מורי ברוך אליחי ז"ל

הבוקר ראיתי מודעת אבל למורי לציור מבית הספר הריאלי ברוך אליחי, ואחד האנשים שהכי אהבתי בעולם, ובכל זאת מאז שעזבתי את בית הספר לא חזרתי לפגוש אותו מעולם, וגם היום אינני נוסעת ללווייה שלו, אינני מסוגלת לחזור לחיפה ולפגוש אנשים מהעבר. אפילו לקבר אבי כבר אינני עולה שנים רבות, רק לקבר אחי שקבור בעין כרמל אני עולה פעמיים בשנה, ביום הולדתו וביום מותו, וזה גם בגלל המרחק מירושלים, אבל יותר בגלל הפצעים בנפש, שלכל זה נקשר מורי ברוך אליחי שאהבתי בכל לבי ולא אמרתי לו. הרגשתי מבוכה ואפילו בושה לבקר אותו ולומר לו את אשר על לבי.

ברוך אליחי היה מורה שלי בחוג לציור ופעם גם הדריך אותנו בקייטנה, בקיץ אחד שבו הלכתי עם אחי לקייטנת בית הספר. הוא היה מורה חם ואוהב שלימד אותנו באהבה ובלי משמעת נוקשה, אבל נדמה לי שהיינו מאד שקטים אצלו ושגם הילדים היותר בעייתיים לא עשו אצלו בעיות, כי היתה לו גישה כזאת מרגיעה לילדים, ותמיד הוא דיבר אלינו בחביבות ובהבנה ואף פעם לא ראיתי אותו מתרגז או מרים על מישהו קול.

הוא ניסה לפתח את הטעם האמנותי שלנו וללמד אותנו לצייר בסגנונות מודרניים, ואני שהייתי ילדה שמרנית לפעמים התקשיתי עם זה ורציתי רק לצייר ציורים ריאליסטים – אז עוד יכולתי לשבת שעות ולצייר מהתבוננות, להעתיק את המציאות כמיטב יכולתי – והוא היה מאד סבלני לשמרנות שלי, למרות שניסה לשכנע אותי בעדינות לעשות גם דברים קצת שונים. עכשיו אני חושבת שגם הכתיבה שלי לא מצטיינת בדימיון אלא בהתבוננות. תמיד יש לי צורך להישאר נאמנה למציאות. כשברוך אליחי צייר, הדברים המציאותיים קיבלו משמעות קצת סמלית ולפעמים הנוף התפרק לצורות גיאומטריות והתחבר מחדש. אני לא ידעתי וגם לא רציתי לעשות כאלה דברים. ידעתי שלא אהיה ציירת, אבל אהבתי לצייר להנאתי. כשהשנים חלפו ודלקת הפרקים התעצמה חדלתי לגמרי מציור.  

עכשיו אני חושבת אם ברוך אליחי ידע שאני כותבת. גם בבית הספר כתבתי. מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי. אבל אני זוכרת שדיברתי איתו רק על ציור וגם הוא דיבר איתי רק על ציור עד שהוא קרא לי יום אחד ודיבר על נעמי.

נעמי היתה אז ילדה בת עשר בערך. היא היתה הבת הבכורה שלו והיא היתה מאומצת. אחרי שאימצו את נעמי נולדו לברוך ורעייתו שני ילדים משלהם. נעמי היתה ילדה יפה עם שיער שחור ועיניים חומות גדולות והיא התקשתה בלימודים, וברוך ביקש שאתן לה שיעורים פרטיים ואעזור לה להשתפר בלימודים, ואני מאד רציתי ללמד אותה והספקתי לתת לה שיעור או שניים, אבל אז אמי התערבה.

אמי התעללה בי מאז שאני זוכרת את עצמי. היא תמיד סחבה אותי לבתי חולים ולרופאים והכריחה אותי לעשות בדיקות איומות ולקחת כל מיני תרופות. כשהייתי ילדה לא הבנתי הרבה, רק הבנתי מהדברים שאמי אמרה לי כל הזמן שאני הולכת למות. קודם היינו נוסעים לאנדוקרינולוג בתל-אביב, ואחר כך אמי לקחה אותי לנוירולוג פרופסור אפרים בנטל ששלח אותי לכל מיני בדיקות ונתן לי כדורים נגד אפילפסיה. הורי אמרו שאני חולה באפילפסיה ושאני צריכה לקחת כדורים, אבל אמי הוסיפה ואמרה תמיד שאני חיה על כדורים ואסרה עלי לעשות כל מיני דברים ונתנה לי להבין שאני הולכת למות.

לפני שנישאתי אבי אמר לבעלי לעתיד שאני חולה באפילפסיה ובעלי היה קצת בהלם מהצורה שאבי דיבר על זה, למרות שאני כבר סיפרתי לו שקיבלתי טיפול לאפילפסיה, אבל מעולם לא היה לי התקף אפילפטי, לא מאז שאני זוכרת את עצמי, ורק כשהייתי מורה חיילת וטיפלתי בילדים חולי אפילפסיה וראיתי כמה ההתקפים נפוצים אצלם, חשבתי שזה קצת מוזר שקיבלתי שנים כדורים נגד אפילפסיה למרות שאיש מעולם לא ראה אותי מקבלת התקף אפילפטי. כשהייתי בת שש עשרה או שבע עשרה דרשתי פעם מפרופ' בנטל שיסביר לי מה יש לי ולמה אני מקבלת כדורים בכלל, ובתגובה הוא פשוט אמר שאני כבר לא צריכה יותר לקחת כדורים, וזה היה אפילו עוד יותר מוזר, כי עד אז אמי כל הזמן הסבירה לי שאם לא אקח את הכדורים אמות, פשוט כך, כי אני לדבריה חיה על כדורים. כשפרופסור בנטל אמר לי שאני לא צריכה לקחת יותר כדורים פרצתי בבכי של התרגשות, כי הבנתי שאני לא הולכת למות כפי שאמי גרמה לי לחשוב כל הזמן.

אבל כל זה קרה אחר כך. אז, כשאמי שמעה שנתתי שיעור פרטי לנעמי אליחי היא השתוללה בצעקות שזה אסור לי כי אני חיה על כדורים ואסור לי לעבוד. זה היה קצת מוזר כי בבית תמיד ציפו ממני לנקות ולשטוף כלים ולעשות הרבה עבודות, וגם אמי לא מנעה ממני מעולם לעבוד בהתנדבות ללא שכר בטיפול בילדה חירשת ובסיוע במעון לילדים עם שיתוק מוחין, שהעבודות שעשיתי שם היו הרבה יותר קשות מאשר לתת לנעמי אליחי שיעורים פרטיים. אבל אמי כל כך השתוללה וכמעט מנעה ממני לצאת מהבית, וגם פעם כשסתם הלכתי למרכז הכרמל, כשחזרתי הביתה היא שוב התפרצה בצעקות איומות שבטח הלכתי לתת שיעור פרטי לנעמי אליחי, כאילו זה היה איזה פשע חמור. הסברתי את המצב לברוך אליחי והוא כדרכו ניחם אותי והשתדל שאני לא ארגיש רע, אבל אני הרגשתי נורא ואפילו עכשיו, שעברו כבר בערך ארבעים וחמש שנים מאז, אני מרגישה כל כך הרבה זעם וצער שאני בקושי יכולה להכיל.

כמה שנים אחר כך קראתי בעיתון "הארץ" את המכתב הכי נורא שקראתי בחיים, וזה היה מכתב שכתב ברוך אליחי. במכתב הזה הוא כתב שהיתה בעיתון תמונה מהפיגוע המחריד באוטובוס הדמים בכביש החוף שנרצחו בו עשרות אנשים. הפיגוע היה במרץ 1978, כשכבר הייתי נשואה ובהריון עם בתי הבכורה. אני כבר לא זוכרת מתי התפרסם המכתב, אם זה היה סמוך לפיגוע או יותר מאוחר, וברוך אליחי כתב במכתב שבתמונה מהפיגוע הופיעה גם גופתה של נעמי שנרצחה בפיגוע, ורק מהמכתב נודע לי שנעמי נרצחה בפיגוע. ברוך אליחי כתב שהוא ורעייתו רוצים לזכור את בתם נעמי שלמה ויפה כפי שהיתה בחייה, ושהם לא צריכים לראות בעיתון תמונה של גופתה אחרי שנרצחה. גם אני רציתי לזכור את נעמי לנצח כמו שראיתי אותה לזמן כה קצר, ילדה שקטה ויפה עם שיער שחור ועיניים חומות גדולות ומבט ביישני, שחושבת הרבה לפני שהיא אומרת משהו, ילדה  שממבט ראשון חיבבתי אותה.

אלה דברים שכאילו לא קשורים זה לזה, אבל הזעזוע מהמות הנורא של נעמי שהיתה כל כך צעירה התחבר עם הזעם שחשתי כלפי אמי, שבאותו זמן כבר התרחקתי ממנה ומיעטתי לבוא לחיפה לבית הורי והלכתי ורחקתי מהם ככל שיכולתי. אבל כשבעלי עזב את הבית וניסה לכפות עלי גט בכוח בטענה שאני אפילפטית ומקבלת התקפים קשים שמעולם לא היו לי, נאלצתי לעבור שוב בדיקת גלי מוח ולחזור לפרופסור בנטל. הורי לקחו אותי אליו במכוניתם ואמי רעדה כל הדרך בצורה שמעולם לא ראיתי אותה רועדת לא קודם לכן ולא אחר כך. במות אבי וגם במות אחי היא היתה הרבה יותר מאוששת מאשר באותו אחר צהרים כשנסענו את הדרך הקצרה למדי מבית הורי למרפאתו של הפרופסור בנטל. הורי רק הורידו אותי אצל פרופסור בנטל ונסעו משם, וגם זה היה קצת מוזר.

הפרופסור בנטל אמר שאין אצלי שום סימן לאפילפסיה. הוא היה נרגש ונרגז מאד על כך שבעלי מנסה להשתמש במחלה שהיתה לי כביכול כדי להתגרש בתנאים טובים יותר, ואמר בכעס שהוא מכיר את זה, שגברים רוצים להתגרש ואז מנסים לטעון שהאשה אפילפטית. ואז הוא סיפר לי שבכלל לא הוא איבחן אותי כאפילפטית, שאמי הביאה אותי אליו לטענתה להמשך טיפול, בטענה שאובחנתי כאפילפטית על ידי דוקטור אלפנדרי, שכבר לא היה בחיים כשהגעתי לפרופסור בנטל, והוא גם לא קיבל שום תיק רפואי או מסמכים רפואיים מוקדמים יותר, שרק פעם אחת היה בבדיקה מימצא שיכול להתפרש כסימן לאפילפסיה, אבל הוא הסביר לי שלא מאבחנים חולה כאפילפטי אם אין לו בפועל התקפים, ובכל השנים היה לי רק התקף אחד ויחיד שאמי דיווחה עליו בגיל שנתיים, ולדברי הפרופסור בנטל רק בגלל הדיווח של אמי על ההתקף שקיבלתי כביכול, הוא איבחן אותי כאפילפטית ורשם לי כדורים נגד אפילפסיה.

זה היה לי מאד משונה מכל הבחינות. כבר ידעתי מניסיוני כמורה בחינוך המיוחד שחולי אפילפסיה מקבלים הרבה התקפים בחיים, גם אלה שמטופלים בכדורים נוגדי התקפים, וגם זכרתי שהתחלתי לקבל כדורים נגד אפילפסיה רק מאז שהייתי מטופלת אצל פרופסור בנטל או לפחות בסמוך לכך, ואז כבר הייתי ילדה בבית הספר היסודי. לפני זה מעולם לא קיבלתי תרופות ובכל זאת לא היו לי שום התקפים אפילפטיים.

