ערוץ 2 על כתבי קפקא

אתמול בשוק עצר אותי מכר ואמר לי שדיברתי יפה בטלויזיה. אמרתי לו שכבר שנים לא התראיינתי לטלויזיה, והוא אמר אבל ראיתי אותך לפני כמה ימים בערוץ 2, צילמו אותך מטיילת עם הכלבים. הבנתי שאלה היו קטעים מסרטו של שגיא ברונשטיין "הסיפור האחרון של פרנץ קפקא", שכבר הוקרן לעיתונאים, אבל אני עדיין לא ראיתי אותו. כבר אין לי כלבים בלשון רבים, רק הכלבה הזקנה נשארה לי, כי הכלב מת במפתיע ביוני, ושגיא שהתעקש לצלם אותי גם מטיילת עם הכלבים, כדי שלא יראו אותי רק יושבת ומדברת כל הזמן, שלח לי קטעי סרטים שלי מטיילת עם הכלבים, ועכשיו הם המזכרת האחרונה שלי מהכלב, שעוד נראה בריא לגמרי, ופתאם קיבל שבץ ומת. הסרט יוקרן ב-15 במאי בפסטיבל דואביב בסינמטק תל אביב, וב-18 במאי בבית התפוצות.

ראיתי במאקו את כתבתו של ציון ננוס בערוץ 2:

http://www.mako.co.il/news-channel2/Channel-2-Newscast/Article-34c6cf41ad29f21004.htm

זאת היתה כתבה די מעניינת, אבל כמקובל בערוץ 2 מאד דרמטית. זה לא "קרב משפטי אכזרי" כמו שיונית לוי אמרה, רק משפט יותר מורכב מהרגיל, עם הרבה מאד עורכי דין והרבה מאד בירוקרטיה. אני מעורבת במשפט בכל מיני דרכים ואסור לי לדבר על הרבה דברים, אבל אני יכולה כמובן לדבר  באופן כללי על מכס ברוד ופרנץ קפקא. בכתבה קראו לי חיה פרי, ואני מברכת את ערוץ 2 שלפחות צדקו בשם המשפחה, ולעורך הדין של הספרייה, עו"ד מאיר הלר, קראו משום מה עודד הלר, וטוב שערוץ 2 טועה רק בשמות פרטיים. חוץ מזה ציון ננוס שעשה את הכתבה אמר שפרנץ קפקא מת מבלי שהספיק לפרסם אפילו ספר אחד שזה קצת מוגזם. קפקא הספיק לפרסם כמה ספרים והרבה מאד סיפורים בחייו, ואפילו את הפרק הראשון של הרומן "הנעדר", שקפקא פירסם בשנת 1913 כסיפור קצר בשם "המסיק", ושני קטעי סיפורים מתוך "המשפט", שבגרמנית בעצם קוראים לו "ההליך", Der Prozess. אפשר גם לתרגם את זה "המשפט", אבל "ההליך" זה שם שהרבה יותר מתאים לקפקא, כי משפט זו מלה גדולה וגם מלה נרדפת לצדק, וברומן של קפקא אין משפט, יש רק הליך שנמשך ונמשך ואז נגמר בהוצאה להורג. קפקא לא פירסם את הרומנים הגדולים שלו בחייו כי הוא לא הצליח לסיים אותם לשביעות רצונו, והוא היה מאד מאד קפדן ואהב שכל משפט וכל קטע בסיפור יהיה פשוט מושלם. אבל הוא פירסם הרבה מאד בחייו והיה סופר מאד מאד מוערך בקרב האינטליגנציה היהודית והגרמנית, וכשהוא פירסם בשנת 1915 את "הגלגול", הסיפור עורר רושם עצום והערכה עצומה, וכבר אז הוכתר קפקא כאמן הסיפור הקצר, כשפירסם גם את הסיפורים הנוראים "גזר-דין" ו"מושבת העונשין". בשנת 1917 הוא פירסם בכתב העת של מרטין בובר Der Jude את הסיפורים "תנים וערבים" ו"דו"ח לאקדמיה", ומרטין בובר היה בין אלה שהכירו מיד בגדולתו של קפקא, וכל חייו הוא גילה בו וביצירתו עניין עצום. בכספות של אסתר הופה בתל אביב נמצאו גם מכתביו של מרטין בובר למכס ברוד, שללא ספק כוללים התייחסויות מרתקות שלו לקפקא. מכל פרשניו של קפקא היה בובר הקרוב לברוד ביותר, ובדומה לברוד ראה אף הוא בכתיבתו של קפקא חיפוש אחר האל. על תוכן ההתכתבות בין ברוד לקפקא אפשר ללמוד ממכתב תשובה של ברוד לבובר שנמצא בארכיון בובר בספרייה הלאומית ואני מתרגמת כאן חלק ממנו:

ד"ר בובר הנכבד –

תודה על מכתבך. הספר הגיע. ריגש אותי מאד, שגם אתה מוצא אצל קפקא אמירה מהותית. המשמעות שעליה אתה מדבר כלולה לפי דעתי בכל יצירתו של קפקא. הצורה המגוחכת שבה היא מופיעה אינה צריכה להרתיע מכך, ש"משפט" זה, (או בדומה לכך "טירה" זו), משמעותם ביסודה היא מלכות העולם הגבוהה ביותר, כשהיא נראית, או ליתר דיוק נתפסת, ממרחק רב. קפקא היה כה ענו באופן העמוק ביותר, שהוא העיד על האלוהות, שהוא חש באופן כה עז ואמיתי עד אינסוף, בכל תו של הוויתו, וגם עשאה מוחשית לאחרים סביבו, כמו אצל צדיק. [צדיק נכתב עברית באותיות לטיניות], - שהוא העדיף אמנם לתאר אלוהות זו תמיד רק כמשהו מאד מרוחק, בלתי נתפס, כמשהו ש"אינו מסוגנו" (כפי שאתה כותב כה נכון במכתבך). שגיבור הרומן "המשפט" מתייצב בכל זאת למשפט, למרות שהוא מאמין שהמשפט מוציא את דיבתו ומשפיל אותו, - זה כל כך אופייני לקפקא לענוותו ההומוריסטית (הביטוי צץ במוחי זה עתה). בדומה לכך ב"טירה", מה שניסיתי לרמוז בסוף דבר.

אני מאד מקוה, שתאמר את מילתך החשובה על יצירתו של קפקא מיד כשתחשוב שהגיע הזמן לכך.

ממש לפני מותו הספיק קפקא להגיה את קובץ ארבעת הסיפורים "אמן רעב", שכולם פורסמו בין השנים 1924-1921 בכתבי עת ספרותיים. הסיפור האחרון שידוע לנו שכתב והתפרסם שלושה חודשים לפני מותו היה "יוזפינה הזמרת או עם העכברים", סיפור שמתכתב באירוניה הארסית האופיינית לקפקא עם חיבורו של ריכרד וגנר "היהדות במוסיקה". "יוזפינה הזמרת" היה הסיפור האחרון בקובץ "אמן רעב" שהתפרסם רק באוגוסט 1924 בברלין, חודשיים אחרי מותו הנורא של קפקא בסנטוריום קירלינג באוסטריה. הוריו קברו אותו בבית הקברות היהודי בפראג, ושם מבקרים רבים את קברו, והצ'כים, שבזמן הדיכוי הסובייטי נאסר עליהם לקרוא את קפקא, כי השלטונות הסובייטים ראו ב"משפט" משל אירוני על משפטי הראוה של סטאלין, הקימו לכבודו מוזיאון, אבל צ'כיה בכלל לא מעורבת במשפט ואיננה תובעת לעצמה נכסים שיהודים הבריחו מאימת הכיבוש הנאצי, כי צ'כיה בעצמה סובלת מאד מתביעות חצופות של גרמנים, חלקם בנים של נאצים, להחזיר להם רכוש של גרמנים שגורשו מחבל הסודטים אחרי המלחמה.

