הרוב שאיננו רוב

 

הקואליציה ותומכיה טוענים שזכותם להעביר כל חקיקה שהם חפצים בה מכיוון שהם זכו בבחירות ברוב של שמונה מנדטים ולכן הם מבטאים את רצון העם, אבל מעבר לשאלה מה מותר לממשלה ולכנסת נבחרת לחוקק, ובאיזו מידה מותר לה לשנות את יסודות המשטר, טענת הרוב וטענת ייצוג העם בעייתיות. הרוב של שמונה מנדטים לקואליציה הושג אך ורק מפני ששבעה מנדטים לפחות של האופוזיציה נמצאים מתחת לאחוז החסימה, ואחוז החסימה הועלה באופן שרירותי בשנת 2014 בלחצו של אביגדור ליברמן, בכוונת מכוון לפגוע בייצוגם של השמאל והערבים, מ-2%  ל-3.25% מקולות הבוחרים, כמעט ארבעה מנדטים. לכמאה וחמישים אלף בוחרי מר"צ, וכמאה אלף בוחרי בל"ד, סך הכל כרבע מיליון איש, אין כלל ייצוג בכנסת, ולו היה להם ייצוג בכנסת, היתה תוצאת הבחירות יותר קרובה לתיקו מאשר לרוב. נוח לקואליציה להעמיד פנים ששבעה מנדטים אלה אינם קיימים כלל, אבל הם קיימים בהחלט, ומצביעי מר"צ ממלאים תפקיד משמעותי במחאה נגד ההפיכה המשטרית, ומבחינה זו המחאה היא ביטוי יותר נאמן ויותר מייצג לרצון העם מאשר הרכב הכנסת, וכך עולה בבירור מכל סקרי דעת הקהל שנערכים הן בנושא החקיקה והן בנושאים אחרים.

גם בממשלת השינוי היחס לשמאל היה מחפיר, ומפלגות הימין בקואליציה, למרות שלא עלו בגודלן על מפלגות השמאל, דרשו לעצמן תיקים בכירים יותר, בטענה שהם הרוב בעם, טענה חצופה לאור העובדה שמפלגות הימין זכו לייצוגן המופרז בממשלת השינוי רק הודות לחבירתן למפלגות המרכז והשמאל.

גם בארגוני המחאה יש ניסיון להשתיק את קולם של השמאלנים והערבים במחאה, ולמנוע, אפילו באלימות, הנפת דגלי פלשתין, למרות שאין איסור חוקי על הנפת דגלי פלשתין בישראל. קל לראות כמה רבים שלטי ההתנגדות לכיבוש בהפגנות המחאה, שזוכים לא פעם לגינוי מפי מפגינים ימניים, כאילו לשמאל אין זכות שוה לזו של שאר המפגינים לבטא את דיעותיו, גם אם אינן מוצאות חן בעיני אחרים.

הכעס על תוצאות הבחירות מופנה לרוב ליו"ר העבודה מירב מיכאלי שסירבה לרוץ יחד עם מר"צ, ולעתים גם ליאיר לפיד שפעל להגדלת ההצבעה למפלגתו, גם על חשבון העבודה ומר"צ, אבל היה ראוי להעלות קודם כל דרישה להורדת אחוז החסימה לפחות לשני אחוז כפי שהיה מאז מאי 2004 ועד מרץ 2014, שאז נקבע אחוז החסימה הנוכחי, שמלכתחילה נועד לפגוע בשמאל ובערבים ולחבל בזכותם לזכות בייצוג הוגן. עתירה שהוגשה בזמנו לבג"ץ נגד העלאת אחוז החסימה, בטענה שהדבר יפגע בזכותם של הערבים לייצוג הוגן, נדחתה ברוב קולות נגד דעת המיעוט של השופט הערבי סלים ג'ובראן. הדבר מזכיר את דחיית העתירה נגד חוק הלאום הגזעני שמבסס עליונות יהודית בלתי דמוקרטית, אך אושר ברוב של עשרה שופטים יהודים כנגד קולו של השופט הערבי היחיד בהרכב ג'ורג' קרא. זו היתה פסיקה מבישה של בית המשפט, שהבהירה כמה פסול המצב שבו אין לערבים נציגות מספרית ראויה בבית המשפט העליון ואין הגנה מספקת על זכויותיהם הדמוקרטיות של הערבים. לקואליציה הגזענית המחפירה של נתניהו בכנסת הנוכחית אין די בכך, והם מנסים להשתלט על בית המשפט העליון ולא להסתפק בייצוג ערבי חסר אלא למלא את בית המשפט העליון בשופטים גזענים שיקדמו את דיעותיהם הגזעניות והפוגעות בזכויות הערבים, כפי שהצהיר יריב לוין במפורש כאשר הביע את שאיפתו לשופטים שישללו את זכותם של ערבים להתגורר בשכנות ליהודים. אין די לקואליציה בשופטים יהודים שפוגעים בזכויות הערבים לשוויון, אלא היא רוצה למלא את בית המשפט העליון בשופטים שיבססו אפליה נגד ערבים ונגד לא יהודים בכלל, תוך רמיסת זכויות האדם שלהם החל בזכות לייצוג וכלה בזכות לקניין.

למרבה הצער רבים ממתנגדי החקיקה הבלתי דמוקרטית, וביניהם גם שופטים עליונים בדימוס, עוצמים את עיניהם בפני העובדה הגלויה והמוצהרת, שמטרת החקיקה היא לרמוס את זכויות הערבים והפלשתינים כדי לגזול את אדמות הערבים גם בתחומי הקו הירוק וגם בשטחים הפלשתינים ולכונן כיבוש נצחי בתנאי אפרטהייד, אם לא גרוע מכך, כי מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית תומכות בגלוי בעשיית פרעות בערבים - "למחוק את חווארה" - כדי לגרום לבריחתם או לגירושם ואינן חוששות לבטא את מדיניותן זו בגלוי. מתנגדי החקיקה עושים כל מאמץ כדי לשמור לצדם את אנשי הימין, אך כמו ראשי האופוזיציה בבחירות האומללות לכנסת ה-25, ששכחו שללא מפלגות השמאל הם יאבדו את השלטון, גם הם נוהגים בזלזול במצביעי השמאל שחלקם במחאה כלל אינו מבוטל ומשתיקים את קולם, ולא בטוח שהם נוהגים בחכמה.

למחרת ההפסד בבחירות

 

כמובן שאני מצטערת מאד על תוצאות הבחירות, אבל אני לא כועסת על לפיד, או על מיכאלי, או על זהבה גלאון או על ניצן הורוביץ. זכותו של יאיר לפיד לרצות שמפלגתו תהיה הכי גדולה שאפשר, וזכותה של מירב מיכאלי לא להתאחד עם מר"ץ. לא לפיד ולא מיכאלי צריכים להציל את מר"ץ, ואפילו זהבה גלאון לא יכולה לעשות יותר ממה שהיא יכולה לעשות. מי שהיה צריך להציל את מר"ץ אלה הבוחרים שלה, ובפרט אלה שיצרו לעצמם תדמית מסוימת שבזמנו קידמה אותם בחוגם החברתי והמקצועי בזכות הצהרתם על היותם תומכי מר"ץ, אבל דוקא בבחירות הכל כך גורליות האלה הפנו לה עורף ואצו להצביע ללפיד או לגנץ. אם השמאל הישראלי, אם יש בכלל דבר כזה, כל כך רופס, כל כך מטומטם, כל כך נטול עמוד שדרה ובלתי מחויב לדיעותיו, שבמקום להצביע למפלגות השמאל הוא מעדיף להצביע לבורגני עשיר שהקים לעצמו מפלגה שמנוהלת בשלטון יחיד כדי לממש את תשוקתו לכהן כראש ממשלה, או לגנרל טיפש שהקים לעצמו מפלגה כדי לקדם את עצמו לראשות הממשלה בלי שום אידיאולוגיה ושום דרך בכלל, וכל הקמפיין שלו התבסס על כך שכל חברי מפלגתו דקלמו כתוכים שהוא היחיד שיכול להקים ממשלה – איך בדיוק? ומלבד מהמסר החשוב הזה לא שמענו מהם שום דבר על תכניות וסדר יום, אז כנראה שהשמאל הישראלי ראוי לכנסת בלי שמאל, רק עם גנרלים מגלומנים ורודנים, בריונים וגזענים ללא תקנה.

אמנם יש לי ביקורת על הקמפיין של מר"ץ שהיה לדעתי מאד גרוע. מאד לא אהבתי את השלטים על האוטובוסים "61 עם מר"ץ או 61 איתם (תמונה של נתניהו ובן-גביר). קודם כל, מה אתם שמים תמונה של נתניהו ובן-גביר ונותנים פרסום נוסף ליריבים המרים שלכם, ועל הדרך מעצימים ומגדילים אותם? ודבר נוסף: איפה משהו טוב שתביאו או תעשו? איפה "מר"ץ – קול לתקוה ושלום." איפה "שמאל זה מר"ץ", איפה "שמאלנים בלי להתנצל?" איפה משהו חיובי, אופטימי, מעודד, צופה עתיד? ונוסף על הכל הבכיינות והתבוסתנות. ככה לא מנצחים בחירות. כשכנתו מעבר לכביש של נתניהו ראיתי איך הוא התרוצץ יום ולילה, ככל הנראה בקושי עצם עין שבועות וחודשים, כדי להאיץ בתומכיו להצביע עבורו. נכון שהוא נלחם על חילוץ עצמו מהכלא ולא על הגשמת אידיאולוגיה, אבל ככה מנצחים. כמה אני מקנאה באוטובוסים של המתנחלים העמוסים בתיירים יהודים אמריקאים שמחזיקים באזרחות ישראלית ובאים במיוחד להצביע בבחירות ולתמוך במחנה הפוליטי שלהם. כמה אני מקנאה בליכודניקים שטסים מניו יורק כדי להוסיף לנתניהו עוד קול. מישהו מכיר שמאלנים שבאים במיוחד מחו"ל כדי להצביע ולהשפיע? כשיהודים שמאלנים מניו יורק ימלאו אוטובוסים שלמים כדי להשפיע מי יהיה בכנסת ישראל ומי ירכיב את הממשלה, הם יוכלו לנצח את נתניהו. הרי גם הפעם זה לא היה רחוק ולא בלתי אפשרי לו גילו השמאלנים מחויבות למפלגות השמאל, ולו נהגו בפחות יהירות וביותר חכמה.

אני גם לא כועסת על לפיד שהוא איננו שולט בחברי הגוש שלו, שבניגוד לגוש רצח רבין שמולם הוא ניצב איננו בכלל גוש אלא אוסף מפלגות בעלות אינטרס משותף להפיל את נתניהו, או כמו שכתב זאת מישהו בתגובות למאמר ב"הארץ": זו ממשלה של אנשי ימין שחשבו לנצל את אנשי השמאל כדי לקבל תפקידים טובים יותר משיכלו לקבל אצל נתניהו. מדויק. אי אפשר לשלוט בגוש כזה שיש בו מנעד כה גדול של עמדות מקצה לקצה, ולא רק שיש מנעד רחב של עמדות, אלא שראש מפלגה שלכאורה שייכת לגוש מנהל את כל הקמפיין שלו כנגד ראש הממשלה מטעם הגוש ורק מחפש לפגוע בו – מה שלא מפריע לו כעת לבוא בטרוניות והאשמות על ראש הגוש שהוא עשה כל מה שאפשר לפגוע בו ולסלקו מראשות הממשלה. ובוודאי שלפיד איננו יכול להשפיע על המפלגות הערביות שלא תסתכסכנה זו עם זו. להם יש מדיניות נבדלת מטעם עצמם שהציבור היהודי איננו מבין, וזו כמובן זכותם. אי אפשר להשוות את החיבור של נתניהו ובן-גביר שמאז רצח רבין הם שזורים ואחוזים זה בזה, עם ש"ס שמאז ייסודה בראשות הרב יצחק פרץ היתה מפלגה מאד ימנית. אמנם ש"ס בראשות אריה דרעי הצטרפה לממשלת רבין, אבל בוחרי המפלגה תמיד נטו ימינה, מאד ימינה, וכיום בריתם עם נתניהו מחוזקת באינטרס המשותף של דרעי ונתניהו להכשיר את עבירותיהם הפליליות.

אם יאיר לפיד חטא במשהו, הרי זה ביד החופשית שהעניק לאביגדור ליברמן להתעלל בחרדים. צריך היה לראות את נשות יהדות התורה מגייסות בוחרים ברחובות ירושלים, תוםפעה שמעולם לא ראיתי קודם לכן, כדי להבין מה עשו המסים על משקאות ממותקים וכלים חד-פעמיים ומניעת הסבסוד למעונות מילדי אברכים לציבור החרדי, ומדוע מספר המנדטים שלהם עלה כל כך. כן, גם הם עבדו יום ולילה כדי להרחיק מעצמם את קללת ליברמן. העובדה שמאשימים רק את מירב מיכאלי בהפסד ואיש איננו מדבר על ליברמן, היא חלק מהבעיה, והיא משקפת גם את העיוורון של מתנגדי נתניהו למצוקות האמיתיות של תומכיו, וגם את היותם בראש וראשונה בורגנים קפיטליסטים שמצוקות הקיום של עניי העם זרות להם כליל.

הכנסת נעדרת שמאל מפני שהציבור בישראל הוא נעדר שמאל. אפילו חד"ש מייצגת יותר לאומיות פלשתינית בסכסוך עם ישראל מאשר את מעמד הפועלים בישראל, שמורכב בעיקר מפלשתינים מהרשות הפלשתינית ומעובדים זרים מכל העולם. עניי ישראל אינם אנשי מעמד פועלים מאורגנים ובעלי תודעה מעמדית, אלא ציבור של מוכי גורל: חולים, נכים, קשישים ללא גימלה, גרושות ללא מזונות, אמהות יחידניות. ללא מעמד פועלים קשה לבסס מפלגות שמאל. כנסת ישראל נראית כמו הציבור בישראל: מדינה תיאוקרטית חצויה בין עניים לעשירים, שמתאימה יותר למדיניות קיבוץ הנדבות של דרעי, מאשר למדיניות רווחה שמסייעת לאנשים לחיות בכבוד מקצבאות ראויות, כפי שמקובל במדינות מערב אירופה. אין שמאל בכנסת כי אין בישראל שמאל בעל תודעה.

