הפצצת גרניקה ותעמולת גינתר גראס

היום לפני 78 שנים, ב-26 באפריל 1937, הפציצו עשרות מטוסים של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית את העיירה הבסקית הקטנה גרניקה והפכו אותה לעיי חורבות בוערים. זו היתה ההפצצה הרביעית על עיירות בסקיות של היחידה הגרמנית הסודית "ליגיון קונדור" שהורכבה בסתר מאנשי חילות האוויר הנאצי והפשיסטי: קדמו להפצצת גרניקה הפצצות של ליגיון קונדור על העיירות הבסקיות דורנגו Durango, אוקנדיאנו Ochandiano ואלגואטה Elegueta. גרניקה הפכה לסמל, מפני ששעות ספורות אחרי ההפצצה הגיע אליה כתב הטיימס של לונדון ג'ורג' סטיר Steer, שתיאר בעיתונו את הנעשה בעיר, ופרצה שערוריה בינלאומית שגרמה לפרנקו להפסיק את ההפצצות הנאציות-פשיסטיות על ארץ הבסקים, ובעיקר מפני שפבלו פיקאסו יצר בהשראת הטבח שגרמה ההפצצה על העיר את יצירתו "גרניקה", שנדמה לי שהיא ידועה כיום יותר מן האירוע שפיקאסו ביקש למחות עליו ביצירתו.

מאז פרוץ מלחמת האזרחים בספרד מילאו הנאצים והפשיסטים תפקיד פעיל מאד בסיוע לכוחות הספרדים, והפגינו כבר שם את האכזריות והרצחנות הבלתי נתפסות שהפכו לסימן ההיכר שלהם במהלך מלחמת העולם השנייה כולה. רבים רואים בהפצצות של ליגיון קונדור את יריית הפתיחה האמיתית של מלחמת העולם השנייה, שהחלה בהתקפה אווירית רצחנית על העיירה הפולנית וִילוּן, שמזכירה מאד את ההתקפה על גרניקה. מפקד הלופטואפה הרמן גרינג אמר במשפטו שההתקפות על העיירות הבסקיות נועדו לבדוק את היכולות של חיל האוויר הנאצי, אך אין ביטחון שזו האמת. מה היתה הסיבה האמיתית להפצצות על הבסקים אין איש יודע בבירור. ניסו לטעון שהן היו הכרחיות לניצחון הפשיסטים בספרד במלחמתם כנגד יריביהם הרפובליקנים, אבל מדובר בעיירות קטנות שלא היוו מטרה צבאית. אני מאמינה שהיה ניסיון מכוון לנצל את מלחמת האזרחים בספרד לטבח המוני בבסקים, כפי שמלחמת העולם השנייה נוצלה להשמדת היהודים, שלא היו בשום צורה חלק מן המלחמה. השערוריה הבינלאומית שמה קץ לכך, ואולי השפיעה גם על החלטתו של פרנקו שלא להצטרף להיטלר ומוסוליני במלחמת העולם השנייה ולשמור על נייטרליות. מה היו מניעיהם האמיתיים של הנאצים בהפצצה על גרניקה ועל העיירות הבסקיות האחרות אי אפשר להוכיח במצב הידע הנוכחי. הארכיון של ליגיון קונדור נעלם. הגרמנים טוענים שהוא נהרס בהפצצה של בעלות הברית. מי שרוצה יכול להאמין בכך.

ליגיון קונדור היה גוף סודי, כי ב-24 באוגוסט 1936 חתמה גרמניה בלחץ צרפת ובריטניה על הסכם בינלאומי לאי-התערבות בספרד ואמברגו על משלוח נשק וחיילים אליה. גרמניה כמובן לא כיבדה את ההסכם ולו לרגע, רק ניסתה להסוות את מעורבות לוחמיה בהציגה אותם כאזרחים שהתנדבו מיוזמתם ללחום נגד ה"בולשביקים" בספרד. בתפיסה הנאצית  בולשביקים מזוהים עם יהודים, והיהודים נחשבים לאויבי גרמניה השואפים להשמידה אם לא תמהר להשמידם קודם לכן.

