אליס בארץ התמזה

                        לבתי ניצן ובעלה גיא

את ה-4 ביולי שחל השבוע היו מי שבחרו להקדיש לא ליום חגה של ארצות-הברית, אלא לשנת ה-150 לצאתו לאור של "אליס בארץ הפלאות", ב-4 ביולי 1865, השנה שבה הסתיימה בארצות-הברית מלחמת האזרחים, ואני מציינת זאת לא משום שיש קשר בין הדברים, רק כדי למקם את הופעת הספר בזמנו. בדיוק שלוש שנים קודם לכן, מספר כתב "די צייט" פטר קימל, שערך לרגל המאורע סיור באוקספורד, ב-4 ביולי 1862, יצאו צ'רלס דודג'סון המוכר לנו יותר כלואיס קרול, וידידו הכומר רובינסון דאקוורת', לשיט במעלה נהר התמזה, יחד עם שלוש בנות משפחת לידל, הילדות לורינה, אדית ואליס, שאביהן כיהן כדיקן הקולג Christ Church שבו לימד דודג'סון. הם שכרו סירת משוטים במעגן שכיום הוא גינת הבירה של הפאב Head of the River והפליגו צפונה במעלה הנהר. זה היה היום שבו,  כך מספרת האגדה, סיפר דודג'סון לראשונה את הסיפור על אליס שרודפת אחרי הארנב שמוציא מכיס חזייתו שעון ונופלת למאורתו, נפילה שאין לה קץ. ואליס בת העשר ביקשה שהוא יכתוב עבורה את הסיפור. כשיצא הסיפור לאור כבר ניתק הקשר בין דודג'סון למשפחת לידל, אין יודע מדוע. יחסיו של דודג'סון עם ילדות ונערות צעירות נצבעו בצבעים אפלים כשנתגלו תצלומי העירום של ילדות שצילם, אבל אין לדעת אם הרקע לנתק בינו לבנות משפחת לידל נבע אכן מהאפלולית הזו. אליס שבסיפור נותרה ילדה תמימה.

עדיין אפשר לשכור סירות בHead of the River ולהפליג צפונה. היום גובל המקום בכביש שמוביל למרכז העיר, לבה של האוניברסיטה שבו פזורים עשרות הקולג'ים שלה, Christ church וכנסייתו המפוארת הם מהידועים שבהם. מצדו האחד של הנהר יורד הדשא עד המים, מצדו השני יש שביל שבו צעדנו אל Head of the River מן הכיוון ההפוך, מביתה של בתי ב-Court Place Garden, מאחורי הכנסייה הגדולה והעתיקה של הכפר היפהפה איפלי שפעם שכן מדרום לעיר אוקספורד אבל כבר מזמן נבלע בין בתיה של שכונת רוזהיל הסמוכה, ועדיין בתיו יפהפיים וטובלים בגינות פרחים. מאחורי הכנסייה הגדולה והעתיקה של איפלי שוכנת עדיין Court Place Garden עם מעונות הסטודנטים הקטנים שלה והסנאים המתרוצצים בה בין העצים, אך בקרוב תפנה את מקומה לנדל"ן משתלם יותר, ורק הזיכרון יישאר למי שהספיק להתגורר כאן. בבוקר עמד מתחת לחלון סנאי שנמשך אל פח האשפה, וציפורים שמנות התרוצצו במדשאה, אבל ארנבים לא ראיתי. לא שם, ולא לאורך הנהר. פטר קימל מספר כיצד קורא הקפטן "ארנב" למראה חיית מים שדמתה בעיניו שלו לעכברוש, כנראה היתה זו לוטרה. ראיתי שם כמה לוטרות ליד ה-Lock שליד איפלי והתרגשתי מאד – בישראל נותרו כה מעטות מהן, לפני שנים רבות ראיתי אחת בבריכות הדגים של מעגן מיכאל ושמחתי בה מאד. גם ברווזים וברבורים שוחים שם, בין ה-Lock ל-Head of the River. אבל כל החיות שפוגשת אליס בסיפור הן חיות מעט משונות, כמו עוף הדוֹדוֹ, שהיה חיה נכחדת כבר בעת כתיבת הסיפור.  

