לורד ביירון ושירי ציון

 

כשֶׁשְּׁנֵינוּ נִפְרַדְנוּ

בִּשְּׁתִיקָה וּדְמָעוֹת,

שְׁבוּרֵי-לֵב לְמֶחֱצָה

לְשָׁנִים בְּלִי לְהִתְרָאוֹת.

לֶחְיֵךְ הָפְכָה חִוֶּרֶת, קָרָה

וּנְשִׁיקָתֵךְ קָרָה עוֹד יוֹתֵר

בֶּאֱמֶת אוֹתָה שָׁעָה בִּשְׂרָה

עַד כַּמָּה אֶצְטַעֵר.

 

טַל הַשַּׁחַר זָרַם

צוֹנֵן עַל מִצְחִי

כְּמוֹ אַזְהָרָה

אֵיךְ אֶפּוֹל בְּרוּחִי.

כָּל נְדָרַיִךְ מוּפָרִים

זֻלְזְלָה תְּהִִלָּתֵךְ,

כְּשֶׁאֶשְׁמַע בִּשְּׁמֵךְ מְדַבְּרִים

אֶחֱלֹק בְּחֶרְפָּתֵךְ.

 

מַזְכִּירִים אֶת שְׁמֵךְ בְּפָנַי,

כְּמוֹ בְּשׂוֹרַת מִיתָה בְּאָזְנַי

גּוּפִי חֲֲמַַרְמַַר –

מַדּוּעַ זִכְרֵךְ כֹּה יָקָר?

אֵינָם יוֹדְעִים שֶׁהִכַּרְתִיךְ,

הֵם שֶׁהִכִּירוּךְ יוֹֹתֵר.

זְמַן רַב, זְמַן רַב אֶצְטַעֵר עָלַיִךְ,

צַעַר עָמוֹק מִכְּדֵי לְסַפֵּר.

 

בַּסֵּתֶר נִפְגַּשְּׁנוּ

בִּשְּׁתִיקָה אֶתְאַבֵּל

שֶׁלִּבֵּךְ יָכוֹל לִשְּׁכֹּחַ

וְרוּחֵךְ לְהַתֵּל.

אִם עָלַי לְפֹגְשֵׁךְ

אַחֲרֵי שָׁנִים אֲרוּכּוֹת,

כֵּיצַד עָלַי לְבָרְכֵךְ –

בְּדִמְעָה וּשְׁתִיקוֹת.

 

זהו אחד משירי האהבה של המשורר הרומנטי הגדול לורד ג'ורג' גורדון ביירון (1788- 1824) שחביב עלי, ומסגיר מעט מחיי האהבה הסוערים שלו, שחוללו בזמנו לא מעט שערוריות, וגרמו לו לעזוב את בריטניה לתמיד באפריל 2016, זמן קצר לאחר שנפרד מאשתו אנבלה מילבנק, ומבתם המשותפת עדה, שנודעה לימים כמתמטיקאית עדה קינג, רוזנת לאוולייס Lovelace. הוא נדד בשוויצריה ואיטליה, וחי בוונציה, ברוונה, בפיזה ובגנואה. בין שאר מפעלותיו למד ארמנית ונטל חלק בהכנת מילון אנגלי-ארמני.

