לא חוזרים מהחל"ת

 

בזמן האחרון כתבי החדשות מסקרים תופעה מאד משונה בעיניהם: אנשים שהוצאו לחל"ת ומסרבים לבקשת המעביד לחזור לעבודה. כמו המעסיקים שמיהרו להוציא את עובדיהם לחל"ת כדי לחסוך בהוצאות, וכעת אין גבול לתמהונם על העובדים שאינם רצים חזרה לזרועותיהם ברגע שהם קוראים להם, גם הכתבים מלאים תמיהה: כיצד יכול אדם לסרב להצעה נדיבה כזו, לשוב לעבודה אצל המעביד ששלח אותו הביתה? ושום כתב איננו שואל את המעסיק שאלת תם: אם ידעת שתזדקק לעובדים כשהסגר יסתיים והעסק יחזור לעבוד, מדוע שלחת אותם הביתה ולא חשבת שאולי לא ירצו לחזור אל מי ששלח אותם הביתה? שאולי יעדיפו לחפש מעסיק אחר, שלא ימהר כל כך לוותר עליהם, שיהיה מוכן לספוג הוצאות והפסדים כדי לשמור על עובדיו? שאולי אחרי שהראית להם שאתה מוכן לוותר עליהם, שלא עולה בדעתך להילחם עליהם ולהעניק להם תחושת ביטחון ויציבות במקום עבודתם, אולי הם יעדיפו לומר לך שעכשיו תחפש אותם? שום אדם עובד איננו רוצה שישלחו אותו הביתה לחיות מקצבת אבטלה שתקצץ שלושים אחוז משכרו. לקבל רק שבעים אחוז משכרך זה דבר שמפחיד אדם עובד, אבל אחרי שכבר הוציאו אותו לחל"ת, ואילצו אותו לחיות משבעים אחוז משכרו, הוא מתרגל. אנשים מתרגלים למצבים קשים. קונים רק אוכל, לובשים בגדים פשוטים – ממילא אין צורך להתלבש יפה כשנשארים בבית, לא קונים שום דבר חדש, ולא יוצאים לבלות, מה שלא קשה במיוחד בתקופה שממילא הכל סגור, מסבירים לילדים שאין כסף – ילדים מבינים יותר ממה שחושבים, לוקחים קצת כסף אם אין ברירה מבני משפחה שמצבם טוב יותר, ואיכשהו שורדים. לאט לאט מתרגלים לזה שלא כל כך נורא להיות עני, ויש לזה גם יתרונות – יש יותר זמן לבלות עם המשפחה, לנוח ולראות טלויזיה, ויש יותר זמן וכוח לבשל ולתפור או לסרוג או לתקן ולבנות כל מיני דברים, שזה גם חוסך כסף. ממילא מדובר באנשים שלא הרוויחו יותר מדי גם לפני הקורונה, והעבודה שלהם היתה רק עבודה כדי להתפרנס, לא קריירה ולא משאת נפש. כל עוד אנשים כאלה עובדים ומתפרנסים בכבוד, או אפילו בדוחק, וכל עוד העבודה איננה ממררת את חייהם, וכל עוד איש איננו שולח אותם הביתה, הם ישמחו להישאר במקום העבודה ולעשות את עבודתם נאמנה, אבל כששולחים אותם הביתה, ומעניקים להם הרבה זמן לחשוב, ובלית ברירה הם מתרגלים להיות בבית ואפילו נהנים מזה, הם כבר לא כל כך בטוחים שבאמת היה להם טוב בעבודה, ושבאמת הם רוצים לחזור לשם, ומי בכלל רוצה לחזור למקום שמשם סילקו אותו, ולו גם זמנית. לאנשים יש כבוד עצמי, ומי ששולח אותם הביתה פוגע בכבודם, פוגע באמונם, ופוגע בכוח ההתמדה שלהם, כוח ההתמדה שגורם לאנשים לקום כל בוקר וללכת לעבודה כל עוד מחכים להם שם, כוח התמדה שמפסיק לפעול כאשר שולחים אותם הביתה ומניחים להם להתנסות באין עבודה. כי אנשים עובדים לא רק בשביל כסף. אנשים עובדים בשביל להרגיש שהם נחוצים, שהם מועילים, שמכבדים אותם. אם ממילא אומרים להם שהם לא נחוצים ולא מועילים ולא חסים על כבודם, למה להם להתאמץ? הרי כבר שלחו אותם הביתה, את הפגיעה הם כבר ספגו, כבר לא ישנה להם שעכשיו המעביד רוצה אותם חזרה. שיחכה, הם חושבים לעצמם, הוא לא חשב עלי כשהוציא אותי לחל"ת, לא היה אכפת לו מה זה יעשה לי, אז למה שלי יהיה אכפת עכשיו שפתאם הוא צריך אותי? מה אני, חמור, שיגידו לי עכשיו תלך, עכשיו תבוא? עכשיו דוקא בא לי לשבת בבית, ושמי שהוציא אותי לחל"ת וחשב איך יחסוך כמה חודשים של תשלום שכרי, שימשיך לחסוך, עכשיו שירגיש גם הוא איך זה כשלא רוצים אותך, כשחושבים שאפשר להגיד לך תלך, תבוא, תלך, תבוא. שיבין שנאמנות היא עניין הדדי, ומי שאיננו נאמן לעובדיו, עובדיו אינם נאמנים לו, וגם אין להם שום סיבה לגלות נאמנות.

