אובמה וכמה מטובי ידידיו

אתם אהבתם את הבדיחה של אובמה כשהוא אמר לברברה סטרייסנד "לא ידעתי שאת יהודיה, ברברה"? כי אותי הבדיחה הזאת בכלל לא הצחיקה וגם די הרגיזה, ולא ממש הבנתי מה הוא רוצה לומר בזה, מה אמור להצחיק בזה? לי זה נשמע כמו הגזענים שאומרים על אנשים כהי-עור "לא שמתי לב שהוא שחור", וצוחקים מזה, כי העור הכהה של מישהו אמור כביכול להיות תכונה מאד מהותית ומאד בולטת, יותר מכל התכונות האחרות שלו, ואצל אנשים שמספרים בדיחות כאלה היחס לאדם באמת נקבע לפי צבע העור שלו. ומה בולט ביהדות של ברברה סטרייסנד? האף? והיא באמת גילמה בסרטים שפירסמו אותה את הקומיקאית היהודיה פאני ברייס ב"Funny girl" ואת אשתו היהודיה, וכמובן הקומוניסטית, של רוברט רדפורד ב"כך היינו" ואת ינטל כמובן, שזה סרט לגמרי שלה שהיא גם הפיקה ועיצבה בדמותה, ודוקא לא אהבתי בו כל כך את השירים אלא את המשחק העדין שלה, שבו היא מעצבת אשה מחופשת לגבר בלי ליצור קריקטורה, שזה מאד לא קל, כשחושבים על סרטים אחרים שבהם שחקנים שמתחפשים למין השני יוצרים לרוב קריקטורה מגוחכת, ולא דמות אמינה שנוגעת ללב כמו ינטל, גם בתור אשה וגם בתור גבר. בטקס שבו סיפר את הבדיחה הזאת חילק אובמה את אות הנשיא ליהודים מפורסמים שתמכו בו ואספו כספים למערכות הבחירות שלו, כמובן אלה יהודים בעלי הישגים חשובים בתחום התרבות שבוודאי ראויים לשבח על הישגיהם, היו שם גם סטיבן שפילברג ויצחק פרלמן, ובנאומים שלו אובמה ניסה להיות משעשע ולעקוץ אותם קלות, למשל הוא הזכיר שפרלמן אמר שהצליל האהוב עליו הוא צליל בצל מטוגן במחבת, וגם בצל מטוגן קשור בתודעה לאוכל יהודי, אבל לפחות זה לא בוטה כמו לומר "לא ידעתי שאת יהודיה, ברברה", כאילו להיות יהודי שגם מבטא באמנותו את היהדות שלו, זה מקביל לאיש שמן שאוהב יותר מדי לאכול, שזה לא פשע, אבל תכונה קצת מביכה ונלעגת. להיות יהודי שלא מסוה את יהדותו, אלא מקדיש לה את אמנותו וגם אוהב את ישראל בטבעיות ובחום בלי להשתמש באהבה הזאת כאליבי להפגנת עוינות לישראל, כל זה קצת משעשע את אובמה, למרות שהוא מוקיר את התמיכה שהוא קיבל מברברה סטרייסנד ואולי הוא אפילו מחבב אותה אישית, היא אשה מאד סימפטית ולא יהירה, אבל נדמה שהוא היה מעדיף שהיא לא תהיה יהודיה, או לפחות שלא תפגין את יהדותה באופן בולט כל כך, מבלי לחוש שום מבוכה או הסתייגות מיהדותה כפי שחשים יהודים מפורסמים אחרים.

