מחשבות בעקבות פרשת ילדי תימן

 

שמחתי לקרוא את מאמרו של אהוד עין-גיל ב"הארץ" שמתייחס לסרטה של ישראלה שאער מעודד "וויני ידידה?" ששודר בערוץ "כאן" במוצאי השבת שעברה (7 בפברואר) ועוסק בדודתה שנעלמה בהיותה תינוקת בת כמה חודשים, לאחר שאושפזה בבית חולים, ככל הנראה בניגוד לרצון האם. שאער מעודד הולכת בעקבות סבתה, שושנה ג'ובני, שהיתה משוכנעת שהתינוקת היתה בריאה, ושלא מתה ונקברה כתינוקת, אלא הועברה לאימוץ, והעידה על כך בפני ועדת שלגי לחקר היעלמות ילדי תימן. אהוד עין-גיל מדגיש, שרק בשנת 1968, באיחור של שמונה-עשרה שנה, הודיעו רשמית למשפחה שבתם מתה, ומסרו להם תעודת פטירה ומקום קבורה שעוררו את חשדה של אם הילדה, כי תעודת הפטירה התייחסה במקור לבן זכר והרישום שונה לנקבה, וגם הופיע בה שם אב שונה משמו של אבי הילדה. מדוע לאחר שמונה-עשרה שנה דווקא? איננו יודעים, אבל עלה בדעתי שהמשפחה פנתה שוב לרשויות לאחר שמונה-עשרה שנה, מפני שאז קיבלו כנראה צו גיוס לילדה, שהיתה אמורה להיות מתה מזה שמונה-עשרה שנה. האם אפשר להאשים את המשפחה בכך שאיבדו את האמון ברשויות המדינה וחשדו שבתם הועלמה במתכוון?

אני מתקשה להבין את הזעם על המשפחות שילדיהן נעלמו, ועל ההאשמות נגדם, כאילו הם ממציאים דברים כדי להעליל עלילות דם על אשכנזים, וכיו"ב. האם מישהו מהמטיפים להורי הילדים הנעלמים ולבני משפחותיהם, היה מוכן להתייחס בשוויון נפש להיעלמות של ילדו "בגלל אי-סדרים" ולראות בכך הסבר מספק? או שהיה ממשיך לחפש את ילדו כל חייו, כפי שעשו רבים מאותם הורים, שקיבלו תעודות פטירה רק לאחר שנים רבות, ולא תעודות מהימנות במיוחד?

אני עצמי התוודעתי לסיפורם של ילדים תימנים שנעלמו לפני כחמישים שנה, בעקבות היכרות עם משפחה שבתה הבכורה נעלמה לאחר שאושפזה בבית חולים, ובניגוד למקרה של ידידה, ההורים לא מצאו שום מידע על גורלה, למרות שעשו הכל כדי לברר את גורל בתם: לא תעודת פטירה, לא קבר, לא כלום. כיום ההורים כבר אינם בחיים, והם היו משוכנעים שבתם נמסרה לאימוץ וחיפשו אותה כל חייהם. את הבן שנולד לאחר היעלמות התינוקת ילדה האם בבית והחביאה מתחת למיטה מפחד שיילקח ממנה גם כן. אחריו נולדו לה עוד שבעה בנים ובנות. כל הילדים גדלו לתפארת ולמיטב ידיעתי כולם אנשים בריאים ובעלי משפחות, כיום בשנות הששים והשבעים לחייהם, ועדיין חיים את השבר של היעלמות אחותם שהעכירה את חיי הוריהם. מדוע אי אפשר להתייחס אליהם לפחות בחמלה? מה פשעם? שהם אינם משלימים עם מה שאי אפשר להשלים איתו?

והרי כפי שמראה שאער מעודד בסרטה, וכפי שאנו יודעים מעדויותיהן של אחיות שטיפלו בילדים, לא הקפידו לוודא שזהות הילדים תישמר, כדי שאפשר יהיה להחזירם למשפחות, וילדים שהוריהם לא נמצאו נמסרו לבתי יתומים ומשם אומצו, ככל הנראה בעיקר על ידי משפחות יהודיות דתיות בארצות הברית. אי אפשר לקבל בשוויון-נפש את ההסבר ש"הפלסטרים עם פרטי הזיהוי נפלו כשרחצו אותם" וכיו"ב. האם לא יכלו לסמן את הילדים בסרט על ידם כפי שסימנו תינוקות בכל מחלקת תינוקות? כיצד דווקא ילדי עולים לא סומנו בצורה ראויה – ואכן לא רק ילדי עולים מתימן נעלמו באותן שנים, גם ילדי עולים מארצות אחרות.

