השואה כמכוננת זהות

 

"יהודים רעים", מחזה שכתב היהודי האמריקני ג'ושוע הרמון, הוא מחזה שנון ומצחיק שמועלה כעת בתיאטרון החאן בבימויה של תמר קינן. (המחזה כבר הועלה בישראל בעבר בבימויו של עמרי ניצן). במחזה משחקים כרמל נצר, גל זק, אנה פוגטש ואיתי שור, כולם מצוינים. המחזה מתרחש בדירה ניו-יורקית שבה מתקבצים שלושה בני דודים, שני אחים שונים מאד באופיים, ובת דודתם, כולם יהודים אמריקנים, וחברתו הנוצריה של האח הבכור. בן הדוד הנוח באופיו ג'ונה מתגורר בדירה, שנמצאת באותו בניין שבו מתגוררים הוריו, ואליו מצטרפת בת דודתו הטרחנית דיאנה, או דפנה בשמה העברי, שהגיעה לדירה עם ג'ונה אחרי הלוויית סבם ניצול השואה, ומאוחר יותר מצטרפים אליהם בן הדוד הבכור ליאם וחברתו מלודי, שמגיעים מאתר הסקי שבו שהו, לאחר שהחמיצו את הלוויית הסב.

דיאנה-דפנה וליאם מייצגים במחזה שני סטריאוטיפים של יהודים אמריקנים חילונים, וזה בעצם העניין שאליו אני רוצה להתייחס ברשימתי זו. דפנה ביקרה בישראל, ולטענתה – שאיננה זוכה לאמון רב מצד קרוביה, היא התארסה שם לחייל ישראלי בשם גלעד ובכוונתה לעלות לישראל ולהינשא לו. אבל מה שחשוב במחזה הוא שכוונתה של דפנה לעלות לישראל נתפסת בעיניה כביטוי לזהותה היהודית, שלדעתה היא חזקה יותר מזהותם היהודית של בני דודיה. מלבד זיקתה לישראל, אין בזהותה היהודית של דפנה שום מרכיב יהודי אמריקני – היא איננה חברה בקהילת בית כנסת, ואיננה קשורה לשום גוף יהודי אמריקני. המרכיב היהודי היחיד בזהותה שאיננו קשור לישראל, הוא אהבתה לסבה ניצול השואה, שהיא מקוה לקבל שרשרת ח"י שלו שהצליח להחביא ולשמור ברשותו בשואה ולהביא איתו לארצות הברית, שם הציע אותה לכלתו במקום טבעת.

בן הדוד הבכור ליאם מייצג סטריאוטיפ שני של יהודי אמריקני: אין לו זיקה לישראל, והוא גם איננו מאמין בזיקתה של דפנה לישראל. ליאם מתנגד לציונות ויש לו ביקורת על ישראל, שהוא מציג לחבריו הלא יהודים תוך הדגשת העובדה שהוא יהודי, כלומר זהותו היהודית משמשת אותו כדי להכשיר את ביקורתו על ישראל והסתייגותו ממנה. הוא רואה את עצמו כאדם אוניברסלי, ובכך הוא רואה ביטוי גם ליהדותו וגם לאמריקניות שלו. המרכיב היהודי המובהק היחיד בזהותו של ליאם הוא הזדהותו עם סבו ניצול השואה. הוא כבר הצליח להשיג לעצמו את שרשרת הח"י של סבו, שבת דודתו דפנה כה נכספת לקבל, וחלומו הוא להציע לחברתו הנוצריה מלודי נישואים באמצעות שרשרת הח"י, כפי שסבו הציע נישואים לסבתו.

החלק הזה בעלילה הוא אולי החלק המופרך ביותר – מדוע שצעיר יהודי שזיקתו ליהדותו רופפת, יחפוץ להציע לחברתו הנוצריה נישואים באמצעות חפץ שמזהה אותו כנכדו של ניצול שואה? אבל דוקא המופרכות מדגישה את הסמליות של הזיקה לסב ניצול השואה ולאירוע השואה בכלל: העבר השואתי, שלמעשה מושלך כאן על כל יהדות אמריקה, למרות שרובה הגיעה לארצות הברית לפני השואה, והתפקיד שמילאה בהצלת קרוביה הנשרפים באירופה שרוי במחלוקת, השואה מתוייגת בתרבות היהודית-אמריקנית בעשורים האחרונים כמכוננת זהות, כמרכיב חשוב בזהותם של יהודי אמריקה: הם צאצאים לניצולי שואה. הזהות הזו פחות חשובה במגרש הפנים-יהודי, ויותר חשובה במגרש הכל-אמריקני, שבו עבר קורבני, כמו עברם העבדותי של השחורים בארצות הברית, או נרדפותן של קבוצות פרוטסטנטיות באירופה שגרמה להן להגר לארצות הברית, הוא מכונן זהות קהילתית. ככל שמתחזקת בשיח האמריקני קורבנות עבר כמכוננת זהות, כך מתחזקת הזיקה לעבר השואתי כמכוננת זהות בקרב יהודי ארצות הברית, והיא עומדת ביחס הפוך להיחלשות מעמדן של הדת והתרבות היהודית כמכוננות זהות. הזיכרון המשותף היחיד לבני הדודים, ברגע של חיבור ביניהם, הוא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שבה קלקלו הסבים את קיבתם: קיבה שהורגלה לגפילטע פיש ולא לסושי. זה הזיכרון המשותף שגורם להם לגעות בצחוק ולהניח לרגע למחלוקות ביניהם: לא ליל סדר משותף, לא מסיבת חנוכה, לא מצעד יום העצמאות שמקיימים יהודי אמריקה, אלא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שמבליטה בעצם את המרחק בינם לבין סביהם היהודים, שגדלו בתרבות אחרת, ולא רק תרבות אוכל אחרת.

גם זיקתה של דפנה לישראל היא זיקה שמבוססת על פנטסיית נישואים לחייל ישראלי גיבור – היא חוזרת ומדגישה שארוסה גלעד הוא לוחם – למרות היותה סטודנטית, זיקתה לישראל איננה מבוססת על עניין ביצירתם של עמוס עוז או יהודה עמיחי – שאוניברסיטת ייל טרחה לרכוש את עזבונו, מן הסתם מתוך מחשבה על סטודנטים כדיאנה-דפנה. היא מוכיחה את בן-דודה ליאם על כך שהוא בוחר בבנות זוג נוצריות מטומטמות במקום למצוא כאלה שתהווינה עבורו אתגר אינטלקטואלי, אבל הפנטסיה הישראלית שלה מזכירה יותר את זו של חאנשי – בסדרה הנועזת של עליזה חנוביץ' – להזדווג עם צוות שלם של טנק ישראלי, שמסתיימת בהימלטות ממה שמסתמן כסכנה לאירוע אונס קבוצתי.

  בסוף המחזה מתברר כי גם בן הדוד המופנם מבסס את זהותו היהודית על זיקה לעברו השואתי של סבו, ובכך מושלמת התחושה שאימוץ זכרון השואה כמכונן זהות מרכזי של יהדות אמריקה, נועד למלא ריקנות גדולה, שהיחלשות הזהות הדתית, והניתוק מתרבות יהודית שתססה בעבר בעברית או ביידיש, ובכלל ההיחלשות של הקהילתיות היהודית-אמריקנית שהתפתחה סביב בתי כנסת וארגוני צדקה יהודיים. עכשיו יהודי אמריקה הם צאצאיהם של ניצולי השואה, גם אם ברוב המקרים אבותיהם הגיעו לארצות הברית הרבה לפני השואה, וזיקתם לישראל או לאמריקה מאופיינת בפנטסיות המיניות המועדפות עליהם – אלה הכמהים, כמו פורטנוי של פיליפ רות, לנוצריה הבלונדינית, או אלה הכמהות לסקס-אפיל של לובש המדים הישראלי השזוף, שמשדר יותר מרמז לאלימות.  

גד אלמלח / תישאר איתנו

 

אתמול צפיתי בסרטו של גד אלמלח ששמו המקורי הוא Reste encore un peu, כלומר "הישאר עוד קצת", כפי שאומרת האם לגיבור כשהוא שב לצרפת לאחר כמה שנים בארצות הברית, ומתכוונת לכך שיישאר לישון בבית הוריו ולא ילך למלון, אבל השם העברי שניתן לסרט מרמז לנסיונם של הוריו להניא אותו מכוונתו הנסתרת להמיר את דתו היהודית לקתוליות, שמתגלה להוריו המזועזעים במקרה, או שלא במקרה. המניע למשיכתו לקתוליות, כפי שהוא מוצג בסרט, הוא משיכתו לבתולה הקדושה מריה, מאז ראה בילדותו את פסלה בכנסיה והתאהב בה כפי שהתאהב פיגמליון בגלתיאה. גד אלמלח, שמשחק את הגיבור שמעוצב במידה רבה בדמותו של הבמאי-השחקן, מספר שהסיפור הזה בסרט לקוח מחייו, שמריה, כפי שנגלתה לו בדמות פסל יפהפה בכנסיה קטנה בסמוך לביתו, היתה אהבתו הראשונה. בסרט הוא מבקש להפוך לקתולי אך ורק בגלל משיכתו למריה, בעודו מפקפק באלוהותו של ישו, שזה מניע קצת מוזר ולא מאד אמין להפוך לקתולי, ואמינה עוד פחות התהייה שעולה אצלו אם לא עדיף לבחור בפרוטסטנטיות, שלדעתו – ולדעת רבים, בטעות גמורה – קרובה יותר ליהדות. מי שמאוהב בבתולה מריה לא יבחר לעולם בפרוטסטנטיות שאיננה מאמינה בקדושתה, ומעניקה לה תפקיד שולי למדי בפולחנה. הדבר היחיד בסרט שהוא אמיתי לגמרי וגם נוגע ללב, הוא רצונו של הגיבור שהוריו ואחותו יקבלו אותו וישתתפו בטכס הטבילה שלו, וזו גם נקודת הכוח בסרט, מערכת היחסים בין גד אלמלח להוריו ואחותו בסרט שהם הוריו ואחותו האמיתיים. משכנעים במיוחד האב והאחות, והקטע בו אביו של אלמלח, הפנטומימאי רב ההבעה דוד אלמלח, ממתין מחוץ לכנסייה בה נטבל בנו ונמנע מלהיכנס אליה, בעוד אמו ואחותו נכנסות לטכס, הוא קטע נפלא ושובר לב. גם השיחה בין האחות להורים שבה היא מספרת להם על ההתרגשות האדירה של בנם בילדותו למראה פסל הבתולה בכנסייה הסמוכה לביתם, שאליה נכנסו למרות איסור מפורש וחמור של הוריהם להיכנס לכנסיות, נשמע דוקומנטרי לגמרי, ואולי הוא אכן כזה. מצד שני, יש משהו מוזר בעובדה שבחייו של הגיבור כפי שהם מתוארים בסרט, כחייו של גבר בן חמישים, יש רק הורים, אחות, וידידים גברים, כאילו היה מדובר במשפחתו של ילד קטן, שאין בחייו לא נשים ולא ילדים. מוזרים מאד גם הקטעים עם אבי חברתו לטבילה הקשיש והחולה ריימון, שהגיבור רוחץ את רגליו בגיגית כאילו לבש את דמותו של ישו בבשורתו של יוחנן. גם המאבק כביכול בין אם הגיבור לבין הבתולה מריה על תפקיד אמו של הגיבור צורם בהתחשב בכך שהגיבור מתאר את יחסו למריה כהתאהבות באשה – שמרמזת ככל הנראה למניע שבשורש עשיית הסרט - ולא כחיפוש אחר דמות אם.

למרות חביבותן של הדמויות גרם לי הסרט תחושת אי נוחות הולכת וגוברת, בפרט כאשר הגיבור מודיע שיבחר לעצמו את השם ז'אן-מארי, שמאחד את שמותיהם של יוחנן המטביל והבתולה מריה, וזאת בעקבות הקרדינל ז'אן מארי לוסטיז'ה, שנולד כאהרון לוסטיגר, בן למהגרים יהודים מפולין לצרפת, המיר את דתו בתקופת הכיבוש הנאצי, המרה שככל הנראה הצילה את חייו, שכן הוריו נשלחו לאושוויץ ואמו נרצחה שם. אביו שרד את השואה, אך בשובו לצרפת לא הצליח לשכנע את בנו לשוב אל היהדות. לוסטיז'ה הוסמך לכמורה והגיע לצמרת הכנסייה הקתולית הצרפתית, ובשל מעורבותו הרבה בשיח הציבורי בענייני דת הפך לדמות מוכרת ומקובלת מאד בצרפת. הסרט מסתיים בדבריו של לוסטיז'ה, שבהמירו את דתו לנצרות הוא הגשים את יהדותו. זו איננה אמירה שמבטאת תחושה אישית בלבד, אלא הכרה בטענה הנוצרית שהנוצרים הם עם ישראל האמיתי, טענה שבאה לשלול מהיהודים את ההכרה בהם כעם ישראל התנ"כי, שהיא טענה מרכזית של הנצרות בתביעתה להכיר בה כיהדות האמיתית ולשלול את מעמדם ההיסטורי של היהודים כבני אברהם. לכאורה מנסה גד אלמלח בסרטו לעודד קבלה וסובלנות, אבל ההיאחזות דוקא בדמותו של מי שהפך את המרת דתו לקתוליות תחת השלטון הנאצי לאידיאולוגיה ומסר ליהודים, גרמה לי תחושה מאד לא נעימה. הצהרתו של לוסטיז'ה לא נועדה לרומם את מוצאו היהודי אלא לרומם את הנצרות כיהדות האמיתית. לטעון שהנצרות היא דת האמת זה עניין של אמונה, אבל לטעון שהיא היהדות האמיתית ושהתנצרות היא הגשמה של היהדות, זה גם סילוף היסטורי וגם חוצפה.