הטענה שקפקא לא היה מפרסם דבר לולא דחק בו ברוד לעשות כן, ושרק בזכות ברוד זכה קפקא להכרה, היא טענה מוגזמת מעט, שמסתמכת אך ורק על דבריו של ברוד לאחר מות קפקא. כך כתב ברוד בסוף הדבר למהדורה הראשונה של המשפט:

"כמעט כל מה שקפקא פירסם, גרמתי לו לפרסם בעורמה ובשידול. דבר זה איננו עומד בסתירה לכך שלעתים קרובות, בתקופות חיים ארוכות, הוא מצא בכתיבתו (הוא אמנם דיבר תמיד רק על "שירבוט"), אושר רב. מי שזכה לשמוע אותו מקריא, אמנם רק בחוג מצומצם, את הפרוזה שלו, בלהט בוער, בקצב, בחיוניות ששום שחקן לא יכול היה להגיע אליה, חש באופן בלתי אמצעי את תאוות ותשוקת היצירה האמיתית והמתפרצת, שעמדה מאחורי יצירה זו. העובדה שלמרות זאת הוא גינה אותה, נבעה בעיקר מהתנסויות עצובות מסוימות, שהובילוהו לחבל ביצירתו שלו ואפילו להשמידה, ושבלי קשר לכך גם בעובדה, שהוא מדד יצירה זו (אמנם מבלי לבטא זאת), באמת המידה הדתית הגבוהה ביותר, שאכן לא יכול היה לעמוד בה, בהיותו אחוז מבוכה. שיצירתו יכלה לסייע לרבים, למרות זאת, לשאוף לאמונה, לטבע, לבריאות נפש שלמה, היתה חסרת משמעות עבורו, שתמיד חיפש אחר הדרך הנכונה ברצינות חסרת רחמים, ורצה קודם כל לעוץ לעצמו ולא לזולתו.

כך מפרש אני לעצמי את עמדתו השלילית של קפקא כלפי יצירתו. לעתים קרובות דיבר על "הידים הטועות שפושטות עצמן לעומתו בזמן הכתיבה", גם על כך, שמה שנכתב ופורסם מפריע לו להמשיך בעבודתו. היו הרבה התנגדויות להתגבר עליהן, בטרם הופיע כרך מיצירותיו. אף על פי כן גרמו לו הספרים המוכנים היפים ולעתים גם השפעותיהם שמחה אמיתית, והיו זמנים, שבהם בחן את עצמו כמו גם את עבודתו, במבטים שוחרי טוב, לעולם לא בלי אירוניה, אבל באירוניה ידידותית, שמאחוריה הצניע את הפתוס העצום של חתירתו ללא פשרות לפיסגה.

בעזבונו של פרנץ קפקא לא נמצאה כל צוואה. בשולחן הכתיבה שלו שכב, בין ניירות רבים אחרים, פתק מקופל, כתוב בדיו, עם כתובתי. תוכן הפתק היה כדלהלן:

מכס היקר מכל, בקשתי האחרונה: את כל מה שנמצא בעזבוני, (כלומר בארון הספרים, בארון הכביסה, בשולחן הכתיבה, בבית ובמשרד, או בכל מקום אחר שיכול היה להתמקם בו ולהתגלות לעיניך) יומנים, כתבי יד, מכתבים, של זרים ושלי, חתום וכן הלאה, לשרוף עד כלות מבלי לקרוא, כמו גם כל דבר כתוב או חתום שאתה או זולתך, שעליך לבקשו זאת בשמי, מחזיקים ברשותכם. מכתבים שלא ירצו למסור לך, עליהם לפחות להתחייב לשרוף בעצמם.

                                                        שלך, פרנץ קפקא.

בחיפוש מדוקדק יותר נמצא עוד דף בבירור ישן יותר, מצהיב, כתוב בעיפרון. תוכנו:

מכס היקר, אולי בפעם הזו לא אקום עוד, בואה של דלקת הריאות לאחר חודש של קדחת ריאות סביר למדי, ואפילו העובדה שאני כותב זאת, לא תמנע את זה, למרות שיש לכך כוח מסוים.

ובכן במקרה זה צוואתי בנוגע לכל מה שכתבתי:

מכל מה שכתבתי נחשבים רק הספרים: גזר-דין, המסיק, הגלגול, מושבת העונשין, רופא כפרי והסיפור אמן רעב. (שני העותקים של "התבוננות" יכולים להישאר, איני רוצה להטריח איש לגרוס אותם, אבל אין צריכים להדפיסם מחדש). כאשר אני אומר, שחמשה ספרים אלה והסיפור נחשבים, אינני מתכוון בכך שברצוני שיודפסו מחדש ויימסרו לדורות הבאים, להיפך, לו יאבדו, יתאם הדבר את משאלתי. רק איני מונע מאיש, אם הם כבר שם, לקבל אותם, אם יש לו חשק לכך.

בניגוד לכך, כל מה שנמצא כתוב על ידי מלבד זאת, (מודפס בכתבי עת, בכתב-יד או במכתבים) ללא יוצא מן הכלל, במידה שהוא נגיש או באמצעות בקשות מן הנמענים (את רוב הנמענים אתה כבר מכיר, בראש וראשונה זה נוגע לגברת פליצה מ., לגברת יולי לבית ווריצק ולגברת מילנה פולק, במיוחד אל תשכח כמה מחברות שאצל הגברת פולק) – כל זה ללא יוצא מן הכלל, עדיף מבלי לקרוא (אך איני מונע ממך להציץ בפנים, אמנם הייתי מעדיף שלא תעשה זאת, אבל בכל מקרה שאיש מלבדך לא יציץ בפנים) – את כל זה יש לשרוף ללא יוצא מן הכלל, ואני מבקשך לעשות זאת מהר ככל האפשר.

                     פרנץ.  "

לרוב מקריאים בדרמטיות גדולה את הפתקים האלה, שקפקא כתב בימים שמחלתו גברה עליו, כפי שהוא מעיד בעצמו. אבל כשקוראים את הפתקים בעיניים פקוחות, קשה להימלט מן האירוניה העוקצנית של קפקא כלפיי חברו הלהוט כל כך לכתבי היד שלו, ומן התמונה העולה מן התיאורים, של מכס ברוד מחטט אחר יצירותיו של קפקא בכל פינה, משולחן הכתיבה ועד ארון הכביסה. פתקים אלה הינם בעצם סיפורים קצרים של קפקא, ביטויים שנונים של הומור שחור, יותר מאשר צוואה, ויש בהם לא מעט רשעות כלפיי ברוד, שכל כך רצה להיות המו"ל והעורך של כתבי קפקא. ועם זאת יש בהם גם רצון אמיתי להעלים את פרשיות האהבה המביכות של קפקא שאת מכתביו לאהובותיו ביקש להשמיד, כמו גם את מכתביהן אליו, שאכן נעלמו מאיתנו, איננו יודעים כיצד.

ויש בפתקים גם יסוד אחר, יסוד מצמרר של השבעה מאגית, שהרי בפתח הפתק השני מודה קפקא בכך שהוא מאמין בכוחה המסוים של הכתיבה להניס את המות. מנקודת מבט זאת פתקים אלה אינם צוואה אלא השבעה - ניסיון להרחיק בכוח הכתיבה את אימת המות. וכדי לתת מישנה תוקף לפעולת הכתיבה הזו כנגד המות המרחף מעל ראשו, מוסיף קפקא קורבן – את היקר לו מכל. את שריפת כל יצירתו הוא מבקש, את שריפתה עד תום כקורבן עולה, בתקוה שהקורבן הזה יגביר את כוח הכתיבה להרחיק ממנו את המות. אין זה רצון בכליון יצירתו, אלא ניסיון לרצות את האל הממית בהקרבת היקר לו מכל. בד בבד זו עדות לאמונתו של קפקא שיצירתו היא זו המביאה עליו את מותו, שכוח היצירה ממית ומכלה את גופו, שיצירתו מאכלת את חייו ומביאה עליו את המות, ושהוא, כמו אמן הרעב שלו, איננו יכול לחדול מן האמנות שמביאה עליו בהכרח את מותו.