מעדויות הרופאים והאחיות בוועדת שלגי (פעלה בין השנים 1995-1988) מובא הסבר מזעזע לכך שלא אפשרו להורי הילדים שנפטרו בבתי החולים לראות אותם ולקחתם לקבורה בעצמם: רופאים ואחיות העידו על נתיחת גופות הילדים ללא אישור וללא סמכות, ובצורה שהשחיתה את הגופות לחלוטין. זה חלק מאותו זלזול בהורי הילדים שנבע מגזענות, כפי שעולה גם מאמירות חוזרות של האחיות והרופאים שהעידו, שההורים לא התעניינו בילדים כי היו להם עשרה ילדים, בעוד שבמקרים המוכרים לי, כמו במקרה של ידידה ג'ובני, נלקחו מהאמהות דווקא ילדים בכורים, הילד או הילדה היחידים שהיו להם באותו זמן.

כשקראתי כעת את מאמרו של אהוד עין-גיל, שבעצמו חקר ופירסם בזמנו כתבות נרחבות בנושא ב"הארץ" יחד עם יגאל משיח, היתה לי תחושה של טלפתיה. כבר שנים אני שואלת את עצמי מדוע לא רק ממשלות מפא"י והעבודה, שהואשמו בחטיפת ילדי עולים מתימן ומסירתם לניצולי שואה, ללא ספק האשמת-שווא, התנגדו כל כך לחקירת הנושא, והניחו לבער ארכיונים שהחזיקו חומרים מהמעברות ויכלו אולי לשפוך אור על הנושא, אלא גם ממשלות הימין היקשו על בירור העניין, כאשר כבר עמדו לרשותנו בדיקות דנ"א מהימנות. ואכן אהוד עין-גיל עומד על כך, שהשרים הרלוונטיים לשאלת הילדים הנעלמים, שרי הפנים, הבריאות והרווחה בשנים הרלוונטיות, היו שרי המפד"ל ואגודת ישראל, כלומר, אותן מפלגות שעדיין נמצאות בקואליציה השלטת, שנים רבות אחרי שמפא"י ויורשתה מפלגת העבודה כמעט נעלמו מהמפה הפוליטית, וכאשר חברי הכנסת הנוכחיים של מפלגת העבודה, כמו נעמה לזימי, אוהדים לעניינם של ילדי תימן וילדי עדות אחרות שנעלמו, וסופגים עלבונות על עמדה אנושית זו.

ויתרה מכך – אימוץ ילדים שהועברו לבתי יתומים על ידי משפחות דתיות בארצות הברית, בתיווכם של רבנים, כפי שעולה מהעדויות שנאספו, הזכיר לי דווקא פרשת חטיפה מאד מפורסמת מילדותי, חטיפתו של הילד יוסל'ה שוחמכר, שסבו החרדי הבריח לארצות הברית כדי למנוע מהוריו להעניק לו חינוך חילוני. האם ייתכן שילדים תימנים הועברו במכוון, בתיווכם של רבנים, כפי שעולה מהעדויות, למשפחות דתיות בארצות הברית, כדי למנוע מהם לעזוב את הדת בישראל החילונית? אולי דווקא רבנים, ולא מפא"י המושמצת, העלימו את ילדי תימן ודאגו שיאומצו בארצות הברית ויקבלו חינוך דתי או אפילו חרדי?

מאז שצפיתי בסרטה של שאער מעודד, ושוב קראתי על היעלמות ילדי תימן והשמועות שרחשו בעניין, על רב שמוכר ילדים תימנים למשפחות אמריקניות, המחשבה הזו איננה מניחה לי. אולי לא רק ההאשמות, אלא גם החקירות, לא התנהלו בכיוון הנכון, וזו איננה סיבה להניח לעניין, אלא לחקור מחדש, בכיוונים אחרים.  

הורי הילדים החטופים ראויים לאמון

 

על חטיפת ילדי תימן לא שמעתי מהתקשורת אלא מידידי חיים חוטר, שהוריו, מנסור וציונה חוטר, עלו מתימן כזוג צעיר, ואחותו הבכורה נלקחה על ידי אחות לבית חולים ומאז נעלמו עקבותיה. הכרתי היטב את הוריו של חיים שכבר אינם בין החיים, וכל ימיהם, גם לאחר שהולידו וגידלו שמונה ילדים, הם חיו את הטראומה של הבת הבכורה שנלקחה מהם. חיים עצמו איננו יודע מתי נולד, כי אמו ילדה אותו בסתר והחביאה אותו בארגז מתחת למיטה, מפחד שיקחו ממנה גם אותו. כשחיים נשא לאשה את חברתי איליין, שהיתה אז עולה חדשה מאנגליה, אמרה לה ציונה שהיא במקום הילדה שחטפו. איליין סיפרה לי שהוריו של חיים הוזמנו פעם, אינני יודעת על ידי מי ומתי, למפגש של הורים שילדיהם נעלמו עם ילדי תימנים שנלקחו מהם, אבל הם לא מצאו שם את בתם. הדברים שאורי משגב במאמריו ב"הארץ" מכנה אותם "עלילת דם", היו ידועים לאנשי ממסד, ואולי אין זה פלא שדוקא הנשיא יצחק הרצוג, שבא מלב הממסד, מבקש לפעול לפיוס.