ד.ה. לורנס / עבודה

ד. ה. לורנס / עבודה

      

          לבתי ניצן ליום הולדתה

אין טעם בעבודה

אם איננה שובה את לבך

כמו משחק שובה

אם איננה שובה את לבך

אם אין בה שום עונג

אל תעשה אותה.

כשאדם יוצא לעבודה

הוא חי כמו עץ באביב.

הוא חי, לא רק עובד.

כשההודים טווים צמר דק לאורכים ארוכים ארוכים

בידיהם הדקות הכהות ועיניהם הגדולות הכהות ונפשותיהם הדוממות שבויות

כמותם כעצים דקיקים המלבלבים עלים, רשת לבנה ארוכה של עלה חי

האריג שהם טווים,

והם מתעטפים בלבן כמו עץ מתעטף בעלוותו.

כמו בבגדים, כך בבתים, ספינות, נעליים, מרכבות, ספלים או חלות.

אנשים עשויים להצמיח אותם כמו חילזון את קונכיתו,

כמו ציפור מטה את חזה כנגד הקן, כדי לעגלו.

כמו לפת המעגלת את הפקעת, כמו שיח המצמיח פרחים ודומדמניות,

מצמיח אותם, לא מייצר אותם,

וערים יכולות להיות כפי שפעם היו, משכנות שצומחים מגופם העמל של אנשים,

וכך ישובו להיות. אנשים ימחצו את המכונות.

לבסוף, כדי להתעטף בבגד העלים הארוג מחייו

ולגור בבית משכנו, כמו משכן שכירסמו בונים,

ולשתות מספלים שעיצבו אצבעותיו כמו פרחים עם חמישה עלי כותרת,

הוא יבטל את המכונות שלנו.

אסון קריסת החניון

מאז שקרס החניון ברמת-החייל על פועליו, אינני מצליחה לחשוב על משהו אחר, חוץ מהפועלים שמוטלים מתחת לערימות הבטון והעפר. ביום שבו קרה האסון צפיתי ללא הרף בניסיונות ההצלה, וראיתי שעוד הצליחו להציל ניצולים חיים, אבל מאז מצאו רק שלושה הרוגים, ועדיין ישנם בוודאות מתחת להריסות שלושה אנשים, שכולם מקווים שעוד יקרה להם נס. בדרך כלל אני לא שומעת הרבה חדשות בשעות הבוקר, אבל מאז האסון אני שומעת חדשות כל הזמן, ומחכה לאיזה דיווח דרמטי על אדם שנכלא בחלל אוויר והוצא חי מבין ההריסות, אבל אני מבינה שכבר אין כמעט סיכוי שזה יקרה והזמן שחולף נראה לי בלתי נסבל. אני חושבת מה עובר על המשפחות של האנשים הלכודים, אבל בייחוד אני חושבת על האנשים שנלכדו מתחת לבטון ולעפר ואולי מתו מיד אבל אולי גססו במשך שעות. לכל אחד יש צורת מות שהוא מפחד ממנה במיוחד, וזאת צורת המות שהכי מפחידה אותי, והמחשבה עליה נראית לי מוחשית עד כדי תחושת חנק. נדמה לי שרק ביום הראשון דיברו על האסון הרבה, ומאז מדברים פחות ופחות, ובראש אתרי התקשורת ישנן ידיעות אחרות, על פרשיות שחיתות שונות ומשונות שבוודאי הן חשובות, אבל כרגע הן לא מצליחות לעניין אותי בכלל, כל עוד אני יודעת שיש אנשים מתחת להריסות החניון, ואני מבינה בין השורות שכנראה לא צפו מראש את גודל הקושי לפנות את הכמויות האדירות של העפר וההריסות, וקולות הלכודים שנשמעו בתחילה ועוררו במחלצים כל כך הרבה תקוה נדמו, ואולי הם חשים כישלון, למרות שהם אינם אשמים בכך שקשה כל כך לפנות את הבטון והעפר, ודרכם אל הלכודים שהיו כנראה בתחתית החניון מתארכת ומתארכת, וכמה זה מייאש לדעת שיש אנשים מתחת ואתה פשוט לא מצליח להגיע אליהם בזמן. בכל פעם שיש רעידת אדמה, כמו באיטליה רק לאחרונה, אנשים מדברים על תחושת האפסות שלהם מול כוחות הטבע, אבל גם עם הטיפשות האנושית שמפילה עלינו אסונות לא קל להתמודד, והיה מרגיז לשמוע את נציג החברה אומר שזה כשל הנדסי ולא בטיחותי, כאילו כשל שגורם לקריסת בניין על יושביו איננו כשל בטיחותי בכל מקרה, כאילו כל הבעיה היא במיתוג, והיום כשקורה אסון מנסים קודם כל לתאר אותו במלים שיישמעו פחות הרות-אסון, מלים מגמדות ככל האפשר, שמקוות שהזמן יעשה את שלו, שלאנשים יימאס לצפות בדחפורים שחופרים ומוציאים מגל ההריסות ערימות עפר וגושי בטון שמתוכם מזדקרים מוטות ברזל עקומים שהופכים את השם חניון הברזל לבדיחה גרועה במיוחד, ובעצם הכל נראה כאילו חופרים בקבר, כאילו מפרקים מצבות ועפר שמכסים על גויות וזאת למרבה הצער כנראה האמת, וכל מה שמצפים למצוא הוא גויות של אנשים שהלכו לעבוד ולהרויח את פת לחמם ונקברו חיים, ואולי חבל שאי אפשר כמו בים להשאיר את הגויות בקרקעית ולהשאיר במקום רק גל של הריסות שיעמוד כמו מצבה ועליו יתקעו שלט: פה נקבר חניון שקרס ותחתיו נקברו פועלים שיצאו להרוויח את פת יומם והותירו אלמנות ויתומים, לפחות לא היו דורשים מהאלמנה של אולג יעקובוב המת ארבעים אלף שקל כדי לקבור אותו באדמה אחרת. האם זה המחיר שחברה קדישא דורשת כיום ממשפחות נפטרים? ארבעים אלף שקל לחלקת קבר? באמת אנשים משלמים סכומים כאלה? או שמישהו חשב שיש הזדמנות נפלאה לעשוק אלמנה ברגע שעולמה חרב עליה? לפחות לבן הגדול שלה שהגיע מחו"ל הירשו כעת להישאר, אחרי שהראו בערוץ 2 מה עוברת אלמנה שחרב עליה עולמה ברגע שעולמה חרב עליה - יגרשו לך את הבן ותשלמי ארבעים אלף שקל לחלקת קבר לבעלך. גם מאיר סחיווסחודרר, שהוריו ושלושה מאחיו נרצחו בפיגוע במסעדת סברה, סיפר בזמנו כיצד דרשו ממנו בחברה קדישא תשלום מופקע על חמשת הקברים למשפחתו הנרצחת, ואחר כך נסוגו מכך. מה קורה בחברה קדישא? שיטת מצליח? מדוע המדינה איננה מודיעה רישמית, שתדאג בינתיים לצרכיהן המיידיים של משפחות ההרוגים באסון, עד שיתברר מי בדיוק אחראי לפצות אותם ולטפל בהם? האין זה תפקידה של המדינה לטפל בנפגעי אסון שהיה עליה למנוע, והיא לא מנעה? מי בכלל אישר את מיבנה החניון הזה? האין זה תפקידה של העירייה לבדוק שהמיבנים המאושרים לבנייה תוכננו כהלכה, ואינם מועדים לאסון?