וראו גם את רשימתי: האם כתב פרנץ קפקא סיפורים בעברית?
 http://anatperi.blogspot.com/2011/04/blog-post_26.html

חתונה מודרנית

מחר החתונה, וכל דבר אחר נשמע לא רלוונטי. למה זה מעניין קשה להסביר, אבל זה מעניין, אולי מפני שזה קורה באנגלית, שפה שכולם פחות או יותר מבינים, כי הרי אף אחד לא מתעניין כל כך בחתונה של נסיכים נורבגים, שבכלל לא דומה לסרט בביביסי, וחתונה באנגלית זה סרט שאיננו דורש תרגום, בשונה למשל מטקס חלוקת פרס נובל שמתקיים בשוודית, ואי אפשר להבין, לא מה אומרים ולא על מה נותנים פרסים שזה בדרך כלל מעבר להבנת בן אנוש רגיל. חתונה לעומת זאת זה כמו יחסי מין, זה משהו שכולם יכולים להבין ולרוב האנשים גם יש בזה קצת ניסיון, וכשמדברים על זה אף אחד לא מרגיש טיפש כמו כשמדברים על חתני פרס נובל לכימיה שאי אפשר להבין מה הם עשו או חתני פרס נובל לספרות שרובנו אף פעם לא קראנו אותם וספק אם נקרא, כי רוב הסופרים שאנחנו קוראים לא קיבלו ולא יקבלו פרס נובל. טוב, את עגנון קראנו וגם את סלמה לגרלף, לפחות את מסע הפלאים של נילס הקטן, בכתה ב, אבל זהו בערך. אבל בחתונה יש אוכל ובגדים ונשיקה בתור רמז למה שלא רואים אבל לא קשה לדמיין, ובזה כולם מבינים ויכולים המון לדבר על זה. זה קצת כמו בהסבר של פרקינסון למה לוקח שלוש דקות לאשר בניית כור גרעיני ושלוש שעות לאשר קניית כלי קפה, שעל זה לכולם יש מה להגיד כי בזה כולם מבינים. חוץ מזה החתונה הזאת היא סדרה בהמשכים, כי ראינו לפני שלושים שנה את החתונה של האבא והאמא. האבא נראה מלפפון חמוץ, אבל האמא היתה ממש סוכריה צבעונית, וכמו כל סוכריה משובחת היא היתה עטופה בהמון שכבות של נייר מבריק. לפני שלושים שנה אפילו לא שמתי לב שהיא נראית עצובה ומפוחדת, כמו נבואה לעתיד, שכמו כל הנבואות מבינים אותן רק אחורה. גם בזה כולם מבינים, בנבואות אחורה, שזה הכיוון היותר פורה לנבואות. עכשיו זה סדרת המשך, ובשביל שנראה איך עבר הזמן במקום כרכרה תהיה לימוזינה, ותודה לאל שסינדרלה נולדה כשעוד צריך היה להפוך את הדלעת לכרכרה ולא ללימוזינה, שעד כמה שאני מבינה בקוסמות זה נראה לי הרבה יותר מסובך. זה באמת מצער, שהכלה ויתרה על הכרכרה עם הסוסים והרכב, והעדיפה לנסוע בלימוזינה, ומצד שני צריך להבהיר לצופים בסדרה שאנחנו כבר במאה העשרים ואחת, וההפקה צריכה להתאים את הרקע, שלא יתבלבלו ויחשבו שזאת סדרה ישנה של הביביסי על המלכה ויקטוריה נוסעת להתחתן עם אלברט. ומה שהכי אהבתי שכתבו בעיתונים שלנסיך וויליאם יש מקצוע אמיתי, הוא טייס של מסוק חילוץ, ואני חושבת טוב, אנחנו במאה העשרים ואחת, ברור שהוא יבוא להציל את שלגיה במסוק, ולא ברכיבה על סוס, שזה מכתיב קצב יותר מדי איטי להפקה מודרנית. ומכיוון שהכל בעולמנו מודרני והתקשורת שלנו דיגיטלית, בכל העולם ישבו אנשים ויסתכלו איך הנסיך והנסיכה מתחתנים, ואיך נפתחת דלת הלימוזינה – לימוזינה, לא כרכרה, והנסיכה מנחיתה את רגלה המלכותית בנעל אופנתית על המדרכה, ואוחזת בשובל שמלת החתונה האופנתית והמודרנית, ואיך הנסיך והנסיכה מתנשקים, מהודו עד ארץ האש העולם כולו יתפעם וייאנח מול המסכים מנסיך ונסיכה צעירים ויפים שמתחתנים, ותודו, שאין דבר יותר מודרני מזה.      

האם כתב פרנץ קפקא סיפורים בעברית?

בארכיוני הספרייה הלאומית, דוקא באוסף האוטוגרפים של שבדרון, ולא בארכיון הגדול של הוגו ברגמן השמור אף הוא בספרייה, מצאתי מכתב תשובה נרגש של מכס ברוד למכתב תנחומים ששלח לו הוגו ברגמן על מות ידידם המשותף פרנץ קפקא. להלן תרגום דברי ברוד לברגמן, במכתב המוכתם בכתמי דיו גדולים:

פראגר טאגבלאט  

                                                            1.7.1924

חבר יקר,

תודה על מילותיך הטובות בעקבות מותו של פרנץ קפקא. מה שאיבדתי בו, אין איש יכול אפילו לשער.

לקחתי על עצמי כעת לבחון את העיזבון הספרותי הגדול של קפקא. הרומנים הגדולים והרבה מלבדם לא נדפס, [כתבים אלה] מצפים ליד, שתוכל להכינם בפועל לקריאה מודפסת. כמעט איש מלבדי אינו מסוגל לכך, למרבה הצער! יש איפוא לעבור על המון רב של ניירות לגמרי בלתי מסודרים (זה יעניין אותך, שיש בתוכם הרבה מאד מחברות לימוד עבריות). [ההדגשה שלי, ע.פ.]. העיזבון עולה ביופיו ובערכו הספרותי, כפי שנראה לי, על כל מה שקפקא פירסם בחייו.

על תכניתך למחלקה של קפקא בספריה דיברתי עם פליכס [ולטש], שיעשה תעמולה לכך באגודה הספרותית. [בעיניי שלי, מחוק] בעיניי כולם מוצאת הצעתך חן באופן בלתי רגיל.

אלו מספריי שלי עצמי (כמו אלה של פליכס ולטש, אוסקר באום, רודולף פוקס, פרנץ ורפל) חסרים עדיין בספריה הירושלמית? ברצון אדאג להשלים את החסר. במה שנוגע לספריי, מזה שנים אני מבקש מן המו"לים שלי תמיד, לשלוח לספריה הירושלמית עותק חינם מכל יצירה חדשה ולקבל מהם אישור קבלה מן הספריה.

רומן ראובני שלי נמצא בערך באמצע. עבודה קשה באופן יוצא מן הכלל, שאני לגמרי מתמסר לה עכשיו, ומתנתק מכל הדברים האחרים, גם הפעילות הפוליטית. כי אני משוכנע בכך, שרומן זה הוא הדבר הטוב ביותר, שאני יכול לתת לעמי.

לעתים קרובות אני חושב עליך ועל הדברים הגדולים אשר קורים שם מן העבר השני ושבהם אתה נוטל חלק באופן כה מרשים. לעתים קרובות רציתי לכתוב לך זאת. אבל יש לי הרגשה שאתה יודע את הקשר בינינו גם מבלי לאשר אותו במכתבים.

כל טוב לך ולבני ביתך, מכס                                                                                  

הרבה מאד מחברות לימוד עבריות יש בעזבון קפקא, כתב ברוד לברגמן. את המלה "לימוד", בעצם "תירגול", Uebung בגרמנית, התקשיתי תחילה לקרוא בגלל כתם דיו גדול שטישטש אותה מעט, וקצת התאכזבתי שאלו מחברות תירגול ולא מחברות כתיבה, כמות אלה שבהן כתב קפקא את "המשפט" ו"הטירה" וסיפורים אחרים. כמעט מאה שנה מתפרסמים סיפורי קפקא, וטרם התפרסם דבר מכתביו בעברית, הגם שפירסום כזה מצוי בתכנית המהדורות המדעיות שמפרסם מרכז קפקא באוניברסיטת אוקספורד, שלספרייה הבודליאנית שם מסרה משפחת קפקא את מרבית כתבי היד של קפקא שהצליחה לקבל חזרה ממשפחת שוקן בשנת 1961, שנתיים לאחר מותו של זלמן שוקן, שהחזיק בהם לפחות מאז שנת 1940. חוקר קפקא הפרופ' מלקולם פייזלי, ידידם האישי של אחיינית קפקא מריאנה שטיינר, בת אחות קפקא ואלרי פולק שנרצחה עם בעלה במחנה הריכוז חלמנו, ובנה מיכאל שטיינר, הוא שקיבל בשליחות יורשי קפקא מידי משפחת שוקן בכספת בנק בציריך את כתבי היד יקרי הערך והעבירם במכוניתו לספרייה הבודליאנית באוקספורד, שם הם שוכנים בטח. ביניהם היו גם מה שמתואר כ"תרגילי העברית" של קפקא:

[Hebrew exercises] - (KBod AII, 4; AIII, 6, and 9-12) MSS. Kafka 24; 26, fols.28^v-29^v; 29-33; 46, fols. 5-8; 47, fols. 4-15.