כפי שכבר הזכרתי, לפני שאמי לקחה אותי לפרופסור בנטל היא סחבה אותי במשך כמה שנים לאנדוקרינולוג בתל אביב שהורה לעשות לי כל מיני בדיקות איומות שאמי מאד נלהבה לעשות לי, למרות שלא היתה לי שום מחלה שידועה לי. בשלב מסוים אבי כנראה התחיל לחשוד שמשהו עקום ובא איתנו לתל אביב, ולאחר שאותו אנדוקרינולוג ביקש להוסיף לבדיקות האיומות שכבר ערכו לי גם צילום של אמת ידי, והורי שאלו אם דרוש צילום רנטגן והוא אמר לא, רק צילום רגיל, למרות שהייתי רק בת תשע או עשר אמרתי שהוא פשוט עושה עלי ניסויים, כי בשביל מה לו צילום – הוא יכול להתבונן באמת ידי כרצונו, אלא אם כן הוא צריך צילום לפרסם מחקר - הפסיקו לקחת אותי לאנדוקרינולוג, ורק אז אמי לקחה אותי לפרופסור בנטל עם סיפור האפילפסיה. בעצם גם כשהלכנו לאנדוקרינולוג באחד מבתי החולים באיזור תל-אביב עשו לי שם בדיקות גלי מוח. אני לא כל כך מבינה למה אנדוקרינולוג שלח אותי לבדיקות האלה, האם כבר אז אמי סיפרה שאני אפילפטית, או שרק אחר כך בא לה הרעיון ואז היא לקחה אותי לפרופסור בנטל ולי היא תמיד אמרה שפרופסור בנטל הוא זה שאיבחן אותי כאפילפטית, על סמך הבדיקות, ורק כשהתגרשתי הבנתי שכל הסיפור שלה היה שקרי, ושכנראה בגלל זה היא כל כך רעדה בדרך אליו במכונית. היא לא דאגה לי אלא פחדה שאבי יגלה עכשיו שהיא תמיד שיקרה לגבי המחלה שהיא ייחסה לי.

באמת בהזדמנות דיברתי עם אבי ביחידות ושאלתי אותו למה הם טוענים שאני אפילפטית, ואבי אמר בשיכנוע עמוק שבגיל שנתיים איבדתי את ההכרה לשתי דקות שלמות. שאלתי אותו אם הוא היה שם וראה את זה, והוא אמר שלא, שהוא היה אז במילואים, ואמי היתה איתי לבד. שאלתי אותו אם עוד מישהו מלבד אמי ראה אותי אז או במקרה אחר מקבלת התקף אפילפטי והוא הודה שלא. שאלתי אותו איך הוא מאמין לה, שהרי הוא יודע שהעדויות שלה בעייתיות ואבי שתק.

אז כבר ידעתי מה זה תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, שזאת צורה של אמהות עם בעיות נפשיות להתעלל בילדים שלהן על ידי המצאת מחלות וכפיית טיפולים על הילד, תוך הצגתו לעצמו ולסביבה כילד מאד חולה. אני משוכנעת שאמי סבלה מהתסמונת הזאת מבלי שאי פעם אובחנה, וגם אם אנשים אחרים שמו לב שיש אצלה בעיה, ואני יודעת שהיו כמה ששמו לב, בכל זאת שיתפו איתה פעולה.

לפני כמה חודשים ראיתי עם בתי שרון את סרטה המזעזע של ארין לי-קאר "אמא יקרה ומתה", על נערה שאמה טענה שהיא חולת סרטן ומשותקת, מנעה ממנה ללכת לבית הספר והכריחה אותה לשבת בכסא גלגלים ויזמה ניתוח שבו החדירו לבטנה צינור הזנה וגילחה את ראשה כדי שתיראה כחולת סרטן שמקבלת טיפולים כימותרפיים. גם במקרה המזעזע הזה היו רופאים שהבינו שהאמא סובלת מתסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, אבל לא נקטו שום צעדים להפסיק את ההתעללות בילדה ורוב הרופאים בעצם שיתפו עם האם פעולה. כשהבת הגיעה לבגרות היא מצאה חבר דרך האינטרנט וביקשה ממנו לרצוח את אמה, והוא באמת רצח את אמה. דנו אותה כשותפה לרצח לעשר שנות מאסר.

היה לי מאד קשה לראות את הסרט הזה, כי במידה מסוימת הוא הזכיר לי את החיים שלי. המקרה שלי כמובן איננו מקרה כל כך מזעזע. אני הלכתי לבית הספר והצטיינתי בלימודים – למורת רוחה הגלויה של אמי שנהגה ללעוג לי על שקדנותי וקראה לי "דגש חזק", ואני למדתי בעיקר כדי להימלט ממנה ביום מן הימים וגם הצלחתי בכך: ביקשתי בצבא לשרת כמורה חיילת הכי רחוק שאפשר מהבית, וצבא הגנה לישראל, שלעולם אהיה חייבת לו את גאולתי, נענה ככל האפשר לבקשתי הצנועה. שירתתי בספסופה ובקרית שמונה ובבית שאן ושמעתי הרבה קטיושות שורקות ליד אוזני והייתי מאושרת שכבר אינני בחיפה. מיעטתי לבקר בבית הורי, ואחרי הצבא נסעתי ללמוד בירושלים ובאותה שנה כבר נישאתי ולא שבתי הביתה.

ואז נודע לי כפי שסיפרתי שנעמי אליחי נהרגה, ולא הייתי מסוגלת לבקר את מורי ברוך אליחי שכל כך אהבתי. ולא ראיתי אותו יותר מעולם, רק מדי פעם קראתי משהו על תערוכות ציורים שלו. עם השנים הבנתי שאמי לא יכלה לסבול את המחשבה שארוויח כסף, ואפילו מעט, ושיהיה לי כסף משלי. היא תמיד ראתה בכסף אמצעי שליטה. ומאז שאבי נהרג בתאונה היא עסוקה בניסיונות בלתי פוסקים לנשל אותי ואת בנותי מירושת אבי, ולפעמים אני חושבת אם זה קשור לאותה שיחה עם אבי שבה אמרתי לו שלדעתי לא היתה לי מעולם אפילפסיה, וכל סיפורי המחלות שלי הם לגמרי המצאה של אמי. מה גם שהיא תמיד נתנה לי להבין שאני עומדת למות, מה שלא היה נכון בשום מקרה, גם לו הייתי באמת חולה באפילפסיה.

עכשיו קראתי קצת על מורי הטוב ברוך אליחי וראיתי גם שהוא עלה לארץ בשנת 1948 ולמד ציור בבצלאל ואחר כך לימד במוסד נעורים בכפר ויתקין ובקיבוץ סעד, לפני שהוא בא בשנת 1960 ללמד בבית הספר הריאלי ששם נפגשנו.

גם אמי היתה איזו תקופה בקיבוץ סעד, ואולי הוא הכיר אותה משם? בכלל נדמה לי שאמי הכירה אותו, ודוקא בגלל זה היתה לי מוזרה השערוריה שהיא הקימה כשהוא ביקש ממני ללמד את נעמי.

אולי אמי פחדה שהוא יספר לי עליה דברים שידע? מה שהוא לא היה עושה בשום מקרה.

ואולי הוא ידע שאמי מתעללת בי ורצה שאלמד את נעמי גם בשבילי, כדי שאהיה קצת אצלם בבית וארגיש קצת כמו בן אדם ולא כמו בבית הורי ששם רמסו אותי והתעללו בי כל הזמן, למרות שכבר לא הייתי שם הרבה, בתיכון כבר בעיקר התגוררתי למזלי אצל סבתא, וזה מה שהציל אותי במידה רבה.

עכשיו מורי הטוב ברוך אליחי נפטר בשיבה טובה מבלי שפגשתי אותו אפילו פעם אחרי לימודי בתיכון, ואני אפילו לא נוסעת ללוויה שלו, כי אין לי אומץ לפגוש אף אחד שיזכיר לי דברים שיותר מדי כואבים. אני יושבת וכותבת.

  

המוזיאון של רן טל

השבוע עולה לאקרנים סרטו התיעודי של רן טל על מוזיאון ישראל, וכבר צפיתי בו בפסטיבל הקולנוע בירושלים. זה סרט שלא חסרות בו סצינות יפות ומעניינות, ובכל זאת התאכזבתי ממנו, כי הוא מאד שטחי, ולא ברור מה הוא רוצה לומר כמכלול. גם לא מרגישים שהבמאי אוהב את המוזיאון, למרות שזה מה שהוא אומר בראיון בסוף השבוע לנירית אנדרמן מ"הארץ". אני מאד אוהבת את מוזיאון ישראל, והרגשתי שהסרט הזה יותר מלגלג עליו מאשר מתעניין בו באמת. כאילו הבמאי יושב ומגחך ואומר "תראו קטעים". ואלה באמת קטעים שלא כל כך מתחברים. אין שום גיבור שהבמאי מתעכב עליו, והיה שם דוקא גיבור אחד שעניין אותי ורציתי להכיר אותו יותר. זה היה מוסיקאי שעלה מחבר העמים והתחיל לעבוד במוזיאון בשביל הפרנסה, אבל גם הקים מקהלה עם נשים שגם הן עולות חדשות ועובדות במוזיאון. בסרט הסיפור שלו מובא מאד בקצרה ורק מהיכרות אני יודעת שמוזיאון ישראל קלט לא מעט עולים חדשים שמצאו שם בית, גם אם הם לא עובדים במקצוע שלהם, לפחות הם עובדים במקום שנעים לעבוד בו. זה היה יכול להיות סיפור להתמקד עליו, העולים החדשים שעובדים במוזיאון והחיים שלהם בישראל, אבל הסרט רק מרפרף עליהם ולא מתעכב להתבונן בהם יותר לעומק ולספר את הסיפור שלהם, או של כל אחד אחר. חשבתי על זה כשקראתי את הכתבה של נירית אנדרמן שהיא כתבה אופיינית לעיתון "הארץ", כלומר היא מדגישה את זה שהמוזיאון נועד למלא מטרות ציוניות ולכן אין בו מחלקה פלשתינית, וכותרת הכתבה היא "דגל, הימנון ומוזיאון", שאפשר להבין מכך שהסרט עוסק בשאלה של הקמת מוזיאון ציוני לאומי, אבל האמת שאי אפשר להרגיש את זה כשרואים את הסרט, כי הוא לא עוסק בשום שאלה במיוחד, רק שעיתון "הארץ" במיוחד מעוניין בשאלה הזאת, ויש בסרט קטע שהוא מאד מקומם ומוזר, שאוצרים מסתכלים באוסף של רקמות פלשתיניות ודרוזיות ועובד שהוא דרוזי אם אני זוכרת נכון, שואל למה לא מציגים את האוסף, ואוצרת יהודיה מתחילה לקשקש שאם היו מציגים את זה אדוארד סעיד היה אומר באיזה זכות אתם מציגים רקמות פלשתיניות, ואני חשבתי שזה קישקוש גמור. הרי רק לפני שנה היתה תערוכה של רקמות פלשתיניות במוזיאון האיסלם שנמצא רק קילומטר מזרחה למוזיאון ישראל, ואף אחד לא מתח ביקורת על זה שמציגים רקמות פלשתיניות, להיפך. נכון שלמוזיאון האיסלם קוראים כך ועכשיו המנהל שלו ערבי, אבל הקימו אותו יהודים ומבקרים בו גם יהודים וגם ערבים, ואין שום סיבה בעולם שמוזיאון ישראל לא יציג אוספים פלשתיניים, אלא אם כן המנהל הקודם שלו שהוא יהודי אמריקני שניהל אותו הרבה שנים ואומרים שעדיין יש לו שם הרבה מהלכים, והוא מקורב לנתניהו, וראש הדירקטוריון שהוא עו"ד יצחק מולכו הידוע המקורב מאד לנתניהו, שעל כהונתו המוזרה כראש דירקטוריון המוזיאון כתבתי כאן, אולי לא רוצים להציג תערוכה של אמנות פלשתינית, ואולי בגלל זה חשוב לנתניהו שמקורביו ינהלו את מוזיאון ישראל, למרות שלא נראה לי שהוא כל כך מתעניין באמנות. אבל על כל הסיפור הזה של ניהול המוזיאון לא אומרים בסרט דבר, רק המנהל מספר איזה סיפור משפחתי ורואים הרבה בסרט את חגיגות החמישים להקמת המוזיאון שלא ממש הייתי מודעת להן בזמנו וזה החלק בסרט שנראה לי הכי מיותר ומטופש.