בעונת הקיץ אפשר לצפות בנהר בתחרויות השיט הצבעוניות בין הקולג'ים והאוניברסיטאות ומועדוני השיט הרבים שפזורים לאורך הנהר. גם כשלא מתקיימת תחרות יזכו לרוב הצועדים לאורך הנהר לצפות בשייטים המתאמנים לקראת התחרות,  חותרים במהירות אחורה, בניגוד לכיוון הסירה, ורק הכרוז היושב בחרטום – או בירכתיים, קשה לומר – מדריך אותם בצעקות קצובות. מוזר מאד, אמרתי לעצמי כמו אליס כשהבטתי בהם ממהרים כל כך לחתור ולא יכולתי להתיק מהם את העיניים. מי שגדל ליד מים נשאר מכור לחיי המים כל ימיו, ואפילו אם נוף הנהר שונה כל כך מחופיו של הים התיכון. אבל רק כעת אני מחברת בין נופי התמזה של אוקספורד לבין סיפורה של אליס בארץ הפלאות. רק כעת אני מבינה שהגדה שעליה ישבו אליס ואחותה בראשית הסיפור היא גדת התמזה. בתרגומו הכבד של אהרון אמיר היתה זו "שפת-הנחל". מצחיק מאד לקרוא לתמזה נחל, אפילו אם רוחבו ליד אוקספורד איננו גדול ביותר. את פטר קימל הדריך בסיורו מארק דייויס, שכתב ספרים על ההיסטוריה של אוקספורד ומתגורר בבית סירה. באוקספורד אין זה מוזר במיוחד להתגורר בבית סירה, אפילו בין המרצים באוניברסיטה יש מי שמתגוררים כך, ומשנים מדי פעם את מקום עגינתם, דרך נעימה וקלה במיוחד לעבור דירה, אבל לפטר קימל זה נשמע מוזר, כמו חלק מהאגדה. מארק דייויס אומר לו שכדי להבין את לואיס קרול צריך להכיר את התמזה, הוא אומר ש-Wonderland היא Waterland. האמירה הזו לוקחת את סיפורה של עליזה בארץ הפלאות כפי שהיכרתי אותו מילדותי אל אותה רצועת התמזה שבין איפלי ל-Head of the River ביום קיץ, כמובן ביום קיץ, כשהשמש מחממת והגדה הירוקה ירוקה במיוחד ובגדה שממול כרי דשא שרועים בהם סוסים שמנמנים. בחורף מתפרע הנהר לעתים, עולה על גדותיו ומציף את המסבאות שלאורך הנהר עד גובה השולחנות. בשנים רטובות במיוחד מוצפות גם השכונות הסמוכות לנהר, ופעם הוצפה גם תחנת הרכבת ונאלצו להפסיק את תנועת הרכבות. אבל הרפתקאותיה של אליס כולן הרפתקאות של יום קיץ. נדמה לי שגשם כלל איננו יורד בארץ הפלאות, למרות שבאוקספורד כמו באנגליה כולה הוא מרבה מאד לרדת. סיפור אנגלי בלי גשם הוא אגדה כמו ארנבים שמוציאים שעונים מכיס החזייה.

דייויס מספר על יציאה סודית בקולג' Christ Church שדרכה יצאו מורי הקולג', ואולי ממנה צמח רעיון מאורת הארנב, אבל זה סיפור טיפשי בעיניי. ארנבים מזנקים לתוך מחילות, אפילו אלה שבעמק המצלבה, יושבים בתוך מחילה קטנה, ואינך יכול שלא לשאול את עצמך כמה עמוקה המחילה, כמה עמוק באדמה מסתתרים הארנבים מפני אויביהם, והאם הם יודעים גם לחפור בעצמם, או שתמיד הם מסתתרים במחילות קיימות. המוזר ביותר במאורת הארנב איננה העובדה שהיא דומה לבאר עמוקה, אלא שבדפנותיה יש ארונות מזון ומדפי ספרים. ובכל זאת מן הסתם ראה לואיס קרול באוקספורד בתים שדומים למאורה הזאת,אפלוליים ומכוסים בארונות עם צנצנות וספלים ובקבוקונים ומדפי ספרים. ביסודו של כל דבר שנראה מוזר יש מראות אמיתיים, ובאוקספורד אין חסרים כאלה. כל מי שהחליק מן המדרגות העתיקות ב-Christ Church לא יתקשה לדמיין את עצמו נופל לבור שדומה דוקא לבית רגיל כשם שהוא מוזר. גם פטר קימל חושב שאוקספורד מלאה מאורות ארנבים וסיפורי אגדות: לא רק לואיס קרול חי בה אלא גם טולקין. אבל האם אלה חיי הנהר וכרי הדשא הירוקים שלו עם חיות המים שהולידו את האגדות, או הספריות האפלוליות של האוניברסיטה ויושביהן, אף הם ארנבים ממהרים ומאחרים תמיד הנמלטים מן העולם הזה אל תוך מחילות אפלוליות. קימל שואל אם גם דודג'סון בספר, ודייויס מספר שהוא הוא עוף הדוֹדוֹ, כי נהג לגמגם וכשנשאל לשמו אמר: דו-דו-דודג'סון. האם יש אמת בכל הסיפורים הטפשיים האלה, האגדות על האגדות? האם באמת לומדים משהו מביקור בביתו ובסביבתו של הסופר? אינני יודעת. סיפורה של אליס התרחש עבורי במקום מפחיד ומוזר, כילדה לא חיבבתי אותו במיוחד, העדפתי את ארץ המראה, שאותה דימיינתי כמובן בדמות חדר השינה של הוריי עם המראה הגדולה שבארון הבגדים. כמה רציתי להיכנס לתוכה ולעבור לעולם אחר. ארץ הפלאות היתה מפחידה מדי. אולי כעת כשאני מבוגרת כל כך מאליס ולא בת גילה, וכשאותה גדת התמזה הירוקה ממשית עבורי לא פחות ממאורות של ארנבים בהרי ירושלים, יהפוך הסיפור הזה ליותר ידידותי עבורי, גם יותר משעשע.

