לסלק את שופכי דמו של רבין

 

מעולם לא היה בישראל פער כה גדול בין המציאות הפוליטית לבין השיח עליה. בכל הסקרים זוכים מתנגדי נתניהו לרוב מוחלט, בין 65 ל-70 מנדטים, אבל השיח במהדורות החדשות ובתוכניות האקטואליה הוא על "שוויון בין הגושים", והאפשרויות שמוצגות לצופים הן ממשלת אחדות עם נתניהו או בחירות חוזרות. הסיבה היא כמובן גזענות: כ-15 מנדטים שצפויות לקבל המפלגות הערביות אינם נספרים. האפשרות המאד פשוטה של מפלגות ישר, ביחד והדמוקרטים, אפילו ללא ישראל ביתנו של ליברמן, להקים ממשלת רוב עם המפלגות הערביות, איננה מוצגת אפילו כאפשרות תיאורטית, למרות שהיא לא רק אפשרית, אלא היא האפשרות הרצויה ביותר, זו שתוביל את ישראל לדרך חדשה, של שיתוף פעולה בין יהודים וערבים, במקום של גזענות ושנאה, שאליה אנחנו מובלים מאז רצח רבין, ששופכי דמו, תחילה באלימות מילולית המלבה שנאה, ובהמשך באלימות הולכת וגוברת עד למעשה הרצח, רודים בנו בשפלות ובאכזריות המאפיינות אותם, עד עצם היום הזה: איתמר בן-גביר עם הסמל השבור של מכוניתו של רבין, שהבטיח שהם יגיעו גם לרבין כמו שהגיעו לסמל המכונית, והם אכן הגיעו, ועל גופתו של רבין הוא עשה את דרכו לממשלת נתניהו, עד להשתלטות על משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, והפך אותם לגופים בשירות הדיקטטורה של נתניהו, ובלית דין ולית דיין הפך את ההתגרויות בעליות להר הבית למעשה שגרה, התגרויות שמילאו תפקיד מרכזי בעידוד החמאס לפלוש לישראל ולטבוח את תושביה, באירוע שהחמאס כינה "מבול אל-אקצה", ולא בכדי. ונתניהו, האיש מהמרפסת בכיכר ציון, שהסית נגד רבין הסתה שלא היתה כמוה קודם לכן, ומאז איננו חדל להסית ולשסות את חסידיו במתנגדיו, ואיננו חדל מלשסות אותם בקורבנות טבח השביעי באוקטובר, ששני אלה, נתניהו ובן-גביר, יחד עם חברם בצלאל סמוטריץ' ושותפתו אורית סטרוק, המיטו עלינו ומאז חומקים מכל אחריות ומאשימים את קורבנות מחדליהם באסון שהמיטו עליהם, ואין גבול לאכזריותם ושפלותם. אלה האנשים שמציעים לנו כשותפים לשלטון, כדי להמשיך את דרך הגזענות והשנאה ולמנוע שיתוף פעולה עם המפלגות הערביות, שלמעשה הן מפלגות משותפות ליהודים וערבים, כפי שהיו פעם רוב המפלגות, לפני שהשנאה והגזענות, ששפך עלינו מחנה הימין מאז שפך את דמו של רבין, בנו חומה בין יהודים וערבים שהפכה למובנת כל כך מאליה, עד שמי שמבקש לשבור אותה הוא זה שמרימים עליו גבה, ואילו מי שדוגל בפשעים נגד האנושות, וקורא לגירוש ורצח ערבים, הרס בתיהם וגזל אדמתם ורכושם, נחשב לנורמלי וסביר.

ביום חמישי האחרון, ב-22 באוקטובר, חל יום הזיכרון העברי ה-31 לרצח רבין, ורק ערוץ 8 של הוט טרח להקדיש תכנית ליום הזיכרון, ושידר את סרטם התיעודי של יוסי מלמן ונדב בן-צור "רצח רבין: מסיתים מבט" (שגיאת הכתיב מכוונת), שעוסק בהסתה לרצח רבין שמעולם לא נחקרה, שמראש הושמטה מן המנדט של ועדת שמגר שחקרה את הרצח, שאיש מהמסיתים הראשיים לרצח לא נתן עליה את הדין, לא נתניהו, לא איתמר בן-גביר, לא איש מהרבנים שהסיתו נגד רבין. כולם לא רק שלא נענשו, אלא פרחו ושגשגו על גופתו של רבין. וכעת, בפרספקטיבה של שלושים ואחת שנים, מזעזע לראות כמה גדול חלקם של שופכי דמו של רבין באחריות לטבח השביעי באוקטובר ולאסונם הנמשך של קורבנות הטבח. לא רק נתניהו ובן-גביר, גם הרב אליקים לבנון, לדוגמה, שהיה בין המסיתים נגד רבין, עובדה שהושמטה מערך ויקיפדיה שלו, ובינואר 2025, כאשר נחתמה עסקה עם חמאס לשחרור בשלבים של כל החטופים, קרא להפקיר את החטופים למותם למען המשך המלחמה.

מאז רצח רבין ועד היום מחריבים שופכי דמו את מדינתנו ואת חיינו, מחריבים את הדמוקרטיה ואת מוסדותיה, הופכים את ישראל למדינה שהרצח הוא לחם חוקה, שאין בה דין ואין דיין, כי מערכת המשפט מפריעה להם לפגוע בערבים חפים מפשע, והדאגה לחיי אדם שהניעה את המאבק למען שחרור החטופים, מפריעה להם לכונן מלחמת נצח לגזל ורצח של האוכלוסיה הפלשתינית, וגם על דמם של היהודים אינם חסים, אם הם עומדים בדרך למימוש שאיפות הגזל האינסופיות שלהם, כאשר שום מחיר דמים איננו גבוה מדי בעיניהם.

כעת בהישג ידינו לסלק מחיינו את אוכלי המוות, ולהתחיל בשיקום ההרס והחורבן שהמיטו עלינו, אך במקום תקוה וחתירה לשלום מציעים לנו גזענות ושנאה, שנאה וגזענות שאין להן סוף. וכמו טנטלוס אנחנו רואים לנגדנו את המים שצמאנו להם ואת הפירות שייחלנו לאכול, אבל ידינו איננה מגעת, ופינו נותר יבש, ואם לא יתעשתו מתנגדיו של נתניהו, ולא יקבלו את ידן המושטת של המפלגות הערביות, ימשיכו שופכי דמו של רבין לשלוט בחיינו, ולא נוכל לעלות אל קברו ולומר לו ולעצמנו, שסופסוף סילקנו מחיינו את שופכי דמו ושיש לנו תקוה.

נתניהו ואלימות המתנחלים

 

אני לא באמת מבינה מה המתנחלים מנסים להשיג באלימות חסרת המעצורים שלהם. למה הם היכו מכות רצח את צלמת הוושינגטון פוסט היידי לוין? ואת משלחת הדיפלומטים? אני כבר לא שואלת למה הצבא לא עוצר את האלימות. את זה אני דוקא מבינה: הצבא לא עוצר את אלימות המתנחלים כי הממשלה לא רוצה לעצור את אלימות המתנחלים. נראה שהממשלה רוצה דווקא לעודד את אלימות המתנחלים ופשעיהם. לכן שר הביטחון ישראל כץ ביטל את המעצרים המינהליים של טרוריסטים לאומנים יהודים, וגם מעצרים של טרוריסטים יהודים שנתפסים בשעת מעשה לא מתקיימים, או שבמהרה משחררים אותם. ואיתמר בן-גביר ביקש להיות שר משטרה כדי למנוע אכיפה על פשיעה לאומנית ולעודד אותה, וחברתו למפלגה לימור סון הר-מלך אמרה ששורף משפחת דוואבשה הוא קדוש וצדיק. גם את הרב של בן-גביר, דב ליאור, לא עצרו עקב ההסתה לגניבת זיתים מפלשתינים. כמובן שאין שום בסיס הלכתי לגניבה וגזל ממי שאינם יהודים, כפי שהורה דב ליאור, לא בארץ-ישראל ולא בשום מקום. לעשרת הדיברות אין חריגים. אין חריגים ל"לא תרצח" ואין חריגים ל"לא תגנוב". יש רשעים שמתיימרים להיות רבנים ולהורות הלכה, ודב ליאור הוא מהגרועים שבהם. מקומו בכלא יחד עם חסידו בן-גביר. אבל שום דבר לא ישתנה אם לא תסולק ממשלת הטבח של נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר. מבלי לסלקם אי אפשר אפילו להתחיל לתקן. ומה שמצא נתניהו לנכון הוא לגנות את קורבנות האלימות על כך שהוכו מכות רצח, שזה מאד מכתים את תדמיתה של ישראל, כאילו אחרי חורבן עזה ושטפון אלימות המתנחלים נשארה לישראל איזו תדמית שאפשר להכתים. בעצם נתניהו בכלל הטיל ספק במכות הרצח שהוכו הצלמת היהודיה המבוגרת וראש עיריית אולנואה-אימריAulnoye-Aymeries)  ) שבצפון צרפת ברנאר בודו (Bernard Baudoux). נתניהו טען שהיידי לוין הותקפה "לכאורה" ושברנאר בודו הוא קומוניסט שהניף על בניין העירייה שלו דגל פלשתין. כנראה לדעת נתניהו מי שמצלם את אלימות המתנחלים צריך לקבל מכות רצח, שלא לדבר על מי שמניף את דגל פלשתין. נתניהו כמובן האשים את היידי לוין המוכה כמעט עד מוות, ואת ברנאר בודו שהוטח ארצה, שניהם אנשים מבוגרים, לא בעברית אלא באנגלית המצוינת שלו, כי נתניהו מדבר אנגלית כל כך מצויינת, שממש לא משנה כמה הדברים שהוא אומר באנגלית המצויינת שלו מחרידים.

יש אנשים שחושבים שנתניהו רוצה להבעיר את הגדה כדי למנוע בחירות וחילופי שלטון, ויש אנשים שחושבים שנתניהו רוצה לנרמל אלימות קשה, כדי להפעיל אותה ביום הבחירות נגד יריביו ולמנוע את החלפת ממשלתו באחרת, ואני לא כל כך בטוחה שנתניהו באמת כל כך מבריק כמו שטוענים אוהביו ושונאיו גם יחד. אני חושבת שהרבה ממעשי הזוועה ומאמירות הזוועה של נתניהו, משקפים את הרשעות והנקמנות שלו, ולא בהכרח מחשבה חדה ותכנית סדורה. כשמותחים עליו ביקורת, הוא תוקף את קורבנותיו ומכפיש אותם עד שנמאס להם והם מגישים תביעת דיבה, כפי שעשה רונן בר אחרי שנתניהו טען שרונן בר מנסה להסתיר "מחדלים ופשעים". אם הוא היה מסתפק באמירה שרונן בר רוצה להסתיר את מחדליו, רונן בר לא היה מגיש תביעה, אבל ברגע שנתניהו האשים אותו ב"פשעים", הוא לא יכול היה לשתוק יותר, ובניגוד לכל החכמים שאומרים שהתביעה לא מתאימה לדיון בבית-משפט, אני דווקא משוכנעת שבית-המשפט יכול בהחלט להרשיע את נתניהו בהוצאת דיבה על רונן בר, ושבית המשפט זה מקום בכלל לא רע לדון בהכפשות של נתניהו על אנשים אחרים, שמטרתן היא לחפות על מחדליו שלו. במיוחד נתניהו נוטה להשליך על זולתו את מה שנכון לגביו, ולכן כשהוא ועורך הדין המקורב אליו אילן בומבך האשימו את אחים לנשק והקפלניסטים שברצונם לזייף את הבחירות התמלאתי פחד, כי ברור לי שאם נתניהו מאשים את מתנגדיו ברצון לזייף את הבחירות, הוא משליך עליהם את הרצון ואולי גם הכוונה שלו עצמו לזייף את הבחירות, וכשנתניהו וסמוטריץ' הכריזו שהם ישלחו אלפיים איש "לבדוק שלא יהיו זיופים אצל הערבים", הבנתי שנתניהו וסמוטריץ' רוצים להשתמש בבריונות כדי למנוע הצבעת אמת של ערבים, ושאולי יש קשר בין אלימות המתנחלים ביהודה ושומרון לבין התכניות של נתניהו וסמוטריץ' לגבי הבחירות. ביני לביני אני מתפללת שכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, כלומר שהערבים יקבלו בבחירות לפחות חמישה עשר מנדטים, ואפילו יותר, ואני מייחלת שיהיו ל"ישר" ו"ביחד" ול"דמוקרטים", יחד עם המפלגות הערביות, יותר מששים מנדטים, כדי שיוכלו להקים ממשלה עם הערבים ובלי ליברמן שמתאמץ להכשיל את גוש השינוי, כי זה התסריט הכי טוב והכי צודק. אני לא יודעת אם זה מה שיקרה, אבל מה שחשוב שזה לא בלתי אפשרי, אם רק יהיה רצון.