ורואים גם קבוצה של חיילים עם מדריכה מטופשת, שככה זה כנראה בצבא – אני הייתי מורה חיילת והיינו צריכות לסיים מהר את הקורס ולהתחיל לעבוד, אז נחסכו ממני הסיורים האלה - שחוזרת על השטות שבזמן האחרון אני שומעת שוב ושוב, שהריבונות היהודית בבית ראשון ושני התקיימה רק שבעים שנה בכל פעם, ולכן גם מדינת ישראל תיכף תיחרב. איך אנשים אוהבים להגיד שטויות ולחזור עליהן. ממלכת יהודה התקיימה מהמאה העשירית עד שנת 586 לפני הספירה שאז כבש אותה נבוכדנצר מלך בבל, שזה לפי חשבוני כ-400 שנה, שבהן היא היתה ממלכה ריבונית, וגם שלטונו העצמאי של בית חשמונאי נמשך משנת 167 לפני הספירה עד שנת 37 לפני הספירה, שזה לפי חשבוני 130 שנה. מאיפה לקחו את החישוב של רק שבעים ועוד שבעים שנות ריבונות אינני יודעת. אולי מישהו ניסה להתאים את זה לשנותיה של מדינת ישראל כדי לנבא לנו חורבן. חורבן ישראל הוא מוטיב חשוב גם במסורת היהודית וגם בתיאולוגיה הנוצרית, שרואה בחורבן הבית עונש ליהודים על צליבת אלהים שאמור להיות עונש נצחי, ולכן כל הזמן מדברים על חורבן ישראל וכותבים על זה ספרים, אבל אם כבר עוסקים בהיסטוריה כדאי להתייחס קצת גם לעובדות ההיסטוריות, וגם להבין את ההבדל בין המצב הגיאו-פוליטי בתקופה ההלניסטית והרומית לבין המצב בימינו.

מוזיאון ישראל הוא מקום מעניין, והוא לא מקום שאדם אחד עושה אותו. הרבה אנשים היו מעורבים בהקמת מוזיאון ישראל, למשל טדי קולק, שעלה לישראל מוינה ורצה להקים בירושלים מוזיאון גדול כמו המוזיאון לתולדות האמנות בוינה, והוא גם באמת אהב אמנות. זה אחד הדברים שטדי קולק עשה הכי באהבה, להקים את מוזיאון ישראל, ואפשר להרגיש את זה במוזיאון, למרות שבתחילה הוא היה קטן ואז הלך וגדל והתרחב ושופץ, ועכשיו הוא מוזיאון מאד גדול, ויש בו הרבה מאד אגפים של אמנות ושל ארכיאולוגיה ושל תרבויות עמים, ועובדים בו הרבה אוצרים שעושים תערוכות מגוונות, ויש לו הרבה תורמים שתרמו לו יצירות מגוונות, וכנראה נתניהו מכתיב איזו מגמה כללית שלכן היה חשוב לו שיצחק מולכו ישב שם בראש הדירקטוריון, אבל אי אפשר להגיד שכל מה שעושים במוזיאון נועד לשרת מטרה ציונית. זה מגוחך. גם לא ראיתי שום קשר בין הסרט המפורסם שרן טל עשה קודם על הקיבוצים "ילדי השמש" לבין הסרט הזה, למרות שנירית אנדרמן כותבת שזה סרט שלישי בטרילוגיה על הישראליות, ואני חשבתי שאם עושים סרט על מוזיאון ישראל, כדאי לעשות סרט על מוזיאון ישראל ולא על הישראליות.

בפסטיבל הקולנוע ראיתי גם סרט דוקומנטרי על האופרה של פריס שתחילה לא חשבתי לראות והשתכנעתי לצפות בו אחרי שראיתי את הטריילר שלו, ומאד אהבתי את הסרט הזה. אפשר לומר שזה היה בגלל שאני לא מכירה בכלל את האופרה של פריס, ואת מוזיאון ישראל אני מכירה הרבה שנים והוא חלק מחיי, אז יש לי יותר ביקורת על הסרט שעוסק בו, אבל אני חושבת שיש עוד סיבות. למשל שבסרט על האופרה של פריס הבמאי כן בחר כמה גיבורים להתעכב עליהם. במיוחד זמר רוסי צעיר שבא להתמחות באופרה של פריס מבלי לדעת צרפתית, ולמרות אי ידיעת השפה קיבלו אותו כי הוא דיבר היטב כמה שפות אחרות ובייחוד כי הוא היה מוכשר מאד ומאד נוגע ללב – היה לו קול נפלא והמון הבנה במוסיקה וגם כישרון דרמטי, ולאורך כל הסרט על האופרה רואים איך הוא מתמודד ומסתגל ומתקשה ולפעמים לא מצליח ואז משתפר ומצליח ובסוף נותן הופעה נפלאה ושר בצרפתית. היו עוד המון דברים יפים בסרט הזה על האופרה של פריס, אבל הייתי מוכנה לראות אותו רק בשביל לראות את הסיפור של הזמר הרוסי הצעיר, מיכאל טימושנקו קראו לו אם אינני טועה, והפנים שלו עם עיניו מלאות ההבעה נחרתו בזיכרוני. אני חושבת שגם סרט דוקומנטרי, כמו סרט עלילתי, צריך גיבור שמתמקדים בו, ולא רק לרפרף על פני השטח, כי אני לפחות, כשאני רואה סרט, אני צריכה לאהוב שם מישהו ולהכיר אותו באמת, לא רק לחלוף על פניו לרגע, וזה היה מאד חסר לי בסרט "המוזיאון".

  

מדוע שוברים שתיקה מגוחכים

עיתון "הארץ" דורש היום במאמר מערכת זועם במיוחד את פיטוריה של שרת המשפטים, לא בגלל פעילותה הנמרצת לגזל אדמות פלשתיניות, גם לא בגלל הגילויים הלא מאד מפתיעים ועדיין מזעזעים של עמרי אסנהיים בתכנית עובדה אתמול בערב, על הדרך הביריונית שבה היא פועלת למינוי שופטים שדיעותיהם תואמות לשלה ולאי מינוי שופטים ראויים שדיעותיהם אינן תואמות לשלה, אלא בגלל הפרשה המגוחכת של חקירת דובר אירגון "שוברים שתיקה" על מכות שלטענתו היכה עציר פלשתיני. צר לי, אבל כמי שמתנגדת לשליטה ישראלית בשטחים הפלשתינים, אינני מבינה מה רע כל כך בכך ששרת המשפטים ביקשה לחקור את דובר "שוברים שתיקה" על הכאת עציר פלשתיני שהוא עצמו הודה בה. אם כבר אפשר לבוא בטענות על משהו, הרי זה על כך שעבירות נגד פלשתינים אינן נחקרות כראוי, וגם מקשים עליהם להגיש ולברר תלונות. אם יש למשטרה ולפרקליטות עדויות על עבירות נגד פלשתינים, מדוע שלא יחקרו אותן? אם כבר צריך לדרוש חקירה רצינית יותר של מקרי הכאת פלשתינים בידי חיילים ומתנחלים, ולא לדרוש שלא לחקור חיילים שמודים בעבירות נגד פלשתינים.

לי נדמה שהזעם החריג איננו משום מעורבותה היתרה של שרת המשפטים בחקירה הזו, שהרי ישנם עניינים חמורים בהרבה שהיא מתערבת בהם התערבות בלתי ראויה, כמו ניסיונותיה התוקפניים להשפיע על פסיקת בית המשפט העליון כדי שיקדם את הפרות החוק הישראלי והבינלאומי שמפלגתה לא רק תומכת בהן, אלא מבססת עליהן את מצעה, ברוח הכרזתה המצמיתה "הציונות לא תכוף את ראשה בפני זכויות הפרט", או במלים אחרות, נא למחוק מלוחות הברית את "לא תגנוב" ו"לא תחמוד". הם מפריעים למפעל ההתנחלויות.

לי נדמה שהזעם החריג על חקירת הטענה שדובר "שוברים שתיקה" היכה או לא היכה פלשתיני, נובע לא מחקירת האירוע ואפילו לא מסגירת התיק, אלא מכך שהגיון פעולתו של אירגון "שוברים שתיקה" הוצג במלוא גיחוכו: ההתעקשות לבסס את הדרישה לנסיגה מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים לא על עיקרון מוסרי, שאסור לנו לשלוט בעם אחר, שעלינו לכבד את זכות הפלשתינים להגדרה עצמית כפי שאנו מצפים מאומות העולם להכיר בזכות העם היהודי להגדרה עצמית, שהאומות המאוחדות הכירו בתוכנית החלוקה לא רק בזכותנו, אלא גם בזכותם של הפלשתינים, למדינה משלהם, ולכן זכותם למדינה פלשתינית זהה לזכותנו שלנו למדינה יהודית, ועוד ועוד נימוקים מוסריים ומשפטיים שמחייבים נסיגה ישראלית מהשטחים והכרה במדינה פלשתינית עצמאית, לא על כל הנימוקים העקרוניים האלה מתבסס אירגון "שוברים שתיקה", אלא על הטענה שהכיבוש משחית, וראיה לדבר שחיילים מבצעים פשעים כנגד פלשתינים.

"הכיבוש" לדידם של "שוברים שתיקה" הוא ישות עצמאית שפועלת באופן אוטונומי, והוא גורם לכל מיני פעולות של חיילים נגד פלשתינים, כאילו היו החיילים רובוטים נטולי מוח ושיקול דעת שאינם שולטים במעשיהם ואינם אחראים להם, שלו זה היה המצב, אסור היה להם לשרת בכלל כחיילים. לדידו של אירגון "שוברים שתיקה" הישות העצמאית שמכונה "הכיבוש" גורמת לביצוע פשעים שמבצעיהם בפועל, החיילים, כלל אינם אחראים להם, ולפיכך יש לפרסם את מעשיהם אבל אין לחקור אותם, להעמיד אותם לדין, או להעניש אותם על מעשיהם, כי האשם במעשים הוא "הכיבוש" ולא החיילים המשרתים בצבא הכובש. לכן גם אין להם חשש להודות במעשים שהם לכאורה אסורים, כי לדידם האשם מוטל על "הכיבוש", או על מדינת ישראל שמייצגת אותו, ולא עליהם, שלכן הם מבקשים להציג את עצמם כפושעים, אבל שלא לשאת בשום אחריות למעשיהם.

זוהי גישה שאיננה מתקבלת על הדעת. חיילים אמנם משרתים מתוקף חוק שירות חובה, כלומר בכפייה, אבל הם אינם פטורים מאחריות למעשיהם. אפילו אם הם מקבלים פקודה ממפקדיהם, אסור להם למלא פקודה בלתי חוקית, וזו אחריותם שלהם להבחין אם הפקודה חוקית ואם לאו, מה מותר ומה אסור. חייל אמור להשתמש בכוח סביר לביצוע תפקידו ולא יותר מכך. העובדה שחייל נדרש לשרת בשטח כבוש ולהתמודד עם אוכלוסיה תחת כיבוש, איננה מספקת לו פטור מאחריות – ההיפך הוא הנכון. איש איננו טוען שקל ונעים לשרת בשטחים הכבושים, אבל חובתם של החיילים היא לבצע את תפקידם על פי החוק וההוראות ולא לבצע פשעים. מותר להשתמש בכוח סביר לצורך ביצוע מעצר של פורעים, או למניעת סכנה. מותר אפילו להרוג כאשר נשקפת סכנת חיים ואין דרך אחרת למנוע את הסכנה. אסור להרוג כשאין סכנת חיים. לכן אלאור אזריה יושב בכלא ושם הוא צריך לשבת ולא לקבל חנינה. אם דין יששכרוף פעל באלימות מופרזת, גם הוא צריך להיענש. לעומת זאת אם השתמש בכוח סביר לצורך ביצוע מעצר של מיידי אבנים, הרי שפעולתו היתה חוקית ומתבקשת.

למרבה הצער יש קו מחבר בין התפיסה המעוותת של "שוברים שתיקה" את העדר אחריותם של החיילים לבין המבקשים לחון את אלאור אזריה שירה למוות במחבל פצוע שכבר לא היווה סכנה. מי שרוצה שמדינת ישראל תהיה מדינה מוסרית, חייב להשתחרר מתפיסת החייל כ"ילד של כולנו", ולראות בו אדם בוגר ואחראי. לילדים לא נותנים נשק וסמכויות. מי שמקבל לידו נשק צריך לדעת שהוא מקבל אותו כאדם בוגר ואחראי, ולא בתור "הילד של כולנו".

