יעל נאמן / היה היתה

הקונה שהיתה גם היא בחנות הצביעה על הספר ואמרה: זה מצוין, וחזרה ואמרה: זה יוצא מן הכלל! כמעט לא היו לה די מלים לשבח את הספר. קצת התלבטתי, כי שנאתי את יעל נאמן עוד מספרה הקודם שקראתי "כתובת אש", חוץ מהזיכרונות על אמה שהובאו בסוף הספר ההוא ואותם קראתי כמה פעמים. חשבתי שאולי הספר הזה יהיה דומה לזיכרונות על אמה, והוא לא. הוא לא ספרות ולא זיכרונות, הוא תיעוד, שמנסה להתכתב כל הזמן עם ספרות מופת, אבל נותר תיעוד, חקרני מאד ושקדני מאד ובהחלט מרתק, של אשה משכילה מאד וחולת נפש מאד ושל הסביבה החברתית שלה, שיעל נאמן מאד מתאמצת לשרטט ולאפיין, למרות שלא צריך כל כך להתאמץ, כי מדובר באנשים מאד מפורסמים וידועים כמו עו"ד אביגדור פלדמן, האוצרת וחוקרת האמנות שרה בריטברג-סמל, האוצר המיתולוגי ממוזיאון ישראל יונה פישר, הפרופסור הנערץ לרפואה יהודה סקורניק מבית החולים איכילוב, עליזה אולמרט ודנה אולמרט ובת זוגה דפי בן-צבי, כמעט כולם אנשים כותבים וכמעט כולם כבר כתבו וסיפרו על עצמם ועל משפחותיהם, או שאלה כבר נודעו לציבור הישראלי מרצונו או שלא מרצונו. כמעט כולם אשכנזים, לרוב ממוצא פולני, וכמעט כולם ידועים כשמאלנים (גם אם נשואים במקרה לראש ממשלה ימני למדי שהתעשר למדי בדרכים כאלה ואחרות), שמאלנות שמזכירה לי תמיד פיסקה ביומנו של המחזאי איז'ן יונסקו שלמיטב זיכרוני אומרת בערך כך: היכרתי תעשיין קומוניסט, מנהל בנק קומוניסט, מנהל תיאטרון קומוניסט, אף פעם לא היכרתי פועל קומוניסט. בלית ברירה כמעט מאמצת הגיבורה את הציירת מרים קבסה ומזעיקה אותה מניו-יורק כדי שתטפל בה, למרות שיש לה בישראל קרובי משפחה מסורים וגם חברים שקונים לה ומבשלים לה – כל אחד מהם בטוח שהוא היחיד שעוזר, שאין לה איש מלבדו, אבל רק מרים קבסה המרוקאית לוקחת מטאטא ומטאטאה את הרצפה ומעבירה סמרטוט רטוב, מה שכנראה הופך אותה בעיני פזית למתאימה ביותר לטפל בה בימי גסיסתה, ויש גם ספרית מרוקאית שקוראים לה לימור כמו במערכונים של אורנה בנאי ובעלת מסעדה מרוקאית ששולחת אוכל מרוקאי, כי הגיבורה, סילביה ששמה עוברת בכפייה לפזית, ששוב ושוב מוזכרת אהבתה לאוכל פולני בהתאם למוצאה, אוכל שהיא דואגת שכל חבריה יבשלו לה ויקנו לה, אוהבת גם אוכל מרוקאי, ויודעת שמפולנים אפשר לבקש לבשל ולקנות, אבל לעבודות הקשות באמת צריך מרוקאים. מרים קבסה, ודפי בן-צבי שהיתה בת-זוגה והכירה בינה לבין פזית, כי בכל זאת מרוקאית צריכה בת זוג אשכנזיה כדי להיכנס לחוגי השמאלנים הפולנים, כמובן שתיהן רואות בפזית מין אם מאמצת וחונכת ומדריכה לחיים שאין ספק שהיתה לכמה אנשים צעירים, אבל לא בלי תג מחיר, לא בלי ציפיות מופרזות שידאגו לה ויטפלו בה כאלו היו בנותיה באמת, ולמרים קבסה, שכבר איננה זקוקה לפטרונים אשכנזים, היא מבטיחה שתוריש את דירתה כדי שתאות לטפל בה. נדמה שמרים קבסה מספרת על כך בקלילות, אולי מפני שכבר מזמן איננה נזקקת לפטרונים אשכנזים, והיא נעתרת לבקשת פזית ובאה לטפל בה בימיה האחרונים לשם שמיים, כי את הדירה פזית מורישה לבית החולים איכילוב, שהוא בוודאי בין העשירים בארץ אם לא העשיר ביניהם, ונהנה מתרומות של גדולי העשירים, ולא לבני הדודים המסורים שלה, שכמו הוריהם לפניהם כל כך דאגו לה, כאילו היו אחיה מאב ומאם. כל כך הכעיס אותי הסיפור הזה של הדירה. אינני יודעת מה הכעיס אותי יותר, ההבטחה השקרית להוריש אותה למרים קבסה תמורת הטיפול בה, או הורשת הדירה לבית החולים איכילוב במקום לבני המשפחה. כמעט כמו כל מה שקוראים בספר הזה, כל כך פולני טיפוסי להשתמש בירושה כאמצעי לסחיטה, ולבסוף להוריש אותה למוסד שאיננו זקוק לה בכלל, כדי להרגיש כמו עשירה גדולה שתורמת לאיכילוב, וזאת תחושה שפולנים מאד אוהבים, ושבמקרה שלה כנראה גם השתלמה.

