אביב והילדים של גברת אדממי

 

היה לילה שקט ביפו. רק התרנגולים קרקרו קוקוריקו, קוקוריקו. אביב ישן שינה עמוקה, אבל אמא התעוררה מהקריאות ונאנחה: "התרנגולים תמיד מפריעים לי לישון, נקוה שיאכלו אותם בקרוב".

פתאם נשמעה צעקה נוראה: "איפה הילדים שלי? איפה הילדים שלי?" זו היתה גברת אדממי שצעקה. גברת אדממי היתה שעועית ירוקה, והילדים שלה היו שלושה פולים ששכבו לה בבטן כמו גורים של קנגורו ששוכבים בכיס הבטן של אמא שלהם. אביב מיד התעורר ואמר לגברת אדממי: "אל תדאגי, אני אמצא את הילדים שלך ואחזיר לך אותם."

אביב קם מהמיטה והתחיל לחפש את הילדים של גברת אדממי. הוא קרא להם: ממאו, ממקו, ממסוק, איפה אתם? איפה אתם מתחבאים?" אבל הוא לא ראה אותם בשום מקום. ואז הוא התכופף והציץ מתחת למיטה ושם שכב אחד הילדים של גברת אדממי, ממסוק. אביב קשר אותו בחבל ומשך אותו ומשך אותו עד שהוא הביא אותו לגברת אדממי.

אבל איפוא נמצאים עוד שני ילדים של גברת אדממי? איפה ממאו, ואיפה ממקו? אולי בין המיטה לקיר? אמרה אמא. אביב העביר את ידו בין המיטה לקיר, ובאמת מצא שם את ממאו, עוד ילד של גברת אדממי. אביב קשר גם אותו בחבל ומשך אותו ומשך אותו, עד שהביא גם אותו לגברת אדממי.

עכשיו היה חסר רק ממקו, אבל הוא לא נראה בשום מקום. אביב הסתכל סביב בחדר. היו לו הרבה בובות בכל מיני צבעים, והרבה מכוניות ואוטובוסים ואפילו מסוקים ומטוסים, אבל את הילד השלישי של גברת אדממי הוא לא ראה. ואז אמא באה והרימה את השמיכה של אביב, ושם שכב ממקו, הילד  השלישי של גברת אדממי, מגולגל בתוך השמיכה.

"הנה אתה", אמר אביב. הוא קשר אותו בחבל ומשך אותו ומשך אותו, עד שהביא אותו לגברת אדממי ששמחה מאד: "שלושת הילדים שלי חזרו אליי", אמרה גברת אדממי, והכניסה את כולם לכיס בבטן שלה, כמו אמא קנגורו, ושם הם הלכו לישון.

גברת אדממי היתה שמחה מאד והזמינה את אביב לחדר שלה. "אתה רוצה לשתות כוס תה?" שאלה גברת אדממי את אביב. "לא," אמר אביב, "אני אוהב לשתות רק סודה, אני לא אוהב לשתות תה."

"אולי אתה רוצה לאכול לחם עם ריבה?" שאלה גברת אדממי.

"לא", אמר אביב. "אני לא אוהב לאכול לחם עם ריבה. אני אוהב רק עוגת שוקולד ועוגיות שוקולד וביצת שוקולד קינדר וכל שוקולד אני אוהב."

"חבל," אמרה גברת אדממי. "אין לי שוקולד, יש לי רק לחם עם ריבה."

"אני אבוא לבקר אצלך בפעם אחרת", אמר אביב. פתאם הוא נזכר שיש במקרר בקבוקים של סודה וגם עוגת שוקולד מיוחדת, כי מחר אביב יחגוג יום הולדת. מחר ימלאו לאביב שבע שנים.

אביב הלך למטבח ופתח את המקרר וראה שם עוגת שוקולד גדולה. "אמא", קרא אביב, "אפשר לאכול מהעוגה?"

"חכה למחר", אמרה אמא. נביא את העוגה לבית הספר, ונאכל אותה ביחד עם כל החברים. אבל עכשיו אתה צריך ללכת לישון. תחזור למיטה ותלך לישון, כי כבר מאד מאוחר, וכל הילדים צריכים עכשיו לישון.

אביב חזר למיטה ושכב, אבל הוא לא נרדם, כי גברת אדממי שוב צעקה: "איפה הילדים שלי?" הילדים השובבים שלה שוב ברחו והתחבאו בין כל הבובות של אביב. היא לא יכלה למצוא אותם.