חשבתי שיראו את אתר החפירות יום ולילה במשך ימים ולילות, לפחות עד שיימצאו כל הנעדרים, ושאתרי החדשות לא יפסיקו לרגע לדווח על מה שקורה באתר ולא יתנו לשכוח לרגע מה שקרה, כדי שגם הממשלה והעירייה לא תוכלנה להסב עיניים ולהטות את הדעת, אבל זה לא מה שקורה, מדווחים רק אם יש איזה אירוע חדש, מעצר או דיון בכנסת, שזה כמובן חשוב מאד, אבל מה שקורה באתר כבר נדחק לשולי החדשות, לפעמים אני עוברת מאתר חדשות אחד למשנהו ומתקשה לברר מה קורה, האם מצאו עוד נעדר, או שהכל עוד עומד בעינו, ואני חושבת שאילו מצאו מישהו חי היו בוודאי משדרים בשידור חי, אבל כשמוציאים בטון ועפר וחשים שבבוא הרגע ימצאו רק גופות, כבר לא רוצים לראות ולהראות, כבר מרגישים כישלון, ובתקשורת אוהבים להראות הצלחות ולא כישלונות, ואולי אפילו בצדק, כי המראות הם קשים, וחוששים שהצופים יבחינו בגופה יחד עם המחלצים, מעדיפים להסב עיניים, אבל אולי אסור להסב עיניים, אולי צריך להסתכל במות של אנשים שהלכו להביא לחם הביתה ונקברו בחיים, ואולי היה ראוי, מה שמן הסתם איננו אפשרי, להשאיר את תלי חורבותיו של החניון ההרוס כפי שהינן, כמו אנדרטה או מצבה.   