דודג'סון נפטר בגיל 67 בשנת 1898. אליס חיה עוד שנים רבות ונפטרה בשנת 1934 בגיל 82, שניים משלושת ילדיה נהרגו במלחמת העולם הראשונה. כמה נורא לדעת את זה, שבשנות הששים לחייה קברה אליס שני בנים. גם לילדות מהאגדות אין מפלט מהחיים האמיתיים.

  

מחשבה קטנה על חנהל'ה ובלונד ושואה

את הספר "חנהל'ה ושמלת השבת" סיפרה לנו הגננת מרים בגן החובה בחדרה בקבלת שבת. אהבתי מאד את הסיפור הזה, ואני מניחה שכך חשו גם חבריי לגן הילדים. אינני יודעת להסביר מדוע אהבנו כל כך את הסיפור. כנראה מאד הזדהינו עם חנהל'ה. מי מאיתנו לא חוה את הצער של כתמים על בגד חדש, בימים שבהם כתם על שמלה חדשה או סוכריה שנפלה לחול היו צערנו הגדול ביותר. לפעמים הסתכלנו בספר לבדנו, שניים או שלושה ילדים, בתמונה של חנהל'ה הקטנה בשמלת השבת תומכת מאחור בשק הפחמים הגדול שעל גבו של הזקן, ובחנהל'ה בוכה למראה הכתמים על שמלתה, וסיפרנו שוב לעצמנו את סיפורו של יצחק דמיאל שכבר ידענו בעל-פה. אני משוכנעת שאלה לא היו דוקא הציורים אלא הסיפור עצמו שנגע כל כך ללבנו. הרי לפני שהתבוננו בציורים שמענו אותו מפי הגננת, והקשבנו בפה פעור. אבל כעת הציורים הם אלה שמעלים בי את הזיכרונות מאותם ימים רחוקים, 1960 פלוס מינוס. כולנו היינו חנהל'ה, וזה שחנהל'ה בציור היתה בלונדינית לא באמת שינה.

עכשיו תמר רותם כותבת על תערוכת איוריה באגף הנוער של מוזיאון ישראל של המאיירת אוה איצקוביץ, שלא חתמה את שמה על ספריה, אבל היא זו שאיירה את הספר, והיא שואלת את המו"ל של הוצאת עופר שלמה אלוף, מדוע כל הילדים בציורים בהירי שיער? אלוף עונה שאיצקוביץ ציירה לרוב את בני משפחתה וכי הוא נתן לה חופש יצירה ולא התערב. תמר רותם כותבת: "אם לשפוט על פי הילדים וההורים בהירי השיער, תיאור הבתים והסביבה החיצונית, האיורים מאד לא מכאן, אירופיים ולא ישראליים. הם לא מבטאים בשום אופן את מגוון האוכלוסיה. אין באיורים יצוג לילדים או מבוגרים כהי עור, למשל."

כבר כתבתי כאן על השאלה שמטרידה אותי, כיצד להתייחס לספרי ילדים ללא כוונה רעה ששוב אינם עומדים באמות המידה המחמירות של זמננו, ואלה היו ספרים שנחשדו בגזענות. אבל האם אין זה מרחיק לכת מדי לשפוט לחומרה איורים כי הם מושפעים מסגנון הציור האירופי, במקרה זה הציור הגרמני של המאה התשע עשרה, כי המאיירת אוה איצקוביץ גדלה בגרמניה, והילדים בהם בהירי שיער? האם צריכים המאיירים להרכיב איורים כפי שמרכיבים רשימה לכנסת, כך שיהיה יצוג ראוי לכל מגזר?

ומדוע באמת ציירה אוה איצקוביץ ילדים בהירי שיער? אולי משום שהיא עצמה היתה ילדה בהירת שיער? ולא זו בלבד שהיתה בהירת-שיער, אלא שהשיער הבהיר הזה הציל את חייה, כי אוה איצקוביץ היא ניצולת שואה. היא נמלטה מגרמניה עם הוריה ליוון ושם נלקח אביה למחנות ונספה, אבל אוה ואמה בהירות השיער שרדו בזהות בדויה. כשאוה איצקוביץ, שלמדה באתונה ציור, הגיעה לארץ, היא יצרה קשר מיוחד עם שלמה אלוף שעלה בנעוריו מעיראק והקים אחרי שירותו הצבאי את הוצאת עופר: "לי ולאוה היתה מיד שפה משותפת", הוא מספר, "אני הייתי פליט והיא היתה פליטה." ושניהם רצו לספר לילדים סיפורים ללא אכזריות, שלא כמו אגדות האחים גרים, סיפורים על אנשים טובים וילדים טובים, ואני יכולה להעיד שסיפורה של חנהל'ה ריגש אותנו מאד ונתן לנו בהחלט אמונה ותקוה.

