האהוב הקמצן

פעם, בימי נישואי האומללים, התגורר לידינו סטודנט למשפטים עם רעייתו ושני ילדיו הקטנים, שהיו בערך בני גילן של בנותיי הפעוטות. לזמן מה הייתי מאוהבת בו. חשבתי שלו הייתי נשואה לו במקום לבעלי הייתי אשה מאושרת. כשהייתי מטיילת עם בנותיי במגרש השעשועים, פגשתי אותו שם לפעמים עם ילדיו. הוא טייל עם הילדים כדי שאשתו תוכל לנקות את הבית, ולפעמים ראיתי אותו מנקה בעצמו את הבית, כשאשתו טיילה עם הילדים. באותם ימים זו היתה פסגת חלומותיי - בעל שעוזר. היתה לו מכונית קטנה וישנה ולפעמים, כשהוא לקח את אשתו וילדיו לעבודה ולגני הילדים, הוא לקח במכונית הקטנה והישנה גם אותי, וישבתי מאחור ליד ילדיו, וחשבתי כמה הייתי שמחה לשבת לידו במכונית הקטנה והישנה הזאת ולנסוע למרחקים. הוא הירבה להתלונן על חסרון כיס ועל כך שהמכונית העלובה גוזלת את פרוטותיו האחרונות. לי הוא אמר שאני מלאה בכסף, כי בעלי עבד בצבא ונהג במכונית יקרה שקיבל מהצבא, חלף רגלו שרוסקה בשלושה כדורי רובה.

את האהבה הזו שמרתי כמובן רק ביני לביני. חלמתי עליו הרבה, בעיקר בהקיץ, אבל אינני חושבת שמישהו יכול היה לחוש בכך, כי לא הרביתי לדבר באותם הימים עם איש. גם עם בעלי וגם עם אהובי דיברתי באותם הימים רק שיחות חולין, כמו מה יש לאכול וכמה צריך לשלם לועד הבית. את בעלי מיעטתי מאד לראות באותם ימים, כי היתה לו עבודה וגם מאהבת – לא ידעתי מתי בדיוק היה אצל המאהבת ומתי בעבודה – וגם לאהובי היתה עבודה, ומלבד זאת שקד על לימודי המשפטים, וכאמור, גם הירבה לעזור לאשתו בעבודות הבית ובטיפול בילדיו.

רצה הגורל שאחרי שעברתי דירה והתגרשתי וניסיתי לקיים את עצמי ואת בנותיי בדוחק מעבודות תרגום, התקשר אליי אותו האיש, ולא זיהיתי אותו מיד, למרות שקולו מיד נשמע לי מוכר. הוא אמר שהוא צריך תרגום מאנגלית לעברית, אבל הוא לא יכול לשלם הרבה, כי הוא סטודנט ממש ממש תפרן ואין לו גרוש. בשיחתנו הקצרה שנמשכה רק כמה רגעים, חזר ואמר כמה פעמים שהוא ממש ממש תפרן ואין לו גרוש, כאילו הלך והתרושש ממלה למלה. באותם ימים רציתי כל עבודה ואפילו בשכר מעט, ואמרתי לו שיבוא ויראה לי מה הוא רוצה לתרגם ואני אראה מה אפשר לעשות. אמרתי לו את שמי וכתובתי והוא אמר שיבוא מיד אבל הוא לא בא מעולם.

אחרי שהנחתי את השפופרת קלטתי שזהו אותו הגבר שפעם אהבתי וחלמתי להיות נשואה לו, והוא כבר מזמן לא היה סטודנט אלא עורך-דין, שהיה לו בהחלט די והותר כסף לשלם לי שכר נדיב, אבל הוא רצה לרמותני ולקפח את שכרי. בוודאי גם הוא זיהה בסופו של דבר מי הייתי, בוודאי לאחר שאמרתי לו את שמי, ולכן לא הגיע אליי מעולם. אולי התבייש ששיקר לי, מה שאומר שאולי בכל זאת היה לו מצפון, ואולי לאחר שהבין מי אני וידע שאזהה אותו ושלא תהיה לי שום סיבה להסכים שיקפח את שכרי, כבר לא השתלם לו לבוא.

איך בכלל יכולתי להתאהב באיש הזה, חשבתי לעצמי, באיש שהיה קמצן ונצלן עוד הרבה יותר מבעלי, ולמה חשבתי שהוא בעל טוב כל כך. ומצד שני, נדמה שהיה בכל זאת בעל טוב, כי ראיתי שעזר לאשתו לנקות את הבית ולטפל בילדים, דברים שבעלי לא עשה מעולם. אולי אם הייתי נשואה לו הייתי בכל זאת מאושרת, והוא היה עוזר לי בכל דבר, והחיים היו הרבה יותר נעימים וקלים. חשבתי וחשבתי כי רציתי להציל את הדימיונות שניחמוני פעם, אבל בסופו של דבר הגעתי למסקנה שגם לו הייתי מאושרת להיות נשואה לו, אינני רוצה להיות נשואה לקמצן שכזה.

דניאל בארנבוים מסביר את ישראל לגרמנים

מתקפת וגנר שוב נכשלה. דוקא אחרי שהודיעו בעמוד הראשון של "הארץ" שהחרם על וגנר נשבר, ניצולי השואה התרגזו וביקשו מאוניברסיטת תל-אביב לבטל את קונצרט וגנר המתוכנן, והאוניברסיטה נענתה לבקשתם. לא נותר לגרמנים אלא להתנחם בראיון עם דניאל בארנבוים:

דר שפיגל, 18.6.12 גיליון 25

"אנחנו צריכים פסיכיאטר"

הפסנתרן והמנצח דניאל בארנבוים חושב שהחרם על המוסיקה של ריכרד וגנר בישראל גרוטסקי ומייעץ לממשלה בירושלים, שלא לסמוך לאורך זמן על עזרתה של גרמניה

שפיגל: מר בארנבוים, מדוע אתה נלחם לבצע את המוסיקה של ריכרד וגנר בישראל? שום מלחין אחר איננו שנוא שם כמו אנטישמי גרמני זה.

