ג'ורג'ו בסאני / בין החומות

 

פתאם ככה המשפט הזה, רק משפט אחד בכל הסיפור, על האחות הרווקה של האם, שלאחר מות האם בטרם עת באה לחיות עם בעלה הרופא היהודי ובנו, הילד שהרתה לו האחות הגויה ובגללו התחתן איתה, ולכן נשאר בפרארה הקטנה ולא נדד לאחת הערים הגדולות ובתי החולים המפורסמים שלהן, שכך חשבו הכל שצריך היה לקרות, שהיתה כאן איזו החמצה, למרות שנראה שהיו לו בפרארה חיים טובים בהחלט, ושאשתו המסורה לא מנעה ממנו דבר. היא מתה בטרם עת, בנם השני מת עוד בילדותו ונקבר בבית הקברות היהודי, למרות שאמו לא היתה יהודיה, ושני הבנים היו נימולים, אביהם סבר שזה מנהג היגייני בתכלית, ורק בדיעבד המשפט הזה כמו מכת אגרוף, שפתאם הופך את ברית המילה הזו, שהיתה קודם פרט שולי למדי בחייו של רופא יהודי נשוי לאשה לא יהודיה בעיר עתיקה וקטנה, שתושבי הערים הגדולות נדים לנידחותה, שחי בעיר הזו שנים רבות חיים שלווים לגמרי, ואת מקומה של אשתו העמלנית שהלכה לעולמה בטרם עת תפסה אחותה הרווקה כסוכנת ביתו של הרופא היהודי, מנוכרת לו משהו, ולבסוף היא נשארה שם לבדה, בבית הגדול מדי, לאחר שהרופא היהודי ובנו הלא יהודי בעצם אבל הנימול גורשו לגרמניה, כי כך כותב ג'ורג'ו בסאני כל הזמן, גורשו לגרמניה, למרות שבעצם גורשו לפולין, לאושוויץ, על מחנות הריכוז הוא מדבר כעל "גרמניה", וזו גרמניה שאיננה גיאוגרפית אלא היא ישות חובקת-כל שבולעת יהודים שלעולם אינם חוזרים, ומישהו אחר עתיד לאכלס את בתיהם הגדולים, אלה שראו בהם חיים לדורותיהם, הולידו בהם בנים ומלו אותם מבלי לחשוש שבכך הם גוזרים את גורלם, וכעת הם נוכחים רק בזיכרון, שאף הוא יילך וידהה. אחד מביניהם, מהמעטים שחזרו, דוקא מבקש חדר אחד למגוריו באותו בית ישן שהיה בית הוריו, ואז הפך למפקדה פשיסטית, ואז נפל לידי הפרטיזנים, שלכאורה הוא צריך לחוש עמם בנוח, אבל גם בין מתנגדי הפאשיזם בולט היהודי כנטע זר, כמי שנעקר ממקומו ומתקשה לשוב ולהכות שורש אפילו בבית שגדל בו. נוכחותו איננה נוחה להם, לא לפאשיסטים שמצניעים את עברם ולרוב אין מזכירים להם אותו, גם אם הם עצמם נהנים לעתים להתפאר בעלילות נעוריהם שיפה להן השתיקה. כמה נוח כשהם נעלמים שוב, היהודים האלה, האודים המוצלים מאש, ומהגרים לישראל או לארצות הברית, ואין צורך יותר לראות את עיניהם המאשימות, ואין צורך להתכחש לכך שזה היה דרוש, הגיטאות, הגירוש, ההשמדה. כי מי שחשב כך ופעל לשם כך איננו משתנה וגם איננו נעלם. הוא שם, שותה לו בנחת בבית הקפה שמול הקיר שאליו נורו קרבנותיו שדאג לשלוף מבתיהם או ממקומות מחבואם, אנטי פאשיסטים, סוציאליסטים, יהודים. הוא עישן בנחת ממול כשנורו למוות והוא עדיין יושב שם ממול, כי במשפטו, כמו רוב הרוצחים הוא יצא זכאי, והוא אוהב לספר עלילות גבורה מהימים ההם, כשהיה עוד צעיר.

והיא, האחות שהרופא נשא לאשה כשהרתה לו והיתה לו אשת חיל ומתה בטרם עת, והוא עשה בוודאי את הדבר הנכון, אבל היא, שקבורה לבדה בבית הקברות הנוצרי, גם ממנה לא נותר זכר, מלבד בלב אחותה, כי בנה הצעיר מת בילדותו והבכור, הנוצרי אבל הנימול, נרצח באותה ארץ מחנות שג'ורג'ו בסאני קורא לה גרמניה, למרות שהתקיימה הרבה מחוץ לגבולותיה הארציים, יחד עם אביו היהודי המלא, משני הצדדים, כך נהגו לשאול אותי כשחייתי שם: את יהודיה אמיתית, משני הצדדים? ואמרתי כן, אני יהודיה אמיתית, ואמרו שאני בכלל לא נראית. זאת היתה אמורה להיות מחמאה.