 

האנשים שאינם נספרים

 

היום אמרו בערוץ אחת עשרה שיש סקר דרמטי שלפיו גוש נתניהו מקבל יותר מגוש איזנקוט, וזאת הבעיה שלי, כי אני ספרתי בגוש איזנקוט ששים ושלושה מנדטים, ובגוש נתניהו רק חמישים ושלושה. בטלויזיה, לא משנה באיזה ערוץ, לא סופרים קולות של ערבים. כמו הרבה דברים שנוהגים לומר בטלויזיה, לא מסבירים למה לא סופרים קולות של ערבים. כנראה האנשים בטלויזיה מבינים משהו שאני לא מבינה. אני מכירה כמה ערבים והם נראים לי בני אדם בדיוק כמו היהודים. יש להם אף ופה ושתי עיניים ממש כמו ליהודים, ואם הם מכירים אותי הם אומרים לי שלום ומה שלומך ממש כמו היהודים שמכירים אותי. כשחייתי בחו"ל ופגשתי שם ערבים מישראל הם היו מאד שמחים לפגוש אשה מישראל, וזה קצת הפתיע אותי, ואחר כך חשבתי שאחרי חודש לבד בהונגריה אתה שמח לדבר עם מישהו עברית, אפילו אם עברית היא לא שפת האם שלך. פגשתי שם פעם עיראקי אחד שמאד שמח וסיפר שאחיו נשוי ליהודיה אז הוא יודע כמה מלים בעברית כמו שבת שלום וחג שמח. פגשתי אותו באוטובוס מוינה לברטיסלבה, והייתי היחידה בכל האוטובוס שהייתי צריכה לרדת בתחנת הגבול בין וינה לסלובקיה ולהראות את הויזה שלי לגנרלית כזאת שמנה עם עשרות מדליות על החזה שלה, והרגשתי ממש רע להיות היחידה שיורדת מהאוטובוס והולכת לגנרלית בתחנת הגבול, למרות שזה היה רק פורמלי ולא עשו לי שום בעיות להיכנס לסלובקיה. אני מניחה שלהיות ערבי בישראל זה קצת דומה לחוויה הזו, ומאז שיש ממשלה של נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' זה הרבה יותר גרוע כי יכולים סתם להכות אותך בלי שום סיבה בגלל שאתה ערבי, ובגלל מה שעושים לערבים בשלטון נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' ישראל התחילה להגעיל אותי ממש, והרבה פעמים כשאני מנסה לראות מה קורה אני כל כך נגעלת מהגזענות שאני מכבה את הטלויזיה ואחר כך אני מסתכלת באתר "הארץ" מה קורה כי בכל זאת אני רוצה לדעת. הבוקר למשל הפרשן הפוליטי החרדי ישי כהן דיבר על ההבטחה של הרשימה המשותפת שהם יתנו רשת ביטחון להחלפת ממשלת נתניהו, וישי כהן, שהוא אמנם פרשן חרדי ומן הסתם גם תומך בממשלת נתניהו עם החרדים, אמר שזאת מתנה לנתניהו. רשת ביטחון של המפלגות הערביות להחלפת הממשלה שתאפשר לסלק את ממשלת נתניהו זאת מתנה לנתניהו? ועוד כשחושבים כמה זה לא מובן מאליו, ואיך הרשימה המשותפת שיתפה פעולה עם נתניהו נגד ממשלת השינוי, והם גם רקדו אתו ביחד כשהצליחו להפיל אותה, כי כל מה שעניין אותם זה לפגוע במנסור עבאס שנפרד מהם והצטרף לממשלת השינוי. ועיידה תומא סולימן אפילו כתבה מאמר כזה, שבו היא לעגה לאנשים שמפחידים אותה מבן-גביר, כי היא טענה שמה כבר ההבדל בין בן-גביר לממשלת השינוי. נדמה לי שעכשיו היא כבר יודעת מה ההבדל, ועכשיו הרשימה המשותפת מוכנה לעשות הכל כדי להיפטר מהממשלה שהשופרות שלה מספרים שרופאים ערבים מרעילים חולים יהודים, שזה מזכיר את עלילות הדם שהנאצים המציאו על רופאים יהודים. אולי צריך להרגיש כעס, אבל אני מרגישה בעיקר בחילה. בחילה מינון מגל ובחילה מבן-גביר עם פולחן חבל התליה שלו ובחילה מנתניהו וסמוטריץ' וסטרוק, וככל שהזמן עובר אני מרגישה יותר ויותר בחילה ממדינת ישראל שהעלתה את האנשים האלה לשלטון, ועכשיו אני מתחילה להרגיש בחילה גם מגוש השינוי שלא מפסיק לדבר שהוא יקים ממשלה בלי ערבים, למה בעצם? למה לא להקים ממשלה עם ערבים שרוצים להצטרף? בגלל שנתניהו יגיד שלאיזנקוט יש ממשלה עם ערבים? שלזה גם ישי כהן התכוון. נתניהו יגיד שלאיזנקוט יש ממשלה עם ערבים? אז הוא יגיד. למה אנחנו צריכים לחיות לפי מה שיגיד הגזען המבחיל שהמיט עלינו אינספור אסונות והרס לנו את המדינה? למה צריך להיות אכפת לי מה אומר האיש ששלח את חסידיו לירוק ולקלל אותנו במאהל החטופים ועכשיו מתגאה שהוא החזיר את כל החטופים, למרות שארבעים וששה חטופים שנרצחו וחזרו בארונות יכלו לחזור בחיים, אם הוא לא היה מבטל עסקאות לשחרורם כדי שבן-גביר וסמוטריץ' יהיו מרוצים, כי לא רק ערבים הם אוהבים להרוג, גם את החטופים הם העדיפו מתים, ובן-גביר אפילו את התינוקות לא רצה להחזיר. עכשיו אמרו לאיציק בונצל ולינון מגל להתנצל כביכול, אבל הם בסך הכל ממשיכים לומר את אותם הדברים שנתניהו עודד אותם להגיד כשהחטופים היו בעזה והוא לא רצה להחזיר אותם כי פחד על הקואליציה שלו וגם רצה למשוך מה שיותר זמן את המלחמה, כי יותר קל לשלוט בזמן מלחמה כשהאנשים פחות חופשיים ויושבים במקלטים ומפחדים שיפול להם טיל על הבית והולכים למילואים במקום לצאת להפגנות. הלואי שהערבים יסכימו להצטרף לקואליציה ששלוש מבין המפלגות בה פוסלות אותם בגלל גזענות ופחדנות, ויוסי ורטר כתב ב"הארץ" שליברמן תוקף את מנסור עבאס בגלל שיואב סגלוביץ' שהצטרף לרע"מ, חקר אותו בזמנו והמליץ להעמיד אותו לדין, ואם זה נכון, זה שיא השפלות וזה לא שונה מנתניהו שמוכן להרוס את המדינה בגלל אינטרסים אישיים ונקמנות. אני כמובן אצביע ליאיר גולן, היחיד שאיננו חוטא בגזענות ופחדנות, שסופסוף מתחיל להגיד את האמת גם על התקיפה המטומטמת של טראמפ ונתניהו באיראן שהביאה אסון על כל העולם, וחבל שהוא בכלל תמך במלחמה הזאת בהתחלה, כשכל בן-אדם עם קצת שכל היה יכול להבין שאחרי הטבח שמשמרות המהפכה טבחו במפגינים לא תהיה שום התקוממות ושום נפילת משטר, ושנתניהו רצה את המתקפה הזאת רק כדי ללחוץ שיבטלו את המשפט שלו בגלל מצב המלחמה, וגם עכשיו הוא מפזר תחזיות מלחמה לפני הבחירות ואין ספק שהוא ישמח לדחות את הבחירות, כי תגידו מה שתגידו על נתניהו, לספור הוא יודע, אולי הוא מעדיף לספור בלב ולא בקול רם, אבל הוא יודע שלמתנגדים שלו יש יותר מנדטים ממה שיהיו לו, כי שום ערבי כבר לא יצביע לממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ', ממשלת חבל תלייה והפקרת חטופים ואסון אחרי אסון אחרי אסון, ממשלה שמוכרחים להעיף כי פשוט אי אפשר יותר לסבול את מה שהם עשו מהמדינה שלנו, שהיתה תמיד מדינה בעייתית עם שני עמים מסוכסכים ביניהם, אבל רק בקדנציה האחרונה של נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' נהייתה מדינה מגעילה, שבא להקיא ממנה, אלא אם כן אתה ממש מחבב חבלי תלייה.

לאן? סרט של אסף מכנס

 

I like you, and that's a problem for me, אומר נהג המונית הפלשתיני חסן לצעיר הישראלי אמיר ששואל: why problem?, והתשובה היחידה שהוא מקבל: problem. והוא איננו שואל יותר. חסן ואמיר מדברים ביניהם מעט, שיחות שהתחילו במקרה, כשאמיר, שנכנס למונית עם אהובו הגרמני זרק מבלי דעת "שוכראן", וחסן חשב שאולי הוא ערבי ומדבר ערבית, כי אמיר הוא גם שם ערבי. הם מדברים מעט גרמנית, מעט אנגלית, מלים בודדות בעברית וערבית, חילופי דברים שימושיים – מה הכתובת, כמה אנשים, לאן לנסוע. חסן חי בברלין כבר עשרים וחמש שנה, ואמיר רק שנה. הם עתידים לגלות שהגיעו לברלין בנסיבות דומות, ושמחבר ביניהם שברון-לב שהם חולקים זה עם זה בהעדר אוזן קשבת אחרת. לחסן אשה ושלוש בנות שגדלו בברלין, וכבר אינן רוצות לחיות על פי המסורת. אולי היה רוצה עוד ילדים, בוודאי היה רוצה בן - אין לו בן, וזה מפריע לו. אפשר לדמיין את השיחה שהתקיימה פעם בינו לאשתו: איך נביא עוד ילד? כבר יש לנו שלוש בנות, ולאף שכן גרמני אין שלושה ילדים, בוודאי שלא ארבעה. כשאתה מהגר, אתה מוכרח להשתלב פחות או יותר, ולקבל את העובדה שילדיך חיים כמו שמקובל בארץ החדשה, ומה שהיה מקובל ואולי עדיין מקובל בג'נין, איננו אפשרי בברלין. לאמיר אין אבא, וקשה לומר שחסן רואה באמיר את הבן שהיה רוצה בו – אמיר הוא הומו, שיכור, מסומם, מיואש, אבוד. כל מה שחסן, הבעל, המפרנס, האבא, איש המשפחה והמסורת מסתייג ממנו. אבל לבו של חסן יוצא לאמיר האבוד כל כך בברלין הגדולה, והוא אכן דואג לו כאב, ואמיר אסיר תודה.

הסרט מתרחש בעיקר במונית של חסן, והצופים צופים בו דרך עיניו ויחד איתו. כמו רוב המהגרים חסן חי בברלין בתוך קהילה פלשתינית, ופוגש גרמנים רק כנוסעים במונית. אט אט לומדים הצופים להכיר את משפחתו, את עברו, את חלומותיו ואכזבותיו, ואת יחסיו עם אמיר שמחפש את קרבתו, למרות שחסן אמביוולנטי לגבי הצעיר הישראלי, שאת המלים הספורות שהוא מדבר בערבית למד כנראה בצבא. אבל בניגוד לתיירים ישראלים אחרים, אמיר איננו חושש מחסן וגם איננו מתנשא עליו, אלא שמח בקשר האנושי שמפיג במשהו את בדידותו ויאושו.

בסרט החכם ומלא החמלה הזה, שאסף מכנס כתב וביים, אין אף משפט ואף מלה שמרגישים מלאכותיים. הכל מאד אמיתי, ומאד נוגע ללב, וכל מי שחי פעם בעיר אירופית גדולה, ופגש שם מהגרים, ישראלים, או ערבים או בני עם אחר, ייזכר באנשים שפגש ובצער ההגירה שלהם. שמחתי מאד שהשחקנים הראשיים, איהב סלאמי שמשחק את חסן, ועדו טאקו שמשחק את אמיר, זכו בפרסי אופיר על משחקם המקסים בסרט, שרק עלה לאקרנים בישראל, ואני מקווה שהאנושיות שהוא מקרין תזכה לאהבת הקהל.

 

 

הרוב שמסרב להיות רוב

 

"גוש אזנקוט נחלש", אומרים הקריינים. רק 51 מנדטים, פחות מגוש נתניהו, שקיבל היום בסקר של "כאן" 52 מנדטים. את 4 המנדטים שקיבלה בסקר המפלגה המאוחדת החדשה של יועז הנדל וירון זליכה, שלפי דרישותיו הבלתי אפשריות של הנדל לא תצטרף לקואליציה לא עם חרדים ולא עם ערבים, לא צירפו הסוקרים והמגישים לשום גוש, וזה מובן. אבל יש עוד 13 מנדטים שרשומים בין הגושים, כאילו לא ברור ש-13 המנדטים האלה, של המפלגות הערביות, (כלולים בהן כעת גם שני יהודים), שייכות לגוש מתנגדי נתניהו, ובמקרה של רע"ם בהנהגת מנסור עבאס, לא רק שהוא כבר ישב עם גוש השינוי ומעוניין לחזור ולשבת אתו, אלא שהוא מעוניין גם לכהן כשר בממשלה. מדוע אין סופרים אותו בגוש מתנגדי נתניהו? מדוע סוקרים שאמורים להיות אנשי מדע אובייקטיבים ולא מוטים גזענית ופוליטית, אינם סופרים לפחות את רע"ם בגוש מתנגדי נתניהו? מדוע איש איננו סופר את הערבים, כאילו היו שקופים?

אכן, אזנקוט, בנט ולפיד וליברמן, שהם גוש בפני עצמו, גוש הגזענים והפחדנים, או גוש היורים לעצמם ברגל, הודיעו שהם יקימו רק "ממשלה ציונית", שזה שם קוד לממשלה בלי ערבים. רק יאיר גולן הודיע שיישב יחד עם הערבים, ומיד החלו לנסות להפוך גם אותו לבלתי לגיטימי, ולהפיץ אודותיו עלילות, שהרי בישראל של היום להקים ממשלה שתייצג את כל אזרחי ישראל זה בלתי לגיטימי, ולעומת זאת לעודד רצח של פלשתינים, התעללות בהם וגזל אדמתם ורכושם זה לגמרי לגיטימי. את עופר וינטר שאלו אם יזיק או יועיל לגוש נתניהו, אבל שהמצע שלו הוא טרנספר המוני של ערביי עזה ואולי לא רק הם, שזה פשע נגד האנושות, לא הפריע למראיינים. אבל מדוע סקר, שאמור להיעשות ולהתפרש בצורה מדעית, מסתמך על הצהרות של פוליטיקאים, ולא על עובדות, כמו העובדה שמפלגת רע"ם מעוניינת להצטרף לממשלת השינוי כפי שעשתה בעבר. מדוע מפלגות יהודיות מצורפות לגושים לפי הצהרותיהן שלהן, לפי האופן שבו הן מעידות על עצמן, ואילו המפלגות הערביות מתויגות לפי היחס הגזעני שהן מקבלות ממרבית המפלגות בגוש השינוי? הרי לגוש מתנגדי נתניהו, אפילו על פי הסקר הגרוע הזה, יש בפועל 64 מנדטים, ולא 51, אפילו אם הנדל וזליכה, שני האופורטוניסטים המלאים בעצמם, יצטרפו לגוש נתניהו. למתנגדי נתניהו יש רוב כל כך יציב ובטוח. הרי ירידתן של מפלגות גוש השינוי היהודיות מלווה בעליית מספר המנדטים של המפלגות הערביות, מ-9 עד 10 מנדטים ל-13, עם פוטנציאל להגיע ל-15 מנדטים. אז נתניהו אמר שאין למתנגדיו ממשלה בלי ערבים. מה הבעיה בכך? האם הפכנו למדינה מהסוג שאינני רוצה אפילו להזכיר, שבה בני מיעוט לאומי אינם נחשבים לבני אדם, ואינם נחשבים לאזרחים?