ואם מישהו חושב שסילוקה של מיכאלי, שסופגת יותר מאחרים לא מפני שחטאה יותר מאחרים אלא מפני שהיא אשה, ישנה משהו מהותי או יפתור את הבעיה, הוא משלה את עצמו אשליה גדולה.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

הבדיחה היא על עצמך

 

בדרך כלל הטור של נרי ליבנה במוסף "הארץ" הוא אחד הדברים הראשונים שאני קוראת ביום ששי בבוקר. במיוחד אהובים עלי הטורים שעוסקים באווירת שנות הששים בחיפה, שבה גדלנו ובגרנו שתינו כמעט באותן שנים, בטרם נסענו ללמוד בירושלים, שם נישאנו וגידלנו ילדים. בתי הצעירה היתה אפילו מיודדת עם בנה הבכור, וכפי שגיליתי לאחר מות אמי, היו להורינו חברים משותפים והיתה ביניהם היכרות ואולי גם ידידות, למרות שלא ידעתי עליה הרבה בזמן אמיתי. אבל דוקא השבוע קראתי את הטור רק היום בבוקר כשקמתי מוקדם מדי – אני תמיד מתקשה להסתגל לשינויי השעון. אילו קראתי אותו ביום ששי בבוקר הייתי בוודאי כותבת רשימה אחרת ביום ששי, ואולי הייתי גם מבינה יותר את אווירת הנכאים במר"ץ שדי מרגיזה אותי, כי צריך להילחם ולא להרים ידיים מראש וזה גם מאד משפיל להתחנן ללפיד שלא יגנוב ממר"ץ מצביעים.

קודם כל נרי ליבנה מודיעה שהיא תצביע ללפיד, אחרי שהרבה שנים סיפרה שהיא מצביעה למר"ץ, וגם סיפרה שאמרו לה שהיא מצביעה למפלגה קטנה, והיא ענתה שאם יותר אנשים יצביעו למר"ץ, היא לא תהיה כל כך קטנה. אבל כל זה היה מזמן ועכשיו היא מצביעה ללפיד, כי מר"ץ לדבריה היא בדיחה עצובה, וההוכחה לכך היא שהתקשר אליה מישהו ממר"ץ לבקש תמיכה בזהבה גלאון, והוא, שומו שמיים, העמיד פנים שהוא מכיר את נרי ויודע עליה דברים, אבל התגלה בבורותו כשחשב שנרי היא גבר ולא היה לו מושג שזו אשה.

לי הסיפור הזה הזכיר בעיקר בדרן שהיה מאד מוכר בזמנו ויום אחד התקשר אליו צעיר שלא ידע מיהו והוא יצא מכליו כיצד מישהו מעז שלא להכיר אותו. לפעמים כשאתה רוצה להראות כמה מישהו אחר פאתטי, אתה דוקא נהיה פאתטי בעצמך. אז מה אם מישהו איננו קורא "הארץ" וגם לא צפה ב"אח הגדול" בהשתתפות נרי ליבנה, ובכלל חשב שנרי זה קיצור של אבנר, מה לעזאזל זה אומר על מר"ץ. אם כבר טרחת להזיק להם שלושה ימים לפני הבחירות, לפחות תמצאי תירוץ טוב יותר מזה שהתקשר מטעמם מישהו  שלא היה לו מושג מי את. עם כל הכבוד את לא ראש הממשלה ואפילו לא מגישת טלויזיה שרואים כל יום בחדשות.

ומכיוון שלא טרחת להציע סיבה סבירה בעצמך, אני מרשה לעצמי לנחש: לא היית מרוצה מזה שמר"ץ הצטרפה לממשלה של בנט ולפיד ועשתה המון ויתורים אידיאולוגיים כדי שהממשלה הזאת תוכל לקום ולהוציא את נתניהו מבית ראש הממשלה. ואולי, את זה אני יכולה בהחלט להבין, חשבת שהם יכלו לעשות יותר כדי לקדם ערכים ועמדות של השמאל. אבל איך זה גורם לך להצביע ללפיד, שאין לו שום ערכים של שמאל, שהוא איש עשיר שדואג במוצהר למעמד הביניים, או ליתר דיוק למעמד הבינוני-גבוה, מקדם נשים אבל לא פמיניסט גדול, נוהג בחביבות בערבים אבל לא נקי מגזענות, תומך בשתי מדינות לשני עמים אבל לא עכשיו, והליברליות שלו נעצרת בנישואי תערובת, שמתויגים אצלו תחת הקטגוריה שואה והשמדה. מישהו שאפשר בהחלט לקבל אותו כראש הממשלה של גוש השינוי, אבל לא מישהו ששמאלנים יכולים למצוא אצלו בית, שלא לדבר על הנושא הרגיש של דמוקרטיה פנימית ב"יש עתיד" שאיננה קיימת – מי שחולק עליו מוצא את עצמו בחוץ.

הסיבה האמיתית שמצביעי מר"ץ לשעבר החליטו להצביע הפעם ללפיד, כפי שבבחירות הקודמות הצביעו מצביעות מר"ץ רבות למירב מיכאלי, שזה לפחות יותר קרוב אידיאולוגית, וזאת הסיבה שבכירי מר"ץ נרעשים כל כך, הסיבה האמיתית היא שזה עכשיו טרנד להצביע ללפיד, זה אמור להציג אותך כמעודכן, אופנתי ורענן. זה לא אמור בשום אופן לבטא אידיאולוגיה. אנשים כמוני שמצביעים למר"ץ מסיבות אידיאולוגיות, כי זו המפלגה הקרובה לדיעותיהם ואין להם, לפחות כעת, שום מפלגה אחרת שהם מסוגלים להצביע לה, לא יצביעו ללפיד בשום תנאי, כי כאיש ימין מתון הוא רחוק מדי מדיעותיהם.

אבל למר"ץ תמיד היתה בעיה מובנית, וזו לא רק הבעיה שחיים לוינסון ציין פעם בצדק, שקשה לחבר בין הרצון של מר"ץ לייצג את הציבור הערבי לבין רצונה לייצג את הקהילה ההומוסקסואלית, שהציבור הערבי ברובו דוחה. הבעיה הכי גדולה של מר"ץ, שבעבר היתה דוקא היתרון שלה, היא שתמיד היו לה מצביעים טרנדיים, כאלה שפעם הצביעו למר"ץ לא מפני שהם אהבו את זה שמר"ץ מתנגדת לחוק הלאום הגזעני ולחוק האזרחות הגזעני, חוקים שמפלים בצורה גסה את הציבור הערבי, ולא מפני שמר"ץ תומכת במשא ומתן לשלום ולא מבקשת לדחות את קיומו לאחרית הימים, אלא פשוט מפני שפעם מר"ץ נראתה להם מגניבה וטרנדית, והם נורא נהנו להגדיר את עצמם כשמאל, אולי אפילו כשמאל רדיקלי, ועכשיו הם מחפשים אופנה אחרת, כי כדי להישאר תמיד אופנתי צריך כל הזמן להחליף ולא ללבוש כמוני כל הזמן את אותה חצאית ולהצביע כל הזמן לאותה מפלגה. אלא שלנסות תמיד להיות אופנתי זה כמו לנסות להיות מפורסם: זה גורם לך לחשוב שאתה משדרג את עצמך, אבל זה מוציא אותך פאתטי, ועל אחת כמה וכמה אם ימלאו לך בשנים הקרובות שבעים.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

ציפיות ותקוה

 

בתור מצביעה נאמנה של מר"ץ הרגשתי קצת מושפלת מהתחנונים של בכירי מר"ץ ליאיר לפיד לא לגנוב להם את הבוחרים, כאילו מדובר בילדים קטנים שמישהו מפתה בדברי חלקות. אני לא מאמינה שאנשים שתומכים במר"ץ מצביעים ללפיד כי הם חושבים ברצינות שזה יעזור לו לנצח את נתניהו. אולי הם בעצם כועסים על מר"ץ ואומרים לעצמם טוב, לפחות נצביע למישהו שנגד נתניהו. כמובן שזה מאד טפשי, כי הם כועסים על מר"ץ בגלל שהיא לא הצליחה לקדם מדיניות שמאלנית, אז הם מצביעים למישהו שהרבה יותר ימני מהם, ובכלל אין לו עניין לקדם מדיניות שמאלנית, או בחירות פנימיות דמוקרטיות, או משהו אחר שחשוב להם, אבל על לפיד הם לא כועסים כי אין להם ציפיות ממנו, וממר"ץ כן יש להם ציפיות. זה קצת כמו החבר של אמא שלי שהתלונן שכולם בישראל מושחתים ולכן עזב לאיטליה, ואז הוא אמר לאמא שלי ששם כולם עוד יותר מושחתים, אבל שם לא אכפת לו. היה קשה להיות אנשי מר"ץ בממשלה שהיא בסך הכל ימנית, ושהימין בה, כמו שימין בדרך כלל, מאד תוקפני ומאד מרושע. קשה להיות שמאלני בממשלה שמתעללת בערבים ישראלים שהתחתנו עם ערבים לא ישראלים, ובמהגרים מכל מיני מדינות איומות באפריקה או מאוקראינה מוכת המלחמה. יאיר לפיד כל הזמן אמר שיש לו ולבנט ממשלה מצוינת, ואני בכלל לא חשבתי שהממשלה שלהם מצוינת – ממשלה שאיילת שקד שרת הפנים בה ומתעללת בפליטי מלחמה היא לא ממשלה מצוינת בעיני, אבל בכל זאת חשבתי שהיתה ממשלה פחות או יותר בסדר: העבירו תקציב, שזה לא רק כלי הכרחי לניהול המדינה, אלא הכלי הכי חשוב של הכנסת לפקח על הממשלה, ולכן גם הכלי הכי חשוב לקיום הדמוקרטיה, לא עשו סגרים שהורסים לאנשים את הקיום והפרנסה, והשתדלו לטפל במה שצריך לטפל. אני לא כעסתי על אנשי מר"ץ והעבודה בגלל שהם נאלצו לוותר לימין בממשלה, למרות שכן חשבתי שהם היו צריכים להיות יותר תקיפים לגבי דברים מסוימים. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה בתור חברת כנסת להצביע בעד חוק האזרחות. לא הייתי מסוגלת להצביע בעדו בשום אופן. אבל אני לא חברת כנסת ולאדם פרטי יותר קל לשמור על עקרונות מאשר למי שנמצא בתוך מערכת. פעם רציתי לעבוד בעיתון "הארץ" – מאד רציתי להתפרנס מעיתונות – אבל היו במערכת אנשים שהתנגדו בכל הכוח שהעיתון יעסיק אותי וזה לא קרה. אחר כך כשמו"ל נאצי קנה מניות של העיתון חשבתי שגם אם הייתי מועסקת בעיתון לא הייתי מסכימה לעבוד בעיתון בבעלות כזאת והייתי עוזבת, וזה עזר לי לחשוב שלא נורא שלא רצו להעסיק אותי בעיתון "הארץ" וגם לא בעיתון "מעריב", אבל אולי אם אתה כבר מועסק בעבודה שאתה רוצה זה יותר קשה לעזוב, אם כי עזבתי מאד בקלות מקום עבודה שהייתי יכולה להיות מועסקת בו כל החיים ואולי גם לעשות שם דברים טובים, אבל שנאתי לעבוד שם. אני לא יודעת אם להתעקש על דברים ולעבוד רק במה שרוצים ואיפה שרוצים זה אומץ או פינוק. כמובן שבניגוד ללפיד אף פעם לא הייתי עשירה ואפילו את הירושה שהייתי אמורה לקבל גזלו ממני, ולא הייתי מאד מופתעת מזה כי התרגלתי לפני הרבה שנים להיות ענייה והאמנתי שתמיד אהיה ענייה, ואני שמחה שאני לא עד כדי כך ענייה כמו שחשבתי שאהיה, אבל אני מרגישה סוג של זרות כלפי לפיד, ולא הייתי מסוגלת להצביע בשבילו. הצבעתי בעבר ליצחק רבין ולאהוד ברק ולשלי יחימוביץ' ולעמיר פרץ, אבל זה היה בימים אחרים שהעבודה היתה מפלגת שלטון או שהאמנתי שיש לה סיכוי להיות מפלגת שלטון. לאבי גבאי כבר לא הייתי מסוגלת להצביע, במיוחד אחרי שהוא חזר על הדברים המטופשים של נתניהו על השמאל, ואני לא אצביע למישהו שמטנף על השמאל, בשביל זה יש את נתניהו שאני מפחדת פחד מוות מזה שהוא יחזור. אני מפחדת קודם כל מנתניהו, הרבה יותר ממה שאני מפחדת מסמוטריץ' ובן-גביר. אולי אני טועה בזה, אבל אני מרגישה שסמוטריץ' ובן-גביר, עם כל הרהבתנות שלהם, הם רק בלונים שנתניהו ניפח, והוא האיש שבאמת מסוכן, ולא מדובר בסכנה עתידית אלא בכך שבשנות שלטונו המרובות הוא רוקן את הדמוקרטיה מתוכן, דירדר את מעמדה של הכנסת והפך את הליכוד למפלגה של איש אחד ואת הממשלה לחותמת גומי של האינטרסים שלו, שרק אותם הוא קידם, וגם דרדר מאד את מערכת המשפט בפוליטיזציה קשה של הוועדה לבחירת שופטים, שהתמלאה באנשים כמו אפי נוה ואיילת שקד ומירי רגב ואסנת מארק, ובחרה שופטים שמתחנפים לחברי הוועדה המושחתים, ואנשים חנפנים לא יכולים להיות שופטים טובים, כי שופט חייב להיות אמיץ וישר ולשפוט ללא משוא פנים וזה לא הולך יחד עם חנפנות. אני מלאה פחד וחלחלה מחזרה של נתניהו מהקמת ממשלה של הליכוד עם הציונות הדתית והחרדים, ומה שחשוב לי זה לא להרים ידיים מראש, להאמין בכל הכוח שמפלגות השמאל תהיינה יותר גדולות ממה שמנבאים להן בסקרים, שזה לפחות מה שקרה בבחירות הקודמות ואני מקוה שלפחות מי שמגדיר את עצמו כשמאלן ותומך בהכרה במדינה פלשתינית ולא חושב שזה לא עומד על הפרק אלא חושב שזה הכי עומד על הפרק והדבר הראשון שצריך לעשות, שיצביע למר"ץ ואני מקוה שמר"ץ תגיע לפחות לששה מנדטים כמו בבחירות הקודמות ואני מקוה שיאיר לפיד יוכל להרכיב ממשלה שיהיו בה מפלגות שמאל ומפלגות ערביות ושיהיה בה פחות כוח לימין. אני מקוה ומתפללת לזה ואני אוהבת שאומרים שתקוה היא תכנית פעולה.