עיניכם הרואות כי אין התיאור הזה של תרגילי העברית של קפקא בבודליאנה מתאים לדברי ברוד במכתבו לברגמן "מחברות לימוד רבות מאד". עוד פחות הוא מתאים לדברים שרשם מפי ברוד בשנת 1929 הנס-יואכים שפס, לימים פרופסור לפילוסופיה של הדת, שבהיותו חובב קפקא צעיר ובעל עניין מיוחד בפרשנות תיאולוגית של קפקא ובהשפעת קירקגור על קפקא, שבכך מצא שפה משותפת עם מכס ברוד, בחר בו מכס ברוד לסייע לו בהכנת סיפורים וקטעי רומנים מעזבון קפקא לדפוס.

בעקבות פגישתו הראשונה עם מכס ברוד במריינבאד ב-12 באוגוסט 1929 רשם הנס יואכים שפס פרוטוקול, שבנו, ההיסטוריון יוליוס ה. שפס, פירסם בשנת 1985 בהוצאת אתנאום כנספח לחליפת המכתבים בין אביו למכס ברוד. מתוך פרוטוקול זה, שמסכם את דברי ברוד על קפקא בפגישתם, אני מתרגמת כאן כמה שורות:

המשמעות האישית המיוחדת של "הטירה" הינה, שיש לפרש את ק. כיהודי חסר המולדת, ששואף להכות שורש בקרקע הקשה של הכפר. הגינוי של הפונדקית, אתה בא לכאן, מותח ביקורת על הכל ורוצה לדעת יותר טוב מאיתנו, שמכירים את התנאים פה כבר שנים רבות. אתם חושבים שאתם יודעים יותר טוב ושאתם יותר טובים זהה לגינוי של העמים המארחים כלפיי היהודים.

הפרשות עם סורטיני שמן השמיים תובע מן האנשים את הבלתי מוסרי הוא ביטוי חריף עוד יותר לפרדוקס הנצחי של אברהם של קירקגור. (ק. הציג כאן עוד אפשרויות, כפי שהיה על אברהם לנהוג וכו'. – לחיים!!)

הנשים כל כך חשובות לק. כי יש להן יכולת הפיריון (המוטיב המיני איפוא ויותר מן המוטיב המיני). דרך הנשים מקוה ק. להרגיש בבית, להוליד ילדים, להכות שורש ולהתחיל מסורת. כי לזכות במולדת זו מטרה מאד נעלה עבור ק.

בשנת חייו האחרונה הוא חש שייעודו להיות יהודי. הוא למד עברית (בעזבונו יש יותר עברית מגרמנית). ברוד חושב שקפקא בשנת חייו האחרונה היה בכלל רק בהתחלה. יצירתו האחרונה  הינה "אמן הרעב". כאן במיוחד לקרוא את יוספה [יוזפינה], מלכת העכברים! העכברים, גזע נדכא ונרמס זה, חיים בפחד תמיד, כפי שגזע האנשים נאלץ לחיות. להכות שורש בעולם הינו, על פי העמדה המטפיזית של האדם ביקום, המטרה העליונה.

 [מתוך: במאבק על קפקא והיהדות – חליפת המכתבים בין מכס ברוד והנס יואכים שפס

Im Streit um Kafka und das Judentum

Juedischer Verlag bei Athenaeum, 1985

עריכה ומבוא מאת יוליוס ה. שפס

עמ' 158-155]

הרבה מהאמור כאן על קפקא, בוודאי הכמיהה להוליד ילדים ולהכות שורש משקפת היטב את מכס ברוד עצמו. אבל נניח רגע לפרשנות הציונית המאולצת משהו של "הטירה" וסיפורים אחרים, ונתמקד באמירה המדהימה שנאמרת כאן: בעזבונו של קפקא יותר עברית מגרמנית? האם ייתכן הדבר? ומהי כל העברית הזו? רק תרגיליו של תלמיד, או שמא כתב קפקא בעברית גם הגיגים וסיפורים, שלא שזפו מעולם עיני איש מאיתנו?

ועוד כתב ברוד לשפס, כנראה במרס 1931, כשהאחרון ביקש את התייחסותו למלים עבריות ששירבט קפקא בשולי כתב יד:

בעמוד 233 צריך להשמיט את האותיות העבריות – אין זה אלא מקרה, קפקא השתמש בעצם בשוליים הריקים כמו בכל נייר "בלתי נחוץ" למטרות תירגול.

רשימות עבריות של קפקא הופיעו איפוא גם בשוליהם של כתבי היד הגרמניים. מה היו רשימות אלה? מדוע התייחס אליהן ברוד, שייחס חשיבות כה רבה לכל פתק ושירבוט שכתב קפקא בגרמנית, כה בזילזול?

רק כרך אחד של חומרים מעזבון קפקא פירסמו ברוד ושפס בהוצאת קיפנהוייר. הכרך יצא לאור בחודש מאי 1931. בעקבות עליית הנאצים לשלטון נפסק הקשר עם הוצאת קיפנהוייר, ובוטלה הוצאתו לאור של כרך שני מן העיזבון שתוכננה לחודש מאי 1933. בחודש פברואר 1934 חתם מכס ברוד על חוזה לפירסום כל כתבי קפקא עם זלמן שוקן, שרכש את הזכויות מן המו"לים הקודמים. באותה הזדמנות הרחיק ברוד מהתקנת כתבי קפקא לדפוס את הנס יואכים שפס – ברוד התקשה לשאת את האנטי-ציונות הבוטה של שפס ודבקותו בלאומיות הגרמנית כביכול של יהודי גרמניה, וכך כתב לשפס ב-7 ביוני 1934:

במה שנוגע למהדורת קפקא, ברצוני לבקשך, שתמסור למר מ. שפיצר את כתבי היד של קפקא שנמצאים עדיין ברשותך ושהוא יאשר את השבתם. כלומר אני אוציא בהוצאת שוקן מהדורה של כל כתבי קפקא. במידה שעבדת עד כה עבור ההוצאה לאור, יודגש כמובן גם במהדורה החדשה חלקך בעבודה. אבל המשך עבודה משותפת עמך על מהדורת קפקא הינו כבר בלתי אפשרי עבורי מסיבות מוצקות, כי אינני מגיע לגרמניה וגם אתה לא סביר שתבוא לכאן. גם בהתעלם מכך, ההבדל הנ"ל בתפיסת היהדות התגלה ככל כך יסודי, שעבודה משותפת נשללת מעצמה. אני משוכנע, שמטעמים של טוהר אינטלקטואלי תבין את החלטתי זו, ושאולי רק כאשר הניגוד יתברר במלואו, נוכל להפגיש את השקפות עולמנו בדרך שכעת אינני רואה.