הבחירה בלוסטיז'ה כמופת היא גם אפולוגטית, ולסרט כולו טון אפולוגטי, שאת סיבתו קל למצוא בטורי הרכילות המלווים את חייו של אלמלח, ואת בנות זוגו שנעדרות מן הסרט, שבו הוא מופיע כמעין נזיר המאוהב במריה, מין היפוך של דמות הנזירה הקתולית שנחשבת כנשואה לישו. גם טבילה מתוקשרת היא חלק מחייו, אבל לא טבילה שלו עצמו.

גד אלמלח היה נשוי לשחקנית הצרפתיה קתולית אן ברושֶה, ואת בנם המשותף נוח גידל כיהודי, ואף חגג לו בר-מצוה בישראל. אפשר להניח שלהוריו, יהודים מסורתיים שהיגרו לצרפת ממרוקו, לא היה קל לבלוע את הזוגיות עם אשה קתולית, ושהעובדה שהילד גדל והתחנך כיהודי מיתנה במידת מה את התנגדותם. אבל הזוג נפרד ואלמלח התאהב בקתולית מפורסמת עוד יותר מאשתו הראשונה, בשרלוט קסיראגי, נכדתם של נסיך מונקו רנייה השלישי ורעייתו השחקנית גרייס קלי, ואחייניתו של הנסיך אלברט ממונקו. הזוג כיכב בצהובונים, וטכס הטבילה של בנם המשותף רפאל משך תשומת לב רבה, והפארי מאץ' דאג לציין שאבי התינוק יהודי ולפרסם תמונות מהטכס בכנסייה שבו נכחה רז'ין, אמו של אלמלח, המשחקת את אמו גם בסרט, אבל אביו דוד, אחיו אריה ואחותו יהודית נעדרו ממנו. כמו כן פירסם השבועון תמונה מהטכס של בנו הבכור של אלמלח נוח, ודאג לציין שהוא גודל כיהודי וחגג שנה קודם בר מצוה בישראל. נראה שמול המשפחה המלכותית ממונקו נאלץ אלמלח להשלים עם כך שבנו ייטבל ויחונך כקתולי, למורת רוחם של בני משפחתו, ובפרט של אביו, שגם בסרט מגיע בחליפה לטכס הטבילה של בנו, אבל נשאר בחוץ, ברוח הקרה, כשמראהו המיוסר שובר את הלב.

הזוגיות עם שרלוט קסיראגי הסתיימה במהרה, ככל הנראה בניגוד לרצונו של אלמלח, ששומר על קשר עם שני בניו, היהודי והקתולי. בסרט, וגם בחיים מצהיר גד אלמלח על אהבתו ומסירותו להוריו, שהיא בוודאי אמיתית. אבל יש משהו שקרי בסרט שמכסה על סיפור חייו האמיתי, שאולי בגלל חיבתי לרכילות אני מוצאת אותו מעניין יותר מהסיפור בסרט. בסופו של דבר אן ברושה האצילית ושרלוט קסיראגי היפהפיה הן נשים אמיתיות וממשיות מאד, שגבר יכול להתאהב בהן בקלות בגוף ונפש, וזו אהבה ממשית ומובנת יותר מאהבה רוחנית למריה שקיימת רק כפסל וכאידיאה, וגם יחסים חברתיים ומעמדות הם עניין ממשי מאד: יהודי ממרוקו, אם הוא קומיקאי מצליח וגם גבר יפה ומושך, יכול להינשא לשחקנית צרפתיה ולגדל את בנם המשותף כיהודי, אבל כשהוא משתדרג לזוגיות עם נסיכה אמיתית, הוא צריך להשלים עם הטבלת בנו לקתוליות, ולבו בוודאי נשבר כשאביו ואחיו סירבו להגיע לטכס שהיה מן הסתם קשה לו עצמו, ולעמוד שם לצדו. החיים האמיתיים אינם רוחניים ומרוממי נפש במיוחד, הם מלאים בעלבונות קטנים וגדולים ובשברונות לב, וזה בעיני יותר מעניין מדיון במשיכה לדמותה של הבתולה הקדושה מריה, שבחייה האמיתיים היתה אשתו של יוסף, לא של אלהים, וילדה לו, כפי ששמענו בבשורת מרכוס פרק ו פסוק 3, את יעקב ויוסי ויהודה ושמעון וגם בנות ששמן לא נזכר וכמובן את ישו, שבעודו דורש בבית הכנסת גילה שאין נביא בעירו, ואפילו אם אתה אלהים או בנו או גם וגם, בקהילה שבה גדלת מכירים אותך טוב מדי מכדי להתפעל.  

 

 

למחוק את טעם קיומנו

 

ישנן הרבה מאד מחאות נגד העברת היחידה לתכניות לימודים חיצוניות ממשרד החינוך לשליטתו של אבי מעוז, אך מלבד אביגדור ליברמן, איש לא מחה נגד העברת השליטה לידיו על ארגון "נתיב" שמטפל בעלייה מרוסיה ואוקראינה, ומעטים מתייחסים לדרישת הציונות הדתית ומעוז למחוק מרשימת זכאי חוק השבות את הנכדים לסב יהודי, כדי למנוע את כניסתם לישראל של צאצאי יהודים שנישאו בנישואי תערובת ואינם יהודים בעצמם. זה איננו רק שינוי במדיניות ההגירה של ישראל. זה שינוי בהגדרה העצמית של מדינת ישראל כמדינת מקלט לעם היהודי הנרדף, תפיסה שהיתה ועודנה טעם קיומה של מדינת ישראל.

אי אפשר להתעלם מכך שמדינת ישראל הוקמה שלוש שנים לאחר השואה ובצלה הכבד, מתוך תחושת החמצה עצומה, שאילו היתה לעם היהודי מדינה משלו לפני עלייתו של היטלר לשלטון, היה אפשר להציל את חייהם של מיליוני יהודים. חוק השבות עוצב איפוא כתמונת מראה לחוקי נירנברג: הוא כלל את כל מי שנרדף על ידי הנאצים בשל "דם יהודי". המחשבה היתה שראוי שמי שהיה מספיק יהודי עבור היטלר, יהיה מספיק יהודי עבור מדינת ישראל, גם אם איננו יהודי על פי ההלכה, שהרי הגרמנים רצחו בחמדה גם בנים לאבות יהודים שאמם היתה נוצריה, ובדקו מוצא יהודי כמה דורות לאחור. חוק השבות נועד לקיים את ההבטחה הגלומה בקיומה של מדינה יהודית, לבל יהיה עוד בעולם יהודי או צאצא ליהודים שנרדף בשל מוצאו היהודי ואין לו מגן ומקלט.

בקרב יהודי רוסיה ואוקראינה יש אחוז גבוה של נישואי תערובת, ורבים מזכאי חוק השבות ממדינות  אלה אינם יהודים על פי ההלכה. זה איננו מפריע למי שהשקפת עולמו היא ציונית והיסטורית, ומעוניין בהתכנסותם של כל נרדפי האנטישמיות במדינת ישראל, מתוך תפיסה שמי שנרדף כיהודי ראוי שיתקבל במדינת ישראל על פי נרדפותו ולא על פי הגדרות הלכתיות. אבל זה מפריע למי שמכנים את עצמם ציונות דתית, שחסרים כל תודעה ציונית היסטורית, מנפנפים בציונות כדי לשלוט בפלשתינים ולגזול את אדמותיהם, אך מעוניינים להתנער מהמטרה הראשונה במעלה של הציונות, שהיא להציל את כל הסובלים מרדיפות אנטישמיות ולהעניק להם מקלט בטוח במדינת ישראל, מטרה שלשם הגשמתה צריך להגדיר כזכאי עלייה את כל מי שנרדפים כיהודים, ואין די בהכללתם של יהודים על פי ההלכה בלבד.

מינוי של אבי מעוז לאחראי על ארגון נתיב בתקופה קשה זו של מלחמה אכזרית של רוסיה באוקראינה, כאשר רבים משארית הפליטה של יהודי מדינות אלה מבקשים לעלות לישראל עם בני זוג וילדים שאינם יהודים על פי ההלכה, והכוונה לבטל את זכאותם לעלייה של נכדים לסב יהודי דוקא בתקופה זו, היא התכחשות ליעודה הציוני של מדינת ישראל ולטעם קיומה, בתקופה שבה יעוד זה עומד למבחן. נתניהו איננו הראשון שבגד ביעוד הציוני. איילת שקד התוותה מדיניות של התעללות בפליטי אוקראינה ובפליטים בכלל והיא שוקדת לקדם את מדיניות ההתעללות והגירוש עד יומה האחרון בתפקיד, שיש לקוות שיהיה יומה האחרון בתפקיד שרה לתמיד. אבל אין להוציא מכלל אפשרות שהיתה מתואמת בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, עם נתניהו. אין לראות במינויו של אבי מעוז לאחראי על "נתיב" טעות מצד נתניהו. ככל הנראה מעוניין נתניהו לצמצם את העלייה מרוסיה ואוקראינה, אולי מתוך נקמנות כלפי אביגדור ליברמן, שהוא עדיין הכתובת הפוליטית למרביתם של עולים אלה. הסבל האנושי שנתניהו גורם מעולם לא הטריד אותו. נוח לנתניהו שהמדיניות המרושעת שהוא עצמו מעוניין בה, תוצג כמדיניות של מעוז, ואילו הוא עצמו יופיע כמי שידיו נקיות. כך הוא נוהג כאשר הוא מניח לבצלאל סמוטריץ' לדרוש את חקיקתם של חוקים שיביאו לביטול העבירות שהוא נאשם בהן, כמו מרמה והפרת אמונים, או חסינות ממשפט לראש ממשלה. אבל מאחורי דבריהם ומעשיהם של סמוטריץ' ומעוז ניצב נתניהו, הקול קולם והידיים ידיו.

כנראה שסמוטריץ' ומעוז אוהבים מאד את ארץ ישראל, אבל ספק אם הם אוהבים את העם היהודי ואם יש בלבם מקום למי שסובלים בשל קשריהם לעם היהודי, גם אם ההלכה איננה מקבלת אותם כבניו. מכל הדברים הנוראים שממשלת העבריינים הזו פועלת להביא עלינו, הכי קשה לי הכוונה לערוך את השינוי הזה בחוק השבות, ששומט את הקרקע מתחת לטעם קיומה של מדינת ישראל.   

מיומנו של פרנץ קפקא / הישיבה באוסטרו

 

ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. לפני שנה תרגמתי כאן מתוך יומנו את סיפור אהבתו לשחקנית התיאטרון היהודי הגברת צ'יסיק, אשה נשואה ואם לשניים ומבוגרת ממנו בשנים. הקטע הבא, אף הוא מיומנו של קפקא, מתחיל בגברת צ'יסיק, אך רובו מוקדש לתיאור סיפור מפי ידידו, השחקן באותו תיאטרון יהודי, יצחק לוי, על בריחתו בנעוריו לישיבה בפולין, סיפור שעורר את סקרנותו של קפקא, שהוא עצמו התחנך בבתי ספר גרמניים ממלכתיים בפראג האוסטרו-הונגרית ובאוניברסיטה שלה, ולא הכיר מבשרו את הוויית הישיבות במזרח אירופה.

 

7 בינואר [1912]

לגברת צ'יסיק למרבה הצער יש תמיד תפקידים, שמראים רק את תמצית הווייתה. היא משחקת תמיד נשים ונערות שאומללו, הושפלו, התבזו, נפגעו, אבל לא ניתן להן זמן לפתח את אישיותן באופן טבעי. בכוח הטבעי המתפרץ, שבו היא משחקת תפקידים אלה, שרק בשיאי המשחק אפשר להיווכח מה היא מסוגלת לבצע – לעומת זאת במחזות הכתובים, עקב העושר שהם דורשים, יש רק רמזים. אחת מתנועותיה החשובות נובעת כמו מטר מן המתניים המיטלטלות מעט בנוקשות. נראה שלבתה הקטנה יש מתניים לגמרי נוקשות. כאשר השחקנים מחבקים איש את רעהו, הם אוחזים איש ברעהו בכוח כנגד הפאות.

