הומוסקסואליות ופמיניזם מאיימים על השמרנים

 

עפרי אילני בטור במוסף הארץ (מלחמת ההומואים הראשונה 13.1.23) תוהה מדוע השמרנות נלחמת כל כך בהומוסקסואליות, שרוב הציבור כבר מקבל אותה בחמלה. הוא נאחז בדברים שאמר הרב אחיקם גץ, שבניגוד למשל לחילוניות, הומוסקסואליות היא בלתי הפיכה, ומי שבחר בה – דגש על "בחר בה" – השמרנים מציגים את ההומוסקסואליות כבחירה מודעת ולא כנטייה מולדת, וגם אופן ההצגה הזה אינו מקרי – הוא בלתי הפיך ולכן נשמה אבודה. ועדיין נותרת השאלה מה כל כך נורא בהומוסקסואליות גם אם איננה הפיכה.

אבל השמרנות איננה נלחמת רק בהומוסקסואליות. היא נלחמת לא פחות בפמיניזם, ומנסה להשיב בכוח את הנשים למקומן המסורתי בבית ובמטבח, ורואה את עיקר תפקידן בלידת ילדים וגידולם. העולם השמרני והדתי בפרט, ובוודאי העולם היהודי דתי, מבוסס על ההפרדה בין גברים ונשים, על עליונותם של הגברים והדרתן של הנשים מכל מה שאיננו קשור בלידת ילדים וגידולם. כל דבר ששובר את ההבחנה הדיכוטומית הזו בין העולם הגברי לעולם הנשי מערער איפוא את יסודותיו של העולם הדתי השמרני. הפולחן הדתי היהודי הוא גברי לגמרי. הנשים יכולות לכל היותר לשבת בעזרת הנשים ולצפות מאחורי המחיצה.

ההומוסקסואליות מפחידה את השמרנים משום שבדומה לפמיניזם, היא מערערת על ההפרדה המוחלטת שכופה השמרנות בין גברים ונשים. היא איננה מבוססת על דומיננטיות ברורה של הגבר, שככתוב "הוא ימשול בך", כלומר באשתו. הגבר ההומוסקסואל מוותר, מבחינת השמרנים, על מעמדו כמושל. האין "משילות" המלה הרווחת ביותר בדברי חברי הקואליציה הנלחמים בהומוסקסואליות? הגבר המוותר על כוחו כמושל מערער על העולם הסדור של השמרנים, שבו העולם כולו אמור להתנהג, בכל תחום ותחום, על פי הדגם של אשה כנועה לבעלה וגבר שמושל בה, שבכך רואה השמרן את מימוש גבריותו של הגבר. לא במקרה זעקו תומכיו של אלאור אזריה בבית המשפט "מי שלא יורה הוא קוקסינל". קל מאד לראות אצל איתמר בן-גביר ואנשיו את הזהות בין גבריות לכוחנות ואלימות. גבריות מתבטאת לדידם בהפעלת כוח וב"להראות מי בעל הבית", ומי שמוותר על הפעלת כוח פוגע בכל הגברים, כי הוא מערער על מושג הגבריות עצמו, ועל הזהות שלדידם של בן-גביר ואנשיו היא מתחייבת, בין גבריות, עליונות, כוחנות ושלטון. לכן נלחמו אנשי כ"ך בשצף קצף במצעד הגאוה. מבחינתם הוא פוגע בעצם מושג הגבריות, שצריכה להיראות כל הזמן, ומערער את בסיס עולמם. ההומוסקסואל הוא מבחינתם גבר שמסרס את עצמו, ובכך הוא מאיים על עליונותם של כל הגברים ומעורר אצלם חרדת סירוס שהם מתקשים לשאת, כי האיום הגדול ביותר על השמרן הוא האיום להיות אשה או להיות כנוע כאשה, שלדידם זה היינו הך.