מוריץ שפיצר, אף הוא יליד צ'כוסלובקיה, ציוני נלהב ולימים מו"ל ירושלמי ידוע, שהסופר דן צלקה הקדיש לו קטע בלתי נשכח בספר האלף-בית שלו, עבד בהוצאת שוקן בברלין ומילא תפקיד חשוב בהתקנת מהדורת כל כתבי קפקא תחת עינם הפקוחה של הנאצים. המהדורה השלמה של כתבי קפקא ראתה אור בברלין, וברוד מצא עזר כנגדו בצעיר מלומד אחר, היינץ פוליצר מוינה, שכלל לא התנגד לציונות ובעזרת ברוד אף עלה לארץ ישראל זמן קצר לאחר ברוד עצמו, ורק לאחר שברוד הרחיק אף אותו מהתקנת מהדורות קפקא לאחר המלחמה, היגר לארצות הברית ולימד שם בקולג' ברין מאואר. למרטין בובר, שניסה להתערב אצלו בעד היינץ פוליצר, כתב מכס ברוד [המקור בגרמנית, התרגום שלי, ע.פ.]:

                      23 באוקטובר 1945

ד"ר בובר היקר והנכבד,

למרות שאני מאד מעריך את היינץ פוליצר כמשורר וכעורך, - זה לא הולך. אתה בוודאי תבין זאת, שאני נחוש בהחלטתי, לבצע לגמרי לבדי את עריכת שני הכרכים האחרונים, בתור העבודה האחרונה, שעליי עוד לעשות למען קפקא. זה בשבילי הפעם, הייתי רוצה לומר, ממש פולחן, שאינני יכול להתנער ממנו. אני מאד עצוב על כך, שאני (בניגוד לטבעי), חייב לומר "לא"! – בנוסף לכך הייתי אתמול לכמה שעות בירושלים כדי לדבר עם מר שוקן. שם התבטאתי, עוד בטרם הגיע מכתבך, (שוקן עצמו דיבר על ה. פוליצר), באותה רוח.           

[מתוך ארכיון מרטין בובר בספרייה הלאומית בירושלים].

בניגוד למחלוקת הברורה בין ברוד הציוני לבין שפס שראה בציונות לדבריו "פשע כנגד היהדות" (מכתב שפס לברוד מן ה-23 ביולי, כנראה 1933), אין זה ברור על מה נסובה המחלוקת הקשה בין ברוד לפוליצר. מכל מקום, בעקבות הרחקתו של פוליצר מעריכת כתבי קפקא, הפכו דברי ברוד במכתבו הנ"ל להוגו ברגמן: "כמעט איש מלבדי אינו מסוגל לכך, למרבה הצער!" לנבואה שהגשימה את עצמה, ושהיתה לה ככל הנראה השפעה מרחיקת לכת על גורל עזבונם של קפקא וברוד גם יחד.

נשוב אחורה מן המהדורה השנייה של אחרי המלחמה, אל המהדורה הראשונה שארבעת כרכיה הראשונים יצאו בברלין כבר באביב 1935. זמן קצר אחר כך אסר משרד התעמולה את המשך ההפצה, וקפקא וברוד הוכנסו לרשימת "הכתבים המזיקים והבלתי רצויים לרייך" של לשכת הכתבים של הרייך RSK –Reichsschriftumskammer)). שוקן וברוד העבירו איפוא את התקנת המהדורה לפראג, ופירסמו אותה בהוצאת הספרים של היינריך מרצי הבן, שהוציאה לאור גם את ה"פראגר טאגבלאט", העיתון שבו עבד מכס ברוד שנים כה רבות. על פרשה זו כתב בהרחבה פולקר דאהם בעבודת הדוקטור שלו, "הספר היהודי ברייך השלישי". רובה של מהדורת קפקא זו נתפס בימי המלחמה בידי הגרמנים והושמד. כתבי היד של קפקא, לעומת זאת, הועברו לארץ ישראל, רובם כנראה יחד עם ספריית שוקן ולא במזוודה המפורסמת שנטל עמו ברוד בהימלטו מפראג, שתוכנה היה ככל הנראה פחות דרמטי מן האגדה שטוה סביבה ברוד.

מדוע אני חושבת כך? משום שבחודש מאי לשנת 1940, שיגר מכס ברוד למנהל הספרייה הלאומית את המכתב הבא, הפעם מודפס, שאף הוא נמצא באוסף שבדרון בספרייה הלאומית:

29.5.40

מכס ברוד, תל-אביב

רח' הירדן 16

לרקטור הנכבד פרופ' פרנקל,

מאורעות הזמן גורמים לי לפנות אליך בבקשה דחופה. האם האוניברסיטה תהיה מוכנה ליטול למשמרת מזודה עם כתבי יד חשובים? מועד המשמרת יהיה תקף עד לביטול אפשרי מצדי.

במזודה זו ברצוני לאחסן את: 1. עזבון פרנץ קפקא, במיוחד כתבי היד שטרם התפרסמו. 2. חיבוריי המוזיקליים. 3. ההשלמות שלי שלא פורסמו לספרי "עבודת אלילים, נצרות, יהדות". 4. יומנים ושירים שלי שלא פורסמו.

אתה תבין בוודאי שלא הייתי רוצה בזמנים הנוכחיים להפקיר מזודה זו, שמכילה את היקר לי ביותר, לתהפוכות המשמרת הפרטית, אלא יהיה משמח לדעת שכתבי יד אלה בטוחים, עד כמה שיש בכלל ביטחון כיום.

הרשה לי להוסיף, שאת הרצאת האורח באוניברסיטה, שהזמנת אותי לתת בטובך, לא אוכל לקיים כעת, והייתי רוצה לדחות לזמנים טובים יותר.

אודה לך מאד על תשובה מיידית לבקשתי הנ"ל,

בהוקרה מיוחדת,

שלך,

מכס ברוד  

ומה היתה התשובה שקיבל ברוד מן הספרייה הלאומית? התשובה לכך מצויה במכתבו של הפרופסור קורט וורמן, לשעבר מנהל הספרייה הלאומית, לעיתונאי רוברט ולטש, אף הוא מידידי נעוריו של פרנץ קפקא, מיום 16 בינואר 1972, שמצאתי בתיקי גינזך המדינה:

גברת הופה מדגישה, שברוד ופליקס וולטש אמנם עזבו את פראג באותה רכבת אך בקרונות שונים. לא היה ידוע לה, שפליקס וולטש יחד עם ברוד בבואם, ביקשו את פרופסור גוטהולד וייל, לקבל בנאמנות את כתבי היד של קפקא עבור הספריה הלאומית. וייל דחה זאת, מאחר שאינם שייכים לתחומי העניין של הספריה! גברת הופה אפילו מפקפקת במשא ומתן זה, למרות שהן וולטש והן וייל סיפרו לי אודותיו.

הגברת הופה היא אסתר הופה, אהובתו ויורשתו של ברוד, שטענה לאחר מותו של מכס ברוד, כי נתן לה את כתבי היד של קפקא במתנה, ומכרה רבים מהם במכירות פומביות, תחילה בראשית שנות השבעים דרך בית המכירות הפומביות האוסוודל בהמבורג, שמכר גם אלפי פריטים מספריית שוקן – שבה הפקיד ברוד בבואו לארץ גם את כתבי היד של פרנץ קפקא. אבל אין זה ברור האם המזוודה היא אותה מזוודה שנזכרת במכתבו של ברוד משנת 1940, או אולי מזוודה אחרת, שהכילה רק כתבי יד של קפקא. ואילו מריאנה שטיינר, אחייניתו של קפקא, שליוותה את ברוד וולטש ורעיותיהם לתחנת הרכבת, סיפרה בסרט תיעודי שיצר חוקר קפקא הנס-גרד קוך, כי ראתה במטענו של מכס ברוד קופסאות נעליים רבות, שלתוכן דחס את כתבי היד של קפקא. מכל מקום כתבי היד של קפקא, או מרביתם, הגיעו בסופו של דבר לארץ ישראל. האם השאיר ברוד חלק מכתבי קפקא בלית ברירה מאחור? האם דאג יותר לכתבי קפקא בגרמנית שכבר פורסמו והביאו לשניהם תהילת עולם מאשר לאותו עיזבון בעברית שהיה לדבריו רב יותר מן העיזבון בגרמנית? האם כתבי היד העבריים של קפקא אבדו או ניצלו?

למכתבו של קורט וורמן ענה רוברט ולטש, ביום ה-20 בינואר 1972, שאף הוא נמצא בתיקי גינזך המדינה, תשובה מצערת מאד:

גורלו של עזבון ברוד אינו סימפטי ביותר, אבל כמובן שאדם מבחוץ אינו יכול כלל לשפוט את המניעים שם. כבר מאז נובמבר נאלצתי לדון לעתים קרובות במכירה הפומבית של חלק מהעיזבון בהמבורג. במיוחד גברת מריאנה שטיינר, אחייניתו של קפקא, היתה מאד אומללה בשל כך ומיררה אצלי בבכי. את הקטלוג של האוסוודל ראיתי אצל ד"ר רוזנבאום. אולי רשעות מסוימת מילאה תפקיד אצל ברוד, כאשר העניק לגברת הופה כאלה זכויות מרחיקות לכת.

