פולקר שלנדורף / הבית על שפת האגם

 

פעם, לפני המהפכה המשטרית ולפני טבח שמחת-תורה, הייתי מחכה בקוצר רוח לפסטיבל הסרטים בסינמטק ירושלים, שהביא תמיד סרטים שלא יוקרנו בבתי הקולנוע בישראל, או יוקרנו זמן רב אחרי הפסטיבל. בעצם זה היה לא רק לפני המהפכה המשטרית. כבר בקורונה הפסקתי ללכת למקומות שהרבה אנשים מתקבצים בהם. בעצם כבר שש או שבע שנים שום דבר איננו כפי שהיה קודם, ובין השאר מיעטתי לראות סרטים בכלל וגם בפסטיבל הסרטים שכל כך אהבתי בעבר מיעטתי לבקר.

השנה הייתי צריכה להיות שמחה יותר, כי כל החטופים החיים חזרו. לגבי אלה שחזרו בארונות, היה רק עצב. רק אדם חסר מצפון יכול להתגאות בהחזרה כזו ולבקש מחיאות כפיים. ומכיוון שהאדם חסר המצפון עדיין בשלטון, המועקה עודנה נמשכת, ולא תחלוף עד שהמצב ישתנה. כשקיבלתי את רשימת הסרטים בפסטיבל, אפילו לא היה לי חשק לעיין בה. רק בערב יומו האחרון של הפסטיבל משהו השתנה אצלי, אינני יודעת מדוע, והלכתי ביום האחרון לצפות בסרטו החדש של פולקר שלנדורף, שנקרא בעברית "הבית על שפת האגם", ובגרמנית נקרא "חיפוש בית" (Heimsuchung), כשם ספרה של ג'ני ארפנבק שעליו הוא מתבסס, ומשרטט את תולדות גרמניה במאה העשרים דרך סיפור דייריו של בית על שפת אגם סמוך לברלין במדינת המחוז ברנדנבורג.

הסרט מתחיל כמו אגדה. חלקת היער שעדיין לא נבנה בה הבית היתה אמורה להיות ירושתה של קלרה, בתו הצעירה של ראש העיר, שאמה מתה בלידתה. אבל קלרה נכנסה להריון מחברה הדייג, ואביה מתעלל בה עד שהיא מואסת בחייה. קלרה מטביעה את עצמה באגם כשהיא זועקת "אמא, אמא". זה איננו ספוילר, כי מדובר רק בפתיח לסרט, שמצולם בגוונים עכורים, כמו עבר מיתי, למרות שהוא מתרחש במקביל לפיצול חלקת היער המיועדת לקלרה לשניים, ומכירת אחת החלקות לאדריכל שבונה שם בית לאהובתו הצעירה, עוד בטרם התגרש מאשתו שעליה איננו יודעים דבר. האהובה היא קדרית, וכשאיננה מכיירת, היא שוחה באגם. בכל עת שמישהו בסרט נכנס לשחות באגם ציפיתי שהוא ייתקל בגופתה של קלרה, אבל קלרה שטבעה עם עוברה הלא רצוי איננה נזכרת עוד בסרט בשום צורה. זו אני שלא הפסקתי לחשוב עליה כל הסרט, ולחוש מועקה שאולי הבמאי לא התכוון לגרום לצופים לחוש, ואולי כן. שלנדורף מאד מנסה בסרט לתאר ביושר את תהפוכות ההיסטוריה הגרמנית, וגם לומר משהו על היחס לנשים ועל השינויים במעמדן. אבל לפחות מבחינתי חשתי בסרט הרבה פחות התייחסות לגורלן של נשים כנשים, והרבה יותר משמעות לגורל המשותף להן ולגברים, גורל שנחרץ על פי זהותן הלאומית והפוליטית, והרבה פחות עקב היותן נשים. מבחינה זו סיפורה של קלרה לא ממש מתחבר להמשך הסיפור, ואולי לכן הוא נעלם מיד ולא נזכר עוד. הסרט משקף חברה מאד שמרנית, אולי מפני שמדובר במזרח גרמניה. גם בדור שנולד אחרי המלחמה כולם מתחתנים.

את החלקה השנייה ב"יער של קלרה" רוכש תעשיין טקסטיל יהודי, שמזמין את שכנו האדריכל לבנות גם עבורו בית. התעשיין רוכש את החלקה עבור חתנו, הרופא היהודי ד"ר קפלן שנשוי לבתו, ולהם בת קטנה בשם דוריס. שתי המשפחות השונות כל כך, האדריכל ואשתו נטולי הילדים ושלושת הדורות של המשפחה היהודית, חיים בשלום ובאחווה, אך כאשר עולה המשטר הנאצי, והיהודים מנסים להימלט, האדריכל מנצל את מצוקת היהודים כדי לקנות את חלקתם במחצית מערכה האמיתי. היהודים לא יצליחו להימלט. כולם יישלחו אל מותם. אבל בסרטו של שלנדורף אין רואים הרג ומוות. אלה רק נרמזים. גם לא רואים בסרט גופות. מי שמת גופתו נותרת באגם או נקברת בארון מפואר. היער שבו מצולם הסרט נותר יפהפה בחלוף העונות, ורוב הזמן הוא מצולם בשמש הקיץ, כשהעצים מלבלבים, השיחים ירוקים והכל פורח, ומימי האגם כחולים וצלולים כבגלויית תיירות.

לאחר המלחמה יבחרו האדריכל ואשתו להישאר בבית, אך הוא יופקע מהם ויועבר לרשותה של סופרת קומוניסטית מקורבת לשלטון שלחמה בנאצים. היא מתנגדת לרכוש פרטי, אך דואגת שאיש לא יגזול ממנה את האחוזה שקיבלה לרשותה כרכוש המפלגה ובזכות קשריה הטובים. שלנדורף איננו חוסך בתיאור צביעותה של פעילת המפלגה, שמנצלת את קשריה ואת כל סובביה, ובעוד רוממות האידיאולוגיה הקומוניסטית בפיה, היא חיה בעצם כבעלת אחוזה קםיטליסטית לכל דבר. בזקנתה, לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי שהיה תכלית חייה, גם היא תטביע את עצמה באגם, לאחר שנים של חיים נוחים על שפת האגם. ההתאבדות שלה אמורה לשקף את הטרגדיה של תומכי הקומוניזם, אבל היא מתקשה לשבור את הלב.

