תנים ותנין, לילית וסירנה

כשכתבתי את רשימתי "תנין, לויתן, נחש, דרקון"

שמתי לב לחילופי הצורות "תנים" ו"תנין" בתנ"ך, כאשר לרוב ברור לקורא העברית מתי מדובר ב"תנין" ומתי מדובר ברבים של "תן".

למשל ביחזקאל, כאשר לראשונה מופיע לעינינו התנין בדמות תנין היאור, הקרוקודיל, החיה שעמה אנו מזהים את התנין גם בעברית המודרנית, נכתב "תנים" ולא תנין:

דבר ואמרת, כה אמר ה': הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני: ונתתי חחים בלחייך, והדבקתי דגת יאורך בקשקשותיך, והעליתיך מתוך יאוריך, ואת כל דגת יאוריך בקשקשותיך תדבק:

                                                      יחזקאל כ"ט, ג-ד

וגם באיזכור הנוסף ביחזקאל ל"ב פסוק ב נכתב "תנים":

בן אדם שא קינה על פרעה מלך מצרים, ואמרת אליו כפיר גויים נדמית, ואתה כתַּנִים בַּיַמִּים, ותגח בנהרותיך ותִּדְלַח מים ברגליך ותִּרְפֹּס נהרותם.

בשני מקרים אלה, כמו ברוב איזכורי התנין בתנ"ך, תורגם תנין בתרגום השבעים בוולגטה כ"דרקון". כך למשל יחזקאל כ"ט, ג:

draco magne qui cubas in medio fluminum tuorum, et dicis meus est fluvius et ego feci memet ipsum

במגילת איכה שאנו קוראים היום, צום תשעה באב (נדחה לעשירי באב בגלל השבת), פרק ד, פסוקים ג-ד, מצוי חילוף הפוך, ולגבי רבים של "תן" במקרה זה נקבת התן, נכתב "תנין":

גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן, בת עמי לאכזר כיענים במדבר. דבק לשון יונק אל חִכּוֹ בצמא, עוללים שאלו לחם, פורש אין להם.

וכוונת הפסוק להשוות בין עולליה הצמאים והרעבים של ירושלים שאין מי שמניק ומאכיל אותם, לבין החיות שדואגות לגוריהן.

צירוף תנים ויענים, ליתר דיוק בנות-יענה, יחדיו, מופיע גם אצל הנביאים ישעיהו ומיכה:

ישעיהו ל"ד, י"ג-ט"ו:

"ועלתה ארמנותיה סירים קמוש וחוח במבצריה, והיתה נוה תנים, חציר לבנות יענה: ופגשו ציים את איים ושעיר על רעהו יקרא, אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח. שמה קננה קפוז ותמלט ובקעה ודגרה בצלה..."

ותרגומו בוולגטה:

Et orientur in domibus eius spinae et urticae et paliurus in munitionibus eius et erit cubile draconum et pascua strutionum: et occurent daemonia onocentauris et pilosus clamabit alter ad alterum ibi cubavit lamia et invenit sibi requiem, ibi habuit foveam ericius et enutrivit catulos  

כלומר: תהיה למשכב דרקונים ולמרעה בנות-יענה – תנים מתורגם כאן כדרקונים, כמו התרגום הנוצרי הנפוץ ל"תנינים". ציים מתורגם כאן כ"שדים" ואילו "איים מתורגם כ"אונוקנטאורים", מעין קנטאורים שמחציתם אדם ומחציתם חמור במקום סוס. שָׂעִיר מתורגם בשם התואר pilosus שפירושו הוא שָׂעִיר כשם תואר, ללא קשר דוקא לתיש. כלומר תמונת חיות הבר של ארץ-ישראל המשתכנות בארמנות החרבים שמתאר ישעיהו, תמונה ריאליסטית לגמרי, הופכת בתרגומים הנוצריים לתמונה מיתולוגית של יצורים על-טבעיים. לכך נוספת "לילית", שהיא ככל הנראה עוף לילי, אך כאן היא מתורגמת כ-lamia, אף זו דמות מיתולוגית של מכשפה אוכלת ילדים, שמתוארת כמחציתה אשה מחציתה נחש, או כאשה כל כולה שצמוד אליה נחש או עור נחש. סביר מאד שדמותה המיתולוגית של לילית כאשת אשמדאי מקורה בחיבור הזה שיצרו התרגומים הנוצריים בין לילית – עוף לילי שמשלב ישעיהו בתיאורי החורבן שלו, לבין Lamia המיתולוגית, וכך מתוארת אף לילית באמנות – בדמותה של לאמיה.

נתבונן שוב על פסוק ג בפרק ד במגילת איכה:

גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן, בת עמי לאכזר כיענים במדבר.

בתרגומים הנוצריים לפסוק זה לא תורגמה המלה "תנין", שמשמעותה תנים, כדרקונים, כמו בפסוקים בישעיהו ובמיכה אלא כ-lamiae, שוב אותה דמות מיתולוגית של מכשפה אוכלת ילדים שתירגמה בישעיהו את השם לילית, אבל הפעם בלשון רבים:

 Sed et lamiae nudaverunt mammam lactaverunt catulos suos, filia populi mei crudelis quasi strutio in deserto

כאמור תיאור נוסף המשלב תנים ובנות-יענה מופיע אצל מיכה פרק א, פסוק ח:

עַל זֹאת אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה אֵילְכָה שילל וְעָרוֹם אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה.

ותרגומו:

Super hoc plangam et ululabo vadam spoliatus et nudus faciam planctum velut draconum et luctum quasi strutionum

גם במיכה וגם בישעיהו תורגמו "תנים" כ"דרקונים", למרות שברור מן התיאור במגילת איכה שמדובר ביונק. יש שמטילים ספק שמדובר ביונק המוכר לנו כיום כתן, ואילו "יענים" או "בנות-יענה" מתורגמים כ-Strutio, בשם המלא Strutio camelus, שמה של החיה שאנו מכנים כיום יען או בת-יענה, שהיא עוף נטול-קול, דבר שאיננו מתאים לאופי החיה או העוף המתואר בתנ"ך, שקולו, כמו קול התן, קול יללה, המזכיר מספד ואֵבֶל. ואפשר שגם בת-היענה היא יונק מיילל ולאו דוקא עוף, שהרי על פי ישעיהו שמקביל "נוה תנים" ל"חציר לבנות-יענה", בת-היענה שבמקרא היא איפוא חיה ששוכנת בחציר וכנראה אוכלת חציר, ולכן לא נראה לי גם זיהויה עם עופות טורפים או דורסי לילה כדוגמת הינשוף, כפי שהציעו חוקרים, 

(ראה הצעה לזיהוי עם אוח)

זיהוי בנות-היענה עם אוחים מתבסס על פסוקים כ"א-כ"ב בפרק י"ג בישעיהו, שדומים לפסוקים שהזכרנו בפרק ל"ד:

"ורבצו שם ציים ומלאו בתיהם אֹחִים ושכנו שם בנות-יענה ושעירים ירקדו שם: וענה איים באלמנותיו ותנים בהיכלי עֹנֶג..."

אבל אֹחִים כאן מקביל דוקא ל"צִיִּים", ואילו בנות-יענה מקביל ל"שעירים", שהם תיישים, והפועל "ירקדו" מופיע במקרא כמתייחס לצאן כמו בתהלים קי"ד:

"ההרים רקדו כאילים גבעות כבני-צאן".

ואולי בנות-היענה הן בכלל מין של עזי-בר ובכך הן אכן מקבילות לשעירים ומתאים להן לשכון בחציר כדברי ישעיהו "חציר לבנות-יענה".

וכיצד תורגמו בתרגומים הנוצריים פסוקים כ"א-כ"ב בישעיהו י"ג?