תחילה שמר ברוד את כתבי היד של קפקא בכספת של בנק האיחוד הבוהמי בפראג, בנק שנפל במלחמה לידי הדויטשה בנק והדרזדנר בנק ונשדד בידיהם. בהגיעו לארץ הפקיד ברוד את כתבי היד של קפקא בכספת של ספריית שוקן בירושלים, לשם הותר למכס ברוד להיכנס רק בלווית פקיד של הוצאת שוקן, שהקפידה לשמור בחזקתה את כתבי היד של קפקא, שכך שמרה גם על זכויות הפירסום העולמיות שלה ליצירותיו. את פקידיו הנאמנים של זלמן שוקן אפשר לפגוש כמובן "בחנותו של מר לובלין", מהיפים בספריו של ש"י עגנון. כאמור רק מחברות תירגול עברית מעטות של קפקא נמצאו בספריית שוקן. עוד מחברות עברית נמצאו בכספותיה של אהובתו ויורשתו של מכס ברוד, אסתר הופה. גם הן אינן רבות ביותר.

מה קרה איפוא לכתבי קפקא בעברית שהיו מרובים יותר, לדברי ברוד, מכתביו בגרמנית? האם אבדו, או עוד נוכל למוצאם? ושאלת השאלות: האם כתב קפקא סיפורים בעברית, ואם כן, האם נזכה לקוראם?   

תלמה ולואיז זו פנטסיה

תלמה ולואיז זו פנטסיה. עשרים שנה מלאו להפקת הסרט והכל מתווכחים האם זו טרגדיה או קומדיה, אבל תלמה ולואיז זו פנטסיה. כשאשה עומדת להיאנס, אף אחד איננו מגיח עם אקדח ויורה באנס בטרם יבצע את זממו. אפילו אם בחוץ עומדים מאבטחים שיכולים להסתער פנימה ולהרוג את האנס. הרי המאבטחים עומדים שם כדי לשמור על חיי האנס, ולא על חיי הנאנסת.

תיאורטית יכולה לכאורה להגיח שוטרת עם אקדח, או מאבטחת. יש גם נשים מאבטחות. פעם היתה שוטרת בתחנת המשטרה והפושע חטף אותה, וחטף לה גם את האקדח. כשגבר מתנפל על אשה, הוא כמעט תמיד מנצח. נשים הן חלשות. חולשה גופנית היא חולשה, כוח גופני הוא כוח. פעם הראו בחדשות זקנה מניסה שודד במכות תיק-יד. כולם צחקו ולא האמינו. זה מצחיק, כי זה נראה מופרך. שודד שמתנפל על זקנה פוצע אותה קשות, לפעמים למות. הרבה שודדים מתנפלים על זקנות. רבים כל כך, שלא תמיד מראים אותם בחדשות. מראים זקנה מניסה שודד במכות תיק-יד, כי זה נראה כמו פנטסיה.

תלמה ולואיז זו פנטסיה. כשגבר נוהג מעליב נשים נוהגות הן לא יורות במיכל הדלק ומפוצצות אותו, אלא שותקות וממהרות לברוח. לירות בנהגים מעליבים ולפוצץ אותם זו פנטסיה. להתנקם בגברים שפוגעים בנשים זו פנטסיה.

גם מין מסעיר עם נוסע מזדמן זו פנטסיה. נשים בקושי נהנות עם בעליהן. להינות עם זר, מאד צעיר ומאד יפה, זו פנטסיה. ואפילו בסרט האשה נענשת מיד, כי המאהב הוא שודד. ועכשיו כבר אין לה סיכוי ועוד מעט היא תמות. כי גם להינצל מאונס וגם להינות ממין סוער עם זר, זה יותר מדי, אפילו בסרט פנטסיה.

סרט שבו אשה ניצלת מאונס כי חברתה יורה באנס, אחר כך מבלה בילוי מיני סוער עם צעיר יפהפה, אחר כך חברתה מפוצצת נהג מעליב, אחר כך מתרסקת אל התהום, או סתם עפה מעל התהום, מבלי שהסוף נראה, הוא פנטסיה. טוב שהסוף משאיר מקום לדימיון, כי בסרט פנטסיה הסוף צריך להשאיר מקום לדימיון.

כל מה שקורה בתלמה ולואיז הוא פנטסיה. בחיים האמיתיים נשים נאנסות ואחר כך האנס אומר שהן זונות, והפרקליטות אומרת שהן לא אמינות. והן לא מרחפות מעל התהום ולא מתרסקות אליה. לפעמים הן מתרסקות אל החיים, התרסקות איטית, לפעמים הן ממשיכות הלאה ומנסות לשכוח, מנסות לחיות. החיים אינם מורכבים ממחוות גדולות, רק מפרטים קטנים, פתקאות, שיחות טלפון, ילדים קטנים, עבודה קטנה. לפעמים יש בחיים מחוות קטנות, נחמות קטנות. החיים בעצמם קטנים. הנאנסת נכנסת למכונית קטנה ונוהגת אל בית קטן. בבית היא מתקלחת ומחליפה בגדים ובוכה. היא אשה קטנה. הבכי שלה קטן, הקול שלה קטן. אפילו הסבל הגדול שלה נראה קטן. שום דבר בחיים לא דומה לפנטסיה. לכן כל כך נפלא לצפות בסרט פנטסיה ולמחוא כפיים. כי סרט פנטסיה כולו פנטסיה, ושום דבר בו לא דומה לחיים.

כל עולמה

בִּמְּקוֹם עָמְדָה מֵעַל הַכִּירַיִּים

יֵשׁ לָה חַלּוֹן קָטָן

וּבוֹ הִיא רוֹאָה פִּסַּת בַּיִּת, פִּסַּת עֵץ וּפִסַּת שָׁמַיִּם,

כָּל עוֹלָמָה.

כְּשֶׁהִיא מְטַגֶּנֶת יוֹם בְּיוֹמוֹ לְבִיבוֹת חֲבִיתוֹת וּכְתִיתוֹת

הִיא צוֹפָה בַּחַלּוֹן וְרוֹאָה פִּסַּת בַּיִּת, פִּסַּת עֵץ וּפִסַּת שָׁמַיִּם

וְגַם דּוּדֵי שֶׁמֶשׁ רַבִּים וְאַנְטֵנוֹת

סִימָן שֶׁהִיא חַיָּה בְּחֶבְרָה מוֹדֶרְנִית

הִיא אֵינָה רוֹאָה עַל הַגַּג כּוֹבְסוֹת אוֹ אִשָּׁה רוֹחֶצֶת.

לִפְעָמִים בְּפִסַּת שָׁמַיִּם מוֹפִיעַ מָטוֹס חוֹלֵף כְּמוֹ צִפּוֹר

לִפְעָמִים מוֹפִיעָה צִפּוֹר עַל פִּסַּת עֵץ מְצַיֶּצֶת

לִפְעָמִים מוֹפִיעוֹת פָּנִים מֻכָּרוֹת עַל פִּסַּת בַּיִת וְהִיא מְחַיֶּכֶת

לִפְעָמִים לְשָׁלוֹם מְנוֹפֶפֶת בַּחַלּוֹן הַקָּטָן, אִם שָׂמִים לֵב אֵלֶיהָ

אִם רוֹאִים אוֹתָה מִבַּעַד לַחַלּוֹן הַקָּטָן.

לָרֹב הִיא נֶחְבֵּאת אֶל הַכֵּלִים, שְׁחוּחָה מֵעַל הַכִּירַיִּים

בְּחֹם הַתַּבְשִׁיל זֵיעָתָה נוֹטֶפֶת, טִפּוֹת שֶׁמֶן קְטַנּוֹת מַכְתִּימוֹת אֶת בְּגָדֶיהָ

טוֹבְעוֹת צַלָּקוֹת בְּיָדֶיהָ. הִיא מְטַגֶּנֶּת יוֹם בְּיוֹמוֹ לְבִיבוֹת חֲבִיתוֹת וּכְתִיתוֹת

וְרוֹאָה בַּחַלּוֹן הַקָּטָן פִּסַּת בַּיִּת, פִּסַּת עֵץ וּפִסַּת שָׁמַיִּם.

