המתה בסיוע רפואי בקנדה

 

מאמרו של איאן אוסטין ב"ניו יורק טיימס" (גרסה מקוצרת ולטעמי מוטה לצד מצדדי החוק פורסמה גם ב"הארץ" 29.9.22) מספר על הויכוח שהתעורר בקנדה בעקבות שינוי בחוק שהרחיב את האפשרות למה שמכונה "מוות בסיוע רפואי". השינוי בחוק אושר במרס 2021 ובעקבותיו הומתו בקנדה עד דצמבר 2021 – מתוך אוכלוסיה של כשלושים ושמונה מיליון נפש - 31,664 איש, מתוכם 224 שלא היו במצב סופני, שזה עיקר החידוש בחוק המתוקן – אפשרות חוקית להמית אנשים שאינם במצב סופני ויכולים לחיות עוד שנים רבות, אם הם "במצב רפואי מייסר וחשוך מרפא" כלשון החוק. החוק מציין שלושה מאפיינים למצב כזה: מחלה או לקות חמורה וחשוכת מרפא, מצב מתקדם של הידרדרות בלתי הפיכה בכשירות, כאשר המחלה או הלקות או ההידרדרות גורמים להם סבל גופני או נפשי שהינו בלתי נסבל עבורם ושלא ניתן להקל עליו בתנאים שמקובלים עליהם.

קל לראות שאין כאן שום מאפיין אובייקטיבי: ההיתר להמית מתבסס על תחושות החולה עצמו ועל חוות דעת של שני רופאים, ללא צורך באישור של בית משפט. מחלות רבות הן חשוכות מרפא, אבל אפשר לחיות עמן שנים רבות ואפילו להנות מהחיים. אנשים רבים סובלים מלקות חמורה: עיוורון, חרשות, נכות קשה, ובכל זאת הם חיים ומוצאים בחייהם עניין ומשמעות ואפילו אושר. חלק מהמחאה נגד החוק מתבסס על כך שהוא עלול לתייג נכויות שונות כגרועות ממוות, ובעצם התיוג הזה להשפיע על ערך חייהם של נכים. בשבוע האחרון הוצגו בערוץ 12 שתי כתבות: האחת על נעמי רביע שכמעט התעוורה לגמרי, אבל ממשיכה להגיש את תכניתה בגלי צה"ל "יהיה בסדר" ומוצאת נחמה בספורט האהוב עליה – ריצה למרחקים ארוכים, כעת בעזרת מנחים שרצים לצדה. האחרת על מירב מילר שכמעט התעוורה, זכתה לטיפול שהציל את ראייתה, אבל ממשיכה להתמודד עם קשיים וחרדות. יש אנשים שלועגים לכתבות כאלה, אבל אלה כתבות חשובות שמעניקות כוח לצופים רבים שמתמודדים עם מחלות ונכויות, ורוצים לבחור בחיים. כל חוקי ההמתה מתעלמים מכך שהרצון למות יכול להופיע אצל כל אדם במצבים מסוימים, והוא מושפע מדברים רבים: מנסיבות החיים, מיחס הסביבה, מהאופן שבו החברה רואה את המחלות והנכויות, והרבה מאד מהעזרה והתמיכה שאדם מקבל מסביבתו בצר לו. מחלה ונכות קשה מצריכות הסתגלות, והסתגלות מצריכה זמן. קרוב משפחתי, ניצול שואה קשיש, התאבד מפני שעמד לאבד את ראייתו, ולדעת אשתו גם בגלל סגרי הקורונה, שהזכירו לו את חוויותיו בשואה. לולא היה שם קץ לחייו אולי היה מגלה שאפשר לחיות גם עם עיוורון, ולהמשיך להנות ממשפחתו האוהבת, מאשתו הנאמנה, אהבת נעוריו, מילדיו ונכדיו והנינים שלא זכה להכיר, שאולי לא היה מסוגל לראות, אבל היה יכול לחבק. ומי שקובע שחיים עם לקות או מחלה אינם נסבלים, עלול אכן להפוך את חייהם של חולים ונכים לבלתי ראויים. רק מי שמאמין בערכם המוחלט ובקדושתם של חיי האדם יהיה מוכן להשקיע משאבים בטיפול ובשיפור חייהם של הסובלים.    