על פי הידוע לנו החלה מעורבות גרמניה במלחמת האזרחים בספרד ביולי 1936, במשלוח מטוסים גרמנים מוטסים בידי טייסי לופטהאנזה להעברה מהירה של כוחותיו של פרנקו המוצבים במרוקו לספרד כדי להפעילם במלחמת האזרחים. המבצע כונה Feuerzauber (קסם-אש). זו היתה ההתחלה ומאז הלכה והתרחבה פעולת הכוחות הגרמניים בספרד והיא כללה כוח מוטס וכוח ימי שמספרם הגיע לארבעה-עשר אלף לוחמים. הפצצת גרניקה כונתה Operation Ruegen. לאחריה המשיכו הכוחות הגרמניים לסייע לכוחותיו של פרנקו עד לניצחונם. הם נשארו בספרד עד מאי 1939. אז הוחזרו חזרה לגרמניה ממקום הכינוס שלהם באי מאדיירה בעזרת צי הספינות שכונה "Kraft durch Freude", כלומר "עוצמה מתוך שמחה", והשתייך לאירגון בת של האירגון הנאצי "חזית העבודה הגרמנית" בראשות רוברט לאי, האירגון שבאמצעותו השתלטה המפלגה הנאצית על כל אירגוני העובדים בגרמניה ואילצה אותם לפעול באמצעותה. העובדה הזאת, שספינות "עוצמה מתוך שמחה" השיבו לגרמניה ב-31 במאי 1939 כ-14,000 לוחמים צוהלים שסייעו לניצחון כוחותיו של פרנקו בספרד ידועה היטב. פחות ידוע הכיוון השני המוקדם יותר, כלומר שספינותיו של רוברט לאי גם הובילו את הטייסים הגרמנים וביניהם מפציצי גרניקה במסוה של פועלים היוצאים למסעות נופש אל האי מאדיירה, ואל טנריף וליסבון, כמו גם ציוד מלחמתי לשירות הכוחות הפשיסטים בספרד.  

אירגון "עוצמה מתוך שמחה", שרוברט לאי יסד בנובמבר 1933, וספינותיו תוארו בתעמולה הנאצית, הנמשכת עד עצם ימינו אלה, כאירגון שנועד לספק לפועלי גרמניה מסעות נופש זולים, שימש כזרוע מוסווית של חיל הים הנאצי ללוחמה חשאית, וככזה מילא תפקיד מרכזי בהעברת לוחמים נאצים למלחמת האזרחים בספרד במסוה של פועלים היוצאים למסעות נופש. העברת הלוחמים, הנשק והציוד לספרד היה משימתו העיקרית של צי Kraft durch Freude. הוא לא היה אירגון להוצאת פועלים לנופש שגם סייע לכוחות הלוחמים, הוא היה צי לחימה חשאי מוסווה כצי אניות נופש. אחרי שספינות "עוצמה מתוך שמחה" החזירו את הלוחמים מספרד, הן הפכו רשמית לספינות של חיל הים הנאצי ולבתי חולים צפים, וככאלה פעלו עד סוף המלחמה.