בארנבוים: זה שישראל הרשמית מסרבת בעיקשות כזו, להתיר ביצוע של וגנר, כמו לפני שבועיים באוניברסיטת תל-אביב, מעציב אותי, כי אני רואה בכך סימפטום למחלה. זו מלה קשה, שאני אומר כעת, אבל אני בוחר בה מתוך שיקול-דעת: בישראל יש פוליטיזציה של זכרון השואה, וזה מזעזע.

שפיגל: אנא הסבר זאת.

בארנבוים: כשבאתי מארגנטינה לישראל בשנת 1952 בהיותי בן עשר, איש לא דיבר על השואה. עבור הניצולים היה האסון עדיין קרוב מדי, והישראלים הצעירים רצו ליצור יהדות אחרת – הם רצו להראות שיהודים יכולים להיות לא רק אמנים ובנקאים, אלא גם לעסוק בחקלאות ובספורט. הם הביטו קדימה ולא רצו לדבר על הסבל של הוריהם.

שפיגל: מתי זה השתנה?

בארנבוים: עם המשפט נגד אדולף אייכמן בשנת 1961 בירושלים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון חשב אז בצדק, שנחוץ לישראלים להיוודע בדיוק, באמצעות דוגמה של אחד הרוצחים, מה קרה שם. לראות בפרט הזה אייכמן את כל הזוועה, הקור וחוסר האנושיות של השואה היה בלתי יאומן. באותם ימים, כמו כל חבריי לכיתה, התעסקתי באתם ימים לראשונה בפירוט במלחמת העולם השנייה. פתאם אמרו: אנחנו חייבים לעשות משהו, שזה לא יקרה שוב.

שפיגל: מה היה שגוי בזה?

בארנבוים: שום דבר כמובן, אבל אז החלה אי-הבנה – כלומר שהשואה, שממנה נבעה התביעה של היהודים לישראל, והבעיה הפלשתינית, קשורות זו לזו. שש שנים לאחר משפט אייכמן פרצה מלחמת ששת הימים, ואחרי מלחמה זו היתה ישראל שונה מאשר קודם לכן. בעוד שעד כה לא היתה בכלל אופוזיציה פוליטית למגמת הפיתוח של הממשלה, פרץ פתאם לאחר הניצחון של 1967 פולמוס ער: האם צריך להחזיר את השטחים הכבושים או לא? האורתודוקסים אפילו אמרו שאלה אינם שטחים כבושים אלא שטחי התנ"ך ששוחררו! מכאן ואילך צמחה אופוזיציה ענקית, הברית הזו של הימין והאורתודוקסים, ששולטת כיום בישראל.

שפיגל: מה זה שייך לריכרד וגנר?

בארנבוים: כעת, מאז מלחמת ששת הימים יצרו פוליטיקאים ישראלים שוב ושוב קשר בין האנטישמיות האירופית והעובדה, שהפלשתינים לא קיבלו את הקמת מדינת ישראל. זה אבסורד! הפלשתינים לא היו אנטישמים, הם לא הסכימו לגירוש שלהם. האנטישמיות האירופית הולכת הרבה יותר אחורה מחלוקת פלשתינה ומיסוד מדינת ישראל בשנת 1948. היא אפילו הולכת אחורה יותר מהשואה, אם אתה חושב על הפוגרומים ברוסיה ובאוקראינה, על פרשת דרייפוס בצרפת, אפילו על האנטישמי ריכרד וגנר. אין כל קשר בין בעיית פלשתינה לאנטישמיות האירופית חוץ מזה היום מצפים מהפלשתינים שישלמו על החטאים ההיסטוריים. כנראה יש הרבה אנשים בישראל שמאמינים שוגנר, שמת בשנת 1883, חי בשנת 1942 בברלין והיה מיודד עם היטלר.

שפיגל: כלתו ויניפרד השלימה את החסר מאוחר יותר. היא היתה נאמנתו של היטלר והדיקטטור היה אורח תמידי בביירוט [שם אחוזתו של וגנר ובית האופרה המעלה את יצירותיו].

בארנבוים: יש לי הכבוד הגדול ביותר לניצולי השואה. אנחנו בכלל לא יכולים לתאר, מה האנשים האלה עברו. ועם זאת יש גם ביניהם עמדות שונות – למשל חברי אימרה קרטס, הסופר ההונגרי, שהוא בעצמו ניצול שואה. בקושי היכרנו שבועיים, כאשר הוא אמר לי: אתה יכול לסדר לי כרטיסים לביירוט? אני מכבד את זה שיש ניצולים, שאינם יכולים לשמוע את המוסיקה הזאת – שלא לדבר על לרצות לשמוע אותה. אבל אינני רואה שמישהו יושב בדירתו בחיפה וסובל מכך שתזמורת בתל אביב או בירושלים מנגנת את וגנר.

שפיגל: מה שובה את לבך בוגנר? מדוע הוא כל כך מרשים דוקא אינטלקטואלים?

בארנבוים: לוגנר היו כל אפשרויות הביטוי, שעומדות לרשות מלחין – הרמוניה, דינמיקה, תיזמור – שנוצלו עד לקיצוניות. המוסיקה שלו מאד אמוציונלית, ובה בעת היתה לוגנר שליטה יוצאת דופן על ההשפעה שהוא כיוון אליה. לכן יש במוסיקה של וגנר גם משהו מניפולטיבי – שבכך אינני רוצה לומר, שאיננה כנה. אני מאמין שיש בה כנות טוטאלית, אבל היא גם מניפולטיבית.

שפיגל: האם זה מסביר גם את הקירבה של הנאצים למוסיקה שלו?

