איש הקש של בנצי גופשטיין

 

נראה כי גם מי שהזדעזעו מתוכן הקלטות של איתמר בן-גביר ששידר רביב דרוקר בתכנית "המקור" בערוץ 13, לא עמדו על מלוא חומרתן: בנצי גופשטיין וחתנו חנמאל דורפמן, המככבים בקלטות לצדו של איתמר בן-גביר, אינם "יועצים" ש"מייעצים לו", כפי שתוארו בתקשורת, אלא מי שנותנים לו הוראות ומנחים אותו, ובתור שכאלה הוא פונה אליהם לא בבקשת עצה, אלא בבקשת הוראות פעולה: כמו בנצי גופשטיין, איתמר בן-גביר צמח והתפרסם כפעיל מרכזי בתנועת כ"ך, שלאחר הטבח במערת המכפלה שערך איש התנועה ברוך גולדשטיין ב-25 בפברואר 1994 הוכרזה כארגון טרור והוצאה מחוץ לחוק. בן-גביר התפרסם במיוחד זמן קצר לפני רצח רבין, כאשר התפאר בעקירת סמל מכוניתו של רבין ונופף בו בגאווה, והבטיח כי כפי שהגיעו לסמל יגיעו גם לרבין, דברים שהתפרשו במהרה כאיום על חיי רבין שהתממש, אך למיטב ידיעתי בן-גביר לא נענש, לא על עקירת הסמל ולא על האיום על רבין.

לי אישית בן גביר זכור במיוחד מניסיונותיו למנוע את מצעדי הגאווה בירושלים ולהפריע להם, יחד עם גופשטיין וברוך מרזל, שעמד בראש תנועת כ"ך לפני שהוצאה מחוץ לחוק, וניסתה לפעול במסגרות אחרות. לא פעם נהג בן-גביר באלימות והסתבך בקטטות.

ברבות השנים בן-גביר הצטיין מאד ביצירת קשרים עם כתבים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, למד משפטים במכללת קרית-אונו, ולמד להתחכם ולקרוא "מוות למחבלים" במקום לזעוק "מוות לערבים", ולכן הצליח להימצא כשיר להיבחר לכנסת, בניגוד לבנצי גופשטיין שבחירתו נפסלה, אך כפי שמעידים תמלילי הקלטות, הוא מנחה את פעילותו של בן-גביר כשר משטרה כביכול. בן-גביר משמש איפוא כפנים הלגיטימיות לכאורה של תנועת כ"ך, ונבחר לכנסת בראש מפלגת "עוצמה יהודית", שלכאורה איננה קשורה לתנועת כ"ך שהוצאה מחוץ לחוק. נבחרים אחרים מטעם מפלגת "עוצמה יהודית", השרים עמיחי אליהו ויצחק וסרלאוף, וחברי הכנסת צבי פוגל, אלמוג כהן, לימור סון-הרמלך ויצחק קרויזר, שלאיש מהם אין עבר בתנועת כ"ך, אינם חברים בקבוצת "אסטרטגיה", כפי שאפשר היה לצפות. בקבוצה חברים בנצי גופשטיין וחנמאל דורפמן, לצד רעייתו של בן-גביר איילה ואחרים שאכן משמשים כיועצים, אבל קל להיווכח מהקלטות שלבנצי גופשטיין וחנמאל דורפמן יש מעמד של מנחים, ולא של יועצים בלבד. בקלטות מציע גופשטיין לבן-גביר להתנכל לשכונה במזרח ירושלים כדי "לעורר את השטח", כלומר להתנכל במזיד לתושבים הערבים כדי לעורר אותם למהומות והתפרעויות, שתשמשנה אחר כך כתירוץ לפגוע בתושבים הערבים. הקלטות מעידות על כך שלא בן-גביר האיש השתלט על משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר, אלא שתנועת כ"ך הלא חוקית השתלטה עליהן, ומטרתה איננה לשמור על השקט והסדר הציבורי, שזה תפקידה הראשון במעלה של המשטרה ולמטרה זו היא מורשית להפעיל כוח, אלא הפוך מכך: להתגרות בתושבים הערבים במטרה לחולל מהומות. זו מטרה בלתי חוקית שהפוכה לתפקיד המשטרה במדינה מתוקנת, והיא מהווה סכנה גדולה לשלומם וביטחונם של תושבי ישראל. לשון המעטה היא, שבן-גביר איננו ראוי לשמש כשר בישראל, ובוודאי לא כשר אחראי על המשטרה ושירות בתי הסוהר. מניעיו היחידים לדרוש תפקיד זה היו מניעת אכיפה של פשיעה לאומנית והקלה עם פושעים לאומנים שכבר הורשעו כמו רוצח משפחת דוואבשה, שימוש בכוח המשטרה כדי להתנכל לתושבים ערבים ולעוררם למהומות והתפרעויות, וכפי שעולה מהקלטות ואף היה ידוע קודם לכן מהתבטאויותיו הגלויות של בן-גביר, לדכא באלימות את ההפגנות נגד הממשלה, ולמטרה זו לעודד ולקדם קציני משטרה שינהגו כלפי המפגינים באלימות יתרה, כגון השלכת רימוני הלם, שימוש במכת"זיות ובבואש וכיו"ב. בכך פעל בן-גביר לשנות את אופי המשטר בישראל למשטר שמתנכל לערבים, מתיר את דמם ומעודד את שלילת זכויותיהם וגירושם, ומשטר שמדכא את חופש הביטוי וההפגנה בניגוד למקובל במשטרים דמוקרטים. בכל אלה פועל בן-גביר, בשירותה של תנועת כ"ך, נגד מדינת ישראל ותושביה, וסילוקו מתפקיד שר המשטרה חיוני לשמירת שלטון החוק ואופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל, ולהגנה על שלומם וביטחונם של כל תושבי ישראל ללא הבדל מוצא ודעה פוליטית. האחריות למינויו ולסיכון שכרוך בו לתושבי ישראל היא כמובן על נתניהו, וכל יום נוסף שבו בן-גביר ממשיך בתפקידו היא באחריותו של ראש הממשלה.