החוק הקנדי מדגים היטב את המדרון החלקלק של חוקים המתירים המתה, שלא לומר רצח, בטענה שזה רצון החולה וזו טובתו: תחילה המתה של חולים סופניים, ואט אט התרחבות היתר ההמתה לאנשים שסובלים ממחלות ונכויות שההתמודדות איתן מטילה עול כספי כבד על המערכת הרפואית, והופכת אותה ואת המדינה שמממנת אותה לבעלת אינטרס לשים קץ לחייהם של אנשים חולים או נכים. מקרה החשוד ככזה מתאר בכתבה (המקורית) כריסטופר ליון. אביו היה בעל היסטוריה של דיכאון, מחשבות אובדנות ואיומי התאבדות. בגיל 77 נפל וסירב לאכול, והרופאים הכריזו עליו כחולה סופני והמיתו אותו. בנו חש שההמתה היתה מפוקפקת, מה שלא מפריע כמובן לאחרים לטעון שאין בקנדה ניצול לרעה של החוק ושהפיקוח מספיק. קל להעלות טיעונים כאלה כאשר הציבור הקנדי תומך בהרחבת האפשרויות להמתה בסיוע רפואי ובית המשפט העליון הקנדי היה זה שחייב את הממשלה להרחיב את החוק. צריך להיות תמים במיוחד כדי להאמין שאין שום ניצול לרעה של אפשרות להמית קשישים ונכים שהטיפול בהם דורש משאבים מוגברים.

אבל האם יש מקום להתחשב בדעת הכלל כאשר מדובר בהמתה של אנשים? רבים ישמחו לשלוח לעולם הבא את סבא או סבתא, לאחר שהחתימו אותם על צוואה לטובתם. אני מכירה אנשים כאלה אישית, ולא הייתי רוצה שהחוק יסייע למעשיהם, כל שכן שיעודד אותם. לא קשה למצוא רופא שיחתום על אישור המתה של קשיש חולה או נכה שזקוקים לטיפול סיעודי יקר, ולא יחשוב שהוא עובר על "לא תרצח". האיסור לרצוח פירושו לא רק להימנע מהמתה בכל תנאי שהוא, אלא להשקיע משאבים בשימור החיים ואיכותם. הפרזנטורית של התיקון בחוק בכתבת ניו-יורק טיימס היא שריל רומייר, אשה שעברה למעלה מארבעים טיפולים לתיקון בעיה בחוט השדרה שגורמת לה כאבים שהולכים ומחמירים. היא קיבלה על פי החוק המתוקן היתר המתה וכועסת על כל מי שמתנגד לכך. שריל רומייר, אם לשני ילדים בוגרים, היא בת 46 בלבד, ומישהו עלול להרוג אותה בקרוב. האם זה מה שמערכת הרפואה המודרנית יכולה להציע לאשה בת 46 שסובלת מכאבים קשים? להרוג אותה? אין שום אמצעי אחר? ואם יהיו לה כאבים בלתי נסבלים, האם לא ראוי יותר להרדים אותה לכמה ימים, כפי שעושים עם אנשים שנפצעו קשה, כדי שתנוח ותתאושש מהכאבים? כן, הרדמה כזו היא יקרה מאד. כולנו יודעים כמה חששו במערכת הבריאות מריבוי חולים בקורונה שנזקקים להנשמה והרדמה. אבל האם חייה של שריל זולים יותר מהתקציב שנדרש להרדים אותה מדי פעם לימים ספורים כדי להקל על סבלה, במקום להרוג אשה בת 46, שאכן רוצה מאד למות, אבל אולי היא רוצה למות מפני שאין מציעים לה שום הצעה טובה יותר? המחשבה ששריל רומייר שאינני מכירה אישית תומת מעוררת בי חלחלה. אני מביטה בפניה. היא איננה מבוגרת בהרבה מבתי הבכורה. היא מספרת שיש לה בני משפחה שמתנגדים להחלטתה למות. היא מנסה לשכנע אותם. אני מתפללת שהם ישכנעו אותה, שהמוות איננו טוב מהחיים, גם אם הם מייסרים וחשוכי מרפא, שהרי כולנו נמצאים בהידרדרות בלתי הפיכה אל הזקנה והמוות, ובכל זאת יש ערך לחיינו הזקנים, המוגבלים, המכאיבים לעתים, ערך שאסור לבטל בקלות.  