בארנבוים: אי אפשר להטיל על וגנר אחריות ישירה לקשר הזה. אבל וגנר היה אנטישמי נוראי, חיבורו "היהדות במוסיקה" משנת 1850 הוא אחד הפמפלטים האנטישמיים הכי גרועים בכל הזמנים. היטלר ראה בוגנר נביא. אבל גם הגרוע מכל שוגנר כתב על היהודים, היטלר סילף כמובן בדרך כלשהי, שלא צריך להטיל על וגנר אחריות לכך. אני מבין כמובן, את האסוציאציות שיש לאנשים מסוימים לנאצים, כאשר הם מאזינים ל"לוהנגרין" [אופרה של וגנר המבוססת על אגדה גרמנית על נסיך מיסתורי המגיע רכוב על ברבור].

שפיגל: כיצד הגיע הדבר לידי כך שניגנת את וגנר גם עם תזמורת הדיואן הישראלית-ערבית מערבית-מזרחית שלך?

בארנבוים: המוסיקאים רצו את זה. אני אמרתי: ברצון, אבל אנחנו צריכים לדבר על זה, זוהי החלטה סבוכה. לי היה חשוב שלא נגרום לשום נגן לנגן את זה נגד רצונו.

שפיגל: האם היו אלה הערבים שמהם באה היוזמה?

בארנבוים: להיפך. אלה היו הישראלים. נגני כלי הנשיפה הישראלים. וגנר עושה שימוש רב בכלי-נשיפה. אבל הסברתי לתזמורת את המשמעות המוסיקלית של וגנר. אי אפשר להתעלם ממנו כמוסיקאי.

שפיגל: מר בארנבוים, האם הינך פטריוט ישראל?

בארנבוים: מהו פטריוט ישראלי? במה יכול מישהו להתגאות היום? איך אתה רוצה להיות פטריוט במדינה שמזה 45 שנה מחזיקה בטריטוריה זרה? שאיננה מסוגלת לקבל, שיש גם סיפור אחר של 60 השנים שחלפו. כן, הפלשתינים יכלו ב-29 בנובמבר 1947 לקבל את חלוקת פלשתינה, והם לא עשו זאת, כי הם מצאו את החלוקה בלתי צודקת. מדוע איננו יכולים לקבל זאת כעובדה היסטורית ולפתוח דף חדש? זה בלתי אנושי.

שפיגל: אתה סלחני כלפיי הערבים, אבל שכניה של ישראל מתנהגים בעוינות. האם נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד לא דיבר על למחוק את "הישות הציונית" מהמפה?

בארנבוים: אני לא תמים. אני יודע טוב מאד, שאין שום ערבי ושום מוסלמי בעולם, שהיה אומר: חייבת להיות מדינה יהודית במזרח-התיכון. אבל למה שהם יאמרו את זה? האיסטרטגיה הישראלית איננה יכולה להיות, לעמת את הפלשתינים כל הזמן עם סיפורי השואה, אלא חייבים להראות להם, שישראל היא מציאות. עשינו שגיאות, אתם עשיתם שגיאות, אבל אנחנו פה, ואתם פה. בואו נסכים על שלום עם צדק לכולם. כנראה מאוחר מדי לכך. אבל מי יודע?

שפיגל: מדוע הסכסוך הזה נראה כה בלתי פתיר?

בארנבוים: כי כל העולם איננו רואה בו את מה שהוא באמת. במציאות יודע כל אחד, מה יקרה בסוף הסיפור הזה: נסיגת ישראל לגבולות 1967 ופיתרון מעשי בשאלת ירושלים, הגבול והשיבה. אבל זה איננו סכסוך שאפשר לפתור אותו פיתרון פוליטי או אפילו צבאי, זה סכסוך אנושי, שבו שני עמים משוכנעים עמוק מדי בזכותם לאותה פיסת קרקע. איננו צריכים קוארטט למזרח התיכון של האו"ם, רוסיה, אירופאים ואמריקנים. אנחנו צריכים פסיכיאטר.

שפיגל: וזה יעזור?

בארנבוים: אני בטוח שיש הרבה ישראלים שחולמים על כך, שיתעוררו יום אחד ושלא יהיו פלשתינים, והרבה פלשתינים חולמים שהם ילכו לישון ובבוקר לא יהיו עוד ישראלים. אם אדם חולם שהוא ישן עם מרילין מונרו זו זכותו. אבל כשהוא מתעורר, הוא צריך לשים לב שיש לו אשה אחרת.

שפיגל: ראש הממשלה בנימין נתניהו שולט כעת עם שלושה רבעים מן הכנסת, דבר בלתי רגיל לדמוקרטיה פרלמנטרית. האם מדאיג אותך, שבישראל אין אופוזיציה ממשית?

בארנבוים: אני מאמין, שהשגיאה הגדולה ביותר של הממשלות האחרונות היא שאין להן אסטרטגיה, שהן רק פועלות באופן טקטי: אתה מבטיח לי, אז אני אבטיח לך. אבל ביטחון ישראל נשען רק על משענת אחת: קבלתה על ידי הפלשתינים. לא פצצת האטום תעשה את ישראל בטוחה.

שפיגל: מה דעתך על כך שגרמניה חימשה את ישראל בצוללות עם טילים גרעיניים?

בארנבוים: אני יכול רק לומר: לאסור על וגנר ובה בעת לקנות צוללות גרמניות, זה אבסורדי.

גרמניה למשל התעמתה עם עברה. רק בגלל זה אני בכלל יכול לחיות כיהודי בגרמניה. אבל עד כמה שאני מתרשם ואסיר-תודה על ההתמודדות הזאת, אני בכל זאת רואה, שהגרמנים שבויים בעברם: גרמניה לעולם לא תהיה ידידה בעלת מחשבה חופשית ורגש חופשי של ישראל, כי תמיד הצל הזה נופל. ראו כיצד התייחס העולם לישראל ולפלשתינים לפני 40 שנה, לפני 20 שנה, לפני 10 שנים – ואיך הוא מתייחס לכך כיום. התגובה של ישראלים רבים היא: העולם תמיד היה נגדנו. אבל אני לא מאמין, שכל העולם הוא תמיד אנטישמי. לעתים רחוקות מוסר ואיסטרטגיה הולכים יד ביד כמו בסכסוך שלנו. ישנם פלשתינים רבים, שהיו מוכנים לקבל את המציאות של ישראל. הפסימיסטים אומרים היום, שהזמן של פיתרון שתי המדינות חלף. אם זה כך: האם אנו מאמינים ברצינות שמדינה אחת באיזור פלשתינה תוכל לתפקד – לאחר כל השנאה שנזרעה? אם נמשיך כך לא יהיה לנו בכלל פיתרון.

