הטיסה הקצרה של אלעל

לו רק היו מהללים את עצמם פחות, פחות מייחצנים את עצמם, לולא אמרו שהם מקווים שנהנינו בטיסה – הרי רק רצינו לנסוע ולחזור במחיר הזול ביותר האפשרי, שכלל איננו זול כמובן, שאולי גם הוא, כמו במקרים אחרים שהתפרסמו, תוצאה של הסדר מפוקפק כלשהו עם המתחרה על הקו, שכן רובנו נוסעים לצורך עסקים, לימודים, משפחה, ורק מיעוטנו תיירים שבאים להינות ממשהו ויש להם אולי ציפיות גם מהדרך ולא רק מהיעד. לנו דוקא אין שום ציפיות מלבד להגיע בשלום, ואכן הגענו בשלום, בסופו של דבר, ומה עוד אפשר לבקש? קצת חמלה? אולי זה היה הרגע ששבר, כששתי הדיילות שקודם לכן, בטיסה, זיכו אותנו בשירות קצר רוח במופגן, שהרי איננו אלא טרדנים שמפריעים את מנוחתן תמורת שש מאות וחמישים דולר בלבד, הגיעו עם המדים והמזוודות הנוסעות שלהן ונזפו בנו, מיוחסות שכמותן, שהפרענו את דרך היציאה שלהן החוצה, בעודנו עומדים מאות אנשים, גברים ונשים וזקנים וטף, דחוקים בתורים הארוכים לביקורת הדרכונים, כשרוב העמדות אינם פעילות וקצב התארכות התורים גבוה מקצב התקדמותם. אף לא מלה אחת של התעניינות, נחמה, השתתפות. ולפני הטיסה חזרה עוד הייתי אופטימית, כי כשבאנו עמדנו בנמל התעופה הית'רו כשעתיים בתור לביקורת דרכונים זרים, בשבלול האסיאתי הארוך של הבאים מהודו, פקיסטן, סין, יפן, קוריאה, מדינות ערב וגם ישראל, התינוקות הבוכים בזרועות אמותיהם לא קיבלו שום הנחות ומי אנחנו שנבקש, וקיוויתי שלפחות בארץ היחידה שאני נושאת את דרכונה, למרות שמורי החביב גיאורג מוסה ז"ל חזר והיתרה בי, שיהודי חייב לשאת לפחות שני דרכונים תקפים, יקבלו אותי ביתר קלות. אבל לא ממש, ובאותו רגע שהדיילות נזפו בנו שהפרענו את דרכן, ועברו קוממיות בין הנאנקים בתור, התחשק לי מאד שכמו בסרטים מצוירים הן תיתקלנה במשהו ותיפולנה אפיים ארצה, אבל הן עברו בטח ואנחנו נותרנו לעמוד ולעמוד על רגלינו הכואבות מתנוחתן הלחוצה בטיסה ברווחים הצנומים שבין המושבים. אולי זה היה הרגע שבו עלה זעמי וכמעט התפוצץ. בבוקר נאלצתי לנסוע ברכבת העמוסה מאקסטר לבריסטול, עוצרת בכל תחנה כדי להוריד נוסעים בודדים ולהעלות עשרות, כי את הרכבות המהירות ביטלו משום מה ברגע האחרון. כולם היו בריטים חביבים ואדיבים שהקפידו להציע לאשה הזקנה עם המזוודה והתיקים מקום ישיבה, ורק החייל הקשוח במדים עם הזקנקן,שעל זרועו היתה תלויה נערה יפנית דקיקה, אמר לי כשביקשתי שיתנו לי לרדת: don’t push, everybody gets down here, ורבים רצו כמוני במהירות לרציף 15, כדי להספיק ולתפוס את הרכבת היוצאת לתחנת פדינגטון בלונדון, אבל רק אני כנראה פחדתי לאחר לטיסה, שקשה למצוא סיבות טובות למהר אליה, חוץ מזה שזאת שאחריה לא תהיה טובה יותר, והגעתי לגמרי בזמן, כי ממילא מאות הנוסעים ישבו, לפחות ישבו, באולם הגדול בשער 3 בהית'רו והמתינו לעלייה באיחור למטוס, ולהמראה המתאחרת שלפניה הודיע לנו הטייס שבעוד כמה דקות נקבל אישור להמראה, והטיסה תהיה קצרה במיוחד, רק ארבע שעות וחמש דקות, מה שהיה נחמד לולא איחרנו להמריא ביותר ממחצית השעה ולולא נחתנו באיחור של מחצית השעה והמתנו עוד כמחצית השעה במטוס ויותר מכך בביקורת הדרכונים. גם הטיסה ללונדון היתה מאד קצרה, אבל אז הסתובבנו כמחצית השעה בשדה לפני שהתאפשר לנו לרדת לתור ביקורת הדרכונים שבו בילינו כשעתיים נוספות. אני משוכנעת שהטייסים יודעים לפצות את עצמם על הפסד הזמן המצטבר, אבל משום מה הם מצפים שהנוסע יתייחס לזמן הטיסה בלבד, וישכח שמאז השעה ארבע עשרה ועשרים וחמש דקות הוא ממתין בשער ואחר כך במטוס להמראה המיוחלת, ושאחרי הנחיתה באיחור אחרי עשר וחצי בלילה הוא צריך עוד להתענות שעה ויותר בשדה התעופה וביציאה ממנו לריב עם נהגי המוניות בתקוה להגיע הביתה במחיר סביר ובשעה סבירה, ששני הדברים אינם אפשריים ביחד ולפעמים גם אינם אפשריים בנפרד. כן, כן, אדוני הקברניט, בשבילי הטיסה נמשכה שעות רבות מאד, לפחות כפול מהזמן שציינת, הגעתי הביתה רק באחת בלילה, לכלב הבוכה שלי, וזה דוקא היה החלק הנעים, לשוטט ברחובות ירושלים עם הכלב בין אחת לשתיים אחרי חצות, כשבתי הקפה שנפתחים בשכונה כמו פטריות אחרי הגשם כבר אספו פנימה את השולחנות והכסאות שבחוץ, כיבו את המוסיקה הרועשת וסגרו את שעריהם, אנשים שלא חזרו מטיסה ולא ישבו בבתי קפה כבר נמו מזמן את שנתם, וליד בית הנשיא פרחו פרחים חדשים בגינה הקטנה והיפה שסידרו בשטח ההפקר שליד הגדר, כדי שנזכור שיש בעולם גם חסד ויופי ורחמים.  