החרדים מפגינים אולי פחות כוחנות, מאחר שהם חוששים מגיוס לצבא, שבמסורת היהודית, בגלל טראומת הצעירים היהודים שנחטפו לשרת בצבא הצאר, שנתפסו כמומרים מאונס, מסמל שמד, אך עומדים על עליונות הגבר כמקיים הפולחן הדתי, ועוד יותר מהלאומנים הם חרדים ממתן מעמד שווה לנשים ומזכות נשית לייצוג פוליטי. גם מעמדו של הגבר החרדי נתפס כמותנה בנחיתותן של נשים ובהפרדה גמורה בין נשים לגברים תוך כדי השתקתן של הנשים ודחיקתן תמיד לשוליים, לא רק מטאפורית אלא פיזית, כמו בבית הכנסת. מאותה סיבה עצמה ההומוסקסואליות, שאין בה הבחנה מוחלטת בין גברים ונשים ואין בה עליונות מוחלטת של גבר על אשה, מערערת את עולמם, שמרגע קומם בבוקר, עם הנחת התפילין, מבטא את גבריותם ואת היותם אדוני המשפחה ונציגיה בפני האל. החרדיות מתייחסת בשלילה גם ללמדנות של נשים, והגברים החרדים תובעים לעצמם את הבעלות הבלעדית על לימוד התורה והידע הדתי, ולכן הפמיניזם, שתובע את זכותה של האשה לשוויון, לידע, לחיים מקצועיים, לייצוג פוליטי ולנראות ציבורית מאיים מאד על עולמם. ההומוסקסואליות והפמיניזם הם לדידם של החרדים שני איומים דומים של ערעור ההבחנה וההפרדה בין גברים ונשים שמבטיחה את עליונות הגבר על האשה, ולכן הם מאיימים באופן דומה על עולמם.

ההתייחסות להומוסקסואליות כאל בחירה ולא כאל נטייה מלידה, והטענה שהעלו אבי מעוז ואנשיו שהם אינם נלחמים בהומוסקסואלים אישית אלא ב"אידיאולוגיה ההומוסקסואלית", מקלה עליהם להגדיר את ההומוסקסואליות כרוע ולהסתייג ממנו, שכן אם אנשים נולדים עם נטייה מינית הומוסקסואלית, קשה להגדיר את ההומוסקסואליות כרוע ולהילחם בה. אם לעומת זאת מגדירים את ההומוסקסואליות כבחירה וכאידיאולוגיה ולא כנטייה מולדת, כאילו ההומוסקסואל יכול לבחור שלא להיות כזה, אפשר להאשים את ההומוסקסואל בכך ש"בחר" בהומוסקסואליות במקום בחיים עם בני המין השני, ולכן אפשר להעניש אותו על בחירתו. הגדרת ההומוסקסואליות כבחירה וכאידיאולוגיה גם מאפשרת להתכחש לכך שההומוסקסואליות היא תופעה טבעית וחלק מהמציאות ולהעמיד פנים שאין דבר כזה, ואם יש הומוסקסואלים הם אינם אנשים שיש לקבל אותם כפי שהינם, מפני שכך נולדו והתפתחו, אלא אנשים שבחרו מרצונם בדרך חיים שלדידם של השמרנים מערערת את הסדר החברתי, ויכלו לכאורה גם לבחור אחרת, ולכן ההומוסקסואליות לדידם איננה חלק מתמונת המציאות אלא אידיאולוגיה רעה שיש להכחיד.