"אני אמצא אותם", אמר אביב. הוא הפך את ערימת הבובות. היו שם המון בובות: גריי וונדה הספרנקים, ובובת שמש, וסופרמן, וחתלתול כחול, וינשוף סגול, ועוד המון בובות. אביב חיטט וחיטט בערימת הבובות, עד שמצא את הילדים השובבים של גברת אדממי, ממאו וממקו וממסוק, וכולם שכבו על הכרית של אביב. גברת אדממי היתה כל כך עייפה, שלא היה לה כוח להכניס את הילדים לבטן שלה, והם נשארו לישון על הכרית של אביב. גם אביב היה כבר עייף. הוא הניח את הראש על השמיכה ונרדם. כשהוא יקום מחר בבוקר הוא יהיה כבר בן שבע, ועוגת יום ההולדת תחכה לו במקרר.   

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 105, 110, 112, 114

 

בחורף 1834-1833 מתו בתו ובנו של המשורר והמלומד פרידריך ריקרט בזה אחר זה ממגפת שנית. הבת היתה בת שלוש והבן בן חמש. ריקרט הקדיש למותם יותר מארבע מאות שירים, שהוציאו לאור, אחרי מותו, הילדים שנולדו לו לאחר מות אחיהם.

שיר 105

לְפוֹתְרֵי הַחֳלוֹמוֹת

אַל תַּתִּיר עוֹד לְרַמּוֹת!

כִּי הָרָעִים מִתְגַּשְּׁמִים

וְהַטּוֹבִים מְרַמִּים.

לֵב יַלְדִּי נִשְׁבַּר

כְּפִי שֶׁהַחֳלוֹם אָמַר

וְהַחֳלוֹם שֶׁהִבְטִיחַ חַיִּים

גַּם הוּא נִשְׁבַּר לִרְסִיסִים. 

 

Nie von Zeichendeutelein
Laß dich mehr betrügen!
Denn die bösen treffen ein,
Und die guten lügen.

Meines Kindes Herze brach,
Wie's der Traum gesprochen;
Und deß Leben er versprach,
Dem ist's auch gebrochen.

 

שיר 110

לֵךְ! אֵינְךָ יָכוֹל לְהִשָּׁאֵר

מַדּוּעַ אֵינְךָ רוֹצֶה מִיָּד לְהִסְתַּלֵּק?

מַדּוּעַ אַתָּה רוֹצֶה לִסְּבֹּל יוֹֹתֵר,

עִם כְּאֵבֵי הַמָּוֶת עוֹד לְהֵאָבֵק?

לֵךְ, בְּעִקְבוֹת אֲחוֹתְךָ תְּמַהֵר,

אַל תַּנִּיחַ לָה כָּל כָּךְ לְבַד לְהִשָּׁאֵר,

הָאִם אֵינְךָ רוֹצֶה לַחֲלֹק בַּמִּטָּה

שֶׁעֲבוּרְכֶם שָׁם הֻקְצְתָה?

 

אַתָּה מִתְעַכֵּב זְמַן רַב?

הַמָּקוֹם לְצִדָּה יִלָּקַח מִמְּךָ,

כִּי יֵשׁ הַרְבֵּה בָּנִים כְּמוֹתְךָ

שֶׁמַמְתִּינִים כָּעֵת לִשְּׁכַּב.

 

וְאִישׁ לֹא יְוַתֵּר לְךָ

וְאִישׁ לֹא יָקוּם מִשֵּׁינָה,

אִם יָכִינוּ לוֹ אֶת מְקוֹמְךָ

לְצַד אֲחוֹתְךָ הַקְּטַנָּה.

 

וְלֹא תַּעֲזֹר שׁוּם מְחָאָה,

לֹא יַעַזְרוּ גַּם תַּחֲנוּנִים,

שֶׁתֹּאמַר: סוּר בְּהַכְנָעָה!

כִּי אָחִיהָ הִנְנִי.

 

לָכֵן  לִדְּחוֹת אֵין טַעַם

כִּי זֶה מֻכְרָח לִקְּרוֹת אֵי פַּעַם

וְלָנוּ נֶחָמָה צְפוּיָה

כְּשֶׁנְּבַקֵּר בַּחָצֵר הַכְּנֵסִיָּה.

 

כֵּן, לִבֵּנוּ יִתְנַחֵם

אִם בְּמַשָּׁבֵי אָבִיב

עִם שׁוּרוֹת פְּרָחִים סָבִיב

נִרְאֶה אֶת שְׁנֵי קִבְרֵיכֶם

כְּמוֹ בַּחֲדַר מִשְׁכַּבְכֶם

יַחַד כֹּה מְאֻחָדִים

גַּם הַמָּוֶת לֹא יַפְרִידְכֶם

שְׁנֵי הַבִּלְתִּי נִפְרָדִים.