לאחר מותה שואפת נכדתה לרכוש את הבית שבו בילתה ילדות מאושרת. אך הבית יועבר לבעלים אחרים ובסופו של דבר ייהרס.

יש בסרט איזו תחושת חד-גדיא: כל דייר טורף את קודמיו ולבסוף נטרף בעצמו. היהודים הנרצחים והעבר הנאצי עולים לתודעה כשצרור מכתביהם, שנטמנו בגומחה נסתרת, מתגלה ומזכיר את חטאי העבר, אבל זכרם איננו גורם לאיש לחשוב שאולי השיג את הבית שלא בצדק, ואולי לכן נלקח ממנו לימים. בתחושתי שלי, הדמויות היחידות בסרט הנוגעות ללב ומעוררות הזדהות הם בני המשפחה היהודית, הם וכמובן קלרה, שנעלמה מבלי להשאיר עקבות והפכה למעין אגדה קדומה. כל הגרמנים שמתגוררים בבית נראו לי צבועים ומרושעים, ואינני יודעת אם זו היתה כוונת הבמאי, או שזו תחושתי שלי. אף לא אחת מהדמויות הגרמניות בסרט נגעה ללבי, למעט קלרה האומללה בהופעתה הקצרצרה בראשיתו. האדריכל ואשתו הם אופורטוניסטים, והסבתא הקומוניסטית שנכדתה היא זו שכביכול מגוללת את הסיפור, היא צבועה ונצלנית, ואין שום קשר בין האידיאולוגיה המוצהרת שלה לחייה האמיתיים. גם הנכדה שמשוכנעת שהבית על שפת האגם מגיע לה בירושה, לא עוררה בי אהדה. את ספרה של ג'ני ארפנבק לא קראתי, ואינני יודעת האם הסרט משקף את הספר, והאם התחושה המעיקה שיצר בי נובעת מהסיפור הכתוב או מהסרט כפי ששלנדורף יצר אותו: ראיתי אנשים רעים למדי חיים בנוף יפהפה, ואם יכולתי להסיק מסקנה כלשהי מהסרט, היא שאנשים הם לרוב רעים ונצלנים, ושאת העוולות הנוראות שהם גורמים לזולתם אי אפשר לתקן, והעובדה שרבים מהם נענשים על חטאיהם, איננה מנחמת.

 

 

 

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 105, 110, 112, 114

 

בחורף 1834-1833 מתו בתו ובנו של המשורר והמלומד פרידריך ריקרט בזה אחר זה ממגפת שנית. הבת היתה בת שלוש והבן בן חמש. ריקרט הקדיש למותם יותר מארבע מאות שירים, שהוציאו לאור, אחרי מותו, הילדים שנולדו לו לאחר מות אחיהם.

שיר 105

לְפוֹתְרֵי הַחֳלוֹמוֹת

אַל תַּתִּיר עוֹד לְרַמּוֹת!

כִּי הָרָעִים מִתְגַּשְּׁמִים

וְהַטּוֹבִים מְרַמִּים.

לֵב יַלְדִּי נִשְׁבַּר

כְּפִי שֶׁהַחֳלוֹם אָמַר

וְהַחֳלוֹם שֶׁהִבְטִיחַ חַיִּים

גַּם הוּא נִשְׁבַּר לִרְסִיסִים. 

 

Nie von Zeichendeutelein
Laß dich mehr betrügen!
Denn die bösen treffen ein,
Und die guten lügen.

Meines Kindes Herze brach,
Wie's der Traum gesprochen;
Und deß Leben er versprach,
Dem ist's auch gebrochen.

 

שיר 110

לֵךְ! אֵינְךָ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר

מַדּוּעַ אֵינְךָ רוֹצֶה מִיָּד לְהִסְתַּלֵּק?

מַדּוּעַ אַתָּה רוֹצֶה לִסְּבֹּל יוֹֹתֵר,

עִם כְּאֵבֵי הַמָּוֶת עוֹד לְהֵאָבֵק?

לֵךְ, בְּעִקְבוֹת אֲחוֹתְךָ תְּמַהֵר,

אַל תַּנִּיחַ לָה כָּל כָּךְ לְבַד לְהִשָּׁאֵר,

הָאִם אֵינְךָ רוֹצֶה לַחֲלֹק בַּמִּטָּה

שֶׁעֲבוּרְכֶם שָׁם הֻקְצְתָה?

 

אַתָּה מִתְעַכֵּב זְמַן רַב?

הַמָּקוֹם לְצִדָּה יִלָּקַח מִמְּךָ,

כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה בָּנִים כְּמוֹתְךָ

שֶׁמַמְתִּינִים כָּעֵת לִשְּׁכַּב.

 

וְאִישׁ לֹא יְוַתֵּר לְךָ

וְאִישׁ לֹא יָקוּם מִשֵּׁינָה,

אִם יָכִינוּ לוֹ אֶת מְקוֹמְךָ

לְצַד אֲחוֹתְךָ הַקְּטַנָּה.

 

וְלֹא תַּעֲזֹר שׁוּם מְחָאָה,

לֹא יַעַזְרוּ גַּם תַּחֲנוּנִים,

שֶׁתֹּאמַר: סוּר בְּהַכְנָעָה!

כִּי אָחִיהָ הִנְנִי.

 

לָכֵן  לִדְּחוֹת אֵין טַעַם

כִּי זֶה מֻכְרָח לִקְּרוֹת אֵי פַּעַם

וְלָנוּ נֶחָמָה צְפוּיָה

כְּשֶׁנְּבַקֵּר בַּחָצֵר הַכְּנֵסִיָּה.

 

כֵּן, לִבֵּנוּ יִתְנַחֵם

אִם בְּמַשָּׁבֵי אָבִיב

עִם שׁוּרוֹת פְּרָחִים סָבִיב

נִרְאֶה אֶת שְׁנֵי קִבְרֵיכֶם

כְּמוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכַּבְכֶם

יַחַד כֹּה מְאֻחָדִים

גַּם הַמָּוֶת לֹא יַפְרִידְכֶם

שְׁנֵי הַבִּלְתִּי נִפְרָדִים.