ההתעקשות של אנשי "שוברים שתיקה" לטעון שביצעו פשעים שאיש איננו מאשים אותם בהם, והעלבון שלהם כשדורשים מהם אחריות לדיווחיהם, אינם יכולים שלא לעורר גיחוך, כמו גם הסירטון שפירסמו שבו מופיע לכאורה האדם המוכה, כשהוא מובל למעצר, כשנטען שהמכות שאינן ניראות בסרט ניתנו לפני שהמצלמה התחילה לצלם. יכול מאד להיות. חיינו הם אלימים. שוב ושוב אנו נחשפים לשוטרים שמכים בפראות אזרחים חפים מפשע, גם יהודים כשרים, אז אין צורך בדימיון רב כדי להניח שישנם עימותים אלימים בין חיילים לפלשתינים שבהם מופעל כוח מוגזם ואפילו נפשע. אבל גם אם לא היתה בשטחים שום אלימות, גם אם השליטה בפלשתינים היתה משפרת פלאים את אופיינו ומקנה לנו נימוסים טובים, עדיין היינו צריכים לסגת מהשטחים ולאפשר את הקמתה של מדינה פלשתינית. לכן ההתעקשות של אנשי "שוברים שתיקה" על כך שנהגו באלימות כלפי פלשתינים למול רשויות החוק שמכחישות את טענותיהם היא לא רק מגוחכת, אלא בעיקר מיותרת.      

אסור להחשות על ההסתה נגד ריבלין

אסור להחשות אפילו לרגע על ההסתה המחרידה של אנשי הליכוד נגד הנשיא רובי ריבלין, שסירב להעניק חנינה נוספת, חנינה גמורה לרוצח המחבל הפצוע אלאור אזריה, ובכך סיכל את שאיפתם של חברי כנסת מהליכוד לקדם התרת דם של ערבים, בטענה שמותר לרצוח מחבלים גם כשהם פצועים וחסרי אונים. לא מותר אלא אסור להרוג רוצח שכבר נפצע קשה ואינו מהוה סכנה. אסור לא רק לפי חוק המדינה וחוק העמים, אסור גם לפי ההלכה היהודית להרוג רודף אם אפשר לעוצרו בפגיעה באיבר מאיבריו מבלי להביא למותו, לידיעת הימין ששכח מה זה להיות יהודים, כמו ששכח מה זה להיות בני אדם. דבריה גסי הרוח של מירי רגב השפלה נגד הנשיא היו מעוררי חלחלה, וכל עוד מיטיבה ומרוממה בנימין נתניהו לא יסתייג מהם מפורשות, צריך לראותם כאילו יצאו מפיו שלו, כמו גם דבריה של נאוה בוקר התלויה אף היא בגלימתו של ראש הממשלה, ומביש ומחפיר שהשר לביטחון פנים מסתייג אף הוא, גם אם ביתר נימוס ואיפוק, מהחלטתו הצודקת של הנשיא, ואף טוען שההסתה המזעזעת כנגד הנשיא אינה הסתה. לא זו בלבד שזו הסתה לשפיכת דמו של הנשיא, אלא שהסתה זו מתנהלת כעת בחסות ובעידוד הממשלה וראש הממשלה.

ההקלות שהקלה המערכת המשפטית והצבאית עם אלאור אזריה הינן כבר הקלות מופלגות: במקום הרצח שכולנו צפינו בו במו עינינו, הוא הואשם בהריגה, במקום העונש הראוי של כמה שנות מאסר הוטל עליו עונש קל של שנה וחצי בלבד בכלא, שממנה עוד הפחית הרמטכ"ל כמה חודשים, הפחתה שגם היא כבר היתה מעל ומעבר למידת הרחמים. כל חנינה נוספת היתה מסר ברור של התרת דמם של ערבים בכלל, לא רק של מחבלים, ועל כך מעידה הכאפיה שחובשים המסיתים לשפיכות דמים על ראשו של ריבלין, כפי שחבשוה בעבר על ראשו של יצחק רבין, בטרם שפכו את דמו. לא תרצח הוא תמרור האזהרה הגדול ביותר של האנושיות. מי שפוגע בו מחליק במידרון החלקלק ביותר של גלישה לאובדן האנושיות ושפיכות הדמים, וממשלת הליכוד-הבית היהודי-ישראל ביתנו מחליקה במהירות במידרון החלקלק הזה, מהתרת דמם של מחבלים להתרת דמם של ערבים בכלל, ומהתרת דמם של ערבים להתרת דמם של יהודים שמתייצבים באומץ נגד התרת דמם של ערבים, הרמטכ"ל גדי אייזנקוט והנשיא רובי ריבלין, ואסור אפילו לרגע להחשות על כך, כל מי שעוד נותרו בו אנושיות ואימה מפני אובדנה הגמור, אסור לו להחשות אפילו לרגע, והוא חייב לזעוק נגד התרת הדם וההסתה בכל כוחו, כי השעה היא שעת סכנה.

הפגנת תמיכה בנשיא של תנועת דרכנו מחר, יום ג' בשעה 11 בבוקר מול בית הנשיא

עצומת תמיכה בנשיא

רות בונדי ז"ל

רות בונדי הלכה לעולמה, שבעת ימים ומעשים. רק בחטף היכרתי אותה אישית, רק כמה מלים החלפנו בכנס ב"יד ושם", שקיויתי להיפגש אחריו פעם נוספת לשיחה ארוכה, וכבר אינני זוכרת מדוע לא יצא הדבר לפועל. אני זוכרת שאנשים שם החמיאו לה על נאומה בערב יום השואה ב"יד ושם", שממנו נחרתו בזיכרוני מלות הסיום שבחרה: "הפרס הגדול איננו זכייה בפיס או בלוטו, אלא בחיים", שעל כך השיבה למחמיאים: אמרו לי לדבר ככה וככה, אבל ככה אני, והתכוונה שביקשו ממנה לדבר בלשון גבוהה יותר, והיא בחרה לומר את אשר על לבה במלים הפשוטות ביותר, של חיוב החיים. לכן גם אהבה את בוהומיל הראבאל, בשל שמחת החיים שבסיפורים שלו, אפילו בפראג הקומוניסטית האפורה, ובעצם כך נכנסה רות בונדי לחיי בראשונה ולתמיד, בתרגומי הראבאל שלה, ובמיוחד בסיפורו האהוב עלי מכולם "בדידות רועשת מדי", שבו הזדהיתי בכל לבי עם גורס הספרים שמציל ספרים מן הכיליון, ואלה נערמים בביתו אפילו על המדפים שמעל לראשו ומאיימים כל העת לצנוח עליו ולהביא עליו כיליון. באחת הפיסקאות האהובות עלי בספרה האוטוביוגרפי "שברים שלמים", שם רב משמעות, היא מספרת כיצד נדרה אחרי ששרדה את השואה שלא להיקשר לחפצים, אבל היא כל כך אוהבת חפצים ונקשרת אליהם, ואפילו חפצים של מה בכך. אנו האגרנים, ובפרט אנו אגרני הספרים, שהננו ככל הנראה הגרועים שבאגרנים, יודעים שגם לחפץ, וכל שכן ספר, יש נשמה.

כזה חפץ עם נשמה היה צמיד חרוזי הזכוכית הצבעוניים שבו נשזר שמה של בלאניצ'קה הקטנה, בתה של דודתה אירמה, שלאחר שהתאלמנה בטרם עת מבעלה הראשון שמת ממגפת השפעת, התאהבה בסטודנט למשפטים רודינק הצעיר ממנה בתשע שנים שנשא אותה לאשה. בהיותה בת ארבעים ילדה הדודה אירמה את בתה היחידה בלאנקה המכונה בלאניצ'קה, מאור חייה, ובחודש ספטמבר 1944, כשמלאו לילדה שמונה שנים, צעדה יחד עם אמה לתאי הגזים באושוויץ-בירקנאו. גם אביה של בלאנקה ניספה באחד ממחנות הריכוז בגרמניה זמן קצר לפני השיחרור. את הצמיד קיבלה רות בונדי מגיסו של רודינק ששרד את השואה ומצא לאחריה כמה מחפצי המשפחה שנמחקה מעל פני האדמה. רק הצמיד, כותבת רות בונדי, אחותי ואני, עדים אחרונים לקיומה של ילדה חייכנית ושמה בלאנקה, הצחורה. [בלאנקה פירושו לבנה, ע.פ.]

כעת אני שבה וקוראת בספרה של רות בונדי כמו בראשונה וכמו בפעמים ששבתי וקראתי בו: לא לפי הסדר, אבל את הפרק הזה "מאזן משפחתי", שמספר על גורל משפחתה בשואה, קראתי פעמים רבות, ומכול הנזכרים בו נחרתו בלבי הדודה אירמה ובלאניצ'קה שלה שנחנקו בתאי הגזים כאילו היכרתי אותן אישית. כשאני חושבת על כל בני משפחתי שנרצחו, רובם נורו לבורות במחנה בלז'ץ בגליציה עוד בטרם קם והיה המקום אושוויץ למה שנהיה ממנו, עולות בראשי גם אירמה ובלאניצ'קה הצועדות יד ביד אל תאי הגזים, אשה יפה בת ארבעים וילדה מתוקה בת שמונה, ילדת אהבה. לו שילם עם הרוצחים הגרמני על הרצח האחד הזה לבדו.

גם מבעד להבלחות ההומור האופייניות למי שהתפרסמה בכתיבה פיליטונית משעשעת, קל להבחין כמה מרירות חשה כלפי ילידי הארץ, שלא רק שלא חיבקו את ניצולי השואה, אלא הסתייגו מהם, חשדו בהם, האשימו אותם בכך ששרדו את השואה בדרכים עקלקלות. היא עצמה שרדה לדבריה משום שהיתה צעירה, משום שהיתה חברת התנועה הציונית, משום שהגיעה לתרזין עם בן זוגה הונזה, שהיה המדריך שלה בתנועת הנוער הציונית, והיה ממקימי המחנה. אבל גם לא מעט תושיה ואומץ עזרו לה לשרוד: כאשר התברר לה שלא נכללה בקבוצת נשים שנשלחו ממחנה בירקנאו לעבודה בפינוי הריסות בהמבורג, ניצלה את היכרותה עם עובדת משרד פולניה, שהסכימה לרשום אותה ואת חברתה במקום שתי נשים שהעדיפו להישאר במחנה, ויצאה להמבורג. הרבה מאד אומץ והסתכנות נדרשו ממנה כדי להסדיר זאת, אבל היא פעלה בנחישות, כמי שנלחם על חייו. ובכל זאת חשבה שיותר מכל היה זה המזל שקבע מי יישאר בחיים. חלק מהיוצאות להמבורג נהרגו בהפצצה. היא שרדה, ומעולם לא ראתה בכך דבר של מה בכך. החיים, חיים פשוטים של עבודה ועמל, היו לדידה תמיד הגדול בפרסים.

היא נלחמה ללמוד עברית ולכתוב בעברית, ולימים – לתרגם לעברית. מעולם לא חשתי זרות בעברית שלה. אם חשתי במשהו שונה, היתה זו נטייתה ללשון נקייה, מלאת הומור אך לעולם לא גסה או פרועה. בכך היתה שונה מאד מילידי הארץ – תמיד היתה ליידי. אולי גם השמירה הכמעט לא מודעת הזו על איפוק וכבוד עצמי עזרה לה לשרוד וגם לעמוד בכבוד בכל תהפוכות החיים. היא עצמה חשה שלעולם לא תשלוט בלשון העברית כילידי הארץ, שלעולם לא תהיה לגמרי חלק מאיתנו, שתמיד תישאר פרגאית. והיתה בכך גאוה לא נסתרת, אבל גם מידה הגונה של צער. כמו יהודים רבים שערש ילדותם בארץ זרה נשארה קשורה בקשר עמוק לנופיה של פראג, ולתרבויות הגרמנית והצ'כית שספגה בילדותה, היא לא סלחה לגרמנים וגם לא לצ'כים, אבל כמהה לתרבותם, שממנה ניתקה באיבחת חרב וחזרה אליה אט אט, ויותר ויותר בזקנתה. היא כתבה שלא היתה רוצה לוותר על חוויית השואה בחייה, ומסייגת בעצמה "מכיוון ששרדתי". גם כאן שיחק המזל, אך לא לטובתה. יחד עם חבריה לתנועת הנוער הציונית קיוותה לעלות לארץ. אבל המלחמה סתמה את הגולל על תכניתם זאת. את קיץ 1940 בילתה איפוא במחנה עם חבריה לתנועה והמדריך, הונזה אהובה. היא כותבת שזו היתה התקופה היפה בחייהם. חמישה מהם ניספו בשואה. רק ארבעה נותרו בחיים אחרי המלחמה.