וכאן אני מגיעה לסופר גינתר גראס שנפטר לאחרונה, בעברו לוחם בוואפן אס-אס בחטיבת השיריון פרונדסברג בקרבות הנוראים על נהר השפרה בין הנאצים הנסוגים לבין הצבא האדום המפלס את דרכו לברלין. כבר פירסמתי כאן לפני מספר שנים את מאמרי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס", שנכתב במקור בשנת 2006, בעקבות גילויו של גינתר גראס על עברו כלוחם בוואפן אס-אס. ובו סיפרתי כיצד ביסס גינתר גראס את ספרו "בהילוך סרטן" Im Krebsgang, שהתפרסם בשנת 2002 והיה לספר הנקרא ביותר בגרמניה באתה שנה ומוקד לשיח ציבורי סוער על "הסבל הגרמני", על ספרו של התועמלן הנאצי וולפגנג דיוורגה Diewerge "יהודי ירה..." Ein Jude hat geschossen…. ספר תעמולה פופולרי על רצח מנהיג הנאצים בשוויץ וילהלם גוסטלוף בידי הצעיר היהודי דוד פרנקפורטר, שיצא לאור בשנת 1937, באותה השנה שבה השיק אירגון "עוצמה מתוך שמחה" ספינה נוספת על שמו של וילהלם גוסטלוף. הספינה הזו לא הושקה כדי להוציא פועלים למסעות נופש, אלא כדי להוביל לספרד את הכוחות הגרמנים של ליגיון קונדור, שכן לא די היה בצי הקיים כדי להוביל במהרה את אלפי הלוחמים. ואכן ב-18 באפריל 1937 יצאה "וילהלם גוסטלוף" למסע הבתולים שלה אל מאדיירה, שם הורידה ליבשה את הלוחמים והמשיכה לטנריף ולליסבון, שם פרקה ציוד לחימה עבור כוחותיו של פרנקו. אינני יכולה לומר בוודאות שהובילה את אותם הטייסים שהפציצו את גרניקה, אבל אם לא אותם את חבריהם, שהמשיכו להפציץ את הכוחות הרפובליקנים עד למפלתם. כשכתבתי את מאמרי על התעמולה הנאצית שגינתר גראס שאב והערה ממנה לתוך ספרו טרם ידעתי עדיין, שמלבד התעמולה האנטישמית והתיאור של הנאצים כקורבנות שבמוקד ספרו של גראס, ישנו בספר רובד נוסף של תעמולה נאצית, חמור לא פחות אם לא יותר, שבו מנסה גינתר גראס לתאר את צי "עוצמה מתוך שמחה", ששירת את ליגיון קונדור במלחמת האזרחים בספרד ואחראי להפצצות המחרידות על אוכלוסיה אזרחית שלא נודעו כמותן קודם לכן, כאילו היה באמת צי של ספינות נופש לפועלים.

מי מכיר עוד היום את רוברט לאי? שואל גראס בספרו, וממשיך:

"הוא היה זה שמיד אחרי תפיסת השלטון פירק את כל האיגודים המקצועיים, רוקן את קופותיהם, תפס את בנייניהם עם אנשיהם וכפה על חבריהם – מיליונים במספר – להתאגד בחזית העבודה הגרמנית. בחלקו, בעל פני הירח והמצח עטור התלתלים, נפל להורות לכל פקידי המדינה, אחר כך לכל המורים והתלמידים, לבסוף לכל העובדים בכל המפעלים, להצדיע במועל יד ולקרוא "הייל היטלר" כברכת שלום. ואצלו גם עלה הרעיון, לארגן לעובדים ולשכירים גם את החופשה, לאפשר להם תחת הסיסמה "עוצמה מתוך שמחה", טיולים זולים לאלפים הבוואריים ולהרי אֶרְץ, חופשה בים הבלטי ובים הצפוני, ואחרון אחרון חביב הפלגות קצרות וארוכות בים."

הבנתם? הנאצים הרעים האלה, איזה רעיונות סוציאליסטים נהדרים היו להם! אלא שלחופשה באלפים הבוואריים ובהרי אֶרְץ אפשר לנסוע ברכבת, וגם לחופשה על גדות הים הבלטי או הצפוני. לא צריך לשם כך צי של אוניות אדירות שכל אחת מסוגלת לשאת כאלף וחמש-מאות לוחמים וציוד צבאי רב. "לרוב מסעות של חמישה ימים לנורווגיה,  אבל במהרה גם למסעות אטלנטיים ליעד הטיול האהוב מאדיירה. רק ארבעים רייכסמארק עלה "עוצמה מתוך שמחה"...

באחד מאתרי הזיכרון ברשת מצאתי את הסכום הפנטסטי בין מארק לחמישה לטיול קצר, ו-120 רייכסמארק למסע למאדיירה. אני מניחה שטייסי הלופטוואפה – בבגדים אזרחיים וחיוך צוהל, כראוי ל"פועלים בחופשה", קיבלו פטור מתשלום דמי המסע.