Geh! du kannst ja doch nicht bleiben;
Warum willst du gleich nicht gehn?
Warum willst du länger leiden,
Ringen noch mit Todeswehn?
Geh, der Schwester nachzueilen,
Laß sie so allein nicht gehn!
Willst du nicht das Bettchen theilen,
Das ihr dort ist ausersehn?
Säumst du lang? An ihrer Seiten
Wird das Plätzchen dir entgehn;
Denn viel Knäbchen deinesgleichen
Sinds, die jetzo schlafen gehn.
Und es wird dir keines weichen,
Deinetwegen keins aufstehn,
Wenn sie ihm den Platz bereiten
Neben deinem Schwesterchen.
Helfen wird dir dann kein Streiten,
Dann wird helfen dir kein Flehn,
Daß du sagest: Rück bescheiden!
Denn ich bin das Brüderchen.
Darum lieber geh beizeiten,
Weil es einmal muß geschehn!
Und es wird uns Trost ertheilen,
Wenn wir auf den Kirchhof gehn,
Ja, es wird das Herz uns heilen,
Wenn bei Frühlingslüfte-Wehn,
Eingefaßt von Blumenzeilen
Wir dort eure Gräber sehn
So vereint, wie eure beiden
Bettchen in der Kammer stehn:
Auch der Tod kann euch nicht scheiden,
Ihr zwei unzertrennlichen!

 

 

שיר 112

לוּ בִּמְהוּמַת צָבָא

לוּ בַּיָּם אֳשֶׁר גָּבַה

בַּצַּיִד בֵּין נְקִיקִים

יָפֶה שָׁקַע לַמַּעֳמָקִים

מֵאֳשֶׁר בְּמִטַּת קַדְרוּת.

 

לוּ אֶת הַיֶּלֶד הָרוֹחֵץ

שִׁטְפוֹנוֹת קָבְרוּ!

לוּ נִשְׁנַק בְּהִתְחַמְּקוּת

לוּ נֶחֱנַק בְּהֵאָבְקוּת

עִם הָרוּחַ בְּתַּחֲרוּת!

 

לוּ נָח עַל מַצָּע שֶׁל שׁוֹשַׁנִּים

שֶׁרַק נִקְטְפוּ מִן הַגַּנִּים

מִן הַחַיִּים נִִקְְטַַל

וְלֹא בַּמַגֵּפָה הֻרְעַל

וְיֻבַּשׁ לְשֶׁלֶד מָרוּט.

 

Im Gedränge des Heeres,
Im Aufruhre des Meeres,
Auf der Jagd zwischen Klüften,
Sinkt sichs schöner zu Grüften
Als auf ängstlichem Bette.

Daß den badenden Knaben
Hätten Fluten begraben!
Mocht' ihn würgen das Ringen,
Ihn ersticken das Springen
Mit dem Wind um die Wette!

Daß er läg' auf dem Mose
Frisch entblätterte Rose
Von des Lebens Gesträuche,
Nicht von giftiger Seuche
Abgedorrt zum Skelette.

 

שיר 114

מַה פֵּשֶׁר כְּשֶׁבַּשַּׁחֲרִית

צִלְצוּל פַּעֲמוֹנִים מַרְעִיד?

שׁוּב מִבֵּיתִי יָצָא

יֶלֶד הָחוּצָה.

 

הַצִּלְצוּלִים עִם שַׁחֲרִית

אוֹמְרִים לָאֲנָשִׁים בָּעִיר

שֶׁהַלָּיְלָה אִישׁ עָשִׁיר

פְּשִׁיטַת רֶגֶל הִכְרִיז.

 

מַדּוּעַ חַיָּבִים בְּמַפְגִּיעַ

עַל הֶפְסֵדִי לְהוֹדִיעַ?

הוּא הָיָה מַסְפִּיק מַכְאִיב

לוּ גַּם בִּשְּׁתִיקָה נְשָׂאתִיו.

 

וְגַם אִם אֵין שׁוּם אִישׁ                                                  

שֶׁבַּצִלְצוּל שִׂמְחָה יַרְגִּישׁ

בְּכָל זֹאת הָעֶצֶב רַב

שֶׁאִישׁ אֵינֶנּוּ נֶעֱצָב.

was soll das Glockenläuten

in aller Früh bedeuten?
Man trägt aus meinem Haus
Wieder ein Kind hinaus.