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.   

 

אגם אונטריו

כששרון באה לשבת אמרתי לה שהמליצו לי על סרט והצגה, אבל שרון אמרה שהיא מסתפקת במה שיש בטלויזיה, ולא בא לה לצאת. כל השבוע היא מתלבשת ויוצאת לעבודה מהבוקר עד הערב, ובסוף השבוע היא רוצה לנוח, להישאר בבגדים של בית ולראות סדרות טלויזיה. ראינו את שני הפרקים האחרונים של דווינה. בעצם קוראים לזה "עור רגיש", אבל אני קוראת לזה דווינה, כי ככה קוראים בסידרה לדמות שקים קטרל משחקת, ואני מאד אוהבת את קים קטרל, במיוחד בסידרה הזאת, שהיא משחקת דמות עצובה שמנסה להתנהג יפה כל הזמן, וזה מאד קשה, במיוחד כשהבן שלה נהיה מאד דתי ומתחתן עם אשה בגיל של דווינה שכל הזמן מטיפה לדווינה מוסר, למרות שברור שהיא בעצמה רחוקה מלהיות צדיקה. העונה השנייה היתה לדעתי הרבה יותר טובה מהראשונה, העלילה היתה הרבה יותר מהודקת וזורמת, ואהבתי את זה שהיא עברה מדירת הפאר שלה בטורונטו לגור בסירה על האי באגם אונטריו, ובפרק האחרון היא גם מפליגה לבדה ללב האגם, שזה מסמל שיחרור, למרות שלפני כן היא שואלת את בעלת הסירה שתמיד חלמה לנסוע בה למקום אקזוטי אבל מעולם לא נסעה, היא שואלת אותה שאלה רטורית לאיזה מקום אקזוטי אפשר כבר לנסוע באגם אונטריו, שמבחינתי הוא כמובן מקום לגמרי אקזוטי ומסתורי, אבל בשביל מי שגר בטורונטו זה מקום די שגרתי, כמו הכינרת למישהו שגר בטבריה. כששרון היתה בטורונטו הציעו לה גם סיור באי, אבל היא ויתרה והסתפקה במפלי הניאגרה, שזה מקום יותר מסעיר. אני לא חושבת שאסע כל כך רחוק אי פעם, למרות שבשנים האחרונות התחלתי להתעניין בקנדה בגלל הסיפורים של אליס מונרו שקראתי כמעט את כולם, אבל בעיקר הרגשתי מהסיפורים של אליס מונרו שהצרות של הנשים בקנדה דומות בדיוק לצרות של הנשים בכל מקום אחר, כי כשאנשים היגרו לקנדה הם לקחו איתם לקנדה את כל  הצרות שלהם, כולל אלה שבגללן הם היגרו לקנדה כדי לחיות שם חיים אחרים. אני חייתי קצת באוסטריה וקצת בהונגריה ורוב הזמן רציתי לחזור לירושלים, למרות שנסעתי לשם כדי לברוח מירושלים. בכל זאת לירושלים אני מתגעגעת כשאני נמצאת במקום אחר, ולמקומות אחרים אני לא כל כך מתגעגעת. רק לבת ולחתן ולנכד שלי אני מתגעגעת, והם גרים באנגליה, אז אני נוסעת עכשיו רק לשם. כשהייתי ילדה יותר רציתי לנסוע לארצות רחוקות, למשל להודו, אחרי שקראתי את "טבעת המהרג'ה" של שמעון צבר. יחד עם "טבעת המהרג'ה" קיבלתי עוד ספר שמאד אהבתי ושכחתי את שמו, ספר על ילדים נורווגים שמבריחים זהב במזחלות בשלג, כמובן במחתרת נגד הנאצים. אז ספרים כאלה מאד הלהיבו אותי ולא עיצבנו אותי כמו עכשיו, כשאני יודעת כמה נורווגיה היתה רעה ליהודים ושהרבה מאד נורווגים תמכו בעצם בקוויזלינג. בכל אופן, כשהייתי ילדה וקראתי ספרים שאהבתי מכל מיני ארצות, רציתי מאד לנסוע לארצות האלה ולחיות בהן, לפחות לזמן מה. לאוסטריה נסעתי בגלל המחקר שזנחתי בסוף מבלי לסיים, ואהבתי מאד להסתובב בעיר העתיקה של וינה, אבל אני לא מתגעגעת לשם, וגם הרבה דברים השתנו שם דוקא בשנים האחרונות, כי גם לוינה היגרו הרבה פיליפינים ותאילנדים, והחליפו בעבודות הכי שחורות את המהגרים ממזרח אירופה, שכבר התקדמו קצת בסולם החברתי, ורובם לא דיברו בשפות שאני יודעת והיה לי מאד קשה לתקשר איתם, ורבים מבתי הקפה שהתקיימו עוד מהמאה ה-19, הוחלפו ברשתות בינלאומיות, וכשהייתי שם בפעם האחרונה, גם מאז כבר עברו כמה שנים, חשבתי בעיקר