די להתקפות על מירב מיכאלי

 

ההתקפות על מירב מיכאלי בשל סירובה להתאחד עם מר"ץ יותר ויותר מקוממות אותי. אני תומכת במר"ץ, ואני מרגישה הרבה יותר קירבה לזהבה גלאון מאשר למיכאלי, אבל אני חשה יותר ויותר שמאחורי ההתקפות על מיכאלי, שתמיד דואגות גם ללעוג בד בבד לדיבור שלה בלשון נקבה – מה זה קשור לעניין האיחוד, מלבד העובדה שהקישור הזה חושף מה באמת מפריע לתוקפים את מיכאלי: היותה אשה פמיניסטית – מאחורי ההתקפות עומדים הרבה יותר זדון ושנאת נשים מאשר כוונות טובות למנוע את חזרתו של נתניהו. הרי אין מישהו שבאמת יודע מה יועיל יותר: לכולם ברור שריצה משותפת של העבודה ומר"ץ עלולה לפגוע בשתיהן, כי השמאלנים יותר יעדיפו להצביע לחד"ש ולא למר"ץ מאוחדת עם העבודה, והימנים יותר יעדיפו להצביע ללפיד או לגנץ מאשר לאיחוד עם מר"ץ. אולי דוקא האיחוד יזיק לגוש יותר מאשר ריצה נפרדת? הרי איש איננו יודע בוודאות מה יעזור יותר, וגרוע מכך, המתקפות על מיכאלי אינן תמימות: הן נועדו לערער את אמונם של מצביעיה בכך שתעבור את אחוז החסימה ולגרום להם להצביע למפלגות שימינה מהעבודה, בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה, ואכן מעמדן של מיכאלי והעבודה מתערער בעקבות המתקפות הבלתי אפשריות האלה, ששותף להן גם עיתון "הארץ", שתמיד התחזה לעיתון שמאלני ותמיד היה עיתון קפיטליסטי ותאצ'ריסטי וסקסיסטי וגם סתם מרושע וצבוע, במיוחד כשעורכיו מבחינים בצבע אדום, שאז הם מגיבים כפר משתולל. כמה שוביניזם גברי היה בהתקפות על הרשימה היפה של מפלגת העבודה, שבניגוד לדימוי המפלגה כמפלגת הגימלאים ההולכים לעולמם, הציגה פנים צעירות, נשיות, נמרצות וסוציאליסטיות. כמה ניסיונות נעשו להציג את נצחונה של לזימי, חברת כנסת שבלטה מאד בפעילותה למען חקיקה סוציאלית, כאיזו מזימה מסתורית, וכך גם את הדחתו של עומר בר-לב, שקל להבין אותה לאור שלל התבטאויותיו המביכות כשר לביטחון פנים, גם אם יש מידה של אי-צדק בלשפוט אותו רק על פי התבטאויות מביכות אלה, אבל כשאדם נמצא כל העת בעין הציבור ומתבזה באשמתו בלבד, הוא איננו יכול לבוא בטענות לציבור שמובך ממנו ומעדיף אחרים על פניו.

מדוע אין איש תוקף את לפיד על סירובו להתאחד עם גנץ, או את גנץ על סירובו להתאחד עם לפיד, ועל התעקשותו המגוחכת להציג את עצמו כמועמד לראשות הממשלה כאשר מספר המנדטים שלו כמחצית מאלה של "יש עתיד"? מה החכמה בכך שגנץ ושותפיו אינם מפסיקים לתקוף את מגרעותיו ומגבלותיו של לפיד כמועמד לראשות הממשלה במקום להתאחד מאחוריו? מדוע איש איננו אומר להם שיפסיקו את השתוללות האגו המגוחכת הזו ויתמכו בלפיד כמועמד הגוש לראשות הממשלה, ובכך יחזקו את הגוש כולו במקום לפצל אותו? מדוע משלימים בקלות כזאת עם כך שגבר שרבים בציבור חושבים ללא חכם במיוחד ולא חזק אופי במיוחד דורש לעצמו את ראשות הממשלה בטיעונים מגוחכים שהחרדים ילכו איתו, בזמן שברור שהם מעדיפים את נתניהו, ולאחר שכולנו נוכחנו מה היתה שווה ה"ערבות" שהעניק דרעי לגנץ להבטחת הרוטציה עם נתניהו וכהונתו של גנץ כראש ממשלה? מדוע מלחמת האגו והנקמנות האינסופית בין גנץ ללפיד זוכה לכל כך מעט התייחסות, בעוד שמיכאלי וזהבה גלאון, שמעולם לא תקפו זו את זו, ושמקיימות מירוץ יפה והוגן לכנסת, שמנסה לשקף ככל האפשר גם את ערכיהן, בראש וראשונה ערך השוויון בין גברים ונשים ובין יהודים וערבים, מדוע דוקא הן נשלחות חליפות להתאחד או לפרוש מהמירוץ, ובכך להותיר את מצביעיהן הנאמנים ללא בית פוליטי? האם רק למי ששונא ערבים ונשים, או לפחות מתנשא עליהם, יש זכות לבטא את זהותו הפוליטית במלואה?

אני מאמינה ביחודן של מפלגת העבודה ומר"ץ, ששונאיהן ומבזיהן מציגים כמפלגות זהות לכל דבר. אבל יש הבדל גדול בין מפלגה שמתנגדת באופן מוחלט להתנחלויות כמו מר"ץ לבין מפלגה כמו העבודה שתומכת בהשארת התנחלויות בעלות ערך בטחוני, יש הבדל גדול בין מפלגה כמו העבודה שתומכת בירושלים מאוחדת כבירת ישראל לבין מפלגה כמו מר"ץ שמאמינה שיש לתמוך במדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית, כי חשוב לכבד את הקשר של הערבים, הן הנוצרים והן המוסלמים לירושלים, כפי שחשוב לכבד את הקשר של היהודים לירושלים ולהגן על המתפללים בכותל. יש הבדל גדול בין מפלגה שתומכת בחוק האזרחות וגם בחוק הלאום כמו מפלגת העבודה, לבין מפלגה כמו מר"ץ שתומכת בביטולם המוחלט של חוקים אלה, שפוגעים קשות בזכויות האדם והלאום של הציבור הערבי. גם אם מצביעיהן של מפלגות אלו מעטים למרבה הצער, לשתיהן יש מקום וזכות קיום. כמובן שאם היו מחליטות להתאחד לצורך הבחירות הייתי מצביעה לאיחוד הזה, אבל העדפתי היא שלא תתאחדנה ושתישארנה כפי שהינן, ואני מאמינה שבוחריהן הנאמנים לא יבגדו בהן ולא ינטשו אותן, למרות המתקפות הכל כך בלתי הוגנות והמדיפות ריח סקסיסטי עז. ההחלטה צריכה להישאר בידי המפלגות עצמן וחבריהן הנבחרים, ולאיש, במיוחד למי שלעולם לא יצביע לא לעבודה ולא למר"ץ, אין זכות לתקוף אותן על בחירתן.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

אחרי "עלות השחר"

 

אתמול צפיתי בבני גנץ מתראיין לשלושת ערוצי החדשות, ופעם ראשונה חשבתי שאני שונאת אותו. לא חשבתי קודם שאני שונאת אותו, אבל אתמול הזחיחות ושביעות הרצון העצמית היו לי בלתי נסבלים, וגם תחושת ההשפלה, כשהסביר שלא היה צריך לכנס את הקבינט, והרגשתי שהסיבה העיקרית שלא לכנס את הקבינט היתה שלא לשתף את מר"ץ במידע על המבצע המתוכנן. אני לא יכולה לדעת את זה בוודאות, אבל זו התחושה שלי, ואני חושבת שזה לא מקרי שניצן הורוביץ היה השר היחיד שהתלונן על אי כינוס הקבינט לפני מבצע צבאי, שאולי אפשר לחמוק מכך בטיעונים משפטיים מתחכמים שלא היתה סבירות גבוהה למלחמה, אבל התחכמות משפטית וכסת"ח משפטי אינם תחליף להגינות, אחריות ותום לב, שנעדרו מההחלטה שלא לכנס את הקבינט לפני המבצע ולבקש את אישורו. אני לא יודעת אם הרעיון היה של גנץ או של יאיר לפיד או של שניהם. כמובן שמוסרית שניהם אחראים לכך. ההרגשה שלי היא שאיילת שקד ומירב מיכאלי כן עודכנו, וגם תמכו בכל הלב – מה שלא מפריע אף פעם לשדרנים ועיתונאים להסביר שאין שום הבדל בין מר"ץ לעבודה. אבל יש הבדל, והוא מסביר היטב את היחס למר"ץ מצד ממשלה שאיננה רוצה את נתניהו אבל יותר מדי רוצה, למרבה הצער, להיות כמו נתניהו. נציגי מר"ץ כמו מצביעי מר"ץ אינם בהכרח מתנגדים למבצעים צבאיים, כולנו מכירים את המציאות בארצנו, אבל אף פעם איננו שמחים על מבצע צבאי, והרג מחבלים, גם אם הוא הכרחי ומציל חיים, שאולי זה היה כך במבצע "עלות השחר" ואולי לא, אינני יודעת, איננו גורם לנו לשמוח ולהתמוגג ולעוף על עצמנו, כמו שהוא גורם לגנץ ולפיד ומצביעיהם, ואולי גם למצביעי מפלגת העבודה שהרבה שנים דיכאה את הציבור הערבי בישראל, החל מהמימשל הצבאי משנת 1948 ועד 1966 – ראש הממשלה אשכול ממפלגת העבודה שיש לו זכויות רבות בקידום הדמוקרטיה בישראל היה זה שביטל את המימשל הצבאי, אבל הפקעת אדמות של ערבים, לא פעם הפקעת אדמות ללא סיבה מלבד גזל מערבים, נמשכה אפילו בימיו של יצחק רבין והולידה את "יום האדמה". מירב מיכאלי היתה מאד מרוצה מהמבצע המוצלח בעזה ובכך היא באמת בת ברית טבעית של לפיד וגנץ, בעוד שאנשי מר"ץ שואלים את עצמם האם מבצע "עלות השחר" היה באמת הכרחי ובלתי נמנע, שאלה שכמובן מרגיזה את רוב הציבור הישראלי שרוצה להרגיש טוב עם מעשי ממשלתו וצבאו, אבל אולי הרצון הזה ושביעות הרצון הזו ממבצע של הרג מחבלים – שאולי מנע פיגוע קשה ואולי היה עקב כך הכרחי, אבל הביא לירי של למעלה מאלף טילים על העורף הישראלי, ולסבל קשה במיוחד של תושבי עוטף עזה, אשקלון ואשדוד, אולי שביעות הרצון הזו יותר משהיא עוזרת לנו היא תוקעת אותנו באותה סיטואציה של רדיפה אינסופית אחרי מחבלים,  וסבבים חוזרים ונשנים של מבצעים בעזה עם מאות ואפילו אלפי טילים שנורים על אוכלוסיה אזרחית של משפחות עם ילדים וזקנים ונשים הרות שמוצאים את עצמם תחת אש תופת וסכנת חיים, כך שלי לפחות שביעות הרצון העצמית של גנץ ולפיד וגם אחרים נראית די מטומטמת. אני שמחה שמנסים להחזיר את השבויים שלנו החיים והמתים מעזה, והלוואי שזה יצליח, אבל זה רק חלק קטן ממה שהממשלה צריכה לעשות. כשיאיר לפיד אמר שלא ינהל משא ומתן עם אבו-מאזן הזדעזעתי מזה שזאת העמדה של מי שהוא כעת ראש ממשלת ישראל. ראש ממשלת ישראל חייב לנהל משא ומתן עם ראש הראשות הפלשתינית, וחייב לקדם הסדר שלום בין הרשות הפלשתינית לישראל שיכלול גם פיתרון לשאלת עזה, ואני לא מתעלמת מהקשיים ומכישלון אפשרי, אבל אני לא מוכנה לקבל דיבורים של אין עם מי לדבר, כי אם אפשר לדבר על הפסקת אש, אפשר גם לדבר על שביתת נשק, ואפשר גם לדבר על הסדר שלום, וזה הדבר שראש ממשלת ישראל וממשלת ישראל צריכים לעסוק בו יום ולילה, לנסות להגיע להסדר שלום עם הפלשתינים, שלמיטב אמונתי צריך לכלול הכרה במדינה פלשתינית שממילא כל העולם מכיר בה למעשה: הרי מנהיגי מדינות שמבקרים בישראל מבקרים בנפרד בראשות הפלשתינית, ומתייחסים לכך כאל ביקור במדינה אחרת, לדעתי בצדק. אם היינו מכירים בראשות הפלשתינית כמדינה זה היה מאד מחזק אותה מול החמאס בעזה, וממשלת ישראל לא עושה את זה לא מפני שלא צריך לעשות את זה, אלא מפני שהיא כל הזמן מפחדת מהימין האלים, והימין בישראל הוא אלים ומפחיד בלי גבול ואפילו רצחני, אבל מי שפועל רק מתוך פחד תקוע במקום, ויכול רק להתפאר בהרג של עוד מפקד מחבלים שיוחלף בו ביום על ידי אחר, ובכיפת ברזל שהיא באמת טכנולוגיה מצוינת שמצילה חיי אדם, אבל לא מצילה את תושבי הדרום מסכנת חיים ומפחד מות. בני גנץ ויאיר לפיד יודעים לנהל מבצע צבאי, הידע שבתקשורת הישראלית סוגדים לו יותר מכל, והם מאד מרוצים מעצמם, אבל זה רק חלק מהתכונות שראש ממשלה בישראל צריך, ולהדיר את ניצן הורוביץ עם השאלות הקשות שהוא היה שואל בקבינט על נחיצות המבצע ועל תועלתו זו בסך הכל התנהגות לא רק תחמנית אלא מאד פחדנית ונוחה בטווח הקצר אבל מזיקה בטווח הארוך. כי לא רק תומכי מר"ץ אינם חשים שום שמחה על מבצע "עלות השחר". בשלוש היממות שבהן כמעט לא הסרתי את עיניי מהטלויזיה, וגם ביום שלמחרת, לא ראיתי הרבה שמחה אצל תושבי עוטף עזה, שהם הנפגעים העיקריים של מדיניות הטווח הקצר ושביעות הרצון העצמית הזאת, ומיואשים כבר מהסיכוי לחיות אי פעם בשלום – אפילו ילדים שרואיינו אמרו דברים כל כך מפוכחים ועצובים על הסיכוי הבלתי קיים שלהם לגדול בשקט - כי אפשר למצוא תעלול משפטי להתעלם מאנשי מר"ץ עם השאלות הקשות שלהם והדרישה שלהם להליך מדיני ולא רק פעולות צבאיות, אבל אין שום תעלול משפטי שיכול להעלים את המציאות.   

