שנה למתקפה האירנית על ישראל

 

היום לפני שנה תקפה איראן את ישראל בהתקפה מאסיבית של טילים וכתב"מים, מבלי להרוג ולו אזרח ישראלי אחד. את המתקפה בלמה קואליציית הגנה שהרכיב נשיא ארה"ב לשעבר ג'ו ביידן, והיא כללה את חילות האוויר של ישראל, ארצות הברית, בריטניה, צרפת וירדן, שהיטיבו להכשיל את המזימה האיראנית לפגוע בישראל בצורה קשה. היה ראוי היום להזכיר את הקואליציה הזו ולהודות לכל שותפיה, לנשיא לשעבר ביידן, לרישי סונאק ראש ממשלת בריטניה לשעבר, לעמנואל מקרון נשיא צרפת ולמלך עבדאללה. הרי אנו עלולים עדיין להזדקק לקואליציה הזו, שכה הצליחה במשימתה. אבל משפחת נתניהו עסוקה בחנופה לנשיא טראמפ, ואזכור לטובה של תרומת ג'ו ביידן לבטחון ישראל, ולא רק בהזדמנות ההיא, איננו עולה על הדעת. ואילו הנשיא מקרון, לא זו בלבד שלא זכה להכרת תודה, אלא הותקף בגסות-רוח חריגה מקולמוסו של יאיר נתניהו, שלוותה בהסתייגות כביכול מסגנונו של הבן על ידי האב, שאף הוא תקף את מקרון על כך שהעז לייחל להקמתה של מדינה פלשתינית. נתניהו האב הקפיד לציין שבנו הוא אזרח ככל אזרח וזכאי להביע את דעתו, וזו חוצפה נוספת על חוצפתו כלפי מקרון: זו חוצפה כלפי הציבור הישראלי.

יאיר נתניהו איננו אזרח ככל אזרח. הוא לא רק בנו של ראש הממשלה, אלא גם אישיות מאובטחת על חשבון אזרחי ישראל, דבר שמחייב אותו לפחות לא להזיק לאזרחי ישראל, ובוודאי לשמור על פיו. הניסיון העלוב של נתניהו האב להפריד בין ההשתלחות הגסה של בנו בנשיא צרפת לבין עמדתו שלו, שאיננה שונה בעיקרון, איננו מתקבל על הדעת. ברור שבארמון האליזה רואים בקללה של יאיר נתניהו ביטוי לעמדת ראש ממשלת ישראל, שכפי שהיא מנסה להשמיד כל ביטוי של ממלכתיות ביחס לאזרחי ישראל, היא משמידה כל התנהלות דיפלומטית מקובלת ביחסים בין מדינות, וגם בכך היא מאמצת את סגנונו המאוס של דונלד טראמפ, שסיפר לכולם שאחרי הטלת המכסים על יצוא לארצות הברית, מנהיגי המדינות הנפגעות "מנשקים לו בתחת", התפארות גסה שאיננה תואמת את המציאות: בפועל גרמה הודעתו של טראמפ על הטלת המכסים לכאוס ולנפילת הבורסות, שאילצה אותו לחזור בו ולהשעות את הטלת המכסים לתשעים יום, כאשר יש כלכלנים שסוברים שהמכסים לא יחודשו גם לאחר תשעים יום. אפילו הנשיא גס-הרוח של ארצות-הברית נאלץ לפעמים להכיר בכך שאיננו כל יכול, כל שכן ישראל הקטנה והכה מאויימת על ידי אויבים כה רבים, שזקוקה נואשות לרצונם הטוב של מנהיגי העולם החופשי, דווקא בעידן הנשיא טראמפ, שכפי שמראה המקרה של אוקראינה, קשה לסמוך עליו ועל תמיכתו בישראל, מה גם שלמרות נסיעתו של נתניהו לוושינגטון, סירב טראמפ להפחית את גובה המכס בגובה 17% שהטיל על ישראל – בטרם השעה את הטלת המכסים – וגם ראה לנכון לציין שישראל מקבלת מארצות-הברית ארבעה מיליארד דולר לשנה, וזה די הרבה, ובקיצור – תגידו תודה על מה שאתם כן מקבלים, שלכשעצמה זו עצה לא רעה.

