רגע עם שימבורסקה וכלב ושמש

קראתי ביקורת על קובץ משיריה האחרונים של ויסלבה שימבורסקה שיצא בתרגום לגרמנית, והיה שם השיר על הכלב, "שרשרות" קוראים לו, שמתחיל בשלוש השורות:

יוֹם שָׁרָב, מְלוּנָה שֶׁל כֶּלֶב וְכֶלֶב קָשׁוּר לְשַׁרְשֶׁרֶת.

בְּמֶרְחַק צְעָדִים סְפוּרִים קְעָרָה מְלֵאָה מַיִם.

אֲבָל הַשַּׁרְשֶׁרֶת קְצָרָה מִדַּי וְהַכֶּלֶב לֹא מַגִּיעַ.

מצאתי את השיר במבחר משירי שימבורסקה בתרגום דוד ויינפלד בשם "רגע" שיצא לפני שנה בהוצאת כרמל. זה אחד משיריה האחרונים. והמבקר הגרמני כתב שכל אחד יכול להבין את שיריה, הם לא מסובכים, אמירה כמובן מטופשת לחלוטין, אבל כבר קראתי אותה כמה פעמים גם בעברית. מאד דיכדך אותי השיר הזה. פעם מישהו ב"ניו יורק טיימס" ליגלג על האנשים שמשקיעים הון בטיפולים רפואיים לכלבים, בזמן שאנשים אינם זוכים לטיפולים רפואיים. גם זאת אמירה מטופשת, כי את הטיפול הרפואי לחיות מממנים בעליהן האוהבים, ואת הטיפול שמונעים מאנשים מממנת המדינה, שאין לה רגשות כלפי אזרח מסוים ולא ממש אכפת לה ממנו. אבל האמת היא שאכזריות כלפי בעלי חיים היא משהו שכולם רואים מסביב. היא מאד נפוצה ומאד בולטת לעין, ותמיד היא ממלאת אותי פחד, שהשיר הזה מעורר בי כמו מראה הכלב הצמא שהוא מתאר.

שכבתי על הרצפה ליד אושר שרבץ מאחורי המיטה, היה יום חם במיוחד וקראתי את כל השירים בספר מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה וזה היה רגע של אושר, מלים שבמקרה זה היו דו-משמעיות עבורי, וחשבתי כמה השירים של שימבורסקה עוסקים בשאלות פילוסופיות, במוצהר ושלא במוצהר:

אפלטון או מדוע

מִטְעָמִים לֹא בְּרוּרִים,

בִּנְסִבּוֹת לֹא יְדוּעוֹת

חֲדָל הַיֵּשׁ הַמֻּשְׁלָם לְהַסְפִּיק לְעַצְמוֹ.

וְהַרֵי יָכוֹל הָיָה לְהַתְמִיד וּלְהִתְקַיֵּם לָעַד.

מְגֻלָּףְ מִן הַחֹשֶּׁךְ, חָצוּב מִן הָאוֹר,

בְּגַנָּיו הָרְדוּמִים שֶׁמֵעַל לָעוֹלָם.

מַדּוּעַ, לְכָל הָרוּחוֹת, הִתְחִיל לְבַקֵּשׁ רִגּוּשִׁים

בְּחֶבְרָתוֹ הָרָעָה שֶׁל הָחֹמֶר?

והרי זו דרך נאה כל כך לתהות על הרעיון האפלטוני שהכל מתחיל באידיאה ויורד לכלל ממשות, מידרדר מן השלמות שברעיון המופשט אל ההתממשות שהיא תמיד פגומה, ובעצם מרוב תשוקתו לאידיאי מחמיץ לגמרי את יופיו של הממשי, את החיים עלי אדמות בכל המיגוון האינסופי שלהם, במכלול הנהדר שלהם, שהוא המציאות כהוויתה. והרי זה מה שמושך כל כך, מנחם כל כך בשיריה של שימבורסקה, חיוב החיים האמיתיים, כוחו של היש בעצבונותיו הקטנים ובשמחותיו הפעוטות:

אֲבָל כָּאן, עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, יֵשׁ דַּי וְהוֹתֵר מֵהַכֹּל.

כָּאן מְיַצְּרִים כִּסְאוֹת וְעֶצֶב,

מִסְפָּרַיִם, כִּנוֹרוֹת, רֹךְ, טְרַנְזִיסְטוֹרִים,

סְכָרִים, בְּדִיחוֹת, סְפָלִים.