Geh! du kannst ja doch nicht bleiben;
Warum willst du gleich nicht gehn?
Warum willst du länger leiden,
Ringen noch mit Todeswehn?
Geh, der Schwester nachzueilen,
Laß sie so allein nicht gehn!
Willst du nicht das Bettchen theilen,
Das ihr dort ist ausersehn?
Säumst du lang? An ihrer Seiten
Wird das Plätzchen dir entgehn;
Denn viel Knäbchen deinesgleichen
Sinds, die jetzo schlafen gehn.
Und es wird dir keines weichen,
Deinetwegen keins aufstehn,
Wenn sie ihm den Platz bereiten
Neben deinem Schwesterchen.
Helfen wird dir dann kein Streiten,
Dann wird helfen dir kein Flehn,
Daß du sagest: Rück bescheiden!
Denn ich bin das Brüderchen.
Darum lieber geh beizeiten,
Weil es einmal muß geschehn!
Und es wird uns Trost ertheilen,
Wenn wir auf den Kirchhof gehn,
Ja, es wird das Herz uns heilen,
Wenn bei Frühlingslüfte-Wehn,
Eingefaßt von Blumenzeilen
Wir dort eure Gräber sehn
So vereint, wie eure beiden
Bettchen in der Kammer stehn:
Auch der Tod kann euch nicht scheiden,
Ihr zwei unzertrennlichen!

 

 

שיר 112

לוּ בִּמְהוּמַת צָבָא

לוּ בַּיָּם אֳשֶׁר גָּבַה

בַּצַּיִד בֵּין נְקִיקִים

יָפֶה שָׁקַע לַמַּעֳמָקִים

מֵאֳשֶׁר בְּמִטַּת קַדְרוּת.

 

לוּ אֶת הַיֶּלֶד הָרוֹחֵץ

שִׁטְפוֹנוֹת קָבְרוּ!

לוּ נִשְׁנַק בְּהִתְחַמְּקוּת

לוּ נֶחֱנַק בְּהֵאָבְקוּת

עִם הָרוּחַ בְּתַּחֲרוּת!

 

לוּ נָח עַל מַצָּע שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים

שֶׁרַק נִקְטְפוּ מִן הַגַּנִּים

מִן הַחַיִּים נִִקְְטַַל

וְלֹא בַּמַגֵּפָה הֻרְעַל

וְיֻבַּשׁ לְשֶׁלֶד מָרוּט.

 

Im Gedränge des Heeres,
Im Aufruhre des Meeres,
Auf der Jagd zwischen Klüften,
Sinkt sichs schöner zu Grüften
Als auf ängstlichem Bette.

Daß den badenden Knaben
Hätten Fluten begraben!
Mocht' ihn würgen das Ringen,
Ihn ersticken das Springen
Mit dem Wind um die Wette!

Daß er läg' auf dem Mose
Frisch entblätterte Rose
Von des Lebens Gesträuche,
Nicht von giftiger Seuche
Abgedorrt zum Skelette.

 

שיר 114

מַה פֵּשֶׁר כְּשֶׁבַּשַּׁחֲרִית

צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים מַרְעִיד?

שׁוּב מִבֵּיתִי יָצָא

יֶלֶד הָחוּצָה.

 

הַצִּלְצוּלִים עִם שַׁחֲרִית

אוֹמְרִים לָאֲנָשִׁים בָּעִיר

שֶׁהַלָּיְלָה אִישׁ עָשִׁיר

פְּשִׁיטַת רֶגֶל הִכְרִיז.

 

מַדּוּעַ חַיָּבִים בְּמַפְגִּיעַ

עַל הֶפְסֵדִי לְהוֹדִיעַ?

הוּא הָיָה מַסְפִּיק מַכְאִיב

לוּ גַּם בִּשְּׁתִיקָה נְשָׂאתִיו.

 

וְגַם אִם אֵין שׁוּם אִישׁ                                                  

שֶׁבַּצִלְצוּל שִׂמְחָה יַרְגִּישׁ

בְּכָל זֹאת הָעֶצֶב רַב

שֶׁאִישׁ אֵינֶנּוּ נֶעֱצָב.

was soll das Glockenläuten

in aller Früh bedeuten?
Man trägt aus meinem Haus
Wieder ein Kind hinaus.

Und dieses frühe Läuten
Sagt in der Stadt den Leuten:
Ein reicher Mann heut Nacht
Hat Bankerott gemacht.

Warum muß man den Leuten
Meinen Verlust ausläuten?
Er wäre groß genug,
Wenn ich ihn schweigend trug.

Und wenn nun von den Leuten
Auch Niemand freut das Läuten,
So ist es doch betrübt,
Daß Niemand es betrübt.

 

יום הזיכרון תשפ"ו 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האחו הקטן

 

עד כמה אפשר להאמין לסיפוריהם של נאצים קשישים, ובפרט כאשר אינם מסתפקים בעובדות, שאותן אפשר לעתים להצליב ולבדוק, אלא משרטטים מניעים נפשיים וכוונות, שרק בוחן כליות ולב יכול לעמוד על אמיתותם? מבחינה זו סרטם של אבנר פיינגלרנט והגר סעד-שלום "האחו הקטן" הוא אתגר רציני לצופה היהודי, ובפרט אם כבר רכש ידע מסוים על השואה ומחולליה.

במרכז הסרט עומדת דמותה של ונדלגרד פון-שטאדן, שהתפרסמה בגרמניה בסוף שנות השבעים, כאשר ספרה האוטוביוגרפי "לילה על העמק: נעורים מוקדמים בגרמניה", הפך לרב-מכר. (הספר תורגם לעברית והתפרסם בשנת 1986 בהוצאת מסדה בשם "אפלה על העמק"). בספר היא מגוללת סיפור על מחנה ריכוז קטן, מחנה Wiesengrund, (בגרמנית "אדמת אחו", או "כר-מרעה"), שהוקם ליד החווה המשפחתית במחוז באדן-וירטמברג, על אדמות שהופקעו מהמשפחה, והכיל אסירים רוסים, פולנים ויהודים. לדבריה מצבם של האסירים היהודים המורעבים זיעזע את אמה, אירמגרד פון נויראט, והאם ביקשה מאנשי האס-אס להקצות כמה עשרות מהאסירים לעבודה בחווה המשפחתית, שם העסיקה אותם בעבודות קלות יחסית וסיפקה להם מזון וכך הצילה את חייהם. ניצולים יהודים ששרדו אכן אישרו את אמיתות הסיפור: אירמגרד פון נויראת, אמה של ונדלגרד, אכן העסיקה אותם בחווה בעבודות לא קשות, וסיפקה להם מזון, ואף הגנה עליהם מאנשי האס-אס.