כמה הכל השתנה שם בשבילי, ויותר מהכל אני השתניתי, כי אני כבר אשה מבוגרת ואני כבר לא מצפה לאיזשהו עתיד שיהיה שונה, ושכבר לפני הרבה שנים הבנתי שהוא לא יגיע, ומה שיש זה החיים שיש, והם חיים לא קלים אבל גם לא רעים. לפעמים אני חושבת שהקשר שלי לבית הגביל אותי ומנע ממני לעשות דברים שאולי היו מועילים לי, אבל כשבעלי עזב אותנו פחדתי מאד לאבד את הבית, ורק רציתי לשמור על הבית, והרגשתי שאם נאבד את הבית נאבד את כל המשענת שלנו בחיים. אני תמיד פוגשת אנשים כאלה שמספרים סיפורים כאלה שבגלל משהו כזה או אחר הם לא עשו משהו כזה או אחר, אבל למרות שברור שבן אדם צריך גם הרבה מזל בחיים, בכל זאת אני חושבת שבן אדם בעיקר עושה מה שהוא רוצה, גם אם הוא מוצא לזה כל מיני סיבות ותירוצים אחרים. יש אנשים למשל שאומרים שהם רוצים לכתוב אבל לא יכולים בגלל כל מיני דברים, ואני כשרציתי לכתוב תמיד כתבתי, באמצע הלילה או באמצע היום, כשרציתי לכתוב כתבתי גם אם לא יצא לי כלום מזה או שהיו לי צרות מזה, וגם אם הייתי צריכה לעשות דברים אחרים, אז אני לא כל כך מאמינה לאנשים שאומרים שהם לא כותבים בגלל משהו כזה או אחר שמפריע להם לכתוב. תמיד יש בחיים המון דברים שמפריעים לכל דבר, אבל בסופו של דבר אנחנו כן עושים את מה שאנחנו ממש רוצים, ולא עושים את מה שאיננו רוצים לעשות או שפעם רצינו לעשות ואיבדנו בו עניין, שגם זה קורה בחיים, כמו שאני איבדתי עניין במסעות לארצות רחוקות, דווקא אחרי שחייתי קצת בארצות רחוקות ובעיקר התגעגעתי הביתה. עכשיו אני חושבת הרבה אם הייתי יכולה לחיות באנגליה, ואז הייתי יכולה לטפל בנכד שלי. הייתי מאד רוצה לטפל בנכד שלי, גם בשביל לעזור לבת שלי וגם בגלל שהייתי רוצה להיות קרובה אליו ולראות איך הוא גדל. אבל אז אני אהיה רחוקה מהבת הגדולה שלי וגם מכל הדברים שאני מכירה ואוהבת בישראל. בסרטים יש לאנשים כל מיני שאיפות אקזוטיות לנסוע למקומות רחוקים ושונים, אבל בחיים האמיתיים הרבה יותר קל לחיות במקום שאתה מכיר ומבין, והדברים שמתגעגעים אליהם הם דברים די פשוטים, כמו המיטה שלך בבית שלך, הנוף מהחלון, לשבת לפני השקיעה על הדשא בגן העצמאות ולהרגיש את הרוח ולהסתכל בעצים שמתנועעים. אני תוהה אם זה מעיד על מוגבלות או דוקא על הבנה עמוקה של החיים, לא כל כך קל לדעת. אבל אחרי שאחי חלה בסרטן וראיתי שהוא רק רוצה לחיות, לא ללמד באוניברסיטה או לכתוב ספרים, אלא לחיות, הרגשתי שמה שחשוב בחיים זה לא לעשות דברים חשובים אלא לחיות, וזה לא באמת משנה אם חיית בהרבה ארצות או רק בארץ שלך, רק משנה איפה אתה יכול לחיות, ובדרך כלל זה באותו מקום שבו אתה ממילא חי, ולא צריכים לנסוע בשביל זה לשום מקום. בעצם דווינה לא באמת משתחררת, היא נתקעת באמצע האגם ונרדמת שם, אבל בבוקר היא מצליחה להתניע ולחזור הביתה, כלומר לסירה שהיא גרה בה, ושם מחכה לה הכלב שלה, שבגללו היא הפליגה לאמצע האגם. גם לי הלך פעם כלב לאיבוד וחיפשתי אותו בכל ירושלים ולא מצאתי, אבל אחרי יום וחצי הוא חזר לבד, מלוכלך ומפוחד, ומעולם לא גיליתי איפה הוא היה בזמן הזה. הוא מזמן כבר לא בחיים הכלב הזה, אבל אני עוד מתגעגעת אליו וחולמת עליו לפעמים, ובחלומות אני רואה אותו ואת אושר ביחד, למרות שבחיים האמיתיים הם בטח היו רבים, וממילא הם לא היו יכולים להיפגש, כי קאיקאי מת שנתיים לפני שאושר נולד. קשה לחבר במקום אחד ובזמן אחד את כל מי ואת כל מה שאוהבים, ובגלל זה צריך חלומות.           