ביני לביני חשבתי לעצמי שזה יהיה עונשם של הגזענים, עונש משמיים, שאכן לא תהיה להם ממשלה ללא ערבים. שהם יצטרכו להחליט אם הם מקימים ממשלה שמייצגת את כל אזרחי ישראל שבהישג ידם, או משאירים את נתניהו בשלטון, שזו מחשבה שמעוררת בי חלחלה. עוד כהונה של מחנה רוצחי רבין הפורעים בפלשתינים, שיבריחו מכאן עוד רופאים, עוד מדענים, עוד אנשי הייטק. עוד ממשלה של הפקרת הביטחון, פשיעה לאומנית ופשיעה מכל סוג, ומעשי רצח בכל יום ויום, ותאונות דרכים קטלניות, והתקפות בריוניות על מערכת המשפט ואנשי המשפט, והשתוללות של פושעים ופשעים מכל סוג, והסתה ושנאה ושקרים ועלילות. אני סופרת את הימים עד לבחירות, ומרגישה שאני נוסעת על אדי הדלק האחרונים. נחנקת ולא יכולה עוד לשאת את חבטות האלה היומיות האלה על ראשינו. האם בימים שבהן גוברת שנאת ישראל בעולם כולו, גם חלקת האלהים הקטנה הזו שאבותינו קנו לנו בדמם, גם היא תהפוך למקום שאי אפשר לחיות בו?

והרי קרוב אליכם הדבר, בידכם הדבר, ואתם דוחים את היד המושטת להצילכם וגוררים את כולנו אל התהום?

עוד גזענים

 

אינני יודעת מדוע חילי טרופר עזב את בני גנץ כדי לחבור למפלגה אחרת, שגם היא איננה עוברת את אחוז החסימה. את חילי טרופר אני זוכרת בעיקר כמי שמנסה לגזור גזירה שווה בין מפלגות שמאל כמו מר"ץ, שמבקשות להגיע לפיוס ושלום עם הערבים, ולהכיר במדינה פלשתינית עצמאית, לבין מפלגות הימין של בן-גביר וסמוטריץ', שמעוניינות להתנכל לפלשתינים ולגרש אותם מבתיהם ומאדמתם וגם עושות הכל כדי לעודד אלימות נגד פלשתינים שתביא לגירושם, כאילו רדיפת שלום גם היא פשע נגד האנושות. הגזירה השווה הזו מאפשרת לטרופר לנרמל את הגזענות שלו עצמו כלפי ערבים, ואת קרבתו הרעיונית הרבה יותר לימין הלאומני האלים מאשר לשמאל הפציפיסטי.

יועז הנדל שייך במוצהר לימין הגזעני, ובשל גזענותו מנע מבני גנץ להקים ממשלה עם מפלגות ערביות, ממשלה שכמותה הוקמה בסופו של דבר על ידי יאיר לפיד ונפתלי בנט בשותפות עם מנסור עבאס. מי יודע כיצד היו הדברים מתגלגלים לו הורחק נתניהו מהשלטון מוקדם יותר, ואולי אפשר היה למנוע כך ממדינת ישראל ותושביה אסונות שנתניהו הביא עליהם. יפה כמובן שיועז הנדל התנדב לשירות מילואים ארוך, ואת זה אני אומרת בלי שום ציניות. מול הניסיון המחפיר לפטור את החרדים משירות צבאי, שאולי יהפוך בימים הקרובים לחוק, שותפות בשירות הצבאי בהחלט ראויה להימנות על דרישות הסף לכהונה בכנסת, אבל אין די בכך. מי שמעדיף את המשך שלטון נתניהו על פני ממשלה בשותפות יהודית-ערבית, איננו ראוי אפילו לקול אחד ממתנגדי נתניהו.

כל חברי הכנסת שבוחנים אפשרות להקמת מפלגות חדשות הם אנשי ימין, שהדבר היחיד המשותף להם הוא יחסם הגזעני לערבים, שמאפיין את הימין הישראלי כולו, ולמרבה הצער גם לא מעט ממה שמכונה "מרכז" ובעצם הוא ימין מתון יותר, כזה שאיננו שולל לגמרי פשרות עם הפלשתינים, אבל איננו מעוניין בשותפות אמיתית עם אזרחי ישראל הערבים, ואפילו לא עם מפלגתו של מנסור עבאס שמייצגת במידה רבה אוכלוסיה בדואית, שרבים מבניה משרתים בצה"ל, ושעשרות מבניה נרצחו בטבח שמחת-תורה בידי אנשי חמאס, שכשם שלא חסו על נשים ותינוקות יהודים, לא חסו גם על נשים ותינוקות מוסלמים. אפשר היה לצפות שדווקא הטבח הנורא, שכפה על יהודים, בדואים, תאילנדים ונפאלים, שותפות גורל בנסיבות מחרידות, ייצור קירבה ושיתוף פעולה, אבל מסיבות שאני מתקשה להבין, דווקא המפלגות שהיו שותפות להקמת ממשלת השינוי בשותפות מנסור עבאס, שהתגלה כשותף נאמן וסולידרי, מצהירות בראש חוצות שלא תקמנה ממשלה עם ערבים, ובכך יורות לעצמן ברגל. ממשלה משותפת ליהודים וערבים, שתבנה שיתוף פעולה פוליטי בין אזרחים שוחרי שלום שרוצים לקדם פיוס בין העמים ותרומה משותפת לשיקום המדינה הפצועה והמדממת מאסון השביעי באוקטובר, ממשלה שתחפש ריפוי לפצעים וחיבור מחודש לקרע שנוצר בין העמים בעקבות הטבח, היא בעיני לא אילוץ אלא מטרה. לא צריך לפחד מהאשמות השווא של הימין הפשיסטי, כאילו טבח השביעי באוקטובר הוא תוצאה של הסכמי אוסלו או ההתנתקות. ההיפך הוא הנכון: דווקא הקיפאון ביחסים עם הפלשתינים, עקיפתם בהסכמי השלום עם מדינות המפרץ, וההתגרות הבלתי פוסקת של איתמר בן-גביר בהר הבית, הם אלה שחיזקו את החמאס ודחפו אותו לתכנן את הטבח. הממשלה הלאומנית שעסוקה כל העת בניסיונות טרנספר של הפלשתינים, היא זו שגם הביאה על ישראל את האסון, וגם מאפשרת לחמאס להציג את עצמו ברחבי העולם כלוחם לחירות הפלשתינים, ולא כארגון טרור פונדמנטליסטי שפועל לרצח יהודים באשר הם יהודים ולהרס מדינתם. עצוב מאד שהשואפים להחליף את ממשלת הטבח, דבקים בגזענות במקום להציב חזון של פיוס ושיתוף שיוביל לדרך חדשה.

איחוד מדכדך

המשפט שהכי הפריע לי בנאום האיחוד עם לפיד של נפתלי בנט הוא: "לא נמסור סנטימטר אחד מארץ ישראל". מאז ששמעתי אותו, כל מחשבה על המפלגה המאוחדת מפילה עלי דכדוך. לכאורה אין בכך שום הפתעה. הרי הדובר הוא מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, ועמדותיו ידועות: ארץ ישראל השלמה. במלים אחרות: שום שינוי לטובה בעניין החשוב והבוער ביותר לטיפול במדינת ישראל: יחסינו עם הפלשתינים. אותו הקיפאון הממושך שגרם לבנימין נתניהו להתרברב: "הורדתי את הבעיה הפלשתינית מהשולחן". ראינו בשביעי באוקטובר איך הוריד אותה מהשולחן. וכמו לגבי אינספור הסימנים לכוונות החמאס לפלוש לישראל, שכולם אכן הורדו מהשולחן בטענה ש"החמאס מורתע", כך גם כעת: עדיין השיח בישראל נמנע מלדון במניעים שעליהם הצהירו בכירי החמאס כאלה שדחפו אותם לבצע את הפלישה והטבח: ההתגרויות של איתמר בן-גביר בהר הבית, והחשש מהסכם נורמליזציה ישראלי-סעודי, שיקבור את הבעיה הפלשתינית לתמיד, יוריד אותה מהשולחן כפי שחפץ נתניהו. כעת מספר ג'קי חוגי בספר חדש (בינתיים קראתי וצפיתי רק בראיונות עם המחבר), שהחמאס חשש במיוחד מ"תכנית ההכרעה" של סמוטריץ' לגרש את הפלשתינים מיהודה ושומרון, והיא היתה הסיבה המרכזית לטבח. אפשר כמובן לטעון שהחמאס משקר ואלה אינן הסיבות האמיתיות לטבח. אפשר לטעון שגם לו היתה מדינה פלשתינית היה החמאס ממשיך לרצוח ישראלים. אבל להתעלם לגמרי מן האופן שבו הציגו בכירי החמאס את מניעיהם, ועל אחת כמה וכמה אחרי הכישלון הישראלי המזעזע במניעת הטבח, גם מראש וגם במהלכו, ולהמשיך לדקלם סיסמאות כאילו איננו נמצאים לאחר שנתיים וחצי של טבח מחריד ומלחמה מרובת אבידות, זה בלתי נסלח. להעמיד פנים שהבעיה היחידה של מדינת ישראל היא השתמטות החרדים או הכפייה הדתית, או אפילו מאמציהם הבלתי נלאים של נתניהו ואנשיו לסרס את מערכת המשפט ולהפוך את ישראל לדיקטטורה גמורה, זו עצימת עיניים בלתי-נסבלת. אי אפשר לשקם את ישראל המוכה ללא הסדר עם הפלשתינים, ואי אפשר להגיע לשום הסדר עם הפלשתינים בלי לוותר על רעיון ארץ ישראל השלמה, ומי שאוחז ברעיון זה דן אותנו בהכרח לעוד מלחמות ועוד מוות. הקמת החוות והמאחזים ביהודה ושומרון לצורך התעמרות בפלשתינים, גזל קרקעות פלשתיניות וגירוש פלשתינים מישוביהם, שבצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק מבצעים מאז עליית ממשלת החורבן לשלטון, גרמו וגורמים בהכרח לריכוז רוב היחידות הלוחמות ביהודה ןושומרון, והינם האשמים הישירים בטבח החמאס ובהפקרה המזעזעת של עוטף עזה לצורך מדיניות הטרנספר ביהודה ושומרון. סטרוק הגדירה את פעילותם הזו: "אנחנו מתקנים שלושים שנה של נזקי אוסלו". את התיקון שחוללו מלאכי החבלה האלה כולנו ראינו וממשיכים לראות בעוטף עזה, בגבול הצפון, בנגב, בישובים הערביים, וכעת גם ברחובות תל-אביב ופתח-תקוה. מחירו של המאמץ הממשלתי לגירוש הפלשתינים מיהודה ושומרון הוא חורבן מדינת ישראל.

ומה יש לאיחוד של בנט ולפיד להציע בנידון, מלבד חתירה לאותה מטרה מתועבת שהביאה עלינו ממשלת החורבן? נישואים אזרחיים? נחמד מאד. זה בהחלט ישפר את מצבם של ישראלים רבים שמנועים מלהינשא במערכת האורתודוקסית. הורדת יוקר המחיה? זה נחוץ ונדרש מאד. אבל אי אפשר לשפר את כלכלת ישראל ולהחזיר אותה למסלול מבלי לטפל קודם כל במצב הבטחוני. תיירים אינם באים למדינה מוכת מלחמות וטרור, ואפילו הישראלים ממעטים לטייל בארץ ואפילו לקנות אין להם חשק. המראה במרכזי הערים הוא חנויות סגורות, שלטים להשכרה ולמכירה. המשולש הירושלמי גוסס ותל-אביב לגמרי בהפסקה.

אפילו ההישג היפה ביותר של ממשלת בנט-לפיד, שילובה בקואליציה של מפלגה ערבית שחותרת לשיתוף-פעולה, והפניית משאבים לשיפור מצב המגזר הערבי, נדחה כעת על ידי המפלגה המאוחדת: אפילו חזרה לשותפות עם מנסור עבאס, שניתק את קשריו עם התנועה האיסלמית, נדחית, כאילו מה שנדרש כעת הוא ניכור כלפי הציבור הערבי ישראלי וכלפי הבדואים, אלה שרוצחי החמאס לא היססו לרצוח יחד עם היהודים, ולא חסו אפילו על נשים, זקנים ותינוקות. במקום לאחד את שורות הישראלים, לרקום ברית מחודשת של שיתוף פעולה ושיקום, מרחיקים את הציבור הערבי ואפילו את הבדואים. רק גזענות ובדלנות מציעים לנו. האם לפחות יסירו את חבל התלייה שממשלת הדמים מנפנפת מעלינו, ויחזירו אותנו לחיק העולם החופשי? או שילגמו שמפניה ביחד עם איתמר בן-גביר ומרעיו במחול הגרדומים, ויעטרו את מדינת ישראל בחבלי תלייה?

כמה תקוה לשינוי אפשר לתלות במנהיגות שכזאת?  

החלטת הפצ"ר משקפת ערכי משטר גזעניים ופשיסטים

 

החלטת הפצ"ר לבטל את כתבי האישום נגד אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר פלשתיני עד כדי כך שנזקק לניתוח מציל חיים, ולעומת זאת להמשיך בהליכים המשפטיים נגד קודמתו בתפקיד, שחקרה את פשעיהם האכזריים, היא ההחלטה שעבורה מונה לתפקיד, מאחר שהיא משקפת את ערכיה הפשיסטיים והגזעניים של ממשלת נתניהו, ששרים מכהנים בה נמנו על המתפרצים לשדה-תימן כדי למנוע את מעצרם וחקירתם של החשודים בהתעללות. כמו חברת הכנסת לימור סון הר-מלך, שכינתה את שורף משפחת דוואבשה בשנתם "צדיק", והגנה על אלישע ירד שירה בערבים למוות, אך מעולם לא נתן את הדין על מעשיו, כמו היורים בשלושת החטופים ששיחררו את עצמם, שהפרו פקודת "חדל אש!" ורצחו את יותם חיים אחרי שרצחו את שני חבריו, ובמקום להיעצר ולעמוד לדין על רצח, הובאו ההורים השכולים האומללים לחבק אותם, כמו הפורעים בשיטתיות בכפרים פלשתינים, שורפים ורוצחים, שאינם נעצרים ואינם נענשים בתואנות שונות ומשונות, וכמו החיילים שירו למוות במשפחה תמימה של הורים וארבעה ילדים שרצחו את ההורים ושניים מילדיהם ועד כה טרם נקראו לחקירה, וכמו בצלאל סמוטריץ' שקרא לשרוף את חווארה ומעולם לא נקרא לסדר, ממשלת ישראל מכתיבה את ערכיה הגזעניים והפשיסטים, באמצעות עושי דברה, שהפצ"ר הוא אחד מהם: זכויות אדם יש רק ליהודים, במיוחד לאלה שתומכים בממשלת הדמים, ערבים מותר לרצוח חופשי (ואם חושבים במקרה שחטופים יהודים הם ערבים מותר גם אותם לרצוח ואין נענשים על כך), מותר כמובן להתעלל בערבים בין אם הם אסירים, עצירים, או אזרחים חפים מפשע, מי שרוצח ערבים זוכה להגנה מלאה מהרשויות ואפילו לדברי הלל ושבח מפי שרים וחברי כנסת, ומי שמעמיד לדין רוצחי ערבים ומתעללים בערבים, דינו מאסר, אם לא לינץ'. לדעת ממשלת ישראל הנוכחית מדינת ישראל נועדה לאפשר ליהודים לרצוח ערבים, לפגוע בהם ולגרש אותם, ואסור באיסור חמור להעניש יהודים שנוהגים כך, אלא יש להעניש את מי שמעזים לאכוף עליהם את החוק ולהעמיד אותם לדין. במשטר פשיסטי המדינה משרתת אך ורק אינטרסים של אומת הרוב, והמיעוטים הלאומיים הם לא רק נטולי זכויות אזרח, אלא גם נטולי זכויות אדם. זה המשטר שממשלת נתניהו פועלת לכונן בישראל, ולא רק באמצעות ההפיכה המשטרית, אלא באמצעות סירוס מערכת המשפט והפיכת שלטון החוק על ראשו: הפושעים מועלים על נס ואילו אנשי החוק מותקפים ונענשים על ניסיונם לאכוף את החוק. ומאחר שמשטרו הפשיסטי של נתניהו מציג את עצמו כמייצג העם היהודי, דמם של הערבים מותר בשיטתיות, מאחר שאינם משרתים את שלטון הנצח שנתניהו חפץ בו. וצה"ל, שנכשל קשות בהגנה על יהודים, מתמחה ברצח ערבים ובסיוע לרוצחיהם, ובמקום למלא את תפקידו בשטחים הכבושים ככוח אוכף חוק, הוא מצטרף לא פעם למתנחלים הפורעים בערבים, או מפגין אוזלת יד באכיפת החוק עליהם, ותחת ממשלת הדמים כבר איננו חותר לא להגנה על אזרחי ותושבי ישראל הזקוקים להגנה ולא לאכיפת חוק וסדר, וכל תפארתו על מה שמכונה "חיסולים", גם בניגוד לחוק הבינלאומי. כנראה קל יותר להרוג ערבים ואיראנים ולהתרברב בכך, מאשר להציל מהחמאס את תושבי עוטף עזה שממשלת הדמים הפקירה ועדיין מתנערת מאחריותה לכך, ודורשת שנתפעל מחיסול בכירי חיזבאללה ואיראן, בעודנו מופגזים כל העת בטילים, שהחיסולים רק מעודדים את שיגורם לעברנו.  