דליה מור והפמיניזם

פרופסור דליה מור היא דיקנית הפקולטה למדעי החברה במכללה למינהל, ותחום המומחיות שלה הוא ניהול קריירה ומשפחה בעת ובעונה אחת, שזה גם מה שהיא עשתה בחיים, בעזרת בעלה המנוח, השחקן האהוב אברהם מור, ולכן היא רוצה שהחברה תאפשר לגברים לעבוד פחות שעות ולנשים לעבוד יותר שעות, כדי שכולם יוכלו גם לחיות חיי משפחה וגם לטפח קריירה. זה רעיון מאד יפה, והפרופסור מור לא מבינה למה פמיניסטיות כועסות עליה, כשהיא אומרת להן: בואו נילחם על הזכות של הגבר לבוא הביתה:

"הן כועסות עלי, כי על יתרון לא מוותרים. לנשים יש זכויות שהן לא רוצות לוותר עליהן. אשה אחרי לידה מקבלת יום עבודה יותר קצר, שומרים לה את מקום העבודה. לגברים אין שום דבר מאלה. גם כשיש כבר חופשת לידה ונתנו לגברים את האפשרות לקחת חופשת לידה, הלחץ החברתי מסביב כל כך חזק שהם לא יכולים לקחת אותה."

(מוסף הארץ, 21.3.2014, מראיינת נרי ליבנה. משם גם כל הציטוטים האחרים.)

אני מצטערת, אבל אני לא פרופסור למדעי החברה ולא הצלחתי בדיוק להבין. הפרופסור מור רוצה שיאפשרו לגברים לעבוד פחות שעות כדי שיוכלו להשתתף בטיפול בילדים. זה רעיון נפלא ואני לגמרי בעדו. אבל למה זה אומר שהנשים צריכות לוותר על הזכויות שלהן כאמהות? אם הפרופסור מור רוצה שלאבות תהיינה זכויות כאבות, שזה רעיון נפלא, למה מפריע לה שלנשים יש זכויות כאמהות? ומה גם שהיא עצמה מודה שהמצב החברתי הנתון הוא שהאמהות הן אלה שמטפלות בילדים בפועל והן אלה שהחברה מצפה מהן לטפל בילדים, אז למה היא מדברת בצורה כל כך שלילית על הזכויות הכל כך בסיסיות של נשים, כמו הזכות לחופשת לידה? מה היא בעצם רוצה, ואולי יש בעצם סיבה לכך שהפמיניסטיות לא מתלהבות ממנה, ואפילו כועסות עליה?

בדברים של הפרופסור מור מובלעת ההנחה שחופשת לידה נועדה לטפל בתינוק. הרבה פעמים אני קוראת מאמרים ואפילו הצעות חקיקה שמדברים על חופשת לידה כאילו תכליתה היחידה היא לטפל ברך הנולד, ואז אומרים: אבל גם האבא, או הסבתא, או המטפלת יכולים לטפל בתינוק. למרבה הצער גם אנשים מאד מלומדים שוכחים שחופשת לידה, היא קודם כל חופשת לידה, כלומר היא נועדה לאפשר לאם להחלים מהלידה, שהיא אמנם פעולה טבעית שברוב המקרים מתנהלת ומסתיימת בצורה טבעית לגמרי, אבל עדיין מדובר במאמץ גופני גדול וקשה מאד שמותיר את רוב הנשים מותשות ופצועות במידה כזו או אחרת וזקוקות לתקופת החלמה של כמה שבועות לפחות כדי להתרפא ולהתחזק. גברים אינם זקוקים לחופשת לידה כי אינם יולדים. יהיה נחמד אם יתנו לגברים חופשת אבהות, שצריכה להיקרא חופשת אבהות, לצורך טיפול ועזרה ליולדת ולתינוק ולילדים הנוספים שאולי יש, אבל אסור לשכוח שהנשים הן אלה שיולדות. ולפעמים, כמו בלידתי השנייה, יכולות מיד לתפקד כמעט כרגיל, ולפעמים, כמו בלידתי הראשונה, ולרוב בלידה ראשונה, זקוקות לכמה חודשים כדי לשוב לאיתנן ולהיות מסוגלות לתפקד כרגיל. חופשת לידה נועדה להחלים מהלידה, וכדאי מאד להבהיר זאת, כדי שמישהו לא יחשוב בטעות שאפשר לשלוח אשה שזה עתה ילדה לעבודה ולומר לה שמישהו אחר יטפל בתינוק. אשה זכאית לחופשת לידה גם אם ילדה תינוק מת, ובמקרה זה לדעתי אפילו לחופשה ארוכה יותר.

לדבר על נשים שרוצות לשמור על יתרון במציאות הנוכחית, שבה נשים שהן אמהות לילדים קטנים אינן רצויות בכלל בשוק העבודה, ובקושי מצליחות, אם בכלל, לשמור על מקום עבודתן, זו פשוט חוצפה. זו אפילו רישעות. למעשה הדברים שאומרת פרופסור מור הם התירוצים שנותנים מעבידים לאפליית נשים בשוק העבודה: הן יולדות, הן מטפלות בילדים, אם הילד חולה הן לא באות לעבודה, אז איך אפשר לסמוך עליהן ואיך אפשר לקדם אותן. מאד יפה לומר שהגברים יטפלו בילדים במקומן. ישנם בוודאי אבות מסורים שמטפלים בילדיהם במסירות, אם יהיו יותר כאלה זה ישפר מאד את מצב הנשים בעולם. אבל לא מבטלים זכויות כל כך הכרחיות של נשים, שנועדו למנוע התאכזרות ליולדות והתעמרות בהן, על סמך משאלת לב, שכלל לא ברור אם היא בכלל אפשרית.

