הצהרת הנאמנות של סמוטריץ'

 

הבחירה של זהבה גלאון לראשות מר"ץ גרמה לי תחושת הקלה, כי מאד לא נוח לי עם יאיר גולן שהסגנון שלו מאד תוקפני. יש אנשים שחושבים שבפוליטיקה טוב להיות תוקפני ואפילו גס רוח, ואני לא חושבת ככה, ובמיוחד לא נראה לי שמפלגה שדוגלת בפשרות ובויתורים כדי להגיע להסדר עם שכנינו הערבים תתנהג בתוקפנות, כי בכך היא סותרת את מהותה ואת המסר שלה. אני חושבת שהרבה אנשים במר"ץ הרגישו כמוני. אני רק מצביעה למפלגה, לא חברה, ולא יכולה להצביע בעצמי. אף פעם לא הייתי חברת מפלגה בשום מפלגה, ואני חושב שביני לביני יש לי בעיה להיות מחויבת עד הסוף, ואני דוקא מעריכה את אלה שמחויבים עד הסוף, כמו חברתי המנוחה רנאטה וולפסון שכל עוד כוחה עמד לה הלכה להפגנות של נשים בשחור ולכל ההפגנות האחרות, ואני הייתי רואה אותן מהאוטובוס כשחזרתי מהשוק עם הסלים וחשבתי שאני צריכה להספיק להכין הכל לשבת, ושבהרבה דברים אני יותר דומה לנשים החרדיות מאשר לנשים של מר"ץ שרק להן אני רוצה להצביע, והכי קשה לי עם הנשים המתנחלות שיש להן הרבה עוצמה וכוח, והן מקדישות אותו למטרות הכי מכוערות. בציונות הדתית יש נשים חכמות וחזקות, הרבה יותר מאשר בליכוד שהוא מפלגה שוביניסטית עבשה כמו הרפובליקנים של אמצע המאה שעברה שלא השתנה אצלם כלום, אבל כשאני חושבת עליהן אני תמיד נזכרת בגברת סמוטריץ' שלא רוצה לשכב בחדר אחד עם יולדת ערביה, שזה לא רק גזעני להחריד אלא גם מפורר לגמרי את הסולידריות הנשית במקום שבו היא היתה אמורה להיות הכי  חזקה, כי תמיד חשבתי שבמחלקת יולדות כל הנשים מרגישות אחיות, אבל זאת היתה מחשבה רומנטית ולא נכונה, כי יש נשים שאפילו שעות אחרי הלידה מרגישות רק שנאה ורואות רק את השונה. נאלצתי לחשוב ביחד על זהבה גלאון ועל הגברת סמוטריץ', כי באותו יום התקיימו בחירות גם למר"ץ וגם למפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ', ובצלאל סמוטריץ' ניצל את ההכרזה על תוצאות הבחירות המוקדמות במפלגתו למפגן שנאה דוחה במיוחד נגד ערבים., שהוא קרא להם כמובן "תומכי טרור", שככה גזענים כמו סמוטריץ' קוראים לכל ערבי וחושבים שבכך טיהרו את עננת הגזענות שעולה מדבריהם. בשלושת ערוצי החדשות הפסיקו את השידור ולא הראו את כל נאומו של סמוטריץ' שהצלחתי לצפות בו במלואו רק בערוץ הכנסת, וזאת טעות לדעתי, כי הציבור בישראל צריך לראות גם את הגזענות הבוטה כי היא חלק ממציאות חיינו ואי אפשר להתעלם מהמציאות. סמוטריץ' הכין "הצהרת נאמנות" שכל ראשי מפלגות הימין אמורים לדעתו לחתום עליה, שבה הם מתחייבים