האם טראמפ היה מכונן קואליציה להגנת ישראל מהתקיפה האיראנית כפי שעשה ג'ו ביידן? כולנו רוצים לקוות שכן, אבל הדבר שמאפיין יותר מכל את שלטונו של טראמפ הוא השליפות מהמותן, הקיצוניות במעשיו והפראות שבה הם מונחתים על הציבור ועל מדינות אחרות. טראמפ כן נאבק בעוצמה גדולה בחות'ים, גם עקב האינטרס האמריקני במעבר חופשי של ספינות מהאוקינוס ההודי לים סוף, אבל הביטחון שביידן השרה על ישראל בתמיכתה היציבה של ארצות-הברית איננו קיים עוד. הוא הוחלף בחשש תמידי מגחמותיו של טראמפ הבלתי-צפוי, שמבלי לתאם עם ישראל החל במשא ומתן ישיר עם איראן.

בעידן בלתי יציב זה אנו זקוקים לרצונן הטוב ולתמיכתן של בריטניה וצרפת, ואם יאיר נתניהו מעכיר את יחסי ישראל עם צרפת, האחריות היא על אביו, והוא איננו יכול להתנער ממנה, למרות מנהגו להתנער מכל אחריות לכל מעשיו ומחדליו, קטנים כגדולים. מה גם שתמיכתו של מקרון בהקמת מדינה פלשתינית היא הדרך היחידה למוטט את שלטון חמאס ברצועה. ההזיה של גירוש כל תושבי הרצועה, השתלטות ישראלית עליה והקמת התנחלויות לאורכה, איננה מקובלת אפילו על רוב הישראלים, ושום מדינה בעולם, כולל ארצות-הברית של טראמפ, לא תתמוך בה. טראמפ שעומד לבקר בסעודיה לא יוכל למכור לשליטיה שליטה ישראלית ברצועת עזה, גם אם סמוטריץ' וסטרוק כבר מתכננים את גירוש העזתים, וישראל כץ אפילו הקים מנהלת במשרד הביטחון לצורך מימוש הפנטסיה המטורפת. עמנואל מקרון הוא קולה של המציאות, שממנה לא יוכל איש להימלט, לא דונלד טראמפ המלא מעצמו ובוודאי לא בנימין נתניהו.

שני נרקיסיסטים

 

"ביידן לא עזר לנו בזה" אמר דונלד טראמפ על העסקה לשחרור חטופים שג'ו ביידן טרח עליה שנה שלמה ונתניהו דאג לסכל שוב ושוב. עכשיו טראמפ לוקח עליה קרדיט, על העסקה שביידן עבד עליה שנה ונתקל בקיר החסום של אטימות נתניהו. נתניהו הקשיב בשקט, ענוב בעניבה האדומה הרפובליקנית שהוא מקפיד לענוב מאז בחירתו של טראמפ, אבל הפעם טראמפ התנאה דוקא בעניבה בצבע תכלת. לפעמים חנופה נראית כמו עניבה. הם הרבו להחמיא זה לזה ולהכפיש את ממשלו של ביידן. לפעמים חנופה נראית כמו שתיקה. נתניהו התגולל על ממשלו של ביידן שלא העניק לו פצצות במשקל טונה. טראמפ הסביר שאילו היה בשלטון לא היה מתרחש הטבח בשביעי באוקטובר. ביידן אשם בכל. ביידן אשם בעיקר בכך שניצח את טראמפ בבחירות ומנע ממנו כהונה רצופה של שתי קדנציות. טראמפ לא יסלח לעולם. חשוב להחזיר את החטופים ולשקם את עזה החרבה. אבל הכי חשוב זה להכפיש את ביידן. נתניהו משתף פעולה, אם בדיבור ואם בשתיקה כהסכמה. שניהם חשים מושפלים מביידן, ואצל שני נרקיסיסטים ההשפלה איננה נסלחת לעולם.