הטיעונים של הפצ"ר לביטול כתבי האישום מגוחכים, במיוחד הטענה שהעציר שוחרר לעזה ואי אפשר לגבות ממנו עדות. יש מספיק עדים להתעללות ותוצאותיה גם ללא נוכחות העציר: הרופאים שטיפלו בו וניתחו אותו, שגם עליהם כמובן הופעלו לחצים לשקר, ובכל זאת כמה מהם סיפרו את האמת. וכמובן ישנו הסרטון ממצלמות האבטחה, שלדברי הפצ"ר איננו מראה בבירור מה התרחש. אם אין רואים בסרטון בבירור את ההתעללות בעציר, זה משום שהמתעללים בעציר ניסו להסתיר את מעשיהם מהמצלמות בעזרת מגינים, ועדיין לא קשה לראות ולהבין מה קורה מאחורי המגינים, אלא אם כן עוצמים את העיניים מאד חזק, כפי שהממשלה ושופריה דרשו מהפרקליט הצבאי החדש, שתואר, אם בצדק ואם שלא בצדק, כמקורב לשר סמוטריץ'. קשה לדעת אם הוא חולק עם ממשלת נתניהו את ערכיה המעוותים, הגזעניים והנפשעים, או שרק נכנע ללחצים מצד הממשלה. התוצאה גרועה באותה מידה.

חרדים תוקפים נהגים ערבים

 

לתדהמתי גם אלה שהתייחסו לעובדה שנהג האוטובוס שדרס נער חרדי בהפגנה נגד הגיוס בירושלים, הותקף קודם לכן על ידי המון נערים חרדים שרצו לפגוע בו בשל היותו ערבי, לא הזכירו את העובדה שכבר במשך חודשים מותקפים נהגים ערבים בירושלים על ידי חבורות של נערים חרדים, שמקללים אותם, שופכים עליהם מים, זורקים עליהם חפצים ואף מכים אותם, וכי הנהגים חזרו וביקשו אבטחה ואף הובטח להם שהם יזכו לאבטחה, אך בינתיים הנהגים מופקרים לשרירות לבם של ביריונים חרדים שהפכו את תקיפת הנהגים לנוהג ולשעשוע. העובדה שמדובר בחרדים הוצנעה עד כה. דווח למשל על תקיפת נהגים ערבים בקרבת אצטדיון טדי, דבר שיצר את הרושם שמדובר באוהדי כדורגל, והתעלמו מכך שבקרבת אצטדיון טדי עוברים קווים שמשרתים את השכונות החרדיות והמתחרדות בית וגן, יפה נוף והר נוף, כמו קו 411 שנוסע דרך שכונות אלה מאצטדיון טדי לעיר בני ברק. להתנכלות הנערים החרדים בירושלים לנהגים ערבים אין קשר לכדורגל ולאלימות במגרשים, אלא להשתוללות הגזענית של תומכי ממשלת החורבן, גם בשטחי הרשות הפלשתינית וגם בשטחי מדינת ישראל, ומותר לחשוד שמה שמעצים אותה הוא הגיבוי הממשלתי של מפלגות בן-גביר וסמוטריץ' לפגיעה בערבים, שמתממשת הן בפוגרומים הבלתי-פוסקים של מתנחלים בפלשתינים והן בהתקפות על ערבים במדינת ישראל. יש נטייה לראות בנוער החרדי תומכים של מפלגות חרדיות, אך חלק לא מבוטל מן הנוער החרדי הולך שבי אחר איתמר בן-גביר, והם מגבירים מאד את כוחו. אמנם הנוער החרדי איננו מעוניין לשרת בצבא, אבל טעות היא להסיק מכך שמדובר ברודפי שלום. לאומנות וגזענות אינן זרות לאווירה בציבור החרדי, וגם אלימות איננה זרה להם, ובפרט כאשר יש לנבלים הזדמנות לחוש את עצמם כפטריוטים. העובדה שנערים הגיעו להפגין נגד גיוס והתנפלו בצעקות "ערבי, ערבי" על נהג אוטובוס איננה צריכה להפתיע. הם לא תקפו את האוטובוס, כפי שהיו מי שטענו בתקשורת, ללא כל בסיס, שהם תוקפים אוטובוסים בגלל שהם מסמלים עבורם את מדינת ישראל. הם תקפו את הנהגים הערבים של האוטובוסים, מפני שביריונים גזענים אלה, שהם גם חרדים, יודעים שניתן לפתוח את דלתות האוטובוס מבחוץ, וכך הם עושים כדי להתנפל על נהגים ערבים ולפגוע בהם. לא במדינת ישראל הם רצו לפגוע, אלא בערבים.

הם גם יודעים כמובן, שמושא ההערצה שלהם, איתמר בן-גביר, הוא שר המשטרה, והגנה על נהגים ערבים איננה בראש מעייניו, בלשון המעטה. כמו הפורעים בשטחים גם הם מרגישים שדמם של הערבים הותר והכל מותר. הנהג הערבי המותקף שחשש לחייו לא טעה. הביריונים החרדים האלה מוכנים גם לרצוח ערבים, ולמרבה הצער שיחתו של הנהג למשטרה להגיע למקום ולהצילו מהתוקפים לא נענתה. במקום זאת ביקשו במשטרה שהפקירה את הנהג להאשימו ברצח, כאילו ניסיונו להציל את נפשו מהתוקפים נעשה בכוונה להרוג את הנער, כאילו מחבל שמתכנן פיגוע היה מתקשר למשטרה ומבקש שתגיע מיד, כפי שעשה הנהג הערבי. למרבה המזל השופטת כבר עמדה על כך שאין שום ראיות לכוונת רצח מצד הנהג, והמקרה נע בין גרימת מוות ברשלנות להמתה בקלות דעת. בכל מקרה במשפטו של הנהג ראוי להביא בחשבון שהתנפלות הנערים החרדים עליו היתה חלק ממסכת פשעי שנאה גזעניים שהפכה למכת מדינה, שהמניע שלהם היה לאומני וגזעני, כפי שעולה מקריאתם "ערבי, ערבי" שנשמעה היטב בסרטונים המתעדים את האירוע, ושהנהג הערבי, גם אם ייקבע שלא היה זהיר ושגרם למות הנער, היה קודם כל קורבן של פשע גזעני ופעל בסכנת חיים.    

יהושע קנז / בדרך אל החתולים

באותו רגע נורא בספר – שלא חסרים בו רגעים נוראים – הרגשתי צורך לדפדף לעמוד השער ולראות מתי התפרסם הספר – בשנת 1991, לפני יותר משלושים שנה, וחשתי כמו למול נבואה ישנה שבזמן אמיתי לא היטו לה אוזן, ואינני זוכרת כמה שנים מונח אצלי הספר ורק כעת קראתי אותו, ומלבד הטלפונים הציבוריים ששוב אין בהם צורך, לא התיישן בו דבר, הכל כמו נכתב היום. הרגע שזעזע אותי הוא הרגע שבו אלברט, בנה האלים, וככל הנראה המטומטם למדי, של הקשישה החביבה סניורה, שבאחד הימים צנחה ומתה בחדר הרחצה בבית החולים השיקומי שהוא זירת התרחשותו של הרומן, מכה מכות רצח את הסניטר הערבי רפיק, המכונה בבית החולים רפי, לאחר שאחת החולות מספרת לו שרפי הוא זה שהוציא את גופת אמו המתה מחדר האמבטיה, כי "מי הרשה לו לשים אצבע על האמא?" ובעוד אחיו ויקטור מנסה לדבר על לב איש הביטחון בזכותו של אחיו, צועק אלברט: "אתה לא מבין שום דבר. הערבי הרג לנו את האמא."

גיבורת הספר, המורה לצרפתית בגמלאות יולנדה מוסקוביץ', תפגוש שוב את רפיק כשינקה את חדר המדרגות שלה, ויתכחש לכך שנפגשו או הכירו אי פעם קודם לכן. וגם שם מתקומם השכן, דווקא בחור צעיר: "מה אתם מביאים ערבים לעבוד פה? יום אחד הוא יוציא סכין ויהרוג מישהו."

יום ולילה אנו שומעים על "המתפכחים" בעקבות טבח השביעי באוקטובר, ואני קוראת ושואלת את עצמי האם באמת משהו השתנה בעקבות הטבח, או שכבר עשרות שנים אנו חיים בתוככי השנאה והאלימות, שאינה חסה על איש, שקועים בה עד כדי כך שכבר איננו רואים את עצמנו, לאיזו מכונת אלימות הפכנו בעצמנו, עד כמה אנו מוכנים לזרוע מוות והרס, כמה גדולה האטימות לסבלו ואפילו למותו של הזולת, ועד כמה מה שאמור היה לאחד אותנו למול האויב רק קורע אותנו מבפנים, משלח יד איש באחיו, איננו מותיר מפלט מהאלימות והרוע.

במה שאמור להיות שגרת בית חולים מוגנת רוחשת כל הזמן אלימות. פיכמן דוקר בסכין את חברו כגן, פאולה הדמנטית נשכבת במיטותיהם של אחרים ומאיימת שאביה יבוא ויהרוג את כולם. החולות רבות ביניהן, וגם כאן המוצא ממלא תפקיד: הספרדיות נגד הפולניות. קנז עצמו מקפיד לציין, מי מהחולים הוא ממוצא מזרחי, כאילו דווקא במקום שבו יכולים אנשים לחבור זה לזה על בסיס סבלם המשותף ופגיעותם האנושית, דווקא שם אדם לאדם זאב, וחשוב כל כך מי יהודי  ומי ערבי, מי פולני ומי ספרדי, ומי בכלל יליד הארץ והעברית היא שפתו. ובנוסף לאלימות, הכבושה והמתפרצת, רוחשות כל העת מזימות סביב החולים, וגם יולנדה מוסקוביץ' תגלה שאין לה מנוס מלהיות מנוצלת, ועליה לבחור בבחירה הפחות גרועה, בין הנוכל שמנצל את עבודתו בבית החולים לשכן את החולות במוסד גרוע ולהשתלט על דירותיהן ורכושן, לבין נוכלת פחות אכזרית, שמוכנה לטפל בחולות עד מותן, בתמורה לכך שיורישו לה את דירתן, וכך היא עושקת אותן רק לאחר המוות. ליולנדה אין זה אכפת, רק מה שיקרה לה בחייה מעניין אותה, כי אין לה ילדים ולא קרוב וגואל.

אין ליולנדה מפלט מן האלימות, הבדידות, הטירוף, לא בבית החולים ולא בביתה, וגם מעט נחמה ואנושיות עליה לרכוש בכסף. בבית החולים היתה עדה למותה הטבעי, אך המטלטל, של סניורה, וגם בשובה לביתה היא עדה למוות אלים ומטלטל. איש לא יראה לה מקום שבו אפשר לנשום.

אם לא קראתם את הספר הזה, אל תחמיצו את אחד הרומנים הטובים ביותר בשפה העברית, ואם כבר קראתם אותו, שובו אליו וקראו אותו שוב לאור הימים הנוראים האלה שבהם אנו חיים, צפו במראה הנוראה שהוא מציב מול פנינו, והקשיבו לתשובתו הנוראה לשאלה מה נהיה מאיתנו, או בעצם מה היינו כבר פעם, מזמן.