Sed requiescent ibi bestiae et replebuntur domus eorum draconibus et habitabunt ibi strutiones et pilosi saltabunt ibi et respondebunt ibi ululae in aedibus eius et sirenae in delubris voluptatis

כלומר: "ונחו שם חיות (ציים), ומלאו בתיהם בדרקונים (אוחים), ושכנו שם בנות-יענה (במובן המודרני), ושעירים יקפצו שם, וענו ינשופים (איים) בארמנותיו (זה כנראה הכתיב הנכון ולא אלמנותיו כמו בתנ"ך שלנו) וסירנות בהיכלי עונג..."

הנה הפכו אף האוחים הקטנים לדרקונים, ואילו התנים היו לסירנות – הסירנות במיתולוגיה היוונית אינן בנות ים יפהפיות אלא יצורים שלהם ראש וחזה אשה וגוף ציפור, וכח משיכתן איננו במראן אלא בקולן המכשף. ברשימתי "תנין, לויתן, נחש, דרקון" הבאתי דוגמאות לתרגום cetus, מפלצת מיתולוגית יוונית, הן ל"תנין" והן ל"לויתן" – מונח זה משמש כשמו המדעי של היונק הימי שאנו מכנים כיום לויתן, whale, או Wahlfisch בתרגום לותר, שהשפיע ככל הנראה על כך שחיה זו מכונה היום בעברית לויתן, למרות שמן הפסוק בישעיהו פרק כ"ז:

ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח, ועל לויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים.

אנו למדים שלויתן הוא סוג של נחש או זוחל, לא יונק ולא ימי.

חיות הבר הנפוצות, ככל הנראה, שתיארו נביאי ישראל, שלקוחות ממראה עיניהם, אך זהותן לא היתה ידועה למתרגמים ואולי גם מן היהודים נשכחה, הוחלפו בדמויות מן המיתולוגיה היוונית שיצרו תמונות פנטסטיות שאין להן כל קשר למציאות שאליה התייחסו במקור. אבל התמונות הפנטסטיות האלה שנוצרו בדימיון היווני-רומי-נוצרי והשפיעו עליו מאד, השפיעו גם על היהודים, ושבו אליהם דרך המדרש והקבלה.

הויכוח על מילת ילדים בגרמניה

ההליך המשפטי שבסיומו הכריז בית המשפט המחוזי בקלן על מילת ילדים כפגיעה גופנית אסורה הוא הליך תמוה ומפוקפק מתחילתו ועד סופו. פסק הדין ניתן בעירעור של המדינה על זיכויו של רופא מוסלמי שביצע מילה בילד בן ארבע לבקשת הוריו, בהרדמה מקומית וללא כל הוכחה לרשלנות רפואית, למרות שהילד דימם מאוחר יותר ונזקק לאישפוז לצורך עצירת הדימום. התביעה הוגשה כנגד הרופא על "שימוש בכלי מסוכן לצורך התעללות ופגיעה בבריאותו של אדם אחר". קשה לומר שזהו תיאור אובייקטיבי של מילת ילד במרפאה בהרדמה מקומית לבקשת הוריו – זהו ניסוח מקומם של תביעה נעדרת תום לב לצורך מטרה זרה, ואכן בית המשפט קבע שסכין מנתחים בידיו של רופא איננו "כלי מסוכן", אחרת צריך היה להרשיע את כל המנתחים בגרמניה בתקיפת אנשים אחרים באמצעות כלים מסוכנים. בית המשפט זיכה את הרופא מכל אשמה, אך הכריז שביצוע מילה בקטינים היא הליך אסור שפוגע בזכות הילד לשלמות גופנית, ובזכותו להחליט מאוחר יותר בעצמו על השתייכותו הדתית, ולעומת זאת זכות ההורים לחינוך ילדם לא תיפגע אם ההורים ימתינו עם המילה עד שהילד יהיה בגיר ויוכל להחליט עליה בעצמו. העילה להכרזות אלה היתה שלילת אחת ההגנות שהרופא טען להן – שההורים ביקשו ממנו לבצע את המילה. להלן מובאות מתוך פסק-הדין:

"להזמנת המילה בידי ההורים אין לייחס השפעה מצדיקה, כי לזכות ההורים לחינוך דתי של הילד אין עדיפות על זכות הילד לשלמות גופנית ולהגדרה עצמית, כך שבהסכמה למילה יש סתירה לטובת הילד. בה בעת ההליך המנוגד לטובת הילד והבלתי מוצדק איננו יוצא דופן מבחינה חברתית, מוסכם על הכלל ומקובל היסטורית ולכן איננו בר-עונשין."

לכאורה על פי דברים אלה לא אסר בית המשפט על המילה, וגם לא היה צורך באיסור מפורש, כי די היה בהגדרת המילה כפגיעה גופנית בילד כדי להטיל אימה על הרופאים שחוששים כעת לבצע מילה, ובכך הושגה המטרה.

ועוד מתוך פסק-הדין:

"מעשהו של הנתבע איננו מוצדק עקב ההסכמה. הסכמה של הילד בן הארבע באותה עת לא היתה וגם לא באה בחשבון עקב העדר בשלות הבנה מספקת. הסכמה של ההורים היתה, אבל אין בה כדי להצדיק את הפגיעה הגופנית ."

"גוף הילד משתנה עקב המילה באופן מתמיד ובלתי ניתן לתיקון. שינוי זה מנוגד לאינטרס של הילד להחליט מאוחר יותר בעצמו על השתייכותו הדתית. לעומת זאת זכות החינוך של ההורים לא תיפגע באופן בלתי סביר, אם ייאלצו להמתין, אם הילד מאוחר יותר, כשיהיה בגיר, יחליט בעצמו על מילה כאות להשתייכות לאיסלם".

ההסמכה של עניין הפגיעה הגופנית בילד לטענה התמוהה שהמילה פוגעת בזכותו של הילד להגדרה עצמית דתית בעתיד, טענה שלו היה בה ממש צריך היה לאסור גם על טבילת תינוקות, מטרידה במיוחד. עולה ממנה רצון למנוע מילדיהם של מהגרים מוסלמים לגרמניה את הזכות לגדל את ילדיהם על פי המסורת הדתית שלהם, והשארת פתח להתנצרות של הילדים בעתיד. עצם הבעת החשש – המופרך לכשעצמו – שעצם המילה כופה על הילד להישאר מוסלמי ומונעת ממנו לבחור לו בעתיד דת אחרת – מבהירה שאין מדובר כאן בחשש אמיתי לפגיעה גופנית בילד, אלא ברצון להקשות על גידול הילד כמוסלמי, מתוך מחשבה על הסיכוי להמרת דתם של ילדי מהגרים מוסלמים לנצרות, מחשבה מתועבת לכשעצמה.

איסור המילה שייך למסכת החקיקות האנטי-מוסלמיות בשנים האחרונות במדינות שונות באירופה: איסור שחיטה כשרה, איסור לבישת בורקה, איסור תפילה ברשות הרבים, איסור בניית מסגדים או צריחי מסגדים, איסור חבישת כיסוי ראש בבתי הספר. למרבה הצער רבים לא הבינו שמדובר במידרון חלקלק, והסכמה לאיסורים קלים עודדה את המשך המגמה, עד לפגיעה האנושה דוקא באפשרות לחיי קהילות יהודיות באירופה, עם איסור המילה שמתפשט בכל הארצות הגרמניות במהירות שמצביעה על כך שאין מדובר בשום אופן בהליך מקרי שנבע ממקרה מזדמן, אלא במדיניות מתוכננת שחיפשה לה תואנה. להכרזה של הפרלמנט הגרמני על תמיכתו במנהג המילה אין הרבה השפעה, כי מטרתו של ההליך המשפטי להטיל אימה על הרופאים ולהרתיעם ממילת ילדים הושגה בהצלחה יתרה.