Und dieses frühe Läuten
Sagt in der Stadt den Leuten:
Ein reicher Mann heut Nacht
Hat Bankerott gemacht.

Warum muß man den Leuten
Meinen Verlust ausläuten?
Er wäre groß genug,
Wenn ich ihn schweigend trug.

Und wenn nun von den Leuten
Auch Niemand freut das Läuten,
So ist es doch betrübt,
Daß Niemand es betrübt.

 

יום הזיכרון תשפ"ו 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התדמית חשובה מחיי הילדים

 

הדבר הכי מוזר לי בפרשת מותם של שני התינוקות במעון החרדי הפיראטי, הוא ההתגייסות החרדית להגן על בעלת המעון, גם מצד הורים לילדים ששהו כעת במעון, וגם מצד כאלה שילדיהם שהו בו בעבר. הגדילה לעשות מישהי שטענה שששת ילדיה חונכו במעון הזה אצל אותה גננת, והתקשרה מארצות הברית לתכניתו של עודד בן-עמי כדי לספר בשבחה של הגננת, שלדבריה גידלה את ילדיה במסירות רבה והיתה לה כאם וכסבתא לילדיה. נכון שבימינו אין זה קשה במיוחד להתקשר מחו"ל ולנהל שיחת וידאו עם ערוץ טלוויזיה, ובכל זאת נדרש עניין מיוחד כדי להיות מודע להתרחשויות בירושלים ולהשתקפותן בתקשורת ההמונים, ולנסות להשפיע באופן כזה על דעת הקהל בציבור צופי הטלוויזיה, שלפחות לפי הדעה המקובלת החרדים אינם נמנים עליו. היה ברור שהדוברים החרדים בשבחה של הגננת רואים את עצמם כנציגי וכדוברי הציבור החרדי כלפי הציבור שאיננו חרדי, כלומר מראש בעמדת התגוננות. ועדיין, כשמשווים את הזעם ההורי במקרים של גננות מתעללות או של מקרי פציעות ומוות של פעוטות בגנים ומעונות בציבור הכללי, את הדברים הקשים שמטיחים הורי הילדים במקרים כאלה בגננות ובמטפלות שסרחו או התרשלו בטיפול בילדיהם, ואת דרישותיהם הבלתי-מתפשרות לענישה מחמירה כלפיהן, אי אפשר לחמוק מתמיהה על ההתגייסות החרדית הזו להגנה על הגננות והמטפלות במעון שבו אירע האסון, ושאנשי משטרה שנקראו למעון בעקבות מות הפעוטות תיארו בו הזנחה קשה ותנאים בלתי ראויים, שמתאימים יותר להגדרה המזעזעת לכשעצמה "מחסן ילדים" יותר מאשר לכינוי "מעון חינוכי". יתרה מכך, לא נשמע בקהילה החרדית שום קול אחר, שום קול מבקר ומוחה, אפילו לא מגורמים שמכונים "חרדים מודרניים", או מחרדים משכילים שהם אנשי חינוך.

אי אפשר להימנע מהמחשבה שהחרדים רואים את עצמם כקהילה נפרדת מהציבור הכללי במדינה, שפועלת למול הציבור הכללי ככת נרדפת, שהאינטרס הראשון במעלה שלה הוא לגונן על תדמיתה הפגועה, ולא לברר כיצד קרה האסון וכיצד ניתן למנוע אסונות נוספים. קשה גם להימנע מהמחשבה שיש כאן איזו הכוונה ממנהיגי הציבור החרדי או לפחות מהנהגה מקומית, שכונתית או עירונית, ואולי גם לחץ חברתי, שלא לבקר את הגננת אלא בראש וראשונה להגן על תדמית הקהילה החרדית, ולהסביר שהאסון נובע מכוח עליון ולא מהתנאים הלא ראויים שבהם הוחזקו הילדים, ממספרם הגדול הרבה יותר מדי למול כוח האדם המצומצם שהיה אמור לטפל בהם ולדאוג לרווחתם, ולמול המקום הקטן והצפוף והבלתי מתאים שעמד לרשותם. גם ההתנגדות הפרועה והאלימה לנתיחת הגופות, נראתה יותר כניסיון למנוע בירור מדויק של סיבת המוות כדי להקשות על הרשעת הגננות או המטפלות, וכמוה גם התוקפנות והאלימות הקשה כלפי עיתונאים שסיקרו את האסון ואת ההפגנות נגד נתיחת גופותיהם של התינוקות שנפטרו. נכון שאלימות זו איננה מיוחדת למקרה הנוכחי וכבר נצפתה במקרים רבים אחרים.