*

אין ספק שאני קוראת את הספר הזה דרך יחסי הלא פתורים עם משפחתי הפולנית. לקרוא את יעל נאמן זה תמיד כמו לחזור הביתה, לסביבת גידולי הפולנית, עם השמאלנות המוכחת והגזענות המוכחת עוד יותר וגם המופרעות המוכחת, שבניגוד למה שיעל נאמן מרבה להדגיש בספר, איננה רק תוצאת ההתנסות בזוועות השואה. גם הפולנים שהתמזל מזלם לעלות לישראל לפני השואה כמו בני משפחתי, לא היו שונים בהרבה, לא בשמאלנות – הנעדרת כל ביטוי באורחות חייהם הבורגנים, לא בגזענות המתחסדת: "היה גם בחור תימני נורא נחמד שכולם אהבו" , לא בהתנשאות על כל מי שהיה שונה מהם, ובוודאי לא במופרעות. כמובן שלא הוגן להשוות, כי גם אמה של פזית שעברה התעללות קשה בשואה שגרמה לה כנראה לחלות ולהתעוור ולמות בטרם עת ולסבול חרדות קשות ולהזניח את בתה, וגם פזית עצמה, היו נשים חולות באמת, חולות מאד, ולמחלה של פזית היה צד אפל ונורא, שהתבטא באינספור ניסיונות התאבדות וגם בהמתת החתולה שלה, כביכול מכיוון שלא יהיה מי שיטפל בה אחרי מותה, אבל בעצם שנים לפני מותה, ולבסוף היא ביקשה שימיתו גם אותה, ואם הבנתי נכון זה בדיוק מה שקרה, המיתו את פזית בבית החולים ביום שבו היא ביקשה, למרות שלמיטב ידיעתי במדינת ישראל המתה מתוכננת כזאת היא רצח לכל דבר, אבל אולי לא הבנתי נכון. אולי רק נתנו לה מנה של מורפיום והיא מתה מעצמה, אבל זה לא מה שהבנתי, וגם לא מה שהגיוני, כי רופאים מקפידים על מינונים מדויקים והם יודעים היטב את ההבדל בין להרדים לבין להמית, בין אם מדובר בחתולה או באשה. קשה לי לשאת את כל האפלה שטמונה בספר הזה, שבכל זאת הייתי מרותקת אליו ברציפות ועד השעות הקטנות של הלילה. כנראה זאת הבעיה איתי. אני שואלת כל הזמן שאלות שהמחברת לא התכוונה שהקורא ישאל, ולא את השאלות שלהן היא ציפתה.

*

כי מדי כמה עמודים מפסיקה יעל נאמן את הבאת העדויות שמהן רקום הספר ומנסה לענות על השאלה מדוע היא מתעניינת כל כך בפזית ומדוע החליטה לכתוב עליה מבלי שבכלל הכירה אותה, מלבד שצפתה פעם בשיחה קצרה בין פזית לבין חברתה לצד משקוף הדלת, ולא ממש ראתה או שמעה. אני בכלל לא שאלתי את השאלה הזאת אף פעם, גם בגלל שתמיד נראה לי טיפשי לשאול אדם למה הוא מתעניין ועוסק במשהו, שמשום מה זאת שאלה שאנשים תמיד שואלים ותמיד מקופלת בה איזו דיעה קדומה, שיש כביכול דברים שצריך להתענין בהם ודברים שאינם ראויים כביכול להתעניינות, וההבדל בין אלה לאלה תמיד מתבסס על דעות קדומות שקובעות מה חשוב ומה ראוי להתעניינות, ומה צריך משום מה להסביר. אבל הסיבה העיקרית שבכלל לא שאלתי את השאלה הזאת שיעל נאמן כל כך מרבה להתעסק בה מדי כמה עמודים, היא שחשבתי שהספר נותן בעצמו את התשובה, גם לסקרנות שפזית עוררה באנשים, בדרכים חיוביות או פחות חיוביות, ועוד יותר מכך לאופן שבו הגיעה המחברת לסיפור: דרך חברים משותפים ובעיקר דרך המון אנשים מפורסמים שהכירו את פזית או היו קרובי משפחה או חברים שלה, ורובם גם מפורסמים וגם עוסקים בספרות או באמנות, ובספר יעל נאמן קוראת להם רק בשמם הפרטי, מה שמאד מדגיש את אופיו הסנובי של הספר, שהולם את כתיבתה הסנובית של יעל נאמן: עליזה סיפרה לי, אביגדור סיפר לי, שרה כתבה לי, מה שאותי בעיקר עיצבן, כי האנשים מזוהים בשמם המלא לעתים בספר עצמו ובמפתח בסופו שמסודר על פי הסדר האלפביתי של שמותיהם הפרטיים, וכל זה רק מעצים את האפקט הסנובי: כאילו העובדה שהיו חברים