ומה שעצוב זה שאובמה, שכמה מטובי ידידיו הם יהודים, איננו רוצה באמת לפגוע ביהודים, בוודאי לא בצורה שנחשבת לאנטישמית, ובכל זאת זה פשוט יוצא ממנו, היחס הבעייתי שלו ליהודים, והרבה פעמים דוקא כשהוא מנסה להיות נחמד ליהודים זה יוצא, כי אנטישמיות איננה דוקא שנאה ליהודים, יש המון אנטישמים שאוהבים יהודים, כי היהודים הם חכמים ומצליחים, לא ככה? ויש להם הרבה כסף, לא ככה? רק חבל שהם ככה מבליטים את זה שהם יהודים, שהיהדות שלהם בולטת להם מהפרצוף כמו האף שלהם, וחבל שהם לא מוותרים על ברית-מילה ובמקום זה מקצרים קצת את האף הארוך שלהם, שחייב לבלוט להם מהפרצוף. אנטישמיות איננה דוקא שנאה ליהודים, לפעמים אנטישמים דוקא משבחים ומהללים את היהודים, אבל תפיסת היהדות שלהם היא תמיד תפיסה אנטישמית. קשה להם לקבל את הלאומיות היהודית, קשה להם לקבל את הדת היהודית וביטוייה, הם לא תמיד נגד היהודים אבל הם תמיד נגד היהדות, ומפריע להם כשהיא בולטת מדי, כי אפילו האנטישמים שאינם מאשימים את היהודים ברצח אלהים, כפי שזה כתוב בברית החדשה, "דמו עלינו ועל בנינו", אינם סולחים ליהודים על זה שהם לא התנצרו, על זה שמעולם לא הכירו באלוהותו של ישו, על זה שבעצם קיומם הם ממשיכים לערער על תוקפה של הדוגמה הנוצרית ולהציב לה אלטרנטיבה שבעל כורחה מתפלמסת עמה, וקשה לאנטישמים במיוחד לקבל את הציונות ואת מדינת ישראל, שבניגוד לנצרות ששוללת את הלאומיות היהודית, כי עם ישראל האמיתי הוא לטענתה הכנסיה הנוצרית, מעלות על נס את הלאומיות היהודית. קשה למצוא אצל אובמה התייחסות לציונות כאל התנועה הלאומית של העם היהודי, או התייחסות למדינת ישראל כאל מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. בשבילו, כמו בשביל כל האנטישמים, מדינת ישראל היא פיצוי על השואה, מעשה חסד שנעשה עם היהודים כנגד אסונם, ולא מימוש זכותם הטבעית וההיסטורית, ולכן כשהוא מדבר על מדינת ישראל הוא לא מדבר על הציונות אלא על השואה, וישראל איננה קשורה בתודעתו לתיאודור הרצל אלא לאדולף היטלר, שיש גם יהודים, במיוחד יהודים אמריקאים, שהתפיסה הזו רצויה להם, כי היא חוסכת מהם את האתגר שבהתמודדות עם הלאומיות היהודית המדוכאת שלהם עצמם בחיים האמריקאים, שיש בהם מימוש רחב מאד של היהודים כפרטים, אבל מימוש מוגבל מאד של היהודים כעם. וזה מעורר מחשבה גם על היהודים שתמכו בלהט באובמה, אפילו מול הילארי קלינטון, שהרקע המתודיסטי שלה נוח יותר לקבל את הלאומיות היהודית, ולא במקרה בתה נישאה ליהודי, לא במקרה שואלים תמיד בסקרים המרגיזים כשלעצמם האם היית מקבל חתן יהודי לבתך, על אותם יהודים שהרגישו חובה לתמוך באובמה מול הילארי קלינטון, כי הילארי מייצגת לכאורה את הדרום הלבן – זה כמובן רק דימוי של זוג עורכי-הדין החלקלקים מארקנסו, כי בני הזוג קלינטון אינם בני עשירים, והם טיפסו למעלה בכוח כישרונם ושאפתנותם – ואילו אובמה מייצג לכאורה את הנרדפים והעשוקים והמודרים בחברה האמריקאית, ובתמיכה בו מבטאים תומכיו היהודים לא רק רגשי אשמה ומחויבות כלפי השחורים בארצות-הברית, שיהודים תמיד בלטו בין הלוחמים למען זכויותיהם, אלא משהו עמוק יותר, שהיהודים בארצות-הברית, עם כל הצלחתם, חשים היטב: שמעמדם האמיתי בחברה האמריקאית קרוב בשבריריותו ובזרותו יותר לזה של השחורים מאשר לזה של הלבנים.   