ונדלגרד טוענת בסרט בכנות רבה, שאמה והיא יכלו לסייע לאסירים יהודים ולהצילם מהשמדה, מפני שאביה, הברון ארנסט פון-נויראט, היה אחיו של קונסטנטין פון-נויראט. קונסטנטין פון-נויראט התמנה לשר החוץ של גרמניה על ידי פרנץ פון-פאפן בשנת 1932, אך לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, המשיך להחזיק בתפקיד, ושירת בנאמנות את ניסיונו של היטלר להעניק מכובדות מסוימת לשלטונו, בכך ששר החוץ שלו לא היה חבר המפלגה הנאצית. בינואר 1937 החליט היטלר לצרף את כל השרים למפלגה הנאצית, ופון-נויראט לא התנגד לכך ולא התפטר, ואף קיבל דרגת ייצוג באס-אס. באותו זמן ביטא פון-נויראט התנגדות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (לצד מדינה ערבית-פלשתינית) על פי הצעת ועדת פיל, מאחר שהיא עשויה לחזק את "היהדות העולמית", וסבר שיש לתמוך בערבים, כמשקל נגד ליהודים. להצעת החלוקה וגם להתנגדות הגרמנית לא היו באותם ימים תוצאות מעשיות.

בוועידה בנובמבר 1937 שבה הציג היטלר את תכניות המלחמה שלו, היה קונסטנטין פון-נויראט בין המתנגדים למלחמה, ומאוחר יותר פוטר מתפקיד שר-החוץ והוחלף ביואכים פון-ריבנטרופ, אך המשיך לכהן כשר בלי תיק בממשלתו של היטלר.

לאורך כל הסרט מוצג פון-נויראט כ"שר החוץ הראשון של היטלר", ולא נאמרת מלה על תפקידו לאחר פרוץ המלחמה, התפקיד שלגביו הואשם במשפטי נירנברג בפשעי מלחמה: במרץ 1939, לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, וההפרדה בין סלובקיה בראשות משתף הפעולה יוזף טיסו לבין צ'כיה, שכונתה על פי המינוח הנאצי "הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה", מונה פון-נויראט למושל הפרוטקטורט, והחל בדיכוי ההתנגדות הצ'כית לשלטון. בספטמבר 1940 הועברו רוב סמכויותיו לריינהרד היידריך המפלצתי, שהציף את צ'כיה בדם עד שנרצח בידי המחתרת הצ'כית ביוני 1942 והוחלף בקורט דליגֶה, שהורה על טבח תושבי לידיצה, כל זאת כאשר פון-נויראט ממשיך לכהן כפרוטקטור עד שנת 1943. במשפטי נירנברג התגונן פון-נויראט בטענה שרוב סמכויותיו הועברו להיידריך ואחר כך לדליגה, ולכן יש לו אחריות מופחתת לפשעי הנאצים בצ'כיה. לכן נידון לחמש-עשרה שנים בכלא בלבד ולאחר שמונה שנים בכלא שוחרר בשנת 1954 בשל מצבו הבריאותי, פרש לאחוזה המשפחתית ונפטר שם שנתיים אחר כך. הסרט מטשטש את העובדה שהחווה שוונדלגרד חיה בה כיום, היא זו שהדוד קונסטנטין פון-נויראט חי בה עד מותו. לא ברור האם דודה רכש את החווה שהוריה מכרו בשנות החמישים, לאחר שוונדלגרד פיתחה קריירה מצליחה במשרד החוץ הגרמני, שבמהלכה שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון והכירה שם את בעלה ברנט פון שטאדן, שלו נישאה בשנת 1961, ואחיה היחיד שב מן המלחמה עם פגיעת ראש קשה, או מה שהגיוני יותר, שמדובר בחווה בקרבת מקום שהיתה שייכת לו עוד בימי המלחמה, כי ונדלגרד מספרת בסרט שרצה אל הדוד כדי לבקש את עזרתו בעניין האסירים, מכאן שהתגורר בקרבת מקום לאחוזה של הוריה. אבל בסרט היא מראה חצר מסוימת שלא ברור היכן היא ממוקמת ואומרת שבדיוק שם אמה בישלה תפוחי אדמה לאסירים היהודים שהתנפלו על תפוחי האדמה וזללו אותם כמו חיות.  

ונדלגרד מתייחסת בסרט לישיבתו של פון-נויראט בכלא שפנדאו לפשעי מלחמה, אך לא לפשעים שבהם הואשם ובכלל אין שום התייחסות בסרט לימיו של פון-נויראט בצ'כיה, אף לא ברמז. בסרט טוענת ונדלגרד שדודה בכלל לא היה נאצי, אלא רק "טיפש ושמרן". הוא אכן לא היה מראשוני המפלגה הנאצית, אבל אין שום ספק לגבי כהונתו רבת השנים בשירותו של היטלר, ולגבי הצטרפותו והשתלבותו הן במפלגה הנאצית והן במימשל הנאצי, כולל מעורבותו בפשעי המשטר הנאצי בצ'כיה.

הפער בין פון-נויראט הידוע לנו מההיסטוריה המתועדת היטב, לבין תיאוריו של פון-נויראט בסרטם של פיינגלרנט וסעד-שלום מפיה של ונדלגרד, מעורר לפחות אי-נוחות. הסרט עוקב אחר ונדלגרד כאשר היא באמצע שנות התשעים שלה, עדיין חזקה גופנית – היא מתוארת לרוב כשהיא עובדת בחווה המשפחתית: גוזמת עצים, חוטבת עצים להסקה, וכמובן צלולה וחדה, אם וסבתא סמכותית אבל ידידותית ומרשימה. יותר מאי-נוחות: יחסה של ונדלגרד לדודה מעורר שאלה קשה לגבי אמינות עדותה על המתרחש בחווה בתקופת השואה: האם אמה אכן ביקשה לשלוח אליה אסירים לעבודה כדי להצילם, או כדי לנצלם, כפי שעשו גרמנים רבים בעלי מעמד, ובקשותיהם נענו. הרי היא עצמה העידה שגם אסירים פולנים ורוסים עבדו בחווה וסירבו לעבוד יחד עם היהודים. דברים אלה אינם סותרים את העובדה שהעבודות הקלות בחווה והמזון שקיבלו שם הצילו את חיי האסירים היהודים, שהוקירו את אירמגרד פון-נויראט על מחוות של אנושיות שעמדו בהחלט בניגוד ליחס שהורגלו אליו מהנאצים. אי אפשר להקל ראש במחוות של אנושיות על רקע ההשמדה הנאצית, אבל האם המשפחה אכן ראויה להוקרה מיוחדת? הרי אירמגרד לא היתה מתנגדת למשטר הנאצי: היא היתה חברה בארגון הנשים הנאצי, הרצתה לנערות מ"אחוות הנערות הגרמניות", המקבילה של ההיטלר יוגנד, והקצתה בביתה מקום למטה ההיטלר יוגנד באיזור. למרות זאת תיארה אותה ונדלגרד בספרה כמרקסיסטית – כבר בגיליון "קומנטרי" מינואר 1982, הביעה סוזן זיידנר אדלר את ספקותיה לגבי תיאור זה של האם. על עצמה מעידה ונדלגרד שהתפעלה מהיטלר כשפגשה אותו כילדה, והיא גם מציגה בהתלהבות את תמונותיה בחברתו. לזכותה יש לומר שהיא מציגה באותה התלהבות את תמונותיה עם נשיאים אמריקאים, כאשר שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון.