הפגיעה החמורה בזכויותיהם של קהילות דתיות לגדל את ילדיהן על פי דתן, עוררה התנגדות גם בכנסייה הקתולית הגרמנית, שחוששת מאד להתערבות המדינה בענייניה של הכנסייה, כפי שקרה בארצות הקומוניזם, שהקנצלרית הנוכחית היא תוצר שלהן, ובוודאי אין זה מקרה שפסיקה כזו מופיעה דוקא בזמן כהונתה של קנצלרית שהתחנכה בדיקטטורה המזרח-גרמנית. אני מביאה כאן את ביקורתו של הפילוסוף הקתולי רוברט שפמאן על הפסיקה ופגיעתה הקשה בזכויותיהן של משפחות דתיות, ואת תגובתו של משפטן גרמני שעל פי הסקרים מבטא למרבה הצער את דעת הרוב בגרמניה, שהייתי מכתירה אותה במלים "עורלת לב". כמי שאיננה מתלהבת בדרך כלל מן הכנסייה הקתולית, אני מוצאת דוקא במקרה זה פתח לשותפות יהודית ומוסלמית עם הכנסייה הקתולית במאבק נגד הגזירה. 

על הרקע הלותרני לאיסור ברית-המילה ראו רשימתי "מרטין לותר על ברית-מילה".

רוברט שְׁפֵּמַאן Spaemann, יליד 1927, הוא אחד הפילוסופים החשובים ביותר בגרמניה כיום. הוא קתולי מאמין ומקורב מאד מזה שנים רבות לאפיפיור הנוכחי בנדיקטוס ה-16. הוא מרבה לעסוק במוסר נוצרי ובזכויות אדם. מאמרו נגד הפגיעה בזכות ההורים למול את ילדיהם פורסם בשבועון "די צייט" גיליון 28, 5 ביולי 2012.

החלום על העדר הגורל

בית משפט גרמני אוסר על מילה ופוסק שהינה פגיעה גופנית. זוהי התקפה חסרת תקדים על זהותן של משפחות דתיות

מאת רוברט שְׁפֵּמַאן

בית המשפט המחוזי של קלן הכריז על מילה של ילד קטן כבת-עונשין. פסק-דין זה הינו או לפיד מאיר לשיחרורם של מיליוני ילדים בכל העולם, או שהוא אחת המפלצות בתחריטו האניגמטי של גויה "חלום התבונה מוליד מפלצת". במקרה זה הוא צריך להפוך שוב ללפיד מאיר, כומר להתנגדות למגמה רבת-עוצמה בקרב העולם המערבי.

פסק-הדין עורר כצפוי פולמוס ער. בדיונים מסוג זה תלויות התוצאות לרוב בחלוקה מראש של חובת הנימוק, כלומר של עול ההוכחה. היא מוטלת, כאשר עוסקים בעניינים משפטיים, על מי שרוצה להעלות תביעה כנגד נורמליות קיימת. אחרת זה לא יכול להיות. כל דבר שהינו אינו זקוק להצדקה להפרכת הנימוקים שמעלים נגדו. אחרת החיים יהיו בכלל בלתי אפשריים. מי שטוען נגד נורמליות תרבותית מבוססת, נותן בדרך כלל תוקף לנורמליות ולנורמטיביות שונות, כלומר ה"טבעיות". זה במיוחד המקרה באירופה, שבה מאז היוונים במאה החמישית לפני ישו מבחינים בין הדברים התקפים על פי משפטי האנשים ומסורותיהם לבין "הזכויות הטבעיות".  

מחשבה זושל חוק הטבע היתה מכרעת לסכולסטיקנים של ימי הביניים. היא החישה את ההשכלה האירופית, עד שהרלטיביזם התרבותי במאה ה-19 העמיד אותה בספק. זכויות היסוד של חוק היסוד הגרמני הינן כאלה, כו גם הקודיפיקציה החלקית של הזכות הטבעית. השלמות הגופנית ממלאת בכך תפקיד מיוחד, כי על הפגיעה בה קל יותר להשיג הסכמה כללית מאשר לפגיעות מעודנות יותר.

בפסק-הדין בקלן מדובר בעימות גלוי בין שתיים או גם שלוש זכויות יסוד. זכויות יסוד לעולם אינן מוחלטות. הן מוגבלות על ידי זכויות יסוד אחרות. עקרון היסוד של חופש האמנות אין משמעו שמותר לצייר על קירות זרים ללא הסכמת בעליהם. זכות היסוד של חופש המדע אין משמעה זכות לניסויים בבני-אדם או חקר עוברים שהוצאו. בלתי מוגבלת הינה רק החובה לשמור על כבוד האדם. זכות זו איננה מתנגשת עם כבוד האדם של הזולת. היא רק אומרת שכאשר פוגעים בחיי הזולת, חייבים להתייחס אליו כאילו הוא עצמו בעל שיקולים סבירים. "כל אחד נחשב" – על נוסחה פשוטה זו אפשר לבסס את עקרון כבוד האדם.

זכויות יסוד לעומת זאת מבוססות לעתים קרובות על שיקולי טובה: כך גם מקרה המילה. חייבים לשקול את זכות ההורים לחינוך, את חופש הדת ואת הזכות לשלמות גופנית. הגבלת זכות ההורים כבר נקבעה בחוק היסוד. אפשר לשלול זכות זו, כאשר הורים אינם ממלאים – במסגרת יכולתם - את חובת החינוך והקידום של ילדיהם, כך למשל, כאשר החלטותיהם לגבי הילד אינן מביאות בחשבון את טובת הילד.

כטקס כניסה מעניקה המילה הצטרפות לקהילה הן דתית והן לאומית מיוסדת על מסורת היסטורית, למשל לעם היהודי ולקהילה הדתית היהודית. עבור יהודים מאמינים ממלא מעשה רב משמעות זה אחר רצונו המפורש של האל.

כעת אבל מעשה זה קשור בפגיעה גופנית, כמו גם כל חיסון. אבל הפגיעה היא מזערית. היא שקולה בחומרתה למשל לחיסון נגד חצבת, שחלק מהרופאים דוחים במודע ושלהורים יש זכות להחליט לאיזו אסכולה הם יצטרפו לטובת ילדם. כאשר מדובר במילת בנות, היא משמשת למטרת מניעת הנאה מינית מהאשה. במקרה זה הדברים ברורים. מי שמאמין שזהו רצון האלהים, צריך להיות נתון לסמכות האכיפה של של חוק היסוד. כאן אי אפשר לגלות סלחנות. בדומה לכך לגבי המנהג הסיני הקדום לקשור את רגלי הילדות, מלבד בנות האיכרים. או אם נחשבו על סירוס במטרה למנוע את החלפת הקול אצל גברים.

מילת בנים אינה מסוג זה. היא איננה גורמת כאבים עזים, היא איננה גורמת השחתה גופנית וטראומה נפשית. לעתים קרובות היא מבוצעת מסיבות היגייניות ללא כל רקע דתי: למשל אצל בנים פעוטים עקב היצרות קשה של העורלה. כל אלה הן פגיעות גופניות, שאצל מבוגרים מותר לבצע רק בהסכמת הנוגע-בדבר, אבל אצל ילדים במקום זאת בהסכמת ההורים. לאור משמעותה העמוקה של המילה עבור קהילות דתיות, אין כלל משקל לפגיעות הגופניות הכרוכות בה, כך שבמקרה שבכלל מעלים את העניין לדרגת עימות בין זכויות יסוד, השיקול יכול ליפול רק לטובת החופש של ההורים, הרי זה כאילו ראה השופט את ההורים, עקב דבקותם במנהג, בלתי אחראים למעשיהם. בית המשפט התעלם כליל מההיבט הסוציולוגי, התרבותי-אתני וביצע התקפה חסרת-תקדים על זהותן של משפחות יהודיות.

אבל מאחורי פסק-הדין, ובראש וראשונה מאחורי ההנמקה של מגיניו ברבים, מסתתר מניע נוסף, שלדעתי הוא אפילו המניע העיקרי, כי אי אפשר פשוט להניח שבית המשפט חשב ברצינות שהפגיעה הגופנית נטולת התוצאות כל כך חמורה. לו היתה מילת הבנים באמת כה שערורייתית, הרי חייבים לשאול, מדוע כל מגיני פסק-הדין בקלן שתקו במשך עשרות שנים על המפלצתיות הזו. נראה לי שטיעון היסוד העיקרי שמסתתר ברקע הוא, שחינוך דתי של ילדים צריך להיעלם לגמרי, כי הוא קובע מראש ופוגע בהגדרה דתית עצמית מאוחרת יותר.   