קרובים של פזית הופכת אותם גם לחבריה הקרובים של המחברת, שהם לא, אם כי יתכן שנהיו חבריה, או חלק מהם נהיו חבריה, קשה לדעת. העניין שלה בפזית נגע ללבם, אבל כמו בדרך כלל עם חולי נפש, שלרוב אין גבול למניפולטיביות ולנצלנות שלהם, המעשית והרגשית, גם אם יש להם פרצי נדיבות קיצוניים לא פחות, ולעולם עתירי שתלטנות, לכל אחד מקרוביה וחבריה של פזית היה איזה עניין לא פתור איתה שהותיר לא מעט תסכול וכעס, שמסירת עדותם ליעל נאמן איפשרה להם לפרוק סופסוף. הרי מדובר במערכת יחסים תובענית ומתסכלת ודי נטולת הדדיות עם אשה חולת נפש קשה שמעולם לא הסתפקה באהבה שניתנה לה, ובמסירות שהורעפה עליה, והיתה חסרה את היכולת להעניק לאנשים סיפוק מן העזרה שהשתדלו להעניק לה, וגם תבעה מהם סודיות מעיקה ומסרסת. כולם השתדלו לדבר בשבחה של פזית ולהלל את שיחתה המבריקה, שנינותה וקסמה, חכמתה ונדיבותה ועצתה הטובה, אבל מעדויותיהם עולה בעיקר תערובת של כעס, תסכול ורגשי אשמה. חולי נפש מצטיינים ביכולת לעורר אצל כל מכריהם את תערובת הרגשות האלה.

*

ללא ספק קראתי את ספרה הזה של יעל נאמן לא רק מתוך יחסי הבלתי פתורים עם משפחתי הפולנית, אלא גם מתוך יחסי הבלתי פתורים עם מי שאכנה כאן לילי. בניגוד ליעל נאמן לי אין שום בעיה להמציא שמות בדויים לאנשים, וזה אפילו מעניק לי סיפוק יצירתי מסוים. לילי תודה לאל חיה ואין לה נטיות אובדניות. היא יוצרת רב-תחומית ומוקפת באנשים יוצרים, אבל איש מהם איננו מפורסם או מצליח במיוחד, ולכן ספק אם היתה מעניינת את יעל נאמן וחבריה, למרות שנדמה לי שגם החברים של לילי, רבים מהם חברי ילדות מעיר הולדתה בחו"ל, ואחרים שרכשה לה בישראל, הם אנשים מעניינים למדי. לילי היא ככל הנראה יוצרת יותר מוכשרת מפזית ויותר פוריה, והיא איננה משמידה את יצירותיה, וגם איננה יכולה לעשות זאת, כי רובן כבר יצאו מרשותה. יש לה גם השכלה כללית רחבה, והיא בן אדם מעניין ולא נטול חוש הומור, וגם מורה די טובה, אם כי איננה נחשבת כמו פזית למנטורית של יוצרים צעירים או לאשה מבריקה. המשותף ללילי ולפזית, מלבד מחלת הנפש, או כחלק ממנה, הוא הכישרון להפוך את כל מכריה למין מטפלים שלה, במקום שיהיו סתם חברים, כמובן בנוסף למטפלת ולעוזרת הרשמיות שלה, שהביטוח הלאומי מממן לה בזכות הנכות שנגרמה לה ממחלה נוירולוגית כנראה נדירה, שלכאורה בגללה היא איננה יוצאת כבר שנים מפתח ביתה. לפני זה היא היתה מטופלת שנים רבות כחולת נפש, כנראה במאניה-דפרסיה שהיום קוראים לה הפרעה דו-קוטבית, שם שאני שונאת, כי הוא נשמע לי כמו תיאור מדעי של כדור-הארץ. אבל לפני כמה שנים לילי החליטה שהיא איננה חולת נפש אלא אובחנה בטעות ככזאת בגלל בורות הרופאים, ובעצם יש לה מגוון תופעות ובעיות אופנתיות אחרות, שבגללן היא איננה יכולה לכאורה לסבול חברת אנשים, אם היא כוללת יותר מאדם אחד, למרות שעד לפני מספר שנים, כשלילי עוד הסכימה להכיר בכך שהיא חולת נפש, היא דוקא אהבה להזמין אנשים, ועד לפני מספר שנים היא הזמינה אותי למסיבות שערכה בביתה המטופח עם לא מעט אורחים וכיבוד מושקע ששיקף את המטבחים המשובחים שנטמעו בתולדות משפחתה, וגם הלכנו מדי פעם לסרט ביחד, ומדי פעם היא אפילו התארחה בביתי, אם כי במשך השנים פחות ופחות ויותר ויותר רק ביקשה שאבוא אליה, רצוי לבדי. בכל פעם שהזמנתי אותה אלינו כי בנותי, שהיא מכירה מילדותן, היו אצלי, היא סירבה בתוקף, ולמרות