במרץ 1821 פרץ ביוון מרד נגד השלטון העות'מני. בעת שהותו בגנואה פנו לביירון נציגי הסיעות השונות ביוון וניסו לגייס את תמיכתו, כמו גם אדוארד בנקיר, בריטי שתמך בעצמאות יוון. נראה שתחילה התלבט ביירון באיזה אופן לסייע ליוונים, ואם להישאר באיטליה או להפליג ליוון. בשלהי 1823 עזב ביירון את גנואה ולאחר תלאות וחניות במקומות שונים הגיע בראשית ינואר 1824 למיסולונגי ביוון והתחבר ליוונים המורדים באימפריה העות'מנית. הוא מכר את אחוזתו באנגליה ותרם את הכסף להקמת בריגדה שנקראה על שמו, כדי להילחם בתורכים. בפברואר חלה וב-19 באפריל 1824 נפטר ממחלתו. המרד היווני בעות'מנים נמשך, ובשנת 1825 הוכנע בידי שליט מצרים איברהים פאשה, בן בריתם של העותמנים.  רק לאחר שאנגליה, צרפת ורוסיה חברו יחד והכניעו את הצי המצרי (קרב נאווארינו ב-20 באוקטובר 1827), ורוסיה המשיכה להילחם בעות'מנים עד 1829, נפתחה הדרך לעצמאות יוון, שהוכרה באמנת קונסטנטינופול ביולי 1832. בפועל נשארה יוון בחסות המעצמות, שהמליכו עליה את נסיך בוואריה אוטו. תמיכתו של ביירון ביוונים לא השפיעה במיוחד על מהלך המרד היווני, אך השפיעה מאד על דעת הקהל בבריטניה לטובת התמיכה הבריטית בעצמאות יוון, ויוון מוקירה מאד את זכרו. למרות שיצאו לביירון לאחר מותו מוניטין של לוחם בתורכים לצד היוונים, בפועל היתה עזרתו למורדים בעיקר כספית ודיפלומטית, והוא השקיע את רוב הונו בסיוע למורדים, והתאמץ מאד, לא תמיד בהצלחה, לפשר ולאחד בין הסיעות השונות של המורדים היוונים, שנלחמו זו בזו לא פחות משנלחמו בתורכים.

מעבר להתעניינות של ביירון במדינות הים התיכון, שגרמה לו לסייר עוד בצעירותו, בטרם עזב את אנגליה לצמיתות, באלבניה וביוון, ולהתעניין בתרבות הארמנית, נבע יחסו המיוחד ליוון גם מהשקפתו שקיימת מחויבות מצד אנגליה ומצד אירופה בכלל לתרבויות העתיקות שמהן ינקו. בשירו: "ביום שבו השלמתי את שלושים ושש שנותי", [ראו להלן], למרבה הצער יום הולדתו האחרון (22 בינואר 1824), הוא אומר שיוון כבר התעוררה, וכעת הוא מבקש מרוחו להתעורר ולחשוב באמצעות מי זורם דם-חייו אל "אגם-הורתו", כשכוונתו ליוון:

Think through whom thy life-blood tracks its parent lake

הוא רואה ביוון את אמה יולדתה של בריטניה, או של אירופה בכלל, ומכאן שואב את המחויבות כלפיה ואת המניע להילחם למען חירותה.

השקפה דומה הניעה את ביירון להזדהות עם סבלו של עם ישראל בגלות, כמובן מתוך היכרותו העמוקה מילדות עם הטקסט התנ"כי. בשנת 1814 פנה אליו המלחין היהודי יצחק נתן (1790-1864) וביקש ממנו לחבר מלים לניגונים שהלחין או עיבד, ותיאר בפני ביירון כניגונים עבריים מימי התנ"ך. נתן פנה תחילה לסופר וולטר סקוט שלא שיתף פעולה, ואז פנה לביירון. ביירון מסר לנתן כמה שירים שכתב קודם לכן ואחרים שכתב במיוחד. הפרסום הראשון של תריסר שירים הצליח מאד, והם הוסיפו שירים נוספים, בסך הכל שלושים, שגם פרסומם הצליח מאד. ביירון העניק לנתן את הזכויות על השירים וגם השאיר לו כסף עבור ההוצאה לאור, בטרם עזב את בריטניה לתמיד. Hebrew Melodies נמנות עד היום בין יצירותיו המוכרות והאהובות ביותר של ביירון, שכנראה האמין באמת ובתמים שמדובר בניגונים מימי התנ"ך, אמונה שתאמה את המשיכה הרומנטית ליצירות עתיקות, שחלקן התגלו לימים למרבה האכזבה כיצירות בנות הזמן.  