זהו נושא אחר וגדול יותר, כי הטעות היסודית כאן היא בעצם פטאלית. מומחה צרפתי-גרמני למדע-המדינה אמר לי פעם שהוא אגנוסטיקן, אבל הכיס את ילדיו למוסד קתולי, כדי שיוכלו להחליט פעם בחופשיות – אדם איננו יכול להחליט אם את אחת משתי החלופות, חיי האמונה, לא הכיר מעולם.

מאחורי דחיית ההטבעה הדתית בילדות עומדת החשיבה על העדר הגורליות של איכות החיים. בארצות המערב יכול אדם לעזוב קהילה דתית, אבל החופש איננו נעוץ בכך שהוא יכול לבחור מנקודת אפס. איש איננו יכול להעלים את עברו, הוא שייך לאדם כך או כך, ואדם צריך להתנהל איתו כך או כך. "אל תשאל," כותב ברטולד ברכט, "מה עשו ממני? שאל מה עשיתי אני, ממה שעשו ממני".

אין נקודת אפס. מי שמרחיק ילדים מחיים ברקע של מימד אלהי, מטביע בהם אתאיזם. עולם ללא אלהים הוא הטבעה כמו עולם עם אלהים. המחשבה שצריך להגן על ילדים מ"הגדרה זרה", מתעלם מכך שללא הגדרה זרה ראשונית לעולם לא תוכל להיות הגדרה עצמית. ההגדרה הזרה הראשונה שלנו היא השפה. היא מעצבת מראש את חשיבתנו. אני יכול מאוחר יותר לבחור במקום שפת אמי שפה זרה. אבל ההטבעה הראשונית באמצעות שפת האם היא בלתי הפיכה. לו רצינו להמתין עד שהילדים יהיו במצב לבחור את השפה שתעמוד לרשותם כשפת אם, לעולם לא היה הילד לומד שפה, ולכן לעולם לא היה מגיע לשימוש בתבונתו ולהגדרה עצמית. הילדים שהקיסר פרידריך השני לבית הוהנשטאופן שלל מהם את לימוד השפה, לא התחילו, כפי שהקיסר שיער, לדבר עברית. במקום זה הם מתו.

דבר אחד אמנם אפשר ללמוד מפסק-הדין של קלן. הוא עוסק במילה – לאיזו מטרה שלא תהא – בפגיעה גופנית, ולו גם מזערית ונטולת תוצאות. לרופא שמתכנן לבצעה, אם הוא איננו מוצא כל טעם לכך. במקרה כזה ישתמשו בו באופן אסור.

נשיא ארצות-הברית ברק אובמה ביטל למרבה הצער את זכות הרופאים להימנע מביצוע הפלה מסיבות מצפוניות. לכן בארצות-הברית לא יהיו יותר גניקולוגים קתולים. בגרמניה, שבה הימנעות מצפונית כזו תקפה, יש להרחיבה על רופאים, שאינם רוצים למול. ומכיוון שמדובר בטקס דתי, יהיה זה ההגיוני ביותר אם רופא יהודי או מוסלמי יבצע את הטקס. או שהקהילות הדתיות הנוגעות בדבר תוכלנה שוב למנות מוהלים מטעמן עם עם הכשרה כירורגית ממשלתית מורשית. כך יתבטל העימות לבעלי הרצון הטוב באופן החלטי וטוב יותר מאשר על ידי מהפכת התרבות בקלן.
סוף מאמרו של שפמאן

רולף דיטריך הרצברג, יליד 1938, הוא פרופסור בגימלאות לחוק פלילי באוניברסיטת הרוהר בבוכום. תגובתו למאמרו של רוברט שפמאן התפרסמה בשבועון "די צייט" גיליון 29, 12 ביולי 2012.      

פסק הדין הנכון!

מילה? הנוגעים בדבר חייבים להחליט בעצמם. תגובה מאת רולף דיטריך הרצברג

בית המשפט המחוזי בקלן, כפי שדווח, אסר על מילה של בן ארבע שנים. ההורים המוסלמים רצו בזה כטקס דתי, רופא מוסלמי ביצע זאת. פסק הדין מבחין: המעשה מנוגד לחוק, אבל המבצע איננו נושא בכל אשמה. בפסק-דין זה רואה רוברט שפמאן "התקפה חסרת-תקדים על זהותן של משפחות דתיות (די צייט 28/2012). [למעשה כתב שפמאן "התקפה חסרת תקדים על זהותן של משפחות יהודיות", אבל בכותרת המישנה של המאמר רוככה ההתבטאות ל"משפחות דתיות", כדי לטשטש את האשמה המובלעת באנטישמיות]. מה מניע אותו לבקר את פסק-הדין באופן כה חריף?

את התשובה הוא נותן מיד במשפט הראשון. הוא רואה "מגמה רבת-עוצמה בקרב העולם המערבי", שמוצאת את ביטויה בפסק-הדין, ותובעת "התנגדות" כלפיה. כי המניע "העיקרי", לדעת שפמאן, שעומד "מאחורי פסק הדין ובראש וראשונה מאחורי ההנמקה של מגיניו ברבים", הוא זה: "נראה לי שטיעון היסוד העיקרי שמסתתר ברקע הוא, שחינוך דתי של ילדים צריך להיעלם לגמרי, כי הוא קובע מראש ופוגע בהגדרה דתית עצמית מאוחרת יותר."

אני חולק על כך. שלושת השופטים, פרקליט המדינה, "המגינים ברבים" על פסק-הדין – בין כל אלה כנראה אין אפילו אחד, שיש לו משהו נגד חינוך דתי. מה שהם אוסרים, זה רק המעטת ערך חסרת רחמים של מה שעושים לילדים חסרי מגן עם המילה, והזלזול הכרוך בכך בזכות היסוד לשלמות גופנית. "שללא הגדרה זרה ראשונית לעולם לא תוכל להיות הגדרה עצמית" (שפמאן), זה ללא ספק נכון – אבל זה אינו נימוק לזכות של ההורים למול את עורלת בנם. מי שחולק על זכות זו, בהחלט יכול להיות בעד שהורים יחנכו את בניהם ל"חיים של אמונה".

גם איש איננו רוצה למנוע את ה"הצטרפות לקהילה דתית מיוסדת". כמה יהודים ומוסלמים נוטלים בהחלט חלק בחיי הקהילה, אבל נרתעים מקטיעת העורלה ורוצים להשאיר אותה להחלטה מאוחרת יותר של בנם. אנשי הדת בוודאי לא יסרבו להנחיה דתית לילד. אם ההורים ייתקלו באי סובלנות כזאת, אפשר רק לייעץ להם, להתעלם ולהישאר נאמנים לעמדתם.

לשופטים ולמגינים על פסק-הדין בקלן אין שום דבר נגד ש"טקס כניסה" יקדים את החינוך הדתי. מילה סמלית, למשל על ידי מגע בעורלה בסכין, תהיה מוסכמת בדיוק כמו יציקת מים בטבילת הילד. בקיצור, שפמאן חושד בעוינות ל"חינוך דתי של ילדים" כאשר יריביו בעצם רק דורשים כבוד לזכויות יסוד וציות לחוקים.

שפמאן מזלזל בזכות לשלמות גופנית, כאשר הוא שוקל אותה כנגד "חופש הדת" ו"הזכות לחינוך". זה נכון רק כאשר צריכם לשקול, אם אחת מזכויות אחרות אלה מתירה לבצע את הפגיעה הגופנית, למרות שאין לה סיבה רפואית. במה שנוגע לחופש הדת, מבהיר סעיף 140 בחוק היסוד, כי "זכויות וחובות אינן מותנות ואינן מוגבלות על ידי קיום חופש הדת". משמעות הדבר: קיום הדת שלנו איננו מתיר לנו ולו את הפגיעה המזערית ביותר בזכויות זרות ואיננו פוטר אותנו משום חובה חוקית. מכאן נובעת העבירה של אי הגשת עזרה של מי שממשיך להתפלל את מחזור התפילות שלו, למרות שמקרה אסון תוע את עזרתו.