תהיתי איך תמר רותם לא חשבה בעצמה על הקשר בין המשפט שהיא עצמה כתבה על אוה איצקוביץ: "כשהגיעו הגרמנים ליוון, הלשינו תושבים יווניים על האב והוא נלקח למחנות ונספה שם. האם ובתה בהירות השיער שרדו בזהות בדויה" לבין ציורי הילדים שהיא שואלת מדוע כל הילדים בהם בהירי שיער. מדוע אני חשבתי על כך מיד והצטמררתי? אולי מפני שקראתי את ספרה הקטן והצנוע של ליזי דורון על אמה ניצולת השואה הלנה "למה לא באת לפני המלחמה" ואני נושאת אותו תמיד בלבי, וקוראת אותו מחדש מדי פעם. זה ספר כזה שיודעים ישר שהוא אמיתי, שהכל בו אמיתי, ורק על העטיפה שלו יש אשה עם שיער בלונדיני מאד שבכלל לא אמיתי, וזה כל הסיפור:

"במחלקה של סוף הדרך, על כיסא גלגלים, כשהראש שמוט, הגוף מתכלה והמבט דוהה, דאגה שנדע שרק הבלונדים חיים, ושזה מתבסס על ידע אישי ועל ניסיון חיים.

כששאלו לשמה, לא תמיד זכרה. את היום, השנה והמקום ברוב המקרים בכלל לא ידעה. אבל לכל מי שנכנס למחלקה עם עטרת שחורה, העירה: "רק הבלונדינים חיים", וממני ביקשה באופן אישי וחד-משמעי: "תהיי בלונדית כל החיים אליזבת, את הבלונדינים לא הורגים".

במחלה, כמו בחיים, דרשה ששערה שהלבין עם השנים יהפוך לזהוב, כי התרופות והפיזיותרפיה, האמינה, טובים לרפואה, אבל שיער בלונד הוא תנאי הכרחי להמשיך ולחיות.

הלנה נפטרה בלונדינית."

רציתי לכתוב עוד כמה דברים היום, יום שיחרור מחנה אושוויץ שנקבע כיום השואה הבינלאומי, אבל עכשיו נדמה לי שדי בדברים האלה.

עליקמא

לפני מספר שבועות הלכה לעולמה המאיירת וסופרת הילדים מרים ברטוב, שספרה הידוע והאהוב ביותר "עליקמא" עורר לימים מחלוקת, בגלל גיבורו, ילד שחור-עור החי באפריקה, שתואר כ"כּוּשׁוֹן". מרים ברטוב עצמה טענה שהסיבה לבחירתה בילד שחור היתה סגנונית, שהתאימה להדפסים בספר בשחור-אדום-לבן, וכוונתה היתה דוקא לחבב את הדמות על הקוראים. אבל למרות שמרים ברטוב לא ציינה זאת במפורש, אין זה קשה לגלות את מקור ההשפעה האמיתי שלה: היא עצמה מציינת את ההשפעה שהשפיע עליה, בילדותה בהמבורג, רופא הילדים והסטיריקון היינריך הופמן, שחרוזיו הפרודיים המפחידים Struwelpeter מוכרים בתרגומים העבריים כ"יהושע פרוע" או "יפתח המלוכלך", ואני תירגמתי אותם לפני מספר שנים ללא עיבוד ופירסמתי כאן בשם "פֶּטֶר אֹרֶךְ-מֶטֶר". תיכננתי לתרגם סאטירות נוספות של הופמן שיועדו במפורש למבוגרים – למען האמת גם "יהושע פרוע" לא נועד לילדים אלא להוריהם בעלי הנטייה החינוכית המוגזמת, ולהוציא אותן לאור יחד עם חברתי צופיה לסמן, אבל אז שקעתי בעניינים אחרים וזנחתי מעט את פטר הפרוע, שצופיה כינתה בחיבה "שְׁלוּמְפֶּטֶר".    

לפני שנה ערך אגף הנוער של מוזיאון ישראל תערוכה משעשעת של ספרי יהושע פרוע ואביזרים בהשראת הספר, וכעת התברר לנו מכתבתה של תמר רותם על מרים ברטוב, שרבים מהפריטים בתערוכה הגיעו מאוסף הספרים של מרים ברטוב שהיא תרמה למוזיאון ישראל, ובתוכו היו מהדורות רבות של "יהושע פרוע" בגרמנית ובשפות אחרות. אין ספק שגם "עֲלִיקָמָא הַכּוּשׁוֹן"  חייב את השראתו להיינריך הופמן, כפי שאין ספק שנכתב לא בלי גזענות אבל לגמרי מתוך כוונה טובה. והנה אני מביאה כאן שוב בגירסתי את "סיפורו של הנער השחור" מתוך "פטר הפרוע" של היינריך הופמן:

סִפּוּרוֹ שֶׁל הַנַּעַר הַשָּׁחוֹר

לִפְנֵי הַשַּׁעַר צוֹעֵד בְּיוֹם חַם

כּוּשִׁי שָׁחוֹר כְּעוֹרֵב מְפֻחָם

הַשֶּׁמֶשׁ אֶת פַּדַּחְתּוֹ חִמְּמָה

לָכֵן הוּא נוֹשֵׂא שִׁמְשִׁיָּה אֲדוּמָה.

אָז בָּא לוּדְוִיג בְּרִיצָה

וּבְיָדוֹ דִּגְלוֹן נִמְצָא.

גַּם קַסְפָּר מַגִּיעַ בְּצַעַד מָהִיר

נוֹשֵׂא כַּעַךְ מְמֻלָּא בַּאֲוִיר.