שירי הניגונים העבריים שהתחבבו מאד על הבריטים, ונודעה להם השפעה מיטיבה על היחס בבריטניה לעם היהודי ולציונות, הסעירו את סופרי ההשכלה העברית. יל"ג (יהודה לייב גורדון), שתרגם כמה מ"שירי ציון" של ביירון, כתב כך בהקדמה לתרגומיו, שהכתירם בכותרת "זמירות ישראל":

"השירים האלה כבר נעתקו ללשון הקודש כמה פעמים כולם או מקצתם, ולגודל יוקרתם העתקה אחת יתירה לאו כנטול דמי. כי האיש הגדול הזה, אחד מאצילי אנגליא (1788–1823) אשר קשת גבורים וקסת הסופרים היו יחדיו מצומדות על מתניו, היה זהיר מאוד כמצות “ואהבת לרעך כמוך”, ובכל מקום אשר ראה עשוק ורצוץ משפט חש לעזרתו כאשר יוכל. וכשם שהיה צר לו בצרת היונים המדוכאים אז תחת יד תוגרמה [תורכיה] וימהר לעזרתם בְּקַשְׁתּוֹ, כן נֶחְלָה על שבר יוסף ויעזור לבני ישראל בקסתו, – ביירון זה היה הראשון אשר החל בזמירותיו אלה להעיר אהבת ציון וחבת ירושלים בלבב בני עמו וארצו, והאהבה הזאת שמורה לנו בלב העם הזה הרבה יתר מאד מכל עמי הארץ. על כן עלינו לתת כבוד לשם המשורר הזה ולהוקיר זכרו בקרב עמנו." כמה שנים אחריו, ב-1890, פרסם שלמה מנדלקרן תרגום משלו לשירים תחת הכותרת "שירי ישורון". על "הניגונים העבריים" ןתרגומיהם לעברית פרסם אליהו הכהן מאמר יפה באתר "עונג שבת" (20 ביולי 2018). אל מתרגמי ההשכלה נוספו במאה העשרים משוררים עבריים נוספים שתרגמו מ"שירי ציון" של ביירון, ביניהם אביגדור המאירי, ש. שלום ויעקב אורלנד. האחרון תרגם את כל מחזור השירים ופרסמו בשנת 1944.  

למרות ההתרגשות שעוררו בזמנו שיריו "העבריים" של ביירון בקרב המשוררים העבריים וציבור קוראיהם, צר היה לי לשמוע כעת, במהלך הסופה, שהיוונים מוקירי ביירון כינו על שמו, כמה מעט מכירים כיום בישראל את סיפורו של ביירון ואת שיריו, שכדברי יל"ג היתה להם השפעה גדולה על יחסם של הבריטים לציונות, שאולי לא התכוון אליה ולא תיאר לעצמו את עוצמתה, אבל החמלה וההזדהות בשיריו עם גורלם של היהודים גדולות כל כך, שהן חדרו ללבבות רבים. כפי שציין יל"ג, יוון וארמניה נשלטו באותם ימים על ידי האימפריה העות'מנית, וקשה היה לו לשאת את המחשבה על המדינות הנוצריות העתיקות נאנקות תחת השלטון המוסלמי. כך ראה גם את ארץ-ישראל, אף היא תחת השלטון העות'מני, שלטון שביירון מתאר בשיר שלהלן כחסר-אל, יחס נפוץ באירופה לשולטנות המוסלמית כאל "כופרים".

אני מתרגמת כאן מחדש שניים מהשירים בקובץ הניגונים העבריים, שריגשו במיוחד את הקוראים היהודים וזכו לתרגומים רבים לעברית, אך העברית התחדשה ותרגומיהם הישנים התיישנו מעט, גם אם יופיים של אותם תרגומים נושנים עומד בעינו.

 

בְּכוּ לַבּוֹכִים עַל נְהָרוֹת בָּבֶל

שֶׁאַרְצָם חֲלוֹם, מִקְדָּשָׁם שְׁכוּחַ-אֵל,

בְּכוּ עַל נֵבֶל יְהוּדָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּר

קוֹנְנוּ – בַּאֲשֶׁר דָּר אֱלֹהֵיהֶם, חֲסַר-אֵל דָּר!

 

וְהֵיכָן רַגְלֶיהָ הַמְּדַמְמוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל יִנָּקוּ?

וּמָתַי שִׁירֵי צִיּון שׁוּב לָאֹֹזֶן יִמְתְקוּ?