בנם השלישי של חיים ואיליין, גבריאל, נרצח בפיגוע מחריד בישיבה בעתניאל, ובלוויה הקשה מנשוא זעקה סבתא ציונה זעקות שקרעו את השמיים: "גבריאל, גבריאל, גבריאל". שנים אחר כך, כשכבר לא היתה בחיים, סיפר לי חיים שאמרה לו: "את הילדה שחטפו אולי נמצא, אבל גבריאל לעולם לא יחזור". בכל אסון שפקד את משפחתה ציונה חיה מחדש את האסון ההוא, הבת הבכורה שנלקחה ממנה ללא שוב ומעולם לא נודע לה מה עלה בגורלה. למותר לציין שקבר אין, למרות שאמרו לה שהילדה נפטרה. אורי משגב ורבים אחרים טוענים שאין שום הוכחות. אינני יודעת לאיזה הוכחות הם מצפים. אם פעוטות נלקחו מהוריהם שלא ראו אותם יותר מעולם, אלו הוכחות הם יכולים לספק, מלבד העובדה שהילד נולד ונרשם במרשם האוכלוסין. מעבר לכך אין להם שום מידע. הילדים עצמם היו קטנים מדי מכדי לדעת ולזכור מי היו הוריהם, ואת מי עליהם לחפש.

הטענה שאין שום מקרה של אשכנזים שאימצו ילדים תימנים פשוט איננה נכונה. בסרט דוקומנטרי שניסה לטעון שהתימנים פשוט זנחו את ילדיהם, הוצגה תימניה שאומצה על ידי זוג אשכנזי, ואמה המאמצת סיפרה שמצאה אותה במצב מאד קשה ומוזנח בבית חולים ואיש לא התעניין בה. האם ידעו ההורים הביולוגים באיזה בית חולים היא? האם התאפשר להם לראותה? אינני יודעת. חיים חוטר סיפר לי גם שבת דודו נלקחה לבית חולים ודודו בא לחפש אותה ונאמר לו שהיא כבר איננה שם, אבל הוא שוטט בבית החולים וקרא בשמה עד שענתה לו מאיזה חדרון והוא לקח אותה הביתה. חיים סיפר לי גם על קרובים של בכיר מפא"י ישראל ישעיהו, לימים יושב ראש הכנסת, שבנם של קרובי משפחתו נלקח והם פנו אליו ולאחר יוןמיים קיבלו את בנם חזרה.

על סמך מה שולל משגב את אמיתות עדויותיהם של הורים רבים שילדיהם נלקחו ולא הושבו מעולם ונאמר להם שמתו אך הם לא ראו לא גופה ולא קבר? ההסתייגות היחידה שאפשר להסתייג היא התיחום של החטופים ל"ילדי תימן, מזרח ובלקן", הגדרה של הרב עוזי משולם שאכן העלה הרבה האשמות מרחיקות לכת על חטיפת ילדים לצורך ניסויים רפואיים וכיו"ב. כפי שכתב וחזר וכתב עופר אדרת ב"הארץ", גם מאות ילדים של עולי אשכנז נעלמו בנסיבות מפוקפקות. כנראה שמספר ילדיהם של עולי תימן שנחטפו היה גבוה במיוחד, אבל חטיפת הילדים והעברתם למשפחות אחרות, גם בחו"ל, קשורה כנראה יותר לעוינות של בן-גוריון ל"אבק האדם" שהגיע לישראל מהגולה, כפי שכינה אותם. הוא לא נלחם במזרחיות אלא בגלותיות, והמלחמה הזו היתה ככל הנראה נטולת מעצורים. מעשים דומים נעשו באותן שנים בקנדה ובאוסטרליה, כאשר ילדי תושבים ילידים הועברו למשפחות אירופיות, שכעת מכות על חטא. חבל שבישראל עדיין מסתירים ומשקרים, ומאשימים את הקורבנות ב"עלילת דם".