לא להקים ממשלה עם מפלגות ערביות כמו רע"ם והרשימה המשותפת. סמוטריץ' אמר שהשותפות עם רע"ם גרמה לערבים להרים את הראש. זה הזכיר לי את מה שאיתמר בן-גביר אומר תמיד, שצריך "להראות לערבים מי בעל הבית פה", כלומר לדכא אותם ולגרום להם להרגיש כמו אזרחים מסוג ב' ולא כמו אזרחים שווי-זכויות ליהודים. לדעתי צריך להוציא גם את המפלגה של סמוטריץ' וגם את המפלגה של בן-גביר מחוץ לחוק, כי מפלגות שמסיתות נגד מיעוט לאומי ומבקשות לפגוע בזכויותיו הדמוקרטיות ולהציג אותו כשותף לא לגיטימי לניהול המדינה, הן סכנה לדמוקרטיה וסכנה לאופיה של מדינת ישראל. שתי המפלגות האלה בכלל לא מסתירות שהדמוקרטיה לא מעניינת אותן והן מעוניינות במדינה לא דמוקרטית שרק היהודים הם אזרחים חוקיים בה, במקרה של סמוטריץ' מדינת הלכה, ובמקרה של בן-גביר גם במקרה של יהודים יתגוררו בישראל רק יהודים שדיעותיהם לרוחו ואת האחרים הוא רוצה לגרש מהארץ. זה שאנשים כאלה הם מועמדים חוקיים לכנסת זאת בושה למדינת ישראל, וזה כמובן בזכות תמיכתו של בנימין נתניהו שבעצמו הוא אדם נוטף גזענות ונותן לגיטימציה לגזענים קיצוניים ואלימים. הבחירות האלה באותו יום עצמו גם למר"ץ וגם לציונות הדתית הראו בעצם את קו השבר האמיתי במדינה, בין אלה שרואים בערבים אזרחים שווים שצריכים להיות מיוצגים גם בשלטון, לבין אלה שרוצים מדינה גזענית שמפלה אותם ומתייחסת אליהם כמו לנתינים ולא כמו לאזרחים. המאבק על כך שישראל תהיה מדינה דמוקרטית הוא המאבק הכי חשוב, יותר מהורדת יוקר המחיה ואפילו יותר מהמצב הביטחוני שתמיד הוא גרוע בישראל, וזה לא בלתי קשור ליחס לאזרחים הערבים. הערך הכי חשוב הוא ערך השוויון, בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים ובין כל האזרחים – לצערי זהבה גלאון דיברה אחרי בחירתה על הרבה דברים חשובים וכמובן בראש וראשונה על הצורך בשוויון בין יהודים וערבים, והזכירה גם את המלחמה על זכויות להט"בים, אבל לא דיברה במפורש על זכויות נשים שזה חבל, כי הנשים בישראל חיות במידה רבה במדינת ההלכה של סמוטריץ' ונחשבות לקניינו של הבעל עד שישחרר אותן מרצונו או שלא מרצונו במותו, כאילו היו שפחות. במדינה דמוקרטית כולם צריכים להיות חופשיים, גם הנשים, גם מי שאינם יהודים, גם מי שאיננו לרוחם של מנהיגי הימין, ואנחנו נמצאים במלחמת חורמה על הישרדות הדמוקרטיה בישראל, וצריך לומר את זה ולא לחשוש לומר כמה הסכנה לדמוקרטיה בישראל גדולה, כי אי אפשר להילחם בסכנה מבלי להכיר בה תחילה.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