נתניהו נראה קצת המום מהתכנית לפינוי עזה והעברת מיליון ושמונה מאות אלף מתושביה לכל המדינות שאינן מתכוונות לקבלם. הוא אמר שהוא רק רצה שעזה לא תהווה יותר סיכון לישראל, אבל שטראמפ התעלה הרבה מעל זה. סמוטריץ' ובן-גביר חגגו. גנץ אמר שהתכנית מעניינת ולפיד אמר שהוא צריך יותר פרטים. אף אחד לא אמר שהתכנית של טראמפ היא פשע נגד האנושות, שזה מה שהיא, והדבר היחיד שהיא תביא זה עוד טרור פלשתיני, כמו האסטרטגיה המבריקה של נתניהו לחזק את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית וככה להוריד את העניין הפלשתיני מהשולחן.  הוא התגאה בזה שהוריד את העניין הפלשתיני מהשולחן. ודוקא אז התרחש הטבח. ממש כמו הסוס שהתרגל לעבוד בלי לאכול, ודוקא אז מת. גם פרופסור אחד מאחד הפאנלים אמר שאף אחד לא מדבר עכשיו על מדינה פלשתינית, שזה לגמרי לא נוכח. הוא לא שמע שצועקים בכל מקום from the river to the sea, Palestine will be free

הם לא רק רוצים מדינה פלשתינית. הם רוצים מדינה פלשתינית במקום ישראל.

כולם יודעים להגיד שמדינה פלשתינית זה מסוכן ושמסוכן לשחרר מחבלים. אף אחד לא אומר שכשמתעלמים מעם שלם, מקבלים טבח. אף אחד לא מתייחס לדברי החמאס שהסיבות שלהם לטבח היו להעלות מחדש את הבעיה הפלשתינית על השולחן ולמחות על ההתגרויות של בן-גביר בעליות להר הבית. עדיף להאשים את עסקת שליט וההתנתקות, שזה לא ממש מסביר למה לא הגנו על עוטף עזה, אם עסקת שליט וההתנתקות יצרו כזו סכנה. אף אחד לא מתייחס להצהרת סעודיה שלא תסכים ליחסים דיפלומטיים עם ישראל ללא הקמת מדינה פלשתינית. למה להקשיב למה שאנשים אומרים אם אפשר להקשיב רק לעצמך. נרקיסיסטים מקשיבים רק לעצמם. נתניהו נשאל אם הוא תומך בהמשך עסקת החטופים. הוא עונה תשובה טיפוסית: הוא רוצה להחזיר את כל החטופים, אבל הוא גם רוצה למוטט את שלטון החמאס. נתניהו תמיד רוצה גם וגם, שזה אומר לא זה ולא זה. הוא אומר לא חמאסטאן ולא פתחסטאן, שזה אומר רק חמאסטן. נתניהו תמיד כפסע מניצחון שזה לא לנצח לעולם במלחמה, אבל אולי לנצח בבחירות. בכל מקרה לשרוד בשלטון.

טראמפ מאד מרוצה מעצמו וגם נתניהו. עכשיו שניהם בשלטון וזה מה שחשוב, להיות בשלטון. עסקת החטופים כנראה תמשך עד סופה, הודות למרים אדלסון שלוחשת על אוזנו של טראמפ. זה מה שרוצים רוב יהודי ישראל ורוב יהודי אמריקה, ומכיוון שסמוטריץ' ובן-גביר מאד מתלהבים מרעיון הטרנספר של העזתים, יש לנתניהו ממשלה, והוא פחות מודאג מכך שלא הצליח לסכל את המשך העסקה, שלשם כך הוא נסע, כדי לסכל את העסקה ולשוב למלחמה ולשמור על הממשלה. החטופים כנראה ישוחררו, וגם החללים כנראה יוחזרו, אם כי עדיין קשה להאמין ולהירגע. סיפורי החוזרים מהשבי נוראים, כמעט כמו סדרת השבי של נתניהו והעוול שנעשה לטראמפ כשהוכרח להעביר את השלטון לביידן. שני נרקיסיסטים מקשיבים רק לעצמם. הטרנספר של שני מיליון עזתים לא יקרה, גם לא הנורמליזציה עם סעודיה, לא לפני שתקום ממשלה ישראלית שתכיר במדינה פלשתינית. עזה לא תיראה כמו הריוויירה הצרפתית. השיקום יהיה ארוך וצנוע. כנראה שיממנו אותו בעיקר הסעודים. הם יסייעו גם למצרים ולירדן שטראמפ ינסה להעניש, והם ישקיעו פחות בארצות הברית מכפי שהתכוונו. רומי גונן שחזרה מהשבי אחרי יותר משנה תעבור ניתוח מסובך ביד ואולי היד שלה תחזור לתפקד ואולי לא, כי השאירו אותה בעזה הרבה יותר מדי זמן, למרות שאם זה היה תלוי בביידן היא היתה משתחררת לפני יותר משנה ואולי היה אפשר להציל לה את היד. אבל נתניהו ציפצף על ביידן וסיכל כל ניסיון לעסקה, ורומי נשארה בשבי יותר משנה. בעולם שולטים הנרקיסיסטים, ובדיוק ככה זה נראה.