השמרנות מסוגלת לסבול את ההומוסקסואליות רק כאשר היא מסתתרת ומתחבאת, ואיננה מחייבת את השמרנים להתמודד עם העובדה שהיא חלק מהמציאות של החברה האנושית. לכן הנראות הציבורית של הומוסקסואלים, יותר מעצם קיומם, מאיימת מאד על החברה השמרנית. אבל למרות שהחברה השמרנית פוסלת את עצם קיומם של ההומוסקסואלים, ואיננה יכולה לפסול את עצם קיומן של נשים, שהרי היא זקוקה להן לצורך לידת ילדים, יש דמיון רב בין האופן שבו מבקשים להעלים מהמרחב הציבורי את ההומוסקסואלים, לאופן שבו מבקשים, וגם מצליחים, להעלים מהמרחב הציבורי את הנשים. בשני המקרים הטענה היא שמיניות יש להסתיר, לא רק כאשר מדובר בקשר הומוסקסואלי, אלא גם כאשר מדובר בקיום הנשי עצמו, שכן כפי שאוהבים הדתיים לטעון "קול באשה ערוה", כלומר שעצם הופעתה הציבורית של אשה היא ביטוי של מיניות שראוי להסתרה ולהרחקה מן הציבור, והשיבוש המכוער שעליו כתבתי כאן "בת מלך כבודה פנימה" מדגים את מעמדה האמיתי של האשה בחברה החרדית, שלא במקרה הרב טאו, רבו של אבי מעוז, מבטא בפגיעתו הרעה בנשים, כמו בתורתו. הופעה של נשים, כמו של הומוסקסואלים, במרחב הציבורי, היא לדידם של השמרנים גילוי של פריצות. בכך שגוזלים מהאשה את קולה, את אפשרות הדיבור, כאשר מקבילים אותו להפגנת מיניות, גוזלים ממנה גם מימד של בריאת האדם בצלם אלהים, שהרי הדיבור הוא אלוהי: העולם נברא באמירה, ואת הסגולה האלהית של הדיבור מעניקים החרדים לגברים בלבד, ובכך הם מצביעים על היות הגבר נברא בצלם אלהים, ומתחילים את התנ"ך בפרק ב' שבו נבראה האשה מצלע האדם, ש"לזאת ייקרא עצם מעצמיי" ומדלגים על "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם: ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה." (בראשית א, כ"ז-כ"ח), פסוקים שמדגישים שבריאת האדם בצלם אלהים מתייחסת גם לגבר, גם לאשה, ושניהם כאחד הם האדם.

לאומנות אלימה כמופע של גבריות רעילה

 

איתמר בן-גביר חנה במקום אסור. הוא ידע מן הסתם שהוא חונה במקום אסור עוד לפני שהמאבטחים הערבים אמרו לו שהוא חונה במקום אסור ושיזיז את הרכב שלו למקום מותר לחניה. אבל איתמר בן-גביר הוא גבר-גבר וגבר-גבר לדעת איתמר בן-גביר עושה מה שמתחשק לו כי הוא לא אשה ולא הומו שיגידו לו מה לעשות, ובטח ובטח שערבים לא יגידו לו מה לעשות. איתמר בן-גביר מבחינת עצמו הוא נזר הבריאה וכגבר יהודי הוא עומד בראש הסולם, והוא עושה מה שהוא רוצה וגם אומר לאחרים מה לעשות. הוא לא עושה מה שאומרים לו לעשות, וכשמאבטח או סדרן ערבי אומר לו לא לחנות במקום אסור, הוא לא רואה מול העיניים עובד בחניון ששומר על הנהלים. הוא רואה ערבי מאיים על עליונותו, כי לדעתו הוא זה שצריך להגיד לערבים מה לעשות ולא להיפך, ולכן ערבי שאומר לאיתמר בן-גביר להזיז את הרכב ממקום אסור לחניה הוא איום על הגבריות של איתמר בן-גביר. הגבריות של איתמר בן-גביר מבוססת על כך שאך אחד לא יגיד לו מה לעשות, גם אם העבודה של אותו אחד היא להגיד לו לא לחנות במקום אסור. היחסים בין איתמר בן-גביר לסביבה אינם מבוססים על כך שהוא ממלא תפקיד מסוים ואנשים אחרים ממלאים תפקידים אחרים. אצל איתמר בן-גביר אין תפקידים, יש רק מהויות, והמהות קובעת. להיות יהודי זו מהות, ולהיות גבר זו מהות. כמובן שגם להיות ערבי זו מהות, ולכן מבחינת איתמר בן-גביר ערבי לא יכול למלא תפקיד. ערבי יכול רק להיות ערבי, ולהיות ערבי לדעת איתמר בן-גביר זה להיות נחות ממי שהוא יהודי, ולכן לא יכול מבחינתו להיות מצב שערבי יאמר לו להזיז את הרכב ממקום אסור לחניה. המציאות של בעל תפקיד ממלא תפקיד לא קיימת לגביו. המציאות היחידה שקיימת לגביו היא שערבי שלדעתו נחות ממנו אמר לו מה לעשות, וזה מבחינת איתמר בן-גביר איום חמור על הגבריות שלו ולכן הוא הוציא אקדח ונפנף בו מול הערבי שאמר לו מה לעשות וצעק עליו שהוא לא יאיים עליו והוא מבחינתו צדק. כי המאבטח הערבי לא איים עליו אלא על הגבריות שלו שמבוססת על כך שהוא אומר לערבים מה לעשות ולא להיפך.