ונדלגרד מספרת גם על הרומן שלה עם אחד האסירים היהודים שרצה לשאתה לאשה, אך הוריה שכנעו אותה שזה לא ראוי, ואהובה היהודי היגר לארצות הברית. דווקא אחד היהודים שאמה של ונדלגרד סייעה להם, מספר על הרומן בין ונדלגרד לאסיר היהודי כהוכחה לרוחה החופשית של ונדלגרד, אבל היו נאצים לא מעטים שנישאו ליהודיות לפני שהדבר נאסר רשמית, והיו קצינים נאצים שהתאהבו באסירות יהודיות או ניהלו איתן רומן, והדבר אינו מעיד בהכרח על התנגדות לנאציזם, או על העדר אנטישמיות. אינגה, בתה העצובה של ונדלגרד, שבשום אופן איננה מוכנה להתגורר בחווה שאמה רוצה להוריש לה, ושרוחו של הדוד הנאצי עדיין שורה עליה, סבורה שסבתה היא זו ששילחה את האהוב היהודי לאמריקה, ושבדיוק באותה צורה שילחה אמה את אהובתה הישראלית של אינגה ללונדון בעוד שאינגה נשארה בגרמניה, פרשה שהסרט איננו מרחיב בה – בכלל החלק הישראלי בחייה של אינגה נותר מעורפל למדי, והסרט גם איננו עוסק בעבודתה כקולנוענית ומרצה לתקשורת מוערכת בגרמניה, מה שהופך את שאיפת אמה להופכה לחוואית למגוחכת למדי. אינגה רואה את עצמה כדור שני לנאצים, כמקבילה לדור השני לשואה. למרות העצב האמיתי של אינגה, שיש בה הרבה יותר כנות ולדעתי גם הרבה יותר עומק רגשי מאשר בוונדלגרד, נראית לי ההשוואה לדור השני לשואה מקוממת. ונדלגרד אולי הזדעזעה ממראה האסירים היהודים וממות רבים מהם בסמוך לבית ילדותה, אבל היו לה חיים נוחים וטובים במשך מאה שנותיה, ואינגה כנראה סבלה לא מעט מאמה הסמכותית, שהתאמצה כל חייה להשאיר אותה בקרבתה, אבל טראומת שואה זה לא.

אין קשר לשואה

 

האירוויזיון הוא קרקע נוחה לקלישאות: הוא אירוע בינלאומי שלהקות זמרים מיוצגות בו על פי לאומיותן, וחבר שופטים שיושב בבירת כל אחת מהמדינות מעניק בו ניקוד לשירים שהציגו מדינות אחרות, ובכל עת שאנשים מיוצגים על פי לאומיותם, ההתייחסות אליהם מתקשה להתנער מסטריאוטיפים לאומיים, אלו שיש לעמים על עצמם, ואלו שיש לעמים אחרים עליהם. זהו גם אירוע תקשורתי ממדרגה ראשונה, שבו מוסיקאים וזמרים, לרוב צעירים, מוקפים עיתונאים וכלי תקשורת ונדרשים לספק תגובות לעניינים שונים ומשונים כאילו היו מנהיגים או פוליטיקאים מדופלמים, הרבה מעבר ליכולתם של מי שמתמחים בשירה ובריקוד להנאת ההמונים ולא בייצוג מדינה באו"ם.

ההצבעה המקצועית באירוויזיון, של השופטים בכל מדינה, מכיוון שהיא נעשית על ידי נציגי לאום כלפי נציגי לאום, מקבלת איפוא לא פעם אופי פוליטי, וכבר התבשרנו על קרע עמוק וזועם בין הקפריסאים לבין בני עמם היוונים, עקב ארבע הנקודות בלבד שהעניקו היוונים לשיר הקפריסאי, במקום הנוהג המסורתי ההדדי להעניק שתים עשרה נקודות זו לזו, מה שהחמיר עוד יותר את העלבון של אי עלייתו של השיר היווני לגמר, והזכייה השוודית עוררה מיד דיבור על הצבעתן של המדינות הסקנדינביות זו לזו. כל אלה אינם זוכים ליותר מהרמת גבה מחויכת, למרות שהם בהחלט פוגעים בקיומה של תחרות הוגנת שבה רק המוסיקה מדברת. אבל יותר קשה להתייחס לדברים בביטול כשגם זכרון השואה נגרר לעניין.

יחסי ישראל עם פולין הורעו מאד בעשור האחרון עקב עלייתה לשלטון בשנת 2015 של מפלגת "חוק וצדק" הימנית לאומנית, שפגעה קשות באופיה הדמוקרטי של פולין ובחירויות האזרח, ובמיוחד יצאה למלחמה נגד חוקרי השואה, שחשפו את מה שהיה ידוע היטב מזה שנים רבות: שהפולנים, שבעצמם נמצאו תחת כיבוש גרמני אכזרי ומדכא, הירבו להסגיר יהודים לשלטון הנאצי, ובמקרים מסוימים גם רצחו יהודים בעצמם, ושמצילי היהודים שפולין מרבה להתפאר בהם היו מעטים, ונאלצו בעצמם להיזהר ממלשינים בני עמם. ממשלת חוק וצדק העבירה חוקים שמענישים חוקרי שואה על חשיפת מעורבות של פולנים ברצח יהודים כמי שמכפישים את העם הפולני. כמו כן הועברו חוקים שמקשים על ישראלים לתבוע רכוש יהודי שהוחרם בשואה. כל אלה העכירו את היחסים בין ישראל לפולין ועוררו דיון ער בדבר התנהגותם של הפולנים בשואה, וככל דיון היסטורי שהופך המוני, במהרה הוצף הדיון בקלישאות שמטשטשות את המציאות ההיסטורית בהקשרים חסרי השחר שהן יוצרות.