לרוב היא משתמשת במלה "חזרו" למי ששרדו את המלחמה. הרבה ניצולים שמעתי משתמשים במלה הזו, שאיננה מובנת מאליה. חלקם באמת חזרו אחרי המלחמה לעירם, אחרים המשיכו למקומות אחרים. אבל המושג "לחזור" מן השואה איננו כמשמעותו בשפה השגורה. זוהי חזרה מפלנטה אחרת. השואה, היא כותבת, נשארה בתוכי. האשה שגרמה לי לצחוק כל כך הרבה פעמים, שחייבה כל כך את החיים, כך חשתי בהיכרותנו החטופה וגם מעבר לה, היתה אשה עצובה למדי. ההומור היה כלי ההתמודדות שלה עם הצער שחוותה בחייה. הוא היה חלק מתודעתה היהודית והצ'כית, חלק מגאוותה. אבל היה בו הרבה יותר צער משהיתה בו שמחת חיים.

ואי אפשר שלא לחשוב על מה שיכול היה להיות לולא – לולא השואה, או לו לפחות עלתה לארץ לפני המלחמה. האם היתה מצטרפת לקיבוץ? חולבת פרות ויולדת ילדים? או נרשמת לאוניברסיטה? כיצד נראה היה מסלול חייה? או האם בדיוק כפי שעשתה כשעלתה לארץ בשנת 1949, היתה מחפשת את דרכה לעבודה בעיתונות, לא לקיבוץ ולא לרכישת השכלה? לא רק חייהם של ניצולי שואה, חייו של כל אדם, אינם יכולים שלא לעורר את השאלה מה בחיינו הוא מעצם טבענו מחויב המציאות ומה מקרה הוא וגורל. מכל מקום רות בונדי זכתה בפרס החיים הארוכים ומלאי המעש, ואנחנו הישראלים זכינו ברות בונדי וביצירתה. יהי זיכרה ברוך.   

     

השתלטות עוינת

הדבר העיקרי שאבי גבאי ותומכיו גורמים לי להרגיש הוא השתלטות עוינת של אנשי ימין על מפלגת העבודה, שמנצלים את הפלטפורמה כדי לקדם את עצמם בפוליטיקה, אבל מרוקנים לגמרי מתוכן את מה שהיתה מפלגת העבודה. זה לא התחיל כמובן עם גבאי. מי שהשליט אנשי ליכוד על העבודה הוא קודם כל יצחק הרצוג, שהביא את ציפי לבני ויואל חסון ועוד כמה פליטי ליכוד-קדימה שנשארו בלי מפלגה, וכך הוא קיוה לבצר את שלטונו בעבודה מפני אנשי העבודה שמאסו בעליבותו. אבי גבאי קיבל את מפלגת העבודה אחרי שהרצוג חנק ורמס אותה וכעת הוא מסלק ממנה את שאריות ההוויה הסוציאליסטית שלה והופך אותה לעוד מפלגה ימנית שונאת שמאל. כן, עוד לפני יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ' הכריזה שהעבודה איננה מפלגת שמאל, אבל ההכרזה לא צלחה מפני שכולם ידעו ששלי יחימוביץ' היא שמאל, ועדיף היה לה להתגאות בזה מאשר להתכחש למי ולמה שהינה. היום ראיתי בתכנית של עודד בן עמי את יואל חסון מסביר שגבאי צודק ושגבאי מפרק את הסטריאוטיפים שנתניהו הדביק לשמאל, ואני רק שמעתי איש ליכוד ואחר כך איש קדימה שבא עם ציפי לבני לעבודה לא כדי להצטרף למפלגת העבודה אלא כדי להפוך אותה למי שהוא – איש ימין מנאמני אריאל שרון ולא שום דבר ששיך למפלגת העבודה, שביחד עם אבי גבאי מחזק ותומך בסטריאוטיפים שנתניהו ניסה להדביק לשמאל, מפני שהוא בעצמו כמו אבי גבאי שונא את מפלגת העבודה, ורק רוצה להשתמש בפלטפורמה שלה אחרי שהתפרקה לו קדימה. אני באמת מאד מצטערת שאין כבר מפלגת העבודה, כי זאת המפלגה שהעדפתי להצביע לה וחשבתי שיש לי מקום בתוכה למרות כל הדברים שעברו עליה ושאין לי כוח אפילו למנות את כולם ומאד דיכאו אותי, כי מפלגת העבודה לא נעלמה ביום אחד, אלא גססה לאט וביסורים כמו חולים במחלות נוראות שלפעמים נדמה לך שעדיף להם למות מהר מאשר להמשיך את יסורי הגסיסה הבלתי נגמרים שלהם. עכשיו עדיין הגוויה של מפלגת העבודה שוכבת חנוטה כמו מומיה, ועל המומיה הזאת רוכבים כל מיני אנשים ששונאים את השמאל ואת כל מה שמפלגת העבודה היתה, אבל זאת רק מומיה של מפלגת העבודה, שאין בה שום תוכן חי של מפלגת העבודה, ואני כבר לא מסוגלת להצביע לה יותר, למרות שהצבעתי בשבילה כל כך הרבה שנים. אני לא יודעת למי אני יכולה להצביע, כי אני לא מרגישה נוח עם מר"ץ, למרות שאולי הדיעות שלהם מאד קרובות לדיעות שלי, אבל יש משהו שמפריע לי במר"ץ, שהיא לא מפלגה שמקבלת בזרועות פתוחות אנשים כמוני, ואני לא מהאנשים שרוצים להתקבל למועדון שלא רוצה אותם, אני תמיד מחפשת איפה אני מרגישה שרוצים אותי, ועכשיו בעצם אין כל כך מקום כזה. אולי אני אעשה מה ששקלתי לעשות בבחירות הקודמות כפעולת מחאה ואצביע לרשימה המשותפת, ובסוף חזרתי בי והצבעתי שוב למפלגת העבודה שעכשיו אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת. ההתנפלות על זוהיר בהלול שברה אותי סופית. לא שאני מסכימה עם הגישה שלו להצהרת בלפור, אבל זכותו להרגיש מה שהוא מרגיש כערבי פלשתיני, הוא לא חייב להרגיש בדיוק כמונו היהודים, ואם לא נוכל להכיל רגשות של אדם כמו זוהיר בהלול שהוא חלק כל כך מובהק מהתרבות הישראלית, איך נוכל בכלל לחיות בדו-קיום עם האזרחים הערבים בארצנו? מותר בהחלט לחלוק על הערבים, אבל להעליב אותם ולסלק אותם מהמפלגה, למה? מה הוא כבר אמר? שהצהרת בלפור מתעלמת מהפלשתינים? לא נראה לי שזו היתה הכוונה של הצהרת בלפור, לתת ליהודים מדינה בלעדית בארץ ישראל על חשבון הפלשתינים. התפיסה הזו גם סותרת את תוכן ההצהרה, אבל זכותו של זוהיר בהלול לחשוב ולהרגיש מה שהוא חושב ומרגיש, אלה לא מחשבות שאני לא יכולה לחיות איתן. להיפך, אני לגמרי חושבת שצריך לתקן את מצב הפלשתינים ולהכיר ברשות הפלשתינית כמדינה פלשתינית עצמאית, וגם אני חושבת שצריך להחזיר לערביי ישראל שהופקעו מהם אדמות ללא סיבה את אדמותיהם המופקעות שעל רובן לא נבנה ולא נעשה דבר, סתם לקחו להם בשביל לקחת להם. וזה לא משנה שהפלשתינים הם לא צדיקים. גם אנחנו לא צדיקים. אנשים הם בדרך כלל לא צדיקים אלא סתם בני אדם ולפעמים גם זה לא. צריך להגיע להסדר מעשי שכולם יוכלו לחיות איתו ולא להתווכח מי יותר צדיק שאין שום תוחלת בזה. וזוהיר בהלול נבחר בפריימריס ואיזה זכות יש לאבי גבאי שבכלל היה שר מטעם מפלגת כולנו לסלק את זוהיר בהלול שנבחר לכנסת בפריימריס של מפלגת העבודה? מה הוא חושב, שהוא במפלגה של כחלון? אולי אני אצביע לרשימה המשותפת כפעולת מחאה נגד היחס לערבים וכל ביטויי הגזענות וההדרה כלפיהם. נכון שאני בכלל לא בדיעות של רוב חברי הכנסת ברשימה המשותפת, אבל אני גם לא בדיעות של אבי גבאי וציפי לבני ויואל חסון וקסניה ורודת השפתון, וגם מאד מוזר לי לשמוע את רויטל סוויד שגם היא התגייסה היום להגן על אבי גבאי, אבל ככה זה עורכי דין, הם מגינים על כל מיני אנשים שאני לא רוצה להיות חברה שלהם וגם לא של העורכי דין שלהם. אני עוד מקוה שמשהו טוב יקרה למפלגת העבודה עד הבחירות ושמישהו שם יתעשת, אבל בגדול אני כבר מאד מיואשת, ואם אבי גבאי ויואל חסון הם הפנים של מפלגת העבודה, אז שלום ולא להתראות, אני אלך הביתה עם זוהיר בהלול, לפחות נשמע קצת עברית יפה.  

הכללים לא השתנו

הדבר הכי מקומם בעניין התקיפות המיניות – שבישראל קוראים להן הטרדות מיניות, שזה מקומם בפני עצמו, אבל לא זו הנקודה – הכי מקוממת הטענה שנפוצה גם אצל גברים שפשעו נגד נשים ולמרבה הצער גם אצל פמיניסטיות, שהכללים השתנו. כביכול לפני כמה עשרות שנים מותר היה לתקוף נשים ולאנוס אותן, לתפוס באברים אינטימיים, לקפוץ עליהן פתאם ולנשק אותן בכוח, ושאר מעשים שאני שומעת עליהם ומעוררים בי חשק להקיא את נשמתי, כביכול רק עכשיו לומדים הגברים שזה אסור, שזאת התנהגות חייתית ונפשעת, שאיננה הולמת בן אנוש. אבל האמת היא שאף פעם זה לא היה מותר, ולא רק שזה לא היה מותר, אלא שבעבר, ובחברות מסוימות עד ימינו, תוקפי נשים היו בני מוות, והשלטונות גילו יחס סלחני מאד כלפי קרובי משפחה של נפגעות שרצחו את הפוגעים. זה כמובן לא מנע התרחשות של מעשי אונס ותקיפות מיניות אחרות, כפי שעונשי מוות לא מנעו מעשי רצח, אם מפני שהפושעים מוכנים לשלם את המחיר, ואם מפני שהם מקווים שלא להיתפס. זה בעצם העניין עם התוקפים המיניים. זה לא שהם חשבו שזה בסדר, הם פשוט קיוו שלא להיתפס, או ליתר דיוק הם קיוו שהנשים כל כך תפחדנה לספר ולהתלונן, שהם יכולים לעשות את מעשיהם מבלי לחשוש שיבואו על עונשם. אין שום בלבול ושום טעות. שום אשה לא תבעה גבר שביקש להזמין אותה לצאת איתו, אם כיבד את רצונה להיענות לו או לסרב לו, ולקפוץ על אשה כמו שסוס קופץ על סוסה, זה לא חיזור אלא חייתיות. כל מהותו של מושג החיזור הוא שגבר דוחה את סיפוקו כדי להניח לאשה להכיר אותו טוב יותר ולהוכיח שכוונותיו רציניות ורגשותיו כנים. זה דורש מאמץ מסוים ומידה של ריסון ואיפוק שנדרשת מבן אנוש. דוקא בעבר היו נהוגים אירוסים ארוכים שנמשכו לעתים שנים, וגברים נדרשו לכבוש את יצרם ולשמור על כבודה של כלתם המיועדת. אולי לא כולם עמדו בכך, אבל אלה היו הנורמות, והן החלו להתרופף רק במחצית המאה העשרים. היחלשות מוסד המשפחה, והמעבר מנישואים בשידוך לנישואים מבחירה, התחזקות מעמד הנשים, שינוי היחס למין – כל אלה רופפו את היחס המחמיר למין מחוץ לנישואים, והפכו את היחסים בין נשים וגברים לחופשיים יותר, אבל דוקא בתוך יחסים יותר חופשיים אלה נודעה יותר חשיבות – ולא פחות חשיבות – לבחירתה של האשה, והעדר כפייה של בן זוג שאיננו רצוי לאשה, כפייה שהיתה חיזיון נפוץ בנישואי שידוך שכפו ההורים בעבר. כל מושג הרומנטיקה צמח סביב רעיון הבחירה בזוגיות מתוך רצון חופשי ואהבה. גבר שכופה את עצמו על אשה מבטל כל אפשרות לרומנטיקה, שמתקיימת רק כאשר בני הזוג מבקשים למצוא דרך זה ללבו של זה, ולא לכפות את עצמם זה על זה.