שפיגל: אומרים שלאנגלה מרקל יש השפעה גדולה על בנימין נתניהו. האם אתה חש שהקנצלרית מנצלת זאת מספיק?

בארנבוים: אני הצגתי את השאלה הזאת לשלושה קנצלרים גרמנים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. לאחר ההיסטוריה המשותפת שלנו, שהיא הרבה מעבר לשתים-עשרה השנים הנוראות בין 1933 ל-1945 – אינכם חושבים, שעליכם לסייע ליהודים, לפתור את הסכסוך שלהם עם הפלשתינים? התשובה היתה זהה אצל כל השלושה: כיצד אתה מתאר זאת לעצמך? איך יכול קנצלר גרמני לומר לישראלים, איך הם צריכים לפתור את הסכסוכים שלהם?

שפיגל: מרגיעה אותך הצהרתה של מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהגיונה של המדינה הגרמנית?

בארנבוים: זוהי אמירה מוסרית, שאני מאמין במאה אחוז בכנותה. אבל ההיסטוריה מראה, שהנישואים בין מוסר לפוליטיקה מתנדנדים לעתים. לו הייתי ראש ממשלת ישראל, לא הייתי סומך לטווח ארוך על התבטאות כזאת. כי יש לכך סיבה היסטורית: היתה זו צרפת שאיפשרה לישראל בשנות החמישים לפתח תכנית גרעינית. אבל בשנות הששים הבחין דה-גול, שזה נגד האינטרסים האיסטרטגיים של צרפת – הצרפתים נזקקו לנפט מהערבים. אז הוא אמר: מספיק עם זה.

שפיגל: וישראל פנתה לארצות-הברית.

בארנבוים: בדיוק שם נמצאת ישראל היום, היא כמו המדינה ה-51 שלהם.הממשלה הישראלית היתה צריכה להיות מואגת מכך. כן, לישראל יש לובי חזק בוושינגטון. אבל בה בעת אני רואה איך ההגמוניה האמריקנית מתכווצת ואיך הצמיחה הכלכלית של העולם עוברת לארצות אחרות לגמרי, לסין, להודו, לברזיל. אני שואל את עצמי: היכן הלובי היהודי בביג'ין, ניו-דלהי, ברזיליה?

שפיגל: ביולי אתה מתארח עם תזמורת הדיואן היהודית-ערבית מזרח-מערב בלונדון, שם תבצע את כל הסימפוניות של בטהובן – את התישיעית ביום פתיחת משחקי האולימפיאדה. האין זו הפגנה פלקטית של אמון?

בארנבוים: מובן מאליו. יש אצלנו בתזמורת 40 אחוז ישראלים וערבים, ואיש מהם איננו מייצג את ממשלתו. אנחנו אלטרנטיבה חושבת.

שפיגל: או ממש אוטופיה.

בארנבוים: אני רואה זאת יותא כרפואה אלטרנטיבית. היא לא פועלת כל כך מהר, היא פועלת אחרת. ישראלי שחושב שממשלתו עושה הכל נכון , מלכתחילה לא היה נכנס לתזמורת הדיואן. לכן זו שגיאה של הערבים, שלא הירשו לקבל אצלם את התזמורת שלנו. כלומר הם לא רצו להבחין בין קבוצות שונות של ישראלים. גם אותי הם תמיד מתקיפים.

שפיגל: לאחרונה באפריל, כאשר נמנע ממך להשתתף בפסטיבל בקטאר.

בארנבוים: זה בגלל המצב בסוריה, הקונצרטים נידחו. אבל ערבים רבים לא למדו מאדוארד סעיד הגדול, שאיתו ייסדתי את התזמורת: שהפלשתינים אינם יכולים להכחיש את השואה. את זה שפלשתינים מחרימים מוסדות ישראלים, אני לגמרי מבין. אבל זה שהם מחרימים ישראלים בודדים, שמסתייגים בפירוש מממשלת ישראל, זה לא ברור לי.

מסכן בארנבוים. למרות כל המאמצים לפעמים מתייחסים אליו כאילו היה סתם יהודי.   