הגבריות של איתמר בן-גביר לא מתמצה כמובן בלומר לערבים מה לעשות ולא לציית למה שהם אומרים. גם להרוג ערבים זה חלק ממושג הגבריות של איתמר בן-גביר. לכן הוא וחבריו חשבו שאלאור אזריה הוא גבר-גבר, וכשהתנהל דיון בעניינו בביתך המשפט הם באו לשם ושרו בקולי קולות: "מדינה של קוקסינלים", ו"מי שלא יורה הוא קוקסינל", כי לירות בערבי זו מבחינתם גבריות ומי שלא יורה הוא הומו, לא סתם הומו, הומו זונה, כי לזיין זה גברי ומי שמזיינים אותו הוא לא גבר, וזה פוגע בגבריות של כל הגברים, לכן איתמר בן-גביר וחבריו ברוך מרזל ובנצי גופשטיין תמיד הפגינו נגד מצעד הגאווה, כי הקיום ההומוסקסואלי מבחינתם פוגע בגבריות שמורכבת מלאיים על ערבים ולהרוג ערבים ולזיין נשים. איתמר בן-גביר גם נכח בחתונת הדמים שבה רקדו עם תמונות של התינוק עלי דוואבשה שנשרף למוות מבקבוק תבערה שהשליכו לביתו בכפר דומא כשנם את שנתו עם הוריו ואחיו. עלי והוריו נשרפו למוות. אחיו נפצע קשה וניצל בקושי. איתמר בן-גביר וחבריו התגאו בפשע בדומא, כי לדידם מי שרוצח משפחה ערבית בשנתה הוא גבר-גבר, ולא קוקסינל או סתם הומו ובטח לא אשה. איתמר בן-דביר התחיל את הקריירה שלו בהפגנות נגד הנשים בשחור. הוא צעק עליהן וקילל אותן, וכבר אז היה ברור שהוא גבר-גבר והן כמובן נשים, כאלה שלא אמורות להגיד לאנשים מה לעשות אלא לציית למה שאיתמר בן-גביר אומר להן.

מכיוון ששפת האלימות הגברית היא שפה אוניברסלית המאבטחים הערבים מיד הבינו שהמופע של איתמר בן-גביר שצעק עליהם ואיים עליהם באקדח הוא מאבק על מי הכי גבר-גבר, והם ענו לו באותה שפה: "תבוא בלי נשק ונזיין אותך". לזיין זה מה שגברים-גברים עושים. הם הבינו מיד שאין כאן עניין של אי ציות להוראה של בעל תפקיד ששומר על הסדר, אלא יש כאן מאבק על הגבריות, אבל מכיוון ששפת האלימות הגברית היא שפה אוניברסלית, הם ביקשו צדק אוניברסלי, כלומר שהמאבק יתקיים בהגינות, כי אדם חמוש מול אנשים בלתי חמושים זה לא כוחות. אבל איתמר בן-גביר שדובר את שפת האלימות הגברית האוניברסלית איננו דובר את שפת הצדק האוניברסלי, ולדידו זה לגמרי בסדר ונכון שיהודי חמוש יירה בערבי לא חמוש, שהרי לדידו גם ברוך גולדשיין שירה במתפללים מוסלמים בלתי חמושים הוא גיבור, ואפילו מי שרצח תינוק ערבי בשנתו הוא גיבור, ולכן פה הסתיימה ההבנה של איתמר בן-גביר וגם של המאבטחים הערבים. הם הבינו נכון שהוא נאבק באיום על הגבריות שלו, אבל הם לא הבינו שמבחינתו לא צריך להיות צדק שמתבטא בשיוויון כוחות. מבחינת איתמר בן-גביר בהחלט צודק לאיים בנשק על ערבי לא חמוש וגם להרוג אותו מפני שהוא ערבי שאמר ליהודי מה לעשות זה מבחינתו לגמרי צודק.

וכפי שאסור לתת נשק לבעלים שמושג הגבריות שלהם מבוסס על תפיסת עצמם כזכאים לרצוח נשים בלתי חמושות, אסור לתת לאיתמר בן-גביר נשק.

