייצאת טרור. לכן גם אבו מאזן הקפיד כל כך להדגיש שהמחאות הפלשתיניות הן בדרכי שלום, למרות שאפשר להתווכח אם זו הגדרה מדויקת של המצב.

בשורה התחתונה, כנראה שמדינות אירופה, בדומה לבנימין נתניהו, תומכות בעיקרון בהקמת מדינה פלשתינית, אבל לא עכשיו, לא בזמן הזה, וזו אולי הסיבה לזחיחותו הגדולה של נתניהו: אמנם הוא עושה הכל למנוע ולמתן הצבעות נגדנו באו"ם, אבל הוא חש שאיומי הטרור האיסלמי, מלחמת האזרחים בסוריה, מדינת דאעש בעיראק וסוריה שהוכנעה בדמים מרובים ושלחה זרועות טרוריסטיות לאירופה, וגם תביעתם של עמים אירופיים קטנים לעצמאות, הוציאה לאירופים את החשק לנקוט צעדים מעשיים שייאלצו אותו להסכין עם הקמתה של מדינה פלשתינית.

כל זה בוודאי יקל על ישראל את הלחץ בזירה הבינלאומית, אבל לא יפתור אף לא אחת מן הבעיות שנגרמות לחברה הישראלית עקב שליטתה בפלשתינים.