אליס מונרו או מה נשתנה מאז ג'יין אוסטין

בסוף ספרה "חיי ילדות ונשים" Lives of Girls and Women (בהוצאת Vintage, התפרסם בעברית בהוצאת זמורה-ביתן) שנחשב לספרה האוטוביוגרפי ביותר של אליס מונרו, מספרת הגיבורה דֶל על הרומן הראשון שביקשה לכתוב. גיבוריה היו בני אחת המשפחות בעיירה שנפלו קורבן לטרגדיות רבות, ביניהן התאבדותה של בת המשפחה בטביעה. דֶל בוחרת למקם את דרמת ההתאבדות בעיצומו של הקיץ, בחום לוהט ומטריף-דעת, אבל חוששת מכך שסיפורה לא יהיה אמין דיו, שכן כדי לטבוע בנהר הוואוואנאש המקומי המדולדל בעיצומו של הקיץ צריך המתאבד לשכב על גחונו כאילו ביקש לטבוע באמבטיה. אין זה קל להפוך מציאות לסיפור מבלי לברוח מן המציאות.

עד כמה "חיי ילדות ונשים" משקף אכן את ילדותה האמיתית של מונרו אינני יודעת, אבל האירועים והדמויות בו מאד מציאותיים: האב שמגדל שועלים כדי לפשוט את פרוותם, האם שמוכרת אנציקלופדיות מבית לבית וחולמת שבתה תגיע לאוניברסיטה, שתי הדודות הרווקות שמנהלות את משק ביתו של אחיהן הרווק, ועם מותו עוברות לנהל את משק ביתו של האח הצעיר – אבי המספרת, ושומרות על כוחן וחיוניותן בדרך שמלעיגה על מוסד הנישואין שבבריתו נכנסה האחות השלישית החולנית תמיד ואם לבת מפגרת. ב"חיי ילדות ונשים" מוסד הנישואין נעדר כל קסם. המספרת עצמה מוותרת על אהובה מכיוון שהוא דורש ממנה להיטבל לכנסייה הבפטיסטית כתנאי לנישואיהם, וחברת ילדותה נעמי המתחתנת כדי להיות כמו כולן זוכה מצדה ללא מעט בוז. ככל שהחיים בספר המציאותי הזה קשים ודבר אינו מייפה אותם לבד מיופיה של האמת, יש משהו נעים מאד בספר הזה. כמעט מתחשק לנסוע לעיירה האמיתית או הדימיונית ג'ובילי ולפגוש את כולם אישית.

Open Secrets "סודות גלויים" (Vintage, בעברית בהוצאת מודן), הספר השני של אליס מונרו שקראתי, שונה מאד מ"חיי ילדות ונשים", למרות שלכאורה הוא מתרחש באותו נוף, בעיירה קנדית קטנה ונידחת. הוא ספר הרבה יותר מתוחכם ומותח, אבל גם מאד מטריד ולעתים מזעזע. למעשה הוא הופך מטריד יותר ומזעזע יותר ככל שמתקדמים בקריאה.