פתאם הסיפור הזה, על הרופא היהודי והאחות הלא יהודיה שבילו ליל אהבים בבית החולים ובגלל שציפו לבן נישאו והקימו להם בית, ואחרי שנים עברו לבית גדול ויפה, בית שמשדר הצלחה בחיים, ובסך הכל, למרות קצת עיקומי אף דוקא מהצד היהודי שלא התפעל מהמשפחה שעמה נקשר בקשר נישואין, פתאם הוא הפך לסיפור האובדן, סיפור החורבן והמוות. פתאם הכל עמד בסימן הסוף. והמחשבה שאולי אפשר היה להפוך את הכל. אולי לו נותרה האם בחיים, היתה מצליחה להציל לפחות את בנה היחיד שנותר לה? האם ניסו בכלל להציל את עצמם, או צייתו והצטרפו לשיירה? והלא היו להם קשרים עם כמה רמי מעלה ובעלי ממון בעיר הקטנה. קשה לעכל את חוסר היכולת לתקן, להציל משהו, להציל מישהו. לעמוד מול חוסר האונים של מי שהיה שם, וגם של מי שמתבונן בדיעבד, בריק הגדול שנפער.

לא הרבה נותר, הקהילה נשמדה, ומי שחזר מצא את עצמו מוקף בפאשיסטים שכשחשו מאוימים התחסדו ושיקרו, כשסר מהם האיום חזרו לספר בחדוה על עלילות נעוריהם. צדק לא נעשה, וגם האמת עצמה את עיניה והסיטה את ראשה. גם מי שראה העדיף להעמיד פנים שמעולם לא ראה. להכחיש, לבנות סביבך חומת הכחשה, זו אסטרטגיה שמיטיבה עם מי שעצם את עיניו כל העת, גם אם ראה, ומתעקש לא לזכור. כי ההיזכרות קשה מנשוא. גם לרוצח, גם לקרבן. והרוצח, הוא כבר ידאג שלא יטרידו אותו באי הנעימות של הזיכרון.

והספר נושא אותנו לשם, לימים שהיו ולימים שאחר כך, לימי הזיכרון ולימי ההכחשה. כמו מסע בזמן לעבר ושוב להווה שבו הכל כאילו נשכח, אבל בעיני האנשים שהיו שם מתקיים כל העת לנגד עיניהם, כאילו הזמן עצר מלכת, או בעצם חוזר וקורה כל העת מחדש.

 

ג'ורג'ו בסאני, בין החומות, סיפורי פרארה, הוצאת שוקן, 2019, תרגם מאיטלקית והעיר אריה אוּריאל.

יום שחרור אושוויץ, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה

ד.ה. לורנס / עטלף

עֲטַלֵּף / ד.ה. לוֹרֶנְס

בָּעֶרֶב, בְּיוֹשְׁבִי עַל מִרְפֶּסֶת זוּ,

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶש מִמַּעֲרָב, מֵעֵבֶר לְפִּיזָה, מֵעֵבֶר לְהָרֵי קַארָרָה,

שׁוֹקַעַת, וְהָעוֹלָם מֻפְתָּע...

כְּשֶׁהַפֶּרַח הֶעָיֵף שֶׁל פִירֶנְצֶה בָּעֲלָטָה

מִתַּחַת לַגְּבָעוֹת הַחוּמוֹת הַזּוֹהֲרוֹת סְבִיבוֹ...ּ

כְּשֶׁתַּחַת קִמְרוֹנוֹת הַפּוֹנְטֶה וֶקְיוֹ [הגשר העתיק]

אוֹר יָרוֹק חוֹדֵר כְּנֶגֶד הַזֶּרֶם, בֹּהַק מִמַּעֲרָב,

כְּנֶגֶד זִרְמוֹ הָאָפֵל שֶׁל הָאַרְנוֹ...

שָׂא עֵינֵיךָ, וּרְאֵה עֲצָמִים מְעוֹפְפִים

בֵּין הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה:

סְנוּנִיּוֹת עִם סְלִילֵי חוּטִים כֵּהִים תּוֹפְרוֹת אֶת הַצְּלָלִים יַחְדָּיו.

מָעוֹף בְּמַעְגָּל וּפָּרַבּוֹלָה נֶחְפֶּזֶת תַּחַת קִמְרוֹנוֹת הַגֶּשֶׁר,

הֵיכָן שֶׁהָאוֹר חוֹדֵר,

פְּנִיָּה פִּתְאוֹמִית מֵעָלָיו שֶׁל עֶצֶם בַּאֲוִיר:

טְבִילָה בַּמַּיִם.

וְאַתָּה חוֹשֵׁב:

"הַסְּנוּנִיּוֹת מְאַחֲרוֹת כָּל כָּךְ לָעוּף!"

סְנוּנִיּוֹת?ֵ

ֵ

חַיֵּי אֲוִיר אֲפֵלִים מִסְתַּלְסְלִים,

אַךְ חֲסֵרִים אֶת הַסִּלְסוּל הַטָּהוֹר...

פִּרְכּוּס, צִיּוּץ, צְמַרְמֹרֶת גְּמִישָׁה בְּמָעוֹף,

כְּנָפַיִּם מְשֻׁנָּנוֹת כְּנֶגֶד הַשָׁמַיִם,

כְּמוֹ כְּפָפָה, כְּפָפָה שְׁחוֹרָה נִזְרֶקֶת מַעְלָה בָּאוֹר,

וְנוֹפֶלֶת חֲזָרָה.ֹ

בְּהֶחְלֵט לֹא סְנוּנִיּוֹת.