לא קשה לחוש שלפרופסור מור יש המון חמלה על גברים, שקשה להם, שאין להם חופשת לידה ושהם נדרשים לעבוד קשה כדי לפרנס את משפחתם ואין מאפשרים להם להקדיש יותר זמן למשפחה. זה בסדר גמור כמובן, רק חבל שאין לה שום חמלה על נשים. לכאורה היא מודעת למציאות, אבל הטון, הטון שעושה את המוסיקה, מרשיע דוקא את הנשים:

"לא, זה לא רצון להתפנק, אני לא רואה את זה ככה. במצב הקיים, כשאשה אחרי לידה חושבת אם לשוב לשוק העבודה או לא, היא אומרת לעצמה – למה לי? המשכורת שלי נמוכה, ההסדרים האלטרנטיביים – מטפלת, מעון – מאוד מאוד יקרים. הקונפליקטים שנוצרים לי בין הבית והעבודה הם פשוט בלתי אפשריים, משום שעול הבית נופל בעיקר עלי, אז היא אומרת לעצמה, לא כדאי לי. הדרך היותר קלה היא להחליט להישאר בבית. כשהיא מחליטה להישאר בבית, בעצם היא מחייבת את הפרטנר שלה לעבוד פי שניים ואז אין סיכוי שהוא יהיה בבית עם הילדים, הוא לא רואה אותם."

באמת יפה מצד הפרופסור מור שהיא לא מאשימה את הנשים בהתפנקות. או שבעצם היא כן מאשימה אותן בהתפנקות, כשהיא טוענת שהדרך הקלה היא להישאר בבית? שכמובן בתיאור הדברים שלה זו החלטה של האשה בלבד: על פי הפרופסור מור האשה היא זו שמחליטה להישאר בבית, ובזה היא מכריחה את בעלה לעבוד פי שניים ולא לראות את הילדים. באמת מנוולות הנשים האלה. הפרופסור מור מעולם לא הכירה נשים שבעלן מתנגד לכך שיצאו לעבודה ואיננו רוצה לטפל בילדים, לא מפני שהחברה אוסרת עליו לעשות זאת אלא מפני שהוא מעדיף להישאר במשרד עוד כמה שעות, גם אם הוא עצמאי ואין לו מעביד, במיוחד אם הוא עצמאי ואין לו מעביד, ולא לחזור הביתה מוקדם ולטפל בילדים. אצלה הנשים מחליטות הכל בעצמן והכל בידיהן, ואם הן רק יחליטו לצאת לעבודה במקום להישאר בבית, הכל יסתדר: הגברים ישובו הביתה ויטפלו בילדים, הנשים ירויחו המון כסף ויעשו קריירה, והכל יהיה נפלא. ומה עם נשים שהעבודה שלהן היא לעשות ספונג'ה ולא קריירה, והן מרוויחות אפילו פחות ממטפלת? ומה עם נשים שפשוט רוצות לגדל את ילדיהן בעצמן במקום למסור אותם למעון או למטפלת, האם צריך להעליב אותן שבחרו בדרך הקלה? מדוע הפרופסור מור חושבת שלהישאר בבית ולטפל בילדים ובבית זה כל כך קל? האם היא עשתה את זה פעם? האם היא חוותה את המחיר שמשלמות נשים שרוצות להתמסר לילדיהן ולגדל אותם בעצמן? איזה יחס שלילי ומעליב עולה מדבריה למה שעושות רוב הנשים בעולמנו – יולדות ילדים ומתמסרות לטפל בהם ולגדל אותם. כמו שונאי נשים אחרים, משני המינים, הפרופסור מור מגדירה את עצמה כ"פמיניסטית אבל לא במובן המקובל". אינני יודעת מה המובן המקובל. בניגוד לפרופסור מור לא ערכתי מעולם מחקרים בנושא המיגדר. אבל יש לי אמונה, והאמונה שלי היא שפמיניזם זה לאהוב ולכבד נשים באשר הן נשים, שזה אומר לא רק לכבד נשים שהן פרופסוריות ודיקניות פקולטה שזה לא חכמה, כי מכבדים את העיסוק והמעמד שלהן ולא אותן כנשים, ופמיניזם בעיני זה לכבד נשים שבחרו את בחירתן בלי לפסול ולבקר את בחירתן, גם כאשר ויתרו, מאילוץ או מחוסר יכולת או מרצון, על קריירה מקצועית מתגמלת, ובחרו לחיות חיים מסורתיים של רעיה ואם. אי אפשר להיות פמיניסטית אם לא מסוגלים לכבד נשים באשר הן נשים.