   

עימות מעציב בערוץ 2

תחילה צפיתי בעימות בין מנהיגי המפלגות בערוץ 2 ברפרוף, והדבר הבולט ביותר היתה השנאה שרשף אביגדור ליברמן כלפי הערבים. חשבתי שהרבה מהדברים שאמר לא היו ראויים להישמע באולפן טלויזיה, ושליברמן הוא האדם הראשון שצריך להיפסל כמועמד לכנסת, ולמרות זאת הוא מכהן כשר חוץ ודורש לכהן כשר ביטחון, וכל מלה שלו מעוררת חלחלה, ומה שהוא דורש במפורש זה להפיל את החמאס ולהוציא מחבלים להורג, אבל כנראה שהוא רוצה לגרש את כל הערבים או אולי להרוג אותם, כי כשאיימן עודה אמר שהערבים הם עשרים אחוז מאזרחי המדינה הוא אמר בינתיים, בינתיים, ונדמה לי שלא שאלו אותו למה בדיוק הוא התכוון, או שאולי החמצתי משהו.

בגלל הזעזוע שלי מליברמן, שמצליח לזעזע אותי בכל פעם מחדש, למרות שחשבתי שהוא כבר לא יכול להפתיע אותי, היה נדמה לי בהתחלה שכל האחרים, גם אם הם רחוקים מאד מדיעותי, הם בכל אופן אנשים יותר נסבלים. אפילו נפתלי בנט, שהמסר שהיה לו הכי חשוב להעביר זה שהוא לא ייתן לערבים אפילו סנטימטר אחד מאדמת ארץ ישראל – הוא אמר "לערבים", ולא למדינות ערב, ואני מקוה שהוא לא מתכוון לאסור על אזרחים ערבים להחזיק באדמות – אבל לעומת אביגדור ליברמן אפילו נפתלי בנט נראה בן-אדם סימפטי, שלא לדבר על כל האחרים. אבל ככל שצפיתי בעימות שוב ושוב נוכחתי שפעל עלי אפקט הניגוד, ששפטתי את כולם ביחס לליברמן, ובעצם המסרים של כל ראשי המפלגות כל כך מאכזבים ומעציבים מבחינתי. למשל יאיר לפיד, שאמר שהוא לגמרי מסכים עם אריה דרעי, כשדרעי אמר שאין סיכוי לשלום בשנתיים שלוש הקרובות, כי אין עם מי לדבר, וצריך לנצל את הזמן לטפל בפערים החברתיים. זה לא שאני מתנגדת לטיפול בפערים החברתיים, אני מאד מקוה שתקום ממשלה שתפסיק את התופעה המחפירה של העסקת עובדי קבלן בתנאי התעללות ותדאג לחולים ולזקנים ולעניים, אבל חשבתי שצריך היה לנהל שיחות עם אבו-מאזן עוד בזמן מבצע צוק איתן על הקמת מדינה פלשתינית, ושכל רגע שלא עושים את זה הוא רגע מבוזבז, ולכאורה זו היתה גם העמדה של "יש עתיד", כך לפחות דיבר יעקב פרי אחרי הבחירות הקודמות, אבל אז יאיר לפיד כרת את ברית האחים דוקא עם מפלגתו של בנט, ואמנם לאחר שנתניהו פיטר אותו כנגד רצונו מן הממשלה הוא אמר שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה יותר, אבל מאז נדמה שכל מה שהוא אומר ועושה רק מוביל אותו חזרה לממשלת נתניהו, וכמו משה כחלון שכבר אמר כמה פעמים שאין עם מי לדבר, גם יאיר לפיד וגם אריה דרעי, אינם שותפים לדרך של פשרה עם הפלשתינים, ומי שבונה עליהם להקמת ממשלת שמאל עלול מאד להתאכזב, כי יאיר לפיד אולי שונא חרדים ולא מכיר עניים, אבל מכל הבחינות האחרות הוא מרגיש לגמרי בבית עם נפתלי בנט ומשה כחלון, שהם בשר מבשרו של הליכוד, ושם המקום הטבעי שלו, ולא בממשלת שמאל.