עֲטַלֵּפִים!

הַסְּנוּנִיּוֹת נֶעֶלְמוּ.

בְּרֶגַע מְהֻסָּס הַסְּנוּנִיּוֹת פִּינוּ אֶת מְקוֹמָן

בַּגֶּשֶׁר הֶעַתִּיק...

חִלּוּפֵי מִשְׁמָרוֹת.

עֲטַלֵּפִים, וּזְחִילָה טוֹרְדָנִית בְּקַרְקַפְתֵּךָ

כְּשֶׁהָעֲטַלֵּפִים חָגִים מֵעַל רֹאשְׁךָ

מִתְעוֹפְפִים בְּשִּׁגָּעוֹן.

פִּיפִּיסְטְרֶלוֹ! [עטלף באיטלקית]

חֲלִילָן שָׁחוֹר עַל חָלִיל אֵינְסוֹפִי

גּוּשִׁים קְטַנִּים שֶׁעָפִים בַּאֲוִיר

וְקוֹלָם מְרֻשָׁע וְנוֹרָא עַד אֵין קֵץ.

כַּנְפֵיהֶם כְּמוֹ פּסּוֹת מִטְרִיָּה.

עֲטַלֵּפִים!

יְצוּרִים שֶׁתּוֹלִים אֶת עַצְמָם כְּמוֹ סְחָבָה יְשָׁנָה כְּדֵי לִישׁוֹן

וּבְאֹפֶן דּוֹחֶה, בְּהִפּוּךְ.

תְּלוּיִים בְּהִפּוּךְ כְּמוֹ שׁוּרוֹת שֶׁל סְחָבוֹת יְשָׁנוֹת וְדוֹחוֹת

וּמְגַחֲכִים בִּשְּׁנָתָם.

עֲטַלֵּפִים!

בְּסִין עֲטַלֵּף הוּא סִימָן לְשִׂמְחָה.

לֹא אֶצְלִי!

השיר במקור

תרגומי שירים נוספים של לורנס בבלוג חפשו תחת התגית ד.ה. לורנס.

האם הגיע נגיף הקורונה לאדם מעטלפים, שהסינים מכינים מהם מרק? בכל מקרה מתאים שירו של לורנס לימים האלה. בעת שהותו בעיר פירנצה מתבונן לורנס בעטלפים המסתחררים סביב קמרונות הגשר העתיק מעל נהר הארנו, ונהנה לגלגל על לשונו את שמו האיטלקי המתנגן של העטלף Pipistrelo, שצלילו מזכיר לו את צליל המלה האנגלית pipe שאחד ממובניה הוא חליל, אבל קולות העטלפים אינם נעימים לו, אלא מצמררים, כפי שחש כל מי שלהקת עטלפים הסתחררה מעליו בצווחות. השם האיטלקי לעטלף הוא שיבוש של שמו הלטיני vespertilio הגזור מן המלה vesper שפירושה "עֶרֶב". כך תרגם הירונימוס את המלה "עטלף" המופיעה במקרא שלוש פעמים, בספר ויקרא פרק י"א פסוק י"ט, בספר דברים פרק י"ד, פסוק י"ח, ובספר ישעיהו פרק ב' פסוק כ'. הירונימוס הלך בעקבות תרגום השבעים שאף הוא זיהה את העטלף המקראי עם היונק שאנו מכנים כיום עטלף, אלא שביוונית גזור שם העטלף מהמלה "לילה", בדומה לעוף המכונה במקרא "לילית", ולא מהמלה "ערב". מעניין החיבור שחיבר לורנס בין עטלפים וסנוניות, שכן לותר תירגם את אזכורי העטלף בתורה כ-schwalbe, סנונית, ואת שמו של העטלף בגרמנית, Fledermaus "עכבר מכונף", שמר כתרגום לתנשמת, ורק את איזכור העטלפים בספר ישעיהו תירגם Fledermauese, שכך נקרא בגרמנית היונק המעופף שאנו מכנים כיום עטלף. כפילות זו הופיעה גם אצל רש"י, וייתכן שמקורותיה קדומים. מכיוון שהמשכילים העבריים שהכירו היטב את תרגום לותר השתמשו בו כדי לתרגם חזרה לעברית את שמות החיות והעופות שהכירו בגרמנית, הכפילות אצל לותר יצרה בלבול גם אצלם, אך בסופו של דבר הכריע האיזכור בתלמוד במסכת בכורות ז' ע"ב  של העטלף כיונק, בזיהוי העטלף עם היונק המעופף המכונה כך כיום, למרות שבתלמוד תואר העטלף בטעות כיונק מטיל ביצים בדומה לעופות: "כל המוליד מניק, וכל המטיל ביצים מלקט, חוץ מעטלף, שאף על פי שמטיל ביצים מניק." וראו גם טורו של אילון גלעד במוסף "הארץ" מיום 29.1.2016. והיו בריאים.