 

יהושע קנז, בדרך אל החתולים, הוצאת עם עובד, תשנ"א

השומרון במאהל החטופים

 

אתמול לפנות ערב הגיעו למאהל החטופים בירושלים שליד בניין טרה-סנטה ארבעה נערי גבעות. הם היו יחפים ומלוכלכים מאד, היו להם שיער ארוך וציציות מתנפנפות, ואי אפשר להסביר עד כמה הנוכחות שלהם היתה מאיימת. התורנים במאהל היו עסוקים בהכנות לעצרת שמתקיימת בכל מוצאי שבת והמאהל עצמו היה ריק. במקרה הגעתי לשם בדיוק עם הכלב שלי. בדרך כלל אני רק לוקחת תמונה של חטוף ויוצאת לעמוד בכביש, אבל פחדתי לעזוב את ארבעת הנערים במאהל ולצאת. הם נגעו וחיטטו בכל החפצים שהיו מסודרים למכירה במאהל: חולצות, סיכות, תיקים. אחד מהם שאל אם אפשר לקנות חולצה. אמרתי לו שכן, אבל צריך לשלם באשראי או בביט. הוא אמר שהוא לא יכול לשלם כי עדיין שבת. חשבתי לעצמי שאין הרבה סיכוי שיש למי מהם כרטיס אשראי. אמרתי להם שיחזרו במוצאי שבת, שבמוצאי שבת יש עצרת וישנם דוכנים שבהם אפשר לקנות דברים. הם אמרו שקשה להם להגיע לא בשבת, ואני תהיתי איך לא קשה להם להגיע בשבת, אם הם שומרים שבת. אחד מהם דיבר ללא הפסקה על כך שמאד אכפת לו מהחטופים והוא מאד לוקח ללב בגללם. שאלתי אותם איפה הם גרים, וזה שאמר שהוא נורא מצטער על החטופים ענה שכל אחד מהם גר במקום אחר, והוא הצביע על חברו, שהיה הגבוה והמפחיד ביניהם, ואמר שהוא למשל, כלומר זה שהוא הצביע עליו, גר בשומרון. רציתי לשאול איפה בשומרון ואיפה גרים האחרים, אבל הם כבר פנו לכיוון החדר הפנימי שלא מיועד לקהל הרחב ויש בו הרבה ציוד וניסו להיכנס גם לשם. ביקשתי שלא יכנסו לחדר הפנימי והסברתי להם שהחדר הפנימי לא מיועד לקהל הרחב, אבל הם נכנסו בכל זאת והציצו לשם ואז חזרו לחדר הפתוח והגבוה המפחיד התחיל להתעסק במכשיר קירור שעמד שם וביקשתי שלא ייגע. אמרתי להם שהתשלום על הדברים שנמכרים במאהל מיועד למימון המאבק להחזרת החטופים והגבוה המפחיד שאל אם האיראנים לא נותנים לנו כסף. העדפתי להתעלם מהשאלה. הם שוב חזרו לחטט בדברים, בספרים, בדגלים למכירה, ואני ניסיתי נואשות לשכנע אותם לעזוב וללכת, ואמרתי שוב ושוב שיחזרו במוצאי שבת, ללא הצלחה. ואז הם מצאו דגל חטופים שהוכן למצעד הגאווה, עם כל צבעי דגל הגאווה, ופס צהוב רחב במיוחד. הם שאלו מה זה הדגל הזה, ופחדתי להגיד להם שזה דגל למצעד הגאווה. הם לא נראו אוהדים לקהילה הלהט"בית. אמרתי להם שהצבע הצהוב מסמל את הציפיה לחטופים והם שאלו אז מה זה כל הצבעים האחרים ולא ידעתי מה להגיד."זה דגל אש"ף", טען אחד מהם, ונבהלתי עוד יותר. פחדתי שהם יעברו לאלימות גלויה, אבל למרבה המזל הם איבדו עניין וסופסוף הלכו. רק אחרי שהם הלכו התורנית חזרה ועוד מתנדבת באה, ואמרתי לה שהנערים האלה היו מפחידים ופחדתי לצאת ולהשאיר אותם ושחשבתי שהם רוצים לגנוב דברים, והיא אמרה שהם באמת לא נראים טוב ושהם היו שם כבר קודם. תהיתי למה הם שבו וחזרו. אולי הם קיוו שלא יהיה במאהל איש ואז הם יעשו נזקים או יגנבו דברים. חשבתי שככה הם בוודאי נכנסים לבתים של פלשתינים בשומרון ומחטטים להם בדברים ואולי גם גורמים נזקים ואולי גם פוגעים בהם ומטילים עליהם אימה. היה ברור שהם רגילים לעשות מה שמתחשק להם ולהיכנס לאן שמתחשק להם, ולהפחיד אנשים או גרוע מכך. אחרי שהם הלכו הכל חזר לקדמותו, באו המתנדבים והתחילו לסדר הכל לעצרת, וקיוויתי שהנערים מהשומרון לא השאירו כתמים על הבגדים והחפצים במאהל. המתנדבים הצעירים היו מאד עסוקים ואני הלכתי בינתיים הביתה ולא דיברתי יותר עם אף אחד על הנערים מהשומרון, אבל לא הפסקתי לחשוב מה הם רצו לעשות לנו ואם גם בירושלים, ממש ליד בית ראש הממשלה בבלפור, הם מרגישים שמותר להם הכל ושהרשויות נותנות להם גיבוי לכל דבר. בערב זרקו בנס-ציונה לבנים על המכונית של איימן עודה וצעקו "מוות לערבים" וכולם אמרו שהוא אמר שעזה ניצחה ועזה תנצח, למרות שבעצם הוא אמר "עזה הוכיחה את תבוסת האידיאולוגיה של הימין הקיצוני, עזה ניצחה ועזה תנצח", ואני הבנתי שזאת אמירה שהניסיון של בן-גביר וסמוטריץ' לכבוש את עזה ולגרש את כל הפלשתינים נכשל ויכשל, אבל זה מה שאני הבנתי – יש לי נטייה כזו להתייחס לאמירות בהקשרן, לומדים את זה כשעוסקים הרבה שנים בהיסטוריה, אבל מי אני לעומת אביחי בוארון שרצה להדיח את עודה מהכנסת, וטלי גוטליב שתומכת באלימות נגד איימן עודה. אני מרגישה שהאנשים שזרקו לבנים על המכונית של עודה וצעקו "מוות לערבים" מסוגלים להרוג גם אותי. גם אני נגד המלחמה בעזה. כבר שנה וחצי אני חושבת, וגם כותבת שצריך לסיים את המלחמה, ושמי שהורג בלי הבחנה ערבים הורג גם יהודים, כמו שקרה עם בני הערובה בבארי ועם עשרות מהחטופים, שנהרגו או נרצחו כי נתניהו וממשלתו טירפדו שוב ושוב עסקאות לשחרורם ועדיין מטרפדים עסקה, ממש בימים אלה, ומניחים לנערי הגבעות להתעלל בפלשתינים ואפילו לרצוח אותם, ומה שקורה בשומרון יכול לקרות גם בירושלים, כי כשאין גבולות אין גבולות, לא בשטח ולא במעשים.

מצעד השנואים

 

כששמעתי את הדיונים המלומדים על הפער בין הניקוד הקמצני שהעניקו צוותי השופטים באירוויזיון לבין הניקוד המחמיא שהעניק הקהל לשיר הישראלי, נזכרתי בדברים שאמרה לי לפני שנים רבות חברה שגדלה בצרפת, ושבה לשם בשליחות. אחרי שבעלה סיפר איך כשהוא מטייל ברחוב עם ארבעת ילדיהם שואלים אותו אם כולם שלו, היא אמרה: "הם לא אוהבים אותנו. בינם לבין עצמם הם אומרים שעדיף יהודים על ערבים, אבל הם לא אוהבים אותנו." ככה למדתי שיש היררכיה של שנאות: את היהודים שונאים באירופה, את הערבים יותר. גם מישל וולבק שמבקר כעת בישראל, והתראיין לתכנית התרבות של קובי מידן, מגנה את הסלחנות בחוגים אינטלקטואלים בצרפת כלפי האיסלמיסטים, ומשבח את ישראל שלדעתו נוהגת במוסריות גם בעת מלחמה. לצערי אני יודעת שישראל איננה נוהגת במוסריות בעת מלחמה, והורגת כעת מדי יום עשרות אזרחים עזתים חפים מפשע. אני יודעת גם שרוב הציבור הישראלי מייחל לסיום המלחמה, והממשלה היא זו שדוחפת להמשיך בלחימה, משיקולי הישרדות. אני יודעת גם שסלחנות כלפי איסלמיסטים הרבה פחות נפוצה בצרפת מכפי שטוענים לעתים. רוב הצרפתים מפחדים מאד מהטרור האיסלמי, במיוחד מאז מעשי הרצח המחרידים בינואר 2015 במערכת העיתון "שרלי הבדו", כששנים עשר מעובדי העיתון נרצחו בתגובה לקריקטורות בעיתון שלעגו לנביא מוחמד, ובנובמבר אותה שנה בתיאטרון הבטקלאן ובמקומות נוספים, כשמאה ושלושים איש שבאו לקונצרט של להקת רוק נרצחו על ידי טרוריסטים איסלמים, בפיגוע שמזכיר מכמה בחינות את הרצח בפסטיבל הנובה. פיגועים אלה השפיעו מאד על דעת הקהל הצרפתית, שמעולם לא אהדה את הערבים, אבל לאחר הפיגועים זיהתה את המהגרים הערבים עם טרור איסלמי. מלבד הפיגועים היו גם אירועי התפרעות באזורי המהגרים בפריז, כולל שריפה המונית של מכוניות. כמובן היו גם מקרי רצח של יהודים באשר הם יהודים, מה שלא הפחית מהאימה שהטילו מקרים כאלה על השכנים הצרפתים.

ההפגנות הפרו-פלשתיניות בצרפת ובאנגליה הן בעיקר הפגנות של מהגרים פלשתינים או ערבים מארצות אחרות, לעתים גם בני מהגרים. הן מפחידות מאד יהודים וישראלים, אבל הן מפחידות גם את הצרפתים והבריטים ושאר עמי אירופה. ההגירה הערבית והאיסלמית בפרט נחשבת להגירה בעייתית יותר מהגירה של סינים, למשל, שנחשבים לאוכלוסיה שקטה, חרוצה ושומרת חוק, ואולי היא באמת כזאת. גם מפלגות הימין הקיצוני המשגשגות בכל אירופה, מפנות את עיקר התעמולה העוינת כלפי הערבים, והערבים המוסלמים בפרט. יש ישראלים שמתפעלים מכך. אבל הימין הקיצוני משמר הרבה מהסנטימנטים הנאצים והפשיסטים ונוטה מאד להכחשת השואה, כך שאהדה שמובעת לעתים מצד אנשי ימין קיצוני כלפי ישראל, היא לא פעם אהדה מפוקפקת.    

אפשר כמובן למצוא סיבות אובייקטיביות להצלחתה של יובל רפאל באירוויזיון: הופעה יפה ואלגנטית, שיר יפה עם מסר חיובי, מבוצע בכשרון רב, כולל שירה באנגלית ובצרפתית שלפחות אחת מהן מובנת לרוב הצופים, התייחסות רצינית לאירוויזיון, שבין צופיו הוותיקים יש אי נחת מהעברת הדגש ממוסיקה מלודית שמושכת את הלב ומלים בעלות משמעות למופע של פירוטכניקה, שהמוסיקה נדחקת בו לשוליים, וגם מהוולגריות והזנותיות שהשתלטו על חלק מההופעות, שהלכו רחוק עם השתטות וגם תפלות וחדלו לשעשע. לא רק השיר הישראלי, גם הזמרת היווניה ששרה על אסונם של בני עמה, וגם השירים של צרפת, שווייץ ואוסטריה, שהגישו הופעה רצינית יותר, זכו להצלחה. אני מקווה שאלה לפחות חלק מהסיבות להצלחת השיר הישראלי. הלוואי שהייתי מאמינה שאלה הסיבות היחידות להצלחה. אבל כנראה אלה אינן הסיבות היחידות. כנראה שבמשחק סכום האפס את מי שונאים יותר, את ישראל או את הערבים, מעדיפים רבים מהאירופים לתמוך במי שמזוהים עם מלחמה בערבים, גם אם אינם אהובים במיוחד בזכות עצמם. לא כדאי לסמוך יותר מדי על האהדה הזו, שמקורה בשנאה למישהו אחר, שמפחיד את האירופים יותר מהיהודים. יובל רפאל ראויה להערכה בזכות עצמה – בזכות כשרונה ובזכות אומץ לבה, בזכות דבריה שהניצחון האמיתי הוא השבת החטופים, שאולי בשל אמירה זו נחסכה ממנה שיחת טלפון עם ראש הממשלה הקטנוני והנקמני ועלוב הנפש. אבל מה היו מניעיהם של המצביעים שתמכו בה, אולי עדיף שלא לדעת, כי אולי תהם לא נבעו רק מאהבת מרדכי.

לא לגיטימי להתנגד לשחרור חטופים

 