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

למה מצפים בכירי מר"ץ

 

אסף ליברמן וקלמן ליבסקינד ריאיינו בתכנית הבוקר שלהם את השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג על הפרישה שלה ממר"ץ, אבל לא שמו לב לדבר הכי מעניין שהיא אמרה, ושמסביר כנראה את הפרישה שלה וגם של עיסאווי פרייג': כששאלו אותה אם  היא, כפי שאמרה, חשה שהיא עושה עבודה טובה במשרד להגנת הסביבה, מדוע איננה רוצה להמשיך, היא אמרה שבוודאי לא תוכל להמשיך בתפקיד הזה אחרי הבחירות. לצערי הם לא שאלו אותה מדוע, ומה היא חושבת שיקרה אחרי הבחירות, שזה דוקא מה שהייתי רוצה לדעת, מה חושבים בכירי מר"ץ על מה שיקרה אחרי הבחירות, כי הם לא אומרים במפורש ובבירור למה הם מצפים ומה הם מתכננים. נכון שייתכן שנתניהו ינצח בבחירות ויצליח להרכיב ממשלה ימנית על מלא ולדרוס את כל יריביו כפי שדודי אמסלם הבטיח שיעשו לנו, ואז כמובן שמר"ץ לא תהיה בממשלה, אבל יכול גם להיות, והסקרים בהחלט מציעים אפשרות כזו, שנתניהו לא יצליח להשיג 61 מנדטים להרכבת ממשלה, ואז יכולים לקרות כל מיני דברים ויכולים לצוץ כל מיני הרכבים, ויכול להיות גם שיאיר לפיד יצליח להרכיב ממשלה עם בני גנץ וגדעון סער ואביגדור ליברמן ומירב מיכאלי ורע"ם ואולי גם יהדות התורה תצטרף ואז גם מר"ץ תוכל להיות חלק מהממשלה הזאת. אבל נראה שהבכירים במר"ץ חושבים שהממשלה הזאת של לפיד ובנט שמר"ץ היתה חלק ממנה, היתה ממשלה חד פעמית שלא תחזור. יכול להיות שהם חושבים שמה שלא יקרה בבחירות, בכל מקרה הממשלה שתקום תהיה ממשלה ימנית, אולי איזו ממשלת אחדות שגנץ יהיה בה ראשון ברוטציה שאולי גם גנץ מייחל לכך, כי הוא הכי רוצה להיות ראש ממשלה ושלפיד לא יהיה, כפי שלפיד הכי רצה שהוא יהיה ראש ממשלה ושגנץ לא יהיה, כי למרות ששני האישים האלה מדברים מאד יפה הם מונעים במידה רבה מנקמנות, וזאת היתה הסיבה העיקרית שלפיד רצה לסלק את  נתניהו, לא רק כדי להציל את ישראל מדיקטטורה, אלא כדי להתנקם בנתניהו שפירק בזמנו את הממשלה שלפיד היה בה שר האוצר כדי להיפטר מלפיד ומציפי לבני ולהקים ממשלה כלבבו עם החרדים, וגם כדי להתנקם בבני גנץ שפירק את האיחוד עם לפיד כדי להקים ממשלת רוטציה עם נתניהו, שנתניהו פירק כדי להיפטר מבני גנץ וככה נפטרנו מנתניהו, לפחות זמנית.

זה בעצם מה שטוענים שהחרדים מתכננים: לשכנע את בני גנץ להקים ממשלה עם נתניהו שגנץ יהיה בה ראשון ברוטציה, והאיחוד של גנץ עם גדעון סער יכול להתפרש כהליכה לכיוון הזה, של ממשלת רוטציה עם נתניהו, אם כי הוא יכול להתפרש באותה מידה כמאמץ למנוע אובדן קולות מהגוש המתנגד לנתניהו. אולי בכירי מר"ץ חושבים שהאפשרות הזו ריאלית ושכמובן לא יהיה להם מקום בממשלה כזאת. אבל ממשלת הרוטציה הזאת של נתניהו וגנץ שגנץ בה ראשון ברוטציה היא בינתיים רק ספקולציה, בכלל לא בטוח שהיא מעשית, אז למה בכירי מר"ץ צריכים להניח שכל כך בטוח שלא תהיה יותר סיטואציה, לפחות לא אחרי הבחירות הקרובות, שבה מר"ץ תהיה בקואליציה ובממשלה? אולי לגוש השינוי דוקא כן יהיו 61 מנדטים? אולי השמאל יקבל יותר מנדטים ממה שהוא מקבל בסקרים? לפחות בבחירות הקודמות זה מה שקרה, אז אולי זה יקרה שוב? אולי כמו שמנסור עבאס אמר, הבחירות הבאות רק יחזירו אותנו לאותה נקודה, לממשלת שינוי דומה עם יותר לגיטימציה? ואפילו אם הסיכוי לכך קטן, למה השרים של מר"ץ כל כך מיואשים מהאפשרות של שותפות בממשלה? הרי אף אחד לא יודע באמת מה יקרה בבחירות. גם בבחירות הקודמות לא ידעו, והעמדה של נפתלי בנט היתה מאד מעורפלת, אבל בסוף קרתה ממשלת השינוי והדיחה את נתניהו, ואם הולכים לבחירות מוכרחים לחשוב חיובי ולהאמין שזה יכול לקרות שוב ואולי דוקא טוב יותר, בלי ימינה שצפוי שלא תעבור את אחוז החסימה, שעל זה קשה להצטער. אפילו הבחירה בזהבה גלאון שמצד אחד היא מבורכת ורצויה, מצד שני מנבאת ציפיה ללכת לאופוזיציה, כי זהבה גלאון היא קודם כל אופוזיציונרית, ובדיוק בגלל זה חלקו עליה הורוביץ וזנדברג, שחשבו שלא צריך להחרים מפלגות כמו ישראל ביתנו וצריך להצטרף לקואליציה ושהצטרפות כזאת תועיל לשמאל, אז למה עכשיו הם כל כך מיואשים? הייתי רוצה שהבכירים של מר"ץ יפסיקו לדבר ברמזים ולא להגיד כלום ויגידו מה הם באמת חושבים ולמה הם באמת מצפים ולמה הם פועלים כפי שהם פועלים, כי עכשיו הם נראים קצת מגוחכים עם כל הדיבורים המנומסים והריקים שלהם. ציבור שרואה ראש מפלגה פורש מתפקידו ושני שרים שפורשים מהפוליטיקה מחכה לשמוע אמירות משמעותיות יותר והרבה יותר כנות ואמיתיות.                                            

לנשום אוויר נקי

 

פרישתו של עיסאווי פרייג' מהפוליטיקה העציבה אותי מאד, כי הוא אחד האנשים שלמענם הצבעתי למר"ץ, ונראה שמר"ץ עומדת כעת על פרשת דרכים. יאיר גולן רוצה להתמודד על ההנהגה, אבל יש בו משהו מאד תוקפני שמאד מפריע לי, ואני מעדיפה כבר את ניצן הורוביץ עליו, למרות שאני מסכימה עם עיסאווי פרייג' שחסרה להורוביץ מנהיגות. תמיד חשבתי שתמר זנדברג קרבה מאד למר"ץ את הציבור הערבי, ושההתקפה עליה בגלל שהתייעצה עם משה קלוגהפט, שהוא יועץ פוליטי להשכיר,  היתה מטומטמת ומרושעת וילדותית, ובמיוחד הרגיזו אותי אנשים שאמרו שבגללה הם לא יצביעו למר"ץ ואני ידעתי שהם מעולם לא הצביעו למר"ץ ובכלל לא בדעות של מר"ץ. ניצן הורוביץ הצליח להביא למר"ץ ששה מנדטים וזה לזכותו, אבל מספר הערבים שהצביעו למר"ץ מאד ירד וזה מאד מצער, כי מר"ץ מחויבת לפעול למען שותפות יהודית-ערבית ולשמירה על זכויות האדם של הערבים שתמיד מדוכאות בשם הביטחון והלאומיות באמצעות חוקים שפלים ונבזיים כמו חוק הלאום וחוק האזרחות שפוגעים קשות בזכויות האדם של אזרחים ערבים, ומר"ץ לא נלחמה בהם מספיק כפי שהיתה צריכה לעשות, למרות המציאות הפוליטית הקשה, ולמרות שקשה לעמוד בראש מפלגה קטנה שהדעות שלה מאד לא מקובלות, אבל דוקא בגלל זה אין לה תחליף, ואני מאד מתפללת שמר"ץ תתעשת, כי אחרת לא יהיה לי למי להצביע.