הומוסקסואליות ופמיניזם מאיימים על השמרנים

 

עפרי אילני בטור במוסף הארץ (מלחמת ההומואים הראשונה 13.1.23) תוהה מדוע השמרנות נלחמת כל כך בהומוסקסואליות, שרוב הציבור כבר מקבל אותה בחמלה. הוא נאחז בדברים שאמר הרב אחיקם גץ, שבניגוד למשל לחילוניות, הומוסקסואליות היא בלתי הפיכה, ומי שבחר בה – דגש על "בחר בה" – השמרנים מציגים את ההומוסקסואליות כבחירה מודעת ולא כנטייה מולדת, וגם אופן ההצגה הזה אינו מקרי – הוא בלתי הפיך ולכן נשמה אבודה. ועדיין נותרת השאלה מה כל כך נורא בהומוסקסואליות גם אם איננה הפיכה.

אבל השמרנות איננה נלחמת רק בהומוסקסואליות. היא נלחמת לא פחות בפמיניזם, ומנסה להשיב בכוח את הנשים למקומן המסורתי בבית ובמטבח, ורואה את עיקר תפקידן בלידת ילדים וגידולם. העולם השמרני והדתי בפרט, ובוודאי העולם היהודי דתי, מבוסס על ההפרדה בין גברים ונשים, על עליונותם של הגברים והדרתן של הנשים מכל מה שאיננו קשור בלידת ילדים וגידולם. כל דבר ששובר את ההבחנה הדיכוטומית הזו בין העולם הגברי לעולם הנשי מערער איפוא את יסודותיו של העולם הדתי השמרני. הפולחן הדתי היהודי הוא גברי לגמרי. הנשים יכולות לכל היותר לשבת בעזרת הנשים ולצפות מאחורי המחיצה.