אבל כדי שנבין אלו סוציאליסטים נפלאים היו הנאציונלסוציאליסטים, אומר לנו המספר בספר "בהילוך סרטן", כביכול מפי אמו הקומוניסטית המושבעת, שבכתה לדבריו על מות סטאלין, שבזכות "עוצמה מתוך שמחה", נסעו הוריה פשוטי העם בפעם הראשונה בחייהם לחופשה.

ועוד מוסיף גראס: "אבל בניגוד לספינות נוסעים אחרות,  הוצבה לבונים משימה, לבטל בינתיים את כל ההבדלים המעמדיים, עם מחלקת נוסעים אחת בלבד, על פי הוראתו של רוברט לאי, כדי להיות למופת לאחדות העם הנכספת של כל הגרמנים." באמת סוציאליזם למופת, אלא שה"וילהלם גוסטלוף" לא היתה ספינת נוסעים אלא נושאת גייסות, ולספינת מלחמה אין צורך במחלקת תיירים נפרדת. ה"וילהלם גוסטלוף" היתה ספינת נוסעים רק בתעמולה הנאצית, זו שרוברט לאי החל בה, וגינתר גראס המשיך בה עד יומו האחרון.

הרעיון למכור את הנאצים כמשטר סוציאליסטי שמיטיב עם עניי העם איננו מיוחד לגראס. הוא משגשג בגרמניה במיוחד בחיבוריו של ההיסטוריון השנוי מאד במחלוקת בין אנשי המקצוע, אבל אהוב מאד על הציבור הגרמני, גץ אלי, שהתייחסתי אליו בכמה רשימות. בספרו "מדינת העם של היטלר" Hitlers Volksstaat,  שהתבסס על מאמרים ישנים יותר, טען גץ אלי שהשמדת היהודים לא נבעה מאנטישמיות, אלא נועדה לאפשר לעם הגרמני לשדוד את רכוש היהודים ולהינות ממנו. מדוע לא הסתפקו איפוא בהחרמת הרכוש, מדוע רצחו את היהודים כולם, עניים כעשירים? בשאלה זו אין גץ אלי מטריד את עצמו, שהרי ידוע לכל שיהודים הם מאד עשירים, וכל איציק הוא רוטשילד.

הנורא מכל הוא שאיש בגרמניה לא יצא כנגד השיווק הזה של תעמולה נאצית כוזבת ושפלה, שמאחוריה רצח אלפי בסקים וספרדים חפים מפשע, במסוה של יצירה ספרותית, שנועדה, לצד הצגת הגרמנים כקורבנות חפים מפשע של רוע כביכול מצד בעלות הברית, שלטענת הגרמנים הטביעו את הוילהלם גוסטלוף עם כעשרת אלפים אזרחים עליה – האניה, ששימשה כנושאת גייסות ובית חולים צף של חיל הים הגרמני, יכלה לשאת כאלף וחמש-מאות איש, כך שגם אם הצטופפו עליה בסוף המלחמה פליטים רבים, המספר הנטען ככל הנראה מופרך לחלוטין ואין לו שום אסמכתא – לצד הצגת הטבעת ספינת לוחמים גרמנית כפשע נגד חפים מפשע, ניסה גראס גם לטהר את פשעי המלחמה של הנאצים בספרד ובארץ הבסקים, ולהציג את הגורמים שנטלו בהם חלק כעוסקים בפעילות מבורכת, שהיטיבה כביכול עם פשוטי העם הגרמנים.

נזכור את אחינו הבסקים, שעד היום לא זכו בעצמאות המגיעה להם, ואת הטבח שטבחו בהם הנאצים ביום הזה ובימים שקדמו לו, לפני שבעים ושמונה שנים.      