הודעה מאיטליה

סימונֶה עלה לישראל מאיטליה לפני שנים. בשנה שעברה הוא החליט לחזור לאיטליה, אך לאחרונה שב לישראל. יש לו באיטליה הורים ואח ואחות. הם גרים בסביבת מילנו. כשאני פוגשת אותו אני שואלת אותו מה שלום הוריו והוא אומר: "תודה, הם בסדר, אבל בסביבה שלהם כל יום מתים איזה מאה חמישים-מאתיים אנשים."

שלשום בלילה כשטיילתי עם אושר ראיתי אותו יוצא מהמרכול עם מסכה ומשקפי מגן וכפפות, ואמרתי איזה מאובזר, והוא אמר: "אני בניגוד לישראלים יודע מה זה".

אתמול בערב טיילתי עם אושר ברחובות הריקים וסימונֶה נפנף לי לשלום. כשהתקרבתי ראיתי שהוא מעשן ורציתי להקניט אותו שהוא עדיין מעשן בימים האלה, אבל ראיתי על הפנים שלו שזה לא זמן להקנטות ושתקתי. לפני שעה מתה אמא של חבר שלי, הוא אמר, תסלחי לי שאני לא יכול לדבר.

אני שתקתי והוא אמר: חבר מאד טוב, מאד טוב.

ושנינו שתקנו. ואז הוא אמר כאילו הדברים יצאו מתוכו מעצמם:

"תארי לך, ענת: החבר שלי בבידוד לבד. אשתו והילדים בנפרד. ואמא מתה לפני חצי שעה, אחרי עשרה ימים של מאבק, ואחיו הגדול עם חמצן, ומחר אמא לבד..."

ואז הדמעות חנקו את גרונו והוא הסתובב והלך, אינני יודעת לאן, כי ביתו היה בכיוון ההפוך. ראיתי אותו מתרחק ממני במעלה הרחוב. ואני עמדתי באמצע הכביש כמו גולם ושתקתי, ולא ידעתי לומר לו שום מלת נחמה.

גם שלטון הגזען נתניהו יפול

הרבה שמאלנים בישראל מיואשים משלטונו ארוך הימים של בנימין נתניהו שהוא שלטון גזעני מפיץ שנאה ורוע שכל קיומו מבוסס על הסתה נגד ערבים ונגד השמאל, וצופים בחרדה ליום הבחירות הקרוב, שלקראתו מגיע הטרור הגזעני של נתניהו לשיאים חדשים, בניסיונו להרתיע מצביעים ערבים ממימוש זכותם האזרחית להצביע בבחירות, ולנקוט צעדי ביריונות ואלימות כדי לכפות את המשך שלטונו בכוח הזרוע ובעצם לגנוב את הבחירות, שבדיוק בגלל שזו כוונתו הוא מנסה לייחס אותה ליריביו. היאוש של השמאל נובע לא רק משלטון נתניהו ארוך הימים, אלא גם מהתחזקות ממושכת בעולם כולו של שליטים לאומנים, גזענים ופשיסטים, שלרוב הם גם אנטישמים ומכחישי שואה, ובדיוק מסיבה זו הם ידידי נפש של בנימין נתניהו. אבל דוקא בשבוע האחרון הוכו הגזענים ורומסי הדמוקרטיה שתי מכות קשות, שמראות שלמרות התעצמות הימין הלאומני והגזעני בעולם כולו, אין סיבה להתייאש ולאבד תקוה.

ההתפתחות החיובית הראשונה אירעה באיטליה, שבשנתיים האחרונות חיה בצל מופע האימים של מתיאו סלוויני, רשמית שר הפנים ובאופן מעשי הדמות הדומיננטית ביותר בממשלתו של ג'וזפה קונטה, ראש ממשלה שאיננו פוליטיקאי ונקרא להקים ממשלה כמעט בלתי אפשרית שהורכבה ממפלגת הליגה הצפונית הלאומנית של סלוויני וממפלגת חמשת הכוכבים האנרכיסטית. בהפתעה גמורה פירק סלוויני את הממשלה בתקוה ללכת לבחירות ולנצח בהן, מה שיכול היה להופכו לראש הממשלה הפשיסטי הראשון של איטליה מאז מלחמת העולם השנייה. במשך כשנה וחצי שבמהלכן כיהן סלוויני כשר הפנים הוא נלחם בברוטאליות בספינות המהגרים המגיעות לאיטליה מאפריקה, ופעל נגד כל מי שסייע לפליטים להיקלט באיטליה, תוך רמיסה של זכויות אדם וזלזול בחיי אדם. כעת קיוה סלוויני להינשא על גלי הגזענות ושנאת המהגרים שטיפח לראשות ממשלת איטליה. אבל ראש הממשלה קונטה התפטר ונשיא איטליה סרג'ו מטארלה מינה אותו מחדש לעמוד בראש ממשלה חדשה, שהפעם הורכבה ממפלגת חמשת הכוכבים יחד עם המפלגה הדמוקרטית, שדרשה קודם כל לשנות את המדיניות האכזרית של סלוויני כלפי מהגרים. הממשלה החדשה עדיין זקוקה לאישור הפרלמנט, וחייה בוודאי לא יהיו קלים, אבל עצם הרכבתה, שהביאה לדחיקתו לפינה של סלוויני, מוכיחה שכאשר מתנגדי הגזענות משתפים פעולה, הם יכולים לנצח את הגזענים.