עוף או בקר

אני הגעתי למושב מזנבו של המטוס, אחרי שנכנסתי למעבר הלא נכון ועברתי משם אל המעבר הסמוך למושב שיועד לי, והם נכנסו למעבר הנכון, ונראו כמו זוג שעושה הכל נכון. כשנעמדתי מול תא המטען הפתוח מעל למושב ותהיתי כיצד אעלה לשם את המזוודה, היא עמדה מאחורי ושאלה אותי בחיוך: את צריכה עזרה? אמרתי שכן, שאינני מצליחה לדחוף פנימה את ידית המזוודה ואינני מסוגלת להעלות אותה לתא המטען. היא עשתה את שני הדברים בקלות. היא היתה גבוהה ממני בהרבה, ובעלה היה בערך בגובה שלה. הודיתי לה ואז הבנתי שהם ממתינים שאכנס למושבי שליד החלון ושאלתי אם הם יושבים באותו מושב. הם אמרו שכן ואמרתי, אז אנחנו יושבים ביחד ונכנסתי למקומי. שמחתי שהם יושבים לידי כי הם נראו אנשים שנעים לשבת לידם במטוס, כאלה שלעולם לא יקימו שערוריה. מיד כשהתיישבו היא שלפה ספר באנגלית של סופרת אמריקאית חשובה ושקעה בקריאתו, והוא הוציא חוברת תשבצים ופתר אותם בקפידה. ההמראה התעכבה ובינתיים התחלתי לקרוא את הנובלה של טקשי היראידה "חתולה אורחת" שקניתי לניצן, בגלל שתמיד יש לה חתול ובגלל שכשהיא למדה באוקספורד אימצה אותם החתולה של הכומר מכנסיית הכפר איפלי שמאחוריה הם גרו. במשך ארבע השנים שבהן התגוררו שם הפכה החתולה בעצם לחתולה שלהם, אולי העדיפה את הארוחות שהכינו לה, ואפילו הביאה להם פעמיים כשי ציפורים קטנות שצדה. עבר זמן עד שגילו שבעצם זו החתולה של הכומר, ושכנראה מדובר בחתול זכר. אבל כשעברו לקיימברידג' ושאלו את הכומר אם יוכלו לקחת אותה איתם, אמר הכומר שכבר ישאירו אותה באיפלי, למרות שזמן רב כבר לא ביקרה בביתו. בקיימברידג' הם אימצו את החתול יאנוש, שהפך רשמית לחתול שלהם ועבר איתם לאקסטר. חשבתי ש"חתולה אורחת" יהיה סיפור משעשע, אבל הוא דוקא סיפור עצוב ומאד פיוטי על הקשר שמתפתח בין זוג חשוך ילדים לחתולת השכנים, שבעצם היא חיית המחמד של בנם הקטן של השכנים ואני מקוה שהוא לא יעציב את ניצן יתר על המידה. כשהיא היתה ילדה וראינו סרט עצוב היא היתה אומרת: "אני המצאתי לסרט סוף אחר". עכשיו היא אמא בעצמה והיא כבר לא ממציאה לסיפורים עצובים סופים אחרים, ומצד שני היא כבר לא מתעצבת כל כך מסיפורים, ונדמה לי שעם השנים דוקא אני מתעצבת יותר ויותר מן הסיפורים שאני רואה או קוראת, ועדיין אני קוראת לרוב סיפורים עצובים. יותר מדי מעצבנים אותי הסיפורים המצחיקים, שלא באמת דומים לחיים.