מותה של מאי פלג

מותה של מאי פלג זיעזע אותי עד עמקי נפשי. אולי זו לשון נקייה מדי להגיד "מותה", כי היא התאבדה, כי זה לא היה מות טבעי או אסון בלתי נשלט, זו היתה ההתאבדות שלה, העובדה שויתרה על חייה והרגה את עצמה. לא היכרתי אותה אישית, אבל כל מי שהיה לו קשר כלשהו לקהילת ההומוסקסואלים בירושלים, כחבר, כהורה, כתומך, ידע מיהי מאי, או חשב שידע, כי חשבתי שהיא מאד חזקה וכריזמטית, ובעצם לא היה לי מושג כמה מצבה הנפשי קשה, כמה היא רוצה למות, וכמה אנשים מסביבה יודעים שהיא רוצה למות, ובכל זאת איש מהם לא הצליח למנוע את מותה. רוב הפירסומים על מותה של מאי עסקו בבקשתה לשרוף את גופתה, בעוד שאמה החרדית ביקשה דוקא לקבור אותה כגבר שהיתה לפני שהחליפה את מינה, בקשה שבתי המשפט דחו לאור צוואתה של מאי, ולאור העובדה שהסדירה את שריפת גופתה ושילמה עליה מראש, דברים שלכשעצמם מחרידים אותי, המחשבה שהאשה הזאת, שהיתה רק בת שלושים, גיל שבו חיינו הבוגרים רק מתחילים לקבל צורה, היתה עסוקה כל הזמן באיך למות והכינה את מותה ואת שריפת גופתה בדקדקנות שבה אנשים אחרים מתכננים את טקס החתונה שלהם, שגם זה טפשי מאד, שמקדישים יותר מחשבה לחתונה מאשר לנישואים, אבל זה טפשי וחביב. כשאדם בגיל שבו אנשים מעצבים את חייהם הבוגרים מתכנן בדקדקנות את מותו ואת מה שיקרה לגופתו, במקום לחשוב איך לחיות חיים שיממשו את אישיותו, המחשבה על כך מצמררת, וקשה מאד להשלים עם כך, וקשה לי מאד להשלים גם עם כך שרוב האנשים שהתייחסו לעניין התייחסו בעיקר לרצונה של מאי שגופתה תישרף, והרבה פחות לשאלה שבעיניי הרבה יותר חשובה, איך לא שמרנו את מאי בחיים, איך לא שמרנו את הנפש החיה שלה שלא תישרף ולא תיגדע. איך אנחנו כחברה, או לפחות האנשים שהיו מקורבים למאי, ואלה שטיפלו בה וידעו היטב על רצונה המתמשך להתאבד, כי מכתבתו של הילו גלזר במוסף "הארץ" הבנתי שהיא הצהירה על כוונתה זו, והוא דוקא כן התאמץ לעזור והתאמץ לגרום שיעזרו לה ופנה לפסיכיאטרים שיעזרו לה, אבל מסיבות שאיננו יודעים הם לא מנעו את מותה, וזו שאלה שמופנית כלפי כולנו כחברה, לגבי כל מתאבד, שאנחנו כחברה מצווים לשמור על חייו ולא לתת לו למות, איך לא עשינו מה שצריך היה לעשות כדי להשאיר את מאי בחיים, ובמקרה הזה השאלה זועקת מפני שמאי לא היתה אדם מבודד, כמו פגועי נפש רבים שמסתתרים בדירותיהם ומתקשים לפגוש אנשים וקשה מאד להתקרב אליהם. מאי היתה ההיפך הגמור מזה – היא אהבה אנשים, והיתה מוקפת אנשים, והיא דיברה עם אנשים וסיפרה להם על כוונותיה, וזה הופך את העובדה שאיש לא הצליח למנוע את מותה לעובדה בלתי נסבלת ולא נותנת מנוחה.

הכתבה של הילו גלזר שממנה למדתי הכי הרבה על מאי, לצערי רק אחרי מותה, חזרה והעלתה בי גם את השאלה שמציקה לי כבר שנים, מאז קראתי מאמר שסיפר שדוקא באיראן מתייחסים מאד בחיוב לניתוחים לשינוי מין, מה שגרם לי מאז לשאול את עצמי, כפי שכבר כתבתי על כך ברשימתי "שינוי מין או בריחה מהומוסקסואליות", האם שינוי מין הוא באמת "התאמה של המין הגופני למיגדר הנפשי", או שבעצם מדובר בניסיון אומלל לתקן הומוסקסואליות, מין צורה דרסטית ומסוכנת של טיפולי המרה, שמתבססת על ההנחה שהימשכות של אדם לבני מינו במקום למין השני איננה נורמלית ואיננה טבעית, למרות שמיעוט של האנשים נמשכים לבני מינם, וזה לגמרי טבעי, כמו ששיער ג'ינג'י הוא לגמרי טבעי, למרות שרק מיעוט קטן מבני האדם הם ג'ינג'ים. יש הבדל גמור בין התייחסות למיעוט כאל מיעוט, לבין התייחסות למיעוט כאל חריגים, שהיא התייחסות קטלנית במקרה של נטייה מלידה כפי שאנו רואים אצל הומוסקסואלים. אילו החברה התייחסה להומוסקסואלים בטבעיות וקיבלה אותם באהבה, האם גם אז היו רוצים לשנות את מינם, או שהיו חיים את חייהם בשמחה ובשלוה? כל עוד יש אנשים שמוכנים לרצוח הומוסקסואלים או לפחות להצדיק את הרצח הזה, השאלה הזאת מבחינתי זועקת לשמיים. אנשים אוהבים לומר שהיום להיות הומוסקסואל זו כבר איננה בעיה, ושלפעמים זה אפילו יתרון, אבל האמירה הזו רחוקה מאד מהאמת ואיננה משקפת כלל את המציאות בחברה. רוב המשפחות של הומוסקסואלים אינן מתנכלות להם, אבל רבות מהמשפחות מתקשות לתת לבניהן ההומוסקסואלים את התחושה שהם אהובים ורצויים כפי שהם, בלי שיצטרכו לשנות שום דבר באורח החיים המועדף עליהם, ובלי שיצטרכו להסתיר ולהסתתר, כאילו עליהם לחוש בושה על מה שהינם. מאד קשה לאדם לחיות כשמשפחתו איננה מקבלת אותו פשוט כפי שהינו, בלי שיצטרך לתקן כביכול את עצמו, כדי לרצות תפיסה מוטעית של מיניות, שכביכול איננה טבעית ואיננה נכונה.