שתמיד נדמה היה שהיא נעלבת שאינני באה לעתים קרובות יותר, מדי פעם כשדוקא רציתי לבוא, היא מצדה סירבה, כי כבר קבעה עם מישהו אחר, או שהיתה תכנית רדיו שהיא אהבה, או שהחליטה שבשום אופן לא תחגוג את החגים למרות שהצעתי לבוא אליה ולהביא איתי הכל, ולמרות שהיא כן אשה מסורתית ולפעמים אפילו מקפידה, ולמרות שידעה שבעצם גם אני אהיה לבדי, או אולי על כך לא חשבה, כי כדי לחשוב שאולי גם זולתה צריך לפעמים את חברתה היא יותר מדי מרוכזת בעצמה. מדי פעם היא מזמינה אותי לארוחה ביוזמתה, וזה כאילו לגמרי בשבילי, אבל תמיד מרגיש שזה לגמרי בשבילה. אני יודעת שאין לה באמת קושי פיזי לבוא אלי, כי לפחות שלוש פעמים מאז שהסתגרה בביתה היא דפקה פתאם על דלתי כדי להביא לי משהו שרצתה לתת לי, או לשלם לי איזה חוב זעיר של שקלים בודדים על איזו קנייה טפשית שעשיתי בשבילה ובכלל שכחתי ממנה. אבל כשביקשתי שתיכנס סירבה וממש נמלטה. אני משתדלת לא להתעצבן מכך שהיא מסרבת להתארח אצל אחרים ומצפה שכולם רק יבואו אליה, אבל רק כשהיא יוזמת את ההזמנה ולא כשמציעים לה לבוא לבקר מיוזמתנו, ורק אחד בכל פעם, כאילו יקרה לה משהו רע אם יתארחו אצלה כמה חברים ביחד, כמו שעשינו לא מעט בעבר לשמחתה, ואפילו כשרוצים להביא לה מתנת יום הולדת, היא קובעת לכל חבר פגישה נפרדת כדי לחגוג עם כל אחד בנפרד את יום הולדתה. בעבר היא אפילו ערכה לפעמים בביתה היפה ירידים שבהם אנשים הביאו חפצים למכור ובאו לקנות, גם מכרים אבל גם זרים, ולפעמים היא אמרה שזה יותר מדי כאב ראש, אבל בכל זאת היא אהבה לפתוח את הבית ולהזמין אנשים לבוא, וכעת היא מעמידה פנים שזה מעולם לא היה, והיא ממש המציאה לעצמה אישיות לגמרי חדשה וסיפור חיים חדש ודורשת מכולם להעמיד פנים שאין ברירה אחרת ומעולם לא היתה, שהיא איננה יכולה לצאת מהבית, כביכול, וכולם פשוט חייבים לבוא אליה, וזה הכל חייב להיות לפי היוזמה וההזמנה שלה. אבל אם באמת לא באים לבקר אותה במשך כמה זמן היא שואלת מה קרה, כאילו איך יכול להיות שלא ביקרנו אותה ולא התעניינו בה. כשבאים אליה היא מארחת יפה ומגישה אוכל טעים ונעים לשוחח איתה, אבל תמיד יש גם איזו מועקה לא ברורה, שהופכת את הביקורים אצלה לסוג של חובה, במיוחד שהם לא הדדיים ואי אפשר להזמין אותה אף פעם אלינו או לצאת איתה לבית קפה או לקולנוע או להיפגש איתה בחבורה, למרות שברור לכולם שלגמרי אפשר ושהיא החליטה להיות סגורה בבית ולהעמיד פנים שזה מתחייב מאיזו מחלה, בזמן שאנשים הרבה יותר מוגבלים ממנה עושים מאמץ ויוצאים מן הבית לעבודה ולסידורים וגם לבילויים וגם נהנים מזה ולא מחמיצים פנים כשמזמינים אותם להתארח או לבלות כאילו מדובר באיזה עינוי נורא. אני באה ללילי כשהיא מזמינה ונחמד לי לדבר איתה ולאכול איתה, אבל כל הזמן אני מרגישה תסכול וכעס גוברים והולכים מהמשחק שלה ומזה שאי אפשר להפסיק את זה ושאני לא מסוגלת או חוששת לומר לה בפנים שנמאס לי כל כך מההצגות שלה ומהעמדת הפנים שלה ומהאנוכיות האינסופית שלה ומחוסר הנכונות הגמור שלה ליצור יחסים של הדדיות ולעשות את המאמץ לבקר אצל אחרים ולהפסיק להתנהג כמו חולה אנושה שכולם מוכרחים רק להתחשב בה ולרצות אותה. לחולי נפש יכולות להיות המון תכונות חיוביות, הם יכולים להיות אנשים חכמים, משכילים, מעניינים, יצירתיים, מצחיקים, הם יכולים להיות נדיבים מאד כלפי זולתם, אבל מעל הכל הם אנשים מאד אנוכיים שמרוכזים לגמרי