תפיסת הגבריות של סרנה ונתניהו

הדיון הציבורי בתביעת הדיבה של בני הזוג נתניהו נגד יגאל סרנה התמקד בשאלת חופש הביטוי וגבולות הביקורת, או בשאלת היתכנות האירוע שסרנה טען לאמיתותו ובני הזוג נתניהו לאי-אמיתותו, אך נמנע, אולי מטעמי אי נעימות, מדיון לגופם של אישום הדיבה וההרשעה בו, ונראה לי שיש מקום לדון לא רק בעקרונות הכלליים אלא בתוכן האישום ובהשקפות העולם העומדות מאחוריו, שיש להן משמעות חברתית עמוקה, והן חושפות לא רק את עולמם של בנימין נתניהו ויגאל סרנה, אלא את הרקע החברתי שבו הם פועלים.

מפסק הדין אני למדה, שבתאריך ה-7 במרס 2014 פירסם סרנה בפוסט בפייסבוק בין השאר את הדברים הבאים על בנימין נתניהו: "האיש שצמח כפטריית רעל משלולית הדם של רבין. קצנו בשקרן העלוב שביציו הקטנות כאפון בידי שרה."

"האיש שצמח כפטריית רעל משלולית הדם של רבין", זו אמירה חריפה מאד על נתניהו, שמתייחסת לחלקו השנוי במחלוקת בהסתה נגד רבין, או בסלחנות כלפי מופעי הסתה נגד רבין של תומכיו, והיא ביקורת פוליטית לגיטימית למרות חריפותה. גם המשפט הבא הוא אולי ביקורת מותרת, אך הוא מבזה בעיני את הכותב יותר משהוא מבזה את מושא הכתיבה. ויש בו שני מרכיבים: המרכיב האחד מבוסס על זיהוי בין גודל אשכיו של גבר לגבריותו ולעוצמתו החברתית, זיהוי שככל שהוא נפוץ בתרבות הוולגרית, כך הוא נמוך-מצח, נחות ובזוי, והמרכיב השני אף הוא משקף תפיסה נפוצה של גבריות כשליטה של הגבר באשה, ושלילת גבריותו כאשר אשתו מושלת בו, בדימוי הוולגרי אוחזת באשכיו, שבהתאם למרכיב הראשון מתוארים כאן כקטנים במיוחד, בגודל אפון. המסר שיוצר צירוף שני המרכיבים הוא שנתניהו לוקה בגבריותו ובעוצמתו: גם אשכיו זעירים כאפון וגם רעייתו אוחזת בהם ומושלת בו. צריך לציין שלשני המרכיבים הוולגריים במסר של סרנה יש יסודות בתנ"ך: האחד בדברים שנאמרו לחוה אמנו בספר בראשית פרק ג פסוק ט"ז: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", והשני בדברים פרק כ"ה פסוק י"א: "כי יִנָּצוּ אנשים יחדיו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מידי מַכֵּהוּ ושלחה את ידה והחזיקה במבושיו, וקַצֹּתָה את כפה, לא תחוס עינך", ומכאן ששניהם מושרשים בעמנו היטב.  

ממקורותינו אנו למדים איפוא, שעל הגבר למשול באשתו, ושאוי לאשה שמחזיקה באברי מינו של גבר, ולו גם במטרה להציל את בעלה מיד מכהו. אולי אפשר גם להבין שנתניהו, שרואה בחרדים את בעלי בריתו הטבעיים, מחזיק בערכים כאלה, אבל מה ליגאל סרנה החילוני ליברלי לכאורה ולתפיסת הגבריות הזו, שבה מסומלת העוצמה הגברית בגודל אשכיו של הגבר, והאשה הרעה מצוירת כמי שאוחזת באשכיו? למרבה הצער זו כנראה השקפת עולמו ותפיסת הגבריות שלו, ומבחינה זו אכן היטיב עורך דינם של בני הזוג נתניהו, יוסי כהן, לצטט את הקטע האמור מעמוד הפייסבוק של סרנה, שאיננו נשוא התביעה, הוא רק הובא כדי להדגים את רצונו של סרנה לבזות את ראש הממשלה, ונראה כי כבודו, כמו גם ביזויו של ראש הממשלה, הן לדעת סרנה והן לדעת נתניהו, כרוכים בגבריותו, כפי שהיא נתפסת אצל שניהם: הגבר הוא המושל באשה, ואם המצב אינו כך בבירור, הרי שהגבר איננו גבר, כמוהו כאשה שדינה להישלט ולא לשלוט, ולפיכך המצב שבו אשתו מושלת בו הוא מצב מבזה ופוגע מאין כמוהו.