ההומוסקסואליות מפחידה את השמרנים משום שבדומה לפמיניזם, היא מערערת על ההפרדה המוחלטת שכופה השמרנות בין גברים ונשים. היא איננה מבוססת על דומיננטיות ברורה של הגבר, שככתוב "הוא ימשול בך", כלומר באשתו. הגבר ההומוסקסואל מוותר, מבחינת השמרנים, על מעמדו כמושל. האין "משילות" המלה הרווחת ביותר בדברי חברי הקואליציה הנלחמים בהומוסקסואליות? הגבר המוותר על כוחו כמושל מערער על העולם הסדור של השמרנים, שבו העולם כולו אמור להתנהג, בכל תחום ותחום, על פי הדגם של אשה כנועה לבעלה וגבר שמושל בה, שבכך רואה השמרן את מימוש גבריותו של הגבר. לא במקרה זעקו תומכיו של אלאור אזריה בבית המשפט "מי שלא יורה הוא קוקסינל". קל מאד לראות אצל איתמר בן-גביר ואנשיו את הזהות בין גבריות לכוחנות ואלימות. גבריות מתבטאת לדידם בהפעלת כוח וב"להראות מי בעל הבית", ומי שמוותר על הפעלת כוח פוגע בכל הגברים, כי הוא מערער על מושג הגבריות עצמו, ועל הזהות שלדידם של בן-גביר ואנשיו היא מתחייבת, בין גבריות, עליונות, כוחנות ושלטון. לכן נלחמו אנשי כ"ך בשצף קצף במצעד הגאוה. מבחינתם הוא פוגע בעצם מושג הגבריות, שצריכה להיראות כל הזמן, ומערער את בסיס עולמם. ההומוסקסואל הוא מבחינתם גבר שמסרס את עצמו, ובכך הוא מאיים על עליונותם של כל הגברים ומעורר אצלם חרדת סירוס שהם מתקשים לשאת, כי האיום הגדול ביותר על השמרן הוא האיום להיות אשה או להיות כנוע כאשה, שלדידם זה היינו הך.

החרדים מפגינים אולי פחות כוחנות, מאחר שהם חוששים מגיוס לצבא, שבמסורת היהודית, בגלל טראומת הצעירים היהודים שנחטפו לשרת בצבא הצאר, שנתפסו כמומרים מאונס, מסמל שמד, אך עומדים על עליונות הגבר כמקיים הפולחן הדתי, ועוד יותר מהלאומנים הם חרדים ממתן מעמד שווה לנשים ומזכות נשית לייצוג פוליטי. גם מעמדו של הגבר החרדי נתפס כמותנה בנחיתותן של נשים ובהפרדה גמורה בין נשים לגברים תוך כדי השתקתן של הנשים ודחיקתן תמיד לשוליים, לא רק מטאפורית אלא פיזית, כמו בבית הכנסת. מאותה סיבה עצמה ההומוסקסואליות, שאין בה הבחנה מוחלטת בין גברים ונשים ואין בה עליונות מוחלטת של גבר על אשה, מערערת את עולמם, שמרגע קומם בבוקר, עם הנחת התפילין, מבטא את גבריותם ואת היותם אדוני המשפחה ונציגיה בפני האל. החרדיות מתייחסת בשלילה גם ללמדנות של נשים, והגברים החרדים תובעים לעצמם את הבעלות הבלעדית על לימוד התורה והידע הדתי, ולכן הפמיניזם, שתובע את זכותה של האשה לשוויון, לידע, לחיים מקצועיים, לייצוג פוליטי ולנראות ציבורית מאיים מאד על עולמם. ההומוסקסואליות והפמיניזם הם לדידם של החרדים שני איומים דומים של ערעור ההבחנה וההפרדה בין גברים ונשים שמבטיחה את עליונות הגבר על האשה, ולכן הם מאיימים באופן דומה על עולמם.

ההתייחסות להומוסקסואליות כאל בחירה ולא כאל נטייה מלידה, והטענה שהעלו אבי מעוז ואנשיו שהם אינם נלחמים בהומוסקסואלים אישית אלא ב"אידיאולוגיה ההומוסקסואלית", מקלה עליהם להגדיר את ההומוסקסואליות כרוע ולהסתייג ממנו, שכן אם אנשים נולדים עם נטייה מינית הומוסקסואלית, קשה להגדיר את ההומוסקסואליות כרוע ולהילחם בה. אם לעומת זאת מגדירים את ההומוסקסואליות כבחירה וכאידיאולוגיה ולא כנטייה מולדת, כאילו ההומוסקסואל יכול לבחור שלא להיות כזה, אפשר להאשים את ההומוסקסואל בכך ש"בחר" בהומוסקסואליות במקום בחיים עם בני המין השני, ולכן אפשר להעניש אותו על בחירתו. הגדרת ההומוסקסואליות כבחירה וכאידיאולוגיה גם מאפשרת להתכחש לכך שההומוסקסואליות היא תופעה טבעית וחלק מהמציאות ולהעמיד פנים שאין דבר כזה, ואם יש הומוסקסואלים הם אינם אנשים שיש לקבל אותם כפי שהינם, מפני שכך נולדו והתפתחו, אלא אנשים שבחרו מרצונם בדרך חיים שלדידם של השמרנים מערערת את הסדר החברתי, ויכלו לכאורה גם לבחור אחרת, ולכן ההומוסקסואליות לדידם איננה חלק מתמונת המציאות אלא אידיאולוגיה רעה שיש להכחיד.