התרופפות היחס המוסרני למין מעולם לא התירה אונס ותקיפה מינית, וכל טעמו של יחס מתירני למין מתבסס על התפיסה שאנשים זכאים בחייהם האינטימיים לבחירה, בין אם הם גברים או נשים. רעיון החופש המיני מבוסס כולו על ההבנה שאושרם של בני אדם תלוי במידה רבה ביכולתם לבחור את בני זוגם בעצמם וללא כפייה. לא היתה שום כוונה להחליף כפיית בן זוג על ידי ההורים בכפיית בן זוג מטעם עצמו. מי שכופה את עצמו על אשה סותר את רעיון החופש המיני מתוך הסכמה ולא מממש אותו, כפי שנוטים לטעון התוקפים. הסכמה מעצם הגדרתה נעשית בין שני בני אדם, ולא בין אדם לבין עצמו.

גברים חזקים תמיד הירשו לעצמם לנהוג בנשים כברכוש ולקחת אותן לעצמם, לא מתוך אמונה שמעשיהם ראויים, אלא מתוך אמונה שאיש לא יוכל לבוא עמם חשבון. כך חשב דוד המלך על בת-שבע, שאת בעלה שלח למות בקרב, ואיך נתפסו מעשיו בציבור, שמענו מפי נתן הנביא. גם התוקפים שנחשפים כעת חשבו שבשל מעמדם הציבורי יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם ולחמוק מעונש. הם ידעו היטב שמעשיהם רעים ונפשעים, אבל חשבו שיוכלו גם ליהנות וגם לחמוק מעונש.

והם הצליחו בכך זמן רב, כי גם מי שידעו פחדו לפרסם את שמם, פחדו מכוחם ומעוצם ידם. ובעולם שבו טלפון מאדם רב-עוצמה יכול להשתיק עיתונאים ולהעלים מידע כלא היה, קשה היה לקורבנותיהם לבוא עימם חשבון. מה שהשתנה בעשור האחרון איננו הכללים אלא דרכי השיח הציבורי: האינטרנט יצר מרחב שבו פחות אפשר להשתיק קולות, שקודם לכן הושתקו. רק יכולתן של נשים להתבטא ללא פיקוח באינטרנט איפשרה גם ליצור קבוצות תמיכה וגם להשתחרר מאימת המפרסמים ולספר את האמת.

כעת ישנם רבים שמעמידים פני תומכים בנשים, אך מנסים להגביל את יכולתן של הנשים למצוא ביטוי ותמיכה ברשתות החברתיות וברשת בכלל. על הנשים להיזהר מאד שלא לשתף פעולה עם מי שכוונתו לחזור ולדכא את חופש הביטוי שלהן, למי שמתחזה כרוצה להאריך את תקופת ההתיישנות על עבירות מין, כדי להותיר יותר זמן לתלונות במשטרה של נשים שאינן רוצות להתלונן במשטרה, אבל בתמורה מנסה לאסור על פירסום שמות הפוגעים ברשת. לכל מי שמנסים כעת לנצל את העניין הציבורי כדי לפגוע בזכויות יסוד של נשים, ושל בני אדם בכלל, הסירו מאיתנו את ידיכם ואל תעזרו לנו. לא עזרתם כשנזקקנו לכם וכעת סלקו את ידיכם מאיתנו: סלקו את ידיכם מגופנו וסלקו את ידיכם מחופש הדיבור שלנו, ומזכותנו לזעוק את זעקתנו.

דר שטירמר על חילול הגזע

במלאת 79 שנים לליל הבדולח אני מביאה את תרגום מאמרו של יוליוס שטרייכר מו"ל "דר שטירמר", שהתפרסם כמה שבועות לפני ליל הבדולח. ראו גם רשימתי "דר שטירמר על ליל הבדולח". טקסטים נוספים מהעיתון תוכלו למצוא תחת התגית "דר שטירמר", וטקסטים נוספים על גרמניה הנאצית תחת התגיות נאצים, שואה, הכחשת השואה ועוד. ההדגשות הן במקור.

דר שטירמר, גיליון 35, נירנברג, ספטמבר 38

חילול גזע ללא קץ?

יהודים מפרים את חוקי נירנברג

מה שמועיל לקיומה או להמשך התפתחותה של קהילה לאומית הוא צדק. מה שמזיק לה, הוא עוול. העם הגרמני הוא קהילת חיים של של אנשים נורדים עם מאפיינים גופניים ונפשיים דומים. הנהגת מדינה שמתירה שאנשים בעלי דם זר (שחורים, מונגולים, יהודים) יתערבבו בחברי קהילת הגזע הגרמנית, מסייעת לכך, שהתכונות הגופניות והנפשיות של העם הגרמני ישתנו ועקב כך יושחתו. אולם הנהגת מדינה שמתירה את השחתת קהילת הדם הגרמנית או אף מקדמת אותה, מזיקה לקיומה ולהמשך התפתחותה של קהילת העם הגרמנית, ולפיכך עושה עוול. אם הנהגת מדינה עושה עוול כזה בכוונה, היא מבצעת פשע.

הידיעה שהתערבבות עם אנשים בעלי דם זר מזיקה לקיומה של קהילת חיים גרמנית, תמיד נמצאה בעם הגרמני, וגם אם מנהיגי העם הגרמני באותם זמנים הזניחו מסיבה כלשהי את שמירת קהילת הגזע הגרמנית מפני דם זר, אזי נזהר מצפונו של העם לפצות על העוול שנעשה. מצפון העם הגרמני הזה הכריז על עירוב הדם כחילול הגזע וחוקק חוקים, שחילול הגזע ייענש אפילו במוות. חוקים אלה, המגינים על הדם הגרמני והכבוד הגרמני, כוונו באופן בלעדי נגד יהודים. הם כוונו נגד יהודים, כי הם בני הגזע הזר היחידים שחיו בקרב קהילת העם הגרמנית. לכן רק היהודים יכלו להיות מעוניינים וכמהים לפורר את מתן החוקים להגנת הגזע. באמצעות המהפכה הצרפתית שחוללו היהודים הם הצליחו, בעזרת האמירה "כל בני האדם שווים", להביא לעידן המכונה נאור, שבסופו של דבר הביא ליהודים בכל מדינות אירופה ובעולם "החדש" שיוויון זכויות אזרחי. אבל שיוויון זכויות זה היה הניצחון על מתן החוקים, שבמשך מאות שנים הגנו על העמים הארים ולפיכך גם על העם הגרמני נגד עירבוב הגזע. בעוד שאותם ממשלים עודדו ככל שרק ניתן את טיפוח הגזע אצל החיות, הם איפשרו לחנך את העם באמצעות המרקסיזם ואמונת הבונים החופשיים וגם התורה הכנסייתית של שיוויון כל בני האדם שהמציאו היהודים, להאמין שהדאגה לשמירת טוהר הדם בקרב האנשים היא בלתי-הומאנית, ימי-ביניימית ולכן מפגרת. זה יכול היה להביא לכך שהעם הגרמני לא רק שלא גילה כל התנגדות לשלטון היהודים שהושם עליו אחרי המלחמה, אלא אפילו נשא חן בעיניו לראות את שלטון היהודים הזה כמתקיים בצדק.

הנאציונלסוציאליזם הגרמני, שהציב לעצמו משימה, לשבור את שלטון היהודים הטוטאלי שקם אחרי המלחמה, הציב לעצמו לפיכך מטרה, שהשגתה נראתה בלתי אפשרית. היא נראתה לרבים בלתי מושגת מכיוון שידעו, ששבירת שלטון היהודים החיצוני תוכל לקרות, רק אם יצליחו לשנות מן היסוד את השקפת העם. השקפה לאומית שראתה את היהודים כבני עמנו, ולכן לא יכלה להבין ולתפוס את אזהרות הנאציונלסוציאליסטים. למרות כל אלה קרה הנס. במאבק הסברה ארוך, קשה, אך מודע למטרה, הצליח הנאציונלסוציאליזם לקרוע את כסות המתים שהיהודי העולמי הניח על עיני העם הגרמני. טובי העם הגרמני מתחילים להתעורר. יותר ויותר מתחזקות ההבנה והאמונה. וההבנה והאמונה סללו את הדרך לאותו יום ניצחון, שהעניק את הכוח במדינה לנאציונלסוציאליזם, ועם כוח זה את היכולת, לשבור את העוול ולשחרר מחדש את הזכות שנולדת יחד איתנו.

צדק הוא מה שמועיל לקיומה והמשך התפתחותה של קהילת החיים הגרמנית, ועוול הוא, מה שמזיק לה. ביום מפלגת הרייך בשנת 1935 הרהיבה הנהגת המדינה הנאציונלסוציאליסטית עוז לקומם שוב בעם הגרמני את חוקי ההגנה, שהיהודי גזל ממנו, ושאותם הניחו האחראים לעברו של העם הגרמני לקחת ממנו. ביום מפלגת הרייך בשנת 1935 חידש מנהיג הרייך השלישי את החוקים, שבמשך מאות בשנים שמרו על דמו וכבודו של העם הגרמני מזיהום ועלבון מצד היהודים. אבל מי שהאמין כעת, שחידוש החוקים יוביל כעת להגנה על הדם הגרמני והכבוד הגרמני, שחילול הגזע על ידי היהודים יסולק מן הרייך הגרמני, עדיין לא הכיר את סודם של היהודים. בספר החוקים היהודי התלמוד מוטלת על היהודים מצווה שלא לציית לחוקי המדינות הלא יהודיות, ולנהוג רק על פי ההלכות שניתנו ליהודים בתלמוד. אבל התלמוד לא רק מתיר ליהודים לקשור את עצמם מינית לנשים לא יהודיות, אפילו מוצהר שם, שילדה לא יהודיה מגיל שלוש מתאימה לניצול על ידי יהודי. זה שהיהודי בכוונה גמורה מבצע חילול ולפיכך השחתה של הגזע הלא יהודי, בזאת הודה יהודי בגלוי לפני בית הדין הגדול בהמבורג. כאשר נשאל כיצד הוא מתעסק רק עם נערות לא יהודיות, הוא הצהיר בגילוי לב ציני, שאין זה מקרה, אלא שזו היתה כוונתו. הוא מסר וידוי זה מרצונו, למרות שידע שבכך לא יקל על מצבו אלא יחמיר אותו.

אם גם חוקי המאסר עם עבודת פרך הקשים ביותר לא יכלו למנוע, שגם לאחר פירסום חוקי המגן של נירנברג, מקרי חילול הגזע בקושי מתמעטים, סיבת הדבר איננה רק ביצר הטבוע באותו יהודי להפקרות מינית. מי שרוצה לענות על השאלה, מדוע היהודי גם באיום של הענישה הכבדה ביותר איננו נמנע מחילול הגזע, חייב לדעת, שחילול הגזע עבור היהודים משמעו מימוש של ההבטחה האלוהית ליהודים. האל היהודי [השם המפורש] באמצעות נציגיו (הרבנים) מוסר ליהודים, שעליהם "לטרוף" את העמים הלא יהודים, ולהפוך לאדוניהם. היהודי יודע, שבאמצעות כל נערה לא יהודיה שחילל, נגרם לעם שאליו שייכת הנערה שחילל, נזק בלתי-הפיך. הנהגת המדינה הגרמנית קיבלה על עצמה להגן על העם הגרמני מעירבוב נוסף עם דם יהודי וכך מהשחתה גזעית נוספת. היהודי מתגונן נגד זה על ידי ביזיון חוקי נירנברג. אפילו העונשים שנגזרו עד כה של 10 ו-12 שנות מאסר עם עבורת פרך לא הצליחו להניא את היהודים ממעשי חילול הגזע שלהם. אם החוקים שנחקקו ביום המפלגה של הרייך בשנת 1935 להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני לא ימלאו את תפקידם, יימנע נזקם של מחללי הגזע על ידי הרחקתם לכל חייהם מקהילת העם הגרמני.