וּלְקוֹלוֹֹ הַשְּׁמֵימִי  שֶׁל נִגּוּן יְהוּדִי

הַלְּבָבוֹת שׁוּב יֵצְאוּ בְּרִקּוּדִים?

 

שִׁבְטֵי הָרֶגֶל הַנּוֹדֶדֶת, הֶחָזֶה בְּלִי כֹּחַ,

אֵיךְ תִּמָּלְטוּ וְתִמְצְאוּ מָנוֹחַ!

לַתּוֹר יֵשׁ קֵן, לַשּׁוּעָל יֵשׁ מְאוּרָה,

לַאֱנוֹשׁוּת יֵשׁ אֶרֶץ – אַךְ לְיִשְׂרָאֵל רַק אֶת קִבְרָה!

 

 

על היום בו החריב טיטוס את ירושלים

 

מֵהַהָר הָאַחֲרוֹן הַנִּשְׁקָף עַל מִקְדָּשֵׁךְ לְפָנִים

אֲנִי צוֹפֶה בָּךְ, הוֹ צִיּוֹן! נִמְסֶרֶת לָרוֹמָאִים,

שִׁמְשֵׁךְ הָאַחֲרוֹנָה שׁוֹקַעַת, וּלְהָבוֹת נְפִילָתֵךְ

מְהַבְהֵבוֹת בְּמַבָּּטִי הָאַחֲרוֹן עַל חוֹמָתֵךְ.

 

אֶת מִקְדָּשֶׁךְ חִפַּשְׂתִּי, חִפַּשְׂתִּי אֶת בֵּיתִי,

וּלְרֶגַע שָׁכַחְתִּי אֶת חוֹבָתִי:

רַק בְּאֵשׁ הַמָּוֶת צָפִיתִי, שֶׁאֶת מִקְדָּשֵׁךְ כִּרְסְמָה,

וּבַיָדַיִם הַכְּבוּלוֹת שֶׁלַשָָּׁוְא יְבַקְשׁוּּ נְקָמָה.

 

בַּעֲרָבִים רַבִּים, צָפִיתִי מִמְּרוֹם הַמָּקוֹם

בּוֹ נִשְׁקְפָה מְהַבְהֶבֶת, קֶרֶן אַחֲרוֹנָה שֶׁל הַיּוֹם,

בִּשְּׁקִיעַת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ, בַּגְּבָהִים נִצָּב,

צָפִיתִי מִן הַהָר שֶׁאֶל מִקְדָּשֵׁךְ נִשׁקָף.

 

וְכָעֵת עַל אוֹתוֹ הַר עָמַדְתִּי, בְּאֹותוֹ הַיּוֹם,

אַךְ לֹֹא הִבְחַנְתִּי בְּקֶרֶן נְמוֹגָה בַּדִּמְדוּמִים,

הוֹ! לוּ רַק סִנְוֵר הַבָּרָק בִּמְּקוֹם

וְהָרַעַם עַל רֹאשׁ הַכּוֹבֵשׁ הִרְעִים!

 

אַךְ אֱלִילֵי הַַכּוֹפְרִים לֹא יְטַמְּאוּ לְעוֹלָמִים

אֶת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהָאֵל לֹא מָאַס בּוֹ לִשְּׁלוֹט,

וּכְכֹל שֶׁעַמְּךָ מְבֻזֶּה וּמְפֻזָּר בָּעַמִּים,

רַק אוֹתְךָ, אָבִינוּ, נַעֲבֹד.

 

ואסיים בשיר שכתב ביירון ביום הולדתו השלושים ושש, שהיה למרבה הצער האחרון שחגג, ב-22 בינואר 1824, כשלושה חודשים לפני מותו, כשהוא נמצא על אדמת יוון שכה יקרה ללבו, אך רחוק מאהובותיו ומיקיריו:

 

היום השלמתי שלושים ושש שנים

 

כָּעֵת הַלֵּב אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְרַגֵּשׁ,

מֵאַחַר שֶׁחָדַל אֲחֵרִים לְרַגֵּשׁ:

וּבְכָל זֹֹאת אִם לִהְיוֹת נֶאֱהָב לֹא אוּכַל,

לְאֶהֹב לֹא אֶחְדַּל!