כָּל עוֹלָמָה.

נאמנים פצעי אוהב

שלושה שבועות לפני מותו נשך אותי הכלב ליד ברך שמאל. זו לא היתה ממש נשיכה אלא מכה עזה שבה פצעה את ברכי קלות שן עליונה אחת ואילו שתי השיניים החדות התחתונות ננעצו מעט ליד הברך מעט עמוק יותר, והפצעים הכאיבו לי מאד. מכיון שזינק עליי בעוצמה רבה, משום שהתכוון לזנק על הכלב הלבן הגדול שעבר לידינו ואני מנעתי אותו מכך, הופיע על ברכי שטף דם כחול סגול מהמכה. זה היה בשבת אחר הצהרים, כשהכלבה האמא חשה ברע, ומשום כך יצאנו לטיול בחמש אחר הצהרים, שעה בלתי שגרתית, שבימים כתיקונם הייתי עסוקה בה בענייני והכלבים נימנמו על הרצפה בימי הקיץ ועל הספות בימי החורף. אבל באותה שבת יצאנו לטיול. לא ציפיתי שהכלב יישך אותי, דבר שעשה פעמים אחדות כשהיה צעיר יותר, ופעם אפילו נשך אותי עמוקות מאחורי ברך ימין והפצע מיאן להירפא. אבל בשנים האחרונות לחייו נדמה היה שנרגע מעט מזעמו, ולא ציפיתי שיזנק עליי שוב בחמת זעם וינעץ בי את שיניו במקום בכלב שעימו רצה לריב, וכמעט תמיד רצה לריב עם כל כלב שעבר לידינו או כל חתול שנם מתחת למכוניות החונות על המדרכה.

פחדתי שהפצעים יזדהמו ופחדתי עוד יותר שאצטרך ללכת לרופא, והרופא יגיד לי שצריך ללכת למשרד הבריאות ולומר שהכלב נשך אותי, וצריך לקחת אותו להסגר. לא יכולתי לתת שיקחו את הכלב שלי להסגר, כי הוא לא יכול היה להיות בחברת כלבים אחרים מלבד אמו, ובנוסף לכך סבל מלידתו ממחלת הנפילה ונתקף תמיד בעוויתות, ואילו לקחו אותו להסגר בוודאי היה מת, או שהיו הורגים אותו, ואני פחדתי מאד שהוא ימות, לפעמים פחדתי יותר שהוא ימות מכפי שפחדתי שאמות בעצמי, ולא ידעתי שבעוד שלושה שבועות הוא ימות ממילא, עוד לפני שהפצעים שלי יגלידו לגמרי, אם כי כבר לא כאבו לי יותר ונותרו רק שלוש צלקות קטנות ליד הברך השמאלית שהסתכלתי בהן ומיששתי אותן כל העת, כי הן היו של הכלב שלי, ואני אהבתי את הכלב הכי בעולם ועכשיו כשהוא מת חיפשתי אותו כל הזמן בפינות הבית וראיתי אותו שוכב כדרכו על הרצפה, רגליו האחוריות מקופלות מתחת לישבנו הקטן והזנב השחור שלו שבקצהו ציצה לבנה, ראשו המתוק מונח על צדו ועיניו עצומות. ככה בערך שכב על המיטה בבית החולים כשבאתי להיפרד ממנו ולנשק אותו בפעם האחרונה, והוא כבר היה מונשם, כי הרופאים החזיקו אותו בחיים רק בשבילי, כדי שאוכל עוד להיפרד ממנו בפעם האחרונה.

יומיים הוא שכב בבית החולים והכרתו הלכה והתערפלה. הבאנו אותו לבית החולים לאחר שאיבד את הכרתו ולא שב אליה. תחילה חשבנו שזו מחלת האפילפסיה שממנה סבל מלידה, וגרמה לו מדי פעם לאבד את הכרתו ולהתעוות, ולפעמים גם להשתולל, להרוס כל מה שבדרכו, לחבוט את ראשו בקיר ולנשוך את לשונו עד זוב דם. ההתקפים האלה, שהתרחשו אחת לכמה שבועות היקשו עליי מאד, אבל אהבתי את הכלב הכי בעולם והשלמתי איתם. שמחתי שככל שהוא הזדקן ההתקפים פחתו, או אולי כך היה לי נדמה מאחר שהתרגלתי אליהם.

כשאיבד את הכרתו חשבנו תחילה שמדובר בעוד התקף אפילפסיה, אבל במהרה התברר שהפעם זה גרוע בהרבה. הכלב נשאר מוטל על הרצפה ללא ניע. הרופא בא ואמר שהמצב מאד גרוע וכדאי שניסע לבית החולים. גם בבית החולים מצבו המשיך להידרדר. אמרו לי שאסע הביתה ונישקתי אותו וליטפתי אותו, אבל לא ידעתי אם הוא מרגיש משהו, למרות שהיה נדמה לי שכן. למחרת התקשר הרופא מבית החולים ואמר שזו לא רק הפגיעה במוח, שגם מצאו לו גידול סרטני מדמם וקטלני בטחול, ואין שום טעם להמשיך ולהחזיקו בחיים. בנסיבות אחרות הגילוי הזה היה מזעזע אותי, אבל כעת, לאחר יומיים של אובדן הכרה וסיכוי אפסי שיתעורר, הבנתי שזה כבר לא באמת משנה. הוא כבר כלב זקן, בן שלוש עשרה, אמר הרופא. הוא רק בן שתים עשרה וחצי, התעקשתי, והרופא צחק ואמר: סליחה שהוספתי לו חצי שנה. הוא ביקש שנבוא בערב, אבל ביקשתי שיחכו עד למחרת, כי לא הייתי מסוגלת להיפרד ממנו באותו יום.

שאלתי את בנותיי אם תרצינה לבוא איתי להיפרד מן הכלב והן השיבו תחילה בחיוב אבל אחר כך התחרטו. נסעתי איפוא לבדי באוטובוס לבית החולים ומצאתי את הכלב שוכב על מיטה גדולה מחובר לצינורות ומונשם. שאלתי אם כבר איננו יכול לנשום בכוחות עצמו והרופא אמר שהוא יכול, אבל איננו נושם טוב. הרופא אמר לי שאי אפשר לחכות עוד כי הוא סובל, ואני הבנתי בעצמי שחייו של כלבי הגיעו לקיצם, אבל ביקשתי שיחכו עד שאלך משם והרופא הסכים. "היו לו חיים מאושרים" אמר הרופא שלא הכיר אותנו קודם, רק כדי לנחמני. כך ניחם אותי גם חתני שהכיר אותנו היטב. אני מאד מקוה שהכלב חשב גם כן שהיו לו חיים מאושרים, למרות מחלתו. הוא נולד בביתי לכלבה שלנו קאיה, ומכיון שנראה בלידתו דומה מאד לאמו, קראנו לו קאי קטן ואחר כך קאי-קאי. מאוחר יותר גילתה בתי האנתרופולוגית שקאי-קאי בשפה פולינזית פירושו לאכול, והיא חשבה שהשם הזה פשוט נולד איתו. הוא אהב לאכול ואכל כמויות עצומות, למרות שנשאר רזה. במיוחד אהב לאכול כבד עוף, שהכנתי גם כמה ימים לפני מותו והוא אכל ואכל ובתי שבאה לבקרני כעסה שאני נותנת לו לאכול כל כך הרבה. אבל אחרי שהוא מת שמחתי שלפחות נתתי לו להינות מהחיים כל עוד יכול היה.