כשעליתי לאחרונה עם לוי לחדרו, שם רצה להקריא לי את המכתב שכתב לסופר הוורשאי נומברג, פגשנו במדרגות את הזוג צ'יסיק. הם נשאו למעלה לחדרם את התלבושות שלהם ל"כל נדרי", שהיו ארוזות כמו מצות בנייר משי. נשארנו לעמוד זמן מה. יכולתי לתמוך את ידיי על המעקה ועל משפטים מודגשים. פיה הגדול נע כה קרוב אליי בצורות מפתיעות אבל טבעיות. באשמתי איימה השיחה להפוך לחסרת ניחומים, כי עקב שאיפתי לדכא במהירות כל אהבה ומסירות, הגעתי לקביעה שעסקי הלהקה עלובים, שהרפרטואר שלהם מוצה, שלכן אינם יכולים להישאר עוד זמן רב ושאיבוד העניין של יהודי פראג בהם בלתי נתפס. ביום שני הייתי צריך – כך היא ביקשה ממני – לבוא ל"ליל הסדר", למרות שכבר הכרתי את זה. אז אשמע אותם שרים את אותו השיר (בורא ישראל) שאני אוהב במיוחד, כפי שהם זכרו מהערה ישנה שלי.

"ישיבות" הן בתי ספר גבוהים לתלמוד, שהרבה קהילות בפולין וברוסיה מקיימות. ההוצאות אינן מאד גדולות, כי בתי ספר אלה מתנהלים לרוב בבניינים ישנים שאין בהם צורך, שבהם נמצאת, מלבד חדרי הלימוד וחדרי השינה של התלמידים, דירתו של ראש הישיבה, שדואג גם לשירותים נוספים לקהילה ועומד לשירותה. התלמידים אינם משלמים שכר לימוד ומקבלים את ארוחותיהם לסירוגין מחברי הקהילה. למרות שבתי ספר אלה מבוססים על האמונה המחמירה ביותר, דוקא הם הינם נקודות המוצא להתקדמות המרדנית ביותר. כי כאן נפגשים צעירים מרחוק ודוקא העניים, האנרגטיים ביותר, אלה שרוצים להתקדם מהבית, כי הפיקוח פה איננו כה מחמיר והצעירים פה תלויים זה בזה וחלקו העיקרי של הלימוד הוא משותף ויש הסברים מנוגדים למקומות קשים, כי הדתיות במולדות השונות של הסטודנטים היא שוה בחומרתה, ואיננה מעודדת במיוחד תקשורת, בעוד שהקידמה המדוכאת, בכל מקום על פי נסיבות המקום, עולה או נופלת באופנים מגוונים, כך שתמיד יש פה הרבה מה לספר – כי מעבר לצעדי הקידמה האסורים, תמיד אחד או שניים נמצאים בידי אדם יחיד – בעוד שבישיבה הם מגיעים מכל הכיוונים ויכולים להשפיע כאן באופן מיוחד, כאשר כל בעל דיעה איננו מעביר רק את הטקסט, אלא גם את האש הבוערת בו – מכל הסיבות האלה והתוצאות הנלוות אליהן יוצאים מבתי הספר האלה לאחרונה כל המשוררים, הפוליטיקאים, העיתונאים והמלומדים המתקדמים. לכן מצד אחד המוניטין של בתי הספר האלה בקרב המאמינים המחמירים מאד הורע, מצד שני זורמים אליהם יותר מקודם צעירים שואפי קידמה.

ישיבה מפורסמת היא זו של אוסטרו, מקום קטן במרחק שמונה שעות נסיעה מוורשה. כל אוסטרו היא בעצם רק קצה של חתיכה קצרה של רחוב ראשי. לוי טוען שאורכה כאורך מקל ההליכה שלו. כאשר חנה פעם באוסטרו גראף עם מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, שני הסוסים הראשונים וחלקה האחורי של המרכבה עמדו מחוץ לאוסטרו.

בגיל ארבע-עשרה לערך החליט לוי, כאשר כורח החיים בבית נראה לו בלתי נסבל, לנסוע לאוסטרו. בדיוק אביו, כאשר לקראת הערב עזב את בית המדרש, דפק על כתפו ואמר כלאחר יד, שהוא רוצה לבוא אליו מאוחר יותר, שהוא צריך לדבר איתו. מכיוון שברור היה שאין לו למה לצפות כאן מלבד נזיפות, הלך לוי ישר מבית המדרש, ללא מטען, לבוש בקפטן היותר טוב שלו, כי זה היה במוצאי שבת, ועם כל כספו, שתמיד נשא איתו, לתחנת הרכבת, ונסע ברכבת של השעה עשר לאוסטרו, שאליה הגיע בשעה שבע בבוקר. הוא הלך ישר לישיבה, שם הוא לא התבלט במראהו, כי כל אחד יכול להיכנס לישיבה ואין שום תנאי קבלה מיוחדים. יוצא דופן היה רק שהוא רצה להיכנס דוקא בזמן הזה, בקיץ, מה שאיננו נהוג, ושהיה לו קפטן טוב. אבל גם זה הסתדר במהרה, כי יהודים כאלה צעירים, שיהדותם קושרת אותם זה לזה בעוצמה בלתי מוכרת לנו, מתוודעים זה לזה בנקל. בלימודים הוא ציין לעצמו, שהוא כבר הביא עמו מהבית הרבה ידע. השיחה עם הצעירים הזרים מצאה חן בעיניו, במיוחד מכיוון שכולם, כשהם שמעו על כספו, הקיפו אותו בהצעות מכירה: אחד מהם, שרצה למכור לו "ימים", הדהים אותו במיוחד. "ימים" היו בעצם כינוי לארוחות חינם. "ימים" עמדו למכירה, משום שחברי הקהילה, שבדאגה לארוחות חינם מבלי להכיר את האדם רצו לעשות מעשה חסד, היו שווי-נפש מי יישב באותו שולחן. אם סטודנט מסוים היה מוכשר במיוחד, הוא יכול היה להצליח לקבל פעמיים ארוחות חינם באותו יום. הוא יכול היה להסתדר עם הארוחות הכפולות האלה, כי הן לא היו מאד עשירות, ואפשר היה לאכול אחרי האחת עדיין בהנאה גדולה גם את השנייה, ומפני שקרה גם, שאמנם ביום אחד היו ארוחות כפולות, אך ימים אחרים עמדו בריקנותם. למרות זאת היה כמובן כל אחד שמח כאשר נקרתה לו ההזדמנות, למכור ברווח ארוחות חינם עודפות כאלה. כאשר מישהו, כמו לוי, הגיע בקיץ, כלומר בעונה שארוחות החינם כבר חולקו מזמן, אפשר היה לקבל אותן רק באמצעות קנייה, כי ארוחות החינם העודפות מלכתחילה נקנו כולן בידי ספסרים.

הלילה בישיבה היה בלתי נסבל. אמנם כל החלונות היו פתוחים, כי הלילה היה חמים, אבל הסירחון והחום לא זזו מהחדרים, כי הסטודנטים, שלא היו להם מיטות משלהם, במקום שבו ישבו לאחרונה, מבלי להתפשט, שכבו לישון בבגדיהם המיוזעים, הכל היה מלא פרעושים. בבוקר הרטיב כל אחד בחטף את ידיו ופניו במים ומיד החל שוב ללמוד. לרוב למדו יחד, בדרך כלל שניים מספר אחד. לעתים קרובות חיברו הדיונים רבים יותר לחוג אחד. ראש הישיבה הסביר רק פה ושם את המקומות הקשים ביותר. למרות זאת לוי – הוא נשאר באוסטרו עשרה ימים, אבל ישן ואכל בפונדק – מצא שם שני חברים כלבבו (לא קל למצוא חברים, כי צריך קודם לבחון בזהירות מה טעמו של החבר ואם הוא ראוי לאמון), שב מאוחר יותר בשמחה רבה הביתה, כי היה רגיל לחיים מסודרים, ולא יכול היה לגבור על געגועיו הביתה.     

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ ה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

שידוכים וטכסים

 

כבר יותר משבוע שכמעט בכל ערב אני צופה בתכנית שידוכים. כבר כמה שבועות שהתמכרתי לפחות מתוקשרת מביניהן, "אהבה חדשה" ברשת, שהעונה הראשונה שלה היתה נוראית ודי מהר הפסקתי לצפות בה, אבל העונה הנוכחית מרתקת, בעיקר בזכות ארבע הנשים שלוהקו לתכנית: מריאנה הגרושה והאם לבן שפגשה בתכנית את אהוב נעוריה סרגיי, או בעצם הוא זה שפגש את אהבת נעוריו, כמו שקורה לרוב באגדות, אבל האהבה הזו מחזירה אותו לבאר-שבע לאחר שבנה לו חיים אחרים בתל-אביב, ומריאנה חרדה שיעזבנה וישבור את לבה בשנית, דנה הישראלית שחיה במיאמי שכולה רגש ופגיעות, שני הדתל"שית שקרועה בין העולם שבו גדלה לזה שהיא חיה בו כעת והתאהבה קשות בפלסטיקאי החילוני המקועקע מיכאל, שנטש אותה כדי לחזור לטינה הבלונדינית, שאת גומיית שערה מצאה שני בספת ביתו כשלקח אותה לבקר שם, ואל העולה מצרפת שרק אביה יהודי, וסוגיית היותה בת לאם קתולית חוזרת ועולה. ארבע הבנות שחיות בזמן התכנית בבית דירות אחד ונקשרות זו לזו, מספקות לתכנית רשת מגוונת של קשרים אנושיים, שבניגוד ליחסיהן המורכבים עם הגברים בתכנית, הקשר ביניהן, שמתבסס על תחושת הפגיעות הנשית, חם ותומך, ומאזן מעט את האכזריות שהנשים חוות מצד הגברים שהן פוגשות בתכנית. לכאורה הנשים הן הבוחרות והמחליטות בתכנית, אבל קל להיווכח שהגברים הם אלה ששופטים אותן ללא רחמים ונוטשים אותן ללא צער, והנשים חסרות אונים למולם.

ובשבוע שעבר התחילה עונה חדשה של "חתונה ממבט ראשון" שמנסה לכפר על הליהוק הלא מוצלח של העונה הקודמת שהרחיק את הצופים, ולהביא גלריית דמויות פגיעות יותר שעשויות לכבוש את לב הצופים, אבל עדיין זו תכנית חילונית מאד ותל-אביבית מאד, ושיא הנועזות היא בחירת כלה במידה 44, כמובן יפהפיה, ורק הגברים מרשים לעצמם להיות פחות יפים. אם לא יהודיה או ילד מנישואים קודמים הם מחוץ לתחום. לעומת "אהבה חדשה" שהשנה פחות מהנדסת את המשתתפים ומניחה להם רוב הזמן לבחור את צורת הבילוי המועדפת עליהם, כמו אצל זוגות שנפגשים בחיים האמיתיים, מה שמאד משפר את התכנית, בנויה "חתונה ממבט ראשון" כל כולה סביב טכסי הנישואים המדומים וירחי הדבש המדומים, והפרסומות והמותגים שמקודמים באמצעותם, מה שמהר מאד מתחיל לשעמם ולעצבן. ועדיין, בעבור הדיאלוגים בין הזוגות שמפציעים בין תועפות הפרסומות והתוכן השיווקי, היא שוה צפייה. "חתונה ממבט ראשון" היא תכנית על טכסי חתונה לא פחות משהיא תכנית על זוגיות: שמלת הכלה, חליפת החתן, המלון של לפני החתונה והמלון של אחרי, ובקיצור כל מה שמיותר בטכסי חתונה אמיתיים, מככב בתכנית לא פחות מהזוגות. "חתונה ממבט ראשון" מייצרת קודם כל פנטסיה של טכס חתונה "כמו בחלומות", למרות שחתונה יהודית תעדיף שמלת כלה צנועה יותר – ולא חושפת כתפיים וגב, חליפת חתן שמרנית יותר, ומלון מפואר לפני ואחרי ממש איננו הכרחי וגם לא לפי הישג ידם של רבים. אבל לטכס הנישואים המדומיין נועד בתכנית תפקיד מאגי: הוא אמור להפוך שני זרים לזוג מאוהב, כי הרי בבסיס הפורמט עומדת האמונה שכזה הוא טכס הנישואים: שבכוחו כביכול להדביק יחדיו גבר ואשה שכלל אינם מכירים ולא בחרו זה בזה, ומכיוון שמדובר בטכס מאגי, יש להקפיד בכל פרטיו ודקדוקיו ורצוי להדר בהם כפי שהמאמינים מהדרים בטכסי האמונה, מה שאמור להעצים את כוחם המאגי של אותם טכסים.