 

כַּעָלֶה מַצְהִיב יָמַי

פִּרְחֵי וּפֵירוֹת הָאַהֲבָה כְּבָר אֵינָם.

תּוֹלַעַת, רָקָב וְצַעַר בְּלִי דַּי

לִי לְבַדָּם.

 

הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת בַּחֲזִי

הִיא לְבַדָּה כְּמוֹ אִי גַּעֲשִׁי:

שׁוּם לַפִּיד לֹא נִצַּת כְּלַהֲבָתָה –

כְּדֵי לִשׂרוֹף אֶת גּוּפָתָה.

 

הַתִּקְוָה, הַפַּחַד, הַדְּאָגָה הַקַּנָּאִית,

מְנַת הַכְּאֵב הַנַּעֲלָה

וְכֹּחַ הָאַהֲבָה, שֶׁאֵינִי יָכוֹל לַחֲלֹק,

אַךְ נוֹשֵׂא אֶת כְּבָלָיו.

 

אַךְ "זֶה לֹא זֶה" וְ"זֶה לֹֹא כָּאן" –

מַחְשָׁבוֹת כְּגוֹן אֵלֶה צְרִיכוֹת אֶת נַפְשִׁי לְעַרְעֵר,

לֹא כָּעֵת, בַּמָּקוֹם בּוֹ תְּהִלָּה תְּכַסֶּה אֶת אָרוֹן הַגִּבּוֹר,

אוֹ אֶת מִצְחוֹ תְּעַטֵּר.

 

הַחֶרֶב, הַדֶּגֶל, הַשָּׂדֶה,

תְּהִלָּה וְיָָוָן, רְאוּ סְבִיבִי!

הַסְּפַּרְטָנִי, נִשָּׂא עַל מָגִינוֹ,

לֹא הָיָה יוֹתֵר חֹפְשִׁי.

 

עוּרוּ! (לֹא יָוָן, הִיא כְּבָר עֵרָה!)

עוּרִי רוּחִי: חִשְׁבִי דֶּרֶךְ מִי

דַּם חַיֵּּיךָ זוֹרֵם לַאֲגָם שֶׁאוֹתוֹ הָרָה

וְאָז מַגִּיעַ לְיַעֲדִי!

 

רְמוֹס אֶת הַתְּשׁוּקוֹת הַמְּחַיּוֹת,

שֶׁל גַּבְרִיּוּת לֹא רְאוּיָה בַּאֹפִי -

עַד שֶׁתּוּכַל שְׁוֵה-נֶפֶשׁ לִהְיוֹת

גַּם לְחִיּוּךְ, גַּם לִסְּלִידָה מִיּוֹפִי.

 

אִִם תִּתְחָרֵט עַל הַנְּעוּרִים, לָמָה לִחְיוֹת?

אֶרֶץ הַמָּוֶת הַמְּכֻבָּד

הִיא כָּּאן. – עֲלֵה אֶל הַשָּׂדֶה, וּוַתֵּר

עַל נִשְׁמַת אַפֵּךְ לָעַד!

 

חַפֵּשׂ – פָּחוֹת מְחַפְּשׂים מִשֶׁמוֹצְאִים –

קֶבֶר חַיָּל, הֲכִי טוֹב בִשְׁבִילְךָ:

וְאָז הֵבֵּט סָבִיב וּבְחַר אֲתָר מַתְאִים,

וּמְצָא מְנוּחָתְךָ.