וגם התאכזבתי מזהבה גלאון שאמנם דיברה הרבה על זה שצריך לסיים את הכיבוש ושאי אפשר לשלוט בעם אחר, אבל לא אמרה שום דבר מעשי, שצריך לדבר עם אבו-מאזן ולהגיע להסכם על נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון והקמת מדינה פלשתינית, וההתנפלות שלה על נפתלי בנט בעניין היחס המחפיר של מפלגתו להומוסקסואלים נראתה לי כל כך מלאכותית, כל כך משהו שהיועצים אמרו לה לעשות כדי לעודד הומוסקסואלים להצביע למר"ץ, וכמו הדיבורים שלה על הפסקת הכיבוש הכל עסק במה לא ולא במה כן: האם מר"ץ תתמוך בנישואי הומוסקסואלים? גם על נישואים אזרחיים היא לא דיברה. הדבר המעשי היחיד שהיה לה חשוב לומר זה שהיא לא תשב בממשלת נתניהו. לי אין שום בעיה עם האפשרות שהרצוג ולבני ישבו בממשלת נתניהו. אני מעדיפה עשרת מונים את האפשרות הזאת על ממשלת נתניהו עם בנט וליברמן והחרדים, שרק המחשבה עליה מעוררת בי חלחלה, ועוד יותר אחרי העימות הזה.

וגם התאכזבתי מיצחק הרצוג שלא היה שם, כי היועצים אמרו לו לחקות את גינוני הקיסרות הדוחים של נתניהו, למרות שהיתה לו הזדמנות נהדרת לבדל את עצמו מנתניהו, ולומר לציבור שהוא בניגוד לנתניהו מרגיש מחויבות לתת לעם תשובות בעצמו, ולא לשלוח עורך-דין שידבר במקומו. ונמאס כבר מהתשדירים המפגרים שמסבירים לנו לא לשפוט אותו לפי הקול והדיבור הרך. אם זה לא מה שחשוב, אז תפסיקו לדבר על זה כל הזמן, כי זה פשוט מביך. תדברו לעניין: אם אתם מתכוונים להגיע לשלטון, תספרו לנו בבקשה מה תעשו אם תהיו בשלטון,

אנשי ערוץ 2 היו מאד נלהבים מעצמם והחמיאו המון לעצמם, ממש כמו המועמדים לבחירות שסיפרו כל הזמן כמה הם נפלאים ואולי גם האמינו לעצמם. נכון שהיה עימות די מעניין, אבל אותי הוא מאד העציב, וכמו שמודי בראון ציין מאוחר יותר, רק איימן עודה דיבר בו על תקוה ושלום. מדברי האחרים קשה היה לשאוב תקוה וקשה היה אפילו לדמיין שלום.   