שפמאן מדגיש בצדק, שזכות ההורים לקבוע את "טיפול וחינוך ילדיהם" (סעיף 6 פסקה 2), מוגבלת ל"טובת הילד" (סעיף 1627 בספר החוקים האזרחי). לפגוע בילד גופנית ללא צורך רפואי מכוון כמובן נגד טובתו. כאן מסתמכים רק מעטים על כך שהנזק הגופני של המילה מתאזן על ידי היתרונות הנפשיים והחברתיים של ההשתלבות הדתית. אבל אין להכיר בהשתלבות זו כדרישה של טובת הילד, ולכן היא אינה יכולה להכשיר את מעשה המילה. רואים זאת כבר מכך, שבית המשפט למשפחה לעולם איננו מעריך אי השתלבות כ"סיכון של טובת הילד" ולעולם איננו מציג את הטבילה או את המילה כחובה.

החלטות הוריות שנוגעות לדתו של הילד ונמצאות בתחום חוק היסוד, הן חיוביות והן שליליות, הן נטולות השפעה על טובת הילד. הן ניטרליות, כי אין לדעת מה יתרום בטווח הארוך להתפתחות הילד, אם ההורים קושרים אותו לקהילת מאמינים או דוקא נמנעים מכך.                

את ה"התקפה חסרת התקדים על זהותן של משפחות דתיות", ששפמאן טוען לה, היה בית הדין גורם בכל מקרה, אילו הגביל את חירות ההורים למול את בנם בניגוד לחוק ולזכות. שפמאן מכיר בכך ומנסה להציג את המילה כדבר של מה בכך, השקול לחיסון נגד חצבת. שבמקרה שבכלל מעלים את העניין לדרגת עימות בין זכויות יסוד, השיקול יכול ליפול רק לטובת החופש של ההורים".

שיקולים בלתי מוטים על בסיס חוק היסוד מוכיחים בדיוק להיפך את חובת ההורים להימנע מן המילה. הם מאשרים את פסק-הדין של קלן, שרפאל זליגמן [סופר יהודי גרמני] ליגלג עליו כעל "מהתלה פרובינציאלית". אבל אחרים משבחים אותו, למשל ממט קיליץ', דובר האינטגרציה הפוליטית של הירוקים: "אני מבין את פסק-הדין כמהלומה מחשבתית, שבהחלט הולמת את השיפוט במדינה חילונית. כאשר כל הדתות במשותף יוצאות נגד פסק הדין, אני חושד שהן מגינות על תחום הכוח שלהן. קהילות המאמינים שמתייחסות לאב הקדמון אברהם, נקראות להשתמש בתבונה. כלומר: תובנות חדשות מתירות לשנות פרקטיקות עתיקות."

מה יוצא מכך? מי שתופס ללא דיעה קדומה את הבעיות עם הסרת העורלה ויש לו אומץ לבקר את מסורת המילה, חייב להתנגד לזלזול של שפמאן. "הסרת העורלה", כך למשל מתיאס פרנץ, מומחה לרפואה פסיכוסומטית באוניברסיטת דיסלדורף, "גורמת טראומה ויכולה להוביל לתסביכים ניכרים גופניים, מיניים ונפשיים ולמצבי סבל עד לגיל מבוגר."

שום דבר נגד המילה! רק שהתבונה והחוק התקף דורשים להגביל אותה למקרים של צורך רפואי ולהניח לנוגע בדבר להחליט בעצמו, מיד כאשר הוא מסוגל להיות אחראי לכך. לכל אחד יש זכות לשלמות גופנית. כך אומר חוק היסוד, שמחייב את כולנו שחיים בגרמניה – בלי קשר לדת ולהשקפת עולם.

סוף המאמר

אין לי כמעט דבר להוסיף על דבריו של הפרופסור הרצברג שמסביר בצורה כה בהירה את משמעות החיים בגרמניה עבור יהודים ומוסלמים, חוץ מזה שבאמת אי אפשר לדעת מה יועיל לילדים בעתיד, ושאם הגרמנים יחליטו שוב לרצוח את כל היהודים, אולי עדיף ליהודים שהחליטו לחיות ולגדל ילדים דוקא בקרב עם הרוצחים, שילדיהם לא יהיו נימולים.

  

דוקטור ברקל של דן צלקה

עבורי מעולם לא איבד שבוע הספר מקסמו. לא בגלל ההנחות האמיתיות או המדומות על ספרים חדשים, אלא בגלל הספרים הישנים שמוטלים בארגזים ללא סדר, עם פתקיות מחיר מלפני שנים ועיצוב מעט מיושן. השנה זה היה "דוקטור ברקל" של דן צלקה (עם עובד, 1993), שהתפרסם לראשונה בשנת 1967, ונקרא אז "דוקטור ברקל ובנו מיכאל" שזה שם הרבה יותר מדויק לספר הזה, כי גיבור הספר הוא בעצם הבן מיכאל, והספר מסופר מנקודת מבטו, למרות שיש לו מספר אחר, שאולי הוא דן צלקה עצמו, נער בן ארבע-עשרה שרוצה ללמוד לטינית, ונשלח לדוקטור ברקל, שאיבד את משרתו באוניברסיטה של ורשה לאחר שהעליב את עמיתו הרוסי חבר-המפלגה, ונותן שיעורים פרטיים ביוונית ולטינית כדי להתפרנס. לא מזמן כתבתי כאן על מורתי ללטינית ליזה אולמן, שתמיד העדיפה את היוונית על פני הלטינית, ולכן הייתי מאד משועשעת לשמוע שגם הדוקטור ברקל מעדיף את היוונית, ומצטער שהתלמיד הצעיר רוצה ללמוד רק לטינית. האם כל הקלאסיקנים בזים ללטינית ומעריצים את היוונית? אולי זו מין התגנדרות של קלאסיקנים ביוונית המעולה שלהם? הדוקטור ברקל גם אומר לנער שהיוונית קלה בהרבה מן הלטינית. מהי בכלל שפה קלה, שהרי, כפי שנהג לומר מורי המנוח אברהם שטאל, אפילו בסין מתחילים הילדים לדבר בגיל שנה וחצי, ולא בגיל שבע, כפי שהיינו מצפים מדוברי סינית. מיד נזכרתי בדבריו של אוגוסטינוס על לימוד היוונית שמירר את חייו, בעוד שאת הלטינית קלט בקלות משום שהירבה כל כך לשמוע אותה מסביבו. הנה מצאתי את הקטעים בתרגום שהתקנתי לפני שנים רבות, כרבע מאה, ל"וידויים" עבור מוסד ביאליק, ומעולם לא התפרסם, ככל הנראה לא נשאנו חן, לא אני ולא תרגומי, אבל תוכלו לקרוא ממנו כאן:

אולם מה היה הטעם, מדוע שנאתי את ספרות יוון שלימדוני בהיותי נער קטון, דבר זה אינו נהיר לי עתה די הצורך. הרי את זו הרומית בכל לב אהבתי, לא את זו שלימדו המורים הראשונים, אלא את זו שלימדו אלה הקרויים מדקדקים. כי אותם לימודים ראשונים שבהם מלמדים לקרוא ולכתוב ולמנות, היו לי לטורח ועונש יותר מכל היוונית כולה.

(אוגוסטינוס, וידויים, ספר ראשון, מתוך פרק י"ג).