וּוִילְהֶלְם גַּם הוּא לֹא מְסָרֵב

חִישׁוּק עָגֹל הוּא מְסוֹבֵב.

שְׁלֹשְׁתָם צוֹעֲקִים,

שׁלֹשְׁתָם צוֹחֲקִים

תָּמִיד כְּשֶׁהַכּוּשִׁי נִרְאֶה בַּסְּבִיבָה

כִּי הוּא שָׁחוֹר כְּמוֹ דְּיוֹ לִכְתִיבָה.

וְאָז הִגִּיעַ נִיקוֹלַס

עִם דְּיוֹ שָׁחוֹר מְלֹא הָאִלְפָּס.

לַיְּלָדִים הוּא אָמַר: "הַקְשִׁיבוּ,

אֶת הַכּוּשִׁי אַל תַּעֲלִיבוּ!

בַּמֶּה הַשָּׁחוֹר הַמִּסְכֵּן אָשֵׁם

שֶׁאֵינֶנוּ לָבָן כְּמוֹתְכֶם?"

אֲבָל הַיְּלָדִים כְּלָל לֹא הִקְשִׁיבוּ

וְאֶת הַשָׁחוֹר בְּפָנָיו הֶעֱלִיבוּ

וְצָחֲקוּ לוֹ מֵאָחוֹר

לַכּוּשִׁי הַמִּסְכֵּן הַשָּׁחוֹר.

וְנִיקוֹלַס, הוֹ נִיקוֹלַס

הָיָה רַגְזָן, עַל אִיש לֹא חָס.

אֶת הַנְּעָרִים מִיָּד תָּפַס

בַּזְּרוֹעַ, בָּרֹאשׁ וּבַּמִּכְנָס.

אֶת לוּדְוִיג וְאֶת וִילְהֶלְם

וְגַם אֶת קַסְפָּר עִמָּהֶם,

טָבַל אוֹתָם בַּדְּיוֹ עָמוֹק

וְהֵם מִיָּד חָדְלוּ לִצְחֹק

עָמוֹק בַּדְּיוֹ שֶׁבַּאִלְפָּס

טָבַל אוֹתָם נִיקוֹלַס.

שְׁחוֹרִים הָרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי, הַשְּׁלִישִׁי

יוֹתֵר מִן הַנַּעַר הַכּוּשִׁי!

הַכּוּשִׁי בַּשֶּׁמֶש צוֹעֵד מִלְפָנִים

אַחֲרָיו שְׁלֹשָׁה כּוּשִׁים קְטַנִּים.

לוּלֵא צָחֲקוּ שְׁלֹשֶׁת הַבּוּרִים

לֹא הָיוּ נַעֲשִׂים כָּל כָּךְ שְׁחוֹרִים.

מרים ברטוב לא רצתה לכתוב שיר מפחיד כמו זה של היינריך הופמן, אלא שיר חביב שיגרום לילדים להזדהות עם עליקמא, וכך גם התקבל הספר בזמנו בחברה הישראלית. האם אפשר לקבל כיום ספר שמדבר על "כושון שחרחרון"? אני מודה שקשה לי מאד עם המלים האלה, אבל גם שירו של היינריך הופמן איננו נעים לי. תפיסות משתנות, ודברים נראים אחרת, גם אם הכוונה היתה דוקא כוונה טובה.

שלחתי לחברתי צופיה בצרפת - בינתיים היא הגיעה לישראל, ברוכה הבאה – קישור לכתבתה של תמר רותם, ואני מביאה פה ברשותה את תשובתה, כחומר נוסף למחשבה על שאלה שאין לי באמת פיתרון טוב עבורה: מה נעשה ביצירות ספרות אהובות שלא התכוונו להעליב, אולי אפילו להיפך, אבל נתפסות כיום כפוגעניות, אם בגלל גזענות ואם מסיבות אחרות, מפני שהן מפחידות מאד ילדים, כמו סיפורי פטר של היינריך הופמן? אני מתלבטת והתשובה איננה פשוטה.

והנה תשובתה של צופיה:

"הסיפור על מרים ברטוב והכושון עליקמא, הזכיר לי סיפור דומה על שיר של יוליאן טובים, "במבו", המוקע היום בפולין ואסור בקריאה כיוון שהוא לא "פוליטיקלי קורקט".

במבו

הכושון במבו באפריקה גר

שחור הוא עורו של חברנו היקר.

כל הבקרים הוא לומד בשקידה

מספרו הכושי "מקראה ראשונה".

וכאשר הביתה מבית הספר הוא שב,

מעשי קונדס מעולל - זו עבודת השובב.

עד שאמא נזעקת: "במבו פרחח!"

ובמבו רק את לחייו השחורות ינפח.

אמא אומרת: "למקלחת מהר",

אבל הוא מפחד פן יתבהר.

אמא אוהבת את בנה הקטנטון,

כי ילד טוב הוא הזאטוט הכושון.

חבל שבמבו השחרחר הנחמד

לא הולך אתנו יחד לבית ספר אחד.