אתמול פחדתי אפילו לכתוב. בבוקר הייתי ממש עצבנית כי חמאס עוד לא העבירו את שמות החטופות שהיו אמורות להשתחרר, נתניהו הודיע שהפסקת האש לא תיכנס לתוקף עד העברת השמות וצה"ל תקף בעזה, ופחדתי שכל ההסכם עומד להתמוטט. פחדתי מאד שהדברים הנוראים של בצלאל סמוטריץ', שנתניהו הבטיח לו לחזור למלחמה, ושעזה תהיה בלתי ראויה למגורים, תגרום לחמאס להתנער מהעסקה, והחטופים שוב יופקרו לסבל ומות ללא תקוה. כבר לא האמנתי ששלוש החטופות תשוחררנה בשעה שנקבעה וזה מה שקרה, ויכולתי רק לבכות כי מאד התרגשתי  לראות אותן יוצאות מרכב החמאס לרכב הצלב האדום ונוסעות לישראל, והן נראו רזות ומותשות, לא כמו בתמונות היפות שלהן מהימים שלפני הטבח, אבל הן נראו מאד מאושרות, אבל גם לא יכולתי שלא לחשוב על עדן ירושלמי וכרמל גת והרש גולדברג-פולין ויגב בוכשטאב ואלכס לובנוב שאשתו נותרה אלמנה עם שני פעוטות, וכל האחרים שיכלו לחזור בחיים למשפחותיהם לו העסקה היתה קורית בזמן, ולא נדחית בגלל נתניהו וסמוטריץ' ובן-גביר וכל בני העוולה שהיו צריכים לעמוד למשפט על הפקרת החטופים, ולא יכולתי לסבול את כל אלה שאומרים שלהתנגד לעסקה לשחרור החטופים זה לגיטימי, כי אין שום דבר לגיטימי בהתנגדות הזאת, משום בחינה. מבחינת החטופים שהממשלה הפקירה לגורלם בשביעי באוקטובר ומאז והלאה, התנגדות לעסקה פירושה הפקרתם לסבל ועינויים ומות, ואין שום דבר לגיטימי בזה, וגם הטענה ששחרור מחבלים בתמורה לחטופים יגרום להרוגים וחטופים נוספים איננה לגיטימית, גם מפני שהצלת חיים שנמצאים בסכנה מיידית וודאית גוברת על סיכון עתידי אפשרי, אבל בעיקר מפני שזו איננה הסיבה האמיתית להתנגדות של סמוטריץ' ובן-גביר וחלק מהליכוד להסכם. הסיבה האמיתית להתנגדותם היא שהם חולמים לגרש את תושבי עזה ולהקים בעזה התנחלויות, ולמטרה זו הם רוצים להשאיר את צה"ל בעזה ולא לסיים את המלחמה עד להשגת מטרתם זו, שהיא פשע מלחמה, כי אסור לגרש אזרחים מבתיהם ואסור להרוס לשם הרס ואסור לגזול את אדמתם של אחרים ולהקים בה ישובים לעם הכובש, ולכן התנגדות לעסקה כדי לגרש אנשים מבתיהם ומארצם וליישב בה אחרים איננה לגיטימית, כי אי אפשר להצדיק אידיאולוגיה שמבוססת על פשע נגד בני עם אחר, ואי אפשר להפקיר את בני ארצך למוות כדי לשלוט בכוח בעם אחר. בכלל הניסוח של מטרות המלחמה בעזה הוא שקר, כי נתניהו וממשלתו מעולם לא התכוונו, לא לשחרר את החטופים, כי לשם כך צריך לסיים את המלחמה ולסגת מעזה, והם רצו להמשיך במלחמה לנצח כדי להקים בעזה התנחלויות, ולא למוטט את החמאס, כי למטרה זו הם היו צריכים לאפשר לרשות הפלשתינית להשתלט על עזה, שזה גם מה שנקבע בהסכמי אוסלו, שעזה תהיה חלק מהרשות הפלשתינית – גם הסכמים בינלאומיים צריך לקיים, ואי אפשר להפר אותם במטרה לקדם מעשים שהם פשעי מלחמה כמו גירוש תושבים כדי לבנות על אדמתם ישובים לעם הכובש. רק כמה ימים לפני חתימת הסכם השחרור אמר סמוטריץ' שלא צריך לפחד מהמלה כיבוש, כי רצה לכבוש את עזה ולשלוט בה לתמיד. אני מאד מפחדת מהמלה כיבוש, כי כיבוש פירושו מלחמה בלתי פוסקת ומוות בלתי פוסק של חיילים צעירים. הבוקר התפרסמה ידיעה ב"הארץ" שהבן של בצלאל סמוטריץ' בניה סמוטריץ' קנה במחיר מציאה מגרש במקום שהיה בו הישוב הבדואי אום-אל-חיראן שפונה באכזריות מתושביו ואחד מהם אף נורה למוות בטענת שוא שניסה לדרוס שוטרים. כך מסתבר שגזלני האדמות גם מפיקים רווח אישי מן הגזל והשוד. וכך מתברר כפי שטענתי לא פעם, שמי שמתיר את דמם של פלשתינים ושודד את רכושם, בסופו של דבר מתיר את דמם של בני עמו היהודים, כמו שאמרו חז"ל מי שמכה לגוי סופו שמכה לישראל ומי שגוזל לגוי סופו שגוזל לישראל ומי שהורג לגוי סופו שהורג לישראל, כי מי שלבו גס באנשים וחומד את רכושם, מאבד את האנושיות גם כלפי בני עמו, וזה מה שקרה לסמוטריץ' ובן-גביר וגם לנתניהו ולתומכיו ביחסם לחטופים, שהם הסיתו נגדם ונגד משפחותיהם ותיארו אותם כמשתפי פעולה עם חמאס נגד ממשלת ישראל, כי המשך המלחמה ללא השבת החטופים משרת את האינטרסים של נתניהו שרוצה לעכב את עדותו במשפט ואולי לבטל את המשפט לגמרי, ובכלל עוזר לו לשמר את הקואליציה המזוויעה שלו ולהישאר בשלטון, שזו מטרת חייו, להישאר בשלטון כדי לעכב את משפטו ובעיקר כדי להישאר בשלטון, ולבו גס בחטופים ובשבויים ובחיילים שעלולים למות לחינם אם המלחמה תימשך והכיבוש בעזה יימשך. כל הרצונות השפלים האלה של קואליציית נתניהו-סמוטריץ'- בן-גביר הם לגמרי בלתי לגיטימים. הדבר היחידי הלגיטימי הוא לסיים את המלחמה שהתארכה הרבה מדי ללא צורך ובניגוד גמור להגשמת מטרותיה, ולהשיב הביתה את כל השבויים והחטופים וכל הלוחמים שמחרפים את נפשם ואסור לנצל את מסירותם והקרבתם לרעה. לגיטימי רק להציל חיים ולרדוף שלום.

המהרסים

 

כמה הצהרות שמענו היום שמתפרעי עוצמה יהודית והציונות הדתית לא יתנו לפגוע בחיילים שלנו, הם יגנו עליהם בגופם נגד הפרקליטות הצבאית ונגד המשטרה הצבאית החוקרת, הם לא ירשו שתיפול שערה מראשם. רציתי רק להזכיר לסמוטריצ'ים ולבן-גבירים, לסטרוקיות ולהר-מלכיות, ולכל בני דמותם, שאם הם כל כך דואגים לחיילים, כדאי שידעו שיש לנו חיילים וחיילות שבויים בעזה, חיילים גיבורים שנלחמו מעטים נגד רבים בשמחת תורה. הם לא התעללו בפלשתינים, הפלשתינים התעללו ומתעללים בהם. אם חברי הכנסת המתועבים הללו כל כך דואגים לחיילים, אולי במקום להתנגד לעסקה לשחרורם ולדון חיילים וחיילות גיבורים למוות, אולי שיתמכו בעסקה ויאפשרו סופסוף לגאול את חיילינו הגיבורים מעינויים וממוות, אולי יפסיקו להסית נגדם ונגד משפחותיהם ולייחל למותם. אמנם כדי לזכות בתמיכתם של חברי המפלגות הנתעבות האלה צריך לרצוח ערבים או לפחות להתעלל בהם, והחיילים והחיילות השבויים בעזה רק עמדו על משמרתם ומילאו את תפקידם והגנו בגופם ובדמם על הגבול שהממשלה הנתעבת הפקירה והותירה ללא צבא וללא הגנה, כדי שתוכל לתגבר את ההגנה על המתנחבלים ביהודה ושומרון, שיוכלו להתעמר בפלשתינים ולפרוע בהם פרעות בהגנה מלאה של חיילי צה"ל, אבל בכל זאת, אם הם כל כך תומכים בחיילים, אולי הם יסלחו לשבויינו בעזה שרק הגנו על גבול עזה שהממשלה המופקרת הפקירה באופן כה מזעזע, ורק ניסו להילחם בכל כוחם מעמדת הנחיתות שבה הציבה אותם ממשלת המתנחבלים, ממשלת הנוחבות היהודים של החמאס היהודי שצמח ביהודה ושומרון והרעיל והרס את מדינת ישראל מבפנים, כדי שהחמאס הפלשתיני יוכל לטבוח בתושביה ההגונים, במתיישבים האמיתיים, שומרי הגבולות האמיתיים, בהתיישבות האמיתית של בוני המדינה האמיתיים, שגם האכילו את המדינה כולה בעמל כפיהם, אלה שעם עלות השחר יצאו לעבוד את אדמת הארץ ולהצמיח חיטה ותפוחי אדמה, לחלוב פרות ולהאכיל תרנגולות, בזמן שהמתנחבלים יצאו לעקור עצי זיתים של פלשתינים ולהתעמר בהם בתקוה לגרשם מאדמתם, והחורבן שהביאו על עמל של מאה שנות התיישבות איננו גורם להם לא צער ולא בושה, אלא ההיפך מכך, הם עולצים ומאושרים איזה נס קרה להם, שבהתיישבות השקר שלהם שנועדה רק לגזול ולהרוס, הצליחו להרוס את התיישבות האמת, את אהבת האמת לארץ, וכעת הם רוקדים על חורבותיה ומפרכסים את עצמם כאילו בנו בניין בעוד שרק להרוס הם יודעים, לפורר ולפרק כל דבר בעל ערך שהוקם בעמל הדורות בארצנו ולא להשאיר בה מתום. והם אלימים ומאיימים, כי האלימות היא כל מהותם, אלימות שמחפה על ריקנות נוראה, על קליפה שאין לה ואין בה כל תוכן, לא ערכים, לא מוסר, לא רחמים, לא אנושיות, לא אהבה ולא אמת, רק שקר של קשקוש פרוטה בכלי ריק, רק זוהמה של רוע לב שאין דוגמתו, רק אווילות ובורות ואכזריות ואטימות לב, רק יצר הרע שהותרו כל מוסרותיו והוא משתולל ומעלה באש את כל סביבתו. באלימותם ואכזריותם הם בוטחים, ועליהם הם סומכים, אבל ידם תהיה על התחתונה, כי ברשעותם האינסופית אוכל אותם הטמטום, וסופם להמיט אסון על עצמם כשם שהמיטו אסון על כולנו, כי מי שיודע רק להרוס, יהרוס בסופו של דבר את עצמו.

בן גביר והנאנסות בעזה

 

בראיון ל-ynet, אמר השר בן-גביר שהוא מנסה לשכנע את הממשלה שהמשטרה צריכה לפרוץ להר הבית כאשר מניפים שם דגלי חמאס או תמונות של סינוואר "כשבנות שלנו נאנסות בעזה". פתאם מגלה השר רגישות לגורלן של החטופות בעזה, כמובן, כמנהג ממשלת האסון, תוך התעלמות גמורה מאחריותו האישית ומאחריות הממשלה לגורלן של החטופות בעזה. לבן-גביר אחריות כפולה ומכופלת לגורלן של החטופות בעזה: ראשית, יחד עם הממשלה כולה, הוא אחראי להפקרה הנפשעת של ישובי עוטף עזה, כאשר הכוחות שהיו אמורים להגן על ישובים אלה ולמנוע חטיפת ישראלים לעזה הועברו לגזרות אחרות, ובפרט ליהודה ושומרון, וזאת בלחץ המתנחלים שזוכים לייצוג יתר בכנסת ובממשלת האסון, שבן-גביר עצמו הוא אחד ממנהיגיהם, וכולנו זוכרים איך עמד על זכותו לנוע בחופשיות ביהודה ושומרון בתוך אוכלוסיה פלשתינית עוינת. לחופש התנועה של בן-גביר וחבריו היה מחיר: שאיבת מרבית יחידות צה"ל ליהודה ושומרון, וכפי שהעיד קצין צנחנים ראשי, העבירו את כל סוללות התותחים מהעוטף, אלה שהיו אמורות לעצור את המחבלים הפולשים, לצפון וליהודה ושומרון, ובכל עוטף עזה נותרה רק סוללת תותחים יחידה בשבטה לצורך הדרכה, והתותחנים המיומנים הועסקו בביטחון שוטף של מתנחלי יהודה ושומרון, וזו כמובן רק דוגמה אחת לשאיבת כוחות צה"ל מגבול עזה לשירות המתנחלים. שנית, בן-גביר התנגד לעסקה שבמסגרתה שוחררו למעלה ממאה חטופים, בעיקר ילדים ונשים. למרבה המזל לא היו לו די קולות למנוע את העסקה, שבלעדיה גם ילדות היו נאנסות בעזה. ושלישית, בן-גביר הוא הגורם העיקרי שמונע עסקה נוספת של שחרור חטופים ומטיל אימה על נתניהו באיום לפרק את ממשלתו, ובכך הוא מבטיח את המשך האונס של נשים חטופות בעזה. עדיף היה שלא היה מעלה על דל שפתיו את זכר הבנות הנאנסות בעזה, שהוא אחראי מרכזי לעינויים שהן עוברות. אבל בן-גביר נכנס לממשלה בראש וראשונה כדי לחרחר מהומות עם ערביי ישראל ולעודד שפיכות דמים שבעקבותיה הוא מקווה לפגוע במעמדם כאזרחים, ואיננו יכול לוותר על תעמולה ארסית כדי לקדם את עמדותיו. הוא רוצה שמשטרת ישראל תפרוץ לשטח הר הבית בתירוץ כזה או אחר, כדי לעודד מהומות ושפיכות דמים, ולמען מטרה קדושה זו הוא נזכר פתאם בסבלן של הבנות הנאנסות בעזה, שלולא היתה סיעתו בממשלה כנראה לא היו נחטפות מלכתחילה, ובכל מקרה יכלו כבר להשתחרר. כדי לשכנע בנחיצות פריצות משטרה להר הבית בחודש הרמדאן, שלכל ברור שתוצאותיהן עלולות להיות הרות-אסון, הוא נזכר פתאם ש"הבנות שלנו נאנסות בעזה". אבל הבנות שלנו נאנסות בעזה במידה רבה באדיבותו של איתמר בן-גביר.

לרוב נחשבים הגזענים והלאומנים בעולם למי שמבטאים את דעותיהם האיומות בכנות כשפיהם ולבם שווים, ואילו הצביעות מיוחסת לשמאלנים וליברלים כשהם נלחמים על זכויות אדם, כאשר הגזענים טוענים שבעצם כולם חושבים כמותם ולא אומרים זאת רק מתוך צביעות – ראו דיבורי סמוטריץ' על כך שאיש איננו רוצה בקרבתם של ערבים. אבל איתמר בן-גביר מצליח להיות בו זמנית גם גזען, גם לאומן, גם מנוול וגם צבוע, והעובדה שכל כך הרבה יהודים תומכים בו מעידה למרבה הבושה שלא חסרים יהודים שהם גם רעים וגם מטומטמים.

עמית סגל מתבכיין

 

 

על פני שלושה טורים במוסף "גלריה" של "הארץ" מתנה הבוקר עמית סגל את מר גורלו: עיתון "הארץ", לטענתו, נלחם בו ומכנה אותו בכינויים מעליבים כגון שופר ביביסטי, מתנחל פשיסט, ובן של טרוריסט, בעוד שהוא, כך הוא כותב, לעולם לא יעלה על דעתו לכנות את יריביו הפוליטיים בכינויים כגון אלה שבהם מכנים כתבי הארץ את יריביהם מימין. האמנם, עמית סגל? כי אני זוכרת אינספור פעמים שבהם כינית מפלגות ערביות "תומכי טרור", כולל את מנסור עבאס ומפלגתו, ואני זוכרת, ולא רק אני זוכרת, שלא רק שכינית, ואתה ממשיך לכנות את ממשלת בנט ולפיד "ממשלה של תומכי טרור", אלא שבחודש מאי 2022 גם דיווחת על סקר שערך הערוץ שבו אתה מועסק, שהוא הבמה הנצפית ביותר בישראל, והצגת שאלה שנוסחה כך: "האם אתה מסכים עם הטענה שהממשלה נשענת על תומכי טרור?", טענה שהעלה כמובן בנימין נתניהו בתעמולת הארס שלו נגד ממשלת בנט ולפיד, תעמולה שאתה, במעמדך כפרשן פוליטי מוביל, שימשת כחוד החנית שלה. על שאלת הסקר הזו, שלטענתך נוסחה במערכת החדשות ולא על ידיך, אבל שמחת מאד לדווח עליה – 47% השיבו בחיוב על השאלה ו-43% השיבו בשלילה. כשנמתחה ביקורת על השאלה המוטה והמסיתה, שמכתימה חברי כנסת ערבים כ"תומכי טרור", ואת הממשלה כולה כמוכתמת בתמיכה בטרור, תקף עמית סגל חזרה וכינה את מותחי הביקורת "כנופיה" וכיו"ב.