ודווקא המאמץ הזה לגונן ולהצדיק יוצר התרשמות הפוכה לגמרי, יוצר תחושה של קהילה שמתייחסת לילדיה באטימות לב, מפקידה אותם כחפצים קלי-ערך במקומות בלתי ראויים ובידי אנשים בלתי ראויים, ונלחמת על הזכות להמשיך ולהעמיד פנים שהכל כשורה, ולהמשיך בהפקרת הפעוטות, ובלבד שימשיכו להתקיים אותם מקומות בלתי חוקיים שגובים מחירים נמוכים בהרבה מן המחירים המקובלים במעונות המוסדרים כגון אלה שמפעילים ארגונים כויצ"ו ונעמ"ת. הנורא מכל הוא שהמעון שבו קיפחו שני תינוקות רכים את חייהם, מתואר כמעון "ברמה גבוהה", שנחשב מבוקש ושלפיכך המחירים שנגבו בו היו גבוהים מהמקובל במעונות פיראטיים דומים, שמפחיד אפילו לדמיין מה מתרחש בהם.

אביב והפרח הרוקד

 

 

מכל הצעצועים אביב הכי אוהב את הפרח הרוקד. הפרח הרוקד לא רק רוקד. הוא גם שר ומנגן ובייחוד הוא מדבר.

סבתא שואלת את אביב: אתה רוצה תפוח?

"אתה רוצה תפוח? שואל הפרח הרוקד בקולו הצרחני.

"אני רוצה תפוח". אומר אביב. "אני רוצה תפוח" אומר הפרח הרוקד.

סבתא חותכת את התפוח לארבעה חלקים ואביב מציע חלק אחד לפרח. הוא אוהב להאכיל את הפרח.

"תאכל תפוח", אומר אביב לפרח. "תאכל תפוח" עונה הפרח לאביב.

"הוא אוכל" אומר אביב לסבתא. "הוא אוכל" צורח הפרח. "באמת תאכל את התפוח, אביב" אומרת סבתא לאביב. "באמת תאכל את התפוח, אביב", צורח הפרח, וסבתא כועסת: "תשתוק, פרח טיפש. דיברתי לאביב, לא אליך".

"תשתוק, פרח טיפש" צורח הפרח הרוקד.

הפרח רוצה לרדת לגינה", אומר אביב לאמא.

"הפרח רוצה לרדת לגינה", אומר הפרח.

"לא לוקחים את הפרח לגינה," אומרת אמא. "פרח לא צריך להתגלש במגלשה וליפול. זה מקלקל אותו."

"אבל אני אשמור עליו", אומר אביב. "אני אשמור עליו" צורח הפרח.

"אתה תמיד מבטיח," אומרת אמא, אבל אתה לא שומר עליו, וכבר נשבר לו חלק."

אביב לא רוצה להיפרד מהפרח והוא נשאר בבית. אבל אוי, הפרח נפל על הרצפה ונשברה חתיכה מהעציץ שלו.

"אמא, תדביקי את זה". אומר אביב.

"אני לא יכולה להדביק את זה," אומרת אמא. "אמרתי לך לא לזרוק את הפרח לרצפה אבל לא שמעת בקולי."

"אבל אני רוצה שתתקני את זה," אומר אביב לאמא.

"אני לא יכולה לתקן את זה." אומרת אמא. "אמרתי לך לשמור על הפרח ולא לזרוק אותו ואתה לא שמעת בקולי, ועכשיו אין מה לעשות."

אמא לקחה את הפרח ושמה אותו על מדף גבוה. אביב היה עצוב ובכה מאד.

"אני רוצה את הפרח הרוקד", בכה אביב. וסבתא אמרה: עכשיו הפרח צריך לנוח, כי הוא נפל ונפצע, ואתה צריך לשחק במשהו אחר. אביב בכה עוד קצת, ואחר כך שיחק במשהו אחר. ואחר כך ביקש שוב את הפרח, ואמא נתנה לו את הפרח.

"אני אוהב את הפרח הרוקד", אמר אביב.

"אני אוהב את הפרח הרוקד", אמר הפרח.

אביב חיבק את הפרח הרוקד מאד חזק, וגם כשהוא ישב לאכול ארוחת ערב הוא העמיד את הפרח הרוקד לידו, והציע לו לאכול חתיכת שניצל וגם חתיכת תפוח. זה מה שאביב אוהב לאכול, שניצל ותפוח, וגם הפרח הרוקד אוהב לאכול בדיוק אותו הדבר: שניצל ותפוח.