על ברכיו של יוליאן טובים חריף-העט האנטי-קונפורמיסטי, הפתוח והאנטי-גזען התחנכתי ולא ראיתי ב"במבו" שום צדדים גזעניים. לימים אפילו ראיתי את היפוכו של דבר: הכושי המפחד ליהפך ללבן (וכך במקור במבו מפחד שילבין ולא סתם שיתבהר, כמו שכתבתי בחיפזון ולצורך החרוז) ובדין! והשורה הזאת הכי מצאה חן בעיניי.

פעם בארצות הברית היה אסור להגיד Nigro, Niger שהיה ל-Black והיום גם Black אסור וחוזרים כביכול לארצות מוצאם של השחורים African-American. וידידתנו נטלי השחורה המעורבת ילידת מרטיניק גאה במוצאה האמריקאי דווקא כבת לתרבות בני עבדים שיצאו לחירות להבדיל מן האפריקאים יוצאי Nigeria ודומיה, שהיו תמיד חופשיים גם אם היו נתונים בכיבוש. ובכלל לא פעם התקינות הפוליטית ומכבסות המילים הולכות יד ביד, ועדיין גם אם נקרא לכושון אפריקאי או אתיופי היחס הגזעני כלפיו נשאר כשהיה, ויש לזה ראיות אין ספור בחיי היום יום שלנו."

יאנוש קורצ'אק

השבוע מלאו שבעים שנה להירצחם של יאנוש קורצ'אק וילדי בית היתומים שלו, עם שותפתו למפעל החינוכי סטפניה וילצ'נסקה וכמה מעובדי בית היתומים. ב-5 ביולי 1942 באו הגרמנים לקחת אותם למחנה ההשמדה טרבלינקה. ככה נגמר אחד המפעלים החינוכיים היפים בעולם.

מתי בדיוק נרצחו והיכן נקברו גופותיהם איננו יודעים כמובן. אבל הסיפורים והכתבים עוד איתנו כאן, ולוואי שיהיו לעולם.

מזמן רציתי לכתוב על יאנוש קורצ'אק, את קובץ הסיפורים לילדים שלו קיבלתי בגיל שבע, ומאז הוא היה אתי כל הזמן. בגיל תשע בערך קראתי גם את "יותם הקסם", שהפך גם הוא לספר חלומותיי.

אבל במיוחד קראתי שוב ושוב את סיפוריו "התהילה" ו"האנשים הם טובים" ו"מדוע צועק אבי" ואת "סודה של אסתר'ל" שכאילו נכתב עליי.

גם אני אהבתי רק להיות עם סבא. סבא משה שלי לא היה סנדלר כמו סבה של אסתר'ל, אבל מכר עורות לסנדלרים, וניחם אותי כל הזמן. היו לו הרבה רחמים עליי. בשונה מאסתר'ל לא סיפרתי לסבא שהילדים צעקו לי "דתיה, דתיה" ולפעמים זרקו עליי אבנים. אבל כמו שהסבא יעץ לאסתר'ל התחלתי לספור כמה ילדים טובים יש, כי אחרת את הטובים קל לשכוח, כי דוקא הרעים זכורים מדי.

התחלתי לספור כמה ילדים טובים יש, כמה אנשים טובים יש, כמה דברים טובים יש.

אני עדיין משתדלת לספור ולמנות את האנשים הטובים ואת הדברים הטובים שבחיים. כל הזמן.

הייתי בת שבע ואת יאנוש קורצ'אק עצמו דימיינתי כמו את סבה של אסתר'ל וגם כמו את סבא משה שלי שאהב לספר לי סיפורים כל הזמן על דברים שקרו כשעוד היה צעיר או קטן.

כשקראתי את הסיפורים בילדותי חשתי מנוחמת. עכשיו אני קוראת אותם ואני בוכה כל הזמן.

*

פעם כשולדק חיפש עבודה נשך אותו כלב. אפילו כלב מתנפל על מי שמחפש עבודה.

בכל פעם הייתי קוראת מחדש את המשפט הזה, מהסיפור של יאנוש קורצ'אק "התהילה". אינני יודעת כמה פעמים קראתי את הסיפור הזה. פחלקה וויצק מתו ממחלה, אבל בעצם מעוני. כמה ילדים כאלה פגש קורצ'אק בעבודתו כרופא. ילדים שהמר להם גורלם, ובכל זאת היו להם חלומות, והם ניסו להגשים אותם. עם מניה הזדהיתי במיוחד, כי מניה רצתה להיות סופרת כמו קונופניצקה. בפולין הסופרת קונופניצקה מפורסמת מאד. אני לא ידעתי מיהי אבל זה לא היה חשוב. גם אני רציתי להיות סופרת ולכתוב סיפורים לילדים כמו יאנוש קורצ'אק וכמו אריך קסטנר. עכשיו כשאני מבוגרת אני קוראת סיפורים שפעם פחות הבנתי ורואה איך יאנוש קורצ'אק משתדל לכתוב פשוט פשוט מחיי יומיום כדי לעודד את הילדים לכתוב, תנסו גם אתם ילדים לכתוב על משחק בקופסת גפרורים, אולי תצליחו. עדיין אני רוצה לכתוב על הדברים הפשוטים שבחיים, על שיחות חולין ומצוקות יומיומיות. על כל מה שקורה יומיום ממש מתחת לאף, ועל הדברים שעושים מדי יומיום וממעטים לכתוב עליהם בספרים. איך התחיל קורצ'אק את ספרו הנפלא על לואי פסטר? בתיאור חייו כתלמיד בית-ספר: קורא, כותב, משרטט, ובכל זאת הוא מיוחד במינו. דוקא מלואי פסטר התלהב קורצ'אק, כי לואי פסטר גילה הרבה מתוך התבוננות ביומיומי ובשגרתי. וקורצ'אק תמיד חשב שהמעשים הקטנים, כמו קינוח אפו וניגוב דמעותיו של ילד, הם אלה שמתקנים את העולם.