(מתוך "כאן", תרגום דוד ויינפלד)

אני אוהבת את הרשימה הזאת שיש בה כסאות ועצב ורוך. והרגע הזה של לקרוא על הרצפה ליד הכלב שמתנמנם לו בציפיה לטיול הבא, רגע שאני רוצה להאריך בלי סוף, כסאות ועצב, כינורות ורוך, בדיחות וספלים. כאילו הוצעו כולם למכירה בחלון ראוה אחד:

הַחַיִּים עֲלֵי אֲדָמוֹת זוֹלִים לְמַדַּי.

בַּעֲבוּר חֲלוֹמוֹת, לְמָשָׁל, אֵינְךָ מְשַׁלֵּם אֲגוֹרָה.

בַּעֲבוּר אַשְׁלָיוֹת – רַק כְּשֶׁהֵן אֲבוּדוֹת.

בַּעֲבוּר בַּעֲלוּת עַל הַגּוּף – רַק בַּגּוּף. 

(מתוך "כאן")

אינני מבינה מדוע משלמים על אשליות רק כשהן אבודות. נדמה לי שמשלמים על אשליות כל הזמן. אולי לזה התכוונה שימבורסקה. אינני יודעת. אני אוהבת את ארבע השורות האלה. אינני בטוחה שאני מבינה כיצד משלמים בגוף עבור בעלות על הגוף. בכל אופן אני די בטוחה שמשלמים, למעט על החלומות שהם באמת בחינם. מישהו כתב על ספרי חופשה, ולא העלה בדעתו לקחת לחופשה ספרי שירה, לקרוא בחופשה שירה כמו שמגלגלים בפה סוכריות. אבל אולי השירים האלה מתאימים למי שאיננו אורז מזוודות, ואיננו יורד במדרגות, איננו נוסע לשדה התעופה, ואיננו עובר בדיקה בטחונית, ואיננו עולה למטוס, ואיננו ממריא לארצות רחוקות אלא בדימיונו בלבד. אולי אלה שירים למי שנשאר לחלום על רצפת החדר ליד החלון בלי התריס, טומן את ראשו בפרוות הכלב, פורש ידיים ורגליים על רצפה שטופת שמש וקורא כמו שמגלגלים בפה סוכריות:

בִּמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים יֵש אוּלַי יוֹתֵר מֵהַכֹּל,

אֲבָל מִטְּעָמִים אֲחֵרִים אֵין שָׁם צִיּוּרִים,

קִינֶסְקוֹפִּים, כִּיסָנִים, מִמְחָטוֹת לְנִגּוּב דְּמָעוֹת. 

(מתוך "כאן")

ותודה לדוד ויינפלד ולרפי וייכרט ששמים בפי ויסלבה שימבורסקה מלים עבריות. 

ספר תרגומי קפקא שלי

ויסלבה שימבורסקה - סוף והתחלה

כשקראתי אתמול בעיתון שויסלבה שימבורסקה מתה, הרגשתי צער גדול, כאילו מתה דודה אהובה. את ויסלבה שימבורסקה אני אוהבת אחרת מאשר משוררים אחרים. אני אוהבת כמו שאוהבים מישהו שמכירים ואוהבים, ולא כמו מישהו שאוהבים רק מקריאה. כמובן לא קראתי אותה במקור, אלא בתרגומיהם של דוד ויינפלד ורפי וייכרט, שאני חייבת להם תודה, כי ויסלבה שימבורסקה מפיהם מאד העשירה את חיי. בכלל יש לי קשר מיוחד למשוררים הפולנים שאינני יודעת להסביר. הקשר הפולני שלי לא יכול להסביר את זה, כי הוא איננו קשר של שפה. במשפחתי הגליצאית דיברו יידיש וגרמנית בניב האוסטרי ורק מעט מאד פולנית, מלים בודדות שריחפו בחלל הבית: פּוֹקוּי, פּוֹמידוֹרֶן, פְּשִׁייֶנצֶ'ה, שהן עד כמה שהבנתי חדר, עגבניות, נשף. אפילו האוקראינית היתה נוכחת יותר, כי סטניסלבוב שבה נולדה אמי נמצאת בעצם באוקראינה. ובכל זאת למשוררים הפולנים אני מתחברת באיזה אופן טבעי, במיוחד לשימבורסקה, שהתימות שלה פחות נוצריות משל אחרים, והשוֹאָה מאד נוכחת בשירה שלה, למרות שלמיטב ידיעתי היא איננה יהודיה. היו לה עיניים שחורות ועצובות כמו ליהודים, והיא כתבה "אני מעדיפה עיניים בהירות, כיוון ששלי כהות" (בתרגום רפי וייכרט), וכשניסיתי לחשוב על שיריה חשבתי שוב ושוב על:

ומיהו התינוק הזה שבמתניה?