זה לא היה המקרה היחיד, כפי שפרסם שוקי טאוסיג ב"עין השביעית" ב-31.5.22: " סגל אף נאלץ בעבר להצהיר זאת בפומבי, בעקבות תביעת דיבה    שהגישה נגדו סיעת בל"ד, אותה כינה "ארגון טרור" ו"ארגון תומך טרור", בשידור בחדשות 12 ובטורו ב"ידיעות אחרונות". סגל פירסם בחשבון הטוויטר שלו הודעה בעקבות התביעה: "בל"ד אינה ארגון טרור או ארגון תומך טרור מבחינה משפטית וחוקית וכך קבע בית המשפט העליון". זאת למרות שבכתב ההגנה שהגיש טען שהוא עומד מאחורי הקביעה הפסקנית."

ה"התנצלות" שסגל פרסם אך ורק בחשבון הטוויטר שלו – הועלתה טענה שהפרסום בטוויטר נועד למנוע הטמעה של ההתנצלות המפוקפקת במנוע החיפוש של גוגל – איננה התנצלות כמובן, אלא התחכמות. אולי מבחינה משפטית וחוקית בל"ד איננה ארגון טרור, רומז סגל לעוקביו, וכך קבע בית המשפט העליון שהמחנה הפוליטי של סגל מקפיד לתאר כאויב המדינה, אבל בעצם בל"ד היא כן ארגון טרור, מפני שהיא מפלגה ערבית, ועל פי הטרמינולוגיה של סגל, כמו של בנימין נתניהו שהוא משרת בנאמנות, ערבים מתוארים כתומכי טרור, גם אם הם אנשים נעימי הליכות ורודפי שלום כמנסור עבאס, שפשעו הגדול מבחינת סגל ונתניהו, שאפשר את הקמתה של ממשלת בנט ולפיד, שלמשך קצת יותר משנה אפשרה לנו לנשום מעט אויר נקי, בטרם שבנו ונכלאנו בגיהנום של ממשלת האסון, שלעמית סגל יש לא מעט מניות בהקמתה, כמי שלא חדל להסית נגד ממשלת בנט-לפיד ולהאשים אותה שנשענה כביכול על תומכי טרור. אפילו לאמרה הידועה שמי שיושב בבית זכוכית שלא יזרוק אבנים מסרב סגל לציית. כבנו של חגי סגל, חבר המחתרת היהודית שהניחה מטעני נפץ שהביאו לפציעתם הקשה של ראשי ערים ערביות וגם של חבלן משטרתי שאחד המטענים התפוצץ בידיו ופצע אותו קשה, ראוי היה שייזהר מלהדביק תווית של תומכי טרור ליריבים פוליטיים. אבל לא רק שעמית סגל איננו נזהר בלשונו, אלא שלעתים נדמה שהוא מופיע בעיקר כדי להסית נגד ערבים ולשכנע את הצופים שערבי ומחבל הינם היינו הך, ובכך איננו שונה בהרבה מאיתמר בן-גביר.

המגוחך ביותר הוא הרהב שבו מסכם סגל את נאום ההתקרבנות שלו: "ניסיון רצח האופי המתמשך נגדי הוא בעצם כעס על אופי המדינה, שסולדת ברובה מנסיגות, תומכת בהתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל ומתנגדת להפיכת אויב לאוהב ואוהב לאויב."

ובכן עמית סגל, היית רוצה מאד שעמדותיך יהיו עמדות הרוב, אבל לא זה המצב. רוב הציבור דווקא לא מתלהב מהתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל, ואיננו נוהר בהמוניו לחברון. לא כל מי שמתנגד למדינה פלשתינית, בגלל החשש המובן מטרור פלשתיני, תומך בהתיישבות ביהודה ושומרון, בקרב אוכלוסיה פלשתינית עוינת, ורוב מכריע מהעם תמך גם בהתנתקות וגם בנסיגה מלבנון. רוב הישראלים ישמחו גם לסגת מעזה, במיוחד אלה שילדיהם מסכנים שם את חייהם כעת. רוב הישראלים אינם אוהבים את הפלשתינים, אבל לא כולם רוצים לדכא אותם ולשלוט בהם. רבים ישמחו להיפרד מהם. הרי גדר ההפרדה נבנתה בגלל שרוב הציבור רצה בה, בניגוד לעמדתו המקורית של אריאל שרון נגד הפרדה. ובכלל: עמדות הציבור הן דינמיות ומושפעות מהאירועים. כולם היו שמחים לסלק את החמאס מעזה, אבל מבינים שזה כנראה בלתי אפשרי, ושגם אם זה אפשרי, המחיר שנשלם עלול להיות כבד מדי. הציבור איננו חושב בפשטנות ובנחרצות כמו עמית סגל. הוא מתלבט ומשנה לפעמים את דעתו בהתאם למציאות המשתנה, ויחד עם אזרחיה, גם המדינה מתפתחת ומשתנה.

גם מחבלים אסור להרוג בלי סיבה

 

כולם היו מאד זהירים ואמרו כמה הרצח של שלושת החטופים שזעקו לחיילי צה"ל שיצילו אותם הוא טרגדיה לחיילים וכמה הלב איתם. טרגדיה זה כשקורה אסון בלתי נמנע, לא כשיורים באנשים לא חמושים שמניפים דגל לבן ומבקשים רחמים. זו לא טרגדיה, זה רצח, ואני מרחמת על הנרצחים שבמקום להינצל מהחמאס קיפחו את חייהם, לא על היורים. אני לא יודעת מי החיילים אבל ההתנהגות שלהם מאד מזכירה את ההתנהגות של אביעד פריג'ה, נער הגבעות שהפך לחייל וירה ביובל דורון קסטלמן שהרג את שני המחבלים בכניסה לירושלים ונורה למוות למרות שהרים ידיים ופתח את חולצתו וצעק שהוא יהודי. גם שלושת החטופים יצאו בלי חולצה עם דגל לבן ואחד מהם צעק הצילו, אבל ירו בהם למוות, וכדי להתגונן אמרו בחדשות שירו בהם מאד מרחוק, שזה טיעון מרשיע, כי אם הם היו מאד רחוקים מהיורים הם לא היוו בשום מקרה סכנה ולא היתה שום הצדקה לירות בהם, ובוודאי שלא היתה הצדקה להרוג אותם. גם הרמטכ"ל הודה בכך שהחיילים פעלו בניגוד להוראות הפתיחה באש. אבל במקום להעניש אותם בחומרה מרחמים עליהם, כמו שריחמו על אלאור אזריה ןנתנו לו עונש של שנה וחצי על רצח בדם קר ואמרו שהוא הילד של כולנו, למרות שהוא בעיקר רוצח. וזה יפה שהרמטכ"ל אמר שזה בניגוד להוראות הפתיחה באש, אבל מה שמתוה את התנהגות החיילים איננו ההוראות שעל הנייר, אלא האווירה שיורדת אליהם מלמעלה, והאווירה שיורדת אליהם היא אמירות כמו שאסור שמחבל ייצא חי מאירוע שנאמרות על ידי פוליטיקאים ואנשי צבא, ושצריך להשמיד את חמאס ולמחוק את עזה ושמחבלים צריכים למות, ושלא נורא אם הם רוצחים אנשים שאולי הם מחבלים ואולי לא, וככה החיילים מתנהגים: יורים כמו אוטומטים מבלי להפעיל את המוח, כי המסר שהם מקבלים הוא שהכי חשוב להרוג מחבלים, גם אם הם לא מהווים סכנה, ושזה בסדר ואפילו רצוי להרוג מחבלים או סתם עזתים חפים מפשע שבמקרה נמצאים במקום, ושאף אחד לא יבקש את דמם מידיהם, אלא אם כן מישהו צילם. המשטרה ניסתה גם לטייח את הרצח של יובל דורון קסטלמן, אבל מישהו צילם את ההוצאה להורג הזו וכבר אי אפשר להשתיק אותה. רצח של חפים מפשע בעזה קל יותר להסתיר, ואם החיילים ירו באטימות כזו ובאכזריות כזו בחטופים, לא קשה להבין שהם יורים בלי רחמים בעזתים בלי שום סיבה ואף אחד לא מונע בעדם. אפילו דובר צה"ל מציין כהישג הרג של אלפי מחבלים, כאילו שאחת ממטרות המלחמה היא להרוג מחבלים, ואולי זה מה שהוצג לחיילים כמטרת מלחמה וככה הם מתנהגים. אבל להרוג מחבלים זו איננה מטרה. להפסיק את הירי של הרקטות על ערי ישראל זו מטרה, להשיב את החטופים זו מטרה. להרוג את המחבלים מותר רק כשנשקפת מהם סכנה. אם לא נשקפת מהם סכנה אסור להרוג אותם גם אם הם מחבלים. מותר לכלוא אותם, מותר לחקור אותם, אסור להרוג אותם. אבל מאז פרשת אלאור אזריה המוסר בצה"ל הידרדר לתהומות. חיילים ראו מתנחלים מבצעים פרעות בתושבים ערבים בגדה, שורפים מכוניות ומציתים בתים על יושביהם ולא עשו דבר לעצור את הפרעות, ואף שמענו את בצלאל סמוטריץ' אומר שצריך למחוק את חווארה. וכמובן איתמר בן-גביר ומפלגתו דרשו עונש מוות למחבלים, גם כשמשפחות החטופים התחננו בדמעות שיפסיקו לדבר על כך. זה מה שהחיילים שומעים וסופגים וזה מה שמנחה אותם, ולא הוראות הפתיחה באש.

מי שהערך העליון שלו הוא להתעלל בערבים ולהרוג אותם, מאבד את הרגישות לחיי אדם, גם לחייהם של יהודים. לכן לא פלא שחיילים שמאמינים שמחבלים צריכים למות, הורגים בקלות רבה יהודים, גם כשאלה זועקים לעזרה. חייל שחושב שהמטרה העליונה היא להרוג מה שיותר ערבים, יפעל בסופו של דבר כמו רובוט, יהרוג ערבים בלי הבחנה, ובסופו של דבר יהרוג גם יהודים. החטופים האומללים שנרצחו בדם קר עשו את טעות חייהם כשרצו לעבר חיילי צה"ל והתחננו שיצילו אותם. במקום לב פתוח הם מצאו מולם מכונות ירייה. ככה מתנהגים חיילים ששומעים השכם והערב שאסור שהמחבלים ייצאו בחיים. מי שלומד שדם מחבלים מותר גם כשאינם מהווים סכנה, סופו שיהרוג את מי שהוא אמור להציל.                                                                                              

שלום עם הפלשתינים חשוב יותר

 

 

אין לי כמובן שום התנגדות לשלום עם סעודיה. אני אמנם מפחדת קצת מזה שתהיה להם אולי פצצת אטום – כמו שאני מפחדת מזו שכמעט יש לאיראנים, אבל אני מקוה שלא הם ולא האיראנים יזרקו עלינו פצצות אטום. כמובן אין לי שום התנגדות שישראלים יסעו לסעודיה, כמו שישראלים נוסעים בהמוניהם לדובאי. אני לא נסעתי ולא אסע לא לדובאי ולא לסעודיה. המדינות האלה מאד מפחידות אותי. כשאני חושבת על דובאי אני מסוגלת לחשוב רק על  בת האמיר הנסיכה לטיפה, שניסתה להימלט משם אבל נתפסה והוחזרה בכוח לדובאי ומוחזקת שם בניגוד לרצונה, וכשאני חושבת על סעודיה אני חושבת על העיתונאי ג'מאל חשוקג'י שהיה מבקר חריף של מוחמד בן-סלמן ופותה להיכנס לשגרירות הסעודית באיסטמבול ששם רצחו אותו וביתרו את גופתו. כל הזמן שידרו את הראיון של בן-סלמן מדבר על נורמליזציה עם ישראל ואני רק חשבתי על הרצח של חשוקג'י ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר, וכשבן-סלמן דיבר על התקרבות בין ישראל לסעודיה חשבתי רק שאנחנו נהיים מיום ליום יותר דומים לסעודיה וגם אצלנו אנשים שמזדהים כשמאלנים או כלהט"בים עלולים לקבל מכות מחסידי הממשלה שחבריה הם בחלקם הגדול פושעים שמעודדים פשעים נגד האנושות כמו מחיקת ישובים ערבים ורצח של ערבים חפים מפשע, שזו בעצם סיבת התמיכה של אנשי עוצמה יהודית בעמירם בן-אוליאל, וכשהם אומרים שהם לא יודעים אם הוא רצח את משפחת דוואבשה אני נזכרת באחמדינג'אד שכשנשאל על יחסו לשואה אמר שצריך לחקור אם זה קרה באמת, כי הוא לא יודע אם זה קרה באמת.

כמובן הסכמי שלום עם מדינות ערב זה דבר טוב, אפילו כשמדובר במדינות כמו האמירויות וסעודיה שאני אישית לא מעוניינת בקשר איתן אבל זה בסדר גמור אם אחרים כן מעוניינים. הדבר היחיד שמפריע לי זה שמתייחסים להסכם עם הפלשתינים כאל המגרעת בהסכם, כאל ויתור של ישראל, ולי חשוב שישראל תסכים להקמת מדינה פלשתינית עצמאית בשטחי הרשות הפלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית. אני לא תומכת באיחוד ירושלים ואני לא מאמינה באיחוד הזה, ופלשתין חייבת לכלול את מזרח ירושלים שהיא המטרופולין היחיד בשטחים הפלשתינים ורמאללה איננה יכולה להוות לה תחליף. בעיני זה הדבר הכי חשוב שצריך לקרות, חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, אחת ישראלית ואחת פלשתינית, כי זאת בעצם המשמעות של החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 – הקמת שתי מדינות, אחת ליהודים ואחת לפלשתינים, וזה מה שצודק. חוץ מזה אני מאמינה שישראל צריכה לחלוק עם הפלשתינים כי הם בני ישמעאל, וגם ישמעאל הוא מזרע אברהם, והארץ ניתנה לזרע אברהם, ולכן ישראל וישמעאל צריכים לחלק את הארץ ביניהם, ולא להגיד כמו תוכים שבתנ"ך כתוב שהארץ כולה שלנו, כי זה לא בדיוק מה שכתוב. אני לא תמימה ואני יודעת שגם אחרי הקמת מדינה פלשתינית יהיו ארגונים שיתמכו בהמשך הטרור נגד ישראל בטענה שכל הארץ היא ווקף מוסלמי וצריך לסלק ממנה את היהודים. אני לא יודעת אם הקמת מדינה פלשתינית תביא שלום, אבל זה מה שצודק שיקרה, וזה מה שחשוב באמת – שישראל תגיע להסדר עם הפלשתינים שגרים לידנו וגם בתוכנו, כי רק שלום עם הפלשתינים ישנה באמת את החיים שלנו. שלום עם האמירויות ועם סעודיה זה טוב ונחמד ומי שרוצה לנסוע לשם ונהנה לבלות שם אני שמחה בשבילו, כמו שאני שמחה בשביל אנשים שנוסעים לאמריקה או ליפן, שגם לשם לא נסעתי ואינני יודעת אם אי פעם אסע. אבל לחשוב כמו שנתניהו ואנשי ליכוד אחרים אומרים, ששלום עם מדינות ערביות אחרות מוכיח שאין צורך לכרות שלום עם הפלשתינים ואין צורך להחזיר להם שטחים ואדמות שכבשנו מהם, וששלום זה תמורת שלום, כאילו אפשר לומר דבר כזה למי שלקחת ממנו את כל מה שהיה לו ועכשיו אתה רוצה שהוא יהיה חבר שלך בלי להחזיר לו שום דבר שלקחת ממנו, זאת מחשבה של בת יענה שטומנת את הראש בחול ולא מוכנה להסתכל נכוחה. רק הסדר עם הפלשתינים יכול לשפר את המצב הבטחוני שלנו באמת, כי סעודיה והאמירויות רחוקות מאיתנו ואם יש להן השפעה על חיינו היא השפעה עקיפה, אבל הפלשתינים הם פה בתוכנו וסביבנו ואנחנו חיים כולנו בארץ אחת קטנה עם מעט גשם והרבה שרב ומי תהום מזוהמים, ואם לא נשתף פעולה ונלמד לחיות בשלום יהיה לכולנו גיהנום, גם אם יהיה לנו שלום נפלא עם כל השכנים האחרים. לכן אני קצת אדישה לאפשרות השלום עם סעודיה, והדבר היחיד שמעניין אותי הוא שנעשה סופסוף שלום עם הפלשתינים ואולי אז המצב פה סופסוף ישתפר ולא ייראה כל כך מייאש וחסר תקוה.  