ההתפתחות החיובית השנייה אירעה בבריטניה כאשר ראש הממשלה החדש בוריס ג'ונסון ותומך נלהב של הברקזיט איבד את הרוב שהיה לו בפרלמנט והפסיד בהצבעה על יוזמתו לקיים בחירות בזק כדי לכפות יציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי בסוף אוקטובר גם ללא הסכם. בהפרה בוטה של מסורת הדמוקרטיה הבריטית האיתנה זמם ג'ונסון להשבית את פעילות הפרלמנט, כדי שיריביו לא יוכלו למנוע עזיבה של האיחוד האירופי ללא הסכם. צעדו זה נבלם כאשר לא רק האופוזיציה אלא גם חברים ממפלגתו הצביעו נגדו. גם הברקזיט עתיר הנזקים נמכר לציבור הבריטי על גלי גזענות כנגד המהגרים לבריטניה ממזרח-אירופה, אנשים חרוצים שהגיעו לבריטניה כדי לעבוד קשה מאד ולשפר את איכות חייהם, ומותקפים על ידי גזעני בריטניה, למרות שתרומתם לכלכלה הבריטית איננה מוטלת בספק, ולמרות שהניתוק מאירופה צפוי לפגוע קשה בחיי הבריטים, החל משיבושים באספקת ירקות מדרום היבשת וכלה בשיתופי פעולה אקדמיים ותרבותיים עם מדינות אחרות באירופה. גם במקרה זה עדיין אין לדעת מה יקרה הלאה, אבל ההתנגדות הנחרצת לג'ונסון העמידה אותו במקום: ראש ממשלה במדינה דמוקרטית חייב לפעול בתמיכת הפרלמנט, ולא כשליט יחיד.

עדיין קשה לראות חברי כנסת של הליכוד מתקוממים נגד רודנותו של נתניהו ויוצאים נגדו במליאת הכנסת כדי להגן על הדמוקרטיה, להפסיק את ההסתה הגזענית נגד הערבים והפגיעה בזכויותיהם האזרחיות הבסיסיות ביותר, לשים קץ לפגיעה בשלטון החוק ובאנשי החוק, במשפט ובאנשי המשפט, ולהשיב לישראל את הדמוקרטיה ושלטון החוק שבנימין נתניהו ובני בריתו פגעו בהם קשות, כפי שראינו בקנאה רבה בפרלמנט הבריטי. אבל אסור לאבד תקוה, ואסור להפסיק להיאבק ולהילחם למען הדמוקרטיה ושלטון החוק ונגד הגזענות המרעילה שמפיצים נתניהו ואנשיו, כאשר הם טופלים על אזרחי ישראל הערבים אשמות שוא ומערערים על זכותם להיות שותפים שווים בייצוג הציבור ובניהול המדינה. עוד יש בישראל אנשים הגונים שנלחמים על שלטון החוק. מחר יבוא אחד מהם, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, לישיבת הממשלה, כדי להילחם בניסיונו של נתניהו לרמוס את הדמוקרטיה ולהרתיע באמצעות ביריוני ליכוד נושאי מצלמות את הערבים מהצבעה בבחירות, בתקוה להגדיל בדרך נפשעת זו את כוחו של הימין ולגנוב את השלטון במדינת ישראל במירמה, פשע שהוא מייחס ליריביו. נקוה שהיועץ המשפטי וחבריו לשלטון החוק יצליחו במאבקם לשמירת הדמוקרטיה, ואנו השמאלנים חייבים להפסיק לילל ולהילחם בכל כוחנו, כי זה לא נכון שאין סיכוי להצלחה, כי במאבק למען הדמוקרטיה יש לנו שותפים רבים מכפי שאנו מאמינים, וכי רק מי שנלחם ונאבק ללא הרף ומבלי להתייאש לרגע יכול גם לנצח במאבקו הצודק.

   

היינריך היינה / התה

                                התרגום מוקדש לבתי שרון, ליום הולדתה

היינריך היינה / התה

הסיפור שברצוני לספר כעת, התרחש במרחצאות לוּקָה [באיטליה].

אל תפחד, קורא גרמני, אין בזה שום פוליטיקה, אלא רק פילוסופיה, או ליתר דיוק לקח פילוסופי, כפי שאתה מחבב. האמת היא שזה מאד פוליטי מצדך, כשאינך רוצה לשמוע דבר על פוליטיקה, הרי אתה מסוגל לשמוע רק את מה שאיננו נעים או מדכא. בצדק חבריי כעסו עלי שבשנים האחרונות התעסקתי כמעט רק בפוליטיקה, ואפילו הוצאתי לאור ספרים פוליטיים. "אמנם איננו קוראים אותך", הם אמרו, "אבל מפחיד אותנו שמשהו כזה נדפס בגרמניה, בארץ הפילוסופיה והשירה. אם אינך חפץ לחלום עמנו, לפחות אל תעיר אותנו משנתנו המתוקה. הנח לפוליטיקה, אל תכלה בה את זמנך היקר, אל תזנח את כשרונך הנאה לשירי אהבה, טרגדיות, נובלות, ושלב בהן את ההשקפות האמנותיות שלך, או איזה לקח פילוסופי טוב."