כזו היתה התבטאותה של נועה קירל לגבי 12 הנקודות שהעניק לה חבר השופטים הפולני. הפולנים נתנו לנו 12 נקודות, היא אמרה, ואם חושבים על זה שכמעט כל משפחת קירל נרצחה בשואה... יותר מאוחר הזכיר גם גיא פינס את פולין, שלדבריו "אנחנו מקשרים יותר עם השואה".

חבר השופטים הפולני, שמורכב מן הסתם ממביני דבר במוסיקה, אמנם מייצג רשמית את פולין, אבל לא את ממשלת פולין ולא בהכרח את טעמו המוסיקלי של העם הפולני, כפי שחבר השופטים הישראלי איננו מייצג את ממשלת ישראל וגם לא את טעמו המוסיקלי של הציבור הישראלי: חבר השופטים הישראלי העניק 12 נקודות לשוודיה, ואילו הציבור הישראלי העניק לשוודיה רק ארבע נקודות ו-12 נקודות לפינלנד. לכן העובדה שחבר השופטים הפולני העניק לישראל 12 נקודות היא חסרת כל משמעות במישור היחסים הפוליטיים בין שתי המדינות או בין שני העמים. ייתכן שהמוסיקאים בחבר השופטים בכלל מתנגדים לממשלתם השמרנית והדכאנית ולמדיניותה הנוצרית המתנגדת להפלות וללהט"בים.

אבל מה שצורם עוד יותר הוא הקישור של פולין לשואה, כאילו פולין אחראית לשואת היהודים. את השואה הגו, תיכננו וביצעו הגרמנים, ומחנות השמדה גרמנים קיימים בכל אירופה וכמובן בגרמניה עצמה למשל בדכאו, בוכנוולד וברגן-בלזן, אם להזכיר כמה מהנוראים שבהם. עם זאת, עקב גודל האוכלוסיה היהודית בפולין הכבושה בידי הנאצים, כשלושה וחצי מיליון יהודים, בנו הגרמנים בפולין כמה ממחנות הריכוז הגדולים ביותר כמו בלזץ, חלמנו וטרבלינקה, ובראש כולם אושוויץ-בירקנאו, צבר מחנות ריכוז מפלצתיים שהפך לסמלה המובהק של השמדת היהודים הקרויה בפינו השואה. פולנים הלשינו, פולנים עשקו ואפילו רצחו יהודים, אבל את מיזם ההשמדה הגו ויצרו הגרמנים והם אלה שנושאים באחריות העליונה לו. אם צריך לקשר מדינה כלשהי לשואה, הרי זו גרמניה ולא פולין, בעצמה קורבן הנאצים שכמיליון וחצי מבניה נרצחו בידיהם – הפולנים אוהבים כמובן לנפח את המספר אפילו לששה מיליון מטעמים מובנים ומקוממים ביותר, אבל אין הדבר מפחית מסבלם הקשה מהכיבוש הנאצי.

לעובדה העצובה שבני משפחת קירל, כמו רבים מבני משפחתי הפולנית וכמו יהודי פולין בכללם נרצחו בשואה בהמוניהם על זקניהם, נשותיהם וטפם, יש מעט קשר לפולין, והרבה קשר לגרמניה. ל-12 הנקודות שהעניק חבר השופטים הפולני לישראל עבור שירה של נועה קירל, ומן הסתם עבור הביצוע המעולה, אין, ממש אין, שום קשר לשואה, ועדיף להשאיר את השואה מחוץ לעניין.

וכן, גרמניה ואוסטריה לא העניקו לישראל אפילו נקודה אחת. האם זה קשור לשואה? אינני יודעת. אני מעדיפה לדון בשואה בהקשרים אחרים. 12 נקודות העניקו לישראל איטליה, אזרביג'ן, ארמניה, פולין וצרפת. האם אלו בהכרח מדינות שאוהבות יהודים? בואו לא נרחיק לכת.  

חמישים שואות ושואה

 

אבו מאזן אמר בביקורו בגרמניה שבמלחמת השחרור ישראל טבחה בחמישים כפרים, וזה חמישים שואות, fifty holocausts. ראש ממשלת גרמניה אולף שולץ שמע ולא הגיב לדברים. למה שיגיב? בגרמניה זה שגרתי להשוות את ישראל לנאצים בכל צורה אפשרית, ובמיוחד לומר שהיהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ואין להם זכות להאשים את הגרמנים. גרמנים תמיד מאד מקפידים לומר שאת השואה עשו הנאצים, שזאת כביכול ישות אחרת מהעם הגרמני. כמובן שגרמנים בתפקידים רשמיים לא אומרים שהיהודים הם בדיוק כמו הנאצים בטכסים רשמיים, הם רק אומרים את זה בכל מקום אחר ובכל הזדמנות אחרת, או מזמינים אחרים לומר את זה, רצוי ערבים ובמיוחד פלשתינים, כי אז הגרמנים גם שומעים מה שהם אוהבים לשמוע וגם יכולים להאשים מישהו אחר. אפילו פתחו בחקירה נגד אבו מאזן על הכחשת השואה, שזאת ממש בדיחה, שהגרמנים חוקרים את אבו-מאזן על הכחשת השואה. הרי הוא בסך הכל אמר מה שאפשר לשמוע כל הזמן ברחוב הגרמני ובעיתונות הגרמנית ובספרות הגרמנית הנחשבת ביותר, והוא אמר את זה כי ידע שהדברים יערבו לאזני מארחיו. ההשוואות בין יהודים לנאצים תמיד היו חלק בלתי נפרד מהתופעה שתיאודור אדורנו כינה schuldabwehrantisemitismus, אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, ורווחת בגרמניה מאז השואה ובעצם עוד לפני השואה אפשר היה לקרוא ב"דר שטירמר" שהיהודים רוצים להשמיד את גרמניה והם ישמידו אותה אם גרמניה לא תשמיד אותם קודם, מתוך הגנה עצמית כמובן. הפלשתינים לא המציאו שום דבר ואין להם צורך להמציא שום דבר, כי מאז השואה כל אנטישמי להוט לומר שהיהודים הם נאצים, ולמה שהפלשתינים לא ישתמשו בזה לתעמולה שלהם, אם כבר מישהו דאג להכין עבורם תעמולה כל כך יעילה וכל כך מצליחה.