לגרוס את מגילת העצמאות

 

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות." (מתוך מגילת העצמאות).

כן, גם לפני ממשלת הימין על מלא ישראל לא קיימה את עקרונות מגילת העצמאות כלשונם. שוויון בין האזרחים לא היה מעולם. עד שנת 1966 חיו האזרחים הערבים תחת ממשל צבאי דכאני ולפעמים גם רצחני, כמו במקרה כפר-קאסם. גם כשבוטל הממשל הצבאי לא הושוו זכויותיהם לאלה של היהודים. הקרן הקיימת, שהמשיכה להתקיים במדינת ישראל, החכירה קרקעות רק ליהודים. בקורס מורות חיילות הסבירו לנו שזו סיבת קיומה והמשך פעילותה של הקרן הקיימת – למנוע קרקעות מערבים. מהם צריך רק להפקיע אדמות ולהעבירן לידי יהודים. אני התקוממתי ואפילו אמרתי שאבי היה קומוניסט, מה שעל פי חוקי ביתנו היה אסור לי בתכלית להודות בו, וגם אבי כבר לא הגדיר את עצמו כקומוניסט למרות שכנראה דבק באמונתו עד יומו האחרון, כך חשדנו אחי ואני. נפילת ברית המועצות הממה אותו. הקורס למורות חיילות שהשתתפתי בו התקיים בשנת 1974. מנהל הקורס היה דתי ואחת המורות היתה הסופרת החב"דניקית יוכבד סאקס. התלמידות בקורס היו כולן חילוניות. זה היה מקרי כי ביחידת מורות שירתו הרבה בנות דתיות ואפילו בוגרות סמינר בית יעקב שלימדו קרוא וכתוב לנשים שלא זכו ללמוד בילדותן. באמצע הקורס התבשרנו על פיגוע. כבר אינני זוכרת איזה פיגוע והיכן. כל כך הרבה פיגועים חוויתי בחיי שהזכרונות התבלבלו לי. אבל אני זוכרת היטב שהיה לנו שיעור באותו בוקר עם יוכבד סאקס והיא התעקשה שנשיר כדי להתחזק. זה הרגיז אותי מאד - הרצון הזה לשמוח בכוח נראה לי לגמרי לא לעניין, אפילו בטעם רע. אני לא זוכרת אם אמרתי לה משהו. שרי החינוך היו מהמפד"ל וזה הורגש, אבל כשנשלחנו ללמד בעיירות פיתוח ליד הגבול איש לא התעניין מה לימדנו ואיך – היינו צריכות לספק את הצורך להציב מבוגר בכל כיתה. זה לא מאד השתנה מאז. נשאר הרבה מה לתקן. להנהיג שוויון בין יהודים וערבים, להפסיק לגזול את אדמות הערבים באינספור תירוצים מופרכים, שמאחוריהם מסתתרים רק רוע וחמדנות, להנכיח את השפה הערבית. אבל המצב רק הלך והורע: חוק הלאום ביטל את מעמד הערבית כשפה רשמית והסיג אותנו אחורה. עשרה שופטי בית המשפט העליון אישרו את חוק הלאום, ורק שופט ערבי פסל את החוק המיותר והגזעני הזה, שרוב סעיפיו כבר נחקקו עשרות שנים קודם לכן, וסעיפיו החדשים, כמו ביטול מעמדה הרשמי של השפה הערבית, נועדו אך ורק  להשפיל ולדכא את אזרחי ישראל הערבים. לו נהגו השופטים באומץ וביושר בעתירות נגד חוק הלאום, לו ביטלו את החוק הגזעני הזה שלא היתה לו שום מטרה מלבד לדכא אזרחים ערבים, לו הבינו שזהו חוק שנועד לסלול את הדרך לקידום הגזענות במדינה, אולי היינו היום במקום אחר. אבל בית המשפט לא עצר את הגזענות המתעצמת והניח לה להגיע לממדים המפלצתיים של היום, כאשר שרים ופקידים קוראים בגלוי למחיקת ישובים ערבים ומחפים בכל כוחם על רוצחי ערבים, ומוחאים כפיים לפרעות של המתנחלים שמעלות בזיכרון תמונות מזעזעות מהעבר היהודי. מי שרוצה למחוק את חווארה, רוצה למחוק קודם לכן את מגילת העצמאות. למה שהיא תכבול אותנו? שאל עו"ד אילן בומבך, נציג הממשלה בדיון בבג"ץ. למה שנהיה כבולים להתחייבות לקיים שוויון לאזרחים הערבים? הרי "העם" כפי שהמתנחלים קוראים לעצמם, רוצה לשרוף את חווארה, ואולי גם לרצוח את תושביה, ו"העם" הוא הריבון, כל עוד הוא בוחר בממשלת נתניהו – כאשר העם בחר אחרת הובהר לו שהוא איננו העם הנכון – שהרי רק הימין הוא העם, ורק נתניהו הוא ראש הממשלה, גם כאשר איננו כזה, והשמאל ממילא נמצא מתחת לאחוז החסימה, שהועלה בדיוק למטרה זו, ולפיכך גם נמצא מחוץ לכנסת. וממשלת הימין על מלא איננה רוצה להיות כבולה - לא לקיום שוויון, לא לעקרונות החירות, הצדק והשלום על פי חזון הנביאים, לא לישעיהו ולא לירמיהו, לא רוצה לשמוע שלא ישא גוי אל גוי חרב, כי היא רוצה ללמד מלחמה, מלחמה ומלחמה, לא רוצה לשמוע על חירות וצדק ושלום, לא לשפוט יתום ואלמנה אלא לרדוף שוחד ושלמונים. איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה – מרצחים, קונן ישעיהו. אבל למה שנהיה כבולים לנביא זקן שאיש לא בחר בו. מי הוא שיטיף לנו מוסר, לנו הנבחרים בששים וארבעה מנדטים (שבעה מנדטים של השמאל מתחת לאחוז החסימה). אנחנו, סוררים וחברי גנבים, אנחנו העם, ואנחנו נמלא את הארץ חמס ודמים.    

 

 

גזענות ושנאת נשים

 

גזענות איננה אוהבת לדרוך במקום. היא גולשת הלאה והלאה, והולכת ומקצינה. כשצרפת אסרה על נשים לעטות רעלה, התנהל ויכוח גדול על עצם ההתערבות בחופש הפרט ועל מה שראוי ולא ראוי שמדינה תתערב בו. הנימוק העיקרי לאיסור היה שהרעלה מסתירה את פניה וזהותה של האשה העוטה אותה, וראוי שאנשים, ובפרט כאלה שממלאים תפקידים ציבוריים, למשל מורות, יחשפו את פניהם ויאפשרו לזהות אותם. הרעלה אכן נאסרה, אבל מהר מאד זה לא הספיק. גם החיג'אב הפריע, למרות שהנימוק לאיסור הרעלה איננו קיים במקרה של החיג'אב – הוא מסתיר את השיער והצוואר, אבל משאיר את הפנים גלויות ואין שום קושי להבחין בזהותה של אשה שעוטה חיג'אב. גם החיג'אב נאסר במקומות עבודה ובמוסדות ציבוריים. אבל גם איסור החיג'אב לא הספיק. אסרו גם את הבורקיני, בגד הים המלא. הבורקיני כל כך הפריע לרשויות בצרפת, ששוטרים הפשיטו בכוח בשפת הים נשים שלבשו בורקיני. אבל גם זה לא הספיק. עכשיו אסרו גם ללבוש עבאיה. מה מפריע בעבאיה? הנשיא מקרון קישר בין העבאיה לרצח מורה צרפתי שהציג בכיתה קריקטורות של מוחמד. איך קשורה העבאיה לרצח? לא קשורה. אבל גם כשאיתמר בן-גביר או בצלאל סמוטריץ' רוצים להתעלל בערבים, הם מקשרים לטרור דברים שאין להם שום קשר לטרור, כמו אפיית פיתות בבתי הסוהר שגם עליהן אסר בן-גביר. שלוש טענות מעלה ממשלת צרפת להצדקת ההתעללות בנשים מוסלמיות: הביגוד המוסלמי מעודד כביכול הקצנה וטרור, הביגוד המוסלמי הוא דתי ואיננו מתאים לצרפת שהיא מדינה חילונית, והביגוד המוסלמי מדכא את האשה וצרפת היא בעד שוויון לנשים. כמובן אין שום קשר בין לבוש מוסלמי לטרור, אלא במוחם הקודח של הגזענים הצרפתים, והחילוניות הצרפתית פירושה שהכנסיה הקתולית – רוב האוכלוסיה בצרפת היא קתולית, לאו דוקא דתית – החילוניות בצרפת מתייחסת להעדר מעורבות של הכנסייה בחיי המדינה, לא למקומה של הדת ברשות הפרט שלא ראוי שהמדינה תתערב בו. האמת היא שצרפת היא מדינה קתולית. היא כל כך קתולית שאיננה מודעת לקתוליות שלה, שעומדת בשורש היחס האכזרי ללבוש מוסלמי  שאיננו מייצג טרור ואיננו מעודד טרור, אלא מבטא, דווקא בחברה הצרפתית הקתולית והגזענית, את רצונם של המוסלמים לשמור על זהותם הדתית, שזו זכותם, גם אם אין הדבר מוצא חן בעיני הצרפתים. והאבסורדית מכולם היא הטענה שהלבוש המוסלמי מדכא את האשה והמדינה הצרפתית דורשת שוויון לנשים. כדאי לציין שמעולם לא כיהנה בצרפת נשיאה אשה ובכלל הפוליטיקה הצרפתית איננה ידידותית לנשים, שלא לדבר על כך ששוויון דורש כבוד לאשה ולבחירותיה, והפשטת אשה בכוח איננה מראה לא על שוויון ולא על כבוד לנשים, שצרפת מונעת מהן להתלבש על פי דתן ומתנכלת להן, ובכך איננה שונה בהרבה מאיראן שמכריחה את הנשים להתכסות. בשני המקרים אין כבוד לרצון החופשי של האשה והיא מדוכאת בכח החוק, שחודר לרשות הפרט באופן שאסור למדינות דמוקרטיות לחדור אליו. אין זה עניינה של המדינה כיצד נשים מתלבשות, כיצד ילדות מתלבשות לבית הספר. אם רוצים תלבושת אחידה אפשר להנהיג כזו, אבל כל עוד רשאיות התלמידות להתלבש כרצונן, שילוח הביתה של תלמידות בלבוש מוסלמי הוא התעללות גזענית ולא שום דבר אחר, ומפחידה במיוחד ההרחבה המתמדת של האיסורים על לבוש מוסלמי, שככל שהיא מקצינה כך פוחת הויכוח אודותיה, כי כשמדינה מתחילה להתערב בחיי הפרט היא איננה נוטה לחדול מכך ורף ההתערבות הולך ועולה, וככל שהוא מקצין הוא הופך מקובל ורגיל יותר, עד שכל ביקורת שוככת. כשהבסיס להתערבות הוא גזענות שמנסה להתחפש לקידמה, היא איננה חדלה לחפש לה טרף חדש. גם איתמר בן-גביר איננו שבע מלהתנכל לאסירים, וכעת הורה לצמצם את ביקורי המשפחות מפעם בחודש לפעם בחודשיים. כדאי לציין שעד 2014 הותר ביקור משפחה פעם בשבועיים. אולי פעם הותר אפילו ביקור פעם בשבוע, אבל מכיון שחייבים כל הזמן להקשות ולהחמיר, ובפרט כשהסיבה היא גזענות, כי בן-גביר מעוניין להתנכל לאסירים הערבים, אז בכל פעם מצמצמים את אפשרויות הביקור בחצי, למרות שביקורים של בני משפחה הם דווקא גורם מרגיע ולא גורם מתסיס, אבל כשבשורש כל ההחלטות מצויה הגזענות, אין מקום להגיון, רק להחמרה שרירותית מתמדת שאין לה לא סיבה ולא מטרה מלבד להתנכל.

יש ישראלים שאפילו מתלהבים מההתנהלות הצרפתית שדורסת נשים מוסלמיות ואפילו ילדות מוסלמיות. אני שמחה שלפחות בישראל, לא מפשיטים נשים בשם חירות האשה כפי שעושים הצרפתים. יפה בפריס, אבל אינני חושבת שאסע לשם. אינני מעוניינת לבקר במדינה שבה מפשיטים נשים בכוח, כפי שנהגו בצרפת עד המאה התשע עשרה להפשיט נשים "סוררות" בכיכר העיר ולהלקות אותן. אין דבר מאוס יותר משנאת נשים אכזרית שמתחזה לפמיניזם, ובכך צרפת כמובן איננה יחידה. חברת מפלגתו של איתמר בן-גביר במעלה אדומים, שירן מירזאי, מעודדת התנכלות לנשים פלשתיניות שמגיעות למעלה אדומים, ובפרט כאלה שלבושן מוסלמי מסורתי, שכך קל לזהותן. השבוע למדנו גם על חיילות שמפשיטות נשים פלשתיניות כדי להתנכל להן ולהשפילן. אבל החיים הם נדנדה. נשים שפוגעות בנשים אחרות מעודדות פגיעה בנשים בכלל, ויום אחד הן עלולות להיות בצד הנפגע, ואיש לא יעמוד לצדן.