הידד! הייתי רוצה להשתרע בשלוה, כמו היתר, על מיטת חלומות, ולספר את סיפורי. הלקח הפילוסופי שכלול בו מתגלם במשפט, שלעתים ביכולתנו להפוך מגוחכים, מבלי שאנו עצמנו אשמים בכך ולו במעט. בעצם הייתי צריך לומר את המשפט הזה בגוף ראשון יחיד – אכן כן, אני רוצה בכך, קורא יקר, אבל אני מבקש ממך, שלא תפרוץ בצחוק, שאינני אשם בו. כי האם זו אשמתי שיש לי טעם טוב, ושתֵּה טעים טעים לי? ואני אדם אסיר תודה, וכשביליתי במרחצאות לוקה, שיבחתי את בעל הבית, שהגיש לי שם תה כל כך טעים, שמעולם עוד לא שתיתי כמותו. שיר תהילה זה זימרתי חזור ושוב גם בפני הליידי ווּלֶן, שהתגוררה עמי באותו מלון, וגברת זו כל כך התפלאה על כך, כי היא, כפי שהלינה בפני, למרות כל בקשותיה מבעל הבית שלנו, לא הצליחה לקבל שום תה טעים, ולפיכך נדרשה להזמין את התה שלה במשלוח מליוורנו: "זה תה שמיימי!" היא הוסיפה וחייכה חיוך אלוהי. "גבירתי", עניתי לה, "אני מתערב ששלי עוד הרבה יותר טעים". כעת הזמנתי לתה את הגברות שנכחו במקרה, והן הבטיחו למחרת בשעה שש להגיע לאותה גבעה עליזה, שעליה אפשר לשבת יחדיו כה בנעימים ולהתבונן מטה לעמק.

השעה הגיעה, השולחן נערך, לחמניות חמאה נפרסו, הגברות פיטפטו בעונג – אך שום תה לא הגיע. הגיעה השעה שש, הגיעה השעה שש וחצי, צללי הערב הסתלסלו כנחשים שחורים למרגלות ההר, היערות הדיפו יותר ויותר ניחוחות געגועים, הציפורים צייצו יותר ויותר בדחיפות – אך שום תה לא הגיע. קרני השמש האירו עוד רק את פסגות ההרים, והסבתי את תשומת לב הגברות לכך, שהשמש מתמהמהת להיפרד ונוטשת רק באי רצון גלוי את חֶבְרָתָן, הקורנות כמותה. יפה דיברתי, אבל התה לא הגיע. לבסוף לבסוף, עם פרצוף גונח, הגיע בעל הבית ושאל, האם לא נרצה במקום תה להתענג על סוֹרְבֶּה? "תה! תה!" קראנו כולנו כאיש אחד, "ובדיוק אותו תה", הוספתי, "שאני שותה בכל יום." "אותו תה, אדוני? זה בלתי אפשרי!"  - "מדוע בלתי אפשרי?" קראתי נרגז. יותר ויותר נבוך בעל הבית שלי, הוא גימגם, הוא היסס, רק לאחר סירוב ממושך הוא הודה – והחידה האיומה נפתרה.

בעל הבית שלי היה בקי באמנות הידועה, למלא שוב את קנקן התה, שממנו כבר שתו, במים חמים משובחים, והתה, שכה ערב לחכי וכה התפארתי בו, היה לא אחר מאשר אותה חליטה מאותו תה, ששכנתי למלון, הליידי וולן, הזמינה מליוורנו.

ההרים סביב מרחצאות לוקה מהדהדים נפלא, והם יודעים להחזיר שוב ושוב צחוק רם של גברות.  

סוף

לפעמים אני מצטערת שכללי התרגום המקובלים כבר אינם מאפשרים לעברת שמות. הייתי רוצה לכנות את Lady Woolen "גברת צמרירית" במקום בשמה המקורי, ואני מדמיינת אותה עוטה סוודר אנגלי מכופתר היטב בקיץ האיטלקי, אולי גם צעיף תואם. היינה בסיפורו איננו לועג רק לעצמו ולאיטלקים, אלא גם לגברת האנגליה – כמובן אנגליה, שמתעקשת בארץ הקפה והגלידה להזמין דוקא תה שמייבאים עבורה במיוחד, במקום לנהוג ברומא כרומאית.

  

על "האם" מאת גרציה דלדה

רק מעטים מאוצרותיה הבלתי נדלים של הספרות האיטלקית תורגמו לעברית, וכל תרגום חדש מן הספרות האיטלקית הוא שמחה גדולה. שירלי פינצי-לב נמנית על המתרגמים המעטים שמזכים אותנו בתרגומים מיצירות הספרות האיטלקית שכבר הפכו לקלאסיקה, אבל בישראל אינן מוכרות כלל, וכעת התפרסם תרגומה לנובלה של גרציה דלדה "האם" במהדורה דיגיטלית בהוצאת אינדיבוק. את הפרק הראשון אפשר לקרוא בבלוג של שירלי כאן.