עוד לפני שהמריא המטוס התפשט בחללו ריח עז של בשר בקר ברוטב עגבניות, כזה שעולה מטרטוריה איטלקית בשעת צהרים. הריח גירה אותי, וחשבתי לעצמי אם לבקש הפעם מנה של בקר במקום העוף שאני רגילה תמיד לאכול, בבית ומחוץ לבית. קשה לי יותר לאכול פרה מאשר לאכול תרנגולת, כי פרות מעוררות בי רגש, בגלל העיניים הגדולות שלהן שמביטות בך במבט מלא רגש. אולי צריך לרחם גם על תרנגולות אבל אני הרבה יותר מרחמת על פרות, ובגלל זה אני משתדלת לא לאכול אותן, אבל לפעמים אני כן אוכלת בשר בקר, לעתים רחוקות, והפעם נורא התחשק לי, וחשבתי לעצמי אולי הפעם אבקש בקר במקום עוף, ולא יכולתי להחליט, אבל הריח רק התעצם והיכה לי בנחיריים, הריח הזה של טרטוריה איטלקית בשעת הצהרים, שאנשים חלשי אופי יתקשו לעמוד בפניו. בינתיים המטוס כבר ריחף באוויר ורק כשחצינו את קו החוף של ישראל הסבתי מבט לחלון וראיתי לרגע קט את קו החוף נגלה ונעלם ורק הים נראה עוד ללא מראה יבשה באופק, וחזרתי ושקעתי בסיפורה של החתולה.

ואז הושיטה לי הדיילת מגש מבלי לשאול דבר, וזה היה מגש של אטריות קטנות ברוטב בולונז, שכיליתי במהרה, ושמחתי שלא שאלו אותי דבר ולא נאלצתי לעמוד בניסיון לוותר על העונג הזה. ארוחה של ילדים, חשבתי לעצמי, ונזכרתי איך חודשים לאחר ששבנו ממסענו לאיטליה ניסתה אמי לשחזר במטבחה את רוטב הבקר האיטלקי, בהצלחה חלקית בלבד. התבשיל אמנם לא דמה לתבשיליה הפולניים, אבל גם לא לאלה של איטליה. עם השנים הרהרתי בכך שהרביולי דומים למדי לקרפלאך, הניוקי לפאלושקס, הפולנטה לממליגה, אבל רוטב הבקר בעגבניות מעולם לא איבד בעיני ולו שמץ מהאיטלקיות המפוארת שלו, גם כשנראה יותר כמו מנה לילדי הגן.

הייתי שקועה באכילה ובחתולה ורק באיחור שמתי לב שמשמאלי מתפתחת שערוריה. במהרה לא יכולתי להמשיך ולהתעלם ממנה. איך אתם מגישים בקר לאשה שאוכלת רק עוף, זעק הבעל בלהט. האשה עצמה שתקה וכפפה את ראשה, כך שאת פניה לא ראיתי. מיד יצאו הדיילות דחופות ונזופות והביאו מגש של ארוחת עוף, והאשה הסירה את המכסה והחלה לאכול, אבל זעמו של הבעל רק הלך והתעצם: איך אתם מגישים בקר לאשה שאוכלת רק עוף, אפילו בלי לשאול, כאילו אין עוף, והנה יש עוף.