אבל בעצם יאנוש קורצ'אק היה סופר רב דימיון וכתב ספרים חלומיים כמו יותם הקסם והמלך מתיא הראשון שהיום אולי היו קוראים להם ספרי פנטסיה. במיוחד "יוֹתָם הַקַּסָּם" הקסים את דימיוני. אבל הכי הרבה פעמים קראתי את הסיפורים הקטנים, שיאנוש קורצ'אק כתב לעיתון "החלוץ הצעיר" בשביל ילדים יהודים קטנים בפולין, וכמה מהם תירגם לעברית המשורר ברל פומרנץ, שגם הוא נרצח בשואה, וכמובן את "האנשים הם טובים" ו"התהילה".

לפני כמה חודשים הוצאתי מהמדף את הספר, שקיבלתי בגיל שבע לערך. זה היה כששאלו אנשים אלו ספרים יקחו לאי בודד, חוץ מתנ"ך שזה לא חכמה, ואני חשבתי על שני הספרים שלא הייתי רוצה בשום אופן לחיות בלעדיהם, הנסיך הקטן של סנט-אקזיפרי וקובץ הסיפורים לילדים של יאנוש קורצ'אק.

"אסתר'ל שוב איננה בבית. איפה היא יכולה להיות? לא צריך לשאול הרבה. לא צריך לחפש אחריה, אמא יודעת, יודעת יפה: אסתר'ל רצה שוב אל סבא.

למה היא רצה לשם תמיד? מה היא עושה שם? לא כלום: היא משחקת בחצר עם הילדים או יושבת בביתו של סבא על השרפרף הצולע ומסתכלת."

"אסתר'ל רוצה להיות ילדה. זהו הסוד שלה. לכן היא אוהבת את בית-הספר ואת החצר, היא רוצה לשחק, כמו שמשחקים ילדים, היא רוצה אפילו שתהיינה לה דאגות של ילדים: להתקוטט עם חברות, ואפילו לבכות, אם אחרת אי-אפשר".

(סודה של אסתר'ל, בתרגום יצחק פרליס)

"אבא היה ישן ביום, יוצא בערב וחוזר בבוקר. אבא מצא עבודה במאפיה ושם הוא הורס את בריאותו ומשתכר כל-כך מעט, אף על פי שלעתים היה ולדק נשאר רעב אחרי ארוחה – בעד שום מחיר לא יגלה זאת לאיש – אף לא לאמא, לאף אחד, כי חרפה גדולה היא להיות רעב. כשהוא רואה שיש מעט לחם, הוא חותך פרוסות דקות. וכשאמא מוזגת את המרק, הוא אומר שמספיק לו, אפילו אם ריח המרק נעים ומגרה. ולעתים קרובות –איזו חרפה היא לולדק! – זוכר הוא את פרוסות הלחם הדשנות, לחם ברבה, שהיו אוכלים בדירתם הישנה. עתה אין אמא משדלת אף אחד מהם שיאכל, גם לא את ויצק. ולדק מעמיד פנים כאלו אינו מרגיש בדבר."

(התהילה, בתרגום יהושע מרקוביץ)

עכשיו אני קוראת בהקדמה שהסיפור "התהילה" עובד וצונזר בתרגום, כי היו בו תיאורים של הווי פולני נוצרי שהושמטו. בכלל נדמה לי שצריך לתרגם את הסיפורים מחדש. אורי אורלב תירגם מחדש את "יותם הקסם" וקרא לו "קאיטוש המכשף" וכלל בו את הקטעים שצונזרו, וכך כבר קראו את הספר בנותי, אבל אני התקשיתי להיפרד מגירסת ילדותי "יוֹתָם הַקַּסָּם", עם הציורים הקסומים של אורה איתן. אבל עכשיו אני רוצה לקרוא את הסיפורים כפי שנכתבו בתחילה. אולי אבקש מחברתי צופיה שמתרגמת מפולנית שתתרגם אותם.

*

את הסיפורים שאהבתי קראתי שוב ושוב ובכל גיל מצאתי בהם עניין, אבל את הסיפור "כך אני מהרהר" כילדה לא אהבתי, ולא חזרתי אליו. רק עכשיו אני קוראת אותו במבט אחר. הוא נכתב אחרי עליית היטלר לשלטון, והוא מספר על חלומותיו של ילד להושיע את עמו, להציל את היהודים הנרדפים, למשל לבקש ממלך אנגליה לתת ליהודים לבוא לארץ ישראל. כשהייתי ילדה במדינת הישראל הצעירה שהיתה לי לגמרי מובנת מאליה, לא מצאתי בסיפור הזה, שהוא היחיד בקובץ שעוסק במצוקה הלאומית, שום עניין. לבקש ממלך אנגליה להרשות ליהודים לעלות לארץ-ישראל? זה נשמע לי כל כך מוזר.