לא הלכתי כי לא רציתי

הארץ שאחי אוהב יותר מכל הארצות שהכיר היא ספרד. יופיה של ספרד הימם אותו. הוא חזר לשם כמה פעמים, וצילם הרבה. כשכבר התקשה ללכת והחל להתנייע בכסא גלגלים, הוא התחיל לדבר על ספרד, הראה לי את תצלומיו וסיפר לי על ספרד. אני לא הייתי בספרד מעולם. כשאני חושבת על ספרד אני חושבת על מלחמות שוורים ועל האופרה כרמן, שאותה דוקא ראיתי בכמה ביצועים. אינני יודעת באיזו מידה האופרה כרמן, או הסיפור כרמן של פרוספר מרימה שעליו היא מבוססת, קרובים למציאות. אני חשבתי שהתיאורים של פרוספר מרימה את הצוענים הם מהמרושעים ביותר שקראתי מעולם, אבל אחי שעסק הרבה בצוענים אמר לי שפרוספר מרימה, שהיה באמת היסטוריון כמו בסיפור, הכיר את הצוענים. אני מתקשה לקבל בהבנה ספר שהמוטו שלו הוא: "האשה בלתי נסבלת, רק פעמיים יש בה נועם, בליל כלולותיה וביום רדתה אל קבר." זה מכתם של המשורר היווני פאלאדאס, שחי באלכסנדריה במאה הרביעית. אינני זוכרת אם שמתי לב אליו כשקראתי את הספר בפעם הראשונה, במהדורת הכיס של עם עובד (1996, תרגום בני ציפר). מאז יצא לי לקרוא אותו שוב כמה פעמים, אבל על הפרק הרביעי שמתאר את הצוענים, בעיקר את כיעורן של הנשים הצועניות, אני מוותרת. הוא אומר שהצועניות בספרד מכוערות ברובן, ואילו הצועניות בגרמניה יפהפיות. כנראה מפני שהן בהירות, ואחי אמר לי שלצוענים הגרמנים קוראים סינטי והם חושבים את עצמם נעלים על הצוענים האחרים שמכונים רומה. על כרמן מרימה אומר שהוא מפקפק בטוהר הגזע שלה. הוא מסרב להאמין שהיא צועניה טהורה, מפני שהיא יפהפיה בעיניו ובעיני כולם, ואולי הוא נמשך לדון חוסה כי שניהם מאוהבים בכרמן, כל אחד בדרכו, ואולי לאורך כל הסיפור הוא חושב לעצמו כמו שקורה לנו לפעמים כשפוגשים מישהו שכאילו הכי שונה מאיתנו בעולם, אבל נדמה לנו שהוא יכול להיות אנחנו, אולי הוא חושב לעצמו אם הוא, ההיסטוריון המכובד, היה יכול להפוך גם כן לשודד ורוצח בגלל אהבה לאשה יפהפיה. אני לא יודעת מדוע הסיפור הזה שאינני אוהבת בכלל משך אותי תמיד בחבלי קסם. אולי גם אני מזדהה עם כרמן שאיננה דומה לי בכלל, ואני לא יודעת מה זה אומר. הרי גם כרמן היא כמעט רוצחת. אינני יודעת כמה אנשים מכירים היום את הסיפור כרמן כלשונו. נדמה לי שהאופרה של ביזה שבזמנו הסתייגו ממנה ואולי בגלל זה הוא מת בטרם עת, מפורסמת ואהובה כיום הרבה יותר מן הסיפור המקורי, שכתוב כמו זיכרונות של היסטוריון ממפגשים מוזרים שהיו לו בעודו מחפש את מקומו של קרב שניהל יוליוס קיסר, ונעזר בספריית הנזירים הדומיניקנים, כמה מימיי המאושרים יותר ביליתי בספרייה של הנזירים הדומיניקנים, אבל זה היה בגרמניה, בעמק הריין, במקום שליו להפליא. לספרד אף פעם לא נסעתי. רק קראתי עליה כמו שקוראים על ארץ רחוקה ומיסתורית, מושכת וגם מפחידה. כשאני חושבת על ספרד אני חושבת על כרמן ועל הטוריאדור שמגיע בלילה ועל הרצח של כרמן ליד זירת מלחמת שוורים.  