ועוד:

מדוע איפוא שנאתי גם את הדקדוק היווני המזמר כגון אלה? הרי גם הומרוס מומחה לרקום מעשיות שכאלה ומלא הבלות מתוקה ביותר, ואף על פי כן מר היה לי לנער. אני מאמין שכך הוא גם וירגיליוס לנערים היווניים, מאחר שמוכרחים הם ללמדו כשם שהוכרחתי אני ללמוד את הומרוס. כמובן זה הקושי, הקושי בלימוד שפות זרות בכלל, שהרעיל כלענה את כל מטעמי המעשיות של יוון. לא ידעתי איפוא כלל את אותן מלים, ועל ידי הפחדות ועונשים פרועים דחקו בי בכוח לדעת אותן. הרי לפנים בהיותי ילד גם לטינית לא ידעתי כלל, ואף על פי כן למדתי בשים-לב ללא כל פחד או עינויים בין שידולי האומנות לבין הלצות המתלוצצים ושימחת המשחקים. אולם למדתיה מבלי שיכפוני לכך על ידי הטלת עונשים, מאחר שליבי דחק בי לקנות את מושגיה, דבר שלא ייתכן היה לולא למדתי מלים אחדות לא מן המלמדים, אלא מן הדוברים, שבאזניהם ביטאתי אף אני את כל אשר חשתי. דבר זה דיו להבהיר, שגדול כוחה של הסקרנות החופשית ללמוד דברים מכוחו של הכורח המאיים.

(אוגוסטינוס, וידויים, ספר ראשון, פרק י"ד)

בספר האלף-בית שלו כתב דן צלקה על הלטינית שחש שאי אפשר באמת לדעת אותה, וזה כבר קשור למיסטיפיקציה של השפה הלטינית, שקשה לנו בגלל שהמנטאליות של דובריה הילידיים היתה מאד שונה משלנו, ולא מפני שהלשון עצמה היא מוזרה או קשה. תמיד חשבתי בהקשר זה על המשפט שלא הצלחנו להבין שמיוחס למחוקק היווני סולון, משפט שאומר שעל שום אדם שעדיין חי אי אפשר לומר שהוא בר-מזל. סולון התכוון לומר שלתאר אדם כבר-מזל אפשר רק אחרי מותו, כי כל עוד אדם חי יכול מזלו להשתנות לרעה. לאנשים מודרניים נורא קשה להבין את המשפט הזה, לא מפני שהמשפט עצמו קשה, אלא מפני שהמחשבה הזאת שמזלך יכול תמיד להשתנות לרעה איננה טבעית לאדם המודרני, שנוטה להניח ביתר קלות שכל עוד אדם חי, יכול מזלו להשתנות לטובה. המודרניות מחבבת את האופטימיות, ובכך היא זרה לרוחה הטראגית של הקלאסיקה, שהציפיה לאסון בלתי-נמנע הרבה יותר טבעית לה, ובפרט אם קודם לכן שרתה עליך ברכה.   

השם "דוקטור ברקל ובנו מיכאל" מוצלח יותר גם משום שבלב הספר עומדים היחסים בין מיכאל לאביו והמתח ביניהם, כי הדוקטור ברקל הוא חוקר מלומד ומיכאל הוא איש עסקים, וככל שהוא בן מוצלח הוא אכזבה לאביו ששאף לבן שימשיך את דרכו, שיתמחה בקלאסיקה ולא במדעי החברה, וגם שיישא אשה ויוליד לו נכדים, דבר שנאמר רק ברמז שמיכאל ספק מחמיץ באמת ספק מתחזה כלא מבין.

ניכר בדן צלקה שהוא מעדיף את מיכאל על אביו, שאף הוא רואה את הדוקטור ברקל דרך עיניו של מיכאל, כאדם שאיבד את נקודת המשען שלו כשסולק מן האוניברסיטה והוא הולך ומידרדר מדחי אל דחי, הופך מוזר ומטורלל, מה שגרם לי לקרוא את הספר כנגד מחברו, כי אני חיבבתי מיד את הדוקטור ברקל והזדהיתי איתו מאד, ושום מעשה ממעשיו לא נראה לי ממש מוזר. כשאחותו הבוכיה אומרת לו הקריירה שלך נופצה, אשתך עזבה אותך, הבית מוזנח, הילד הזה לא היה שנים אצל הספר ולא יקבלו אותו לאוניברסיטה, ודוקטור ברקל עונה לה בפשטות: "שום דבר מן הדברים האלה אינו איום כל-כך, מרתה", פרצתי בצחוק, כי חשבתי שאכן כך, שום דבר מן הדברים האלה אינו איום כל-כך, ומלבד זאת אני מחבבת אנשים שבקיאים בהיסטוריה של יוון, ואינם יכולים לשאת את השטויות שמדברים אנשים שאינם יודעים היסטוריה, וחושבים שכל רעיון אנושי הוא המצאה חדשה בת-זמנם. השטויות שאנשים חושבים לאו דוקא על העבר, אלא על זמנם שלהם, הן הפחות נסבלות. כמובן שתחת שלטון דיקטטורי המחשבה על יוון, להבדיל מהמחשבה על רומא, יש בה לא מעט נחמה, ואולי היא הנחמה היחידה.

בסופו של דבר לומד מיכאל באוניברסיטה, לא בפולין אלא בצרפת, אבל מסתפק בתואר אחד ויוצא לעשות עסקים מפוקפקים משהו, אם כי בהחלט גרנדיוזיים, שהיום, אחרי נפילת הקומוניזם, נראים כמו היפוכו המתבקש של הדיכוי הקומוניסטי, שהציב את הקפיטליזם כסוג של חתרנות, וכעת, כשנותר לנו הקפיטליזם לבדו, הוא מעורר בנו בעיקר בחילה. לולא נכתב הספר בשנות הששים אפשר היה לחשוב שמדובר בתיאור די אותנטי של פרופסור יהודי מלומד ונרדף במשטר הקומוניסטי שבנו הופך למשרתם של אוליגרכים ואולי לאוליגרך בעצמו, אבל הספר נכתב בשנות הששים ואולי מיכאל הוא בעצם הרפתקן, להבדיל מאביו המיושן והממוסד, גם אם חופשי ברוחו, ואולי הוא כן מגשים בפועל את חלומותיו היותר דימיוניים של אביו, שניסה בעיקר לשרוד בדרך סבירה, שהרי הזעיר-בורגנות היא טבעם השני של המלומדים, שהספקנות, ומידה יתרה של פסימיות שמביא עמו הידע, גורמות להם להסתייג מן החלומות הגדולים, ולטפח חלומות צנועים שאף הגשמתם צנועה. ובכן, זהו סיפורו של אב מלומד ומתנגד משטר בעל כורחו, ושל בנו הנמרץ והקפיטליסט, שהולך אחרי הכסף והעסקים, בעוד שאביו מחפש את ריגשת הנפש ואת האהבה, וכדרכם של גברים שמאוהבים באהבתם יותר מאשר בנשים בשר ודם הוא מחפש יותר אידיאל של אהבה, אידיאל של אשה, אידיאל של ארץ, אידיאל של משטר ואידיאל של חיים, והחיפוש אחר אידיאלים במקום אחרי הממשות הולם את מי שהתמחה באפלטון, ומניח מראש שאיננו רואה אלא צללים על קיר המערה.

אבל אולי גם מיכאל מחפש חלומות ודימויים שקיבל מאביו, אלא שהוא ספק מחפש אותם לשם עצמם, ספק כדי לעשות עסקים. שום דבר איננו נורא כל כך, אבל דוק של עצב נח על הספר הקסום הזה, שהאירועים בו די רגילים, אבל החלומות והדימיונות הופכים אותו קסום, כמו לוח השחמט שמיכאל מדמיין על פניו את פני הארץ, שדות ונהרות והרים, כאילו התבונן ממרום בתמונת מלחמה. ובכל זאת מיכאל הוא המעשי, אולי נגזר עליו להיות מעשי, ולכן התייצבתי מיד לצדו של הדוקטור ברקל, התקוממתי בכל עת שתיארו אותו כמוזר, משום שחיפש כל העת עניין מרגש בחיים, אבל כזה שאין בו שום תועלת מעשית, דבר שמעורר תמיד את בוזם של אנשי עסקים.