את "האם" אפשר לקרוא כדרמה משפחתית או כסיפור אהבה טראגי,  אבל "האם" הוא גם תמונת דיוקנה של חברה אנושית, של כפר זעיר ונידח שהוא עולם ומלואו. דלדה מתארת בחיוך דק את הכפר שטוף האמונות הטפלות, שהשטן והשדים הם דמויות לגמרי מוחשיות בו, והכומר נדרש בו בעיקר למלא את תפקיד מכשף הכפר ולהגן על תושביו מן השדים והשטן האורבים להם תמיד, ובכך, ולא בהליכותיו המוסריות, נמדד ערכו. הסיפור משחק בין שני מושגים שונים של קדושה שמשתמשים באותו מונח עצמו באופן שונה לחלוטין: הכומר ואמו, שעיקר עניינם הוא הטיפוס בסולם החברתי, מנסים, ללא הצלחה יתרה, לשוות לעצמם תדמית של קדושה שהם מפרשים כחיי פרישות ומוסר, ואילו אנשי הכפר מבקשים אצל הכומר קדושה מסוג זה שנודע למים קדושים ולצלב, קדושה מאגית שבכוחה לגייס את האל כדי להניס את השטן, רוחות הרפאים והשדים שרוחשים סביבם, ואין להם איפוא עניין רב במוסריותו של הכומר. הם רואים בו קדוש משום שבכוחו להניס שדים, וביקוריו הליליים אצל עשירת הכפר, שככל הנראה הכל מודעים להם, אינם מפריעים להם כלל, למרות שפחדה של האם מגילוים ומהחרפה שגילוי כזה עלול להמיט על הכומר ואמו הם ציר העלילה של הסיפור והרובד הגלוי שלו.

להגחכת מושג הקדוש על ידי החלפת מאפייניו המוסריים באמונת שוטים תמימה יש מסורת ארוכה בספרות האיטלקית, מאז הפך בוקאצ'יו בפתח הדקאמרון שלו את הנוכל המתחסד דון צ'אפלטו לקדוש נערץ, והמסורת הזו מהדהדת היטב גם בסיפור הזה, החל מקבלת הפנים לכמר בכפר שבה עלתה צעקה מתוך קהל מקבלי פניו: "הוא נראה כמו קדוש!" והנשים פרצו בבכי שהאם האמינה שהוא "ביטוי של אהבה, של תקוה, של תשוקה לטוב השמימי", ועד לרגע המכונן שבו עורך הכומר טקס גירוש שדים מגופה של ילדה קטנה, בעוד שהוא עצמו כלל איננו מאמין בקיומם של שדים, ובכך הוא הופך באחת בעיני הכפריים לאיש קדוש ובעל-נס. הרגע שבו החליט הכומר להתעלם מאמונתו האמיתית ולערוך את טקס הגירוש הוא הרגע שבו הבין למה קהילתו באמת מצפה ממנו, והוא הרגע שבו הוא קונה את לב קהילתו. אבל אמו של הכומר איננה מודעת כלל לחשיבות הרגע הזה: היא מודאגת מדי כיצד יגיבו הכפריים למפגשי הכומר עם אהובתו.

דלדה פורשת בפנינו את יסורי האם המתענה מאהבהביו של בנה, שבהם, שאיננה יודעת שאינם הראשונים, היא מודעת לראשונה לכך שהיא חולקת את בנה עם אשה אחרת. מלחמתה על צניעותו היא מלחמתה על הבלעדיות להחזיק בבנה. זו מלחמתה על מעמדה שלה, בחיי בנה ובחיי הכפר, ולדידה זו הפעם הראשונה שבה הוא מסכן את שאיפותיה, ומעמיד בסכנה את כל מפעל חייה לרומם את בנה ממעמד המשרתים שאליו נולדה ובו גדלה, ובכך לרומם אף את מעמדה שלה ובעיקר להחזיק את בנה ברשותה לכל ימי חייה. מצד שני, הרומן הזה בין בנה לבין בתו של אדון הכפר מעלה בראשה מחשבות על דרך אחרת שבה יכול היה בנה לזכות במעמד, דרך הנישואים, ולרגע היא מתקוממת כנגד חובת הפרישות, שמונעת ממנה נכדים. אבל האם באמת עשוי היה בנה לזכות באהבת עשירת הכפר לולא היה כומר? עוזרו של הכומר מזכיר לה את שבריריות מעמדם כשהוא מעלה את הסברה שרק עלובת הכפר היתה חפצה להינשא לבנה. ברור לאם הכומר שאם חפץ בנה לשמור על מעמדו, אין הוא יכול להימלט מנישואיו לכנסיה.

האירוניה וגם הטראגיות בסיפור היא בכך שהאם איננה מבינה את שפע המסרים שהיא מקבלת לכך שאנשי הכפר אינם מעוניינים כלל בכומר מוסרי, ושהם עצמם דוחפים את הכומר שלהם לזרועות עשירת הכפר. כמו נבואה על עתידו של בנה מופיע סיפורו של כומר הכפר הקודם שהיה בצעירותו איש מוסר אבל בזקנתו הפך להולל. רוחו מופיע בחלומותיה כדי לומר לה שאהבהבי בנה אינם דבר כה גרוע, שיש גרוע מכומר הכרוך אחר אשה. אבל האם איננה מסוגלת להבין את המסר.