מה שהכי הזוי הוא שהריאיון הזה הוא מבחינת הגרמנים טבעי לגמרי: אדם שהגיע לישראל בגיל עשר ואף פעם לא חי בה ממש, כי שלוש שנים אחר כך עבר ללמוד בפריס, והופיע בכל העולם, וחי חיים של ילד פלא ואחר כך חיים של אמן בינלאומי, וכבר עשרות שנים חי בגרמניה וכבר עשרים שנה מנהל אופרה בברלין, ואכן מבקר מעת לעת בישראל, אבל איננו יודע מאומה על חייהם של אנשים בישראל, ופעם נזף בכתבת של גלי צה"ל שהיפנתה אליו שאלה על כך שבאה לקונצרט במדים, כי אי אפשר להיות יותר מנותק מהחיים בישראל מכפי שדניאל בארנבוים מנותק מהם – האנשים שמגורשים בשעה זו ממש לעיר נידחת באפריקה יודעים על ישראל הרבה יותר ממנו, וגם אוהבים אותה הרבה יותר, אותה ואת אנשיה – מתראיין בתור "ישראלי" כדי שיוכל לנאץ את ישראל באוזני הגרמנים, כי בתור אזרח גרמני זה היה נשמע מאד רע, אבל בתור "ישראלי" זה בסדר, ואפילו שואלים אותו אם הוא פטריוט ישראלי, והוא כמובן לא – לא בגלל שמעולם לא חי באמת בישראל, אלא מפני שאין מה לאהוב בישראל, עובדה שבגרמניה אף אחד לא אוהב אותה. והוא נשאל על ישראל לא כאילו היה אזרח ישראלי ולא אזרח גרמני – הוא נשאל על ישראל כאילו היה לפחות פוליטיקאי ישראלי בכיר, כדי שבתפקידו זה יוכל לחזור על כל הקלישאות האנטישמיות הגרמניות: הדרישה של היהודים למדינת ישראל נבעה מהשואה – התנועה הציונית איננה קיימת מבחינתו, תיאודור הרצל לא היה מעולם וגם לא קונגרס ציוני בבאזל, לא ביל"ו ולא דגניה ולא פתח-תקוה, רק מאושוויץ יצאה מדינת ישראל. כך אוהבים לראות את מדינת ישראל בגרמניה: כפיצוי על השואה, כמתנה שהגרמנים נתנו ליהודים בטוב לבם על חשבון הפלשתינים, בשום אופן לא כביטוי ללאומיות היהודית, לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, לשיבת העם היהודי למולדתו. כל אלה אינם קיימים, כי מבחינת הגרמנים אין ליהודים זכויות, ואת המדינה קיבלו כפיצוי וכמעשה חסד, לכן היא לא באמת מגיעה להם ואפשר גם לקחת אותה מהם, ומה שהכי רע אצל היהודים זה שהם מתעקשים לזכור את השואה ולא לשכוח אותה. לא בגלל שהשואה היא בלתי נשכחת, אלא בגלל שהיהודים הרעים משתמשים בשואה נגד הפלשתינים – מרכיב מרכזי בשיח הגרמני שנע בין הטענה שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק פשעים נגד הפלשתינים לבין הטענה שהיהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ולכן אין להם זכות להלין על הגרמנים - בגלל הרצון לדכא את הפלשתינים היהודים הרעים לא רוצים לנגן את וגנר, רק בגלל שהם רוצים להשתמש בוגנר לדיכוי הפלשתינים. לא ממש ברור איך וגנר קשור לפלשתינים, אבל חייבים לקשר, אחרת לא יבינו כמה זה רע שהיהודים לא רוצים לאהוב את מחבר "היהדות במוסיקה" שנערץ על הנאצים במיוחד בגלל האנטישמיות שלו – כן, גם בגלל המוסיקה שלו, וזאת ממש לא נסיבה מקלה.

לפני הריאיון הזה יש כתבה על ספר של אשה שדודתה הנכה נרצחה בידי הנאצים במסגרת מה שנקרא בפיהם אותנסיה, ולפני לפני זה יש כתבה על המסמכים שנחשפו כעת לבקשת "דר שפיגל", ומספרים על שיתוף הפעולה בין שני נאצים למחבלים שביצעו את הרצח במינכן, עד כמה היתה הפעולה הזו שיתוף פעולה בין נאצים לפלשתינים, וגרמניה הסתירה זאת עד היום, וכדי לזכות את עצמה גם דאגה שהנאצים יחמקו מעונש. לפעמים נדמה שהרפובליקה הפדרלית המערב-גרמנית הוקמה אך ורק כדי לסייע לפושעים נאצים לחמוק מעונש, וזה מה שגרמניה עושה כמובן עד עצם היום הזה, ורק כשבמקרה תופסים שודדי בנק ומגלים לגמרי במקרה שמדובר במחתרת נאצית שכבר יותר מעשר שנים רוצחת אנשים אז מגלגלים עיניים ואומרים מה באמת, אצלנו יש פושעים נאצים, הכיצד? וישראל תמיד שותקת וגם עכשיו תשתוק, לכל היותר יכעסו על בארנבוים כי הוא יהודי ומותר לכעוס עליו, אבל העניין איננו שהוא יהודי, העניין הוא שהוא יהודי שחי בגרמניה, ויהודי שחי בגרמניה צריך להתחנף לגרמנים ולהתגולל על ישראל כדי להיות מקובל בגרמניה על חשבון שאר היהודים. זה לא חדש וגם הדברים של בארנבוים לא חדשים, הוא כבר כתב לפני מספר שנים בשבועון הגרמני "פוקוס" דברים מאד דומים, שישראל מסרבת לנגן את וגנר כדי להשתמש בשואה לדיכוי הפלשתינים, וכמובן אין לו מושג שמי שביקש שלא לנגן את וגנר באוניברסיטת תל-אביב היה יו"ר אירגון ניצולי השואה אורי חנוך, שבילה את ילדותו במחנות ריכוז ואיבד שם את הוריו ואחותו, ולבארנבוים יש לדבריו המון כבוד לאנשים כאלה, אבל אין לו בעצם טיפת כבוד לאנשים האלה, והמאמץ המבולבל שלו לקשר בכוח בין נגינת וגנר לדיכוי הפלשתינים ולטהר את וגנר מההקשרים האנטישמים-נאצים של יצירתו מביך אפילו את המראיינים הגרמנים, אבל זה לא ממש משנה, כי הרי הם לא היו הולכים לראיין את אורי חנוך, שהיה מספר להם משהו על השואה, והוא יודע לספר, אבל הם באו לראיין דוקא את בארנבוים, שישב זחוח בלובי מפואר כלשהו עם סיגר ענק בין אצבעותיו, כדי שיתחפש לישראלי וידקלם להם את כל הקלישאות האנטישמיות שהם מייחלים לשמוע, כי שום דבר, שום דבר, לא באמת משתנה.