בעצמם ושמשוכנעים שכל העולם חייב להם משהו, ועסוקים כל הזמן בלגרום שכולם יטפלו בהם וייכנעו להכתבות שלהם, ושכל מי שבקשר איתם יצטרך כל הזמן לוותר להם ובעצם במקום פשוט להנות, לרצות אותם כל הזמן ולהעמיד פנים שהוא נהנה מזה, למרות שמאד קשה להנות ממערכת יחסים שבה צריך להיענות בצורה מוחלטת לגחמות לגמרי לא הגיוניות של אדם אחר. כשקראתי את הספר של יעל נאמן על פזית חשבתי כל הזמן על לילי, שלפעמים אני לא יכולה לענות לעצמי אפילו ביני לביני אם אני מחבבת אותה. אני בטוח לא שונאת אותה, אבל הכעס והתסכול שהיא מעוררת בי כל כך גדולים לפעמים, ואני באמת לא יודעת אם צריך לסלוח לה, כי זאת מחלת הנפש שלה שאונסת אותה להתנהג כך, או כמו שאני מרגישה מהבטן, שגם בתוך מחלת נפש כמו בכל מחלה יש מתחם רצוני, שבו אדם, גם אם הוא מאד חולה, בוחר מתוך רצון עד כמה להתמסר למחלה, ועד כמה להשתמש בה כדי להכתיב לסביבה את רצונו, או לא להשתמש בה ולא להתמסר לה ולהילחם בה ככל יכולתו, לנסות לשלוט במחלה או במקום זה לנסות לשלוט באמצעות המחלה, שזה מה שעשתה פזית ומה שלילי עושה. כי אני מאמינה שמחלת נפש איננה שונה בעיקרון מכל מחלה או נכות אחרת, ומה שעושה את ההבדל זה איך אדם מתמודד איתה. אין ספק שקראתי את סיפורה של פזית מתוך יחסיי הלא פתורים עם משפחתי הפולנית ומתוך יחסיי הלא פתורים עם לילי, ולמרות שכולם בספר התאמצו לדבר בשבחה של פזית ולהלל את מעלותיה, שזאת כאילו הסיבה להנציח אותה בספר, לא יכולתי בכלל לאהוב אותה וגם לא הרגשתי שהאנשים שדיברו בספר באמת אהבו אותה. לא רק לפי קנה המידה הבלתי אפשרי של פזית הם לא באמת אהבו אותה, אלא גם לפי מה שמקובל להבין כשמדברים על אהבה או חיבה פשוטה בין אנשים, לא היה אפשרי באמת לאהוב אותה, וזאת כמובן היתה הטרגדיה שלה.  

יעל נאמן, היה היתה, הוצאת אחוזת בית, 2018, ערכה דנה אולמרט                    

שוכבת רק עם שמאלנים

קראתי את ספרה של יעל נאמן "כתובת אש" וקשה לי להחליט מה אני חושבת עליו. המרכיבים שלו כל כך שונים זה מזה, שזה אולי מובן בספר של סיפורים, אבל לרוב סופרים משתדלים שיהיה איזה קו מחבר בין הסיפורים, וקשה לי לומר מה הקו המחבר בספר הזה, כי יש בו סיפורים כמו Silence או "אורחים" שקל ונחמד לקרוא אותם, והם בעצם יותר פיליטונים מסיפורים, הם לועגים לאיזה מצב אנושי בדרך ההגזמה, וכמו כל לעג לזולת הם חושפים יותר את המספרת מאשר את המסופרים, ויש בו סיפורים שוברי לב כמו "עיר" והסיפור הראשון "עקרות" שבהתחלה נורא הזדהיתי איתו, במיוחד עם הרגע שבו היא פורשת משורת הנשים ללא תחתונים שממתינות לבדיקה. יש סרט נפלא של הבמאי התורכי המנוח אילמאז גונאיי שנקרא "הָעֵדֶר", ויש בו אשה חולה מאד, כנראה במחלת כליות, שמסרבת להתפשט לפני הרופא ובסוף מתה ממחלתה ללא טיפול. הבעל שלה אומר כל הזמן בסרט "בריוואן אסטה דיר" שזה, כך אמר לי בעלי שדיבר תורכית, "בריוואן חולה", והמלים האלה מהדהדות בסרט כמו לחן רקע. בריוואן שהיא גם אילמת אמורה לסמל אשה פשוטה מאד ולא מודרנית. נשים מודרניות אמורות להיות רגילות לכך שרופאים שרובם גברים מחטטים באברי המין שלהן כאילו זה מובן מאליו, ושלאף אחד לא אכפת מאי הנעימות שנגרמת להן, וגם אני כשהייתי צעירה השלמתי עם זה, כשילדתי את בתי הבכורה בלידת עכוז באו המון אנשים להסתכל כאילו אני תיאטרון ואף אחד לא חשב שצריך לשאול אותי אם אני מסכימה, ורק