למרבה הצער נכשלנו

 

במוצאי שבת אני הולכת לעצרת להשבת החטופים כדי לצעוק שצריך להחזיר את כולם עכשיו, שזו בעיניי החשיבות של כל הפעילות להשבת החטופים: לשמור שהנושא לא יירד מסדר היום ולצעוק שישיבו אותם מיד, למול ממשלה שמעוניינת להמשיך את המלחמה עד סמוך למועד הבחירות הבאות כאסטרטגיה להישארות בשלטון, ולצורך זה מנעה עד כה עסקה להשבת החטופים. להרבה מהדברים שנאמרים בעצרות על ידי דוברים שונים, רובם בני משפחות החטופים, אני לא מסכימה, אבל לא ממש אכפת לי, כי חשוב לדעתי שיבואו מה שיותר אנשים לצעוק שיחזירו את כולם עכשיו, ולא כל כך חשוב מה בדיוק נאמר מעל הבמה. הדבר שהכי מפריע לי זה שהדוברים, ובמיוחד בני משפחות החטופים, מרגישים צורך להחמיא לקהל, להאדיר את תרומתו ולהודות לו. אתמול בעצרת זה בלט במיוחד: הדוברים אמרו שבזכותנו משפחות החטופים מחזיקות מעמד והרבו בהעתרת מחמאות ותודות על הקהל, והיתה דוברת שגם החמיאה לעצמה ולפעילותה למען החטופים, כאילו אנחנו הפעילים והמפגינים אחראים לכך שסופסוף נחתמה ויצאה לדרך עסקה להשבת החטופים שחיכינו לה מאז שהעסקה הקודמת קרסה. כל המחמאות האלה לקהל רק גורמות לי להרגיש לא נוח ואפילו משפילות מבחינה מסוימת, כאילו היינו ילדים קטנים שצריך לעודד להתנהגות טובה במחמאות, ואני אשה די זקנה ומבינה מדוע צריך להפגין גם בלי שמחמיאים לי. לפעמים זה אפילו מביך, שמדברים על זה שהלילות בירושלים נורא קרים ובכל זאת אנחנו יוצאים מהבית ובאים להפגין, כאילו רחוב עזה לא מלא באנשים שיצאו מהבית ויושבים בבתי הקפה והברים ברחוב עזה ותמיד אני רואה אותם בדרך לעצרת וחושבת למה הם לא באים להפגין. הם לא באים, ובשטח העצרת יש תמיד רווחים גדולים בין המפגינים ולא קשה לעבור ביניהם. ירושלים עיר ימנית וביביסטית, ואמנם יש בה מיעוט לא מבוטל של אנשים שמתנגדים לממשלה, אבל אלה שבאים להפגנות אינם יותר מכמה אלפים וגם זה כבר הרבה, ואלה שבאים, וספגו לא מעט קללות ונאצות מביביסטים, שאמנם התמעטו בשבועות האחרונים, באים כי חשוב להם להשפיע על דמותה של מדינת ישראל, כדי שתהיה מדינה שמציבה בראש מעייניה חיי אדם, ולא מדינה שמוכנה להקריב חיי אדם בהמוניהם כדי לגזול אדמה מפלשתינים ולהקים עליה התנחלויות. זה כמובן קו השבר הפוליטי בחברה הישראלית, ולכן השבת החטופים היא עניין פוליטי, כי היא איננה רק מאבק פרטי של משפחות החטופים ותומכיהן, אלא מאבק פוליטי של מחנה פוליטי ששואף לחיות במדינה שמוקירה חיי אדם ושומרת על זכויות אדם, ולא במדינה שמקריבה חיי אדם ומאיימת על מערכת המשפט ומנסה להרוס אותה, כדי שלא יהיה בה בית משפט עצמאי שמגן על זכויותיו של הציבור הפלשתיני ומונע נישול וגירוש פלשתינים כדי לגזול את אדמותיהם. אבל בדרך כלל הפעילים להשבת החטופים מעדיפים לומר שהשבת החטופים איננה עניין פוליטי אלא עניין אנושי. כמובן שזה עניין אנושי, אבל גם להעדיף אנושיות על הישרדות בשלטון או על התנחלות בעזה זו העדפה פוליטית, ולכן ככל שהשבת החטופים היא עניין של אנושיות, כך היא גם עניין פוליטי, שלמרבה הצער רוב הפעילים להשבת החטופים ממש מפחדים לומר את זה, למרות שהמתנגדים לשחרור חטופים לגמרי מזוהים פוליטית, ומתנגדים לשחרור חטופים מסיבות פוליטיות לגמרי: המשך המלחמה לצורך כיבוש עזה, גירוש תושביה והקמת התנחלויות ליהודים בלבד.