עכשיו אני לומדת לומר לאנשים שהכלב שלי מת. אני רוצה לספר לכולם וגם לא רוצה, אבל אני מספרת. וגם כשאינני מספרת אנשים שואלים: איפה הכלב השני שלך? כי רואים אותי מטיילת רק עם הכלבה הזקנה, שהיא אמו של הכלב שלי שמת, והיא עוד ברוך השם חיה, אם כי הזדקנה מאד. מוזר לי לטייל רק עם הכלבה והכל מוזר לי. מוזר לי לישון ומוזר לי לאכול. כי הכלב שלי תמיד ביקש שאתן לו לטעום מכל מה שאכלתי, ואחר כך ביקש שאתן לו עוד ועוד וציקצק בשפתיו שאדע כמה הוא רעב ומשתוקק לאכול, ותמיד אהב לשכב למרגלותיי במיטה, ועוד לפני ששכבתי לישון נשכב באמצע המיטה וכשרציתי לשכב הביט בי כאומר: אני כבר תפסתי, את תלכי לישון במקום אחר. ואני חיבקתי אותו ונישקתי אותו בכל כוחי כי אהבתי אותו הכי בעולם, והוא נעתר וזז מעט הצידה כדי שאוכל לשכב ולהירדם עד הבוקר. ככה ישנו ביחד ואני הרגשתי מוגנת, כי הכלב היה מסוגל לנשוך אותי בעצמו, אבל תמיד תמיד שמר עליי, ותמיד תמיד אהב אותי. אני מקוה שאינני פוגעת באיש מאוהביי האנושיים, כאשר אני אומרת שאיש מעולם לא אהב אותי כמו הכלב.

פצעי הנשיכה שהציקו לי זמן רב נרפאו בינתיים. לא הלכתי לרופא שיטפל בהם, כדי שלא אצטרך לדווח למשרד הבריאות על הנשיכה ושלא יקחו לי את הכלב להסגר שמשם הוא עלול לא לחזור. לא שיערתי בנפשי שבתוך שלושה שבועות, עוד לפני שהפצעים יירפאו, הכלב שלי ימות ממילא, ואני לא אוכל לעשות דבר להצילו. את כל חסכונותיי שילמתי לבית החולים עבור הטיפול המסור, ולא נותר לי כסף לקבור את הכלב. מבית החולים שלחו את גופתו הקטנה לשריפה. ליד ברכי השמאלית נותרו שלוש צלקות קטנות אדומות, ואני ממששת אותן ונזכרת בשיניו הקדמיות החדות של הכלב שדוקא שיוו לו מראה חמוד, כמו שפתיים משורבבות של ילד. היה לו פרצוף מתוק שהמיס את כל הלבבות, ועכשיו נותרו לי רק שלוש הצלקות כמזכרת. בימים לאחר שנשך אותי כעסתי עליו מאד, אפילו נעלבתי, אבל הכעס כבר מזמן עבר, ואני מסתכלת בצלקות האדומות הקטנות ונזכרת בו, קצת בוכה וקצת צוחקת. לא היה לי מימיי חבר נאמן כמו הכלב, וכשאני מביטה בצלקות אני יודעת שנאמנים פצעי אוהב, נאמנים מכל נשיקה שקיבלתי בחיי.

אני מרגישה זקנה

אני מרגישה זקנה. נשים בנות גילי מתרגזות כשקוראים להן זקנה, אבל אני קוראת זקנה לעצמי. תמיד הרגשתי זקנה, עוד כשהיינו אמהות צעירות, או לא ממש צעירות, איליין ואני, כי כבר היו לי שתי בנות, בת חמש ובת שנתיים, ולאיליין היו כבר שניים או אולי שלושה בנים, שי ויוסף וגבריאל שכולם קראו לו המלאך גבריאל ואחר כך נרצח בפיגוע והלוויה שלו נמשכה שעות והסבתא התימניה שלו, אמא של חיים, שאת בתה הראשונה גנבו והיא לא מצאה אותה מעולם, ואחר כך החביאה את כל ילדיה מתחת למיטה כשנולדו כדי שלא יגנבו אותם, וכשחיים התחתן עם איליין הסבתא אמרה שהיא במקום הילדה שחטפו, הסבתא התימניה צעקה כל הלוויה גבריאל גבריאל בקול שקרע את השמיים, וכולם בכו עד שנגמרו להם הדמעות ואני רק ניסיתי להחזיק מעמד ולעמוד, לא להתעלף, נורא פחדתי להתעלף, ואחר כך הלכנו לאולם בית הכנסת ששם הגישו לכולם פיתות עם סחוג ירוק, ושתי האחיות החילוניות של חיים אמרו זו לזו הילד שאהב ללבוש שמלות וצחקו צחוק מרושע, ועליתי לעזרת הנשים אבל לא היה בה אף אחד, ובבית הכנסת איליין שיחקה עם בן הזקונים, הבן הששי שנולד לה אחרי שתי הבנות, והיה גדול רק בשנה מנכדה הבכור, ואני ידעתי שהמלאך גבריאל היה בנה האהוב ביותר, הקרוב ביותר ללבה, והוא היה עדין מכולם, עכשיו כבר אינני יכולה לחשוב על איליין מבלי לחשוב על גבריאל שנרצח בפיגוע ועל הלוויה, שכמעט מחקה את כל הזיכרונות האחרים, ואני רואה לנגד עיניי את המודעה בעיתון עם תמונות הנרצחים ותמונתו הענוגה של גבריאל המלאך, שעוד היו לו פני הילד שלו, האסון מוחק כל כך הרבה זיכרונות, בכל אופן כשהיינו עוד אמהות כמעט צעירות, אמרתי כבר לאיליין שאני מרגישה זקנה, שאני מרגישה שהזדקנתי בלילות ללא שינה של נדנוד העריסות, ואיליין אמרה שהרגישה בדיוק אותו הדבר אבל פחדה לומר, פחדה שאצחק לה, אם תאמר שהיא מרגישה שהזדקנה, ואני לא צחקתי בכלל, כי זה בדיוק מה שהרגשתי. הייתי בת עשרים ושבע והבטתי בראי וראיתי בראי אשה זקנה, קמוטת מצח ועגומת מראה. ועכשיו שעברו מאז כבר כמה עשורים, בוודאי שאני מרגישה זקנה, ואני מסתכלת על אנשים צעירים וחושבת שהם עוד צריכים לחיות, הם עוד חיים, אבל אני כבר זקנה ואני כבר לא ממש חיה, אלא רק עושה סידורים אחרונים לפני המות, כשאני עושה משהו אני מנסה להצליח בו, כי אני חושבת שעוד מעט אמות וכדאי שאסיים כמה דברים מוצלחים לפני המות. אני משתדלת להכין סעודות מוצלחות, לבשל דגים מעודנים ויפים על צלחות חרסינה, צואר בקר רך ביין ופטריות מסביב לעצם הגדולה, ולפתן של פירות יבשים שהותפחו ביין, ואני משתדלת לא לחשוב איך שחטו את הכבש או את הפרה, כי אני מרגישה קרובה לכל מי שבא עליו המות, ואני חושבת הרבה על הכלב שלי איך היה מוטל על מיטת בית החולים לחיות מחובר להמון צינורות ונשם את נשימותיו האחרונות במסכת החמצן, ואני נישקתי אותו הרבה נשיקות. קודם לכן חשבתי שקשה ומזעזע מדי להיפרד מן ההולכים למות, אבל את הפרידה מן הכלב שלי האהוב אני שומרת בלבי כזיכרון חם ורך ואני מהרהרת ברגע הזה רבות והוא לא מפחיד אותי, הייתי רוצה גם אני להיפרד כך מן העולם, שכובה על מיטה בשקט, ושמי שאוהב אותי הכי בעולם יעמוד לידי וייפרד ממני לשלום. רוב האנשים משתדלים לא לחשוב הרבה על הזיקנה והמות, ואומרים שהם לא זקנים, וגם כשהם זקנים ממשיכים לטעון שהם צעירים ברוחם, אבל אני יודעת שאני זקנה ברוחי, שנולדתי זקנה, שהייתי ילדה זקנה מנדנדת את מיטת אחי הקטן, והייתי אמא זקנה מנדנדת את מיטת בתי הקטנה בלילות לא שנת ועכשיו אני אשה זקנה וכל האנשים האחרים נראים לי צעירים ממני כאילו אני זקנה מאד מאד כמו מתושלח, זקנה בת אלף, ובעצם חייתי רק מחצית המאה ועוד מחצית העשור, נדמה שעוד לא חייתי כמעט ועוד לא עשיתי דבר, נדמה שהחיים עוד צריכים לקרות וגם נדמה שכבר נגמרו מזמן, ואני אשה זקנה, ועוד לא אמרתי דבר.