*

פעם בא גם אליי נער שרצה ללמוד לטינית, אבל לא היה ברור אם היה זה באמת רצונו שלו, כי סיפר לי שאמו שהתחנכה בארץ אירופית נוקשה חשבה שעליו ללמוד לטינית כדי שיהיה יותר ממושמע. בעיניי הוא היה ילד טוב וממושמע בתכלית. באותם ימים שבתו המורים מעבודה והוא היה פנוי וסקרן ללמוד את הלטינית שהיתה בעיניו שפה של נוסחאות קסמים. אני רציתי ללמדו שיחה פשוטה, תמיד אני אוהבת להתחיל במשפטים פשוטים, שמורידים את הלטינית מגדולתה, למדרגת שפה רגילה, אבל הוא ביקש לדעת כיצד אומרים בלטינית את שמות ארבעת היסודות, אדמה ומים ואש ואויר. ידעתי מיד למה הוא מתכוון ולכן לימדתי אותו לומר Terra שזו בעצם המלה לארץ או יבשה ולא לאדמה, ויחד עם המלה Aqua, מים, הן ממילא בין המלים הראשונות שאני מלמדת, שהרי הן מלים פשוטות מן הקבוצה הראשונה של השמות הלטינים, שהטייתה יחסית קלה. לימדתי אותו גם Aura לאוויר ו-Ignis לאש, ומכיוון שאלה היו ימי החנוכה לימדתי אותו לומר ignio candelam, שפירושו: אני מדליק נר, וגם לימדתי אותו לומר video Terram, שפירושו אני רואה יבשה, וגם video terram sanctam, שפירושו אני רואה את ארץ הקודש שזו כמובן ארץ ישראל, כשהבחינו בה מן האניה, כמו בכל תיאורי הצליינים לארץ-הקודש שמראה חופי הארץ עורר בהם התרגשות גדולה. אבל לפעמים הוא בילבל ביניהם ואמר אני רואה אש ואני מדליק ארץ, ובכל מקרה ignis שהיא אש כמוnavis  שהיא אניה שייכות לקבוצת שמות אחרת שהיא הרבה יותר קשה, ולרוב אני נמנעת מללמד אותן בהתחלה. בכל אופן הוא למד כמה שבועות ונדמה היה לי שהוא אפילו נהנה, למרות שהלטינית היתה לו מאד קשה, אבל כשהסתיימה לאחר מספר שבועות שביתת הלימודים חדל להגיע לשיעורים, ואולי גם אמו הגיעה למסקנה שאצלי לא ילמד משמעת. ריחמתי עליו נורא.

*

גם אני עצמי כשהייתי בת שלוש-עשרה או ארבע-עשרה קניתי לי ספר לימוד לטינית משומש בחנות קטנה של ספרי לימוד ולמדתי ממנו מעט לטינית ראשונית, אבל איש לא דחק בי לעשות כן. בניגוד לאביו של מיכאל התעניין אבי יותר בלימודי המתמטיקה שלי ודחק בי להוסיף על שש שעות המתמטיקה שלמדנו במגמה הריאלית עוד שעתיים של לימודי בחירה. ישבתי שם עם פרופסור למתמטיקה לעתיד שכבר אז נחשב לגאון וכמה ממעריציו והייתי מאד אומללה. בהשוואה ללימודי המתמטיקה והפיסיקה נראו לי לימודי הלטינית כהנאה גדולה.

*

ידידי אלכס יעקבסון שאף הוא קלאסיקן תמיד התרגז מאד כשאנשים איימו לרדת מן הארץ. "בניגוד לארץ שבאתי ממנה", נהג לומר, "פה השערים פתוחים, אין מחזיקים איש בכוח, ומי שרוצה לנסוע מכאן – יסע בבקשה". כמי שחוה דיקטטורה אמיתית ניראו לו המלינים על משטרה של ישראל מפונקים עד כדי גועל. פעם סיפר לי בדיחה שהתחבבה על יהודי רוסיה בסוף ימי הקומוניזם:

"יהודי בא לשכנו ומספר לו שהוא מבקש לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל משתי סיבות: הראשונה, שהקומוניזם עומד ליפול, והאנטישמים יוצאים מכל החורים, ומסוכן ליהודים להישאר ברוסיה. מה זה עלה על דעתך, עונה לו השכן, הקומוניזם לא יפול לעולם, הקומוניזם ינון לנצח. הו, זאת הסיבה השנייה, עונה לו היהודי".

הדוקטור ברקל מנוע בתוקף מלצאת מפולין, ולפיכך הוא חולם כל העת על החיים לצד אחיו בפריס. כשהוא מגשים זאת לבסוף, מתגורר בבית-הקיץ של אחיו ומועסק כמורה ללטינית ואף מוצא לו אהבה חדשה, הוא מבקש לעלות לארץ ישראל. חווית הכלא אינה ערובה לכך שהחלומות שהיא מעוררת, גם אם יתגשמו, לא ינחילו אכזבה.

*

בספר של דן צלקה "דוקטור ברקל ובנו מיכאל" יש לאנשים הרבה חלומות שנגזרים מן הדימיונות שהם מדמים לעצמם כשהם חושבים לעצמם על יוון, או פריס, או ירושלים, או אפריקה, או על אהבה. בעיקר לדוקטור ברקל יש דימיונות שניזונים בעיקר מכך שבחייו האמיתיים יש איזו ריקנות שהוא מנסה למלא ללא הצלחה, ריקנות שספק אם סילוקו מן האוניברסיטה או גירושיו הם סיבתה, שהרי גם את הקריירה האוניברסיטאית שלו וגם את נישואיו הרס במו ידיו, כשלא שמח בחלקו והתגרה בגורלו ללא הפסקה. נדמה לי שלדן צלקה הצעיר אין רחמים על דוקטור ברקל, שאולי צריך להיות זקן כדי להבינו טוב יותר, דבר שקשה לעשות כשמביטים בו דרך עיניו של בנו, שאז קשה יותר להבין את אי הנחת שלו מבנו מיכאל, וקל יותר להבין את אי הנחת שהוא עצמו מסב לבנו, שמתקשה ליישב את תמונת העולם שקיבל מאביו עם תמונת העולם שהוא עצמו חוה. אבל האם אין זה המבט שמכתיב גם את הגורל? האם מי שרואה את כל פגמיהם יותר משהוא רואה את קסמיהם של הבריות איננו מנוע מלחוש בשמחת האהבה, כשם שהוא מוגן מצער האהבה? יושב לו דוקטור ברקל בירושלים ומה הוא חש? האם מצא לו אהבה חדשה? או שמא התגעגע עד מות לכלאו בוורשה? ומה קרה למיכאל באפריקה? כל זה כבר איננו בספר הזה ואיננו יכולים כלל לדעת זאת, כי דוקטור ברקל ובנו מיכאל עדיין חיים, וכשאדם עדיין חי אי אפשר לומר אם היה בר-מזל או שמא אומלל בחייו. הכל עוד יכול להשתנות, לטובה או לרעה.