זהו אדולפיק הקטן, בנה של משפחת היטלר!

אולי יהיה דוקטור למשפטים כשיגדל?

או טנור באופרה של וינה?

של מי היד הקטנטנה הזאת, של מי האוזן, העין, האף הזעירים?

של מי הבטן הקטנטנה המלאה חלב, עדיין לא ידוע:

של דפס, רופא, סוחר, כומר?

לאן יגיעו הרגליים הקטנטנות, המצחיקות האלה, לאן?

לגנון, לבית הספר, למשרד, לחתונה

אולי עם בתו של ראש העיר?

(מתוך "תצלומו הראשון של היטלר" בתרגום רפי וייכרט)

החיבור בין היטלר לתינוק החמוד, או אולי המחשבה על תינוק חמוד כהיטלר לעתיד, הרעישה אותי. זה כאילו מובן מאליו שגם היטלר היה תינוק חמוד, אבל המחשבה על כך היא מחשבה מאד יוצאת דופן, וכאלה הם שיריה של ויסלבה שימבורסקה. הם חושבים על דברים מובנים מאליהם בצורה מאד יוצאת דופן, ורק עכשיו כשאני מעיינת בשיריה אני חושבת שהם מאד הגותיים, פילוסופיים, וזה מוזר, כי תמיד חשבתי עליה כעל משוררת מאד ספונטאנית, שמדברת מאד מהלב, ועכשיו אני קוראת וחושבת שאלה בעצם שירים מאד פילוסופיים, שמכריחים אותך להתבונן במובן מאליו בצורה חדשה לגמרי:

אחרי כל מלחמה

מישהו חייב לנקות.

סדר כלשהו

הרי לא יתרחש מעצמו.

מישהו חייב להדוף את עיי החורבות

אל צדי הדרכים,

כדי שיוכלו לעבור בהן

עגלות מלאות מתים.

מישהו חייב לבוסס

בטיט ובאפר,

בקפיצי ספות,

שברי זכוכית

וסמרטוטים מדממים.

מישהו חייב לגרור קורה

כדי לתמוך בקיר,

להתקין זכוכית בחלון

ולקבוע דלת על ציריה.

זה איננו פוטוגני

ומצריך שנים ארוכות.

כל המצלמות נסעו מכבר

למלחמה אחרת.

(מתוך "סוף והתחלה", תרגום רפי וייכרט)

מעניין אם המחשבה הזאת על מה שצריך לתקן ולנקות אחרי המלחמה, האם היא מחשבה נשית? תמיד נדמה היה לי שהשירים שלה מאד נשיים, אבל אולי זה מפני שחשבתי עליה כשקראתי אותם. נדמה לי שהשיר הזה שמסתכל על אחרי המלחמה שכבר לא רואים בחדשות הוא שיר מאד נשי, כמו אשה שמסתכלת על סעודת פאר וחושבת בעיקר כמה טרחו קודם לכן במטבח וכמה עוד יטרחו להדיח כלים. האם זה מבט פילוסופי נשי? או רק מבט פילוסופי? כבר אינני בטוחה:

אִי-בּוֹאִי לעיר נ'

התקיים בדיוק במועד.

הוזהרת במכתב

שלא נשלח.

הספקת לא להגיע במועד הנקוב.

הרכבת נכנסה לרציף שלוש.

ירדו ממנה הרבה אנשים.

בהמון שנדחק אל היציאה נבלע

העדר דמותי.

כמה נשים נחפזות

מילאו את מקומי

בחיפזון הזה.

לאחת מהן קרב

מישהו לא מוכר לי,

אולם היא זיהתה אותו מיד.