והרי בכך מאמינים גם רבים שמשקיעים בחתונתם האמיתית אינסוף משאבים וטרחה: שככל שתהא החתונה מפוארת וראוותנית יותר, כך היא תביא אחריה נישואים מופלאים ואהבה מופלאה, למרות שבחיים האמיתיים לעתים קרובות ההיפך הוא הנכון. רבים גם החוששים שאם חלילה משהו בטכס לא יתנהל כשורה, אבוי לנישואים, למרות שנישואים רבים שרדו חתונות נטולות פאר והאריכו ימים, ולא מעטים מאלה שקדמו להם חתונות מפוארות עד אין קץ קרסו במהרה. אבל כפי ששום רווקה לא תחדל להתפלל על קברי צדיקים רק מפני שאלה לא הביאו לה בן זוג, לא יחדלו הנישאים והוריהם לכלות את כספם בחתונה "בלתי נשכחת" שהם לבדם יזכרו, ולוואי שיזכרו לטובה.

לעומת "חתונה ממבט ראשון" בולטת לטובה "אהבה חדשה" כפורמט נטול טכסים, שרק היחסים המתפתחים בין הגברים לנשים, ובין הנשים לבין עצמן מככבים בה, אבל השבוע חדר אליה טכס שהובא מבחוץ, כנראה בזכות העובדה שאמה של המשתתפת דנה עורכת טכסי הפרשת חלה, וכך זכיתי אף אני, שלמרות שגדלתי בביתם האורתודוקסי של סבי וסבתי מימי לא שמעתי מפיהם על טכס כזה ומעולם לא נכחתי בטכס שכזה, לצפות בטכס הפרשת חלה במלואו, מראשיתו ועד סופו, והתחושה הקשה שעורר בי ממשיכה להטריד אותי.

דנה שמחה כמובן מאד לפגוש את אמה, והבנות האחרות הצטרפו לטכס בשמחה, והפתיעה במיוחד אל שהתרגשה מאד והתברר שכבר השתתפה בטכסים שכאלה והיא יודעת בדיוק כיצד הם מתנהלים, ויודעת שמאחר שרק אביה יהודי ואמה איננה יהודיה, אסור לה להזכיר את שם אמה והיא נקראת בטכס "אל בת חוה", למרות שכפי שאמרה מאוחר יותר, עדיין אמה היא אמה, גם היא איננה יהודיה. מי המציא את הטכס הזה, וכיצד הפך מקיום מצוה דתית, כמו מצוות רבות אחרות המורות להפריש או להותיר לעניים את חלקם, לטכס מאגי, שקיומו מבטיח למשתתפת זיווג ופרי בטן ועוד כהנה וכהנה, שהרי קיום מצוות הוא חובה דתית שהמאמין מתחייב למלא, ואין מובטחת לו תמורה כלשהי לבד מהסיפוק שבקיום מצוות האל, ונראה שחברתנו החילונית נטשה את הדת אבל מתמסרת לטכסים מאגיים שאמורים להבטיח למקיימיהם ברכה והצלחה, כאילו קיום מצוות הוא השקעה בקרן שמניבה תשואה נאה ומשתלמת, והטכס הופך חשוב מן המצוה. וכך נוהרים אנשים לקבל את ברכתם של רבנים וצדיקים, והרי אדם איננו נזקק לתיווך כדי לבקש את ברכת האל למעשיו – כולנו רשאים להתפלל בכל עת שה' ישמע את תפילתנו ויאזין למצוקתנו ויעשה עמנו חסד, ואין צורך לשחר לפתחם של רבנים וצדיקים שהם בני תמותה כמותנו. אבל כשם שאנשים מחפשים מליץ יושר שיסייע להם בקידום ענייניהם בעיריה או במשרד הפנים או בביטוח הלאומי, כך נוהרים אנשים לרבנים שיסדרו את ענייניהם עם ריבונו של עולם ויפנו אליו בשמם, בתקוה שמה שאין בכוחם לחולל יש בכוח אחרים, והרי זו קטנות אמונה לחשוב שהאל לא ישמע לתפילתך אם לא תשלח אליו מליץ יושר מפורסם, אבל בעולם המאגי העניינים מתנהלים כמו בעולם של מטה, והקדוש ברוך הוא הוא מין שר או ראש עיריה שכזה, שצריך לשלוח אליו מקורבים כדי שיחליקו עבורך את העניינים וישיגו לך תמורה ראויה, ובמקום לקיים מצוות שנועדו לדאוג לזולת ולהבטיח ערבות הדדית בין הבריות, אנשים מקיימים טכסים שנועדו להבטיח להם בדרך נס את מבוקשם, ובערב הזה שמציינים בו שנה לאסון נורא, שוב נדחקים אנשים כדי לנשק את ציון הקבר המיוחס לשמעון בר-יוחאי, ומאמינים שהביקור בקבר יביא להם מזל וברכה, אבל מזל וברכה לפעמים יש ולפעמים אין, קיום מצוות איננו השקעה בבנק, וגם השקעות בבנק לא תמיד עולות יפה, אבל מצוות אדם מקיים מפני שקיבל עליו עול תורה ומצוות ולא מפני שמשלמים לו על כל מצוה ומצוה אלא מפני שזו מהותו וכמו שאמר קהלת סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

מי שמגרש לא יהודים מגרש יהודים

 

אינה שפירו, חברתי מימי לימודינו באוניברסיטה העברית, כתבה אתמול (18/3/22) ב"הארץ" על חברת ילדותה הרוסיה מלבוב ששמרה איתה על קשר במשך כל השנים מאז עלתה אינה לישראל. החברה נישאה ליהודי וילדה בן ובת. בעלה היהודי נפטר בטרם עת כשילדיה עוד היו קטנים. לימים היא נישאה מחדש. בנה עלה לישראל וחזר ללבוב. עם פרוץ המלחמה הוא רצה לשוב לישראל יחד עם אחותו, בן אחותו ואמו הרוסיה תושבת אוקראינה, אבל מישראל הודיעו להם שרק הבן והבת והנכד הינם זכאי חוק השבות ויוכלו להיכנס לישראל, אך את אמם הרוסיה תושבת אוקראינה לא בטוח שיקבלו בארץ ועלולים לגרש אותה. הם העדיפו איפוא לנסוע לברלין ששם קיבלו את כולם כפליטים אוקראינים.

עוד לפני שקראתי את מאמרה של אינה שפירו חשבתי שזאת תהיה תוצאת המדיניות האכזרית של איילת שקד: שיהודים ממשפחות מעורבות יעדיפו שלא להגיע לארץ, ושהאכזריות כלפי מי שאינם יהודים, תביא בסופו של דבר לכך שגם יהודים לא יעלו לארץ, ובוודאי ילדים לאבות יהודים שאמם נוצריה לא יחפצו לעלות לארץ שבה בני המשפחה שאינם יהודים זוכים ליחס מפלה.

בברית המועצות נישאו יהודים רבים לרוסים. זה פחות מפריע כאשר האשה היא יהודיה וילדיה נחשבים ליהודים כשרים גם אם אביהם נוצרי, אבל זה מפריע מאד כאשר האב הוא יהודי והאם והילדים אינם יהודים על פי ההלכה. כאשר משפחה מורכבת מאב יהודי, אם רוסיה ושני ילדים שנחשבים ללא יהודים מאחר שאמם אינה יהודיה, קל לטעון ש"שלושה רבעים מהעולים אינם יהודים", אבל מדובר בבני משפחתו של יהודי שרואים את עצמם לעתים קרובות כיהודים או כבעלי זיקה עמוקה לעם היהודי, וסובלים מהמצב שבו ילדים לאב יהודי אינם נחשבים ליהודים. האם חכם להתנכל לאנשים האלה? האם אפשר לעודד עלייה של יהודים מאוקראינה ומרוסיה מבלי להבטיח להם שבני משפחתם הלא יהודים לא יופלו לרעה? האם מדינת ישראל באמת מעדיפה את המצב שבו ילדים לאבות יהודים ולאמהות רוסיות או אוקראיניות יסעו לברלין במקום לישראל ואולי גם ישארו שם? האם היחס המחפיר הזה לפליטי המלחמה באוקראינה יעודד עליית יהודים לישראל?

מי שיפתח את זרועותיו לקבל משפחות פליטים מבלי להבחין בין יהודים ללא יהודים, יעודד בסופו של דבר עליית יהודים לישראל. מי שיסגור את השער בפני אנשים כמו חברתה של אינה, אלמנתו של בעל יהודי ואם שני ילדיו, בשל היותה רוסיה, יאבד משפחה שלמה של מי שרואים את עצמם כיהודים ןבסופו של דבר יאבד אלפי משפחות בעלות זיקה מובהקת ליהדות.

 

העם היהודי תמיד קלט לשורותיו בני עמים אחרים. לפי המסורת דוד המלך היה בן לנישואי תערובת בין יהודי למואביה. מי שנישאו ליהודים דבקו לא פעם ביהדות כמו בבני זוגם היהודים. אפשר כמובן להתייחס ליהדות כעניין פורמלי וטכני לגמרי: להיות בן לאם יהודיה ותו לאו. אבל זאת יהדות ריקה מתוכן, קליפה ריקה ללא ערכים יהודיים, וערכים יהודיים אומרים "גר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב, כ'). מי שמרחיק מישראל פליטים לא יהודים וחושב שבכך הוא עוזר לטפח יהדות, איננו שונה ממי שטובל ושרץ בידו.

 

 

מתפשרים על הדרת נשים

 

למחרת יום הזיכרון ליצחק רבין התארחו בתכניתם של אסף ליברמן וקלמן ליבסקינד מנהלי בתי הספר התיכוניים הימלפרב ובויאר וסיפרו על טקסי הזיכרון ליצחק רבין שהם עורכים ביחד מאז הרצח. המראיינים הירבו לשבח אותם על שיתוף הפעולה שלהם בין התיכון הדתי לבנים הימלפרב לבין התיכון החילוני לבנים ובנות בויאר, ואת אווירת הפיוס, וגם שאלו באלו פשרות כרוך שיתוף הפעולה, ואז אמר המנהל של הימלפרב: "אם נערה חמודה חולמת לשיר בטקס הזיכרון, מסבירים לה שזה מסובך, כי אם היא שרה צריך שגם בן ישיר ומקהלה, בכל זאת אנחנו תיכון דתי..."

הזעם שמילא אותי גרם לי לכבות מיד את הטלויזיה. הטקס לזכר יצחק רבין שמתקיים לכאורה כמופת של סובלנות ופיוס, מתקיים על גבן של הבנות מבויאר, שמציגים להן שירת נשים כמנוגדת לדת. האמת היא שלא רק שאין בתורה שום איסור על שירת נשים ועל הקשבה לשירת נשים, אלא שהתורה דוקא מתארת את מרים הנביאה קוראת שירו לה', ובספר שופטים שרה דבורה הנביאה עם ברק בן-אבינעם, ושתיהן שרות ברוב עם. האיסור על שירת נשים הוא איסור תלמודי ואין עליו הסכמה, יש המרחיבים את האיסור ויש המצמצמים אותו, והשיקול הוא לרוב באיזו מידה עלולה ההקשבה לזמרת אשה להביא לידי פיתוי ולידי חטא, שלא קשה להניח שזמרת נערה בטקס זיכרון בבית הספר אין בה לא פיתוי ולא הבאה לידי חטא. הסיבה האמיתית להרחבת האיסור על שירת נשים דוקא בימינו אלה היא המאבק הדתי בפמיניזם והרצון לשמר את מעמדן הנמוך של נשים שמעוגן עמוקות בפולחן הדתי, לא מפני ששירת נשים מנוגדת לדת, אלא מפני שהציבור הדתי במדינת ישראל הפך את המאבק בשוויון האשה למרכז סדר היום שלו, ונתפס לכן לכל הזדמנות להשפיל ולהדיר נשים ואפילו ילדות, תוך שהוא מבזה אותן כמוקד של זימה, ובכך גם שולל את זהותן כבנות אדם וגם נוטל את כבודן כבנות אדם.   

וכך הופך טקס הזיכרון המשותף ליצחק רבין שנועד להפגין סובלנות לטקס שמשפיל נערות וכופה עליהן מצב דומה למקובל בבתי הכנסת האורתודוקסים: הגברים מתפללים והנשים מקשיבות מאחור. קולן מושתק ואינו נשמע. קשה לחשוב על דבר מנוגד יותר לערך הסובלנות.

וכל זה כל כך אופייני לשיתופי פעולה בין דתיים לחילוניים. תמיד הדתיים הם אלה שפונים לחילוניים – גם במקרה זה תיכון הימלפרב הוא זה שפנה לבויאר, ומציעים שיתוף פעולה, ובלבד שבית הספר החילוני ימלא כמה דרישות קטנות כדי לאפשר את שיתוף הפעולה, כמו לקבל עליו את אפליית הבנות ולשתף עמה פעולה. את הפגיעה בבנות מציגים כביטוי של סובלנות ופשרה, וכדרישה דתית שאין בלתה. אבל זו איננה דרישה דתית אלא מנהג של חברה שמרנית ומפלה, והיא איננה מייצגת לא פשרה ולא שיתוף פעולה אלא הדרה, ביזוי ודיכוי.