הכתבה של הילו גלזר שבה סיפרה מאי כיצד רצתה פעם, כשעוד היתה גבר, לחתוך את איבר מינה בעצמה, ולמרבה המזל לא עשתה זאת, אלא נסעה לתאילנד לעבור ניתוח, ניתוח שבארץ ספק אם היו מאפשרים לו להתבצע במצבה הנפשי של מאי, העלתה בי גם תהייה על הדימיון בין פגועי נפש שחותכים ופוצעים את גופם לבין הרצון לכרות את איבר המין. האם הרצון של מאי בשינוי מין, מעבר לרצון לתקן את מיניותה הבלתי מקובלת בסביבתה החרדית, קשור לרצון להתאבדות, רצון להשמיד את נפשה ואת גופה, האם הרצון בשריפת גופתה איננו אלא שלב אחרון ברצון להשמיד את עצמה ולא להותיר דבר מעצמה, מלבד זיכרון נורא, כאילו כל עוד יוותר ממנה דבר מה מוחשי בעולמנו, לא תדע מנוחה? כל כך היתה מאי עסוקה בתיכנון השמדתם של גופה ונפשה, עד שלא נותר בה מקום לשמחת חיים, לאושר, שיכול להיות מאד פשוט כשמסוגלים לחוות אותו, כי הרי לא הרבה דרוש לאדם כדי לחיות ולהיות מאושר, כאשר נפשו רק מסוגלת לאהוב את החיים ולחפש את השמחה, גם כאשר החיים מתאכזרים אליו ומכאיבים לו ללא רחמים וללא חמלה.

והשאלה שהכי מציקה לי, למרות שאני מעלה אותה בחשש גדול, כי אולי יש בה סוג של האשמה, אבל אינני רוצה להאשים מישהו, רק לעורר מחשבה: האם למול יסורי הנפש של מאי ותשוקתה למות, ויתרו גם חבריה ומכריה, אולי מתוך יאוש, אולי מתוך ניסיונות חוזרים לעזור שנכשלו, האם ויתרו והשלימו עם מותה הצפוי של מאי, כאילו היה גם המות סוג של פיתרון ליסורי נפשה? האם חשבו שאולי מותה ייטיב עמה, ואולי משום כך, לא הצליחו לעצור בעדה?

ואני מאמינה שאסור בשום מחיר לוותר על חייו של אדם, אפילו אם מאס בהם בעצמו, במיוחד אם מאס בהם בעצמו. כשאדם מואס בחייו האחריות לשמור על חייו ולהשיב לו את טעם החיים כבר איננה מוטלת רק עליו. היא מוטלת קודם כל על החברה.    

פרנץ קפקא / הטיול הפתאומי, החלטות

הטיול הפתאומי

כאשר נדמה לו בערב שהחליט סופית להישאר בבית, לבש את חלוק-הבית, התיישב לאחר ארוחת-הערב ליד שולחן מואר, והתכונן לאותה עבודה או אותו משחק שלאחר סיומו הוא נוהג ללכת לישון, כשבחוץ מזג-אוויר שאיננו מאיר-פנים, שהופך את ההישארות בבית למובנת מאליה, כאשר כבר ישב ללא נוע זמן כה רב ליד השולחן, שיציאתו אנוסה היתה לגרום תדהמה גמורה, כאשר גם חדר המדרגות כבר חשוך כעת ושער הבית נעול, וכאשר כעת, למרות הכל, הוא קם באי-נוחות פתאומית, מחליף את בגדיו, מתלבש מיד ליציאה, מודיע שהוא חייב לצאת, וגם עושה זאת לאחר פרידה קצרה, ולפי החיפזון שבו הוא טורק את דלת הדירה, נדמה שהותיר אחריו פחות או יותר כעס, כאשר הוא מוצא את עצמו שוב ברחוב, כשאיבריו נענים לחירות הבלתי צפויה הזו שהוענקה להם בתנועתיות מיוחדת, כשהוא חש שבאמצעות ההחלטה הזו נקוותה אליו כל יכולת ההחלטה, כשהוא מכיר במשמעות גדולה מהרגיל, שיש לו יותר כוח מצורך, לבצע ולסבול בקלות את השינוי החפוז ביותר, וכשהוא מתרוצץ כך ברחובות הארוכים ביותר – אזי הוא נפרד לערב זה כליל ממשפחתו, שהופכת נטולת מהות, בעוד הוא עצמו, לגמרי נחוש, שחור מרוב תוי מיתאר, מדרבן את עצמו, מתרומם לדיוקנו האמיתי.