ולמרות שאני בקצה השני של המפה הפוליטית גם פרישתו של יובל שטייניץ העציבה אותי, כי למרות שהוא דיבר בנימוס, ולמרות שכל הפרשנים הפוליטים הסבירו את פרישתו בכך שלא היה לו סיכוי להיבחר במקום גבוה בבחירות הפנימיות בליכוד, שגם זה סימפטום למה שקרה בליכוד, אני חשבתי שכשאדם מנומס ומאופק כמו שטייניץ אומר ש"מגיע לי וגם למשפחתי לנשום אוויר נקי", הוא מותח בדרכו המעודנת ביקורת מאד קשה על ההזדהמות וההתבהמות של חברי הכנסת מהליכוד, שהפכו בשנים האחרונות לארגון הפשע של בנימין נתניהו, וזה רק הולך ומידרדר. שטייניץ נשוי לשופטת גילה כנפי-שטייניץ שלפני מספר חודשים מונתה לכהן בבית המשפט העליון. זה לא היה אמור להיות מכשול בפני כהונה של יובל שטייניץ בכנסת, אבל במפלגת הליכוד כיום זה מכשול כבד, כי נתניהו שעומד לדין בשלושה אישומים פליליים של שוחד ומרמה והפרת אמונים הוא לפני כל דבר אחר אויבה של המערכת המשפטית בטענה המגוחכת שתפרו לו תיקים, כאשר כל מי שמקשיב כעת לעדותה המזעזעת של הדס קליין, העוזרת של ארנון מילצ'ן, שמגובה בהרבה הקלטות ומסמכים, וגם תואמת לגמרי עדויות רבות שכבר נשמעו על התנהגותם של בני הזוג נתניהו מאנשים אחרים, מבין שלא רק שלא תפרו לנתניהו תיקים, אלא שהקלו איתו מאד ועשו איתו חסד גדול, כי בהתנהגות שלו עם מילצ'ן הוא לא רק הפר אמונים אלא קיבל שוחד, אם אפשר לקרוא לזה קיבל, כי בעצם בני הזוג נתניהו לא קיבלו שוחד אלא דרשו וסחטו שוחד בצעקות ואיומים, כפי שנהגו לסחוט את כל סביבתם בצעקות ואיומים, וכפי שנתניהו נוהג גם בפוליטיקה כלפי יריבים פוליטיים. הדרישה של שרה נתניהו מהדס קליין שתקנה לה תכשיטים מסוימים מחנות מסוימת שהיא חשקה בהם מאד מזכירה את הסיפור של רוני מאנה שהיה בעבר ידיד אישי של בני הזוג נתניהו, שהוא ועוד חברים קנו לשרה נתניהו ליום הולדתה שובר מתנה לחנות תכשיטים, והיא הלכה לחנות ולקחה פריט נוסף והורתה לחנות לחייב את רוני מאנה ושאר החברים בתשלום על הפריט הנוסף, כי שרה נתניהו חושבת שכולם משרתים שלה וכולם צריכים לקנות לה מתנות, וגם על הדס קליין היא צעקה כאילו היתה עובדת שלה שחייבת לה משהו, וגם כשהדס קליין שלחה לה אגרטל עם פרחים שנסדק והשולחן נרטב היא צעקה עליה. לבנימין נתניהו יש חוצפה לטעון שהוא קיבל מתנות מחברים, אבל חברים קונים לך מה שהם בוחרים לקנות ואתה לא אומר להם מה להביא לך ובוודאי ובוודאי שלא מבקשים מחברים שקונים לך שרשרת לקנות לך תכשיט נוסף על חשבונם ולא צועקים עליהם אם משהו במתנה שבור. קשה להכיל את החוצפה של הזוג נתניהו שמתגלה בעדות הזאת, איך נתניהו ביקש מהדס קליין שיקנו לו בנוסף לסיגרים הקובנים היקרים גם ליקר קואנטרו, כי הוא אוהב לטבול את הסיגרים בליקר הזה, שיש לו ניחוח תפוזים ואני קיבלתי פעם בקבוק במתנה, והליקר הזה לבדו הוא מתנה מאד יפה לתת למישהו ובן אדם נורמלי שמח לקבל אותו במתנה בשביל לשתות מפעם לפעם כוסית קטנה ולהנות ממנה ולא בשביל לטבול בו סיגרים. יש משהו כל כך מושחת וחסר גבולות בבני הזוג נתניהו, שאמרו להדס קליין שכל עוד קונים להם מוצרים מתכלים, גם כשהיה מדובר במאות אלפי שקלים, זה מותר, ורק אסור לתת להם משהו כמו דירה, למרות שעדיין יש מקומות בישראל שאפשר לקנות בהם דירה בסכום שארנון מילצ'ן קנה להם שמפניות וסיגרים ובגדים ותכשיטים, ומה שמטורף עוד יותר שמתברר שגם שותפו של מילצ'ן ג'ימס פאקר קנה כאילו לעצמו אבל בעצם למענם את הווילה הסמוכה לשלהם בקיסריה, והם השתמשו בביתו כבשלהם ושרה נתניהו אפילו דרשה מסוכנת הבית שלו לבשל ארוחות גם בשבילם. בני הזוג נתניהו התנהגו כאילו הם אדונים פיאודלים בימי הביניים שכל תושבי נחלתם הם משרתים שלהם שצריכים לחלות את פניהם במתנות וטובות הנאה ואין להם בכלל גבולות חוקיים. וזה המסר שבנימין נתניהו מעביר לציבור גם בחייו הפוליטיים, שהוא איננו כפוף לחוק והוא מעל החוק והוא אפילו לא צריך להיבחר לראשות הממשלה, כי הזכות שלו למשול בנו היא זכות שמוקנית לו בלעדית ואם מישהו אחר מכהן כראש ממשלה הוא גוזל מנתניהו את הזכות המוקנית לו בלבד לכהן כראש ממשלה בישראל, ושנפתלי בנט שזכה באמון הכנסת גזל ממנו כביכול את זכותו הטבעית לכהן כראש ממשלה ולכן מותר היה לו לשחד את חברי מפלגתו של בנט לערוק לנתניהו תמורת שריון בליכוד ולהפיל את ממשלתו של בנט. אין אצל נתניהו שום הבדל בין ההתנהלות בחייו הפרטיים והציבוריים: בשני המקרים הוא חושב שהוא מעל החוק, שהחוק איננו חל עליו, שכולם צריכים לשרת אותו אישית ושהוא איננו כפוף לשום מגבלות של חוק ומוסר. וזה בדיוק האוויר המזוהם במפלגת הליכוד של נתניהו שיובל שטייניץ דיבר עליו בדרכו המנומסת. ומכיוון ששלטון החוק מגביל את ההשתוללות של בני הזוג נתניהו ושם להם גבולות ומעמיד אותם לדין על התנהלותם באמצעות מתן וקבלת שוחד, כי גם לשאול אלוביץ' שהיה בעלים של "בזק" העניק נתניהו טובות הנאה עצומות על חשבון הציבור תמורת סיקור מחמיא של בני הזוג נתניהו באתר וואלה של אלוביץ', בנימין נתניהו הפך לאויבו של שלטון החוק. כבר שנים שנתניהו פועל להרס ולהשחתה של המערכת המשפטית, כמובן בעזרת אנשים כמו היו"ר לשעבר של לשכת עורכי הדין אפי נוה שהתגלה כעבריין, והשרה איילת שקד שפעלה למינוי שופטים שבמקום לעמוד כנגד השחיתות הפוליטית ולרסן אותה, נכנעים לפוליטיקאים המושחתים ומשרתים אותם. כיום סדר היום של הליכוד בהנהגת נתניהו מוקדש כולו להרס המערכת המשפטית ולהפיכתה לנחלתם של הפוליטיקאים המושחתים, ובין השאר הם מאיימים על היועצת המשפטית לממשלה שתפקידה הוא להנחות את הממשלה לנהוג על פי החוק והם מתכננים לסלק אותה מתפקידה אם יחזרו לשלטון כדי לבטל את משפטו של נתניהו, ולהעביר חקיקה שהשופטים ימונו על ידי הפוליטיקאים בלבד, כדי שמערכת המשפט תשרת ותאפשר את ההתנהלות המושחתת של נתניהו וחבריו, תעניש את אנשי החוק ותרומם את הפושעים. אי אפשר לתאר כמה מסוכנות ומעוררות חלחלה תכניותיהם של נתניהו ומרעיו למקרה שיצליחו לחזור לשלטון, ואין לי ספק שלזוהמה הזו שהשתלטה על מפלגת הליכוד בהנהגת נתניהו כיוון שטייניץ כשאמר שמגיע לו וגם למשפחתו לנשום אוויר נקי. בליכוד בהנהגת נתניהו האוויר מזוהם משחיתות פרטית וציבורית, ושום אדם הגון איננו יכול לנשום בליכוד בהנהגת נתניהו. במקום הפילוסוף הפורש שטייניץ שאיננו יכול עוד לנשום בליכוד מגיע להתמודד בבחירות הפנימיות השופטת המודחת אתי כרייף, שהודתה כי התמנתה לתפקידה בזכות "קשר מיני חברי" עם היו"ר לשעבר של לשכת עורכי הדין אפי נוה, ואין מטפורה טובה משטייניץ הפורש וכרייף הנכנסת כדי לתאר את הדרדרותה לתהום של מפלגת הליכוד.    

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

לא להתאחד ולא לפחד

 

בעיקר אנשים שלא מצביעים לא לעבודה ולא למר"ץ רוצים שהמפלגות תתאחדנה, בטענה המעליבה שאין ביניהן שום הבדל, שהיא טענה שקרית כמובן, מכל בחינה שהיא, כי מפלגת העבודה צמחה בלב הממסד כמפלגת שלטון, ומשמרת את הדנ"א הממסדי גם כמפלגה קטנה, ולכן תומכת בקיום מצעד הדגלים בעיר העתיקה, כי זו מסורת, ותומכת בחוק האזרחות ששולל אזרחות מבני זוג פלשתינים של ערביי ישראל, ובכך רומס את זכויות האדם של הפלשתינים וערביי ישראל כאחד, ועוד טוענת שמדובר בחוק ביטחוני על סמך מחקר מפוקפק שמפיץ השב"כ, למרות שזהו בעיקר חוק דמוגרפי שמקדם טרנספר, ושומרת על ירושלים מאוחדת, שבכך היא מתיישרת עם הקונסנזוס בקרב הציבור היהודי. מר"ץ לעומתה נולדה כמפלגת התנגדות לממסד, הפוליטי והדתי כאחד, ומחויבותה היא בראש וראשונה לשמירת זכויות האדם, ולא לשמירת אחדותה של ירושלים שתמיד היתה פיקציה שנשמרה בכוח הזרוע בלבד והולידה עוד ועוד כוחנות. העבודה ביקשה להכיל גם את המתנחלים, ואילו מר"ץ הפנתה להם עורף. לא תמיד זה היה חכם, תמיד זה היה אנטי ממסדי ועקרוני. העבודה פתחה את הדלת לחברים ערבים, אבל הם התקשו לחוש בתוכה בנוח. מר"ץ נבנתה מראש כמפלגה של שותפות יהודית-ערבית. אם תתאחדנה תבריח מפלגת העבודה את הציבור הערבי שמצביע למר"ץ, וזהו עדיין ציבור משמעותי. מר"ץ היא המפלגה היהודית היחידה שמתנגדת לחוק האזרחות ושואפת לבטלו, שמתנגדת לחוק הלאום ושואפת לבטלו, ולא רק לתקן אותו כדי שלא יפגעו האזרחים הדרוזים. ואילו ממפלגת העבודה יבריח איחוד כזה את הבוחרים שמבקשים לשמר את ערכי הקונסנזוס של הציבור היהודי, כמו איחוד ירושלים, ותמיכה בחלק מההתנחלויות שנתפסות כיותר ביטחוניות ופחות אידיאולוגיות. נחמן שי הזכיר בצדק את האיחוד האומלל של עמיר פרץ עם אורלי לוי וגם עם מר"ץ שרק הבריח בוחרים מכל אחת מהמפלגות, והזיק לשתיהן. הרי אין מדובר בנכסים יציבים שמחברים ביניהם, אלא בציבור בוחרים שצריך לשכנע אותו שהצבעה לעבודה או למר"ץ תבטא את משאלותיו ותקדם את סדר היום שלו, ואיחוד בין המפלגות יבריח בוחרים מכל אחת מהן, במקום למשוך בוחרים נוספים לתת להן את קולם.

ולא זו בלבד: בעוד שמפלגת העבודה יכולה לרוץ עם אותה רשימה, ומעמדה של מירב מיכאלי שהקימה לתחייה את מפלגת העבודה כשזו היתה כבר מוטלת בקבר, איננו מעורער, מר"ץ איננה יכולה להימלט משידוד מערכות אחרי שורת המבוכות שעלו בעקבות העימותים עם ראידה רינאווי-זועבי, אבל הן נוגעות לשאלות יסוד וניגודי עניינים מהותיים בתוכה: המפלגה שחרתה על דגלה את התמיכה בזכויות שוות לציבור ההומוסקסואלים, עד כמה היא יכולה להכיל ציבור ערבי שרואה בהומוסקסואלים סוטים? ועד כמה קידום אינטרסים מגזריים של הומוסקסואלים, כמו ניצול נשים כפונדקאיות, יכול לשכון בכפיפה אחת עם שמירה על זכויות אדם ומניעת ניצול מסחרי והחפצה של נשים, במפלגה שזכויות האשה היו ערש וטעם קיומה? ובאיזו מידה יכול ניצן הורוביץ לייצג את כל הציבורים שמבקשים עדיין למצוא במר"ץ את ביתם: האם הוא מנהיג מפלגה או נציג מגזר? ובאיזו מידה יכולים כל מנהיג ומנהיגה שהיא להתמודד עם מפלגה שגם בוחריה הוותיקים אינם נאמנים לה, ומתלבטים לפני כל מערכת בחירות האם לערוק למפלגות אחרות, כשהם שוכחים לא פעם עקרונות יסוד לטובת מגמה אופנתית, וזונחים את מר"ץ פעם לטובת ציפי לבני, פעם לטובת בני גנץ, פעם לטובת מירב מיכאלי. ועדיין שום מפלגה אחרת שמייצגת בעיקר ציבור יהודי איננה מבטאת עמדה בלתי מתפשרת בעד מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית ושמתנגדת לחלוטין להתנחלויות, ולכן דוקא בימים שבהם מתייחסים להסכם ישראלי-פלשתיני על מדינה פלשתינית עצמאית כאל אוטופיה גמורה שאיננה כלל חלק מהדיון הפוליטי, אסור לוותר על מר"ץ כמפלגה עצמאית וצריך להילחם על קיומה העצמאי ולקחת את כל הסיכונים שבהם כרוך המאבק על הקיום העצמאי הזה. אין שום טעם למחוק את מר"ץ מראש ולקפל מראש את כל דגליה, בגלל האיום המוטל בספק שלא תעבור את אחוז החסימה.  

די לתבוסתנות מול נתניהו

 

נתניהו ותומכיו ממשיכים באותו קו שנקטו מאז מינוי הממשלה: לטענתם ממשלת בנט-לפיד, שזכתה באמון הכנסת, איננה לגיטימית, ראש הממשלה היחיד הלגיטימי הוא בנימין נתניהו, גם אם הפסיד בבחירות ולא זכה לאמון הכנסת, ו"העם" שרק נתניהו ואנשיו יודעים את נפשו, מתגעגע לנתניהו וכמה לשובו לשלטון. למרבה הצער גם אנשי שמאל נופלים קורבן לתעמולה הזו, ורואים בנפילת ממשלת בנט-לפיד אישור לתמיכת הציבור בנתניהו. זו טעות. כל מי שמאס בנתניהו מואס בו כעת אפילו יותר, ורבים שלפני הקמת ממשלת בנט-לפיד היו מוכנים ברצון לשבת בממשלת נתניהו, חוששים כעת מחזרתו, בגלל התנהגותו בשנה האחרונה, שהעקרון המנחה שלה היה לגרום למדינת ישראל כל נזק אפשרי ובלבד שהדבר ישרת את האינטרסים האישיים של נתניהו. יו"ר רע"ם מנסור עבאס, שהיה מוכן לפני שנה לשבת בקואליציה עם נתניהו, ואולי אפילו העדיף זאת, מעדיף כעת לשחזר אחרי הבחירות את ממשלת בנט-לפיד. לאחר ההסתה הפראית נגד רע"ם מצד אנשי הליכוד, שהודגמה אתמול במופע המחפיר של הגזען הצעקן מיקי זוהר, והסנדול העצמי של נתניהו ומחנהו, בהצהרותיהם החוזרות ונשנות והמלוות בהסתה שקרית וגזענית, שלא ישבו עם רע"ם בקואליציה, ספק אם מנסור עבאס ישחר על פתחם, סובלני וענייני ככל שהינו. גם גדעון סער ואביגדור ליברמן אינם מתגעגעים לנתניהו, למרות שפע שמועות השוא שהופצו בשבועות האחרונים, על חבירה כביכול של סער לנתניהו. הצלחתו של נתניהו לשחד את עידית סילמן לעבור למחנהו, מוכיחה אך ורק שנתניהו יודע לשחד אנשים, כשם שהוא יודע לקבל מאנשים שוחד, שהוא מכנה "מתנות בין חברים", כמו ארגזי השמפניה והסיגרים בערך של מאות אלפי שקלים שקיבל מהמיליונר ארנון מילצ'ן. הצלחתו של נתניהו לפרק את הקואליציה של בנט ולפיד לא נעשתה בדרכים דמוקרטיות, אלא בדרכים שאם אינן עבירה פלילית ממש, הן גובלות בעבירה פלילית, והן אינן מעידות על ירידה אמיתית בתמיכה בממשלת השינוי, אלא על הכוח שנודע לפרקטיקות של שוחד על בני אדם, וחברי כנסת בכלל זה. נותני ומקבלי שוחד בהחלט מצליחים לא פעם להשיג את מטרותיהם, והדבר איננו מעיד אלא על מה שכבר נאמר בתנ"ך: "השוחד יעוור עיני חכמים" (דברים ט"ז י"ט), ומה גם שאין מדובר בחכמים גדולים מדי.