הפרופסור מור מספרת שנסעה לכנס בדרום-קוריאה ורצתה שיתופי-פעולה אבל התברר לה שאין על מה לדבר כי החברה שם מאד מסורתית והגבר הוא המפרנס והוא לא עושה כלום בבית. טוב שיש לפרופסורים כנסים והם נוסעים לקצה השני של העולם כדי לדעת שיש דבר כזה בעולם, גברים שרוצים להיות מפרנסים יחידים ורוצים את האשה בבית, ורוצים שרק היא תטפל בילדים, ורק היא תבשל ותנקה ותמתין להם בשובם מן העבודה עם ארוחה חמה ובלי שום דרישות מעבר למשכורת בחשבון הבנק. אני רוצה לגלות לפרופסור מור תגלית מרעישה: יש גברים כאלה גם בישראל. אפילו הייתי נשואה לגבר כזה, והוא לא היה היחיד מסוגו שהיכרתי, על איזה ירח חיה הפרופסור מור, שמעידה על עצמה שהיא אומרת לתלמידותיה לא לצמצם את ראייתן רק לדומות להן. אבל האם הפרופסור מור רואה ממטר נשים שאינן דומות לה? האם היא מסוגלת לגלות כלפיהן ולו אהדה מזערית? הכל אצלה כמובן מבוסס על המחקרים שערכה, הכל מדעי לגמרי:

"מהמחקר שלי נובע שהחזרה של נשים הביתה מייצרת סוג של בעיות בזוגיות. זה עלה במרומז מכמה נשים שריאיינתי, שאמרו שמהרגע שהחליטו או נאלצו להישאר בבית הפכו ללא מעניינות בעיני בני זוגן. אשה שהיא אמא במשרה מלאה ואין לה בשביל מה להתלבש בבוקר, נשארת עם אותו הטריינינג המהוה, היא לא מטופחת, היא לא אטרקטיבית ואין לה דברים מעניינים לספר לו חוץ ממה אמרה הגננת. הוא, לעומת זאת, מתלבש ויוצא לעבודה והנשים שהוא יפגוש סביבו והתאפרו, התבשמו ולבשו בגדים יפים בשביל שוק העבודה. הן מעניינות, חלקן צעירות שמעוניינות דוקא בגברים כמוהו, והפיתוי הוא עצום."

אה, זה מה שעולה במרומז מהמחקר שלה. זה גם מה שאמרו על עקרות בית הרבה שנים לפני המחקר שלה, כמובן כדי להצדיק בגידות של הבעל. זה גם מה שאמרו תמיד על נשים עובדות, שהן בעצם מחפשות להתחיל עם גברים בעבודה. מה שמעניין זה שאם גבר מתגרש דוקא מאשה שעובדת, מסבירים שזה דוקא בגלל שהיא כן עבדה והוא סבל מזה. גברים תמיד סובלים מהאשה ולכן תמיד יש להם סיבה טובה לבגידה. ומה שעוד יותר מעניין זה שהיום דוקא ישנה מגמה, עדיין רק מגמה, לאפשר לאנשים, גם גברים וגם נשים, לעבוד מהבית, מה שיכול דוקא מאד לסייע לנשים לשלב משפחה ועבודה. יש כבר די הרבה גברים שעובדים כך, אחד מהמצליחים בהם, סקוט ברקן, כתב ספר שהוא קרא לו "שנה בלי מכנסיים" והתפרסם עכשיו גם בתרגום לעברית (הוצאת דיונון). הוא מספר בספר על ניסיונו בניהול צוות בינלאומי של וורדפרס מהבית, ועל שער הספר יש תמונה של תחתונים, כי כשגבר עובד בבית הוא גיק מדליק והוא בתחתונים, וזה נורא סקסי. כשאשה עובדת בבית היא בטריינינג מהוה, ומסריחה ומלוכלכת ודוחה. למה על עקרת בית אף אחד לא כתב ספר וקרא לו: "שנה בתחתונים"? אני שעובדת רוב חיי מהבית יכולה להעיד על כך שהסתובבתי די הרבה בתחתונים, לפחות בימי הקיץ הלוהטים, וגם שמדי פעם שמתי לב שגברים מהבתים השכנים הציצו כשהסתובבתי בבית, ויש לי גם זיכרון רחוק שכשהנקתי פעם את בתי הבכורה עם חלון פתוח הבחנתי פתאם שהשכן בבית ממול וגם אבא של השכן לוטשים בי מבטים לוהטים. למה זה חשוב? כי אפשר לערוך אלף מחקרים עם מדגם מדויק וציטוטים מהספרות, ואפשר לקבל מעמד מקצועי ותארים מכובדים, בסופו של דבר השורה התחתונה תמיד תהיה סטריאוטיפים של אלפי שנים. הגבר, בין אם העבודה שלו נעשית בישיבה בתחתונים במיטה או בחליפה במשרד או אפילו בסרבל על פיגומים, הגבר הוא החכם, ומה שהוא עושה מעניין יותר ושוה יותר ומתואר באופן מחמיא, והאשה היא הטיפשה וגם העלובה, ואם היא מגדלת ילדים ומניקה אותם ומבשלת להם ומאכילה אותם ומכבסת להם ומשחקת איתם ומכינה איתם שיעורים אז זה משעמם ומלוכלך ודוחה ואפשר להבין את בעלה שהוא בוגד בה, זה בעצם מגיע לה, ואם את פרופסורית את תרצי להיות כמו העמיתים שלך הגברים ולא יהיה לך שום כבוד לנשים שמניקות ומבשלות ומכבסות ומנסות גם להרוויח קצת אולי מטיפול בילדי אחרים ואולי מעבודה אחרת שלעולם לא ישלמו להן עליה כמו שמשלמים לגבר, גם אם הן מאד טובות במקצוען וגם אם יש להן כישרון נדיר, ותמיד יתייחסו אליהן כאילו הן מטומטמות וכאילו הגברים הרבה יותר מוצלחים וחכמים מהן. מהסטריאוטיפים ומהאפליה אין לנו מנוס, אבל עדיף כבר לסבול אותם מסתם אנשים מהרחוב שתמיד כשאנחנו עוברות לידם לתומנו הם מנדבים לנו את דעתם עלינו מבלי ששאלנו, מאשר לשמוע את אותן דעות בדיוק מפרופסורית שמצטטת מחקרים.   