חשבתי לעצמי שכנראה היו רק מנות ספורות של עוף ולא יכלו להציעו לכולם, ודוקא שמחתי על כך, שלא נאלצתי לעמוד בניסיון וכו', אבל הבעל ראה בכך הוכחה לקונספירציה אנטי-עופנית זדונית וזעמו רק הלך והתגבר: אומרים שאין עוף, והנה יש עוף.

הדיילת כמנהג הישראלים התקשתה לבלום את פיה והחלה נושאת נאום ארוך: אנחנו בדרך כלל נותנים בחירה בין עוף ובקר, אבל אנחנו לא חייבים לתת בחירה בין עוף לבקר. אם היית מזמין מראש עוף היינו מביאים לך עוף, ניסתה בטיפשותה להעביר את האחריות לנוסע, שזעמו רק הלך וגבר, וכעת הפעיל את נשק המחץ: "יותר אני בחיים לא נוסע באלעל".

האיומים האלה, לא לנסוע יותר באלעל או לרדת מהארץ, תמיד מצחיקים אותי. למרות שבמקרה הנדון כבשתי את צחוקי בתוכי. הרי ממילא איש איננו מכריח אותך לחיות בישראל או לנסוע באלעל, ולו היתה לך אופציה טובה יותר וזמינה היית כבר בוודאי מנצל אותה ללא קשר לעוף או לבקר שהגישו לאשתך במטוס, כשהיא כלל איננה אוכלת בקר. אבל האיש לא היה כלל במצב רוח של בדיחות, וגם הדיילת לא, אחרי ששמעה את איום המחץ, היא שוב יצאה דחופה ובמהרה הגיעה למושבנו דיילת בכירה ומבוגרת יותר שכתפיה מעוטרות בכותפות מוזהבות, כנראה מנהלת השירות, שניסתה לפייס את הבעל ובטון פייסני חזרה והסבירה לו שבעת הזמנת המושב בעתיד עליהם להזמין במיוחד עוף או מנה צמחונית או מה שירצו, ואז מתחייבת אלעל לספק להם את מבוקשם. מלאכת הפיוס לא עלתה יפה כנראה, כי אחרי הגברת בעלת הכותפות המוזהבות הגיע לשורת מושבינו גבר גבוה ושב שיער מעוטר כותפות מוזהבות עוד יותר, וניסה גם הוא לפייס את הבעל הקוצף וגועש, אבל מסיבה שאינני יודעת כבר התקשיתי לקלוט את דבריו, למרות שעל פי מחוותיו הסמכותיות והשלוות ערך אותם בשובה ונחת. אחר כך הלכתי לשירותים וכשחזרתי כבר נרגעה הסערה. כעת צפו בני הזוג בריכוז רב בסרט שהוקרן על המסכים שלפני מושביהם, והאזינו בדריכות לפס הקול באוזניות, ורק שמעתי שהבעל העיר על משהו שראו בסרט שזה בדיוק כמו ביבי, וחשבתי שהם בוודאי בוחרי שמאל, כנראה מר"ץ, והאשה כנראה עלתה מארצות-הברית, אבל לפני שנים, כי העברית שלה טובה, והבעל כנראה ישראלי, כזה שמתרגז על השירות באלעל אבל נוסע איתם תמיד ומאיים לא לנסוע איתם יותר בחיים. זמן מה הם צפו בסרט ברוב עניין ואני שקעתי בסיפור החתולה שהוא סיפור יפני מאד וגם אוניברסאלי מאד על זוג חשוך-ילדים שחתולת השכנים מאמצת אותם והופכת לבתם האהובה. כשסיימתי לקרוא את הספר נשאתי את מבטי וראיתי את שניהם נמים את שנתם בשלוה מול מסכי הסרט שעוד הוקרן, כפי שעשו בוודאי מדי ערב בסלון ביתם מול הטלויזיה, זה לצד זה.

טקשי היראידה, חתולה אורחת, הוצאת כתר, תירגמה מיפנית עינת קופר