אם השנה האחרונה הוכיחה משהו, הרי זה שאפשר להיאבק בנתניהו, ואפשר לסלק אותו מכס ראש הממשלה שהוא תמיד ניצל לרעה, וכמובן שאפשר למנוע ממנו לשוב לכס ראש הממשלה, מצב שעבור כמחצית הציבור הוא איום קיומי, ומה שצריך כעת הוא להיאבק בכל הכוח בניסיונו של נתניהו לחזור לשלטון, ובשום אופן לא להרים ידיים. כמו לפני הבחירות הקודמות, גם הפעם אנו חוזרים ושומעים לעתים שרע"ם לא תעבור את אחוז החסימה, ולעתים שמר"ץ לא תעבור את אחוז החסימה. מאחר ששום מפלגה במחנה המרכז-שמאל איננה מראה גידול ניכר במספר המנדטים, קשה להבין לאן נעלמו ששת המנדטים של מר"ץ, וסביר יותר שהסקרים טועים, כפי שטעו לפני הבחירות הקודמות. אחת הסיבות לטעות היא עניין שלא דובר מספיק – מר"ץ קיבלה את המנדט הששי מקולות החיילים, בניגוד לטענה הרווחת בימין שלמפלגות השמאל אין דור המשך, וחיילים אינם משתתפים בסקרים. אני מאמינה במר"ץ, ומבחינתי אין לי מפלגה אחרת, ואינני רוצה להצביע למפלגת העבודה שתמכה בחוק האזרחות ובחוק הלאום הגזעניים. מבחינתי הצבעה למר"ץ היא תמיד הצבעה ראויה, בלי שום קשר לסיכוייה בבחירות. אינני מאמינה בהצבעות טקטיות, שתמיד מתגלות כטמטום, אלא רק בהצבעה אידיאולוגית, ואני מאמינה בנחישות ובמאבק. נתניהו הוא אסון לדמוקרטיה הישראלית וצריך להילחם מלחמת חורמה נגד חזרתו לראשות הממשלה, ואסור להפסיק את המאבק נגדו עד שיורחק לחלוטין מהזירה הציבורית ומהחיים הפוליטיים, יחד עם בני בריתו הנאלחים איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'. די לתבוסתנות מול נתניהו. גם השמאל יודע להילחם על ערכיו, והוא יילחם.

לא לבנט

 

שבוע שלם לא יכולתי לכתוב כי הנכד הקטן שלי שיחק במחשב ושבר את המסך, והיום בתי שלחה לי מחשב חליפי ואני מנצלת אותו כדי לכתוב קודם כל את מה שהכי מציק לי השבוע, דוקא אחרי השמחה הגדולה שהרגשתי כשמר"ץ קיבלה ששה מנדטים ומפלגת העבודה קיבלה שבעה מנדטים והשמאל התחזק ולא נמחק, למרות שהוא עדיין קטן והכוח שלו מוגבל, ובכל זאת בתור מי שהצביעה למר"ץ ואפילו הצליחה מבלי להתכוון לכך לגרום לעוד אנשים להצביע למר"ץ, אני רוצה לבקש מההנהגה של מר"ץ שלא יתנו יד להמליך עלינו את נפתלי בנט ואיילת שקד, שיש להם רק שבעה מנדטים ודרישות אינסופיות, והם שואפים לסיפוח השטחים הכבושים ולהחלשת מעמדו של בית המשפט העליון כדי שלא יוכל למנוע גזל קרקעות של פלשתינים ופגיעות קשות בזכויות האדם של אנשים שאינם יהודים. אני מבינה שחשוב לנסות להדיח את נתניהו, אבל אני לא רואה שום טעם להדיח את נתניהו בכדי להמליך את נפתלי בנט ואיילת שקד, שאמנם אינם מושחתים כמו נתניהו אבל היחס שלהם לפלשתינים ולאפריקאים נעדר אנושיות. אני מבינה שצריך לנסות לסכל הקמת ממשלה של נתניהוף ולצורך זה צריך לשתף פעולה עם אנשי מרכז ואנשי ימין, כי השמאל מאד קטן, אבל זה לא אומר שכדי לסכל ממשלה של נתניהו צריך להתפרק מכל ערכינו ולהמליך עלינו אנשים שהם אפילו יותר קיצוניים מנתניהו בדיעות הלאומניות שלהם, וזה גם מעשה מטופש, כי אם השמאל יציית לדרישות החצופות של גדעון סער, שדוקא לא ויתר על האגו המנופח שלו עם ששת המנדטים הצנועים שלו, בדיוק כפי שמר"ץ קיבלה, ורוצה להכתיב לשמאל להיות החמור של הימין הקיצוני כדי לסלק את יריבו נתניהו ולחזור ולבעוט בשמאל לצדי הדרך, השמאל ימצא את עצמו גם מנוצל וגם מרומה למטרות הכי מנוגדות לערכיו. צריך לתמוך ביאיר לפיד שהוא ראש המפלגה הגדולה ביותר בגוש השוחרים את החלפת נתניהו ולעמוד על כך שרק הוא יקבל את המנדט, ושאם בנט וסער רוצים להחליף את נתניהו שיתמכו בלפיד, ואם לא פתוחה להם הדרך להצטרף לנתניהו, שלגמרי צודק כשהוא רואה בהם חלק מגוש הימין, ובפרט יועז הנדל וצבי האוזר, שכבר הכשילו לפני שנה ממשלה של בני גנץ בתמיכת הערבים והם הכי אחראים לזה שנתניהו עדיין בשלטון. וגם על שותפות של המפלגות הערביות צריך להתעקש, כמובן אם הן תרצינה בכך, כי אם רע"ם רוצה דוקא להצטרף לנתניהו זו כמובן זכותה, אבל צריך להזמין אותה להצטרף לגוש מתנגדי נתניהו לפני שמתחננים לנפתלי בנט שהוציא מכרז לכל המרבה במחיר שזה דבר מגעיל, כי בניגוד למנסור עבאס שמבקש דברים לטובת הציבור שלו שזה תפקידם של חברי כנסת, נפתלי בנט מבקש לרומם את מעמדו ומעמד חבריו מעבר לכל מה שסביר והגיוני למפלגה עם ששה מנדטים. צריך להגיד לגדעון סער ונפתלי בנט שתמיכתם רצויה, אבל שלפני שהם מטיפים לאחרים לוותר על האגו, כדאי שהם עצמם יתאימו את הדרישות שלהם למספר המנדטים שלהם, ויבינו שהשמאל איננו עובד אצלם והם יכולים להצטרף ולקבל חלק ראוי לגודלם, אבל הם לא יכולים לפקד ולהכתיב ובוודאי שהם לא יכולים לפגוע בערכים הכי בסיסיים של שוויון אזרחי שלהם שותפות גם יש עתיד וכחול לבן, שביחד עם העבודה ומר"ץ והרשימה המשותפת מדובר בגוש גדול של מצביעים שלא עובדים ולא צריכים לעבוד אצל ששת המנדטים של גדעון סער או שבעת המנדטים של נפתלי בנט. ואם יאמרו לי שבלי להתרפס ולהירמס בפני בנט אי אפשר להדיח את נתניהו, אז לפחות נשמור על כבודנו ועל ערכינו, ולא נמליך עלינו במו ידינו את הימין הלאומני, שרק ינצל אותנו כדי לקדם את כל מה שמנוגד לערכינו הכי בסיסיים.

לא לסחטנות ולא לגזענות

 

בזמן האחרון היו לי הרבה סיבות אישיות לחשוב על סחטנות, ולכן כנראה הסחטנות של הפוליטיקאים הרגיזה אותי יותר ממה שהיתה מרגיזה אותי בתקופה אחרת. למשל הדרישה החצופה של נפתלי בנט, שיתנו לו להיות ראש ממשלה גם אם יהיו לו מחצית המנדטים של יאיר לפיד, וגם הטענה של גדעון סער שרק הוא יהיה ראש ממשלה ויאיר לפיד שיש לו הרבה יותר מצביעים והמפלגה שלו הרבה יותר מבוססת לא יהיה. אני בכלל לא תומכת ביאיר לפיד – אני תומכת במר"ץ, ואני אצביע רק למר"ץ, אבל מי שצריך להרכיב ממשלה הוא מי שיש לו יותר מנדטים, ולא מי שיותר רוצה להיות ראש ממשלה. בכלל זאת חוצפה שאנשים מהימין דורשים להיות ראשי ממשלה מטעם מפלגות שמאל, ועוד מציבים תנאים שהרשימה המשותפת לא תהיה בקואליציה. מי שרוצה להחליף את נתניהו, שזאת מטרה מצוינת, שיביא מצביעים מהמפלגה שלו ומהגוש שלו, כי לא יכול להיות שאנשים מהימין שיש להם עשרה מנדטים או אפילו חמישה עשר, ידרשו מארבעים חברי כנסת של המרכז והשמאל לתמוך בהם לראשות הממשלה רק בגלל שהם יכולים גם להצטרף לנתניהו, והשמאל רוצה להחליף את נתניהו. אם בנט וסער כל כך רוצים את נתניהו שיצטרפו אליו ולא יבלבלו את המוח. ממילא אין לי שום אמון לא בגדעון סער והחברים שלו הנדל והאוזר שכבר הכשילו ניסיון לסלק את נתניהו, ולא בנפתלי בנט שעוד הרבה יותר ימני מנתניהו. יכול להיות שהם אנשים הגונים שזה דבר מאד חשוב, אבל הם גם אנשים גזעניים, והשמאל לא יכול לתמוך בגזענים לראשות הממשלה, וגם לא חכם לעשות את זה, כי השמאל תמיד יצטרך את קולות הערבים כדי לעשות משהו בכנסת. בני הברית של השמאל הם בציבור הערבי והשמאל צריך אותם כשותפים, ובגלל שאנשי ימין כמו סער ובנט מראש פוסלים שותפות של ערבים, שהם טוענים שהסיבות לזה הן ענייניות ולא גזעניות אבל הם משדרים גזענות ולא שום דבר ענייני. נכון שבלעדיהם השמאל קטן מדי כדי להרכיב ממשלה וזאת עובדה עצובה אבל זאת המציאות. אם אין לשמאל מספיק מנדטים להרכיב ממשלה הוא לא צריך להרכיב ממשלה, אבל הוא כן צריך לנסות להיבחר לכנסת ולהילחם על דברים, כי חברי כנסת חרוצים יכולים לעשות הרבה דברים בכנסת גם אם הם במפלגות מיעוט קטנות, וחברי הכנסת של השמאל תמיד הצטיינו בפעילות שלהם יותר מכל האחרים גם כשהם לא היו בשלטון. צריך להציב מטרות ריאליות ולנסות לממש אותן, ואי אפשר להיענות לסחטנות של הימין בגלל שרוצים להחליף את נתניהו. יש גבול מה מותר לעשות בשביל להחליף את נתניהו, והדבר הראשון שאסור לעשות בשביל להחליף את נתניהו זה להחרים את הערבים, אחרת אתה נהיה בעצמך כמו נתניהו הגזען שאמר זה ביבי או טיבי. בסיטואציה כזאת איש שמאל צריך להגיד כמובן שטיבי ושנתניהו ילך לעזאזל ביחד עם החברים שלו מהימין שגזענים כמוהו. הדבר הכי גרוע זה כשאנשים שתומכים במר"ץ מצביעים למפלגות שהם מקווים שיחליפו את נתניהו, כמו שהרבה אנשי מר"ץ הצביעו לבני גנץ ואחר כך התלוננו שהוא רימה אותם, אבל בעצם הם רימו את עצמם שמישהו עם דעות ימניות שמתגאה בהרג מחבלים ומתחבר עם משה יעלון והנדל והאוזר יציל אותם מנתניהו. מי שמצביע למפלגה שהאידיאולוגיה שלה מנוגדת לשלו רק כי הוא חושב שאולי היא תחליף את נתניהו הוא אידיוט ומגיע לו שינצלו את הקול שלו וירמו אותו, כי אין דבר כזה הצבעה אסטרטגית, יש רק הצבעה מטומטמת, שזה לתת את הקול שלך למי שאתה לא מאמין בו ולא מאמין לו. אנשי שמאל צריכים להצביע לשמאל ולהלחם על שותפות עם הציבור הערבי. לשנות את היחס לאזרחי ישראל הערבים זה אפילו יותר חשוב מסיום הכיבוש, כי האפליה של אזרחי ישראל הערבים, עוד יותר מדיכוי הפלשתינים הכבושים, היא זו שמונעת מישראל לתפקד כמדינה דמוקרטית, ומונעת להחליף את השלטון חילופים סדירים כמו בארץ דמוקרטית, והנדל והאוזר הם לא בני ברית של השמאל. באשר הם נמצאים הם משרתים את נתניהו, ולא מהם תבוא לשמאל ישועה.    