מונרו מתוארת תמיד כאמנית הסיפור הקצר. לכאורה עומד כל סיפור וסיפור שלה לעצמו, אפילו ב"חיי ילדות ונשים" שנחשב בכל זאת לרומן, כי הוא בכל זאת מתאר בסדר די כרונולוגי את התבגרותה של דל מילדה לאשה צעירה, כל פרק יכול לעמוד בפני עצמו כסיפור קצר. גם ב"סודות גלויים" עומד לכאורה כל סיפור לעצמו ואפשר לקרוא את הסיפורים בכל סדר שבוחרים. חלק מן הסיפורים אפילו נראים נטולי קשר לאחרים. אבל "סודות גלויים" איננו רק אסופת סיפורים אלא רומן במסורת הרומנים האירופיים של שקיעת משפחה, משפחת דוּד Doud המיוחסת בעלת המפעל לפסנתרים שהיא גם המעסיק הגדול בעיירה. הסיפור הגדול של הקובץ, להבדיל מן הסיפורים הבודדים, מתחיל בסיפור נישואיה של לואיזה הספרנית לארתור דוד האלמן והאב לבת, שהרקע לפגישתם הוא סיפור טלנובלי לגמרי, סיפור עתיר אירועים דרמטיים ומופרכים מהסוג שטלנובלות משופעות בהם, ודוקא אהבתם ונישואיהם נטולי דרמטיות, משפחת דוּד היא האריסטוקרטיה של העיירה המתוארת בסיפור, והיא קנה המידה ומושא השאיפות של כל שאר התושבים, ונישואיה של לואיזה לארתור כמותם כנישואי סינדרלה לנסיך, הם מקפיצים את הספרנית הצנועה למעמד של אצולת העיירה, ומשמשים דוגמה לנשים אחרות, שמשתדלות באמצעות נישואיהן לטפס במעלה הסולם החברתי, כלומר להתקבל בבית משפחת דוּד, מה שהופך את העניין כולו לאירוני למדי, כי משפחת דוּד היא אצולה מקומית בעיירה נידחת, מחוץ לעיירת מגוריה גדולתה איננה ולא כלום. אלה שזוכות להינשא מעלה תרתי משמע הן דוקא אלה שאינן משתדלות במיוחד: דוֹרִי בֶּק שחיה לבדה ומקסימה מיליונר אוסטרלי בסיפוריה על החיות שהיא צדה ופושטת את עורן, ויוּנִי מורגן מתחתית הסולם החברתי בעיירה שנישאת לבנה של לואיזה ומסמנת בכך את אובדן מעמדו הצפוי, שכן כמו הנישואים מעלה גם הנישואים מטה מכתיבים את גורלו של הפרט ושל משפחתו.  את אלה שמתאמצות מדי to marry up להינשא במעלה הסולם החברתי, מענישה אליס מונרו בבעלים מדכאים: חוואי או כומר או בנו של כומר. גם הסיפור "מלון אורחים במדבר" שמתוה לעיירה עבר מיתולוגי קדום שבמרכזו ספק טרגדיה ספק רצח מיסתורי – מעשי רצח מיסתוריים שפיתרונם אירוני יחזרו גם בסיפורים אחרים בקובץ, הוא באותה מידה סיפור על משמעותם החברתית של נישואים, ועל האופן שבו הם משפיעים על עתידו ומעמדו של אדם. הדמויות ב"סודות גלויים", גברים כנשים, עסוקות בראש וראשונה במוסד הנישואים כמוסד חברתי ובמשמעויות החברתיות שלו, שעיקרן מסתכם בעולים למעלה, או יורדים למטה. לאהבה ולרגשות בכלל יש תפקיד משני מאד במערכות היחסים האלה.