פתאם אמרו בחדשות שעוד מעט תהיה אזעקה, כי ירו מתימן טיל על ישראל.

"הלואי שלא תהיה אזעקה אצלנו", אמרה אמא.

"רק שלא תהיה אזעקה אצלנו", אמרה סבתא, ומיד נשמעה אזעקה.

אמא לקחה מהר את התיק והטלפון וסבתא לקחה מהר את אושר הכלב ואביב לקח את הפרח הרוקד וחיבק אותו חזק, והם ירדו לחדר המדרגות, ושם כבר היו השכנה בכסא גלגלים והאשה שמטפלת בה וגם השכן מהקומה למטה שיש לו חתול, אבל הוא השאיר את החתול בתוך הבית. סבתא מיהרה קצת יותר מדי ומשכה במדרגות את הכלב אושר, ואושר שהוא כבר כלב זקן נפל במדרגות והיה לו קשה לקום. לכן כולם עמדו צפופים בין המדרגות לקומה למעלה לבין המדרגות לקומה למטה: השכנה בכסא גלגלים והאשה שמטפלת בה, ואביב עם הפרח הרוקד, ואמא עם התיק והטלפון, וסבתא והשכן מהקומה למטה שהשאיר בבית את החתול, ובין כולם שכב אושר הכלב שלא הצליח לקום, כי הוא קיבל מכה ברגל והרגל מאד כאבה לו.

האזעקה כבר השתתקה ואביב הושיט לשכנה בכסא גלגלים את הפרח הרוקד, שיודע לרקוד ולשיר ולנגן בסקסופון שלו, אבל הפרח הרוקד לא דיבר ולא שר ולא ניגן. כולם שתקו וחיכו לחזור הביתה.

המטפלת של האשה בכסא-הגלגלים היתה הראשונה שנכנסה חזרה הביתה והכניסה הביתה את השכנה בכסא הגלגלים.

ואז השכן מהקומה למטה פתח את הדלת בזהירות ונכנס הביתה לראות מה שלום החתול שלו, ורק אמא וסבתא ואביב והפרח הרוקד נשארו במדרגות עם אושר הכלב ששכב בלי לזוז.

"אושר תקום", אמר אביב. לאט לאט אושר קם וסבתא לקחה אותו לטייל, ואמא ואביב הלכו עם הפרח הרוקד הביתה.

"אתה יודע איזה יום מחר?" שאלה אמא את אביב, וגם הפרח הרוקד שאל את אביב "אתה יודע איזה יום מחר?"

"מחר יום שלישי השלישי ביוני ויש לי יום הולדת שש" אמר אביב.

"מחר יום שלישי השלישי ביוני ויש לי יום הולדת שש" אמר הפרח המדבר.

"לך כבר היתה יום הולדת בל"ג בעומר", אמר אביב, והפרח הרוקד אמר: "לך כבר היתה יום הולדת בל"ג בעומר."

"לי יש יום הולדת מחר", אמר אביב. "לא בל"ג בעומר".

"לי יש יום הולדת מחר", אמר הפרח הרוקד. "לי יש יום הולדת מחר", אמר אביב, "לא לך". אבל הפרח הרוקד שוב אמר: "לי יש יום הולדת מחר". אף אחד לא רצה להתווכח יותר עם הפרח הרוקד. אביב סידר במיטה שלו את כל הבובות וגם את הפרח הרוקד וכולם הלכו לישון.

בבוקר אמא אמרה לאביב "בוקר טוב, היום אתה בן שש".

"היום יש לי יום הולדת" אמר אביב. וכולם נסעו עם אביב לגן: אמא וסבתא והפרח הרוקד. אביב רצה שגם אושר הכלב יבוא, אבל סבתא אמרה שאושר צריך לנוח כי כואבת לו הרגל, כי הוא נפל במדרגות כשהיתה אזעקה.

בגן חיכתה לאביב הגננת נעמה ושרה לו "היום יום הולדת". אביב הניח את הפרח הרוקד על הספסל בגן והפרח ישב בשקט ולא הפריע, כי הוא מאד אוהב ימי הולדת, והכי הוא אוהב את יום ההולדת של החבר הכי טוב שלו אביב.   