הטענה שלא היה זדון והכל תוצאת בלגן וכאוס איננה סבירה, כי דוקא באותם ימים היתה מדינת ישראל מדינת משטרה, והשב"כ עקב בדקדקנות אחר אינספור אנשים, ביניהם אבי יוסף מרגלית ז"ל, שהיה חבר מנעוריו בתנועת הקומוניסטים העבריים. מצאתי בארכיון ההגנה תיק של שירות הידיעות של ההגנה שמתייחס לפעילותו של אבי בקומוניסטים העבריים מלפני קום המדינה, אבל המידע הזה הועבר גם לשירות הביטחון של מדינת ישראל, והם ניסו למנוע על סמך מידע זה את מינויו של אבי לשופט בסוף שנות החמישים. מאחי שמעתי שאבי פנה אז לעזרת דודו אליהו מרגלית, ממנכ"לי בנק הפועלים, שפנה לשר האוצר פנחס ספיר בעניינו של אבי, ובהתערבות ספיר התאפשר מינויו של אבי לשופט. כך התנהלה אז מדינת ישראל, ודבר לא נעלם מעיני שירות הביטחון. אם ילדים נלקחו במירמה מהוריהם והועברו לאחרים, קשה להאמין ששירות הביטחון לא היה מודע לכך. דוקא העובדה שלא נערכה שום חקירת משטרה בעניין הילדים שנעלמו, כפי שאפשר היה לצפות לו קרו הדברים בתום לב, מעידה על כך שהממסד ידע על החטיפות ולא היה מעוניין לחקור לאן נעלמו הילדים.

תום מהגר, מנכ"ל עמותת עמר"ם שעוסקת בנושא הילדים החטופים, כתב מאמר תשובה לאורי משגב ("הארץ", 1.9.22) ובו הביא שתי עדויות של ניצולות שואה, האחת שעבדה כאחות ברמב"ם והעידה על מסירת ילדים שנקלטו מהמעברות לבית אומנה, והאחרת העידה שבית התינוקות בראש העין שיקרו להורים שהילדים נפטרו, בזמן שהילדים נלקחו משם בריאים. אלה כמובן עדויות חשובות מאד, שחושפות חטיפת ילדים מהוריהם ביודעין, אבל האם חייבים להביא עדויות של ניצולות שואה, האם אין די בעדויות של אלפי הורים שילדיהם הבריאים נעלמו ונאמר להם שמתו, מבלי שראו גופה או קבר? באיזו זכות ועל סמך איזה מידע פוסלים משגב ואחרים את עדותם של אלפי הורים כמו מנסור וציונה חוטר ז"ל, על אסון חייהם, על הילד שנלקח ומעולם לא הוחזר? מדוע האנשים האלה, שמעולם לא דיברו דבר שקר, וחיו חיי תום וצנע, נושאים כל העת את כאבם וצערם, מדוע אינם ראויים לאמון בזכות עצמם? צודקת נעמה לזימי, שאף היא הותקפה והוכפשה ברשעות עקב פעילותה בנושא הילדים החטופים, שאם ישנן עדויות כה רבות של הורים, חייבים להאמין להן ולבדוק אותן. לא ההורים ולא האחים צריכים לתת תשובות על מה שקרה או לא קרה, אלא המדינה.          

איתן בירן נחטף, וסבו הוא פושע

 

איתן בירן הקטן, הניצול היחיד מאסון הרכבל באיטליה, היה על פי החלטת בית המשפט האיטלקי במשמורת חוקית של דודתו, אחות אביו שחיה באיטליה. כך החליט בית המשפט האיטלקי, וזו החלטה לגמרי הגיונית. כאשר ילד עובר טראומה נוראה של פציעה קשה ואובדן כל משפחתו הגרעינית, עדיף להשאיר אותו בסביבה שבה גדל, ולא להעביר אותו לסביבה אחרת, במיוחד כאשר יש באותה סביבה קרובי משפחה שהוא מכיר ושיכולים ורוצים לגדל אותו. זכותה של משפחת אמו בישראל להיאבק בבתי משפט על הזכות לאמץ אותו ולהביאו לישראל, כל עוד היו מכבדים את ההליכים המשפטיים ופועלים בדרך חוקית, אבל הם החליטו לפעול במרמה ובבריונות, קיבלו רשות לקחת את הילד לבילוי משותף בהבטחה להשיבו לבית דודתו עם ערב, וניצלו את האמון שניתן בהם כדי לחטוף את הילד ולהבריח אותו במטוס פרטי לישראל. בכך שהבריחו את הילד במטוס פרטי, נמנעה משלטונות איטליה האפשרות לגלות את החטיפה בזמן אמיתי ולמנוע אותה. סבו של הילד שאירגן ומימן את החטיפה וכל מי שהיה שותף למזימתו הוא פושע שביצע פשע מהחמורים ביותר. משטרת ישראל צריכה לעצור אותו, להוציא מחזקתו את הילד ולהשיבו למשמורת החוקית של דודתו באיטליה.