וכל זה מתעצם עוד יותר, אם בשעת ערב מאוחרת זו, הוא מבקר חבר, כדי לדרוש בשלומו.

החלטות

להתרומם ממצב של עליבות, מוכרח להיות קל, אפילו עם מרץ רצוי. אני מתנתק מהכורסה, מקיף את השולחן, מניע את ראשי וצווארי, מצית אש בעיניים, מותח סביב את שרירי. אני פועל נגד כל רגש, מברך בהתלהבות את א', כאשר הוא רוצה לבוא כעת, סובל את ב' בידידות בחדרי, מושך חזרה את כל דבריי לג' במשיכות ארוכות לתוכי, למרות הצער והמאמץ.

אבל אפילו כשזה מתנהל כך, עם כל שגיאה, שאי אפשר למונעה, הכל, הקל והקשה, נתקע, ואני אנוס להסתובב במעגלים.

לכן נותרת העצה הטובה ביותר, לקבל הכל, כאילו נעצרה מסה כבדה, ואם חשים שאתה עצמך נהדף, לא להתפתות לשום צעד בלתי נחוץ, להתבונן בזולת במבט חייתי, לא לחוש שום חרטה, בקצרה, לדכא במו ידך את כל מה שנותר עדיין מהחיים כרוח רפאים, כלומר, להרבות עוד יותר את שלוות הקבר האחרונה ולא להניח עוד לדבר מלבדה להתקיים.    

תנועה אופיינית למצב שכזה היא הסעתה של הזרת על פני גבת-העין.

סוף

שני הקטעים שתירגמתי כאן לקוחים מתוך אסופת הטקסטים "התבוננות" Betrachtung, שקפקא פירסם בשנת 1913 בהוצאת Rowohlt: הפירסום הראשון של יצירתו כספר. כתבי היד המקוריים של שני הקטעים המובאים כאן נמצאו ביומנו של קפקא, בתאריכים 5 בינואר 1912 ו-5 בפברואר 1912 בהתאמה, וקל לראות שיש ביניהם קשר רעיוני: שניהם עוסקים בקושי להחליט ולבצע, בשניהם ההחלטה דורשת מעבר ממצב של מנוחה למצב של תנועה ופעולה, ובשניהם התנועה מוצגת כמאמץ גדול, כמעט בלתי אפשרי, שכוחות מסתוריים פועלים לעצור, והכוחות האלה הם כוחות ממיתים, שכן הישארות ללא תנועה פירושה מות. לפיכך ההחלטה וביצועה מספקות תחושת שיחרור עצומה. המאבק לקום ולנוע מוצג כמטפורה לקרב בין חיים ומות, והוא מתואר בדרמטיות, אבל המשפט האחרון בכל קטע מנפץ את הדרמה בסיום אירוני שמגחיך את הקטע כולו, כאשר המאבק לצאת מן הבית בליל סערה בקטע הראשון מתברר לא כעזיבה נסערת של הבית והמשפחה, אלא בסך הכל כמימוש חשק פתאומי לבקר חבר, והמאבק הדרמטי לקום ולפעול כדי שלא למות בקטע השני, מסתיים בפשרה של תנועת אצבע קלה המחליקה על גבת-העין, תנועה שהיא כמעט בלתי רצונית. קשה לדעת איך להתייחס ליצירה הזו, שבפתק לברוד ביקש קפקא שלא להדפיסה מחדש, ולא כלל אותה בין היצירות שייחס להן ערך. האם אלה בדיחות מתחכמות? או שלמרות האירוניה, ביטא בהן קפקא את הקושי האמיתי שהיה לו להחליט החלטות, להניע את עצמו לקום ולעשות מעשה? האם כמו בכל בדיחה, חושפים גם הקטעים האירוניים האלה מצוקה נפשית ומאבק פנימי רבי-עוצמה, שאינם מבדחים כלל? יחליט הקורא בעצמו. 