ומלבד העובדה שהמאבק בפמיניזם עומד בלב המאבק הדתי לשמר את העדפת הבנים ואת אפליית הנשים ואת עצירת המודרנה וחזרה לעבר, הוא גם מאבק מצליח, כי הוא מבוסס על מעמדן המאד נמוך של הנשים בישראל, ארץ שבחיי האישות של תושביה מושלת ההלכה הדתית שמשעבדת את הנשים לכל ימי חייהן לבעלן, אלא אם שחרר אותן מרצונו. בארץ שרוב הציבור בה משלים עם שעבוד הנשים לבעליהן ואפילו מרוצה שזה המצב, ואפילו הגברים ההומוסקסואלים אינם מתביישים לדרוש אספקת נשים פונדקאיות לצורך ייצור ילדים, קל לגייס הסכמה לאפליה של נשים במסוה של איסור דתי שהוא כביכול מצוה, למרות שאין שום מצוה להפלות נשים.

וכל זה מנוגד לגמרי לזכרו של רבין, בנה של פעילה סוציאליסטית נמרצת, שגם רעייתו נודעה בשבט לשונה. כל זה גם מנוגד לאנושיות ולכבוד האדם, ובאיזו זכות בכלל דורשים אנשי הימלפרב שהבנות לא ישירו, לא שירת סולו בכל מקרה, ובאיזו זכות בכלל דורשים המנהלים בבויאר מתלמידותיהם לציית לאפליה בשם הדת? איסור שהרבה יותר משירות לדת נועד לשרת אינטרסים פוליטיים ולפרק את החברה המודרנית שמתבססת על שוויון ללא הבדלי מין, ועל יחסים שוויוניים וזכויות שוות לשני המינים, ולכן היא לצנינים בעיני רבנים שכל כוחם בדיכוי נשים וכל מעשיהם מכוונים להשליט עליהן את מרותם. בכך אין אפליית הנשים שונה מן האמונה הפוליטית בארץ ישראל השלמה שמנסים לכפות בשם הדת אבל בעצם אך ורק מתוקף אינטרס פוליטי, ובשמה נרצח רבין, ובשמה הרצח הוצדק. אפשר להקשיב לשירת נשים ואין בכך כל פגיעה בדת, בוודאי כאשר מדובר בשירת ילדות תמימות, ואפשר גם להחזיר לערבים חלקים מארץ-ישראל השלמה בלי שום פגיעה בדת. גם מלכויות דוד ושלמה לא משלו בארץ ישראל כולה כפי שאנו יודעים. הדת לא נועדה לשרת אינטרסים פוליטיים, וסובלנות ופשרנות אינן תירוץ לאפליה, אפילו לא לאפליית בנות ונשים.

נשים מאחור

 

הלכנו לטייל בבוקר ראש השנה. בבית הכנסת חורב, מאז ששוב התגברה הקורונה, חזרו להתפלל בחצר. לכבוד החג הקימו אוהל תפילה עם כסאות פלסטיק. ישבו שם הגברים. הנשים ישבו או עמדו בגן הג'ירפה הסמוך, מחזורי תפילה בידיהן. הלכנו הלאה לרחוב קרן קיימת ופנינו לרחוב אוסישקין. בבית כנסת הנשיא התפללו הגברים בתוך המבנה, מרוחקים זה מזה כנדרש. הנשים ישבו בחלקן בחצר ובחלקן על המדרכה, בשמש. היו שם נשים הרות ונשים מבוגרות. הזקנות ביותר ישבו על כסאות פלסטיק על המדרכה, בשמש. הן לא התלוננו. הכל נראה להן כנראה הגיוני.

בהתחלה מאד התלהבתי מהתפילות בחוץ. זה נראה כל כך נכון להתפלל מתחת לכיפת השמיים. והתפילה בציבור – באמת בציבור. כל מי שעובר ברחוב או בגינה יכול להשתתף, לפחות להקשיב. לא צריך לשלם מאות שקלים למקום בבית הכנסת. היו מניינים בכל מקום. בחצרות, במרפסות, על הגגות. בגינה המוצלת תמיד מעל קבר יאסון אפילו סידרו ארון קודש קטן עם ספרי קודש, מקושט בפרוכת לבנה רקומה. בימי החול היו שם רק גברים שהתפללו שחרית, אבל בחגים הגברים התפללו בגינה והנשים ישבו למעלה ברחוב, על המדרכה. השנה כבר לא התפללו שם.

פתאם הבנתי שזה לא משנה אם מתפללים בפנים או בחוץ. הנשים תמיד תשבנה מאחור, לא ממש משתתפות. לכל היותר עוקבות חרש אחרי התפילה. ופתאם זה היה אפילו בוטה יותר מאשר בשנים רגילות, זה שהנשים מאחור, או בחוץ. לא משנה איך מסדרים ואיפה, תמיד הנשים מאחור, בשוליים, בחוץ. מלוות, לא שותפות.

ובעצם מה כבר תפקיד הנשים בבית הכנסת? כמו להקת מעודדות במגרש הספורט. הן אינן משתתפות בקריאה, אינן משתתפות בפולחן, לכל היותר משליכות סוכריות על חתני בר-מצוה, ומכינות כיבוד למתפללים בשבת חתן, ומשהו לשבור את הצום במוצאי יום כיפור. בשמחת תורה מתירים להן לרדת עם הילדים לאולם ולקבל ממתקים לילדים. אבל בטרם פותחים את ארון הקודש ומוציאים את ספרי התורה מרחיקים את הנשים. שהרי הן טמאות. אפילו את הזקנות מרחיקים, ובכל מקרה, הזקנות אינן מוחות.

כבר שנים שאינני יכולה לשאת את הדברים, אינני הולכת לבית כנסת מלבד באירועים מיוחדים, כדי להשתתף בשמחתם של חברים. אבל למען עצמי כבר שנים רבות שאינני הולכת. ועכשיו עם הקורונה – הכל קורה ברשות הרבים, וחשבתי תחילה שזה לטובה, אבל לא. לראות את הנשים הזקנות יושבות בשמש על המדרכה, כשהגברים מתפללים בתוך המבנה, היה מעל לכוחי.

האם לכך התכוון אלהים? לדחוק את הנשים לשוליים, לאחור? ולא לחוס עליהן אפילו בחום היום? והרי כולם נבראו בצלם. זכר ונקבה בראם, וגם מפרי עץ הדעת אכלו שניהם, אדם וחוה. אף פעם לא האמנתי שאלהים התכוון להשאיר אותנו טפשים. ובכל זאת נוהגים בטפשות וברשעות.

הזמינו אותי שאבוא להתפלל עם הרפורמים או הקונסרבטיבים, אבל אינני רוצה להתפלל עם הרפורמים או הקונסרבטיבים. אני רוצה שהאורתודוקסיה תשתנה, שתפסיק לדכא ולבזות נשים. שתפסיק להשתמש באמונה כדי לבזות ולדכא נשים.

ואני מאמינה באמונה שלמה שיום יבוא ודברים ישתנו. וגם אם השינוי יתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא.

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרקים 11-10

אני מפרסמת כאן תרגום שני פרקים נוספים ממסתו האוטוביוגרפית של יעקב וסרמן (1934-1873). 

פרק 10 הוא בעל אופי מסאי ועוסק ביחסו להיינה - את עיקר הפרק כבר פרסמתי ברשימתי "היינה בלי טשולענט", ואילו פרק 11 ממשיך את סיפורו האוטוביוגרפי, הרווי בדידות, יתמות ועוני, לצד חיי נפש סוערים של מי שעתיד להיות סופר אהוב.

 יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי מבוא ופרקים 2-1

פרקים 3-4

פרקים 5,6,7

פרק 8

פרק 9

פרק 10     

לשיחות עם חברי, דוקרב דעות בלתי פוסק מתוך עניין ומחויבות הדדיים, היתה משמעות מרחיקת לכת עבורי. הן הציבו את עולם מחשבותי ורגשותי על בסיס הרבה יותר רחב. לעתים נדמה היה לי כאילו אצליח לכרות שלום עם האנושות כולה, אם אצליח לכרות שלום איתו, אך היה זה קשה לקבוע את תנאי השלום הזה, ואפילו רק לשכתב אותם, ללא אי-הבנה.

 ההחלטה שהחבר הציב בפני, פחות במלים ויותר באמצעות יחסו אליי, היתה: האם אתה יהודי, או האם אתה גרמני? אתה רוצה להיות יהודי או גרמני? ובדיוק בהחלטה זו היה עלי לעסוק באותם ימים. מצאתי שהכרחי הדבר שאכריע לכיוון האחד או למשנהו, למרות שלא ראיתי את הדרך שהיה עלי ללכת בה אז לכיוון האחד או למשנהו. מה ישתפר או יורע עבורי לאחר ההחלטה? והאם המלה לבדה, ההחלטה לבדה, שינוי הכיוון לבדו, הוא קנה המידה? חיפשתי דוגמה ומופת, עידוד ואישוש אצל אלה, שהקדימו ללכת לפני לכיוון האחד או למשנהו, אך החיפוש לא הניב תוצאות.

בילדותי היה עדיין היינריך היינה שם רב-עוצמה בחוגי אנשי הרוח בגרמניה. אם דיברו על הישג יהודי, על הצלחה יהודית, על תהילה יהודית, הצביעו על היינה. לא רק יהודים התלהבו מהיינה: השפעותיו של משורר זה הגיעו לשכבות הרחבות ביותר, מן האמנותי והפיוטי ועד לפוליטי ולחברתי. וכפי שידוע, הוא שייך לאותם גרמנים מעטים שנהנו מיוקרה והערצה בצרפת. אנשים מלומדים ונאורים  קראו את היינה, ציטטו את היינה, הסתמכו על היינה, וחוג המעריצים השתרע מחברי הסטודנט הקטן במינכן, שהכיר בעל פה תריסרים משירי היינה, והתענג על ביטויים מבדחים של היינה, ועד לקיסרית אוסטריה, שהורתה לבנות מקדש לאלילה הזה. זה היה בלתי נתפס בעיניי. כיום אני רואה בכך ביטוי אופייני לתפיסה תרבותית מאד מוגדרת, כלומר כזו, שמעדיפה את הכישרון על פני האנושיות. במחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה הוקם מה שמכונה מזבח הכישרון, כשם שבמחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה הוקם מזבח הגאונות: אבל מושג הגאונות כלל באותם ימים גם את האישיות על כל ביטוייה, גם הבלתי נעימים, בעוד שבפולחן הכישרון, שתחת השפעותיו הניכרות ושאינן קלות לניתוח עומד עדיין עולמנו כיום, נחשב ההישג הרוחני לבדו. היינריך היינה הוא הדוגמה המובהקת לכך.מלכתחילה מצאתי את עצמי ביחס של התנגדות, אפילו של סלידה עזה מהיינה. שירתו נראתה לי, בהשוואה לזו של גיתה, הלדרלין או מריקה, מתקתקה, מצועצעת וסנטימנטלית באורח גס, הפרוזה שלו עוררה את שנאתי בגלל נטייתה לעוקצנות, ועירוב בין קלות-דעת למלאנכוליה בוטה, את כתביו הביקורתיים, הפולמוסיים, הפוליטיים, מצאתי בחלקם רדודים ובעלי ברק שטחי, בחלקם בלתי כנים ורהבתניים. לכתביו הסאטיריים, שחשפו את איכויותיו הבולטות ביותר, לא היתה בי הבנה רבה, ומה שמכונה שירים אחרונים, שבהם ישנם צלילים כנים ומזעזעים, היו חשודים בעיני כמתבוססים בצער.

ללא ספק היו שיפוטי כמו גם תחושתי בלתי מוצדקים. אי הצדק, שהנחתי לו להשתלט עלי, התבסס על כך, שהיה צריך לכאורה להיות משהו מקודש, ראוי לחיקוי ומשמש דוגמה, דבר שחשבתי למזיק והרסני. בזמן האחרון הופיעו כל כך הרבה קטיגורים ומזלזלים בהיינה, מנימוקים טובים ורעים, אבל לרוב מנימוקים רעים, עם כלי נשק טהורים ובלתי טהורים, אבל לרוב בלתי טהורים, שרק בעל כורחי, ומשום שקטע אמת זה שייך לאמת כולה, החלטתי לטפל בנושא. העובדה שהשונאים העיוורים והמסיתים הזדוניים אינם צודקים, אינה מוכיחה שהכל איננו מוצדק. שתיקה והתייפייפות אינם מחזקים טיעון חלש. מה שהרתיח את דמי בהיינה היה אולי הדם. הופעתו תלוית הזמן היתה באופן תלוי זמן יהודית, והדבר הבולט בה ביותר היה דו הקיום המגושם בין רוח הגטו ורוח העולם, בין הזעיר בורגנות היהודית והאירופאיות, בין דימיון פיוטי וחיבה יהודית תלמודית למשחקי מלים, ללבוש המלה, לרוח הרפאים של המלה, אותה תערובת אחרונה שציינו בטעות כאירוניה רומנטית, בזמן שהיתה תוצאה של הסתגלות יהודית נפלאה ולפיכך של אי ביטחון פנימי עמוק בחיים ובעולם. ממקור זה נובע גם הכישרון העיתונאי, כי היינה יכול להיקרא בעצם היוצר, אם לא של העיתונאות, הרי של בן מינה הפיליטוניזם, אותו תחליף אומלל לביקורת, דיון, שיפוט וצורה סגנונית, סם הרדמה לחברה שוקעת ואמצעי להסוות אחריות.