מות הצעירים

השבוע אפילו אם ממש רוצים, אי אפשר לברוח מהמחשבה על מות, מות של אנשים צעירים שהוא הכי נורא והכי קשה להתמודד איתו, אפילו ואולי במיוחד, אם אתה בעצמך כבר לא צעיר, קשה מאד לראות מות של אנשים צעירים שאתה יודע מהניסיון כמה הם לא הספיקו, והם לעולם לא ידעו. קודם לא ידעתי בכלל שיש מקום כזה בורגס, כמו שלפני הצונאמי לא ידעתי בכלל שיש מקום כזה פוקט. בסך הכל לא הייתי בכל כך הרבה מקומות בעולם, רק באותן ארצות באירופה שחזרתי אליהן שוב ושוב ושוב ואלה מקומות די שלווים ובטוחים. אפילו למלחמה ביוגוסלביה לא ממש התקרבתי. אם הסתכנתי זה היה בעיקר בירושלים, שבה אני מתגוררת, והסכנות בה נראות לי חלק מהחיים, אני אפילו מתרגזת כשאנשים אומרים לי שבירושלים מסוכן, כי בן-אדם נוטה להרגיש בטוח במקום שהוא מתגורר בו, גם אם אין לתחושת הביטחון הזו שום בסיס. תמיד נדמה לי שהצעירים הם אלה שהכי מסתכנים, ומאד מפחידות אותי הנסיעות שלהם למקומות רחוקים ואפילו קרובים. כשהייתי מורה חיילת, נזכרתי בזה בשבוע האחרון בגלל כל מיני אירועים, שירתתי תקופות קצרות בצפת ובקריית שמונה שהופגזו מדי פעם. פעם אחת בצפת שמעתי את שריקת הקטיושות מאד קרוב והרגשתי שהמות קרוב, אבל הן נפלו כמו במקרים רבים על בית הקברות, והצפתים שניסו להתמודד בגבורה עם הפחד נהגו לומר במקרים כאלה: "נהרגו כמה מתים", וכולם היו צוחקים יותר מעצבנות מאשר מהנאה. גם בקריית-שמונה די פחדתי, ומשום מה הכי נבהלתי פעם בלילה דוקא מחייל מילואים שעמד עם רובהו בדרכי ולרגע לא נראה לי כמו חייל ישראלי. את רוב השירות עשיתי בבית-שאן והיה הרבה פחד ממחבלים, אבל אינני זוכרת שפחדתי במיוחד. אולי כבר שכחתי. פחד מות זה דבר שנוטים להדחיק. גם בירושלים אנחנו משתדלים לא לחשוב על הפיגועים למרות שכל סירנה מקפיצה אותנו, ושיירת ראש הממשלה נשמעת לנו כמו שיירה של אמבולנסים, שזה תמיד אסון או פיגוע. אולי נבהלתי כל כך מהפיגוע בבורגס בגלל שהוא החזיר לי את זיכרון הפיגועים בירושלים, ובירושלים אני לא יכולה להרשות לעצמי לפחד מפיגועים – אני גרה בירושלים, ואני יכולה לוותר על נסיעות למקומות אחרים, אבל אני לא יכולה לוותר על לגור בבית שלי. תמיד יש לי מין רצון כזה לומר לאנשים אל תסעו למקומות אחרים, תישארו בבית, תמיד בנסיעות יש הרבה יותר פחד שמשהו יקרה, למרות שהסיכויים לפיגוע פה או שם הם אולי די דומים. אבל העצב הוא מעבר לפחד. העצב על חיים צעירים שנגדעים הוא עצב בלי גבול, אפילו כשלא מכירים. משום מה כשנהרגים ישראלים הם תמיד נראים לי מאד מוכרים, הם תמיד נורא דומים לי או לבן של השכנים, ואז אני חושבת שאולי בכל זאת אנשים שגרים באותה ארץ, יש ביניהם הרבה דברים משותפים, גם אם הם באים מכל מיני מקומות אחרים. אתמול בבוקר נודע לי גם שאיתן מלכיאור נפטר. גם הוא היה איש צעיר מאד ואבא לארבעה ילדים קטנים. הוא היה סוציולוג מוכשר בתחילת דרכו ואיש שכולם אהבו. לא הכרתי אותו אישית, רק שמעתי עליו מבתי ניצן שהוא היה עמיתה וידידה, והיא סיפרה לי כשהוא חלה וכבר אז זה נשמע לי מזעזע, למרות שקיויתי שהוא יינצל מן המחלה, לפחות קיויתי שיש לו עוד הרבה יותר זמן לחיות. מות של צעירים ממחלה הוא עצוב בדיוק כמו מות מפיגוע, או מדברים אחרים. חברי אהרן גפן שאיבד את בנו ידידיה במלחמה בלבנון סיפר לי על שכנים שבנם החייל נהרג בתאונת-דרכים ואמר לי: "להורים זה לא משנה". אני חושבת שהוא התכוון לומר לי בכך משהו לא על הורי החייל שנהרג בתאונת-דרכים אלא על עצמו, שהבן שלו נהרג כחובש קרבי בשעה שהגיש עזרה תחת אש לפצועים. אני חושבת שאהרן התכוון לומר לי שהעובדה שבנו מת כגיבור לא מנחמת אותו כהוא זה על כאב האובדן, כאב האובדן הוא חזק מכל, והנסיבות של המוות, אם זה בתאונה או בפיגוע או במלחמה או במחלה, ליקיריו של המת זה לא משנה, כי כאב האובדן הוא חזק מכל ואין עליו שום נחמה.

אושר

זה שבוע די מדכא למדינת ישראל. עד אתמול הייתי בעצמי די עצובה, כי מאז שהכלבה שלי מתה היה לי עצוב וריק בבית, וכל הדברים שעצובים נראו לי עצובים עוד יותר. אבל אתמול הבאנו הביתה את אושר. בהתחלה קראתי לו גורי, זה היה שם שיצא ממני בלי לחשוב, אבל שרון אמרה שזה לא שם מוצלח, ולי לא היה שום רעיון אחר, רק הבוקר הבנתי שאקרא לו אושר, כי אני מאושרת שיש לי כלב קטן בבית, והוא נראה די מרוצה לגור בבית ולישון על הרצפה בפינה קרירה, למרות שהוא נולד במושב ערוגות, ושיחק שם כל היום בחצר הפתוחה, עם חתול ג'ינג'י קטן, כי הכלבים של יונית שטיפלה בו כבר מדי זקנים בשביל לשחק עם גור, ותשעת האחים שנולדו עם אושר נשארו בחצר עם אמם, רק אושר יצא אל הכביש לחפש חיים חדשים, אולי בטעות ואולי בכוונה, ואז יונית מצאה אותו וחיפשה לו בית חדש, ואני התאהבתי בו כבר מהתמונה. עכשיו אושר המושבניק לומד להכיר את העיר. הוא אוהב את המרפסת הקטנה שלי עם העציצים שאולי מזכירה לו את המושב, ואת הכניסה לבית עם קערות האוכל והמים והמיזרון ששמנו לו שם, אבל המקום שהוא הכי מעדיף הוא מתחת לשולחן הכתיבה שלי, ששם קריר וגם דומה למאורה. יונית אמרה שהוא נורא רצה להיות בבית, כי בחוץ היה לו מאד חם, והוא גור קטן, שחיפש מקום קריר ואפלולי בחום הקיץ הנורא. עכשיו הוא בעיקר ישן, ואני מסתכלת בו כל הזמן איך הוא ישן, ולא מצליחה להתרכז בשום עבודה, רק מסתכלת על אושר ישן ומתמלאת אושר. כשטיילתי איתו בחוץ כולם באו ללטף אותו ולשחק איתו ואמרו לי כמה הוא חמוד, והרגשתי כמו אמא של תינוק חדש שמטיילת איתו בפעם הראשונה בשכונה, וכולם מתפעלים ממנו, והוא גורם לכולם להיות חביבים ולחוש אהבה וחמלה. לא היתה לי סבלנות אתמול לחדשות וגם היום אין לי, לא שלא אכפת לי כל הדברים הרעים, אבל אני לוקחת לעצמי חופשה להתרכז באושר הקטן ובמחשבה חיובית, על כל האהבה שאפשר להרגיש בחיים, על כל האהבה שאפשר לקבל ואפשר לתת, ואני חושבת הרבה על המשפט היפה של אריסטו: "שניים הם יסוד המוסר, הפרטי והאהוב", כי האהבה והשייכות הן אלה שגורמות לנו לחשוב פחות על עצמנו ויותר על הזולת, שבמקרה זה הוא כלב קטן שמחפש לו פינה קטנה ובטוחה בעולם, שאולי זה מה שכולנו מחפשים, ואולי גם הפינה שלנו שתגרום לנו אושר היא ממש פה קרוב, מתחת לשולחן מאחורי המיטה.