 

 

 

דין בן שבע

 

דין, הנכד הבכור שלי, בן שבע היום. ככה יצא, שאנחנו חוגגים יום הולדת יום אחר יום, שזה די כיף. אבל אני לא יכולה לחגוג ממש יחד עם דין, כי הוא גר באנגליה, ואנגליה מאד רחוקה. כשדין היה תינוק, הייתי נוסעת הרבה לבקר אותו, אבל יום לפני שמלאו לדין שנתיים נולד בן הדודה שלו אביב, ואמא של אביב כבר לא יכלה לשמור על הכלב שלי אושר, ולכן אני כבר לא יכולה לבקר את הנכד שלי דין באנגליה, וכל הזמן אני מתגעגעת אליו ומבקשת שהוא יבוא לבקר אותי בישראל. דין שאל אותי למה אני לא באה לבקר אותו באנגליה, וכשהסברתי לו הוא אמר בצער: "אף אחד לא רוצה לטפל באושר". ככה זה, אושר כלב מאד גדול ולא פשוט לטפל בו. בכל זאת אני מדמיינת כל הזמן שאני באה לבקר את דין באנגליה ואנחנו עושים כל מיני דברים ביחד. כשדין ביקר אותי בישראל הלכנו לבריכה, וכשהוא יבוא בקיץ נלך הרבה לבריכה ואולי גם לים. ואם אני אבוא לאנגליה בקיץ נוכל גם כן ללכת לים, כי העיר שדין גר בה לא רחוקה מהים, וגם לא מאד רחוקה מהאוקיינוס. בגלל זה יש בעיר שלו המון שחפים לבנים וגדולים, שלמרות שהם לבנים ולא שחורים, הם מזכירים לי את העורבים שלנו, כי הם מאד צרחנים.

דין מאד אוהב לבנות בלגו. במיוחד הוא אוהב לבנות רובוטים, או ספינות חלל. הוא מאד אוהב לדמיין שהוא אסטרונאוט בחללית ושהוא גר על כוכב אחר. לפעמים הוא כותב סיפורים איך הוא מטייל בחלל עם החבר שלו טליס או עם חברים אחרים. פעם טליס למד עם דין בכיתה והם יכלו לשחק ביחד כל יום, אבל ההורים של טליס עברו למקום אחר ועכשיו דין יכול לפגוש אותו רק לפעמים. ככה זה – אנשים לפעמים גרים רחוק זה מזה ומתגעגעים מאד, אבל יכולים להיפגש רק לפעמים.

לדין יש חברים אמיתיים ויש לו גם חברים דימיוניים, שהוא משחק איתם בדימיון וכותב עליהם סיפורים. מה שטוב בחברים דימיוניים זה שתמיד אפשר להיפגש איתם ולשחק איתם, ולנסוע איתם בחללית לכוכב אחר ולראות את כדור הארץ מהחלל, שאז הוא נראה עגול ויפה בצבעים ירוקים וכחולים וכתומים. כשמסתכלים על כדור הארץ מהחלל לא רואים מלחמות ולא שום דבר רע, רק דברים יפים, וכשנוסעים עם חברים דימיוניים בחללית אפשר להינות, ואפשר להגיע ממקום למקום במהירות האור ולהספיק לחזור הביתה לארוחת הערב, ולאכול חביתה עם נקניק ושעועית ברוטב עגבניות, כמו שדין אוהב לאכול. דין מאד אוהב גם לאכול סושי, וסבתא אומרת: כשאני הייתי ילדה, בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה בעולם סושי, אבל דין יודע הכל. כשדין בא לבקר את סבתא בישראל, סבתא מכינה לו מיץ תפוזים שזה מה שדין אוהב לשתות, מיץ תפוזים וגם קולה. סבתא מחכה שדין יבוא לבקר אותה בקיץ ואז היא תאפה לו עוגת מישמיש ועוגיות קוקוס, והם ישבו בסלון ויאכלו, ודין ישחק בסופר מריו, כי הוא מאד אוהב את המשחק של סופר מריו ופיץ', וגם את סוניק הוא אוהב. ככה גם סבתא למדה להכיר את סופר מריו ופיץ' וסוניק ומטוסי על וכל מיני דברים שכשסבתא היתה ילדה אי אפשר היה אפילו לחלום עליהם, אבל עכשיו כל הילדים מכירים אותם, ורק המרחקים בין ארץ לארץ עדיין מאד גדולים, למרות שיש לנו רכבות ומטוסים ורובוטים ואפילו חלליות ואסטרונאוטים שגרים בתחנת חלל כמה חודשים ומסתכלים על כדור הארץ מלמעלה – או מלמטה – כי בחלל הכיוונים לא כל כך ברורים – עדיין צריך לנסוע יום שלם מסבתא לדין או מדין לסבתא, אז סבתא שולחת לדין ברכת יום הולדת שמח מרחוק, והברכה נוסעת את כל הדרך לאנגליה עם המטוסים והאניות והציפורים.