ביברמן

מאז ששמעתי אתמול בחדשות על האיחוד בין נתניהו לליברמן אני מסתובבת כאילו הונחתה אלה על ראשי. זו מכה נוראה לשמאל ולכל מי שמאמין בשלום ובסוציאליזם, ואין טעם להסתיר זאת. אם קודם חשבנו ששלי יחימוביץ' יכולה במאמץ לנשוף בעורפו של נתניהו, אם תזכה להצלחה ותשיג למעלה מעשרים מנדטים, ואולי להשפיע על הממשלה ללכת בכיוון פייסני יותר כלפיי הפלשתינים ואנושי יותר כלפיי האנשים העובדים המשתכרים אל צרור נקוב ונלחמים על קיומם, עכשיו נתניהו התחזק מאד, גם כנגד השמאל וגם בתוך מפלגתו, ודוקא בכיוון של ימין תוקפני ואלים שרואה בציבור הערבי אזרחים מסוג ב' ומאמין בקפיטליזם חסר-מעצורים ובביריונות מכל סוג שהוא כדרך התנהלות בעולם. זהו חזון כה מפחיד ומאיים שמתחשק לחשוב שהוא דימיוני, שמשהו יעצור ויפיל את המפלצת המאוחדת הזאת, שאין בה מקום לאנשים פחות פנאטים ויותר אנושיים, כמו משה כחלון, שאולי פרש בגלל זה, או מיכאל איתן, שאיננו יכול להכיל את האיחוד הזה, אבל אין לו הכוח לעצור אותו. כשנתניהו העניק לליברמן את תפקיד שר החוץ, דבר שעד היום אינני מסוגלת לעכל, חשבתי שהוא עושה זאת מתוך אילוץ, כדי להיות ראש ממשלה בכל מחיר, אבל היום אני מבינה שזהו המחנה הפוליטי של נתניהו, הימין הקיצוני, הרוויזיוניזם הפונדמנטליסטי המתנגד לכל פשרה מציאותית, זה שאפילו מנחם בגין היה מדי פשרני עבורו, זה שאיננו מנהל משא ומתן עם יריבים אלא רומס אותם. למעשה בתוך הליכוד עצמו כבר התרחשה הבחירה הזו, כאשר זאב אלקין ויריב לוין הפכו לכוכבי הליכוד ופתחו במסע של רמיסת היריב הפוליטי, והליכוד שפניו הם אלקין ולוין אכן ראוי לאיחוד עם ליברמן. בליכוד הזה אכן אין מקום למשה כחלון ולמיכאל איתן ולדן מרידור, ולכל מי שתפיסתו היא אנושית ודמוקרטית. גדעון סער ישתלב היטב וימשיך במגמתו להפוך את מערכת החינוך למערכת של אינדוקטרינציה ימנית, שהורים בעלי דיעות שמאלניות לא יוכלו למצוא בה מקום לילדיהם, וייאלצו לפנות לחינוך פרטי יקר כדי להימלט מן המסעות לחברון והתעמולה הימנית במסוה של חינוך. זהו עולם מפחיד שבו הממשלה איננה בוחלת בשום אמצעי כדי להשתיק ביקורת ואופוזיציה, עולם שבו המשטרה מכה וחונקת פשוטו כמשמעו את מנהיגי המחאה, ומטפלת בהם כבפושעים פליליים, כפי שמקובל באמא רוסיה. אי אפשר לבטוח באנשים האלה שיכבדו את הדמוקרטיה, כי התפיסה העמוקה שיש להשאיר מרחב פעולה גם לזולת שדעתו שונה משלך, תפיסה בסיסית שחשובה יותר מכל חוק, איננה קיימת אצלם, אלא ההיפך הגמור מכך. התפיסה שבה אוחזים אנשים אלה היא שזכותם לסתום את פיות מתנגדיהם פשוטו כמשמעו, גם אם צריך לשם כך לחנוק אותם בידיהם.

אין זה מקרה שהאיחוד הזה הוא גם איחוד גברי מאד, שמולו בולטת המנהיגות הנשית של שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון, שאני מאמצת פה את הכינוי שלה "ממשלת ביברמן", במסר הנשי שהן מעבירות: מסר של חמלה כאידיאולוגיה, מסר שלא רק המאבק בגרעין האירני חשוב, אלא גם המאבק שהקופאית תוכל לשבת והאשה העובדת לא תהפוך לחפץ בידי המעביד, מסר שזוכר את האדם הבודד שכבודו ומשמעותו אינם נמדדים בכסף, מסר שביטחון פירושו לא רק צבא חזק, אלא סולידריות חברתית ורשת של תמיכה בחלשים.

יהיו מי שיבקשו להילחם בממשלת ביברמן בנשקה שלה, במסר כוחני ותוקפני יותר. אני מקוה מאד שזה לא יקרה, שהשמאל לא ילך שוב בדרך שקברה אותו, הדרך של סגידה לצבאיות ולביטחון. ההשפעה הגרועה ביותר היא זו שאדם מקבל מאויביו, באמונה שכך ייקל עליו להילחם בהם. אני מאד מקוה שזה לא יקרה, אני מקוה שהשמאל ישמור על המסר הנשי והאנושי שלו, ולא יאבד את כבודו ואמונתו במציאות קשה של מאבק על דמותה של מדינת ישראל. המלחמה להישאר מי שאתה ולא לאבד את עצמך היא תמיד המלחמה הקשה ביותר.