כשקוראים את הסיפור a real life שאהבתי במיוחד אחרי קריאת "חיי ילדות ונשים", אי אפשר להימנע מהמחשבה שהדגם לדמותה של אשת-החיל דוֹרִי בֶּק הן הדודות הרווקות מ"חיי ילדות ונשים" החיות עם אחיהן הרווק, ששומרות על נעוריהן ברווקותן היעילה להפליא, כאשר הן מקדישות את חייהן לשירות אחיהן הבנים, שלא זכו ברעיה,או לא זכו ברעיה שהולמת את אמות-המידה שלהן. דורי בק מתחתנת אחרי מות אחיה, ואחרי שנים שבהן הזניחה לחלוטין את ביתה בהעדר גבר לטפל בו, שכן ככל שדורי היא אשה עצמאית, חזקה ומדהימה, עדיין מטרת חייה היא לטפל בגבר, ואליס מונרו משיאה אותה, לא בלי היסוסים וחרטות מצדה, למיליונר אוסטרלי חביב שמת במהרה ומותיר אותה בעלת הון. את מיוריאל הזנזונת ונטולת הנימוסים היא משיאה דוקא לכומר. כל אשה והגבר הראוי לה, מין גאוה ודיעה קדומה או על תבונה ורגישות – הכמרים נושאים בתפקיד הגרועים שבבעלים, בעלי ההון בדוגמת דרסי הם הפרס.