היינה היה בוודאי במלוא התמימות יהודי, הוא היה גם במלוא התמימות גרמני. הוא קונן על גורלו היהודי וסבלו היהודי ובגד ביהודי שבו. הוא הציג את עצמו כפטריוט גרמני, כמהגר גרמני, כגרמני במוצא ומבחירה, ובגד בגרמני שבו. גם זה, כפי שהייתי משוכנע, במלוא התמימות. הוא היה איש הכישרון, פשוטו כמשמעו, ללא מחויבות לאל, ללא קשרים אמיתיים, מבודד ללא תקנה, תלוי לגמרי בעצמו, באני הבודד שלו, ללא מיתוס, ללא אם, ללא שמיים ולפיכך גם ללא ארץ. כאשר מישהו שיבחו בפני,  חשתי תמיד נבגד, אני מתקשה להסביר כיצד, אבל נראה לי, שאני עומד בקוטב אחר, ושאני חייב תחילה לנצח אותו, את פועלו, את דיוקנו, את השפעתו, לפני שאוכל להתחיל בפועלי שלי, בדיוקני שלי, בהשפעתי שלי. לכל היהודים מחניף השם היינריך היינה, לי, לעומת זאת, נראה שהיה עליהם לפחד ממנו, כי הוא פיתה אותם לסטות מן הדרך הישרה והפוריה ובמשך עשרות שנים הציב דגם מעוות של אדם יהודי ושל גרמני יהודי.

אמרו לי: מדוע אתה נטפל להיינה, מדוע אינך מסתכל על אלה, שפחות או בכלל לא מעוררים את התנגדותך? ישנו פליקס מנדלסון, ישנו ברנה, ישנה רחל [ורנהאגן] הנפלאה, ישנו דיזראעלי, ישנם לאסאל ומרקס, ישנו לסיום שפינוזה, אנשים גדולים, אחרוני הנפילים, לא יהודים עוד, יצאו מן המסגרות הצרות של האמונה והכת, אנשים בזכות עצמם, מאורות הזמן! למדתי להסתכל גם עליהם. פיתוי וסכנה היו גם בהם, אך הם התנהלו ביתר רצון בעקבות הפנים והחוויות. היינה היה תחילה יותר מדי שייך לנוכחים ויותר מדי לא שייך. הוא היה הפצע, שסבלתי זה מקרוב.      

ריפאתי אותו באמצעות רוחות של השפעות מנוגדות שהוטבעו בי: יותר מדי הייתי מרחיב את היריעה לו ביקשתי למנותם כאן ולתאר את השפעותיהם: מסרוונטס עד טורגנייב ודוסטוייבסקי, מדיקנס, ת'אקרי, ריצ'רדסון ובלזק עד קלר, גוטהלף, ארנים וקלייסט: ההתלהבות לקחת חלק, התשוקה לחיים ולחיוניות, לאמנות ולצורתה, ההיצמדות ללב העוצמתי, הסגידה והמסירות הנלהבת. חיפשתי בהם ואצלם את העולם, את הזמן, את האנושות, את הדמות, את הלהט והזרימה של מה שלא ניתן לבטא שמקיף את חופי הנשמה כמו זרם מפרץ רוחני. לצד זאת העסקתי את עצמי הרבה בלימודי הסטוריה, שבהם עברתי יותר ויותר מהכללי לפרטי, מעט מתוך נטייה לגורל האישי, ומעט מתוך רעב לתוכן ולחומרי חיים, ומלבד זאת באסטרונומיה, לגמרי בחובבנות אבל עם הרבה דמיון, מתוך חיפוש אחר טלטלות רמות כמו גם מתוך עייפות מהדוחק המייאש והעדר האופק של מצבי. 

פרק 11

בהדרגה הייתי למשא על חברי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, סיכוי להתפרנס לא היה לי, כי לא למדתי שום דבר כמו שצריך ולא התאמתי לשום עיסוק מעשי. אמצעי המחיה הדלים של חברי התכלו כליל, במצוקתו הוא חידש קשרים עם מכרים קודמים, ולזמן מה עדיין החזקנו את עצמנו מעל המים בעזרת משאביהם, מה שהביא איתו את הרע מכל, שאיבדנו את חירותנו ושוב נסחפנו להוויית משתה ובית-מרזח. אני מסיבה כלשהי לא הייתי אהוד על האנשים, וכאשר במהלך שייט על אגם ציריך איבדתי במשב רוח את כובע הקש הישן שלי, נהייתי בנוסף לכך מגוחך. חברי שהפך מפוחד וחרד הפקיר אותי ובחוג שונאי נטה לרעתי. הוחלט שעלי לחפש משרה במערכת עיתון. רשמו לי כתובות ושלחו אותי עם כובע לבד שאול להסתובב כל היום. חוסר החשק היה רשום על מצחי – בשום אופן לא רציתי להיעשות עיתונאי. ייתכן שגם מראי לא היווה המלצה, וכך שבתי מכל סיבוב בידיים ריקות. אז הם ערכו מועצת מלחמה והגיעו למסקנה שראשית, צריך לקנות לי כובע חדש, ושנית, שצריך לאסוף את דמי הנסיעה שהיו נחוצים לי לצורך נסיעה למינכן. במינכן חי באותה עת אבי. זה התרחש כך: נדמה לי שזה הסתכם בעשרים פרנקים בנוסף לכובע, שמתוכם הם השאירו עבורי בתחנת הרכבת כרטיס עד לינדאו, ואת שאר הסכום מסרו בידי. הפרידה מהחבר היתה קרירה ומרירה, למיטב זכרוני. זכור לי גם שבמהלך הנסיעה מציריך לאגם בודן נתקפתי רעב. לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי לאכול לשובע לאחר זמן רב, ולקחתי מן הכסף שיועד להמשך הנסיעה. כשעמדתי בתחנת הרכבת בלינדאו, דקות ספורות לפני עזיבתה של הרכבת למינכן, נראיתי בוודאי כדמות ראויה לחמלה, כי כרטיסן זקן ניגש אלי, נכנס בשיחה עמי, ולאחר שהודיתי בפניו שאין לי כסף לנסיעה, הוא הניח לי לעלות ובמהלך הנסיעה דחף לידי כרטיס באומרו שהוא בוטח בקלסתר פני ההגון, שאשיב לו את ההוצאה. על הכרטיס הוא רשם את כתובת דירתו במינכן, שציינתי לעצמי, ואהבת האדם של הכרטיסן גרמה לתקרית מזעזעת ביני לבין אמי החורגת. הלכתי מיד לדירתו של אבי. אבי היה בנסיעה. ראיתי שמצבו היה בכי רע, ובכל זאת ביקשתי מאשתו שתיתן לי את הכסף עבור הכרטיסן, אולי עשרה או שנים-עשר מארק. היא סירבה בתוקף, אני התעקשתי ונהייתי בהול יותר, היא יצאה מכליה, המטירה עלי גינויים ונזיפות וגירשה אותי מהבית. אז איבדתי את עשתונותי, תפסתי סכין מטבח ואיימתי עליה. היא נכנעה מיד: יהא זה משום שמראי הטיל עליה אימה, או משום שחשה אינסטינקטיבית בייאושי. לאחר זמן מה היא הביאה לי צמיד כסף שהיה שייך לאמי, ואמרה שאוכל למשכן אותו.

לאחר מכן נותק כמובן כל קשר עם אבי, ולאחר שובו הוא כתב לי רק כמה שורות, שהסעירו אותי בביטוי הקמצני של צער שלא היה אופייני לו. כעת הייתי לדידו חלאת אדם ולא יוצלח גמור. אני מספר כל זאת כי אחרת אינני יכול להסביר כהלכה את תקופת חיי בעקבות אותו קרע, כי היו אלה חודשים כה מלאים בדידות והזנחה ומצוקה כה חונקת, שנדירות אפילו בעיר גדולה מודרנית, שכדי לשאת אותן דרוש כוח התנגדות בלתי רגיל. התקיימתי מתפוחים, גבינה וסלט. את הסלט מצאתי מדי בוקר לפני דלת עליית הגג שלי. גברת שהתגוררה ממולי ונודע לה מצבי חסר-הישע, עשתה עמי צדקה בדרך עדינה זו. כאשר הודיתי לה באחד הימים, היא הנידה בראשה ללא מלים. אבל בעצמי לא יכולתי להמשיך לחיות כך, לולא שלח לי אבי פה ושם מכתב, שבתוכו הטמין כמה מרקים שמימשתי. הוא בוודאי עשה זאת בסתר ללא ידיעת אשתו. מאוחר יותר הכרתי ארכיונאי, מלחך פנכה, צייד אותות הצטיינות וחוקר הסטוריה בנוסח הקלסיקה הדלפינית [מהדורה של כתבים לטיניים קלאסיים שהותקנה בצרפת במאה ה-17 עבור יורש העצר, ע.פ.] שניצל אותי לזמן מה כמעתיק. זה היה פושט עור אדם חסר מצפון, כפי שפוגשים לעתים לא נדירות בין פקידים זוטרים: הנאה צינית נגרמה לו להפיק תועלת ממצוקתי ולנצל לרעה את כוחו. אפילו במעמדו הנדכא הוא הפיק עונג מלהיות אדונו חסר המעצורים של מישהו נדכא ממנו. כאשר במשך שבוע שלם העתקתי את הקטעים שלו וסיפקתי לו עשרה עד חמשה עשר גליונות, הוא שילם לי על פי שרירות לבו ומצב רוחו טאלר עד טאלר וחצי. היו ימים שבהם הרווחתי עשרים או שלושים פפניג בקפה שכונתי, שם הייתי חייב לשים לב שלא להיכנס למשחק עם שחקנים טובים ממני. אין צורך להזכיר שגופנית הדרדרתי יותר ויותר. קיבתי דיממה, וגזרתי על עצמי דיאטת אורז חמורה, שבאמת ריפאה אותי. בחיצוניותי הייתי לגמרי מוזנח, למרות שדאגתי בכל מאודי להסתובב בלי חורים, כתמים וטלאים. בתוכי קרה עמי משהו מופלא: הייתי במצב של מתח בחציו מענה ובחציו משמח, שמתוכו השתחררו לאיטן דמויות, תמונות, התרחשויות. תבנית יומי היתה חלום נסער. בלילות ישבתי לעבוד וישנתי רק שעות מעטות. הבדידות, המחסור המוחלט במגע ובשיחה עוררו סערת חושים חוזרת ולבסוף נסתרת ומפתיעה, שלעתים התחלפה בפחד פתאומי וממושך. היו לי הזיות, דיברתי בקול רם עם עצמי וזכור לי שפעם, בגשם סתווי, רצתי ברחובות מחצות הלילה עד שלוש לפנות בוקר, מלא בעתה מאחר שהאמנתי שמישהו רודף אחרי, אויב מושבע, שאת מראהו ודמותו הכרתי במדויק.

דברים דומים קרו לעתים קרובות יותר. למרות זאת כלל לא הייתי מיואש. בכל אופן לא באופן ממשי, גם לא ממורמר או תובעני או שונא אדם. אינני חושב שאהיה חייב הסבר נוסף אם אומר, שהסבל החיצוני נזל עלי כמו מים על קיר משוח בשמן. חשתי בתוכי כמות בלתי מתכלה של כוחות. מה שהיה עלי לסבול חיצונית, נראה לי שאיננו עומד בשום יחס למה שהייתי בפנימיותי. היה עלי להתמודד איתו בסבלנות רבה, ולא עוד. זה לא היה ביטחון בעתיד שחיזק אותי. לביטחון כזה דרוש אמון מסוים בעצמך, וכזה לא היה לי. גם לא לגבי עבודתי, שאמנם בערה בי, אבל הבחנתי בהיותה לא בשלה ולא מספקת. אך זה לא כיבה את הבעירה, כך שבהתמדה כמעט מפוכחת שבתי שוב ושוב להתחלה: קשה כמובן לאחר עשרות שנים במבט אחורה לחקור את כל מַצָּבֵי  התפתחותי כהווייתם, מבלי ליפות את התמונה, אך כאשר אני בוחן בלבי את עצמי ואת אותה תקופה, שתי עובדות נותרות עבורי בלתי מעורערות: ראשית, שבלבה של עיר גרמנית היה יחסי לעולם כמו זה של רובינזון קרוזו באי שלו, שנית, שסבלתי את הבידוד הממושך והקודר הזה רק משום שחייתי כמו תולעת משי בתוך קופסה, בדמדומים חייתיים, בציפיה, רגיש במלוא העוצמה לכל מה שהתרחש איתי, לאנשים, לחפצים, לקולות, לצבעים, לנימה, למלה ולהבל הפה, אך רגיש כבחלום, כמו מישהו שנברא בו משהו, שהוא רק חלק ממנו, משהו שנוצר באמצעות קיומו, בעוד הוא עצמו נותר כלי עבודה בלבד. 