יוליוס שטרייכר   

    

עברו של מיקי גנור

רק אתמול מצאתי סופסוף זמן לקרוא את כתבתם של רונן ברגמן והולגר שטארק ב"די צייט" מן ה-12 באוקטובר 2017, (גיליון 42), על פרשת הצוללות, ואז שמעתי על חקירתם של עו"ד שימרון והנחקר הנוסף שאסור לפרסם את שמו. את רוב הדברים שמובאים בכתבה כבר היכרתי מהתחקיר של רביב דרוקר, אבל מה שמשך את תשומת לבי היתה דוקא תחילת דרכו של מיקי גנור, שהכותבים רק דילגו עליה בחטף. זה כמעט בלתי נתפס שאדם שהיה מהנדס אלקטרוניקה בתדיראן הופך למיליונר מעסקאות נדל"ן, וזה בפני עצמו מעורר הרבה שאלות, אם הכל היה כשר בהתעשרות שלו. בכלל קצת מוזר לי שמהנדס אלקטרוניקה בתדיראן נהיה הנציג בישראל של Oesterreichische Volksbanken-Aktiengesellschaft שזאת חברת אשראי שקיימה גם פעילות בנקאית ומאז 1991, כלומר לאחר נפילת ברית המועצות, הרחיבה מאד את פעילותה למזרח אירופה והקימה שם הרבה סניפים, אבל לאחר המשבר הכלכלי של 2008 נחלה הפסדים עצומים, הולאמה על ידי ממשלת אוסטריה ובעצם פורקה וחלקיה נמכרו לבנקים וחברות שונים. אמנם גנור היה רק סוכן של החברה הזאת שנוהלה בצורה מופקרת, ועזב אותה בשנת 2006 להקים חברה עצמאית משלו, שנתיים שלוש לפני שקרסה, ובכל זאת הטריד אותי איך הוא הגיע לעבוד בחברה הזאת ואם הוא היה איכשהו מעורב במה שקרה שם. מה גם שהשותף שלו בחברה החדשה היה מנכ"ל חברת ההשקעות של הבנק, הלמוט תומנק. כלומר מי שהיה אחראי להשקעות הכושלות שהביאו בסופו של דבר לחיסול החברה כולה. ואלה הדברים שגנור סיפר בראיון ב-9 בפברואר 2009, כשהבנק שייצג כבר היה שקוע בחובות של מיליארדים, לכתב דה מארקר רותם שטרקמן:

"גנור החל את דרכו בשוק הנדל"ן האירופי ב-1996, כאשר היה נציגו בישראל של הבנק האוסטרי פולקסבנק (עם רותי פלד - אשת נדל"ן ובנקאית לשעבר). התפקיד של גנור היה לתווך בין הבנק לבין יזמים ישראלים שביקשו לרכוש נכסים ולהקים פרויקטים במזרח אירופה ובמרכזה והיו זקוקים לאשראי.

"זו היתה תקופת הזהב", הוא אומר. "היזמים היו מביאים הון עצמי, ואנחנו - את המינוף. מוטי זיסר, לב לבייב, קבוצת בסר, אליעזר פישמן, קבוצת שרם-פודים, משפחת דנקנר, יעקב אנגל - כל היזמים הישראלים שפעלו באירופה עברו דרכנו".

באילו היקפים פעלתם?

"עד 2003-2004 סיפקנו אשראי בהיקף של 2.5 מיליארד יורו - כולו נון-ריקורס (הלוואות שבהן הנכסים הנרכשים הם הבטוחה היחידה להלוואה). לאט לאט שיכללנו את המודל של ההלוואות והכנסנו את הבנק לשותפות עם היזמים בחברות הבנות של הבנק. כך, הבנק נכנס לעסקה בשני כובעים - כמשקיע שמשלים את ההון העצמי וכמלווה. זה הגדיל את הרווחיות עבורם".

כיצד הם הגיעו אליך?

"כולם הכירו את כולם, לא היה צורך בשיווק, בסוף היו מגיעים אלינו".

מה היה סוד ההצלחה בפעילות האשראי?

"לא היה סוד. הצלחנו כי לא היו לנו מתחרים, פעלנו לבד".

מדוע הבנק הפסיק לתת כאן הלוואות?

"בתחילת שנות ה-2000 עסקי הנדל"ן במרכז ומזרח אירופה התפתחו, והבנקים המקומיים בכל המדינות שבהן פעלנו הבינו את הפוטנציאל והחלו להתחרות בנו - ואז העסק התחיל לדעוך. ברגע שהם העניקו הלוואות, כבר לא היה היגיון בנציגות שלנו. ואולם במקביל לדעיכה בעסקי פולקסבנק התחלנו להשקיע באופן עצמאי בנדל"ן.

"ב-2006 הצטרף אלי גם מנכ"ל חברת ההשקעות של הבנק, הלמוט תומנק. יחד הקמנו חברת ניהול לנדל"ן בשם הולמרק פרופרטיס שבה אנחנו שותפים. יש לנו משרדים בווינה, בוורשה ובבודפשט וצוות שפועל בגרמניה, בשווייץ ובישראל".

גנור העניק לשטרקמן את הראיון במטרה לגייס משקיעים ישראלים לחברתו החדשה, זו שהקים יחד עם מנכ"ל ההשקעות של האסטרייכישה פולקסבנקן הקורס. הוא אמנם מדבר על דעיכה בעסקי הבנק, אבל לא מדווח לשטרקמן על תמונת המצב האמיתית, שהבנק שייצג הוא ספינה טובעת, ובשנים הבאות הוא יימכר בחלקים לחברות גרמניות ואוסטריות שונות. לא בדיוק דיווח אמת למשקיעים העתידיים על משרתו הקודמת.

מה שמדהים עוד יותר הוא שגנור מספר לשטרקמן שיש להם, כלומר לחברת הולמרק פרופרטיס, 500 מיליון שקל. מהיכן? הרי הוא היה רק נציג של הבנק הכושל בישראל. הדברים מטרידים גם אם אמת הם וגם אם שקר. ומטריד מאד לשמוע את רשימת המשקיעים הישראלים שלו, שבשנת 2009 עוד התגאה לציין את שמותיהם, ביניהם מוטי זיסר, לב לבייב, אליעזר פישמן, משפחת דנקנר. למיטב ידיעתי איש מהם לא עשה עסקים מוצלחים במזרח אירופה.

ומטרידה גם תכנית הפעולה של גנור לחברתו החדשה:"מרכז הכובד יהיה רכישות נדל"ן ממוסדות פיננסיים שעיקלו נכסים". מעולם לא פגשתי אדם הגון שעסק ברכישת נכסים שבנקים עיקלו מפושטי רגל, ונמכרים במחיר מציאה, לרוב ליודעי דבר. וזה הזכיר לי משהו שסיפר לי חבר ישראלי שלמד בוינה באותו זמן שלמדתי שם: שיש חבורה של סוחרים יהודים שעוקבים אחרי מכירות נכסים מעוקלים וקונים אותם בפרוטות, וגם דואגים לסלק את כל מי שמפריע להם בעסקיהם המלוכלכים – משלמים לו כדי שיסתלק ולא בוחלים גם באיומים. האם כך החל מיקי גנור את עסקי הנדל"ן שלו בוינה? האם כך צבר את הונו? וכיצד לא בירר איש, לא בישראל וגם לא בגרמניה, את מצב העסקים של Volksbanken_AG בזמן אמיתי?

האם שם, באוסטריה, הכיר גנור גם את אביגדור ליברמן, שמרבה לבקר שם את ידידו המיליארדר מרטין שלאף? ואיזה תפקיד מילא אביגדור ליברמן במינויו של גנור לקונסול כבוד של קפריסין? או שסתם נכח בטקס כשר החוץ באותם ימים? האם אכן מונה אביגדור ליברמן לשר ביטחון, כפי שאפשר להבין מדברי השר המודח משה יעלון, כדי לשמן את עסקיו של גנור? כיצד נוצר הקשר הגורדי הזה בין עסקים פרטיים מלוכלכים באוסטריה לעסקים מלוכלכים בגרמניה, אבל הפעם על חשבון כולנו? ואיך לא טרח תאגיד הענק תיסנקרופ לבדוק היטב את עברו של נציגם בישראל מאז שנת 2009? האם גם הם התפעמו מהבטחתו, שאמנם התגשמה, להגדיל ולהעצים את המכירות לישראל, ואף להוציא מידי מספנות חיל הים את הטיפול בצוללות ולהעבירו לידי תיסנקרופ, כדי לייצר עבורם הכנסות שוטפות בישראל?

הרבה הרבה שאלות מטרידות, ועוד לא הגענו לראש הממשלה ולמקורביו.  

הצהרת בלפור במבט לאחור

היום הייתי בכנס על הצהרת בלפור שבדיוק היום מלאו לה מאה שנה, ובשבוע האחרון היא עשתה כמה כותרות. בכנס נכחו בעיקר פרופסורים קשישים, בעיקר גברים, דתיים וחילוניים, השתתף בו פרופסור תורכי שדיבר על תגובת התורכים להצהרה, אבל לא השתתפו בו ערבים. שאלתי את פרופסור שלמה אבינרי שיזם את הכנס אם הם סירבו להשתתף, והוא אמר רק: היו פניות. שאלתי אם כולן סורבו, והוא רק חזר ואמר "היו פניות", כלומר שהם מצדם הזמינו מרצים ערבים להשתתף בכנס, אבל איש מהם לא הסכים. זה קצת מוזר כי הערבים יכלו לבוא ולומר מה שהם רוצים על הצהרת בלפור. אף אחד מהנוכחים בכנס לא היה מרביץ להם, כולם היו יותר מדי זקנים בשביל זה.

עיקר הדיון בכנס היה על הסיבות והרקע להצהרה, שעל זה ניטשים הרבה ויכוחים: מדוע הבריטים תמכו בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל וגם הודיעו על התמיכה הזו עוד לפני שכבשו את ארץ ישראל בפועל, ומה גרם להם לשלב את ההבטחה הזו בכתב המנדט שחבר העמים העניק לבריטניה לשלוט בארץ-ישראל בשנת 1922, ובכך לתת לה תוקף מחייב.

הערבים כועסים על הצהרת בלפור והפלשתינים דורשים מבריטניה התנצלות עליה ומאיימים לתבוע אותה בבית הדין הבינלאומי ועוד איומים, למרות שהצהרת בלפור רק הבטיחה לעם היהודי בית לאומי בארץ-ישראל, שזה לא מדינה יהודית בארץ-ישראל, אלא רשות להקים בארץ ישראל קהילות ומוסדות קהילתיים יצוגיים, וזה בתנאי שלא ייפגעו הזכויות הכלכליות והאזרחיות של הלא-יהודים החיים בארץ. מישהו כתב שברור שאלה הפלשתינים, אבל בארץ חיו אז גם לא מעט תורכים וארמנים – עדיין היה בארץ שלטון תורכי עות'מני, והיו בארץ גם הרבה מאד אירופים, למשל אנשי דת רבים בני הרבה לאומים שחיו בכנסיות ובמנזרים באתרים קדושים לנצרות, ולדעתי הפיסקה בהצהרה שאומרת שלא ייפגעו הזכויות הדתיות והאזרחיות של תושבי הארץ האחרים מתכוונת קודם כל להגן על זכויות הקהילות הנוצריות האירופיות בארץ, ולאו דוקא על זכויות הפלשתינים, שהבריטים לדעתי לא כל כך חשבו עליהם כעל ישות לאומית נפרדת, אלא כעל חלק מהאומה הערבית, והם הבטיחו הבטחות שלטוניות גם לשליטים ערבים במצרים ובערב הסעודית ובעבר הירדן, אבל את ארץ ישראל ואת ירושלים הם רצו לעצמם, ולאו דוקא עבור היהודים, ולדעתי הם התכוונו לשלוט בארץ-ישראל לאורך זמן, ולהיות המעצמה הנוצרית ששולטת בארץ הקודש, כי כמו כל הנוצרים הבריטים רצו את ירושלים לעצמם, ועד עכשיו קשה לכל העמים הנוצריים לקבל את זה שירושלים נמצאת בריבונות יהודית, שזה מנוגד לגמרי לתיאולוגיה הנוצרית, שלפיה היהודים איבדו את ריבונותם בירושלים בגלל אשמתם ברצח האלהים, ולכן הם צריכים לנדוד לנצח ולהיות מבוזים, וגם אם מרשים ליהודים לחזור לירושלים במחשבה שזה יקרב את שיבתו השנייה של כריסטוס, עדיין הם לא יכולים להיות השליטים בירושלים, שזה לדעת הבריטים משהו שהבריטים יותר ראויים לו מהיהודים.