ספר תרגומי קפקא שלי   

קו הטלפון השני

לקו הטלפון השני, במכשיר שבחדר של הבנות, החדר שעכשיו בתי הבכורה ישנה בו בשבתות וחגים, ובאמצע השבוע הוא ריק וסגור, מתקשרים לפעמים לחפש את בעלי לשעבר, שעזב את הבית לפני שלושים שנה, ביום הולדתי השלושים, או אולי בעצם מחפשים אנשים אחרים שנושאים את אותו שם. לפעמים המתקשרים שואלים או אומרים דברים שמבהירים לי שהם מחפשים בעצם אדם אחר, אבל רק במספר הטלפון הזה מופיע שמו של בעלי לשעבר, וכל המחפשים אותו ואת הנושאים שם זהה, מתקשרים איפוא לקו הטלפון הזה, ומבקשים לדבר איתו, ואני אומרת להם שמישהו בשם הזה התגורר כאן לפני שלושים שנה, ואז הם שואלים אם אני יודעת היכן למצוא אותו, ואני אומרת שאין לי מושג, מה שנכון. אני יכולה לומר להם כמובן שזה בעלי לשעבר ולהפנות אותם לבתי שמחזיקה במספר הטלפון שלו, אבל לא מתחשק לי, ונדמה לי שבתי לא תרצה לקבל טלפונים לאביה, למרות שלא שאלתי אותה על כך. בעצם אני מעמידה פנים שמדובר באדם זר, אולי מישהו שמכר לי את הדירה, שיחשבו לעצמם מה שהם רוצים. אינני יודעת מדוע בעלי לשעבר איננו מופיע בספר הטלפונים בזכות עצמו, אבל לא אכפת לי בעצם, רק שהייתי רוצה שלא יחפשו אותו אצלי, אולי אפילו ניסיתי בעבר לשכנע את חברת הטלפונים שימחקו את שמו, אבל הם לא מחקו את שמו, או ששכחתי לבקש מהם, אולי שמעתי לחברה שאמרה שעדיף שיהיה שם של גבר, למען ביטחוני, למרות שעכשיו זה נראה לי טיפשי. אם מישהו שכוונותיו רעות יתקרב לביתי וישמע את נביחת הכלב, כנראה שהוא יסתלק מעצמו. מי רוצה להיפגש בבית זר עם כלב במשקל חמישים קילוגרם שמריח כוונות רעות מקילומטרים. כבר אינני זקוקה לשמו של בעלי לשעבר, ובעצם כבר אינני זקוקה בכלל לקו הטלפון הזה, שפעם היה היחיד בביתי, ואחר כך שירת את בנותי, כשעוד גרו בבית ורצו קו טלפון לעצמן, אז הזמנתי קו נוסף, רק על שמי, והוא הפך לקו הטלפון שבו אני משתמשת. אם אבטל את הקו הישן כבר לא יתקשרו יותר לחפש את בעלי ותיחסך ממני המבוכה כאשר מתקשרים אנשים מוכרים לי, למשל פרופסורים מהאוניברסיטה, שרוצים להזמין את בעלי לשעבר להרצות בכנס וכיו"ב, וכבר לא נעים לי לענות להם שמישהו בשם הזה התגורר כאן לפני שלושים שנה, זה נשמע נכלולי, מה גם שחלקם מכירים אותי ויודעים שמדובר בבעלי לשעבר, למרות שכבר עברו שלושים שנה מאז חיינו יחד, ורוב האנשים שמכירים אותי מכירים רק אותי, או לפחות מכירים אותי ללא בעלי לשעבר, ואם רק אבטל את קו הטלפון הישן כבר לא יוכל איש לקשר אותו לבית הזה שאני מתגוררת בו לבדי כבר שלושים שנה. אינני יודעת מדוע אינני מבטלת את קו הטלפון הזה, מה שיכול היה גם לחסוך לי הוצאות מיותרות, כי רוב האנשים שמחפשים אותי מתקשרים לקו השני, שבחדר השינה שלי ליד המחשב, או שולחים לי מייל, כמו שאנשים עושים היום. בכלל השימוש בטלפונים בימינו הולך ומצטמצם, בוודאי השימוש בטלפונים ישנים כמו אלה שבביתי, שרתוקים למקומם ומצוידים באפרכסות גדולות שגודלן כגודל אוזני, הופך יותר ויותר נדיר, אפילו אני מתקשרת פחות ופחות בטלפון, מדברת עם בתי באנגליה ועם ידידים בארצות-הברית בסקייפ, ושולחת לאנשים מיילים. בפעם האחרונה התקשרתי בטלפון למישהו שאינני מכירה לפני שנתיים, לפרופסור בדימוס, והוא מיד שאל מדוע לא שלחתי לו מייל, וכשעניתי שלא ידעתי את כתובת המייל שלו הוא אמר שאפשר למצוא את זה באתר של אוניברסיטת תל-אביב ששם הוא פעם עבד, דבר שלא עלה לצערי על דעתי לעשות, והבנתי שזה כבר לא מנומס לצלצל לאנשים שלא מכירים, אפילו אם מתקשרים בין עשר לשתים-עשרה לפני הצהרים ובין חמש לשבע אחר הצהרים, שעות שפעם, כשהייתי צעירה, נחשבו לשעות שמנומס להתקשר בהן אפילו לאנשים זרים. זה קצת מצחיק כמובן, כי האנשים היחידים שעדיין מרבים להתקשר אלי בטלפונים הם אנשים לגמרי זרים, כאלה שמוכרים או מטיפים משהו או רוצים לדעת אם תצביע בשבילם בבחירות. אנשים אחרים כבר כמעט אף פעם לא מתקשרים, לפעמים נדמה לי שיותר אנשים מחפשים את בעלי לשעבר שהתגורר כאן לפני שלושים שנה ועדיין שמו מופיע בכתובת מגורי מאלה שמחפשים אותי, שמתגוררת כאן בבית כבר למעלה משלושים שנה ועדיין מדברת בטלפונים ישנים עם אפרכסת שגודלה כגודל האוזן וכשמתקשרים, אם אני מצליחה לשמוע את הצילצול, למרות שאוזני כבר מזמן מתקשות לשמוע, בכל אופן אם אני מצליחה לשמוע את הצילצול אני מרימה את השפופרת ואומרת שלום, אין לי מזכירה אלקטרונית ולא שיחה מזוהה, לפני שאני מרימה את השפופרת אין לי שמץ מושג מי זה מתקשר, ולכן אינני מסננת אנשים כפי שעושים הצעירים שמיטיבים לשמוע ממני אבל ממעטים לענות, אני לעומת זאת עונה ואומרת יפה שלום, ומקוה שהמתקשר הוא ידיד, ושהוא איננו מבקש למכור לי דבר, אלא רק להתעניין בשלומי ולדבר, וכמובן אני מתפללת שבשורות טובות בפיו. בשורות טובות, או לחילופין רעות במיוחד, אנשים עדיין מוסרים בטלפון, ואני עדיין מוסרת לאנשים ששואלים את שני המספרים, זה של הקו שנמצא בחדרי ליד המחשב ואני משתמשת בו במידת הצורך, וזה שבחדר של בנותיי שבגרו ועדיין רשום גם על שמו של בעלי שעזב את הבית לפני שלושים שנה, ביום הולדתי השלושים. אם מישהו יתקשר בכוונה טובה ואשמע את הצילצול בוודאי אשמח לדבר.