וזהו אכן מוקד טענת הדיבה כנגד סרנה: שהוא מתאר את שרה נתניהו כמי שמושלת בבעלה, ועל ידי כך, במדינה כולה: "כשבלילה (מעשה שהיה) נעצרת שיירת ראש הממשלה הכבדה, ארבעה רכבים שחורים ועוד ועוד מאבטחים ומגנים ורכבים ונפלט ממנה בחושך אל כביש 1, בצעקות, גבר לא צעיר שהוא עילת הכל, כי אשה אחת לא רוצה שהוא יישאר איתה באוטו ושמה ללעג את כל האבטחה ובעצם את כל המדינה..."

שימו לב, לא "איש לא צעיר" אלא "גבר", ולמולו "אשה אחת", ולא "אשתו". לדידו של הכותב אין אלה איש ואשתו, שכנראה לא זכו ואין השכינה שורה ביניהם, אלא גבר ואשה, גבר כנגד אשה, שלא לומר אשה כנגדו. הזיהוי המיני הוא החשוב כאן, שכן לדידו של סרנה, ומן הסתם גם לדידו של נתניהו התובע את סרנה, עוצמתו של ראש ממשלה היא עוצמה גברית במהותה בנוסח התנ"כי: יכולתו למשול באשתו, ואם העדיף בנימין נתניהו, בהנחה הבלתי מוכחת שאירוע כזה או בדומה לזה התרחש, שהרי לצורך בירור השקפת עולמם של השניים אין חשיבות אם התרחש האירוע ואם לאו אלא כיצד הוא מתפרש בעיניהם, ובכן אם העדיף בנימין נתניהו מטעמי שלום בית והרגעת הרוחות למחול על כבודו ולסור מרכבו לרכב אחר בשיירה – שהרי תמיד נוסעים בה כמה רכבים, ובא לציון גואל, הרי לדידו של סרנה הושמה כל המדינה ללעג, שהרי אם ראש הממשלה מתייחס בסלחנות לאשתו במקום למשול בה (לצעוק עליה? להכותה? להוציאה להורג כמעשה אחשוורוש לוושתי ולשאת אחרת תחתיה?) סימן מוכח הוא שראש הממשלה לוקה בגבריותו, והמדינה כולה איננה נשלטת כהלכה.

גם מדרך התגוננותו של סרנה אנו למדים כיצד הוא מפרש את האירוע שתיאר. מפסק-הדין אני למדה שסרנה טען להגנתו כי היתה מוטלת עליו חובה ציבורית ומוסרית לפרסם את הדברים, מאחר שיש בהם כדי להציג את נתניהו כאדם רך-לב, רדוף על ידי התובעת הפועלת ממניעים לא רציונאליים. גם כאן איעזר בספר דברים, פרק כ' פסוק ח': "מי האיש הירא ורך-הלבב, ילך וישוב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". רך לב כאן מקביל ל"ירא", כלומר מי שאחזו פחד, וחשוד שהפחדנות היא מידתו. ובכן לדידו של סרנה, ובהנחה בלתי מוכחת שהאירוע המדובר התקיים, אם בחר ראש הממשלה לסכור את פיו ולצאת מן הרכב, חזקה עליו שמעשהו נובע מפחדנות, ולא למשל, מסלחנות שיש בה מידת אצילות, מה שקוראים בלעז ג'נטלמניות, אותו נימוס אירופי ישן, שעל פיו נדרש הגבר איש המעלה לאו דוקא למשול באשתו אלא לנהוג עמה בעדנה ובחסד, ודוקא בכך הוא מוכיח את גבריותו ואצילותו. פרשנות שכזו לא עלתה כלל על דעתו של סרנה, ולא בכדי.

וכך הסביר בנימין נתניהו בעדותו את עילת תביעתו:

"לא רק השמצה והכפשה שקריים ביחס ליחסי משפחה, אלא שהדבר הזה בא לידי ביטוי שרעייתי שולטת במערך הביטחון והאבטחה של מדינת ישראל, הזוי."