אביב בן חמש

 

היום נכדי אביב בן חמש. אני מתקשה להאמין שכבר עברו חמש שנים מאז שנולד. אביב אומר: אחרי שאני אהיה בן חמש אני אהיה בן שש, בן שבע, בן שמונה, בן תשע, בן עשר. אני רוצה להיות בן חמש עשרה. אביב אומר: כשאני אהיה בן שתים עשרה, אני אנהג במכונית. לא, אומרת אמא. שתים עשרה זה גיל צעיר מדי לנהוג במכונית. צריך להיות לפחות בן שבע-עשרה. שבע-עשרה? שואל אביב. גיל שבע-עשרה נראה לו מאד רחוק. הוא אומר שהוא כבר יודע לנהוג, והוא מאד רוצה לנהוג במכונית של אמא. אבל אמא לא מרשה לו לנהוג, וזה מאד מעציב אותו.

בכל אופן אביב מאד שמח שכבר קנו לו כרטיס לתחבורה הציבורית, כי הוא כבר לא יכול לנסוע בחינם, והוא מאד גאה שכבר יש לו כרטיס, והוא יוכל לתקף אותו במכשירי התיקוף באוטובוסים וגם ברכבת, כמו שעושים הגדולים. סבתא קנתה לו ארנק עם תא שקוף לשים את הכרטיס, אבל אמא אמרה שעדיף שהכרטיס יהיה אצלה, כי אחרת הוא כנראה יילך לאיבוד.

לפעמים אביב שוכח דברים. לפעמים הוא לוקח כדור לגינת המשחקים, ובהתחלה הוא משחק בכדור, ולפעמים באים עוד ילדים ומשחקים איתו בכדור. אבל אז אביב הולך לגלוש במגלשה ושוכח מהכדור. הכדור נשאר בין השיחים בגינה, ואביב שוכח מהכדור, ואז באמצע הדרך הביתה סבתא אומרת: אוי, שכחנו את הכדור בגינה, וסבתא חוזרת לגינה ומוצאת את הכדור שוכב בין השיחים. מזל שלא לקח אותו ילד אחר. סבתא מביאה את הכדור לאביב והוא שמח: הנה הכדור! למצוא משהו שכמעט הלך לאיבוד זה כמעט כמו לקבל מתנה חדשה.

יש לאביב שלוש בובות שישנות אצלו במיטה: אחת בובת אננס צהובה, אחת כחולה ואחת ורודה. לפעמים הבובות עומדות ליד הכרית של אביב ומסתכלות עליו. לפעמים הן ישנות, ולפעמים אביב ישן ושוכב על הבובות בטעות, אבל לבובות לא אכפת. הן אוהבות לשכב מתחת לגב של אביב, ולפעמים הן מתגנבות לו מתחת לחולצה ומתחבאות שם ומדגדגות אותו. אלה בובות מאד שובבות.

ועכשיו יש לאביב גם דובי קטן שהוא מצא אצל סבתא בארון. סבתא לא מצליחה להיזכר: מאין הגיע הדובון הקטן הזה? הוא דובון קטן שאביב יכול להחזיק ביד או אפילו להכניס לכיס המכנסיים. אביב לוקח את הדובון לגינת המשחקים ומתגלש איתו במגלשה. זה דובון אמיץ. הוא מסכים לגלוש במגלשה לבדו. הדובון גולש במגלשה ויוצא מצד שני. סבתא אומרת. שלום דובון. אולי ראית את הנכד שלי אביב? הוא לובש חולצה צהובה ומכנסיים עם פסים, ויש לו היום יום הולדת. היום הוא בן חמש. הדובון מסתכל על סבתא ולא אומר כלום, כי הוא לא מבין מה סבתא רוצה והוא גם לא יודע בכלל לדבר.

איפה הנכד שלי אביב? חושבת סבתא. אני לא רואה אותו בשום מקום. אביב! צועקת סבתא. אביב! איפה אתה? אני לא רואה אותך. הקול של סבתא מהדהד בגינה: איפה אתה אביב? איפה אתה?

הנה אני! צועק אביב ויוצא מהמגלשה. הוא צוחק וסבתא צוחקת. למצוא ילד שכמעט הלך לאיבוד זה כמעט כמו לקבל ילד במתנה.