ככה זה באופרה של ביזה. בסיפור דון חוסה רוצח את כרמן ביער וקובר אותה שם, ואחר כך מסגיר את עצמו בידיעה שיתלוהו. הוא רוצח אותה לא בגלל הרומן שלה עם לוחם השוורים שממילא נפצע קשה מהפר ואולי בכלל ימות מהפציעה, אלא בגלל שהיא כבר לא אוהבת אותו, את דון חוסה, מפני שהוא נמאס עליה. מה שמוזר זה שכרמן כאילו מביאה אותו לרצוח אותה, כאילו נמאס לה גם מעצמה ומהחיים שלה ואולי זה באמת נכון, ודון חוסה רוצח אותה בידיעה שהוא הולך אל מותו שלו, ואולי זה לא מוזר, כי אנשים לפעמים רוצחים את אהובתם ומתאבדים, הרבה יותר מדי פעמים, אולי גם מפני שלאנשים שכבר רצחו אנשים אחרים קל יותר לרצוח את עצמם. ספרד תמיד קשורה בדימיוני למלחמות שוורים ולטוריאדורים במדים רקומים ולדון חוסה וכרמן, שאני מדמיינת אותם בקלות כאילו היו אנשים שפגשתי פעם ולא דמויות מסיפור, והנופים שאחי צילם בספרד לחופי האוקינוס האטלנטי וגם הים התיכון, שהם נופים יפהפיים ירוקים וכחולים ומאד שלוים, נראים לי שייכים למקום אחר ולא לחלומות ספרד שלי. אולי מעולם לא נסעתי לספרד כי היו לי עליה מחשבות מפחידות מדי. בכל אופן אם אסע אי פעם לספרד אחשוב רק על אחי, שכבר חולה מכדי לנסוע. אחרי שהתגלתה מחלתו הוא חלם לנסוע לאיסלנד, אבל כשהגיעה עת הנסיעה כבר היה חולה מדי. גם ליפן הוא חלם תמיד לנסוע, אבל אמר: אני חושב שכבר לא אספיק. גם אני חלמתי מילדות לנסוע ליפן בגלל הספר על נוריקו-סאן שאבי נהג להקריא לי לפני השינה – ביקשתי שיקריא לי אותו שוב ושוב כי הוא היה הספר האהוב עלי, ונוריקו-סאן היתה חברתי הדימיונית הטובה ביותר. הייתי משחקת איתה בבובות של יום הבנות. כשהייתי גדולה יותר קראתי בעצמי  את הספר "טבעת המהרג'ה" של שמעון צבר ורציתי מאד לנסוע להודו. אחר כך כולם התחילו לנסוע להודו אבל אני לא נסעתי לשם. כבר לא כל כך חשוב לי עכשיו לראות מקומות ולנסוע, אבל אני מצטערת מאד שאחי לא הספיק לנסוע לאיסלנד וליפן. עכשיו אחי כבר מאד מתקשה לדבר. הוא מנסה כל הזמן לומר לי דברים ולא מצליח, וזה מאד מעציב אותו, ואני לא יודעת מה לעשות. לפעמים אני מנסה לנחש מה הוא רוצה לומר אבל אני לא מצליחה. אתמול הוא אמר לי שיש ספר בספרייה ושאלתי אם הוא התכוון לספר הצילומים מספרד של צלמים מפורסמים. יש שם תמונות יפהפיות בשחור לבן שנראות כמו ציורים, ותמונה של ילד צועני על הכריכה. אחי כתב על צוענים ויש לו חברים צוענים והוא תמיד מחפש ספרים ותמונות של צוענים. אולי בגלל זה הוא קנה את הספר הזה ואולי הוא פשוט אהב את התמונות שהן יפות כמו ציורים. דיפדפתי בספר וראיתי שהוא נהנה להסתכל בתמונות, למרות שהוא כבר לא ניסה לדבר ולא אמר לי דבר. היו שם תמונות מפמפלונה וכשראיתי אותן נזכרתי במירוץ השוורים שראיתי בטלויזיה ואמרתי לאחי שבפמפלונה שם מירוץ השוורים והוא אמר כן ואחר כך היו תמונות של טוריאדורים בתלבושת המסורתית היפה ושאלתי את אחי אם הוא ראה מלחמת שוורים, והוא אמר לא, לא הלכתי כי לא רציתי. את זה הוא אמר בקול צלול ונחוש, בדיוק כמו שהוא דיבר כשהוא עוד היה בריא, לא הלכתי כי לא רציתי. ככה הוא אמר.