 

 

 

צבי יגנדורף / וולפי ואופי השטרודלים

כבר שנים שאני רוצה לקרוא את ספרו האוטוביוגרפי של צבי יגנדורף "ווֹלפי ואוֹפֵי השטרודל" שהתפרסם בבריטניה בשנת 2001 (Wolfy and the Strudelbakers, Dewi Lewis) בהצלחה גדולה, וזמן קצר אחר כך התפרסם גם בתרגום עברי בהוצאת עם עובד, אבל רק השבוע מצאתי אותו בחנות המשומשים האהובה עלי "מופת" וזכיתי לקרוא את ספר המופת הפיוטי והחכם הזה, שמטלטל את הקורא בין אושר לעצב גדול, ולצד אפיזודות משעשעות להפליא מחייו של ילד יהודי פליט באנגליה של מלחמת העולם השנייה ולאחריה, פורש אט אט, כמו בעלילת מתח משובחת, את הטרגדיה הגדולה של משפחה יהודית ממוצא פולני שמתגלגלת מעיירה פולנית שכוחת-שם לוינה, ומוינה הכבושה בידי הנאצים ללונדון ולתל אביב, במובן מסוים מחושך לאור, מאפלה לאור גדול, אבל החשיפה ההולכת ונמשכת  הזו לאור, דימוי שהמחבר עצמו משתמש בו, מרסקת את המשפחה היהודית המסורתית הזו, שעולמה הוא עולם שהחשכה יפה לו, עולם שבמרכזו ערך הבושה ולפיכך גם ערך ההסתרה והכיסוי, שהפרקטיקה שלו היא השקר. עולמה של משפחתו המיוסרת של וולפי הוא עולם של טוויית שקרים אינסופית שהכל שבויים בו מבלי יכולת להתירו אלא באמצעות עוד שקר, עוד תחבולה, עוד העמדת פנים, התחסדות והתיפיפות, ומתחת לריקמת השקרים הזו מפעפעות האמיתות המרות, שחוזרות וקורעות את ריקמת השקרים, וחושפות לעתים גבורה ומסירות, לעתים אכזריות וצביעות אין-קץ, ולעתים רק עליבות נפש גדולה ואומללות.  

מצפים מספר ביוגרפי שיפתח בזיכרון ילדות יפה או טראומטי במיוחד, אבל סיפורו של וולפי איננו נפתח במחלתה או במותה של אמו משחפת בעודו ילד, אלא בסיפור שאמו לחשה באוזני אביו בעת שהותם במקלטים בזמן ההפצצות על לונדון, מעשה אמיתי שאירע בעיר וינה לדודה הזקן של האם קלמן גולד, שנהג ללכת מדי שבת אחר הצהרים, מהלך שעה ברגל, לבית הרבי מסדיגורה, כדי לבלות שם עד צאת השבת עם רעיו מנוער, ובמוצאי השבת לשוב חזרה בחשמלית לביתו. באחת הפעמים שבהן שב הביתה בחשמלית, מחזיק בידו את הכרטיס שקנה במחיר הכרטיס המדויק שנתן לו בנו של הרבי, השיב את נשמתו לבורא. מוצאיו התקשו להבין כיצד אדם בעל מראה מכובד, נקי למשעי ולבוש בקפידה, נמצא בחשמלית ללא ארנק, ללא תעודות, וללא כסף בכיסו. הם לא ידעו שליהודי דתי אסור לטלטל בשבת, ובוינה היפה, עד עצם היום הזה, אין עירוב, כמו סמל עצוב לכך שהעיר הזו, שיהודים מילאו תפקיד כה משמעותי בתולדותיה, לא נועדה לשמש להם מקום מגורים. לדידה של אמו של וולפי היה זה סיפור אופטימי, על יהודי שהרגיש בטוח לנוע בעירו ללא תעודות, שהם, הפליטים מוינה באנגליה, היו כה תלויים בהן לקיומם, ללא כסף, ללא כל סימן מזהה, בטוח בזהותו היהודית, בדתו, באנושיותו. לוולפי הקטן קלמן הוא מושא להערצה וגם סיוט שרודף אותו. הוא מקנא בעולמו הברור והמוצק ובזהותו השלמה והחד-משמעית של קלמן, וגם מודע מאד לזרותו בוינה הקתולית, שאיש לא היה מסוגל להבין בה את כיסיו הריקים, כפי שהדוד קלמן עצמו לא היה מסוגל להבין, כך יגנדורף, את הנוכחות הממשית של גופו של כריסטוס בלחם הקודש, כריסטוס שגם הוא הפך מיהודי בשר ודם למיתוס. סיפור ההגירה הנמשך של משפחתו של וולפי, שהוא סיפור הצלתה הפיזית, הוא גם סיפור התפרקותה של הזהות השלמה היהודית המסורתית הדתית המזרח-אירופית, באורח חיים שכבר איננו יכול להתקיים בבועה סגורה כמו זה של אבותיהם, והולך ונפתח לסביבה תוך כדי פרימה נמשכת בזהותם היהודית, עד להפיכתו של ברני, בן דודו של וולפי, שעוד בנעוריו כפר בקיום האל והתמרד כנגד מצוות היהדות שנכפו עליו, לנזיר בודהיסטי מגולח ועטוי גלימה הרוחץ בגנגס, שאמו אחוזת הבושה מעדיפה שלא יבוא לבקרה, כדי שאיש לא יידע מה אירע לבנה יחידה שחונך להיות יהודי מאמין ובורגני מן השורה.