בסך הכל זה בדיוק מה שקרה בתערוכת הדוקומנטה ה-15, שבה הזמינו אמנים אינדונזים לאצור את התערוכה, ובאופן מופלא האמנים האינדונזים הציגו דמות יהודי עם פאות וסיגר בסגנון "דר שטירמר" – לא "דמות של חרדי" כפי שכתבה אתמול ב"הארץ" נעמה ריבה – אלא דמות יהודי עם סיגר בפיו, שכך ציירו יהודים ב"דר שטירמר" – שמנים ומעוותים עם פאות וזקן וסיגר גדול בפה, שגם סימן את ה"לובי הציוני" בארצות הברית, וגם את הרוע היהודי, כי הנאצים מאד התנגדו לעישון, ולכן יהודים אופיינו כמעשנים, וגם בספרו הנאצי של גינתר גראס "בהילוך סרטן", דוד פרנקפורטר, שבפברואר 1936 הרג את מנהיג הנאצים בשוויץ וילהלם גוסטלוף, מתואר תמיד כ"מעשן בשרשרת", שזה סימול נאצי לאדם רע. הגרפיקה הנאצית איננה תיאורית אלא סימבולית, והיהודי מופיע בה לא כפי שיהודים אמיתיים כלשהם נראים, אלא כפי שהנאצים רצו להראות אותם. חבל שכל כך מעט אנשים בישראל מכירים את הגרפיקה הנאצית ואת הסימבוליקה הנאצית, וזה מאפשר כמובן לבלבל אותם בטענה שאין כוונה אנטישמית, אבל אף אחד לא משתמש בסימבוליקה הנאצית, שבגרמניה דווקא מכירים אותה היטב, בלי כוונה. אחר כך היתה שערוריה גדולה, ומנהלת התערוכה התפטרה, אבל בעצם לא השאירו לה ברירה אלא להתפטר, ומינו מנהל אחר, ובמקום היצירות האנטישמיות האינדונזיות הביאו יצירות אנטישמיות ממדינות ערב, כי את האנטישמיות הנאצית בגרמניה אי אפשר להפסיק.

כמובן איש לא התכוון שתפרוץ שערוריה ועוד שערוריה. כולם קיוו שהגרמנים יוכלו להסתתר מתחת לשמלת המדוכאים מהעולם השלישי וכיו"ב, אבל זה לא ממש משכנע, ועדיין כולם מעמידים פנים שמדובר באיזו חריגה מהנורמה. בסך הכל הגרמנים נתנו במה להשוואות בין ישראל לנאצים שזה מה שהם עושים מאז השואה, והפלשתינים ניצלו את האנטישמיות המתגוננת של הגרמנים כדי לקדם את ענייניהם, מה שהפך אותם למאד פופולרים באירופה ועוד יותר שנואים בישראל מכפי שהינם ממילא. את השלום והפיוס בין יהודים לפלשתינים זה לא קידם.

הרבה אנשים טובים חושבים שהפיוס בין היהודים והפלשתינים צריך להיות רגשי, וצריך שכל צד יכיר את כאביו ויסוריו של הצד האחר. אני חושבת ההיפך. הפלשתינים כציבור אינם מגלים חמלה כלפי היהודים בשואה, והיהודים כציבור אינם מגלים חמלה כלפי חורבן הישוב הפלשתיני בארץ ישראל במלחמת השחרור, והניסיון לטפח חמלה כזו בין אלה לאלה נידון לכישלון. הסדר בין ישראל לפלשתינים צריך להיות כמו הסכם גירושין ולא כמו הסכם נישואין. הוא צריך להגדיר גבולות, תחנות גבול, הסדרי מעבר, מעמד התושבים וכן הלאה, בצורה הכי יבשה והכי בירוקרטית, ולא להתעסק בשום דבר רגשי, אלא להסדיר יחסים של אי-לוחמה למען הצלת חיים של בני שני העמים ותו לאו. לא תהיה חברות וחמלה והבנה בין יהודים לפלשתינים, ומי שמצפה לכך טועה טעות מרה. אבו-מאזן הוא שותף להסדרי ביטחון ודו-קיום הכרחיים, וככזה צריך לכבד אותו למרות שהוא מכחיש שואה סדרתי. את זכרון השואה ומשמעותה עבור היהודים צריך לשמר בקרב העם היהודי. הפלשתינים והגרמנים הם שותפינו במקרה הטוב למניעת טרור ולעשיית עסקים. לשימור זכר השואה הם אינם שותפים ואינם צריכים להיות שותפים.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

   

דימויים נאצים בדוקומנטה 15

 

בציור הענק על פני קיר שלם זוהו שתי דמויות שזיעזעו את יהודי גרמניה: חייל בעל אף חזיר, על מטפחת צוארו מגן דוד והכתובת "מוסד" על קסדתו, ודמות נוספת עם מגבעת שחורה ופאות, שיניים מחודדות ולשון נחש המעשנת סיגר, דמות יהודי בסגנון "דר שטירמר", אך על המגבעת סמל ה-אס-אס, כלומר היהודים הם גם מה שהנאצים ראו בהם וגם נאצים בעצמם, והגרמנים אינם אשמים בדבר. הדמויות הופיעו בציור ענק של הקבוצה האינדונזית "תארינג פאדי" שנתלה בתערוכת הדוקומנטה ה-15 בקאסל, שהוקדשה לנושא "הדרום הגלובלי", ונאצרה בידי הקבוצה האינדונזית "רואנגרופה", שכמו המדינה שממנה באה, איננה ידועה באהדה לישראל. אבל הגרמנים שניהלו את הדוקומנטה, מנהלת הדוקומנטה סבינה שוֹרמן, ראש העיר קאסל כריסטיאן גֶזֶלֶה, שרת התרבות של מדינת המחוז הסן שבה מתקיימת התערוכה אנגלה דורן, וגם שרת התרבות של גרמניה קלודיה רוט ממפלגת הירוקים, חשבו שיש להם כיסוי מושלם: הם בסך הכל נתנו במה לאמנים מהעולם השלישי, שלא צריך לפסול אותם רק מפני שהם עוינים את ישראל ולעולם לא יזמינו אמן יהודי להציג איתם. קלודיה רוט תיארה את התערוכה במלים אלה: "זאת תהיה צורה חדשה של אמנות ותרבות, מאד פרובוקטיבית", והביעה את שמחתה על הוויכוח והעימות הצפויים. הרעיון היה שאפשר להציג דימויים נאצים בוטים בתערוכה ולנרמל אותם כביטוי אמנותי, ואם היהודים מוחים על כך, לומר שזאת דעתם ואפשר גם לחשוב אחרת. במלים אחרות, להפוך ביטויים נאצים מפשע פלילי לעניין של טעם וריח.