(מתוך "תחנת רכבת" בתרגום רפי וייכרט)

ואני חושבת איך צמח השיר הזה מתוך עובדה אחת שמופיעה בו: הרכבת שנכנסה לרציף שלוש, וירדו ממנה הרבה אנשים, ביניהן כמה נשים נחפזות. אבל אולי זו איננה עובדה אלא זיכרון. המחשבה על משהו שעשית הרבה פעמים, אבל אתה חושב על הפעם שלא, שרק העדר דמותך נכח שם, בין האנשים שהיו שם במקומך, ומבלי להיות שם יכולת להרגיש הכל בדיוק, כי כבר היית שם הרבה פעמים, ודוקא בפעם שלא אתה חש בחריפות הרבה ביותר את חוויית הלהיות שם – כשאתה שם אתה נחפז מדי בכדי להרגיש.

קודם לא הייתי בטוחה איזה שיר אני רוצה לצטט ועכשיו אני רוצה לצטט את כולם. אלה שעוסקים במות מקבלים כעת משמעות יתרה:

למות – לא מעוללים זאת לחתול.

כי מה אמור חתול לעשות

בדירה ריקה.

לטפס על הקירות.

להתחכך ברהיטים.

(מתוך "חתול בדירה ריקה" בתרגום רפי וייכרט)

כמה צער מבלי לומר מלה על המת, שעכשיו משוטט בבית העדר דמותו, שכבר איננה יכולה להאכיל את החתול, כבר איננה יכולה ללטף. ואינני יכולה בלי השיר האהוב על בתי שרון וגם עליי:

כתיבת קורות-חיים

מה נחוץ?

נחוץ לכתוב בקשה

ולצרף לה קורות-חיים.

ללא קשר לאורך החיים

על הקורות להיות קצרות.

תימצות העובדות ובחירתן הכרחיים.

המרת נופים בכתובות

וזיכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.

מכל האהבות לרשום את הנישואים בלבד,

ומהילדים רק את אלה שנולדו.

זה שמכיר אותך חשוב יותר מזה שאתה מכיר,

טיולים רק במידה ולחוץ-לארץ,

השתייכות למה, אך בלא הלמה.

ציונים לשבח בלא הנימוקים.

כְּתוֹב כאילו מעולם לא דיברת עם עצמך

וכאילו עקפת עצמך מרחוק.

התעלם מכלבים, חתולים וציפורים,

מזכרות נושנות, חברים וחלומות.

מחיר ולא ערך

כותרת ולא תוכן.

מספר הנעליים ולא היעד שאליו הולך

זה שאמור להיות אתה.

לכך יש לצרף תצלום באוזן גלויה.

רק צורתה נלקחת בחשבון, לא מה שנשמע.

מה נשמע?

נהמת מכונות הגורסות את הנייר.

(כתיבת קורות-חיים בתרגום רפי וייכרט)

אין זה רק הפער בין הנכתב לבין החי, זה הפער בין מי שאתה לבין מה שהסביבה רואה בך, שהוא  צערו של כל אדם. וכאן בשירים עולות האהבות והכלבים והחתולים והציפורים ומי שאתה מכיר ויודע ולאן שאתה הולך ומי שאתה. אולי זה אושרם של המשוררים שאנו מכירים אותם מתוך שיריהם, עם הכלבים והחתולים והציפורים והחברים והחלומות. ויסלבה שימבורסקה היתה כל אלה. עכשיו היא שהעידה על עצמה ש"אני מעדיפה את אגדות האחים גרים על עמוד ראשון בעיתון" בעמודים הראשונים של העיתונים, אבל האנשים שחושבים עליה חושבים על החלומות. כי גם אחרי המלחמה שהרסה הכל:

בעשב, שכיסה

את הסיבות והתוצאות,

מישהו חייב לשכב לו

עם שיבולת בין שיניו

ולבהות בעננים.

(מתוך "סוף והתחלה" בתרגום רפי וייכרט)

וכעת כשהגיעה שעת סיכומים אפשר לומר בלב שלם:

מי שסבור כי המות כל-יכול

מְהַוֶּה בעצמו הוכחה חיה,

שכל יכול איננו.

אין חיים שאינם,

ולו להרף עין בלבד,

בני-אלמוות.

המות

תמיד מאחר באותו הרף-עין.

לחינם הוא מטלטל ידיות

של דלתות לא-ניראות.

את מה שמישהו הספיק

לא יוכל להשיב לאחור.

(מתוך "על המות, ללא הגזמה" בתרגום רפי וייכרט)

השירים צוטטו מתוך "סוף והתחלה" בהוצאת "גוונים"

ומתוך "שלהי המאה" בהוצאת "קשב לשירה".