נתניהו מתמקד איפוא אף הוא בטענתו של סרנה שהאירוע מעיד על שליטתה של רעיית ראש הממשלה במערך הביטחון והאבטחה, ובכך הוא מקבל את פרשנותו של סרנה לאירוע, שלטענת נתניהו כלל לא התממש. הדיון איננו נסוב איפוא על הטענה שרעיית ראש הממשלה דרשה ממנו לעזוב את הרכב שבו נסעו, אלא על הטענה שאילו התרחש אירוע כזה, היה הדבר מוכיח כביכול שאשת ראש הממשלה שולטת באבטחה, ודבר זה איננו מתקבל כלל על הדעת (מפני שאין זה תפקידה או משום שמצב כזה מעיד לכאורה על פגם בגבריותו של נתניהו?)

לעדותה של אשת ראש הממשלה התייחס השופט מאד בקצרה, כאילו היתה עדות משנית הן מבחינת התביעה והן מבחינת הפגיעה .

וזו דעתו של השופט על הפירסום, שמובאת בסעיפים 123, 124 ו-125 לפסק-הדין:

123. סבור אני כי פירסום מסוג זה, המתואר כעובדה ולא כהבעת דיעה, עלול להשפיל את התובעים בעיני הבריות, או לעשותם מטרה לבוז או ללעג, וכן קיימת האפשרות כי הפירסום עלול לפגוע בתובע במישרתו הציבורית.

124. במקרה זה מתעצמים ההשפלה והבוז ביחס לתובע, דווקא בשל היותו ראש ממשלה האמור להיות עמיד בפני לחצים כבדים ולהחליט החלטות הרות גורל עבור כל אחד מאזרחי המדינה בעניינים של חיים ומות.

125. באשר לתובעת, הרי שהאירוע המתואר מייחס לה תכונות של אשה נרגנת, "הפועלת ממניעים לא רציונאליים", עד שבעת נסיעת השיירה המאובטחת גבר עליה כעסה עד כדי כך, שגרמה, לעיני כל המאבטחים והנוכחים, לעצירת השיירה ולהשלכת בעלה מהרכב. תיאור מסוג זה עלול להשפיל את התובעת בעיני הבריות ולעשותה מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם.

עד כאן דברי כב' השופט עזריה אלקלעי.

אני במחילה מכבודו חולקת על דברי השופט לגבי הפגיעה בבנימין נתניהו. לדעתי אין שמץ חשש שהפירסום פגע או יפגע בנתניהו במישרתו הציבורית. הגזירה השוה שגוזר סרנה, ושדומה כי נתניהו ובא-כוחו, ואולי אף השופט, מקבלים כעובדה, כאילו השלטון במדינה הוא מקבילה של שלטון אדם ברעייתו, וכאילו יחס רך של אדם לרעייתו מעיד על חוסר משילות, פחדנות, העדר גבריות או אי יכולת עמידה בלחצים מדיניים ואחרים הנדרשים מראש ממשלה, מעיד על תפיסה נפוצה אך נגועה בדיעות קדומות מצערות על גבריות ונשיות, שככל ששורשיה עמוקים, כך ראוי להתנער ממנה.  

אני מסכימה עם כב' השופט שתיאורה של שרה נתניהו בפוסט של סרנה ובפוסטים אחרים שלו מכפיש אותה כאשה נרגנת, כעסנית וחובבת מדון, ולכן מבזה אותה. אני רואה בפוסט של סרנה פוסט שמבזה בעיקר את שרה נתניהו, ולכן היא זו שזכאית לדעתי לפיצוי הגדול יותר, בעוד שלבנימין נתניהו נגרם, אם בכלל, נזק שולי לגמרי, שמצדיק לעניות דעתי רק פיצוי סמלי. אני מצרה על כך שהשופט פסק דוקא לבנימין נתניהו פיצוי גדול יותר, מתוך אותה השקפה שאין עלבון גדול יותר לגבר, כל שכן בעל עמדה בחברה, מכך שיטענו כנגדו שרעייתו מושלת בו ושהוא פוחד ממנה. צר לי שזו ההשקפה המושלת במדינתנו על מושג הגבריות ועל יחסי גבר ואשה.

בנימין נתניהו ושרה נתניהו נגד יגאל סרנה, תא 56211-03-16