השמרנות מסוגלת לסבול את ההומוסקסואליות רק כאשר היא מסתתרת ומתחבאת, ואיננה מחייבת את השמרנים להתמודד עם העובדה שהיא חלק מהמציאות של החברה האנושית. לכן הנראות הציבורית של הומוסקסואלים, יותר מעצם קיומם, מאיימת מאד על החברה השמרנית. אבל למרות שהחברה השמרנית פוסלת את עצם קיומם של ההומוסקסואלים, ואיננה יכולה לפסול את עצם קיומן של נשים, שהרי היא זקוקה להן לצורך לידת ילדים, יש דמיון רב בין האופן שבו מבקשים להעלים מהמרחב הציבורי את ההומוסקסואלים, לאופן שבו מבקשים, וגם מצליחים, להעלים מהמרחב הציבורי את הנשים. בשני המקרים הטענה היא שמיניות יש להסתיר, לא רק כאשר מדובר בקשר הומוסקסואלי, אלא גם כאשר מדובר בקיום הנשי עצמו, שכן כפי שאוהבים הדתיים לטעון "קול באשה ערוה", כלומר שעצם הופעתה הציבורית של אשה היא ביטוי של מיניות שראוי להסתרה ולהרחקה מן הציבור, והשיבוש המכוער שעליו כתבתי כאן "בת מלך כבודה פנימה" מדגים את מעמדה האמיתי של האשה בחברה החרדית, שלא במקרה הרב טאו, רבו של אבי מעוז, מבטא בפגיעתו הרעה בנשים, כמו בתורתו. הופעה של נשים, כמו של הומוסקסואלים, במרחב הציבורי, היא לדידם של השמרנים גילוי של פריצות. בכך שגוזלים מהאשה את קולה, את אפשרות הדיבור, כאשר מקבילים אותו להפגנת מיניות, גוזלים ממנה גם מימד של בריאת האדם בצלם אלהים, שהרי הדיבור הוא אלוהי: העולם נברא באמירה, ואת הסגולה האלהית של הדיבור מעניקים החרדים לגברים בלבד, ובכך הם מצביעים על היות הגבר נברא בצלם אלהים, ומתחילים את התנ"ך בפרק ב' שבו נבראה האשה מצלע האדם, ש"לזאת ייקרא עצם מעצמיי" ומדלגים על "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם: ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה." (בראשית א, כ"ז-כ"ח), פסוקים שמדגישים שבריאת האדם בצלם אלהים מתייחסת גם לגבר, גם לאשה, ושניהם כאחד הם האדם.

עוד לא מאוחר לסלק את מרזל

אתמול קיבלנו הוכחה חיה למה שקורה כשלאומנות אלימה מרגישה שהדמוקרטיה מגינה עליה. ישנה דיעה תמימה כזו, שאם יניחו לתנועות לאומניות אלימות להתמודד בבחירות דמוקרטיות, זה ימתן וירסן אותן, ויגרום להן לנהוג על פי החוק וכללי המוסר המקובלים. ישנה דיעה כזו, למרות שהמציאות, גם בישראל, ואין צורך להזכיר שגם בעמים, מוכיחה שוב ושוב את ההיפך. לאומנות אלימה ניזונה מקרקע גידול של שלילת הזולת, שלילת האנושיות שלו ושלילת זכותו לבטא את שונותו, ולכן איננה יכולה להשתתף במשחק הדמוקרטי, שכולו מבוסס על הכרה בקיום האנושי של הזולת ובזכותו להיות שונה ולבטא את שונותו.