הפלשתינים כועסים על הצהרת בלפור ומחרימים אותה כאילו מדובר בפשע בריטי או יהודי או גם וגם, אבל הכעס שלהם נובע בעיקר מכך שהם קוראים את ההיסטוריה אחורנית, ורואים בהצהרת בלפור את ראשיתה של המדינה היהודית שנבנתה על אדמות פלשתיניות ולא מפסיקה לגזול אותן. וגם חשוב לפלשתינים מאד להגזים בחשיבותה של הצהרת בלפור, כי ככל שהם מגזימים בערכה של הצהרת בלפור, כך הם מגמדים את זכות היהודים להגדרה עצמית, כי הם מציגים את מדינת ישראל כישות קולוניאלית שהבריטים הקימו כחלק משלטונם הקולוניאלי בפלשתינה, ולא כביטוי לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. זה קצת דומה לטענה שהיהודים קיבלו את מדינת ישראל כפיצוי על השואה, שגם היא טענה שמגמדת את זכות היהודים להגדרה עצמית, ומציגה אותם כמי שקיבלו מדינה לא בזכות אלא בחסד. בכלל רבים מהערבים מחזיקים בטענה האנטישמית הנוצרית במקורה, שהיהודים הינם דת ולא עם, טענה שהנוצרים המציאו עוד בשחר הנצרות כדי לטעון שעם ישראל שנזכר בתנ"ך איננו העם היהודי, אלא הכנסייה הנוצרית. יש יסוד אנטישמי חזק בטענה הזאת.

אני לא משוכנעת שהצהרת בלפור היתה כה חשובה להקמת מדינת ישראל. אני גם מסתייגת מהגישות שמחמיאות לבריטניה ומהללות אותה כמי שבזכותה קמה מדינת ישראל. בפועל בריטניה בעיקר הקשתה על יהודים לעלות לארץ, עוד לפני הספר הלבן, ואני חושבת שבמקום מחמאות וחנופה צריך לבוא חשבון עם בריטניה שסגרה את שערי הארץ בפני יהודים שניסו להימלט מגרמניה הנאצית, ועל זה מבחינתי אין סליחה ואין מחילה.

סבי מצד אבי אברהם מרגלית עלה לישראל בשנת 1920 מאקרמן שבמולדובה גם בגלל שהוא היה ציוני, אבל גם בגלל פרעות פטלורה, שגרמו לו ואחריו לכל משפחתו לעלות לארץ ישראל "לבנות ולהיבנות בה", כפי שהוא אהב לשיר עד סוף ימיו. סבי מצד אמי משה שטרסברג עלה לארץ בשנת 1936 מפולניה עם סבתי ואמי ואחותה בגלל האנטישמיות שגאתה גם בפולין מאז עליית היטלר לשלטון בגרמניה. רק העובדה שמאות אלפי יהודים כמותם עלו לארץ, יהודים שרובם נמלטו מרדיפות ורצח והיו מוכנים לעשות הרבה, גם לעלות בצורה בלתי חוקית ולהסתכן בכל הכרוך בכך, כדי להימלט ממוות באירופה, רק העובדה הזאת הפכה את הצהרת בלפור ממלים למציאות. בארץ-ישראל נוצרה קהילה יהודית מספיק גדולה ומאורגנת כדי לדרוש הגדרה עצמית, וזה קרה בגלל שחיי היהודים בארצות מוצאם הפכו לגיהינום. הצהרת בלפור מציגה את היהודים כמי שקיבלו זיכיון התיישבות קולוניאלי. היא מערערת את מעמדם כפליטים, ורבים מהיהודים שהגיעו לארץ ישראל היו פליטים שנמלטו ממוות. לתאר אותם כמתיישבים קולוניאלים זה לא נכון וגם מאד מרושע, ואם הם לא היו באים הנה בכל מחיר, אלף הצהרות על בית לאומי ליהודים לא היו יכולות לעזור להם.

יש ישראלים שאומרים שהתנגדות הפלשתינים להצהרת בלפור היא הוכחה לכך שהפלשתינים אינם רוצים לקבל את הקיום היהודי בארץ-ישראל ומכאן שאין בכלל על מה לדבר איתם. למרות שאני חושבת שהעמדות הפלשתיניות מאד אנטישמיות, אני בכלל לא כזאת פסימית, כי בכלל לא נראה לי חשוב להגיע עם הפלשתינים להסכמות תיאורטיות. הסכמים עם הפלשתינים צריכים להיות מעשיים, הם צריכים להתייחס לטריטוריות והסדרי תנועה, והם צריכים לאפשר לשני העמים לחיות חיים ראויים וחופשיים. הדיון התיאורטי הוא מעניין, אבל הוא חשוב בעיקר להיסטוריונים. זה לא שדיבורים הם לא חשובים, יש להם השפעה וחשיבות, אבל כדי שדיבורים יהפכו להיסטוריה, הם חייבים להיות מלווים במעשים.

נפתלי בנט רוצה דם

נפתלי בנט לא מרוצה מדובר צה"ל. הדובר אמר שצה"ל לא התכוון להרוג את בכירי אירגון הג'יהאד האיסלמי ששהו במנהרה בעת הפיצוץ, ושצה"ל בכלל לא ידע שהם נמצאים שם בזמן הפיצוץ. כל מה שצה"ל רצה, אמר הדובר, זה לפוצץ את המנהרה שחדרה לשטח ישראל, כדי למנוע אפשרות שהמנהרה תשמש חלילה לפיגוע טרור נגד ישראל. נפתלי בנט כועס. ההודעה של דובר צה"ל לא מספיק צמאת דם לדעתו. אפשר להבין ממנה שישראל מעוניינת יותר למנוע פיגועים מאשר להרוג מחבלים, וזה מאד לא לטעמו של נפתלי בנט. נפתלי בנט רוצה שצבא הגנה לישראל יהיה צבא הריגה לישראל, כמו שהדגים אלאור אזריה. הוא רוצה שמה שיהיה חשוב לצה"ל זה לא למנוע פיגועים ולהציל חיים של אנשים, אלא להרוג מחבלים, אם צריך או לא צריך. אצל נפתלי בנט להרוג מחבלים זו לא נגזרת של הגנה עצמית, אלא זו מטרה בפני עצמה. הוא אומר "הקם להורגך השכם להורגו". הביטוי הזה מופיע במדרשים, אבל נפתלי בנט מבטא אותו כאילו הוא כתוב בתנ"ך. בכלל הדתיות החדשה מעדיפה ביטויים מהמדרשים, כמו "קול באשה ערווה", על דברים שכתובים בתנ"ך, למשל "ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה" או "ותשר דבורה וברק". במדרשים הרבה יותר קל למצוא דברים שמתאימים למי שרוצה להרוג ערבי או להשפיל אשה, ויש שם גם תמיד סיפורים שאפשר לפרש כך או אחרת, בעוד שהתנ"ך מעדיף את התמציתיות, למשל: "לא תרצח", שלא משאיר הרבה מקום לפרשנות שמתירה את דמם של ערבים, ובשביל נפתלי בנט זאת בעיה.

וגם לנו יש בעיה, כי נפתלי בנט הוא לא רק השר לעידוד רצח ערבים, אלא גם שר החינוך, ושני התפקידים לא ממש מתיישבים יחד, ואם הם מתיישבים יחד, זה מעורר חלחלה. כמובן נפתלי בנט יאמר שהוא רק בעד רצח מחבלים שמבקשים את נפשנו, ולא בעד רצח ערבים תמימים, אבל אותי זה לא כל כך משכנע, כי שמתי לב שאנשים שרוצים לפגוע בערבים קוראים להם מחבלים גם כאשר הם לא מחבלים, למשל החרדים שהיכו נהג אוטובוס ערבי קראו לו מחבל, וככה הם הצדיקו את המכות שהם נתנו לו, ואפילו במגרשי הכדורגל צועקים לשחקנים הערבים מחבלים, וכל מי שרוצה להתיר את דמם של ערבים אומר שהוא בעד מוות למחבלים וזה כאילו מותר, אבל "מות למחבלים" זה מזמן שם צופן ל"מוות לערבים", וזאת לדעתי הסיבה שנפתלי בנט התנפל על דובר צה"ל, כי אצל נפתלי בנט להרוג ערבים זה ערך חינוכי, ומי שרק רוצה למנוע פיגועים ולא להרוג ערבים אם זה לא כורח להצלת חיי אדם, פוגע בערך שעליו נפתלי בנט רוצה לחנך את העם בישראל, שזה לשאוף להרוג ערבים כמטרה לעצמה. אחרת הוא לא היה מקים את כל המהומה.

לפני כמה ימים שמעתי את נפתלי בנט מתראיין אצל נדב אייל שהחליף את ירון לונדון ב"לונדון וקירשנבאום". כשנדב אייל שאל את נפתלי בנט על בנות השירות הלאומי שמלמדות יהדות, נפתלי בנט התחיל לצעוק ולצעוק בלי הפסקה ולא נתן לנדב אייל להשחיל מלה, ובסוף כשנדב אייל הצליח בכל זאת לשאול משהו, הוא שאל אותו שאלה מאד ישראלית: אתה לא מבין את ההורים החילוניים שילדיהם מתגייסים לצבא וכועסים שבנות שירות לאומי שלא הלכו לצבא מלמדות אותם? כאילו זאת השאלה. ועל זה נפתלי בנט ענה לו די בצדק שאין הבדל בין שירות לאומי לצבא. אבל השאלה איננה זאת. השאלה היא מדוע נפתלי בנט בתור שר חינוך שרוצה לעודד לימודי יהדות, שזאת מטרה טובה לדעתי, לא מתקצב תקנים של מורים מוסמכים ללימודי יהדות. הוראה זה מקצוע קשה ואחראי מאד, וצריכים לעסוק בו אנשים שהוכשרו והוסמכו לכך. אני למדתי בבית הספר הריאלי בחיפה הרבה מאד תנ"ך ותלמוד ומדרשים, אבל האנשים שלימדו אותי היו מורים מוסמכים בעלי תארים מתקדמים, חלקם היו אפילו דוקטורים במקצוע הלימוד, ואני זוכרת עד היום הרבה מהשיעורים שלהם. מי ששולח בנות של שירות לאומי ללמד יהדות, איננו אדם שמכבד את מקצוע היהדות ורוצה להנחיל אותו לתלמידים. מצד שני מורים מוסמכים עם תארים אקדמיים מתקדמים הם אנשים עם הרבה ידע, ויש להם תמונת עולם רחבה, וזה לא הולך טוב עם מסרים כמו "הקם להורגך השכם להורגו" ו"לא מתנצלים על הריגת מחבלים" שנפתלי בנט מקדם. מסרים כאלה יותר טוב להעביר באמצעות בנות שירות לאומי שמדקלמות דפי מסרים מאשר באמצעות מורים מקצועיים שמתחנכים לחשוב על המשמעות שיש לדבריהם עבור התלמידים, ועל האופן שבו הדברים עלולים להשפיע על התלמידים ועל התנהגותם. בנוסף לכך, מורים בעלי ידע עלולים ללמד את התלמידים גם דברים שכן כתובים בתנ"ך כמו "בנפול אויבך אל תשמח ובכושלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו". אולי כדאי שגם נפתלי בנט ישנן את הפסוק הזה, שסותר כנראה את כל השקפת עולמו.