כמובן שהפשע שביצע סבו של הילד, כנראה בשיתוף בני משפחה אחרים, מונע כל אפשרות להתייחס באהדה לרצונם לגדל את הנכד בישראל. מי שחוטף ילד ממשמורת חוקית ומבריח אותו מהמדינה, איננו יכול לטעון שהוא פעל בזכות, וגם איננו יכול לטעון שהוא אפוטרופוס ראוי לילד. כדי לשמש אפוטרופוס ראוי, צריך בראש וראשונה לכבד את החוק ולפעול בשיתוף עם רשויות החוק ברגישות ובזהירות רבה, וכמובן לפעול באמינות ובהסכמה ורצון טוב מול האפוטרופוס החוקי, שבמקרה זה זו הדודה מצד האב, כדי לא לגרום לפגיעה בילד. הסב שחטף את הילד פעל נגד החוק ודרך פעולתו מראה שחשב רק על עצמו ולא על טובת הילד. בדיוק כמו במשפט שלמה, האם האמיתית תעדיף לוותר על הילד ובלבד שהילד לא יפגע. מי שחושב על טובת הילד ישתדל לשתף פעולה עם האפוטרופוס, כי רק שיתוף פעולה ורצון טוב בין קרוביו של הילד, שמתנהל ביושר ובאמונה, יכול להבטיח את טובתו של הילד. לחטוף את הילד במרמה ובריונות מדודתו שטיפלה בו מאז האסון, ולהבריח אותו לישראל מאחורי גבה, איננה התנהגות של מי שרוצה בטובת הילד. זו התנהגות של מי שרוצה בעלות על הילד גם במחיר של גרימת נזק קשה לילד, נזק שהוא בלתי נמנע לאור האופן שבו הילד נחטף מבית דודתו והוטס לישראל מבלי שידע שלוקחים אותו בכוח לישראל. מצבו הבריאותי של איתן הקטן שנפצע קשה בתאונה שבה נהרגה משפחתו מוסיף לפשע חטיפתו חומרה יתרה.

הפשע שביצע הסב איננו מזיק רק לילד. הוא גם מסבך את מדינת ישראל בהפרת אמנה בינלאומית שנועדה למנוע הפקרות בחטיפת ילדים ממדינה למדינה ושאומצה על ידי מדינת ישראל כמו על ידי כל המדינות המתוקנות. חטיפת ילדים ממשמורת חוקית היא רעה חולה בינלאומית. לא פעם נחטפו ילדים והוברחו מישראל לחו"ל. בילדותי רעשה הארץ סביב חטיפתו של הילד יוס'לה שוחמכר בידי סבו החרדי. לאחר שהוחבא במקומות שונים בערים שונות בישראל, הוברח יוס'לה לצרפת כשהוא מחופש לילדה, ומשם הוברח לארצות הברית והוחבא אצל חסידי סאטמר בברוקלין. הסב טען שהוריו רוצים לשוב לרוסיה ולהוציא את הילד לשמד. רק ביולי 1962 הצליח המוסד לגלות את מקום מחבואו של יוס'לה בברוקלין ולהשיבו להוריו, כמה שנים לאחר שנחטף.

ניסיונם של בני משפחת אביו של איתן בירן לפרוט על מיתרים לאומיים ודתיים כדי לעורר אהדה לפשע החטיפה שלהם, הטענה שהילד נרשם לבית ספר קתולי באיטליה, בניסיון מראש להצדיק את החטיפה, הזכירה לי את מקרהו של יוס'לה שוחמכר. לו דאגו באמת לחינוכו של הילד, יכלו לבקש מהדודה או מבית המשפט האיטלקי שהילד יקבל חינוך יהודי. זו בקשה שבתי משפט מתחשבים בה. בזמנו ניסו לשכנע את הסב שחטף את יוס'לה שוחמכר להשיבו להוריו בהבטחה שילמד בבית ספר דתי, אך הניסיון נכשל. כאשר הוחזר יוס'לה לארץ הוא נשלח תחילה לחינוך דתי, אך מאוחר יותר עבר לבית ספר חילוני. לאחר שנהג כפי שנהג ביוס'לה, איש לא התחשב עוד ברצונו של הסב. מי שרוצה להשפיע על חינוכו של ילד, צריך לשתף פעולה עם האפוטרופסים החוקיים שלו ולשמור על יחסים טובים עמם. קשה להאמין שאחרי חטיפה במרמה ובכוח יתאפשרו בין הסב לדודה באיטליה יחסים טובים. בוודאי שהחטיפה מנעה כל אפשרות ליחסי אמון ביניהם, לאחר שהסב הפר את אמונה של הדודה באופן כה קשה.