מדוע אני מעדיפה את מר"ץ

 

היום פגשתי חברה שהיתה תמיד פעילה במר"ץ ואפילו נסעה באינתיפאדה לבקר אצל עראפת והתחבקה איתו, והיא אמרה שהיא מתלבטת אם להצביע למר"ץ או למירב מיכאלי, כי היא האשה היחידה בראש מפלגה. היא לבשה חליפה בירוק זית ונעלי עקב והשיער הארוך שלה הצבוע לבלונד היה מסורק יפה לצדי ראשה. אני נעלתי כפכפים והשיער הלבן הלא מסופר ולא מטופח שלי היה מכוסה בכובע צמר שחור ובמטפחת ראש שקניתי בבזאר בעשרה שקלים. תמיד אני מפגרת אחרי האופנה. כשכל חברותי האופנתיות הצביעו למר"ץ הצבעתי דוקא למפלגת העבודה. המון שנים הצבעתי למפלגת העבודה ונורא שמחתי כשרבין ניצח ושנאתי את שולמית אלוני שאמרה שגולדה שנאה אותה כי יש לה רגליים נורא יפות. הרגליים שלי בכלל לא יפות, אני שונאת חרוזים ולא צובעת שיער והצבעתי המון שנים למפלגת העבודה עד שאבי גבאי אמר שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים וגרם לזוהיר בהלול לעזוב את מפלגת העבודה, ואז התחלתי להצביע למר"ץ. עכשיו בכלל לא בא לי להצביע למפלגת העבודה, למרות שאני מעריכה מאד את ההחייאה של מפלגת העבודה שמירב מיכאלי נלחמה עליה וכל הכבוד לה על זה, אבל אני ממש לא אופנתית ואני אמשיך להצביע למר"ץ, ואם היא לא תעבור את אחוז החסימה אני מאד אצטער אבל לא בא לי להצביע לשום מפלגה אחרת. הרבה עיתונאים כותבים שאין עכשיו שום הבדל בין העבודה לבין מר"ץ, אבל הם אנשים שלא מצביעים לא לעבודה ולא למר"ץ, אז בשבילם אין שום הבדל. אני רואה הבדל גדול מאד. לעבודה יש עדיין דנ"א של מפלגת שלטון, והיא לא מסוגלת להיות לא בקונצנזוס. כשהימין התנפל על איבתיסאם מראענה בגלל שהיא לא רצתה לעמוד בצפירה מיד היו אנשים במפלגת העבודה שאמרו לה שהיא צריכה לפרוש. זה לא היה קורה במר"ץ. במר"ץ בחיים לא היו מתנפלים על חבר מר"ץ ערבי בגלל שהימין תקף אותו. נכון שלמר"ץ יותר קשה לסבול פגיעה בקהילה הלהט"בית שמר"ץ תמיד תמכה בה, גם כשאנשי מפלגת העבודה עוד הדירו את רגליהם ממצעד הגאוה, ואולי זה היה גם אחד הדברים שגרמו לי להתרחק ממפלגת העבודה, אם כי שלי יחימוביץ' שינתה את זה ובאה למצעד ובירכה את הצועדים בטבעיות בלי לעשות עניין. אולי אני עוד כועסת על מירב מיכאלי שתמכה בעמיר פרץ נגד שלי יחימוביץ' ובן הזוג שלה ליאור שליין היה תוקף את יחימוביץ' כל הזמן. בכל אופן אני אצביע למר"ץ. אולי אני אקנה נעליים חדשות ואולי אני אלך לקלפי בכפכפים שלי שקניתי ברחוב אלנבי בתל-אביב בקיץ שבו אביב הקטן נולד ואושר היה חולה מאד והיינו הרבה אצל שרון ביפו וגם היינו הרבה בבית החולים הוטרינרי בבית דגן. אף פעם לא נראיתי כמו מצביעה של מר"ץ, ובחיים לא הייתי נוסעת לבקר את עראפת בעזה, גם כי עראפת די הגעיל אותי וגם כי אני פחדנית. הדבר האמיץ היחיד שעשיתי באינתיפאדה זה להמשיך ללכת כל שבוע למחנה-יהודה לקנות ירקות בזול למרות הפיגועים, אבל שרון חשבה שזה לא חכמה, כי חוץ מפעם בשבוע שנסעתי לשוק הייתי כל הזמן בבית והיא חשבה שבכלל לא הייתי בסכנה ואולי היא באמת צודקת. במחנה-יהודה הסוחרים צעקו באינתיפאדה מי רוצה תות שעראפת ימות, מי רוצה תות שעראפת ימות, והאמת שזה די הצחיק אותי. מחנה-יהודה בכלל לא היה אז כמו היום שיש בו המון מסעדות קטנות וחנויות של גלידה וכנאפה. היו בעיקר דוכנים של ירקות ופירות ודגים ובשר והרבה אנשים פחדו לבוא בגלל הפיגועים אבל אני באתי כל שבוע, ולבשתי פחות או יותר את אותם בגדים כמו היום ותמיד הייתי לא אופנתית ותמיד פחדתי שאני אמות בפיגוע ולא יהיה מי שיטפל בכלבים שלי, וגם עכשיו אני תמיד מפחדת מה יהיה אם יקרה לי משהו ולא יהיה מי שיטפל באושר. עכשיו כל האופנתיות שהצביעו למר"ץ רוצות להצביע למפלגת העבודה ואני אצביע למר"ץ, למרות ששמחתי שהעבירו את שגרירות ארה"ב לירושלים והם התנגדו, ולמרות שאני לא מחרימה את ההתנחלויות. סתם אני לא נוסעת לגדה ולעזה, אבל זה בגלל פחדנות, לא בגלל אידיאולוגיה. אני מעדיפה את מר"ץ רק בגלל דבר אחד, שעל זה הימין תמיד מגנה אותה, על זה שהיא סלחנית כלפי ערבים ומכילה אותם, כי זה בעיני הדבר החשוב ביותר. אם רוצים לחיות בשלום עם הערבים, צריך להבין שהערבים לא מרגישים כמונו. הם שונאים את צה"ל שהורג ערבים ופלשתינים כמוהם, וזה טבעי שהם מרגישים ככה, והם יודעים שהרבה אנשים שנורים בתור מחבלים הם סתם אנשים מסכנים שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ושחיילים ושוטרים ישראלים ממהרים מדי לירות למוות בערבים, ומה שחשוב זה לא אם יש חקירה בבית הדין הבינלאומי בהאג שהיא אולי הוגנת ואולי לא הוגנת, מה שחשוב זה שאנחנו היהודים במדינת ישראל לא תמיד זוכרים שגם ערבי הוא בן אדם והחיים שלו הם קדושים ויקרים בדיוק כמו החיים שלנו. זה משהו שמפלגת העבודה שיש לה דנ"א של מפלגת שלטון קונצנזואלית לא תמיד זוכרת ומר"ץ אף פעם לא שוכחת, ולכן אני אצביע לה, ואקוה מאד שהיא תעבור את אחוז החסימה, וגם אם לא אני אהיה לגמרי שלמה עם עצמי.

נתניהו כמו נתניהו

 

עוד לפני ארבע אחר הצהריים כבר נאספו לפני וילה סלאמה, משכן הקונסוליה הבלגית, ניידות רבות של משמר הגבול והמשטרה ושוטרים רבים סביבן. הם מתכוננים להפגנת הערב נגד נתניהו. ככל שיוכלו ינסו למנוע מהמפגינים להגיע למתחם טרה סנטה, שלפניו מתכנסים המפגינים במוצאי שבת, מחוץ למחסומים שניכסו לבית ראש הממשלה את מחצית רחוב בלפור וכל רחוב סמולנסקין, מתחם מבוצר כראוי לשליט שרודה בעמו כבר חמש עשרה שנה ומסרב לפנות את כסאו לאחר, גם לא לאיש מפלגתו. ביום שני הקרוב על נתניהו להתייצב למשפטו ולהשיב על כתב האישום נגדו. ממעמד זה איננו רשאי להיעדר. הוא ניסה לדחות שוב את הדיון שכבר נדחה מהחודש שעבר. נדמה לי שכבר נדחה יותר מפעם אחת. שכחתי את המועד ולא הבנתי מדוע נלחם נתניהו בשיניים להאריך את הסגר עד יום ראשון בחצות ואפילו עד יום שני, ואף האשים את גנץ בשפיכות דמים, לא פחות. רק בתכניתו של רפי רשף שמעתי שביום שני אמור נתניהו להשיב לכתב האישום והכל נהיה ברור. משום מה רק בתכניתו של רפי רשף דיברו על הקשר בין מאבקו של נתניהו להארכת הסגר לבין המשפט. בתכניות אחרות כאילו שכחו מכך ורק תהו מדוע הסגר לא הפחית את התחלואה. הסגר לא הפחית את התחלואה כי הסגר לא נועד להפחתת התחלואה אלא להפחתת המחאה, והוא אכן מצליח להקשות על המוחים בתואנה של שמירה על בריאות הציבור. לו ביקשו להפחית את התחלואה, היו צריכים כנראה לנקוט צעדים אחרים, נגד תומכי נתניהו ולא נגד מתנגדיו. הצעדים האלה אינם קורים כלל או שהם מאד מאוחרים. מדוע תומכי נתניהו מעדיפים למות מקורונה יותר מאשר להישמר ממנה? לא קל להסביר, אבל גם תומכי טראמפ נהגו כך – התנגדו למסכות ולשמירת מרחק ומתו בהמוניהם. נדמה כי יותר מכל מחבר בין תומכי נתניהו לתומכי טראמפ קשר של תודעה. וכמו טראמפ שהתריע על זיופים צפויים בבחירות חודשים לפני הבחירות, גם יאיר נתניהו וחבריו מתחילים להתריע על זיופים. הלואי שיכולנו להסיק מכך שהם צפויים להפסיד. למרבה הצער את תוצאת הבחירות בישראל קשה מאד לצפות, ובשיטת ריבוי המפלגות שלנו גם לאחר הבחירות התוצאה איננה בהכרח ברורה.

חוץ מלהודיע על זיופים צפויים עסוקים תומכי נתניהו כמנהגם בציד ערבים. מי שדיבר על ירח דבש בין נתניהו למגזר קצת הגזים, ומה גם שמדובר בכל מקרה רק במי שיתמוך בנתניהו, לעולם לא במתנגדיו. הקרבן הנוכחי היא הבמאית איבתיסאם מראענה, שבכל תכנית אקטואליה שאלו את מירב מיכאלי על פוסט שכתבה לפני שנים, ומיכאלי הרגישה צורך להתנצל ולומר כמה לא היה לה נעים לקרוא שאיבתיסאם מראענה איננה מכבדת את הצפירה של יום הזיכרון. אני לא מרגישה אי נעימות מזה שערבים לא עומדים בצפירה. מבחינתם צה"ל הוא צבא שהורג את בני עמם, וכך הם מתייחסים אליו. לכן פטרו אותם משירות צבאי, כדי שלא יצטרכו להרוג את בני עמם. אני שמחה שאני לא צריכה להיות במקומם ולבחור בין נאמנות למדינה לנאמנות לעם. אני מאד מקוה שההצטרפות המאד משמחת מבחינתי של איבתיסאם מראענה למפלגת העבודה לא תסתיים כמו הצטרפותו של זוהיר בהלול, שמבחינתי גם סיימה את הנאמנות הארוכה שלי למפלגת העבודה. עברתי למר"ץ ונשארתי שם. אני רוצה לתמוך במפלגה שמסוגלת להכיל ערבים, ולהתייחס בהגינות לדילמות הקשות שעמן הם מתמודדים כאזרחי ישראל, ולא תצפה מהם להזדהות עם צבא שהורג בבני עמם – גם אם אין לו ברירה, זה לא משפר את הרגשתם. התלבטתי קצת אם להצביע למיכאלי שאני מאד מעריכה את מה שהיא עשתה ואני חושבת שהיא פועלת מאד נכון, אבל אני אמשיך להצביע למר"ץ כי היא יותר קרובה לדעות שלי. אני למשל תומכת בחלוקת ירושלים מחדש בין פלשתין לישראל, כי מזרח ירושלים צריכה להיות בירת פלשתין כפי שמערב ירושלים היא בירת ישראל. בניגוד להנהגת מר"ץ דוקא שמחתי שטראמפ העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. זה היה דבר צודק שחבל שהדמוקרטים לא עשו אותו קודם. חבל שדוקא טראמפ שאני כל כך מתעבת עשה את זה, אבל זה דבר טוב שהוא עשה וטוב שהמימשל של ביידן לא יבטל את זה. אני חושבת שצריכה לקום מדינה פלשתינית שבירתה מזרח ירושלים ושגם אם זה יקח הרבה זמן בסוף זה יקרה. אני לא יודעת מה יהיה אחרי הבחירות ואני יודעת שמר"ץ בסכנה לא לעבור את אחוז החסימה, אבל אני רוצה להצביע למפלגה הזאת ואני מקוה שהיא תצליח למרות שאנחנו כל כך מעטים, שזה עצוב לי, אבל תמיד צריך לדבוק באמונה שלך ולקוות לטוב, ולהצביע לפי האמונה שלך זה הדבר הנכון והמוסרי לעשות, בלי קשר למה שתהיה התוצאה. לפחות אתה שלם עם עצמך ולא מרגיש בסוף אידיוט כמו אלה שחושבים שהם אסטרטגים דגולים ותומכים במפלגות רחוקות מלבם ובסוף גם פוגעים במפלגה שמייצגת אותם באמת וגם נוחלים מבחירתם אכזבה מרה.