וולפי מודע בראש וראשונה לזרותו של קלמן בעירו הנוצרית, שכמוה כזרותו של וולפי בבתי הספר הנוצריים שבהם הוא לומד, ובהם הוא מוצא קרבת נפש דוקא לאנשי הדת הנוצריים שחומלים עליו יותר מאחרים, וגם מסתקרנים מבן עמו הצעיר של אלהיהם. מצחיק ביותר הוא הפרק שבו שוכח וולפי את ארבע הכנפות שלו במלתחת הבריכה, וכדי לקבלן חזרה מבלי להינזק מן המורה המרושע לשחייה, נעזר בכומר החביב, שסקרן לדעת אם גם ישו לבש ציצית. וולפי מודע היטב לתפקידו הכפול בעיני הנוצרים כמי שזר ומוזר להם, ובה בעת בן עמו העתיק של ישו הנוצרי בהוויתו האנושית. הוא יודע להפיק מן הכפילות הזו את המירב, אבל היקסמותו מפולחנה המרהיב של הנצרות מעוררת בהכרח את זעמו של אביו, שדבק ביהדותו מתוך נאמנות לאביו הנרצח. וולפי כבר איננו מכיר יהודים כמו הדוד קלמן, שאמונתם הדתית שלמה ואותנטית. סבו מצד אביו לא הצליח להינצל, וסבו השני, שלימים מתברר לו שאביו הציל את חייו, נמצא הרחק בתל אביב. כשוולפי מגיע לישראל הסב כבר איננו בין החיים.

גם וולפי לומד איפוא מגיל רך לשמור סודות וגם לשקר, לעתים כדי לרצות את משפחתו, לעתים כדי להגן על עצמו ןעל בן דודו ברני, שבבית הוריו, אחי אמו ורעייתו, הוא עובר להתגורר לאחר מות אמו משחפת, וכך הוא הולך ונקרע גם מאביו. כעת הוא ילדם של אופֵי השטרודל, הדוד מנדל והדודה רוזה, שאהבתם הרומנטית ונישואיהם כנגד רצון ההורים הפכו תחת מועקת ההגירה, הנדודים והסבל, לחיי נישואים מרירים, נרגנים ונטולי-נחת, ורק באפיית השטרודל המשותפת שלהם נותר משהו מאהבת נעוריהם, והם פועלים יחדיו כצוות מיומן, ובכך מעניקים לוולפי המוקף במראות חמצמצים של חיי נישואים כושלים זיכרון רומנטי יחיד, שריחו ריח תפוחים עם צימוקים ואגוזים וגם קליפת תפוז, מרכיב שאיננו קיים בשטרודל המזרח-אירופי המסורתי, מרכיב שריחו ריח ארץ ישראל הרחוקה, שתפוזיה מככבים באחד הפרקים היותר סרקסטיים בספר, ארץ ישראל כדימוי עצמי נאיבי של יהודיה וכפנטסיה של יהודים גלותיים שלעולם לא יקבעו בה את ביתם, כמו מתוך גורל שהועידם לחיות ולמות בניכר, גורל שסודו מתגלה לוולפי רק כשהוא כבר אדם מבוגר, ורק אז הוא הופך מודע לכך עד כמה עוצב גורל משפחתו הקטנה לא רק בידי הנאצים, אלא גם בידי קרוביהם הדומיננטיים יותר, עד כמה נגזרה הורותם הפגומה של הוריו ודודיו לא רק מהיסורים שכפו עליהם שונאי ישראל, אלא גם מהאופן שבו זנחה ועשקה אותם משפחתם. טיפין טיפין נחשפים בספר השקרים והסודות שמהם טוותה המשפחה האומללה את חייה, ומהם מנסה הגיבור להשתחרר כל חייו, אבל מוצא את עצמו מתקשה להתנער מהם כליל. משפחות מורישות לבניהן סיפורים הרואיים וגם סודות ושקרים, וגם השקרים עוברים בירושה מדור לדור.