הייתי מאד רוצה שהפעילות של המתנדבים להשבת החטופים תביא להפסקת המלחמה ולעסקה להשבת חטופים כבר לפני שנה, אבל בכך נכשלנו. למרות פעילותנו המלחמה נמשכה ללא צורך וגרמה להרס והרג עצומים בעזה, ולמותם של מאות חיילים ועשרות חטופים שנחטפו חיים והיו צריכים לחזור חיים. זה לא אומר שעשינו משהו רע או שהפעילות שלנו היתה מיותרת, כי היה מאד חשוב להראות שיש בישראל ציבור גדול שתומך בהשבת החטופים מוקדם ככל האפשר כדי להציל את חייהם, והפעילות הזו נתנה תקוה לחטופים ששמעו עליה בעזה – ואנחנו כבר יודעים שהיו חטופים ששמעו על ההפגנות שקראו להשבתם ומצאו בכך נחמה ותקוה וכוח לסבול את יסוריהם. אבל לא צריך להגזים בהשפעתנו. למרבה הצער לא הצלחנו לגרום לממשלה להפסיק את המלחמה לפני שנה, שזה היה הזמן הנכון, שהיה מאפשר להחזיר את רוב החטופים בחיים, וחוסך הרבה שפיכות דמים וסבל. לא רק אנחנו לא הצלחנו, גם ג'ו ביידן, שהוא ושליחיו עמלו ללא הרף לסיים את המלחמה ולהשיב את החטופים, לא הצליחו לגרום לנתניהו לחתום על עסקה. דונלד טראמפ הצליח בכך, לא מפני שטרח הרבה, ולא מפני שהוא איש טוב, אלא דווקא מפני שהוא מנוול ונתניהו חושש ממנו, ולכן נכנע ללחץ מצד טראמפ לחתום על עסקה, ואם יקיים את העסקה על כל שלביה וישיב את כל החטןופים לישראל, את כל החטופים החיים וגם את גופות החללים, הוא יעשה זאת בלחצו של טראמפ, וזה עצוב, לא רק מפני שלישראל יש ראש ממשלה שלא אכפת לו מחיי אזרחיו. זה עצוב כי עשרות חטופים נהרגו ונרצחו בשנה שחלפה ואת זה אי אפשר כבר לתקן. בכל זאת הפריעה לי דוברת אחת שכל הזמן דיברה על "מתווה טראמפ", שלמעשה הוא מתווה שגיבשו ביידן ואנשיו עם המדינות המתווכות ולהם צריך להודות עליו. זה לא אומר שזה מתווה טוב. זה מתווה עם המון מוקשים ובעיות שמסכנים את יישומו, אבל כנראה שזה מה שאפשר היה להשיג.

בצורך של משפחות החטופים להלל את המפגינים למענם יש משהו עצוב: המחשבה שהשבת החטופים היא עניינם של בני משפחות החטופים, ומי שתומך בהם כביכול עושה עמם חסד, וזה לא המצב. כאמור המאבק להשבת החטופים הוא מאבק על אופיה ודמותה של מדינת ישראל, ולכן הוא עניינם של כל האזרחים, ומי שמצטרף אליו פועל קודם כל למען עצמו כאזרח שרוצה לחיות במדינה שמוקירה חיי אדם ולא מפקירה אותם, והכישלון לגרום לנתניהו לסיים את המלחמה בזמן סביר ולא למשוך אותה ללא צורך למטרות הישרדות פוליטית איננו רק כשלונם של המפגינים להשבת החטופים. זהו כשלונם של כל האזרחים.