והרעיון הזה, הרעיון הזה של לייחל לקום בבוקר ומישהו שהיה שם קודם בכלל לא יהיה, את הרעיון הזה לייחס דוקא לישראלים ודוקא באוזני הגרמנים -

חשמל על גגות בתי-ספר

את הזעזוע שאחז בי כששמעתי שארבעים איש נהרגו בשריפה בכרמל, מחוז ילדותי, את חוסר הרצון להאמין שאמת הדבר, אני זוכרת היטב. דוקא משום כך לא הזדעזעתי מדו"ח המבקר על השריפה, שאמר את מה שאפשר היה לדעת גם בלי הדו"ח הדקדקני – שמניעת התקציבים משירותי הכבאות גרמה לאובדן חיי אדם. בויכוחים האם אלי ישי או יובל שטייניץ צריכים להתפטר או להיות מפוטרים אין לי שום עניין, כי שניהם הינם חיילים נאמנים של מדיניות נתניהו, מדיניות שמנוסחת במליצות נאות, אבל עיקרה הוא שכסף חשוב יותר מחיי אדם, ושערך חייו של אדם הוא כערך כספו ותו לאו. בשריפה בכרמל התגלו תוצאותיה של המדיניות הזו באורח דרמטי ומזעזע במיוחד, אבל זה היה רק גילוי מוקצן של מה שקורה במדינת ישראל יום יום, כאשר אנשים עניים, זקנים וחולים מתים לבדם ובאין רואה בגלל מדיניות נתניהו, שמונעת בשיטתיות תקציבים ממערכות הבריאות והרווחה, ומעודדת הפרטה של מערכות חיוניות אלה, כדי שבעלי הון יוכלו להפוך את המצוקות האנושיות והחברתיות למקור רווח. הפקרת בריאותם של תלמידי בתי הספר עם פיטורי אחיות בתי הספר והעברת הטיפול בתלמידים לגורמים מסחריים היתה דוגמה מטרידה לכך. אבל גם היאוש המתמשך שמעוררת בי מדיניות נתניהו ותוצאותיה הניכרות היטב בכל השירותים החברתיים, לא הכין אותי לזעזוע שחשתי היום למקרא כתבתה של טלילה נשר בעיתון "הארץ", על הדרך שמצאה עיריית תל-אביב להפקיר את דמם של ילדי בתי הספר כדי לגרוף ממון, וזאת בברכתו של משרד החינוך. נראה שממשלת נתניהו כבר איננה מסתפקת בגרימת מותם של אזרחים באורח סביל, עקב מניעת תקציבים לשירותים רפואיים ומצילי חיים, וכעת החליטה להרוג את אזרחיה גם באופן פעיל, ולהתחיל בילדי בית-הספר.

בעצם כבר שמענו דברים דומים – גגות של בתי אבות שהושכרו למען בצע כסף להתקנת אנטנות סלולאריות, ודייריהם מתים בתדירות גבוהה מסרטן, אבל אלה היו בעלים פרטיים תאבי בצע שביקשו להגדיל את רווחיהם. אבל הפעם הציניות והשחיתות הן של נבחרי הציבור שלנו, עיריית תל אביב ומשרדיה של ממשלת ישראל, שהפקירו את דמם של תלמידי בתי הספר בתל-אביב, והתירו להתקין על גגות בתי הספר בתל-אביב פאנלים סולאריים לייצור חשמל, שיימכר לחברת החשמל וצפוי להכניס, על פי כתבתה של נשר, כשלושה מיליון שקל בשנה. העירייה תקבל כ-12 אלף שקל בחודש כדמי שכירות בתמורה לשימוש בגגות. כל הגורמים התירו את המיזם החדש, שמוגדר כמיזם של אנרגיה ירוקה. האנרגיה אולי ירוקה, הקרינה שעלולה לסכן את חיי התלמידים ירוקה פחות.

"ברור שמדובר בכסף" אמרה לכתבת גבריאלה רוזן-ברמן, אמו של אחד התלמידים, "עוטפים את זה בעטיפה יפה של אנרגיה ירוקה". עטיפה יפה לעניינים יפים פחות היא עניין שגם נתניהו וגם חולדאי מצטיינים בו. ליתר ביטחון השתדלו שהורי התלמידים לא ידעו על המיזם הזה. בבית-ספר אחד התגלה הדבר להורים במקרה והם פועלים לעצור את הפעלת המערכת. כך הגיע המידע לעיתון "הארץ". לו חשב מישהו ברצינות שמדובר במיזם ירוק ויפה, אין ספק שראש-עיריית תל-אביב היה דואג בעצמו להזמין את העיתונאים. במקרה זה העדיפו הרשויות לפעול בחשאי, ורוב ההורים שילדיהם לומדים כעת בתוך תחנות לייצור חשמל, מקום שילדים כלל אינם אמורים להימצא בו, אינם יודעים על כך דבר.      

לולא כתבתה של טלילה נשר, גם אני לא הייתי יודעת דבר על הסיפור הזה. הוא לא סוקר באמצעי התקשורת האלקטרוניים, שמהם שואב רוב הציבור את ידיעותיו על המתרחש. למען האמת גם לא זכור לי שאמצעי התקשורת הירבו לעסוק במצבם המזעזע של שירותי הכבאות לפני אסון השריפה, שאולי אז לא היינו מבכים כעת את מותם של יותר מארבעים אנשים צעירים. כעת אמצעי התקשורת אינם חדלים לטחון מים בנושא, כאשר רוב הטוחנים מבקשים דוקא להגן על מדיניותו של יובל שטייניץ ובעצם על זו של נתניהו. האם תקום כעת צעקה על המיזם המפלצתי הזה של ייצור חשמל על גגות בתי-ספר? או שיחכו עד שגל של תלמידים חולי סרטן יזעזע את הארץ, וגם אז נשמע בעיקר את קולם של היחצ"נים המגינים על הכסף הגדול ובעליו, כשם שאנו אנוסים להאזין כעת לשורת החנפים ומלחכי הפנכה שקולם מלא את הארץ, כי קולם של הילדים והחולים קול רפה הוא, ולמתים אין קול כלל.