כששאלתי מה זה כל האנשים האלה התחילו קצת לשאול מה כולם עושים שם והתברר שהיו שם אנשים שביקשו רשות מהמיילדת או מהרופאה, אף אחד לא חשב שצריך לבקש רשות ממני כי הייתי בשבילם כמו פרה שממליטה שאולי גם היא לא רוצה שיסתכלו ויגעו בה אבל אין לה ממש ברירה, ורק כשכבר הייתי די מבוגרת פתאם נמאס לי והרגשתי שאני לא מוכנה לכך יותר ולא אכפת לי אם אמות כמו בריוואן מאיזו מחלה נוראה שלא גילו בזמן ולא טיפלו בה. גישה כזו נחשבת בעולם שלנו לגישה לא הגיונית ולא ראויה, והייתי צריכה להגיע לגיל די מבוגר בשביל להגיד שנמאס לי ולא אכפת לי ושהרופאים יצאו לי מהרחם ויניחו לי לנפשי. למזלי הריתי את הבנות שלי בקלות ולא הייתי צריכה טיפולי הפרייה, ואני לא מקנאה בנשים שעוברות את זה במשך שנים. אבל כשבסיפור הם מתחילים לשבור תמונות של תינוקות על קיר המרפאה כבר לא בא לי לקרוא יותר, כי זה נראה לי מאד טפשי. נכון שבסיפור אפשר לעשות כל מיני דברים שלא עושים בחיים, כי בחיים רוב הזמן רוב האנשים פשוט סובלים בשקט ובאופן עקרוני אני מעדיפה סיפורים על אנשים שסובלים בשקט שזה הרבה יותר אמיתי מאשר על אנשים שנוקמים, ועוד בצורה כל כך מטופשת. בכלל חשבתי שיש בספר הזה המון שנאה לילדים ואני אוהבת ילדים, פעם רציתי שיהיו לי המון ילדים, ולמרות שתמיד אומרים שבישראל כולם אוהבים ורוצים ילדים וזה כאילו מצדיק את זה שמותר לשנוא ילדים כי זה כאילו מרדני ונגד הזרם, אני לא סובלת אנשים ששונאים ילדים, ואני דוקא חושבת שיש בחברה שלנו הרבה יותר שנאה לילדים והרבה יותר ביטויים של שנאה ומיאוס כלפיי ילדים מאשר ביטויים של אהבה פשוטה לילדים, ולי באופן אישי זה יותר מפריע מאשר ביטויים של שנאה כלפי ערבים, שבתור ירושלמית שנוסעת באוטובוסים גם בתקופות שהאוטובוסים מתפוצצים אני יכולה להבין אותם, מה שהופך אותי מן הסתם למישהי שיעל נאמן לא תחבב, למרות שאינני נוהגת להשמיע ביטויי שנאה כלפיי ערבים בעצמי, אני רק מבינה את זה שהרבה ירושלמים שונאים אותם, וזה ששמאלנים מהסוג של יעל נאמן נורא שונאים ירושלמים לא נובע בעיניי מזה שהירושלמים שונאים ערבים אלא מזה שהירושלמים לרוב שייכים למגזר חברתי אחר ונראים אחרת ומתלבשים אחרת ובקיצור שונים מהם, ושמאלנים  שלא יכולים לסבול ביטויי שנאה לערבים הם הרבה פעמים אנשים שמשמיעים הרבה ביטויי שנאה כלפי הרבה אנשים ששונים מהם בתנאי שהם לא ערבים, מה שהופך את הרגישות שלהם לביטויי שנאה לערבים למשהו די צבוע. בזמן האינתיפאדה הבנתי שאני בתור נוסעת אוטובוסים שייכת הרבה יותר לציבור הירושלמי ששונא ערבים, גם אם אני לא שייכת אליו באופן אידיאולוגי, אני שייכת אליו באופן סוציולוגי, אני שייכת לנוסעי האוטובוסים שהם אחוז מאד מסוים מהציבור הישראלי ששייך למעמד סוציו-אקונומי מאד מסוים, שלכאורה יוצאי קיבוץ כמו יעל נאמן יכולים תיאורטית להשתייך אליו גם, אבל איכשהו הם לא. בסיפורים של יעל נאמן יודעים שאנשים רעים אם הם מדברים נגד הפלשתינים ומאשימים אותם במצב המלחמה ולא את היהודים. יש אמנם גם את אבא של מיכה, שהוא ימני אבל מתנהג להיפך לפי יעל נאמן, כי הוא מעסיק נכים. למה להעסיק נכים זה ההיפך משמאלנות לא ממש הבנתי. לא נראה לי שלהעסיק נכים זה משהו שקשור לאיזה אמונה פוליטית. חשבתי שזה סתם להיות בן-אדם עם רחמים, שזה לא ממש שייך לאמונה פוליטית, כי לא מאד קשה לפגוש שמאלנים מושבעים שהם ממש לא בני אדם. אבל