 

 

פרידה מביידן

 

אני מרגישה עצב עמוק על האופן שבו מסיים ג'ו ביידן את כהונתו, ואני חשה חרדה קשה מהאפשרות שדונלד טראמפ, הגזען, משפיל הנשים, גס הרוח, הבור והנבער והמרושע, יחזור לכהן כנשיא ארצות הברית, ואני חשה בושה עמוקה מכך שכל כך הרבה ישראלים, כולל שרים בממשלה, תומכים בו ומביעים בגלוי עוינות לביידן, שזאת כפיות טובה מזעזעת לנשיא שתמך בנו באמת כל המלחמה, לא רק בדיבורים, וזה מראה עד כמה השרים בממשלה טפשים ובורים ורשעים, שזה כמובן לא מידע חדש. שש מאות אלף אמריקנים מתו מקורונה, הרבה בגלל הבורות והנבערות והרשעות והטפשות של טראמפ, והייתי בטוחה שבמרכז המירוץ לנשיאות יעמוד המוות הנורא הזה מקורונה בארצות הברית בגלל נשיא לא כשיר שלעג לאנשים שחבשו מסכה ולבסוף נדבק בעצמו בקורונה וניצל בזכות טיפול רפואי מסור של הרופאים שקודם לכן לעג להם, אבל בקושי מזכירים את הקורונה, וכשביידן הזכיר את הקורונה התייחסו רק לכמה הוא גימגם, ולא למציאות הנוראה שהיתה בפועל מאחורי הגמגום של ביידן וזרם השקרים הרהוט של טראמפ, והרי מאחורי הופעות בטלויזיה יש גם מציאות, ולזרם השקרים והפנטזיות של טראמפ אין שום קשר למציאות הזו, אבל נדמה שאנשים מעדיפים תמיד את השקר על האמת, כי כך הם יכולים גם לשקר לעצמם, והרבה אנשים יכולים לחיות רק אם הם משקרים לעצמם את השקרים הגדולים ביותר, כמו האיש שצעק אתמול במגפון ברחוב עזה: "ביבי נתניהו, כל עם ישראל תומך בך, יש לך הישגים הישגים הישגים", והוא עמד לבדו ברחוב, כל עם ישראל לא בא וגם לא מקצתו. כולם כבר שכחו את משאיות הגופות העמוסות בחדרי המתים של ניו יורק, שלא היה להן מקום לפרוק בו את מטען הגופות הנורא. וגם את ההתקפה על הקפיטול, הקריאות לתלות את מייק פנס, האיש שעמד איתן לצד הדמוקרטיה. ערד ניר הזכיר בלהט שפנס, האיש שהציל את הדמוקרטיה בארצות הברית, קיבל רק שלושה אחוז מהקולות, ולתדהמתי הוא האשים בכך את ביידן, שלא החזיר את האמון בדמוקרטיה. איך ביידן אחראי לזה שמצביעיה הטפשים של המפלגה הרפובליקנית מעדיפים את טראמפ השקרן על פנס? משחר ההיסטוריה הלכו האנשים בהמוניהם אחרי דמגוגים ודיקטטורים. לשום נבחר דמוקרטי לא היו מעריצים נלהבים כמו להיטלר וסטלין, אנשים שעד היום חוגגים את יום הולדתם ובוכים על מותם. האם צריך להסיק מכך מסקנות על משהו למעט על טמטומו של המין האנושי, ועל קרבתו הנפשית והאבולוציונית לחיות שהוא מתנשא עליהן, אבל נוהג בדיוק כמו החיות שנוהות אחרי הזכר הכוחני והמרושע ביותר בלהקה, ותוקפות את מי שמראה חולשה, גם אם הוא חכם בהרבה וטוב בהרבה. רק אחרי שהדמגוג הדיקטטור מתגלה במערומיו ומביא על חסידיו – וגם על מי שאינם חסידיו – אסון נורא שקשה מאד להתאושש ממנו – רק אז יש מי שמפנים לו עורף, וגם אז לא כולם. תמיד יישארו אלה שידבקו בו ביתר שאת וימשיכו להלל אותו ולהאשים את כל העולם מלבדו, ולהתגעגע אליו, ולכמוה אליו כמו לאהוב. והאנשים האלה בעצמם הם לא פעם מרושעים, אבל לפעמים הם פשוט עיוורים לחלוטין, כאילו כיסה מישהו את עיניהם מבלי ידיעתם, והמציאות לעולם איננה חודרת לעולמם, בעיוורונם הם חיים ובעיוורונם הם מתים, ובעיוורונם הם מביאים אסון על עצמם ועל כל סביבתם.