סיפוריה של מונרו, גם כאשר עלילותיהם טלנובליות, אינם יכולים להיות זולים - הם שנונים מדי, דמויותיהם חיות מדי, האנשים האמיתיים המשמשים להם דגם נוכחים בסיפור בכל מוחשיותם, והרקע העיירתי הנידח מגחיך גם את הגדוּלה בהקשרה הקטנוני ביותר, ובכל זאת משהו מטריד מאד בכל מערכות הנישואים בספר, כמו היבטים אחרים בסיפורים שאף הם מטרידים לא פחות – אופיים האפל של האנשים משתקף בספר במיוחד דרך מוסד הנישואים ובאופן שהוא מתואר בו, במיוחד האופן שבו מהווים הנישואים יותר מכל דבר אחר אמצעי למוביליות חברתית, ובתור שכאלה אי אפשר להתעלם מאופיים כפרס או כעונש. אם "חיי ילדות ונשים" מציב את הרווקות כחלופה לא רעה בכלל לחיי נשים, הרי הנשים ב"סודות גלויים" אנוסות כולן להתחתן, רווקוּת איננה מתקבלת על הדעת, רווקוּת היא רק מצב של התכוננות לנישואים. אף לא אשה אחת, גם לא איש ב"סודות גלויים" מגיע למשהו בחייו בזכות עצמו, באמצעות עבודתו או כישוריו: כולם עולים ויורדים על פי נישואיהם, רק הנישואים אומרת לדורי חברתה מיליסנט, יעניקו לה "חיים אמיתיים", למרות שברור לכל כי סיפור הנישואים הזה לגמרי מופרך על פניו, כשם שברור שלדורי, כפי שהיא עצמה אומרת, כבר יש "חיים אמיתיים", וזה בדיוק מה שמקסים כל כך את המיליונר האוסטרלי, האמיתיות של דורי, שעיסוקיה ותחביביה מאד בלתי נשיים, למרות שחברתה מיליסנט מוכנה להישבע שמה שבאמת הקסים את המיליונר האוסטרלי הוא נימוסי השולחן של דורי, ונימוסי שולחן הם עניין ראוי לנשים יותר מציד. מיליסנט המתאוה לעלות בסולם החברתי ובוחרת את בעלה בקפידה למטרה זו בדיוק היא האתנחתא הקומית בסיפור, זו שחותרת כל חייה ואיננה מצליחה להתקבל כבת ביתה של האצולה המקומית – משפחת דוּד ממפעל הפסנתרים, שהרי נישאה אך ורק לחוואי. הסיפור הזה משעשע כל כך, ובכל זאת יש בו אמירה קודרת על גורלן של נשים, על גורל אנשים בכלל.

ככל שסיפוריה של אליס מונרו נושאים את ניחוח המודרניות, ומתרחשים בעיקר בשנים שבין המלחמות ובמלחמת העולם השנייה, כתיבתה היא במסורת הרומן האירופי הישן, שעוסק בעלייתן ונפילתן של משפחות אצולה, ובפוליטיקה של הנישואים. יתרונם של שני הנושאים האלה הוא האפשרות שהם מעניקים לחתך רוחב של החברה, לשרטוטן והארתן של השכבות החברתיות והיחסים החברתיים, לציורם של המעמדות החברתיים והדינמיקה ביניהם. לקרוא כל אחד מסיפוריה לעצמו מבלי לראות את הסיפור הגדול, את האופן שבו המשפחה עולה ומחזיקה מעמד ומידרדרת, ואת ההרס הפיזי שמלווה את ההידרדרות הזו, זו החמצה, למרות שכל אחד מהסיפורים בנוי כמעט כסיפור בלשי, למרות שהסופרת מניחה לדמויות מישנה להביע את דעתן על הגיבורים, ובכך הם פוטרים אותה מלהביע את דעתה ישירות, אליס מונרו משאירה לקורא לסיים את המלאכה, לקשור את החוטים שבין הסיפורים ולעקוב אחר סיפור עלייתה ונפילתה של משפחת דוּד שהוא סיפור טוויתה ופרימתה של הרקמה האנושית בעיירה קטנה בסְפָר הקנדי, שגם לאחר שנבנתה ועמדה על תילה נותרה עיירה קטנה, אבל העתיקה מאירופה במלואה את תבנית המעמדות החברתיים ובתוך הבנייה החדשה בסְפָר הקנדי בנתה את שכפולה של תמונת המעמדות של היבשת הישנה כך שדגל היוניון ג'ק על שולחנו של הדוד קרייג הוא נלעג ונכון בה בעת – העיירה קַרסְטֵירס היא שלוחה רחוקה של בריטניה, אבל היא גם בריטניה בקליפת אגוז בשיטת המעמדות שלה, ביחסי הכוחות החברתיים שלה, בתפיסת המציאות שלה. ג'יין אוסטין יכלה בהחלט לחוש שם בבית.

ספר תרגומי קפקא שלי