המשפחה החוטפת מנסה לתאר את עצמה במליצות מחמיאות "החזרנו את הילד הביתה", "קיימנו את צוואת הוריו" – למרבה הצער הוריו שנספו כה צעירים לא השאירו צוואה מי יגדל את הילד במקרה שימותו, ולכן בית המשפט באיטליה החליט לפי מה שנראה לו כטובת הילד, וכל מי שרוצה בטובת הילד היה צריך לכבד החלטה זו, ולשמור על קשר עם הילד מתוך כבוד לחוק ולאפוטרופוס החוקי. יש לדחות את ניסיונם של הסב ומשפחתו לגייס אהדה לפשע החטיפה שלהם, כי מי שמסכים לכך שיחטפו ילד לישראל, צריך להסכים גם לכך שיחטפו ילדים מישראל לחו"ל, כפי שקרה במקרה של יוס'לה שוחמכר, ובמקרים רבים אחרים. האמנה נגד חטיפת ילדים שישראל אימצה נועדה להגן קודם כל על הילדים מפני מי שמתחזים לדורשי טובתם אך נוהגים באורח נפשע שבהכרח מזיק מאד לילדים. ילד איננו רכוש ומי שרוצה בטובתו צריך להיות מוכן גם לוותר ולהסתפק בשמירת קשר טוב עם הילד, דבר שמחייב קשר טוב והגון  עם האפוטרופוס החוקי שלו. איתן הקטן צריך לחזור לדודתו באיטליה. סבו צריך למרבה הצער להיעצר ולהישלח לכלא. חטיפת ילד היא פשע, ולא מעשה גבורה.