כבר בינואר התריעה קבוצה שפועלת נגד אנטישמיות שרואנגרופה נגועה באנטישמיות, ובסוף אפריל פנה ראש המועצה המרכזית של יהודי גרמניה יוסף שוסטר במכתב לשרת התרבות קלודיה רוט וביקש ממנה לפעול בצורה ברורה נגד אנטישמיות בתערוכה, ולא להסתתר מאחורי טענות לחופש האמנות, אבל רוט אמרה שאיננה רוצה להיות שוטרת של האמנות. הנהלת הדוקומנטה הציעה לנהל לצד התערוכה דיונים בשיתוף נציגים יהודיים ומומחים לאנטישמיות. מאוחר יותר מינו את מרון מנדל מקרן אנה פרנק לבדוק אם יש אנטישמיות בתערוכה, אבל כל היהודים שהוזמנו פרשו כשהתברר להם שהם נדרשים בעצם לשמש עלי תאנה להסתה אנטישמית שהיא הכל חוץ מחדשה, שהיא דוקא ישנה למדי, ומזוהה מאד עם תקופה שבגרמניה מעדיפים לקרוא לה "העבר", במקום לקרוא לה בשמה המפורש.

התערוכה נפתחה ביוני והמחאות והזעזוע רק גברו. תחילה כוסה הציור האנטישמי בבד שחור, ולאחר מכן הוסר כליל, לקול קריאות בוז ושריקות של קהל הצופים. באמצע יולי "הותר החוזה" של מנהלת תערוכת הדוקומנטה ה-15, סבינה שורמן, לאחר כמה שבועות שבהם הצהירה שלא תתפטר. שרת התרבות קלודיה רוט הביעה את שביעות רצונה מכך וקיוותה שבכך יבוא סוף לשערוריה, אבל העיתון "יידישע אלגמיינען" דרש גם את פיטוריה של השרה, שבמשך חודשים הגנה על התערוכה ועל רואנגרופה. מן הסתם חשבה שזהותם האינדונזית של האוצרים, כנציגי העולם השלישי המקופח, קורבן הקולוניאליזם שאף ישראל מואשמת בו, תגן על הגרמנים מאחריות למיצגים האנטישמים – היו יצירות נוספות בתערוכה שהציגו חיילים ישראלים כנאצים, ותנועת ה-BDS שחברי רואנגרופה נמנים על תומכיה הורגשה היטב בתערוכה כפי שהתריעו רבים מראש. אמני רואנגרופה הסבירו שהציור הוא נגד הרודנות של סוהארטו שנעזרה לטענתם בחיילים ישראלים. יש עדויות לקשרים ביטחוניים בין סוהארטו לישראל, אבל מי שמצייר חייל ישראלי עם הכתובת "מוסד" על קסדתו, איננו מסתמך על מראה עיניים או ידיעה כלשהי, ומי שמצייר יהודי עם פאות ומגבעת שעליה סמל האס-אס, שיני חיה טורפת, לשון נחש ועיניים מוצפות דם, ופה מעשן סיגר, ממשיך את מורשת הציור הנאצי שמשגשגת במגוון עיתונים שמתפרסמים בגרמניה ובאוסטריה, והשפיעה מאד על אחמדינג'אד, שבילה שנים באוסטריה בקשר הדוק עם גורמים נאצים, ואת שלמד מהם יישם בתערוכת קריקטורות השואה בטהרן.  

העיתון היהודי שאל עד כמה חושבת קלודיה רוט שהיהודים תמימים, אך אולי דרושה מידה של תמימות כדי לחיות כיהודי בגרמניה ולהאמין שהמדינה הגרמנית תדאג להילחם באנטישמיות ותימנע מניסיונות לנרמל השוואות בין יהודים לנאצים ודימויים נאצים מובהקים שמעוררים חלחלה בלב יהודים, ראשית מעצם הצבתם בראש חוצות בתערוכת האמנות החשובה ביותר בגרמניה שמסוקרת בעולם כולו, ושנית מההתעלמות השחצנית מכל מחאותיהם של גורמים יהודים במשך חודשים, תוך הסתתרות מאחורי קבוצת אמנים אינדונזית, כאילו אין מדובר בתערוכה שגרמנים מנהלים ומממנים מכספי ציבור, מתכננים ומעצבים שנים מראש, וכאילו קיים בגרמניה חופש דיעה אמיתי. הרי איש בגרמניה לא היה מציג יצירה שמתארת דמות ייצוגית של גרמני עכשווי עם סמל האס-אס לראשה, ומה שעובר על יהודים שמבקרים את גרמניה על גילויי אנטישמיות והמשכיות של דפוסי חשיבה ודימויים נאצים אני יכולה לספר גם מניסיוני האישי. האמינו לי – הגרמנים נזכרים בחופש הדיעה והאמנות רק כאשר הם נותנים ביטוי לאנטישמיות העמוקה המושרשת בתרבותם, זו שגורמת לכך שגם כאשר הם מציגים יצירה אינדונזית שלכאורה אין לה שם קשר לגרמניה, נראות בה דמויות שכאילו יצאו מגיליונות "דר שטירמר", ולאיש בהנהלת הדוקומנטה אין זה מפריע. כאשר מדובר בביקורת על גרמניה – גם, ואולי במיוחד, כאשר זו מגיעה מחוקרי אנטישמיות, ובפרט חוקרי אנטישמיות יהודים, קשה לגלות אצל גורמים רשמיים בגרמניה סובלנות או כבוד לחופש הדיבור. יפה שיהודי גרמניה מנסים לחנך את הגרמנים וללמדם להתרחק מאנטישמיות, אבל עדיף היה לולא בחרו לגור במדינה שרצחה מיליוני יהודים, ושבדיוק מסיבה זו, שהם מזכירים לה את פשעיה, תשנא את היהודים לעולם.

 וראו גם: האנטישמיות של הגרמנים ועוד רשימות רבות תחת התגית "אנטישמיות" 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.