זְלִילַיְלָה

השבוע לפני שנתיים מת קאיקאי שלי, ואני מתגעגעת אליו עד בלי די. אינני זוכרת מתי בדיוק כתבתי את הדברים הבאים – נדמה לי שזה היה בחורף האחרון לחייו, כשחשבתי שהוא יישאר איתי עוד לזמן רב, הוא היה כל כך שובב ומצחיק ומלא חיים. וכשאני נזכרת אני מחייכת, למרות שאני עצובה:

  

אתמול בלילה עשינו זלילילה, אני והכלב. לא היה כבר הרבה אוכל בבית, רק לחם שאפיתי כמה שעות קודם לכן, עם אזוב ושמן זית, ונחרך מעט, כי שכחתי להוציאו מן התנור בזמן, וגבינה לבנה מלוחה. אכלנו לסירוגין חתיכות ששברתי מן הלחם ופרוסות של גבינה שפרסתי בסכין דק. הכלב עמד לידי בתנועה מתחננת ומדי פעם זינק לתפוס עוד משהו בפיו, ואז לעס בהנאה ומיד ביקש עוד חתיכה. הוא לעולם אינו שבע, וגם אני התקשיתי לשבוע...

אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה

עָשִׂינוּ זְלִילַיְלָה

אֲנִי וְהַכֶּלֶב

אָכַלְנוּ בְּלִי הֶרֶף.

גְּבִינָה וְלֶחֶם

זֶה לֹא יָקָר

אַךְ דַּי כְּדֵי לִשְׂבֹּעַ

וְלִהְיוֹת מְאֻשָּׁר.

אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה

קָרוֹב לַחֲצוֹת

אֲנִי וְהַכֶּלֶב

אָכַלְנוּ בְּלִי סוֹף.

גְּבִינָה וְלֶחֶם

וְשֶׁמֶן זַיִת

כִּי זֶה כָּל מַה

שֶׁהָיָה לִי בַּבַּיִת.

אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה

הָיָה קֹר כְּלָבִים

וְהָיִינוּ מַמָּשׁ

מַמָּשׁ רְעֵבִים.

אָכַלְנוּ זָלַלְנוּ

יוֹדְעִים מַה קָרָה?

צָמְחָה לָנוּ כֶּרֶס

גְּדוֹלָה נוֹרָא.

פִּתְאֹם הַחֻלְצָה הִתְפּוֹצְצָה

וְכֶרֶס גְּדוֹלָה הַחוּצָה יָצְאָה.

בַּלַּיְלָה יָשַׁנּוּ עַל הַגַּב

כִּי עַל כֶּרֶס גְּדוֹלָה

אִי אֶפְשָׁר לִשְׁכַּב.

לָקְחוּ אוֹתָנוּ

לְבֵית חוֹלִים

וְעָשׂוּ בַּבֶּטֶן

חוֹרִים גְּדוֹלִים.

וּמִתּוֹךְ הַכֶּרֶס

הַכֹּל כָּךְ שְׁמֵנָה

יָצְאוּ כִּכַּר לֶחֶם

וְחָרִיץ שֶׁל גְּבִינָה.

יומנה של אורה על מחלת ש. שלום

בעזבון המשורר ש. שלום מס' 97 בארכיון גנזים, נמצא גם יומן שכתבה אשתו בימי מחלתו הקשה בשנת 1941, ובו היא מתארת את מצוקתם הכספית, סבלם ובדידותם, כשברקע האימה מפני צבאות הנאצים המאיימים להתקרב לארץ-ישראל. ביומן היא מציינת את מכס ברוד (בראשי תיבות בלבד: מ.ב.) כאדם היחיד שעמו מצא שלום שפה משותפת.

ש. שלום, שעלה ארצה עם משפחתו בשנת 1922, הכיר את המוסיקאית-הפסנתרנית אורה (קלרה) פריד בשנת 1930 בגרמניה, בעת לימודיו באוניברסיטת ארלנגן, ונשא אותה לאשה. עם עליית הנאצים לשלטון הם שבו לארץ יחדיו.

14.9.41

כרעייתו של המשורר ש. שלום הייתי עדה בכל כך הרבה סבל בחייו וכמובן גם בחיינו לכל כך הרבה יסורים איומים ולכל כך הרבה קשיים וסבוכים שקשה לתאר אותם, עד שאמרתי ארשום לי לפחות את הדברים לזכרון. בכל כך הרבה צרות קשורים כנראה חיי אמן מיוחד בעולם.

זה שבועים ששלום שוכב חולה באיזה דלקת פנימית שהרופאים עוד לא קבעו את מהותה. שום אדם אינו מתעניין בגורלו. ממערכת "דבר" נסו נסיון קל להכניס אותו לבית החולים. כשבית החולים לא הסכים לקבלו חדלו להשתדל. שלום אינו מרויח כלום, אין לו שום הכנסה. אנו אוכלים את הפרוטות שנשארו לו שכר סופרים מספרות.

ספרו זה, ספר השירים "פנים אל פנים" שנבחר להוצאה ע"י מוסד ביאליק – דביר, גרם לו אף הוא יסורים רבים ומי יודע אם לא בגללו נפל למשכב. תחילה רצו לדחות את ההוצאה לזמן רב. ואולם שלום הרגיש את עצמו ברע וגם המלחמה מתקרבת לארץ-ישראל, והוא רצה שהספר יופיע יותר מוקדם למען יזכה עוד לראותו בעיניו. כשקיבל כבר את ההסכמה להוצאה מהירה יותר ע"י מ. גורדון, נתברר שדוקא בשביל הספר הזה אין אותיות. משנמצאו האותיות נתברר שאין דפוס. משנמצא הדפוס נתברר שאין נייר. משנמצא הנייר נפל בינתיים שלום למשכב ועתה אומרים להדפיס את הספר.

שלום גר כדייר משנה בחדר אחד. אין לו רשות שימוש במטבח. שאני צריכה להכין לו אוכל, אני צריכה לבשל את זה בחדר ואת הכלים מותר לי לשתוף רק בחדר אמבטיה. ע"י כך נושרת לפעמים טפת מים מן הכלים על רצפת המסדרון ובעל הבית גוער בי מאד.