עכשיו אני מבוגרת ואני קוראת את הסיפור הזה בתדהמה. את מה שאז, לפני המלחמה ההיא, נכתב רק מתוך אמונה:

"לא את הכל אני יודע עדיין. אבל הסוף יהיה כזה: שהיהודים, תהיה להם מדינה שלהם בארץ-ישראל. ועכשו יתחרטו הגרמנים על שעשו כך עם היהודים, על שלא היו טובים, והם מבקשים שהיהודים יחזרו אליהם: אבל אנחנו אומרים:

-         אין אנו רוצים. די כבר. כל-כך הרבה פעמים כבר נסינו. תמיד מזמינים אותנו ואחר-כך מגרשים. מעכשו נשב כבר על אדמה שלנו, במולדת שלנו.

כך אני מהרהר."

אבל גם במולדת יש מלחמה, והילד מדמיין כיצד הוא מפוצץ רימון והורג את עצמו יחד עם כל מנהיגי הערבים, והערבים בורחים והמשק ניצל.

"אחר כך בדיתי מלבי עוד אחרת. כי חסתי על החיים שלי וגם על הערבים קצת חסתי, - מפני שגם להם יש הורים וילדים, אף על פי שהינם כל כך פראים.

בדיתי כי הרימון היה רטוב או מקולקל. זרקתי אותו, אבל הוא לא התפוצץ."

ואז רעיון אחר: חבר ערבי, ילד יתום ואחותו היתומה. כך זה פשוט יותר, כשיש רק שלושה ילדים ובלי הורים.

והם מוצאים במערה את אוצרות בית המקדש הטמונים, ויש גם תכנית פעולה:
"עתה שוב נראה אליי בחלום-לילה הנביא. ציוה לקנות אדמה בשביל הערבים - באפריקה."

"הקימונו בנק אפריקאי, כל ערבי שהיה לו בארץ-ישראל חמשה דונמים אדמה, קיבל מטעם הבנק עשרה דונמים.

בנינו ספינות, אשר הביאו חינם אין כסף את הערבים שרצו להתפלל או לראות את ארץ-ישראל. טוב היה להם באפריקה."
הנה תכנית אוגנדה דוקא לערבים. ליהודים ארץ-ישראל ואוצרות המקדש. החלום שבעזרת כספים אפשר יהיה לפתור הכל ולרצות את כולם.
כמה חבל שהערבים שומעים בחלומותיהם מסרים אחרים מהנביא.

בסוף הסיפור מדמיין הילד שהיטלר בא לארץ-ישראל, מתפעל מהיהודים ומרשה להם לשוב לגרמניה, אבל הם אינם רוצים, אינם מאמינים לו, ורק קונים לילדים הגרמנים חלב וחמאה ומה שחסר להם.

האם זו תמימות? או אולי העדר תמימות? אולי הבנה שפתרונות שבהם איש אינו נפגע והכל מרוצים יש רק בחלום?

והרצון הזה, שהגרמנים יתחרטו ויצטערו, והיהודים יבוזו להם. טרם יכול היה לתאר את מה שעתיד להתרחש, וגם את מה שיקרה שנים רבות אחר כך. את הרהב של הרוצחים שאין לו סוף. את שפלות-רוחם של היהודים אולי חזה. מעניין מה חשב יאנוש קורצ'אק על ברית-מילה.

*

"אני כתבתי כאן מעט, אבל חשבתי הרבה. נקל לחבר מעשיות, אך קשה לחשוב על הרפתקאות, כי צריך הרבה לדעת.

כתבתי מכתב אל דודני שבארץ-ישראל, שישלח לי שמות ערביים שונים ושיודיעני אם ישנם שם דובים, ומה עושים הערבים ברצותם להראות אות-ידידות: אם רק מושיטים יד, או אם כותבים בדם או מעשנים מקטרת-השלום. וכמה שנים גדלים התמרים – אם 2000 שנה?

אבא שואל: "למה לך שמות ערביים, ולמה לך מקטרת: ומה אתה מחפש תמיד במפת ארץ-ישראל?" – אבל אני לא מספר, מפני שהגדולים חומדים לצון. והדודן שלי לא השיב על מכתבי –אינני יודע מדוע."

(יאנוש קורצ'אק, "כך אני מהרהר", בתרגום ברל פומרנץ, מתוך "יאנוש קורצ'אק, סיפורים לילדים", רישומים מאת יוסל ברגנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"א)

"הרשקה סיפר מעשיה לאחותו הקטנה – ולביתו הדל של החייט פרצו קרני אורה, ונעשה חם יותר בבית ועליז.

למעשייה כזאת אפשר לקרוא חלום, ואולי – תקוה."

(מתוך "המעשיה של הרשקה" בתרגום יצחק פרליס, שם)