הבריכה של גבריאל

אתמול לפנות בוקר חלמתי פתאם על חיים ואיליין, שלא ראיתי כבר שנים רבות. בפעם האחרונה ראיתי אותם בלוויה של גבריאל, בהתחלה מרחוק, כי היו שם אלפי אנשים, וסבתא ציונה שכבר לא בחיים, זעקה לאורך כל הלוויה גבריאל, גבריאל, והבנות שלה שישבו לידה ניסו להרגיע אותה, אבל סבתא ציונה לא הפסיקה לזעוק לשמיים, כאילו הם ייפתחו וגבריאל יחזור. כשגבריאל נרצח בפיגוע סבתא ציונה חשבה כמו תמיד על התינוקת שגנבו לה במעברת עין-שמר ואמרו לה שהיא מתה, וכל החיים סבתא ציונה חיפשה אותה וקיוותה שתבוא, לפחות שתבוא ותספר מה קרה איתה כל השנים, אבל סבתא ציונה מתה בלי לפגוש אף פעם את הבת הבכורה שלה שגנבו לה במעברת עין-שמר ושהיא חיפשה כל החיים. אחרי הלוויה של גבריאל, כשכולם ישבו לאכול פיתות עם סחוג ירוק, וחיים ואיליין ישבו על מרבד, וביניהם השתעשעו בן הזקונים שלהם שלומי שהיה רק בן שנתיים עם הנכד הבכור שלהם, הבן הבכור של בנם הבכור בן-ישי, שהיה אז בן שנה, דיברתי עם איליין, וחיים רק שתק ונראה כמו אדם שחרב עליו עולמו. לא הבנתי למה קברו את גבריאל בכפר-אדומים, שהם כבר לא גרו שם, הם גרו כבר שנים באלוני הבשן ברמת-הגולן, שזה תמיד היה החלום של חיים, לגור קרוב לכינרת, וחשבתי איך הם יעלו לקבר של גבריאל שנמצא כל כך רחוק מהבית שלהם, ולפעמים מסוכן ואפילו אסור לנסוע לשם. פעם נסעתי עם הבנות לבקר אותם, ירדנו מהאוטובוס בצומת מעלה-אדומים והמתנו לטרמפ, ובא משוריין צבאי ואמר לי איך את מסתכנת לעמוד פה עם הילדות, ואמרתי לו שרק אנשים שמתגוררים בכפר-אדומים עוברים בצומת ולוקחים את מי שמחכה, כי האוטובוס נכנס לשם רק פעמיים ביום, אבל הקצינים במשוריין אמרו לי שזה מסוכן מדי והם לקחו אותנו עד לבית של חיים ואיליין. זה היה בית מאד יפה שחיים תיכנן ובנה בעצמו, וחשבתי שעכשיו הם יישארו לגור שם כל החיים, אבל הם עברו לרמת-הגולן, ורק גבריאל שנרצח בפיגוע אכזרי במיוחד בישיבה של עתניאל עם עוד שלושה מחבריו, והוא בכלל לא היה צריך להיות שם באותו סוף שבוע, הוא החליף מישהו, תמיד הסכים לעשות טובה למישהו, הוא נרצח, ורק הוא נשאר בבית-הקברות בכפר-אדומים, ולעלות לקבר שלו מאלוני הבשן זה ממש ממש רחוק. החלום מאד הטריד אותי, כי חלמתי שאיליין באוסטרליה וקרה משהו לחיים ואני צריכה להודיע לה אבל לא מצליחה למצוא אותה. אני לא יודעת מה פתאם חלמתי שאיליין באוסטרליה. היא בכלל עלתה לארץ מאנגליה ששם היא גרה על יד פארק ריצ'מונד שיש בו איילים וגנים בוטניים, ואני לא יודעת אם היא היתה בכלל באוסטרליה אי פעם. החלומות הם כל כך משונים, והחלום הזה מאד הטריד אותי, אז נכנסתי לאינטרנט והקלדתי חיים חוטר, וראיתי שבחודש מאי האחרון דיווחו בחדשות, אבל אני לא ראיתי ולא שמעתי, שחיים הוכה כשפקחים של רשות שמורות הטבע הרסו בריכה שהחברים של גבריאל שיקמו לזיכרו במעיין שנמצא שם, מתחת לאלוני הבשן. הם אמרו שחיים ניסה לשכב מתחת לגלגלי הטרקטור שבא להרוס את בריכת הבטון שבנו שם, כי הפקחים אומרים שהבריכה מפריעה לבעלי החיים בשמורה לשתות ממי המעיין. אף פעם לא הייתי חושבת שחיים יתעמת עם הרשויות, ולא הייתי מאמינה שהוא ישכב מתחת לגלגלים של טרקטור, כי אסור לסכן את הנפש. ראיתי שחיים התחנן קודם לכן שלא יהרסו את הבריכה הזאת שהם בנו, כי היא מה שנשאר מגבריאל. חשבתי שכל זה אולי לא היה קורה אם הקבר של גבריאל היה יותר קרוב אליהם, והם היו יכולים לבקר אותו לעתים קרובות, כי הורים שהילדים שלהם בבית-הקברות מוכרחים לבקר אותם ולנקות את הקבר ולהשקות את הפרחים שמשהו חי יצמח שם, הם לא יכולים פשוט ככה להיפרד מהילד, שהיה רק בן שבע-עשרה, והבריכה היתה בשבילם כמו קבר שאפשר לבקר, וגם משהו חי. לא מצאתי עוד ידיעות ואני לא יודעת מה קרה אחר כך, אולי אני צריכה לכתוב להם בפייסבוק כמו שעושים היום. לפעמים הורים שכולים זה רק מושג, אבל כשמכירים אותם הרבה שנים ומכירים את כל הילדים שלהם וגם את הבן שנרצח בפיגוע מאז שהוא נולד ושרו לו כל הזמן את השיר של עפרה חזה גבריאל, ורואים כל השנים איך הוא גדל ואיך הוא נהיה בן אדם יחיד ומיוחד בין אחיו הגדולים ואחיותיו הקטנות, הוא מי שהינו כאילו היה בן יחיד, ואז הוא נרצח באכזריות כזאת ואי אפשר כבר לסובב אחורה את גלגל הגורל ואי אפשר לשנות, ואיך השבר שנשבר והסדק שנסדק מתקשה להתאחות, והכאב הזה הוא חותך וחותך ואין לו אף פעם סוף, ומצאתי גם סרט מהקיץ שבו סיפר חיים על אחותו הגדולה שנחטפה, שאחרי מות גבריאל אמא שלו אמרה לו שלה לפחות יש עוד סיכוי לפגוש את הבת שגנבו לה ממעברת עין-שמר, כשהם עלו מתימן לארץ אבותינו צעירים ומלאי תקוות וקראו לדוד בן-גוריון משיח בן-דוד, אבל סבתא ציונה מתה בלי לפגוש אף פעם את הבת שגנבו לה וחיים כבר לא יוכל לעולם לחבק את גבריאל והקבר רחוק בכפר-אדומים והבריכה הרוסה, ואולי יפתחו סופסוף את הפרוטוקולים של חקירת חטיפות ילדי תימן, ואולי חיים עוד יפגוש אי פעם את אחותו שנחטפה מהוריו כשהיתה בת שנה וחצי ויותר הם לא ראו אותה מעולם, ואולי אפילו ירשו לבנות מחדש את הבריכה סביב המעיין, אבל אפילו אם כל זה יקרה, הכל כבר יקרה מאוחר מדי אם בכלל, מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות.