צרפתים, מוסלמים ויהודים

הדבר המוזר בדיווחי התקשורת בישראל על מתקפת הטרור בפריז הוא, שגם אלה שמהללים את צרפת, וגם אלה שמותחים עליה ביקורת, ואפילו ברישעות, כאילו האנשים שנרצחו ונפצעו, שהם אנשים פשוטים ורבים מהם הם בכלל תיירים מארצות אחרות, אשמים באסון שנחת עליהם, כולם מניחים שצרפת מאד מכבדת את זכויות האדם של המוסלמים ואת זכויות האדם בכלל, וזה כל כך רחוק מהאמת. היחס למוסלמים בצרפת הוא נורא לא רק מצד אנשים פרטיים, שזה לצערנו מאפיין את היחס לזר ולשונה בכל מקום, אלא גם החוק הצרפתי נוהג במוסלמים באכזריות ובחוסר אנושיות. בנוסף לאיסור המוכר על נשים ונערות מוסלמיות לעטות כיסוי ראש בבתי הספר, שלצורך איזון כביכול נוסף לו האיסור המביש על יהודים לחבוש כיפה בבתי הספר הממלכתיים, אוסר החוק הצרפתי על מוסלמים להתפלל במקומות ציבוריים בעונש מאסר, ונשים שלובשות בורקה ברחוב צפויות להיעצר. החוקים הדרקוניים המבישים האלה מיוחדים לצרפת, והם לגמרי פוגעים בזכויות האדם, ולגמרי גזעניים. החוקים האלה נחקקו בשם החילוניות הצרפתית כביכול, שזו צביעות ממדרגה ראשונה, כי צרפת איננה מדינה חילונית אלא מדינה קתולית. כשהאפיפיור מת הורדו בה כל הדגלים למחצית התורן, ובבתי הספר הממלכתיים שלה נזירות וכמרים מלמדים לימודי דת, ואיש איננו אוסר על הנזירות לעטות כיסוי ראש, שאיננו שונה הרבה מן החיג'אב המוסלמי.