   

שמאל זה מרצ

אחרי שראיתי את הרשימה של מר"ץ החלטתי שאצביע להם בבחירות הקרובות, גם אם יש לי כל מיני הסתייגויות. זאת תהיה פעם ראשונה, כי בעבר תמיד הצבעתי למפלגת העבודה, שאני כבר לא יכולה לסבול אותה, וזה לא רק בגלל אבי גבאי, שהגיע לעבודה כשכבר היתה בתהליך מתקדם של אובדן זהות ואובדן דרך, וזאת אחת הסיבות העיקריות שהוא הצליח להיבחר ליו"ר העבודה. כבר יצחק הרצוג ניסה לשכנע אותנו שאנשים כמוני הם שמאל קיצוני שלא שייך לעבודה, ומי שכן שייך הם ציפי לבני ויואל חסון, אנשים שהיו צמודים במשך שנים לאריאל שרון ובשר מבשרו של הליכוד. הדבר היחיד שאבי גבאי עשה שלא הצטערתי עליו בכלל זה שהוא זרק את ציפי לבני, למרות שזאת לא סיבה בשבילי להצביע עבורו, או עבור עמיר פרץ שחזר לעבודה אחרי שעזב את העבודה כשנבחר למקום שלישי ברשימת העבודה כדי להיות מקום שלישי ברשימת התנועה של ציפי לבני, שהתמוגגה מנחת מהנזק שהיא גרמה לשלי יחימוביץ', שלא הסכימה לתת לה להנהיג את העבודה במקומה. ציפי לבני נמצאת עכשיו בדיוק במקום שמגיע לה להיות בו ואני מקוה שהיא תישאר שם, ולגבי מפלגת העבודה לעומת זאת אני לא שמחה לאידה של המפלגה שבמשך עשרות שנים ראיתי בה את המפלגה הקרובה אלי ביותר, אבל אני כבר לא שם, ואני באמת מאחלת להם כל טוב, אבל אני רוצה לתמוך במפלגה שיש בה חבר ערבי וחבר דרוזי במקומות ריאלים, ושקוראת לעצמה מפלגת שמאל וגאה בזה, ואני מאמינה שגם הפעם מר"ץ תקבל לפחות חמישה מנדטים, ואני אשמח לתרום למטרה זו את קולי הצנוע, ואני חושבת שמפלגת העבודה צריכה להיענש על היחס שלה לזוהיר בהלול, למרות שהיא ממילא כבר נענשת כל כך הרבה שזה כבר לא באמת משנה. ואני מאד מקוה שמר"ץ תקבל לפחות ששה מנדטים, כדי שגם מהרטה ברוך שאני מאד מעריכה תהיה חברת כנסת, וכל חבר כנסת נוסף ממר"ץ שייכנס לכנסת ישמח אותי מאד כי הרשימה מאד ראויה בעיני, ואני חושבת שלא נכון לומר שזאת מפלגה רק של תל-אביבים, ודוקא אני בתור ירושלמית יודעת שמר"ץ תמיד השקיעה בבחירות לעיריית ירושלים, בעוד שמפלגת העבודה במשך שנים רבות ויתרה לגמרי על העיר ירושלים שעשירית מתושבי ישראל מתגוררים וחיים בה, ולא ניסתה בכלל לרוץ בבחירות העירוניות, למרות שבמשך שנים רבות קודם לכן זו היתה המפלגה ששלטה בעיר, ותרמה לה את ראש העיר המיתולוגי טדי קולק, אבל אחריו פשוט הפסיקה להתקיים בירושלים. מר"ץ תמיד נלחמה על עיריית ירושלים והצליחה להציב שורה של דמויות צבעוניות שטבעו את חותמן על חיי הירושלמים, וכל הכבוד לה על זה. אני קוראת כל הזמן מאמרים עם עצות הזויות למדי מה השמאל צריך לעשות כדי לחזור לשלטון, ואני חושבת שהשמאל לא צריך לעשות שום דבר כדי לחזור לשלטון, כי אם רוב העם ימני השלטון יהיה ימני וזה בסדר, ככה זה בדמוקרטיה. השמאל לא צריך לעשות שום דבר כדי להיות בשלטון אם אין לו רוב. אבל השמאל צריך וחייב להיות שמאל ולא לשנות את עורו ולא להתחפש ולא להתרפס, אלא להיות שמאל, שזה אומר שותפות אמיתית בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים, וזה אומר סולידריות חברתית שמתבטאת בדאגה לחלשים, וזה אומר חתירה לשוויון בחקיקה ובמעשה, שזה אומר קודם כל לפעול לבטל את חוק הלאום המפלה ולעגן בחוק את הדרישה לשוויון, וגם את הזכויות הלאומיות של הערבים, שזה אומר קודם כל להחזיר את ההכרה בשפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, וגם לתת לזה ביטוי בשלטי חוצות ובפרסומים ממשלתיים, וגם להכיר בזכות של הפלשתינים למדינה שהבירה שלה היא מזרח ירושלים, כי גם להם יש רגשות לירושלים כמו שלנו יש, והרגשות האלה הם של כל העולם הערבי ואם לא נכבד אותם לא יוכל להיות שלום, ושלום זו המטרה העליונה שמדינת ישראל צריכה לקדש, ולא להגיד כל הזמן אין פרטנר אין פרטנר שזה מה שאומרים אנשים שלא רוצים להסתדר עם השכנים. ואני לא מסכימה שאם אתה באופוזיציה אתה לא משפיע. לכל דבר יש השפעה, ובעצם הצגת השקפת העולם שלך אתה כבר משפיע, כי אתה מרחיב את גבולות השיח, כמו שהאנשים שתומכים בטרנספר של ערבים משפיעים גם אם הם לא מייצגים את עמדת הממשלה, כי הם מניחים את הפשע של טרנספר על השולחן כאפשרות, וזה כבר משפיע. ודוקא בגלל שיש אנשים כאלה, השמאל צריך להניח על השולחן באומץ את האפשרות של הכרה במדינת פלשתינית וחלוקת ירושלים, ובעצם ההתעקשות על האפשרות הזאת, גם אם אין כוח פוליטי לבצע אותה, בעצם ההתעקשות על האפשרות הזאת וההצהרה עליה והחתירה אליה השמאל כבר משפיע השפעה חשובה מאד, כי הוא מונע מהימין להציג את הסרבנות שלו כאפשרות יחידה ובלתי מעורערת. כל ההישגים החברתיים החשובים התחילו ביחידים ויחידות שהניחו על השולחן את האפשרויות שנראו תחילה בלתי מתקבלות על הדעת: זכויות אזרח ליהודים, שחרור צמיתים ועבדים, זכות הצבעה לנשים, מדינה לעם היהודי. אברהם לינקולן בעצמו אמר להרייט ביצ'ר סטואו שכתבה את "אוהל הדוד תום": "את האשה הקטנה שחוללת את המהפכה הגדולה", כי כמו רבים אחרים גם הוא האמין שהזעזוע שהספר שלה גרם השפיע על מיליוני אנשים לתמוך בביטול העבדות, ואיפשר את הגשמת החזון הפוליטי שלו, והרצל היה אדם בודד שכתב מחזות וספרים, והוא הצליח להצית לבבות של רבים כל כך לציונות. רעיונות הם דבר חשוב מאד והאומץ להציג אותם ולהגן עליהם ולהלחם עליהם הוא העיקר ולא הכוח הפוליטי, שתמיד מגיע רק הרבה יותר מאוחר ולפעמים רק ביסורים וקורבנות. אני מאד מקוה שהשמאל יצליח יותר בעתיד, אבל קודם כל אני מקוה, שיהיה בכלל שמאל ושהוא תמיד יישאר שמאל, ומה שיקרה בעתיד כבר נחיה ונראה.

למה השמאל צודק ולא חכם

מירי רגב הצטלמה לקדימון לתכנית "אייל גולן קורא לך", תכנית שמקדמת מוסיקה מזרחית ומאד מקדמת את אייל גולן, ואולי גם מירי רגב רצתה לקדם את אייל גולן כדי לקדם את עצמה. בהחלט יכול להיות שמירי רגב בעיקר רצתה לקדם את עצמה, כי מירי רגב מוכרחה להגיד כל יום משהו שיראו אותה תמיד בחדשות ולפעמים זה קצת מעייף, אפילו אותי שאני כבר זקנה ומתעייפת בקלות ודוקא בגלל זה אני מאד משתדלת לא להתעייף מההכרזות של נתניהו או של מירי רגב, כדי שיישאר לי כוח להתעייף מדברים שיותר חשובים לי, אפילו אני מרגישה לפעמים ששמעתי קצת יותר מדי את מירי רגב ושהיה נחמד אם היא היתה שומעת איזה דיסק של אייל גולן ושותקת או שרה איתו ביחד במקום לדבר. באופן כללי עדיף שבממשלה יותר ישירו ופחות ידברו, למשל ישיבת הממשלה על תאגיד השידור הציבורי היתה נשמעת הרבה יותר טוב אם במקום לדבר היו משמיעים למירי רגב את גלי עטרי, "רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת", ולנתניהו כמובן את שרית חדד "אתה תותח", בעשרים ערוצים שונים, כי הוא בעד גיוון תקשורתי. ואיך היה נחמד אם בכל יום ראשון בצהרים היו אומרים ביומן הצהרים שבישיבת הממשלה השמיעו את שיר השבוע, למשל "עכשיו אני" שזה השיר שנתניהו אוהב במיוחד, והאמת שגם אני אוהבת אותו, ככל שהוא מתייחס לארקדי דוכן עצמו. בכל אופן, היה נחמד אם היתה בממשלה קצת יותר מוסיקה והרבה פחות מלים. אבל מירי רגב קידמה את התכנית של אייל גולן, ומכל הדברים שמירי רגב אומרת ועושה, נדמה לי שזה הפחות מזיק, וזאת הדרך שלה להעביר את המסר שהכי חשוב לה ולהרבה מבוחריה, שהיא מרוקאית גאה ושיותר האשכנזים לא יתנשאו עליה ולא יגידו לה שמוסיקה מזרחית זה לא רמה, וכמובן שהתגובה האינסטינקטיבית של האשכנזים היא להתנשא עליה ולהגיד שמוסיקה מזרחית זה לא רמה, למרות שמוסיקה מזרחית לא באמת מפריעה למישהו, וכמו כל מוסיקה היא יכולה להיות מוסיקה טובה. בכל אופן חברת הכנסת תמר זנדברג ממר"ץ, הלכה והתלוננה לוועדת האתיקה שמירי רגב עברה על כללי האתיקה, וועדת האתיקה בראשות ח"כ יצחק וקנין מש"ס, שפחות אוהב שירי חולין ומעדיף שישירו פיוטים או יתפללו, שלא לדבר על שירת נשים שאסורה עליו באיסור חמור, וועדת האתיקה קבעה שהקדימון שמירי רגב צילמה לתכנית של אייל גולן הוא יח"צנות אסורה בהתאם לתקנון האתיקה, אבל הוועדה נמנעה מלהטיל על מירי רגב סנקציה כלשהי, וככה הזאב יצא שבע והכבשה נשארה שלמה – זה רק משל, לא התכוונתי שתמר זנדברג היא זאב, ובטח שלא התכוונתי שמירי רגב היא כבשה. המניע המוצהר של חברת הכנסת זנדברג להתלונן על הקדימון לתכנית של אייל גולן שמירי רגב העלתה לעמוד הפייסבוק שלה, היא העובדה שמדובר בתכנית מסחרית, ואסור לחברי כנסת לקדם גורמים מסחריים.

האמת שאם ח"כ תמר זנדברג היתה פונה למירי רגב, לא לוועדת האתיקה, ואומרת למירי רגב שזה לא יפה שהיא מקדמת תכנית של אדם שההתנהגות המינית שלו, גם אם הוא זוכה מעבירה פלילית, מאד לא ראויה, ולא מתאים לשרה בממשלה לקדם תכנית של זמר שקשור, אפילו בעקיפין ולא ברף הפלילי, לניצול מיני של קטינות, הייתי מרגישה אהדה כלפיה. מר"ץ היא מפלגה שבהחלט פועלת ופעלה תמיד לקידום מעמד האשה, והגנה על ילדות מפני ניצול מיני היא מטרה שראוי מאד לקדם גם אם צריך להסתייג בגלל זה מכל מיני דמויות שיש להן הרבה מעריצים, ואולי דוקא חשוב להסתייג מדמויות שיש להן הרבה מעריצים וקשורות לניצול מיני של קטינות. יש דברים שהם בנפש ועליהם חשוב מאד להילחם בכל מחיר.

אבל לא הפרשות העגומות שנקשרו באייל גולן הטרידו את ח"כ זנדברג, מה שהטריד אותה, לטענתה, זה שהשרה מירי רגב קידמה גורם מסחרי, ואכן התכנית של אייל גולן היא בערוץ מסחרי ולא ברשות השידור שאמורה להפוך לתאגיד השידור הציבורי, אם היא תתחיב לשדר "רק מה שאת אוהבת, רק מה שאת חושבת, שיהיה לך טוב", וגם "אתה תותח, אין אין אין אין עליך, אתה הגדול מכולם", מסביב לשעון, וכאן מגיעה הטיפשות של השמאל: זה מה שחסר לשמאל הישראלי, להיתפס עוד פעם כמי ששונא מזרחיים ונטפל למזרחיים ומתנכל למוסיקה מזרחית? זה מה שחשוב עכשיו, כשנלחמים שאפשר יהיה לשמוע משהו חוץ מ"אתה תותח" ו"עכשיו אני"?

כן, לפעמים מוטב להיות פחות צודק והרבה יותר חכם.

וכדי להסיר ספק: אני מאד אוהבת את גלי עטרי וארקדי דוכין ושרית חדד.