הפצע של חטיפת הילדים

רק כעת יבוטל סופסוף סעיף החוק המוזר האוסר על מאומצים לחשוף ברבים את היותם מאומצים. משום מה הדיווחים על כך לא קישרו את האיסור התמוה לילדים שנחטפו מהוריהם בשנות החמישים ונמסרו לאימוץ, כשלהוריהם נאמר שהם מתו ושישבו עליהם שבעה. שי גולדן, איש תקשורת מוכר, סיפר איך התקשרה אליו האחראית על האימוץ במשרד הרווחה להזהיר אותו שלא ידבר על היותו מאומץ. לא צריך דימיון רב כדי לתאר איזה שימוש נעשה בסעיף הזה כדי להטיל אימה על הילדים שנחטפו מהוריהם ועל הוריהם הביולוגיים והמאמצים כדי שיבלמו את פיהם – למסור ילד לאימוץ ללא הסכמת הוריו זו חטיפה, גם אם הילד נלקח כביכול או אפילו באמת לטיפול רפואי ורק "לא הוחזר להוריו". ובכל זאת מיתממים המיתממים: היכן הילדים המאומצים? למה לא ראינו אותם ולא שמענו עליהם? כל כתבי עיתון "הארץ" שהתייחסו לנושא, הפגינו חמיצות שלא ניתן לטעות בה, כך שקשה היה להימנע מתחושה שיש איזו רוח מלמעלה. מה יש לעיתון "הארץ" להסתיר? מה ידעו עורכיו וכתביו בזמן אמיתי על חטיפת הילדים? כי זה לא שאיש לא ידע. חברתי איליין היא זו שסיפרה לי כבר לפני כארבעים שנה שהורי בעלה חיים, עולי תימן מהישוב אליכין, שבתם הבכורה נחטפה, הוזמנו למיפגש של הורי חטופים עם ילדיהם שאומצו, אבל לא מצאו שם את בתם. קשה להאמין שאיש בעיתונות המקורבת של מדינת ישראל לא שמע דבר על המיפגש הזה. חיים עצמו איננו יודע בדיוק מתי נולד: כשנולד החביאה אותו אמו מתחת למיטה והסתירה את העובדה שנולד לה בן, מחשש שגם הוא יילקח ממנה. חיים עצמו סיפר לי שגם את בת דודו ניסו לחטוף, לקחו אותה לבית-חולים ואמרו לאביה שמתה, אבל דודו התעקש, התגנב לבית החולים וחיפש וקרא לבתו שהיתה אז בת ארבע, עד ששמע את קולה מתוך ארון שבו הוסתרה ולקח אותה הביתה. אמו של חיים חיה את הטרגדיה של אובדן בתה הבכורה כל חייה. כשחיים נשא לאשה את איליין, בת למשפחה אשכנזית מאנגליה, אמרה לה אמו של חיים את הדבר היפה ביותר שיכלה לומר לכלתה: את במקום הילדה שחטפו. אבל אין באמת במקום לילד שנלקח מאמו בשרירות-לב. הפצע מעולם לא נרפא.

בזמנו רציתי לחקור את הנושא, התחלתי לחפש אנשים שהיו בקשר עם העולים בשנות החמישים, אבל אז בדיוק שודרה סידרה בטלויזיה, ומונתה ועדה, וחשבתי שהם ייטיבו לחקור ממני. טעיתי כמובן. לא רצו לגלות את האמת, רק לכסות עליה. עדיין מכסים עליה ומוכרים לנו שקרים חסרי בושה: "היה בלגן, לא ידעו למי להחזיר את הילדים, היו שמות זהים". אם היה בלגן, הרי יצרו אותו בכוונה. גם בשנות החמישים ידעו לקשור סרט ליד של תינוק עם שם אמו. גם בשנות החמישים כל תינוק שנולד בארץ או הובא אליה מחו"ל קיבל מיד מספר זהות שעל פיו זיהו ילדים בבתי חולים בדיוק כפי שמזהים אותם היום, לפי מספר הזהות. לא היתה שום סיבה שלא לסמן כהלכה את זהות הילדים ולהחזירם להוריהם, וגם אם חל בילבול היו גם אז כלים למצוא את ההורים, לו רצו בכך. ויש מי שאינם מתביישים גם היום לטעון: מה הם רוצים? הרי טיפלו בילדים יפה, נתנו להם חיים טובים. שהרי אם הילד מטופל יפה מותר לחטוף אותו מהוריו ולומר להם שילדם מת. מי שחושב שהשיח על הגזענות האשכנזית כלפי עדות המזרח הוא מוגזם, צריך רק להקשיב לדוברים ולכותבים האלה, שיש להם דיעה מאד טובה על עצמם. זו כנראה גם הסיבה והרקע לחטיפות: היחס לעולי תימן כאל בהמות, שמותר לגזול את ילדיהם כדי להעניק להם חינוך "ראוי", כלומר אצל משפחות אשכנזיות. כמו שגזלו באוסטרליה את ילדי המאורים מהוריהם כדי שיתחנכו במשפחות אירופיות, והביאו אסון גם על ההורים שילדיהם נקרעו מהם וגם על הילדים שנקרעו ממשפחותיהם. ממשלת אוסטרליה התנצלה ושילמה פיצויים, ואצלנו עדיין משקרים ומסתירים ומונעים מהנפגעים אפילו מעט נחמה לעת זיקנה, וחושבים שפעם ישכחו, אבל יש דברים שאינם משתכחים, ויש פצעים שאם מנסים לכסות אותם הם רק צוברים מוגלה והופכים לעתים לחשוכי מרפא.