שמאלנים צריכים להתנצל אם הם מחבבים ימני ולא מחרימים אותו, ובעניין הזה השמאל הוא בהחלט ייחודי, כי ימניים לא מתנצלים אם יש להם חבר שמאלני או אפילו ערבי, התפיסה שלהם היא כזאת שמחייבת אותם פחות להתנצל על כך שיש להם חברים שלא מתאימים לקו האידיאולוגי של המפלגה. יעל נאמן היא שמאלנית והיא שוכבת רק עם שמאלנים, שזה טוב לדעת למי שעלול לטעות ולהתבלבל. נכון שזו רק המספרת או הדמות בסיפורים, שכמו שציינו אחרים כתובים לרוב בלשון רבים, וזה דומה לצורה שהרבה פעמים שמאלנים מדברים גם בראיונות כשהם אומרים כולנו רוצים מלחמה, כולנו אוהבים מלחמה וזה מרגיע אותנו, כמו שאמר למשל דוד גורביץ' בראיון למוסף "הארץ" (ערה"ש, 4.9.13), והיה ברור שכולנו זה כולם חוץ ממני שאני יותר חכם. גורביץ' בטח יודע מה הוא אומר, למרות שאני באופן אישי לא מכירה אף אחד שרוצה מלחמה חוץ מרוני דניאל שאני בעצם לא באמת מכירה אותו, רק רואה אותו בטלויזיה ומעבירה ערוץ. ופעם ראיתי אותו נשען על הגדר בבית השכן וצופה על ביתו הפרטי של בנימין נתניהו שנמצא מעבר לכביש, וראיתי שהוא איש מאד גבוה וגדול ונראה מפחיד גם בחיים. להגיד כולנו זה מין רישיון להגיד דברים מגעילים על הציבור בישראל שדי סובל, ולא באמת מחליט אם האמריקאים שרוצים להראות לפוטין מי יותר גבר-גבר יעשו מלחמה, שברור מיום ליום יותר ויותר שכמו המלחמה על יוגוסלביה אין לה שום קשר למצב בסוריה אלא לעימות הבין-מעצמתי בין ארצות-הברית לרוסיה וסין, שכאילו מזמן נגמר ובעצם בכלל לא נגמר אלא נמצא בשיאו ומפיל הרבה חללים. בכל אופן השמאלנים אוהבים להאשים במלחמות את ישראל כי זה מה שהאנטישמים אוהבים לעשות, ושמאלנים אוהבים להתיישר עם האנטישמים בשנאה ליהודים ואז נורא מתפלאים: למה היהודים לא מצביעים לנו? למה האנשים שנוסעים באוטובוסים מעדיפים את הימין? הוא לא נגד האינטרס שלהם? גם דוד גורביץ' מתפלא על זה. אבל אולי אנשים לא מצביעים לפי אינטרסים, אולי הם יותר מצביעים לפי מי הם מרגישים שאוהב אותם ומכבד אותם, והם לא מרגישים שזהבה גלאון שנסעה באמצע האוטובוסים המתפוצצים להתנשק בעזה עם עראפת אוהבת ומכבדת אותם. זה עצוב בשביל מי שמעדיף ממשלת שמאל, אבל לא ברור אם השמאלנים המוצהרים באמת רוצים ממשלת שמאל או רוצים להישאר מיעוט, לשנוא את שאר היהודים ולהתפעל מעצמם שהם לא כמו כל היהודים, אלה שהם מדברים עליהם בלשון "כולנו" אבל לא באמת מתכוונים. היו כאלה שכתבו שיעל נאמן לא עושה חשבון בכתיבה ונאמנה לעצמה, כלומר היא אומרת רק דברים שמקובל להגיד אצל שמאלנים וששמאלנים אוהבים לשמוע, כאילו הם הקוראים היחידים שהיא מכוונת אליהם, ואחרים פשוט צריכים לא לקרוא, כי כמו שהיא שוכבת רק עם שמאלנים היא כותבת רק לשמאלנים, ולא סתם שמאלנים אלא שמאלנים עם עקרונות מוצקים, כאלה שלא שוכבים עם ליכודניקים, ולא נותנים לחיים לסבך אותם עם רגשות מורכבים. הרבה פעמים הרגשתי ששמאלנים מעדיפים שיהיו פחות אנשים שיחשבו כמוהם ויצביעו להם, העיקר שהם יוכלו להרים את האף ולהרגיש מיוחדים ויותר טובים מאחרים. ימניים לעומת זאת דוקא מנסים לשכנע את כולם שהם בעצם בדיעות שלהם גם אם הם לא, כי הם נורא רוצים שכולם יתמכו בהם ויצביעו להם, ולכן לא צריך להתפלא שבאמת הרוב מצביעים להם. הדבר שאנשים הכי שונאים זה שמרימים להם את האף, והשמאל הרבה יותר חזק מהימין בלהרים את האף לאנשים, ולכן הוא בינתיים באופוזיציה.