היחסים בין המדינה הצרפתית למיעוט המוסלמי הגדול שלה הם יחסים קשים ומרים, ולא רק בגלל המוסלמים, שאכן מביאים איתם תרבות שונה שלעתים היא אלימה, אבל יש הרבה מאד תוקפנות גם במאמץ הצרפתי למנוע מן המוסלמים בצרפת לבטא את דתם בלבושם, בתפילתם, באורח חייהם, וביטוי דתי חופשי הוא חלק מזכויות האדם, בדיוק כמו ביטוי של דיעה פוליטית. חוסר הסובלנות הצרפתי כלפי מוסלמים איננו שונה עקרונית מסירוב מוסלמי לשיעורי התעמלות לבנות בלבוש חשוף. המצב בצרפת איננו שיש תרבות אחת פתוחה וחופשית ומקבלת והשנייה מסתגרת ואלימה. בצרפת יש מאבק בין שתי תרבויות ששתיהן חסרות סובלנות ומסרבות לקבל את השונה.

ישנן מעט תרבויות בעולם שכל כך מתקשות לקבל את השונה כמו התרבות הצרפתית. הבריטים, למשל, מתייחסים באדישות להינדים או סיקים בלבוש מסורתי, למוסלמים או לאפריקנים המעדיפים לשמר את לבושם ומנהגיהם. אינני אומרת זאת מתוך מחשבה שזו הסיבה לטרור של אזרחים צרפתיים ממוצא מוסלמי, הסיבה לטרור המוסלמי היא בתרבות המוסלמית, אבל צריך להתבונן בפיכחון גם באטימותה של התרבות הצרפתית, שפוגעת דוקא במוסלמים המתונים, וגם ביהודים, שרוצים לחיות בשלוה בצרפת ולהשתלב בחברה, אבל לשמר במקביל את זהותם התרבותית והדתית. אין בצרפת הרבה סובלנות לכך. העדר הסובלנות לשונות דתית מקומם במיוחד לאור הסובלנות הצרפתית להתנכלויות של מוסלמים ליהודים. בהתנכלויות אלה הם מאשימים את ישראל. התרבות האנטישמית הצרפתית נוהגת להאשים את ישראל בכל אירוע של טרור מוסלמי, וזה עלול לקרות גם עכשיו. מי שחושב שפיגועי טרור מוסלמי בצרפת יגרמו לעלייה בהזדהות של הצרפתים עם ישראל, משלה את עצמו. האנטישמיות הקתולית של הצרפתים חזקה מדי, והיא מובילה אותם לראות ביהודים אשמים בשנאה כלפיהם ובטרור נגדם, בין אם מדובר ביהודים שחיים בצרפת ובין אם מדובר ביהודים שחיים בישראל. הפיגוע בהיפר-כשר לא עורר בצרפת את ההזדהות שעורר הטבח באנשי "שרלי הבדו", וגם כעת הצרפתים מסרבים לראות בו אירוע טרור זהה בשפלותו המוסרית לאירועי הטרור הנוכחיים. על ידי הצדקת רצח יהודים בידי ערבים כתגובה לדיכוי הפלשתינים, מצדיקים הצרפתים גם את רצח יהודי צרפת בשואה, שחלק נכבד מן העם הצרפתי נטל בו חלק, אבל מעדיף להתעלם לרוב מאחריותו לכך, ולהעמיד פנים שהגרמנים רצחו את יהודי צרפת לבדם.

יש משהו מאד לא נעים ואפילו מרושע בציפיה, המובעת תדיר בישראל, ש"יפול לצרפתים האסימון", שמאחוריה מסתתרת ציפיה מופרכת, שהצרפתים יסתלקו מאהדתם כביכול למוסלמים ויעבירו את אהדתם לישראל. אבל לצרפתים אין שום אהדה למוסלמים, כפי שאין להם שום אהדה ליהודים. צריך רק לקוות  שהם לא יאשימו בפיגועים את ישראל ומדיניותה, וצריך להתפלל שהטרור המוסלמי לא יגרום לעלייה בגילויי האנטישמיות, בגלל האשמת ישראל באחריות כביכול לטרור המוסלמי. יהודי שאיננו מצטער ומתאבל על פיגועי הטרור בצרפת, ולו בגלל דאגה לגורל היהודים, איננו חכם גדול.