תפקיד מרכזי יש בספר הזה לשפה: הגרמנית הוינאית שמדברים הדודים, ומחשידה אותם בעיני הבריטים כמרגלים, השפה האנגלית שרוכש בהצלחה אביו של וולפי, שמעניקה לו עדנה דוקא בימי המלחמה, השפה המעורבת של הדוד מנדל, שמערבת גרמנית עם יידיש ואנגלית עילגת ומסמלת את זהותו השבורה והבלתי ניתנת לאיחוי, איחולי לילה טוב בגרמנית שאמו של וולפי מאלצת אותו לאחל מדי לילה בביתם באנגליה לכל בני משפחתה החיים בישראל ונדמים בעיניו לחלק בלתי נפרד מקריאת שמע, המלה המיסתורית בגרמנית getauft (נטבל לנצרות) שמתבלטת בשיחתו הזועמת של אביו של וולפי האומלל שהצטיין להוותו בשיעור נצרות, העברית כלשון הקודש שוולפי יודע היטב, ובכך הוא הופך למורה הנבוכים של מורו הנוצרי ומשפחתו בעלת הרגש היהודי החם והבורות הגמורה ביהדות, העברית החיה של ארץ ישראל שריחה כריח פריחת התפוז, השורשים העבריים של מלים אנגליות שדוד אוטו חוקר ומסמלים את מוזרותו ושוליותו של מי שגבורתו תחת שלטון הנאצים היתה לאגדה, אבל במקום מפלטו ופליטותו אנגליה הפך לסרח עודף משונה, השיר שחקי שחקי על החלומות שהד"ר פריי שר בעברית בפרבר אנגלי עלוב שורץ ביריונים אנטישמיים, הגרמנית שוולפי מדבר עם דודתו בדירתה בתל-אביב, שבה דוקא הוא שאיננו צבר, מודע עמוקות לעוצמת הגלותיות שלה, למרות שמניין שנות חייה בתל-אביב כמעט כמניין שנותיו. השפה נמצאת בגלות כמו דובריה, כמותם היא מועתקת ממקומה וכמותם היא מגורשת מביתה ונותרת חסרת בית. הדוד קלמן הופך מושא לקנאה כי היה לו בית, גם אם לא הצליח לחזור אליו, אבל גם הדוד קלמן היה זר בעירו. איש מבני המשפחה איננו מוצא לו בית, איננו נמצא בבית ואיננו מרגיש בבית. ביתם הוא מקום זר ושפתם, תהא אשר תהא, היא תמיד שפה זרה שמדוברת בקרקע שאיננה קרקע גידולה, עדות מתמדת לזרות שאין לה תקנה.   

ספרו של צבי יגנדורף מצחיק כל כך שכמעט שוכחים שאין מדובר בספר הומוריסטי, ועצוב עד דמעות.  הוא כתוב בקלילות רבה ומלא וגדוש כמו שטרודל, וקראתי אותו בהרבה צחוק ודמע, כי משפחתו בכל יגונותיה ומוזרויותיה הזכירה לי כל כך את משפחתי שלי ואת זיכרונותי שלי, שגם הם אפופים בניחוח השטרודל של סבתי שאני מנסה תמיד לשחזר, ריח הבצק הדקיק המלא תפוחים חמצמצים, שחום התנור והשנים החולפות הופכים ליותר ויותר מתוקים.