בעצם כל מה שכתבתי זה לא מה שרציתי לומר, כי אם זה כל מה שהיה לי לומר לא הייתי כותבת בכלל על הספר הזה, ובכל זאת רציתי לכתוב עליו בגלל מה שמופיע כסיפור האחרון, ובעצם הוא סיפור חייה האמיתי של אמה של יעל נאמן, שבנעוריה חלתה בשחפת ועברה את השואה בהונגריה בסנטוריום לחולי שחפת בזהות בדויה של נוצרייה וכך ניצלו חייה. רוב הטקסט בסיפור הזה הוא תמלול הקלטות שהקליט בעלה של יעל נאמן את אמה מספרת על חייה, עם קצת השלמות של יעל נאמן עצמה וקרובי משפחה של אמה. זה סיפור מהסוג שבדרך כלל יוצא בהוצאת "יד ושם", וכאן צירפו אותו לסיפורים של יעל נאמן, למרות שקשה למצוא קשר בין הסיפור של האם לשאר הסיפורים, שאין בהם הורים, רק חברים מקבוצת הגיל. יעל נאמן גם מזכירה בסיפורים כמה פעמים כמה התפלאה להכיר משפחות שבהן חיים ההורים והילדים יחד כמשפחה. אני לא קראתי את הספר הראשון של יעל נאמן על ילדותה בקיבוץ ואינני יודעת מה היא אומרת שם על הלינה המשותפת, אבל מהסיפורים שלה עולה משהו נורא, שאולי כבר חשתי מסיפוריהם של בני קיבוצים אחרים, אבל איכשהו אצלה, דוקא מתוך העדר הגעגועים להורים, דוקא ההישענות המוחלטת שלה על בני גילה וחבריה שהם מין משפחה אלטרנטיבית, מציירת כתב אשמה נורא כנגד החינוך המשותף, שקרע את הילדים מהוריהם ומנע מהם ליצור יחסי קירבה ואמון עם ההורים לכל ימי חייהם. במות האב מנסה האם להתאבד, כי למרות שיש לה ארבעה ילדים ונכדים, בעצם איננה קרובה לאיש מהם, הרי כבר בינקותם קרעו אותם מזרועותיה אל בית הילדים, ונמנע ממנה לאמץ אותם אל לבה בבכיים כמו שנמנע הדבר מהם. סיפור חייה של האם הוא סיפור כל כך חזק ומטלטל, שהסיפורים האחרים נראים לעומתו כמו קיטורי סלון בורגניים, אולי רק הסיפור "עיר" בכנות הכובשת שלו יכול להתמודד עם סיפורה של האם. כמו במחזהו של פיראנדלו "שש נפשות מחפשות מחבר" זועק סיפורה של האם זעקה אמיתית ונוראה שהיא זעקתם של חיים קרועים, זעקה ששום משחק תיאטרוני איננו יכול לחקות, בוודאי לא מרבית הסיפורים בספר, שאפילו בכאבם יש בהם משהו כל כך בורגני, מין סיפורים של זוג בורגני עם צרות מאד בורגניות וכאבי נפש מאד בורגניים, והעבר הקיבוצי לא באמת חוצץ בינם לבין בורגנים תל-אביבים אחרים, ורישומו היחיד של העבר הקיבוצי הוא בהעדר המשפחה והעדר ההורים והעדר זיכרונות של חיים עם הורים והעדר קשרים עם הורים ואחים, שהם חלק כל כך אינטגרלי מחייהם של רוב הישראלים ושל רוב האנשים. ואי אפשר שלא לחשוב על הטראגיות הזו של האם שההורים סילקו מן הבית בהיותה נערה והיא חיה כיתומה ולא במקרה נדבקה בשחפת ונותרה כל חייה אשה חולה ומעורערת, וגם כשהצליחה להקים לעצמה משפחה בקיבוץ, הילדים נקרעו ממנה וגדלו במנותק ממנה והיא מיעטה לספר להם על עצמה ועל עברה וגם מיעטה לנחם אותם ולמצוא בהם נחמה. מבלי שיש בקובץ הזה אמירה מפורשת כנגד הקיבוץ, הקיבוץ מצטייר ממנו כמקום בלתי אנושי ונורא שבו נלקחת מן האנשים הנחמה והתמיכה וההגנה הבסיסיות ביותר, הקיומיות ביותר, של החיים במסגרת משפחה, בחיק הורים, בקשר אמיץ בין הורים לילדיהם, בחיבוק פשוט של אמא לילד שלא קיים בספר הזה. האמירה הנועזת ביותר של סיפוריה של יעל נאמן היא בעיניי האמירה הזו על אנשים שגדלים וחיים באין משפחה, לא מפני שאין להם משפחה, אלא מפני שקיר חוצץ בינם לבין משפחתם, ואין מי שיכול להפיל את הקיר הזה.

יעל נאמן, כתובת אש, הוצאת כתר, 2013

ספר תרגומי קפקא שלי