תמר גוז'נסקי על עבודת נשים

ספרה של תמר גוז'נסקי "לחם עבודה" הוא ספר לא עבה שכתוב בתמציתיות ואפילו ביובש מסוים, מחולק לפרקים קצרים על פי ענייניו, אבל הקריאה בו מכה בקורא כמו פטיש. לא מפני שהדברים מפתיעים או בלתי ידועים, אלא שהאופן הפשוט והבהיר שבו מוצגת מציאות התעסוקה הישראלית שכה רבים, שלא לומר רבות מאיתנו חוו וחווות – תוך הצבעה על ההקשרים הבינלאומיים האידיאולוגים והפוליטיים של מדיניות ממשלות ישראל – מכאיב כמעט כאב גופני. שום דבר בספר איננו מופשט או תיאורטי בלבד – הכל שואב ונובע ממציאות חיינו.

אם יש שורה תחתונה לספר הזה היא שהכל הוא מדיניות – פערי השכר, הפגיעה בשירות הציבורי, הכל נובע מאידיאולוגיה וממדיניות מחושבת, שמנהלת את המדינה כאילו היתה עסק פרטי שכל מטרתו הוא לחסוך כסף ולא לשרת את האזרחים, ותוצאתו היא פגיעה גם באזרחים כפרטים וגם בשירות הציבורי,  

וכן, זה ספר מאד עצוב למי שהאמין בכל מיני דברים שהתגלו כאגדות. ולגבי הנשים עוד יותר. כך גוז'נסקי:

"האשליה שהשכלה תשמש לנשים מקפצה לעלייה בסולם ההכנסות הכללי – התבדתה. במחקר שבחן את הניידות בחמישוני השכר של עובדים קבועים בשנים 2005-1995 נמצא, כי בתקופה זו חלה ירידה חדה בניידות של הנשים בסולם ההכנסות וגבר הקושי שלהן להיחלץ מתחתית סולם השכר: גם ב-2005, בחמישון התחתון של ההכנסות נמצאו שליש מהעובדות, אך רק עשירית מהעובדים הגברים, ואילו בחמישון העליון התהפכה התמונה: פחות מעשירית העובדות נמצאו בחמישון העליון, וזאת לעומת שליש מהעובדים הגברים." (גוז'נסקי מסתמכת על מחקרה של מירי אנדלבד "ניידות ואי שיוויון בשכר בישראל",מינהל המחקר והתכנון של המוסד לביטוח לאומי).

כיצד מתבצע הליך האפליה בפועל מתארת גוז'נסקי בכמה פסקאות כה תמציתיות שאני מעתיקה כאן כלשונן, כי קשה לתמצת עוד יותר מכך:

"היתרון של ביטחון תעסוקתי ושל שעות עבודה מוגדרות מראש, המותנה בהיות מקום העבודה מאורגן, תרם לריכוז נשים במגזר הציבורי ובענף הבנקים הפרטיים. אולם כדי שיתרון זה עצמו יישאר בתוקפו, על הנשים המועסקות בתחומים אלה לנהל מערכה מתמשכת נגד ניסיונות האוצר לבטלו.

שני תחומי התעסוקה האלה (המגזר הציבורי והבנקים) הם בעלי השיעור הגבוה יחסית של עובדים שהם חברי איגודים מקצועיים המועסקים במסגרת הסכם קיבוצי. מכאן שהעובדות הן רוב בקרב העובדים המאורגנים ובקרב העובדים הנאבקים, השובתים והמוחים.

הנשים הן רוב בין חברי האיגודים המקצועיים הגדולים – הסתדרות המעו"ף (פקידים), האחיות, שני ארגוני המורים, הן הרוב במערכת החינוך, במערכת הבריאות, ברשויות המקומיות, במערכת הרווחה,  בבנקים – בתחומים שבהם יש עדיין משקל רב לעבודה המאורגנת.