פרק 12

פרק 13       

          

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרק 9

היום, במלאת שמונים שנה לליל הבדולח, אני מפרסמת (סופסוף) את תרגום הפרק התשיעי במסה האוטוביוגרפית של יעקב וסרמן (1873-1934). פרק שבעיניי הוא שיאו של החיבור, ומתעד את מצוקת המחבר כשהתחוור לו שגם חברו הגרמני הטוב ביותר מחזיק באמונות אנטישמיות, מתבונן ביהודים בהכללה דרך דימויים סטריאוטיפים שמערבים מציאות ועלילות אנטישמיות, ולמרות שאיננו דתי הוא מתאר את היהודים כאויבי הנצרות ותפיסתו אותם משועבדת לאמונה הנוצרית שמכבליה הוא לכאורה משוחרר. האנטישמיות שמבטא חברו של וסרמן אופיינית להשכלה הגרמנית, שקיוותה כי שיחרור היהודים מהגיטאות והאפליה יגרום להם להתנצר בהמוניהם, והתאכזבה שלא כך קרה. תפיסה זו מהדהדת בשיח הגרמני עד היום. וסרמן עצמו מושפע מאד מהזעם הגרמני על כך שהיהודים רואים בעצמם עם בחירה, האשמה שגם היא רווחת גם בשיח העכשווי בגרמניה אודות היהודים. הזעם הגרמני על תפיסת הבחירה היהודית - שמשותפת לעמים רבים - נובע בעיקר מתחושת התחרות, שכן הגרמנים ראו בעצמם את עם הבחירה, ובמאה התשע-עשרה אף עלתה טענה שהופיעה גם ב"דר שטירמר", כי ישו לא היה יהודי אלא בנם של חיילים גרמנים שהגיעו לארץ ישראל עם הכיבוש הרומי. החיבור התפרסם בשנת 1921. כדי להבין היטב את הפרק שלהלן כדאי לקרוא קודם לפחות את פרק 8.

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי

מבוא ופרקים 2-1

פרקים 4-3

פרקים 5, 6, 7

פרק 8

פרק 9

התברר שגם חברי נמצא במצוקה: הוא הסתכסך עם מעסיקו, נאלץ לעזוב את משרתו, ואחרת טרם מצא. כעת חיינו באופן הבא: כל היום ישנו בחדרו באוֹבֶּרשׁטרַאס, בערב חיפשנו בית קפה ברחוב תחנת הרכבת, היכן שחברי הכיר את המלצר הראשי, שנתן לו אשראי. שם שתינו קפה בחלב ואכלנו המון לחם לבן, כל סעודתנו למשך עשרים וארבע שעות. נשארנו לשבת עד מאוחר, שקועים בשיחות, אז הלכנו הביתה, הוא עלה על מיטתו ואני על מזרון שאול, וכך המשכנו לדבר, עד שהאיר הבוקר. החוויה בפרייבורג לא חדלה לענות אותי. החבר העיר, שאני מסתיר ממנו משהו, כי עד אז לא יכולתי להביא את עצמי לספר לו על כך, אלא ציינתי כסיבה לבריחתי סתם מריבה. בעדינות ובמיומנות הוא ידע לחלץ ממני בסופו של דבר את הסוד, וכעת סבבו רבות משיחותינו הליליות סביב נושא זה.

התקרית חסרת המשמעות כשלעצמה הובילה אותנו לכללי ולגורלי ובחזרה לאישי המוגבל של קיומי: לאחר שבאופן כזה הלכנו יחדיו בדרכים רבות, נפערה פתאם תהום בינינו.

הודיתי בפניו במה שלא יכולתי להתגבר עליו, את מה שמנעתי אפילו מעצמי עד כה להכיר בו ולכנותו בשם: חשתי עצמי כחבר באומה, שווה-מעמד כאדם, שווה-זכויות כאזרח, אבל שכל אחד יכול ללא סיבה מספקת, ומבלי שאוכל להטיל עליו אחריות לכך, להתייחס אלי כאל יצור נחות, כך שאו שהתחושה שלי מבוססת על טעות, או שהמוסכמה, שעליה היא מסתמכת, היא שקר וכזב.

הוא ענה שהעוינות איננה מכוונת אלי אלא למוצאי, להשתייכותי לגוף זר בתוך האומה, טיעון שהפילני בפח, ושיכולתי להגיב עליו רק בבושה ובזעם.

נניח שהזרים האלה הם אורחיכם, אמרתי, אז מדוע אתם רומסים ברגליכם את מצוות האירוח, שהן גם מצוות האנושיות? ואם נניח שאלה פולשים שמעיקים עליכם, אז מדוע אתם סובלים אותם וחוטאים בצביעות של מוסכמות אנושיות? עדיף מאבק גלוי על מגורים תחת גג אחד בשלום מתחסד ושנאה נסתרת.  

עכשיו היהודים שייכים לכאן, הוא אמר בחידתיות. כפי שהדבר הינו, הם שייכים לכאן.

הכיצד הם שייכים לכאן? טענתי כנגדו, ואתם מתייחסים אליהם למרות זאת כאל עכברושים וטפילים?

מי מעלה בדעתו דבר כזה? הוא ענה. זאת עושים מחוללי מהומות חברתיים ופוליטיים. הגרמנים הנאורים יודעים כמה הם חייבים תודה ליהודים ושגם בעתיד עוד יצטרכו להודות להם.

היהודים, הגרמנים, ההפרדה הזאת בין המונחים לא התקבלה על דעתי, גם לא יצאה מראשי – עלה לי בייסורים להבהיר אותה אפילו לעצמי. מהו המפריד בינינו? שאלתי. האמונה? אני אינני מחזיק באמונה היהודית, ואתה אינך מחזיק באמונה הנוצרית. הדם? מי ירהיב עוז להפריד בין דם לדם? האם ישנם גרמנים טהורי דם? האם הגרמנים לא התערבבו במהגרים מצרפת, בסלאבים, בסקנדינבים, בספרדים, באיטלקים, כנראה גם בהונים ומונגולים, כאשר גייסותיהם הציפו את האיזור הגרמני? האם לא ניתן לציין גרמנים מצטיינים, אפילו מופתיים, שמוצאם הלא גרמני מוכח, אמנים ומצביאים, משוררים ומלומדים, נסיכים ואפילו מלכים? ואלפיים שנות חייהם של היהודים במערב, האם לא השפיעו על דמם, אם הוא עדיין נחשב לדם זר, האם האוויר, האדמה, המים, ההיסטוריה, הגורל, העשייה והשותפות לא השפיעו, גם אם שוללים התערבבות גופנית? ולו גם תורתם שלהם מתנגדת לכך וגם הגויים מתנגדים, האם הם מחוץ לחוקי הטבע? האם אופיים המוסרי שונה? האם טבעם האנושי שונה?

הוא ענה שאולי כך הדבר. נראה לו שאופיים המוסרי שונה, שטבעם האנושי שונה. אולי זאת בדיוק הנקודה המכרעת.

על כך אני: הרי לא ירצה לטעון שאיש הביטוח מפרייבורג לא פעל מכוח דיעה קדומה קטנונית, מרושעת, כפוית-טובה?

בזאת הוא הודה, אך מה שקורה ברמה נמוכה, איננו יכול להכריע השקפה ברמה גבוהה יותר. שרירות לב של המוציא לפועל מעולם לא הוכיחה משהו נגד החוק.            

האם הוא מחזיק איפוא בדיעה, שאני בעל אופי מוסרי שונה וטבע אנושי שונה משלו?

במקום תשובה הוא שאלני מאד ברצינות, מאד בחגיגיות, אם אני באמת חש את עצמי, עם יד על הלב, כיהודי. התמהמהתי. רציתי לדעת מה כוונת השאלה.

הוא צחק ואמר, שהוא כבר רואה, כמה קשה לי להודות. בכלל לא קל להגדיר את המושג יהודי.

בוודאי, עניתי, כמו גם את המושג גרמני.

הוא שאל, האם אמי היתה ללא ספק יהודיה? האם לא ידוע בעברה של המשפחה מקרה של נישואי תערובת, או לפחות חשד לנישואים כאלה? אחרי שעניתי בחיוב לשאלה הראשונה והכחשתי בחיוך את השנייה, הוא נד בראשו ואמר, שהמקרה שלי מעניין ביותר: זה מקרה לגמרי יוצא דופן.  

לא הנחתי לו להתחמק. רציתי ממנו הסבר על מה שהוא כינה "המקרה שלי". הצעתי לו כלי עזר: אמרתי: "מה שקובע זה לא, שאני חש את עצמי כגרמני בין גרמנים. לגרמני יש זכות לראות בזה יומרה, מבוססת או בלתי מבוססת, תלוי. הוא יכול לאשר את זה או לא, תלוי. לאשר: בחסד, באופן יוצא מן הכלל, לזמן מוגבל או בלתי מוגבל, כי אני מעורר בו במעשה שלי כבוד או חיבה, מתוך רשלנות או שכחה, או כדי להשיג מטרה כלשהי. להתקבל לחברה רק בזכות הגנה כזו, זה בסופו של דבר פוגע ומשפיל לשני הצדדים.

הוא נכנע. אני המשכתי: בכל תום הלב הייתי משוכנע עד כה, שאני לא רק שייך לחיים הגרמניים, לאנושות הגרמנית, אלא שנולדתי להם: אני נושם בשפה. היא בשבילי הרבה יותר מאמצעי להתבטא, ויותר מאשר עקרון השימוש של החיים החיצוניים, יותר ממשהו שבמקרה למדתי ובמקרה אני משתמש בו. המלים והקצב שלה מכוננים את הווייתי הפנימית ביותר. היא החומר, שאני חש בתוכי אם לא את הכוח, לפחות את הדחף הבלתי אמצעי לבנות ממנו את עולמי הרוחני. היא קרובה ללבי, כאילו הייתי אח ליסוד זה מאז ומעולם. היא עיצבה את תכונותי, האירה את עיני, הובילה את ידי, הנחתה את רגלי, הרעידה את עצבי, לימדה את לבי לחוש ואת מוחי לחשוב. היא תמללה עבורי בתבנית חד פעמית ובלתי חוזרת את אשר ראיתי בחולמי ואת הלקח שלמדתי מן ההיסטוריה, את נהר ההוויה היומיומית, את מחזה מהלכי-החיים, את חוויית היצירות הגדולות, שהפכו להשקפת עולמי, מתומצתות בתבנית חד-פעמית, בלתי חוזרת: האם זה איננו תקף יותר ממרשם האוכלוסין, מהכרה שטחית, מדיעה קדומה, מתפקיד הזר, שבאמצעות אימה וגאווה כופה צד אחד על זולתו, באמצעות אמונה תפלה, רשעות ועצלות מחשבה?

כן ולא, ענה החבר. נימוקים אלה הסבירו את מצבי המיוחד. בדרך כלל הדברים הינם לגמרי לא כך.

אבל אני אינני רוצה להסתמך על מצבי המיוחד, הערתי, ואינני רוצה ליהנות ממנו.

בוא נבחן תחילה את הכלל, הוא אמר. היהודים ככלל מעולם לא היו מסוגלים להזדהות ללא אנוכיות עם האינטרסים של העמים המארחים. בתוך המדינה הם נסוגו לבידוד חברתי ודתי, גוש קשיח ומתקשח בתנועה הזורמת. כל עוד נמשך הבידוד הכפוי, הם העמידו פני קדושים מעונים: מאז שהוא הוסר, גלויים לעין חוסר רצונם וחוסר יכולתם. עוד היום טבועה בהם גאוה חולנית של המסורת. עוד היום הם מתעקשים, ביודעין או שלא ביודעין,  על התורה שגלויה להם ורק להם, וחושבים שכל תורה אחרת היא טעות ושקר. במיוחד אנוסה שנאתם הבלתי נמחית לפנות נגד הנצרות, כי כלפיה הם חשים כמו אם שמרחמה נולד בוגד, בוגד בעמו, בוגד באנושות, בוגד באלהים. למה דומה שנאה זו? איך ניתן לרכך אותה? אולי רק היא מסבירה את כוח ההתנגדות, הסבלנות, ההתגברות על הסבל, החיוניות שאין דומה לה של הגזע. נקמה על מה שסבלו נובטת כנראה בנשמתם כמסקנה מאז יש לעמם זיכרון, משגשגת ברקמת תאיהם, מה יכול לפעול נגדה היחיד יוצא הדופן? מה הוא מוכיח כנגדה? אינסטינקטים כאלה פועלים הלאה מתחת לאדמה, ולא הסכמה של משכילים בעלי כוונות טובות, לא צערם של מי שהשתחררו, ולא הדוגמה של מי שהשתנו יכולה לסלקם מהעולם.