ולא רק סיפורו של הכומר הקודם מרחף מעל ראש יורשו - דלדה איננה חוסכת מהקורא מידע על אורחותיהם וטבעם של אנשי הכפר, שהיא מציירת כסדום בזעיר-אנפין: הפונדקית העשירה מלוה בריבית קצוצה ומקוה שגם הכומר ילוה ממנה ובכך ינקה את מצפונה, וקרוביו של ניקודמו הזקן מצפים למותו כדי לרשת את כספו, והסיפור אף רומז לאפשרות שהנכד שכבר שם את ידו על ממון הסב זירז את מותו שלא כדרך הטבע, ושהכומר בהסכמתו ללכת לדרכו בטרם מת הזקן, למרות שידע בלבו שעליו להישאר בלילה ליד הגוסס עד צאת נשמתו, הניח לו לנהוג כך. רגע מזעזע בסיפור שמסופר לגמרי בחטף, כאילו רק דרך אגב, הוא הרגע שבו שואלת נכדתו של ניקודמו, היחידה שאהבה את סבה באמת, האם מצבו של סבה הוטב, והכומר עונה לה ללא היסוס: "סבא שלך כבר מת". התשובה שמזעזעת את נכדת ניקודמו אמורה לזעזע גם את הקורא, שיודע מה שאין הנכדה יודעת: שהכומר נטש את סבה עם נכדו המשתוקק לכספו בעודו חי עדיין, גם אם גוסס. מדוע עונה הכומר לנכדה בביטחון כזה שסבא שלה כבר מת? כיצד יכול היה לדעת זאת בוודאות? האם השיחה בינו לבין הנכד, שבה מוודא הנכד שהכומר מסכים לכך שכספו של הסב יפול לידיו, האם בשיחה הזו הוחלפו בעצם מסרים שלא נאמרו במפורש, מסרים כבדי משקל יותר מאלה שנאמרו? שעה ארוכה התלבט הכומר אם להישאר כל הלילה עם הגוסס ובכך להימנע ממפגש עם אהובתו ולהציל את נפשו. אבל הוא בחר במודע בגיהנום על פני הצלת נשמתו, והגיהנום הזה לדידה של דלדה נמצא עלי אדמות. כאשר הכומר שב אל הכפר, חגגו התושבים את גירוש השדים שערך בניגוד לאמונתו. בני קהילתו העלוהו על נס ביום שבו איבד את שארית יושרתו. הסיפור כולו מתרחש במהלך יום זה, כמו מחזה קלאסי השומר על אחדות העלילה, המקום והזמן, והיום האחד הזה מקיף את כל החיים.

זרם האמת האיטלקי, ששירלי פינצי-לב מתמחה בו, מתנגד להנגדה הרומנטית, ששורשיה עוד בספרות הקלאסית, בין העיר המושחתת, "בבל הזונה", שתושביה ערמומיים, אכולי-תאווה ותאבי-בצע, לבין הכפר האידילי, שתושביו דלים, תמימים ושוחרי-טוב. הסופרים המשתייכים לזרם זה מתארים לנו כפריים נבערים ומוכי אמונות טפלות, שאף הם ערמומיים, מושחתים, מוכי-תאוה ותאבי-בצע, ואף הם שואפים לעושר וכבוד וכמובן לאהבה, ומתקשים להשיג את כולם יחדיו. לכן אין חשיבות לזמנם ולמקומם – לא קשה להזדהות עמהם, כי ככל האדם הם. מאבקם איננו בין ההנאות הארציות לצו האל ולמצפון, אלא בין האהבה והתאוה וסיפוקן לבין הכבוד והמעמד שכרוכים בויתור על סיפוק היצר, ודילמה זו היא דילמה אנושית אוניברסלית. לכן הסיפור איננו מוגבל לזמנו ולמקומו.  

הפער בין תודעתה של האם לזו של הכפריים הוא מקור האירוניה בסיפור: לכאורה רק הכפריים הבורים אינם מבינים, לא את דרשות הכומר ולא את הצביעות והציניות של הכומר ואמו, שבראש מעייניהם עומד מעמדם החברתי, אבל בעצם האם היא הלוקה בחוסר הבנה טראגי של ציפיות הכפריים מהכומר שלהם, ובערמומיותם של הכפריים האלה, שדוחפים את הכומר בדרכם לזרועותיה של עשירת הכפר, מבלי להיות מוטרדים מכך יתר על המידה. גם מקור הטראגיות בסיפור הוא בפער הציפיות הזה,  

קסמו של הסיפור הלכאורה פשוט ובעצם מאד מתוחכם הזה, שבו הכל מנסים לשער מה חושב ומתכוון זולתם אבל טועים בכך טעות גמורה, הוא בכך שהוא מתעתע בקורא כשם שהוא מתעתע באם הכומר, לכאורה מספר לו הכל אבל מניח לו לתעות באפלה, ולכן הסיפור נקרא כסיפור מתח: הקורא תוהה כל העת מה עתיד לקרות, עד הסוף שקשה מאד לומר בדיעבד אם הוא צפוי או בעצם הפתעה גמורה, והוא איננו חדל לתהות גם לאחר שסיים את הסיפור מה בדיוק קרה כאן: אם במחשבה ראשונה נדמה שהמיסתורין נפתר, הרי במחשבה שנייה, המיסתורין נותר בעינו.