אולם למרות זאת אין תהליך של פמיניזציה בהסתדרות ובארגוני המורים, הפועלים מחוץ לה. העניין אינו רק במי שעומד בראש הארגון – גברים עומדים בראש הסתדרות המעו"ף וארגוני המורים, ורק בראש ארגון האחיות עומדת אשה. העניין הוא באימוץ מדיניות ההולמת את הפמיניזציה של המקצועות ושל הענפים.

ההסתדרות והאיגודים המקצועיים שמחוץ לה נכנעו בדרך כלל ללחץ של האוצר להאריך את שבוע העבודה במגזר הציבורי. בהסכמי עבודה שנחתמו בשנים האחרונות הוארך שבוע העבודה של המורים (היסודיים והעל-יסודיים) ושל הרופאים. האוצר תובע את הארכת שבוע העבודה כתנאי לשיפור בשכר, וזאת כדי להפחית את התשלום לשעה: לקצץ בתשלום עבור שעות נוספות ומטלות נוספות: ולהקטין את הלחץ להגדלת מספר התקנים.

כאשר למאה אלף מורות בחינוך היסודי הוסיפו במסגרת הסכם "אופק חדש" עוד 12 שעות עבודה שבועיות (למשרה מלאה), וביטלו במקביל את התשלום עבור שעות נוספות שקיבלו המורות עבור עבודה שאינה הוראה בכיתה וכן תוספות אחרות – השיג האוצר את המטרות שלו על חשבון המורות. אולם מערכת ההסברה של האוצר, שתיארה את המורות כ"בלתי מתאמצות בעליל", ואשר התנתה תוספת שכר בתוספת עבודה, הפילה בפח את רוב המורות. עיקר האחריות לתוצאה הזאת מוטל על האיגוד המקצועי (הסתדרות המורים) ששיתף פעולה עם האוצר והציג את ההסכם כהישג גדול. מכאן ששיעור גבוה של עובדות במסגרת הסכם קיבוצי אין בו ערובה לניהול מדיניות ההולמת את האינטרסים של השכירות האלה."

מדוע משתפים ארגוני עובדים וועדי עובדים פעולה עם מדיניות הפוגעת בהם ובעיקר במי שהם אמורים לייצג – על כך בפרקים נוספים בספר.

רק בחטף מזכירה כאן גוז'נסקי אמצעי נוסף שמופעל באופן מיוחד כלפי נשים שראוי בעיניי להדגשה מיוחדת: האשמתן של הנשים בעצלנות ובחיפוש נוחיות, כאילו קל כל כך לתמרן בין מקום העבודה לבין גידול הילדים, שעולו נופל במידה מכרעת על האמהות, גם על אמהות עובדות ואולי בפרט על אמהות עובדות, שחלקן אמהות חד-הוריות. כמובן לא רק פקידי האוצר נוהגים כך. גם לימור לבנת, דוקא אשה בתפקיד שרת החינוך, השפילה את המורים והמורות ללא מעצורים כתירוץ לקיצוצים ופיטורים שבמסגרתם השליכה המדינה מורים ותיקים הקרובים לגיל הפנסיה או כאלה שלימדו מקצועות שאינם כלולים בבגרות, בפרט אמנות, מוסיקה, חקלאות ומקצועות דומים שמעשירים את התלמידים. כך הראתה הממשלה דוגמה לשוק העבודה הישראלי: לניצול, לגזל ולעושק הוסיפו גם חרפות וגידופים, עלבון והשפלה, חוויה שמכירה כל אשה שמנסה לעמוד על זכיותיה הבסיסיות. לימור לבנת אולי דיברה על מלחמה באלימות נגד נשים, אבל האופן שבו פעלה נגד המורים גם הוא אלימות, בעיקר נגד נשים.

למרות הצער ומצוקת העובדים החלשים בשוק העבודה הישראלי שהספר הזה מיטיב כל כך לתאר, אין סיבה להתייאש לגמרי – המדיניות שקיוותה להחליש ולשבור עובדים הביאה באופן בלתי צפוי להתאגדות של עובדים חלשים רבים ולמאבקים מקצועיים חוזרים ונישנים. תקוותן של הממשלות הניאו-ליברליות של ישראל לשבור את העובדים אחת ולתמיד הביאה גם לתגובות נגד שהממשלה לא צפתה. ההסתדרות ששיתפה פעולה עם הממשלה נגד עובדים חלשים ולא מאורגנים גילתה שהעובדים מתארגנים בלעדיה וכי העובדים שהשאירה בשולי הדרך מצאו להם ארגונים יציגים אחרים שמתחרים בה וקוראים תגר על בלעדיותה כמייצגת עובדים.

למאבקים אף פעם אין סוף, וגם אידיאולוגיות אינן נצחיות. את הספר הזה צריך לקרוא לא כדי להרים ידיים, אלא כדי לנקוט פעולה.

ועוד הערה שהתלבטתי אם היא נחוצה – ממש לא רק לקומוניסטים - ספר לכל מי שזכויות עובדים הן מעניינו.

תמר גוז'נסקי, לחם עבודה, מעמד הפועלים הישראלי: מבט עכשווי והיסטורי, הוצאת פרדס 2013