מר היה לי לשמוע זאת. האשמתי אותו שזוהי כל זעקת השבר של חוסר הבנה מאובן והסתה מרושעת, אך הוא לא קיבל זאת. הוא השיב שהנני, כמו רבים כל כך, קורבן של בלבול תרבותי. כמה זמן עבר, הוא אמר, מאז שהיהודים יצאו מהברבריות של צורות החיים הנחותות? המאה השמונה-עשרה ראתה אותם עדיין בדחייה עיקשת והתחפרות חשוכה. עבור גיתה הקשיש היהודי היה עדיין בערך מה שהשחור היום עבור האמריקני, למרות נתן החכם [גיבור מחזהו של משה מנדלסון על פי סיפור שלוש הטבעות של בוקאצ'ו, הרואה את שלוש הדתות הגדולות כשוות ערך], למרות שפינוזה ומנדלסון, למרות הרומנטיקה הצעירה שצמחה סביבו, שהיתה שזורה בהשפעות יהודיות, למרות שבוודאי לא היה חסר רגישות ליראת הכבוד שמעוררת הקהילה הדתית והלאומית. רשמי הילדות מהגטו היהודי בפרנקפורט התגלו כחזקים יותר. היהודים תמיד מצביעים על הדיכוי והרדיפות כאשר מוקיעים קווי אופי מגונים של התנהגות קהילתם. שום יהודי איננו סובל שיפוט אובייקטיבי של יהודים, שלא לדבר על שיפוט שלילי, גם לא לגבי יחידים, גם לא לגבי יהודים מנוונים, במידה שהיהדות ככזו מואשמת במידה הקלה ביותר. הטעות הזו מתנקמת קשות, כך שבקושי אפשר למצוא פשרה בין התנצלות שמייפה דברים ובין טקטיקת השמצה מכוערת. כל המשבחים מצביעים בהטעמה על טוהר ההליכות הבלתי מותנה של היהודים ונאמנותם לתורה, כאילו בשום יהודי בשום תקופה לא דבק כתם. אבל בכנופיות השודדים שהפכו את סביבת מרכז גרמניה והולנד בין השנים 1759 ו-1820 לבלתי בטוחה, היו יהודים בכמות ניכרת, גנבים, מחזיקי סחורה גנובה ו"עומדים על המשמר". אני לא רוצה להזכיר את השיילוקים מכל הדרגות, המלווים בריבית ומוצצי הדם חסרי החמלה, הספקולנטים חסרי המצפון. זו דיעה אבסורדית, שמיליוני אנשים שמתפתלים לאורך מאות שנים במצב חברתי קשה, כמעט חסרי מגן, כשחייהם ורכושם תמיד בסכנה, כאילו ככל שרבו נוגשיהם ומעניהם, כך נכפתה עליהם התנהגות ללא רבב, כאילו הפושעים בקרבם הם פושעים מסויגים יותר מן האחרים, בעוד שצודק יותר לטעון את ההיפך. גם זו איננה האשמה שצריך להעלות. הטענה נוגעת לציפיה נעלה יותר. היא נוגעת לחוסר היכולת לשינוי רוחני. שינוי רוחני אמנם יחודי להם במידה יוצאת דופן, בכללותם, כישות לאומית, הם נותרו מבחינה רוחנית עד עצם היום הזה מה שהיו בימי התנ"ך הנוראים.

החבר הטיף לדיעותיו מתוך סמכות שכמעט אנסה אותי לקבלן. אני זוכר שלא היה ביכולתי לשלול את הלוגיקה והעוצמה של טיעוניו. אינכם מצפים שאפרט כאן את השיחה מלה במלה. בפועל היה זה רצף ארוך של שיחות, ואני מוסר את תמציתן, את המסר שלהן. הוא היה חסר-רחמים. אני, שרציתי לרדת לשורש הדברים, אהבתי אותו בשל חוסר-הרחמים הזה, למרות שחשתי באופן עמום שבמאבקנו המשותף לגבי האמת אודותי, הוא חטף לעצמו את העליונות, ןשההכרה המהותית שאליה הגענו לבסוף, לא שיחררה וגאלה אותו כמו אותי, שהיא פתחה לי שער והראתה לי את המטרה, אלא שבריב נורא ובמתיחות אפלה, הוא הפך יותר ויותר ליריבי.

מה שכונה האמנציפציה עיצב בוודאי תקופה במהותם של היהודים, הוא המשיך, הרצון ליתר הומניות של המאה התשע-עשרה סיים את נידוים. כל עשור נוסף קשר קשר הדוק יותר בינם לבינינו. רק למראית עין, יש להודות: של ברית אזרחית, כלכלית, אפילו לאומית, בכל מקרה מוגנת בחוק, שנוצרה לרוב מתוך מחשבה חופשית, שכחה נאה, התלבטות מוסרית, היחסים הפכו בלתי מותנים, בלתי מותנים מבחינה אנושית, רק כנגד יחידים יוצאי דופן. היכן מוטלת האשמה? האם בכך שלמרות הכל היהודים ניסו להשתמר כיהודים? אבל מדוע? כל עוד היו מבוזים, היתה זו זכותם, חובתם, הגנתם, נשקם, האמצעי לשמירת כבודם וזקיפות-קומתם, להסתגר, לבנות על הקהילה הצרה, לטפח לאומיות חצי מדומה, חצי חלומית, ולפיכך מתוקה יותר, מפתה יותר, נעלה באופן טראגי. אבל לאחר שנסללו עבורם הדרכים לשותפות איתנו, השתנה פרצופם הרוחני, רוחניותם, במהירות מדהימה: בתנופה ומרץ מדהימים הם הפכו את צרכינו לצרכיהם, את צרכיהם לצרכינו, דבקו בדרישות טובת המדינה, דעת הציבור, האופנה, הקדישו את כשרונותיהם הנפלאים לאמנות, לכלכלה, להתפתחות חברתית, אבל ביסודם הם נשארו יהודים. אני לא אומר שהם היו צריכים להתנצר. רבים עשו זאת, מסיבות תועלתניות, או בגלל שכבר לא חשו את עצמם כבולים, או אפילו מתוך שכנוע. השאלה היא רק, אם הם יכולים להיעשות נוצרים, במשמעות שאיננה שטחית, כפי שזה אפילו אצל רוב הנוצרים. השאלה היא אם הם חדלו עקב כך להיות יהודים, וזאת במשמעות עמוקה יותר: אין לדעת זאת. אי אפשר לשלוט בכך. אני מאמין בעיבוד נוסף של ההשפעות: יהדות היא כמו צבע סמיך: די בכמות מזערית כדי להעניק את אופיה, או לפחות עקבות ממנו, לכמות גדולה בהרבה. אין להכחיש שהם, שוב במובן מסוים, הפכו לגרמנים. אבל משהו עומד בניגוד לכך. מה זה יכול להיות? האם זו העיקשות המיוחדת של הנפש, או של החושים, בניגוד לזרימה, מוביליות, רבגוניות של הרוח? אין בכך די כדי להוכיח או להסביר. זה איננו כוח המסורת, או לא רק כוח המסורת, או לא עוד כוח המסורת. המסורת הוכנעה ובכל מקרה התרככה עקב צו החיים, בבנותה כדיסציפלינה סכר מיטיב נגד העדר מידה ותשוקה לאינדיווידואליות, שמגן כעיקרון פוליטי על נכסי צאן ברזל ושומר על האומה מסדרים חדשים מאיימים. אבל בדיוק את העדר המידה, בדיוק את התשוקה לאינדיווידואליות, בדיוק את החיפוש אחר סדרים חדשים, חייבים לציין לחובתם של היהודים. מה הדבר איפוא?

השבתי לו שהסכנה ואי הצדק שבדבריו נעוצים בהכללה. ישנם יהודים כאלה וכאלה. כל המשפטים המכלילים הינם מוּטים ומובילים לעיוות, להטיה, לניצול בשירותם של אינטרסים מפלגתיים. מדוע לא לראות את האדם כאדם? רק את האדם? לעתים קרובות מציינים מתוך כעס רק את הטעויות, וכשחוזרים עליהן נוצרת הגזמה. צריך לתת ליהודים זמן, רבים מהם בקושי יודעים שזכותם לנשום, מגורשים, מאוימים, לכודים, שוב ושוב זרם חדש הבא מכלים עכורים מעכיר מחדש את מי שהתנקו, רבים מתענים עקב השנאה החבויה, ונחישותם להקריב את עצמם דוחפת אותם לוותר על עצמם. חלקם מופתעים עקב השפע שאינם מורגלים בו של מרחב ואפשרויות ההתפתחות. ואם מדמיינים טריבונל יהודי, הרי איש לא יצא שם זכאי, אם יאשים משהו נוצרי או גרמני. אבל חשתי שדברי מחטיאים את המטרה, כי עמדתי למול חברי היתה שפלה מדי. רק הרבה יותר מאוחר, בחלוף עשורים של מאבקים, יכולתי לענות לעצמי על שאלתו, על אותו "מה הדבר?", שאפילו התכחשתי לצדקתו, ושלמרות זאת דחף והמריץ אותי לגילוי לב ולחקירה עצמית.

מאז שהם יודעים את תולדותיהם, ראו היהודים את עצמם כעם הנבחר. גם בכל המיתוסים שלהם מצויה האמונה בהיותם נבחרים וההכרה בכך. מבלי שחוקרים את הסיבות המספקות או הבלתי מספקות שעליהן נסמכת אמונה זו, הכרה זו, אם על תורה מפורשת, אן על היחס לדברים האהובים, אן על הגורל ההיסטורי או המיתולוגי, רואים בבירור, שאמונה שדבקים בה אלפי שנים בכזו קשיות-עורף מקבלת על עצמה מצד אחד חובות לגמרי יוצאי דופן, שלעולם אין הכלל יכול למלא אחריהן ללא מנוח, ובהמשך מעוררת מתח מוסרי וערכי לגמרי יוצא דופן, ששוב עקב ההתפרקויות ההכרחיות יוצר קיום מלא קטסטרופות, ומצד שני אקסיומה שכזו, כאשר היא מוצבת לפני אדם משחר ימיו, בולמת את ההתפתחות המוסרית, ומחליפה אותה בקוויטיזם מוסרי [הקוויטיזם הוא תנועה רוחנית נוצרית מסוף המאה השבע-עשרה שהוכרזה ככפירה. שמה ניתן לה עקב העדפת חבריה לתפילה בלב במקום תפילה בקול רם. בהשאלה: אמונה שאיבדה את משמעותה המקורית ונותרה קליפה חיצונית בלבד. ע.פ.], שמוביל ליהירות ולהתבדלות.

זהו הטראגי במהותו של היהודי, שהוא מאחד בנשמתו שתי תחושות: תחושת עליונות ותחושת נשיאת אות קלון. בהתנגשות המתמדת, בחיכוך בין שני זרמי התחושות, הוא אנוס לחיות ולמצוא את עצמו. בכך נוכחתי כמעט אצל כל יהודי שפגשתי, וזה החלק העמוק ביותר, הקשה ביותר והחשוב ביותר של הבעיה היהודית.

כששוקלים זאת בפשטות ומבחינה אנושית, יתרונו של אדם מהיותו יהודי אינו עולה על היותו נושא אות קלון באשר הוא יהודי.

לי היה ברור שעם איננו יכול להיות נבחר לאורך זמן ואיננו יכול לתאר את עצמו כנבחר לאורך זמן, מבלי לנפץ את הסדר הצודק בעיני שאר העמים. היחידים הנבחרים נמצאים תמיד במצב לשאת באחריות למעשיהם ולמחדליהם. אבל בעם הנבחר תובע היחיד לעצמו תפקיד שאיננו שייך לו, שאיננו בכוחו, ושבו הוא משתכנע, להחיל על עצמו את יתרונות מעמד הכלל, ולעומת זאת את האחריות להטיל על הכלל. אפילו אם נניח שמוצדק שעם יראה את עצמו כנבחר לאורך זמן על סמך מעשה אדיר חד-פעמי, כיצד תגן על עצמה ותבטיח את עצמה דרישה כזו כנגד הביקורת, כנגד הדרישות המשתנות של אנושות חדשה? כיצד אפשר יהיה להגביל את המכלול "עם"? האם די בהשתייכות לאמונה כדי להיות נבחר? זה יהיה בהחלט לא הגיוני ולא מוסרי.

האידיאה של היות עם נבחר מוצדקת רק במשך זמן מוגבל. אבל כשהיא נקרעת מן ההתניה ההיסטורית, ומבחינה מסוימת נגררת לאינסוף, מתהווה החטא, בעוד הבחירה האישית עומדת באינסוף, מתקיימת עד אינסוף. 

פרקים 11-10      

פרק 12

פרק 13