אין זה מקרה שהלאומנות האלימה משתלבת בדיכוין של נשים ובשלילת זכותן לפעול במרחב הציבורי ולייצג את עצמן. האשה היא הזולת המובהק ביותר, השונות שלה לעומת הגבר היא השונות הבסיסית ביותר שנתפסת כנחותה. מי שכל תפיסת עולמו מבוססת על חוסר יכולת להכיר בשיוויון בין בני אדם שונים, יתקשה להכיר בשיוויון האשה, ויסרב להכיר בזכותן של נשים לפעול במרחב הציבורי ולהתבטא בו.

לא במקרה הפכה חנין זועבי למושא ולמוקד של האלימות הלאומנית, למרות שחברי כנסת ערבים גברים אמרו לא פעם דברים דומים ועשו מעשים מקוממים אף יותר, כמו הצדעה במועל יד כלפי חברי כנסת יהודים והשוואות אינסופיות בין ישראל לנאצים ובין הפלשתינים ליהודים בשואה, ביקור במדינות ערב ונשיאת נאומים בטלויזיות ערביות זרות כנגד ישראל בזמן מלחמה ועוד ועוד. גם אם לא פעם ננקטה אלימות כלפי חברי כנסת ערבים –  לרוב מצד אותם אנשי כ"ך שתקפו אתמול את חנין זועבי, מעולם לא הופנתה אלימות כה רבה וקשה וממושכת כנגד חבר כנסת ערבי שהוא גבר, ומעולם לא נעשה ניסיון כה שיטתי ועקבי לשלול לגיטימיות ולהרחיק כלפי חבר כנסת ערבי שהוא גבר, ואין זה מקרה.

חנין זועבי סובלת מאלימות גם מפני שמעשיה ודבריה מקוממים ישראלים רבים, אבל בראש וראשונה היא סובלת מאלימות מפני שהיא אשה. לא שהעובדה שהיא ערביה איננה ממלאת תפקיד מרכזי בתוקפנות ובאלימות כלפיה. היותה ערביה בהחלט ממלאת תפקיד, אבל היותה אשה ממלאת תפקיד משמעותי בהרבה, וזה ניכר בהתבטאויות כלפיה, בהתייחסות ללבושה המודרני, להיותה רווקה, לעניינים שכאשר מדובר בגבר הם נחשבים לבלתי רלוונטיים. מהאלימות שחנין זועבי סובלת ממנה סבלו גם חברות כנסת ופעילות פוליטיות יהודיות, כמו יעל דיין ששפכו עליה תה רותח, והעובדה שיעל דיין תמיד התנהלה באיפוק ובעדינות לא מנעה זאת. במשך השנים הייתי עדה לאלימות של אנשי כ"ך – תמיד אותם אנשי כ"ך, אותם פרצופים מוכרים משנים, בכל פעם באדרת אחרת, כעת מופיע אחד מביריוניהם המוכרים כעורך-דין של חבריו -  כלפי הנשים בשחור וכלפי הצועדים במצעדי הגאווה, ותמיד שילבה האלימות שלהם לאומנות, שנאת נשים ושנאת וביזוי השונה. גם חברת הכנסת מירי רגב, שבעצמה מבטאת לא פעם אלימות לאומנית, וקראה כלפי חנין זועבי בערבית "לכי לעזה, בוגדת", סובלת בעצמה מאותה שנאת נשים, שהופכת אותה למושא ללעג וקלס יותר מאשר את כל חבריה הגברים, שאינם מתבטאים באופן שונה בהרבה. חבל שחברת-הכנסת רגב איננה מבינה זאת, שבהשתתפות שלה בתוקפנות כלפי חנין זועבי, היא פוגעת גם בעצמה.

נשים צריכות לקום ולהתקומם נגד תוקפיה של זועבי ולהגן עליה, מפני שהאלימות נגד זועבי היא יותר מכל דבר אחר אלימות נגד נשים. ותנועת כ"ך, למי שלא הספיקו לו מעשי חבריה בעבר, היא תנועה שהדמוקרטיה חייבת לאסור על פעילותה ולמנוע ממנה להתמודד לכנסת, מפני שמדובר באנשים מסוכנים, שמקבלים את ההיתר לפעול כמפלגה ולהתמודד לכנסת, כהתרת רסן לאלימות חסרת המעצורים שלהם. עדיין לא מאוחר לעתור לבית המשפט שנית, לאור אירועי אתמול, ולדרוש את פסילתם של אנשי כ"ך מהתמודדות לכנסת. אבוי לנו אם אנשים אלה ישבו בכנסת ישראל וייהנו מחסינות.