את ההורים של שלום חפצים הנושים בעלי המשכנתא על ביתם להשליך מן הדירה מפני שהבית אינו מכניס את הריבית של המשכנתא. שלום הוא האדם היחידי במשפחה שיכול ל"דבר" עם עורך הדין. עכשו הוא שוכב חולה. ההורים שלו אסור להם לדעת על מחלתו כי הם יוציאו את מעט הפרוטות שיש להם לנסיעה לתל-אביב, ויצאו בכלל ממסלול החיים שלהם. מצד שני אם שלום חולה אינו יכול לדבר עם עורך הדין. בודאי יזרקו אותם שם מדירתם.

א' ברוידס מאגודת הסופרים היה פה. הביא שכר סופרים בעד השיר ב"מאזנים". כנראה שאין חשק ואין יכולת לסופרים לעזור לשלום. בקש שישלחו לו רופא-מומחה ועל זה לא הגיב ברוידס בשום דבר.

זה שבועים שיש לו חום. הוא נעשה חלש יותר ויותר ואף על פי כן קופת חולים אינה מוצאת בשבילו מקום בבית החולים. כבר הכירו שאין שדלנים עבורו ושאיש לא מעונין בגורלו. ואני יודעת שהוא הקריב את כל חייו לעם הזה, לאנשים העובדים האלה.

15.9

בא מכתב מחיילים בחזית שהם מבקשים ששלום יציין להם משיריו להקראה בחג. שלום החליט לשלוח להם דף מה"דפדפת" למתנה וכתבתי להם בשמו מכתב ברכה עם ציון אלו שירים.

אני מוציאה את הפרוטות האחרונות בשביל הטיפול והאכילה. בעוד ימים אחדים נעמוד בפני כיס ריק. איש לא היה היום לבקר, לשאל, להתענין בחולה שהוא עכשו חלש מאד.

24.9

[שתיים וחצי שורות מחוקות בקו צפוף.]

הרופא ביחובסקי רוצה לשלוח אותו לכמה ימים לבית חולים לשם בדיקות מדויקות כי עוד לא יודעים איזה מחלה זאת. אבל איזה קשיים! אני כבר עייפתי מאד מן הריצה למשרד קופת חולים ומן ההמתנה של שעות אצל הרופא המרכזי ד"ר אוסטרן ועוד לא יודעים מתי ישלחו אותו לבית החולים. מבטיחים ולא מקיימים. היום הבטיחו לי שיסדרו את זה ביום ראשון הבא.

היום שלום ירד קצת לטייל. אני הלכתי לקופת חולים. היה פה ש. מ. והשאיר פתקה ותכנה – הזמנה לביתו לסעודת ליל שבת. כמובן ששלום עוד לא יכול לקבל הזמנה כזאת מחמת מצב בריאותו. הוא כתב מכתב ושלח אותי להביא אותו אל בית ש. מ. ומכיוון שבחדר שלנו חם מאד אחרי הצהרים וקשה בו לשבת ולעבוד בזמן הזה הצעתי לשלום קצת לרדת אתי וללות אותי. משפחת ש. מ. ראו אותנו מרחוק ושלום מוכרח היה לעלות אליהם. הם אנשים טובים וחביבים מאד (היו שם גם שני דודים ועוד בני משפחה) אבל אני ראיתי שוב כמה קשה בשביל שלום להימצא בין אנשים, איך הוא סובל מהרגשת ביטול זמן מצד אחד ומצד שני יש לו הרגשה רעה כי הוא מפחד להיות יותר מדי גאה כלפי אנשים פשוטים שמרגישים את עצמם כל כך מכובדים ע"י נוכחותו, ועל ידי כך הוא מדבר אולי יותר מדי אתם. בדרך כלל הוא התרגל כל כך לבדידות שקשה לו להיות בין אנשים. רק אולי עם איש אחד שבעצמו עומד על מדרגה רוחנית גבוה (כמו מ.ב. אולי) הוא יכול לדבר ולהתעמק  (כמו שהוא רגיל להרבות בקריאה בספרי פילוסופיה). אבל כשהאנשים מתחילים לפטפט על ענייניהם הקטנים והיומיומיים (ובפרט שנוהגים כאן לתת לילדים להשתתף בתוכן השיחות של הגדולים) הוא סובל, כי לשתוק הוא לא רוצה ולדבר – לשם מה?

2.10

שלום בבית חולים! אני עצובה מאד. זוכרת אני את הסבל הרב שסבל לפני שנתים כשהיה ב"הדסה" בזמן הנתוח. היום ביקרתי אותו ב"ח. הוא מדבר על איזה מחלה מסוכנת, כאילו היה יודע ברורות על זה והרופא לא אומר לי כלום. הוא רק אומר [כמה מלים מחוקות בקו צפוף] וממשי בבדיקות – מה לעשות? למה החיים שלנו כל כך קשים --- 

מתוך ספרו של ש. שלום "פָּנִים אֶל פָּנִים"

מתוך הפואמה מְגִלַּת קְנָאוֹת:

הוֹי, רַעְיָה!

פַּעַם בִּהְיוֹת בָּךְ יַד הַתַּרְדֵּמָה

וְהַלַּיִל יִרְבַּץ לְמַרְגְּלוֹתַיִךְ, כְּמַשְׁכּוּכִית שֶׁל עֵדֶר

עָצוּם עַד מְאֹד...

פַּעֲמוֹנִים שֶׁל גְּמַלִּים יִשְׂאוּ לָךְ מִזִּמְרַת הַדְּמָמָה,

וַעֲיָנוֹת יְפַכּוּ עִמָּךְ,

עַל כַּנְפֵי אֵין רֳאִי יֵדֶא הָרוּחַ...

וַהֲקִיצוֹת, וְשָׁמַעַתְּ בָּךְ דָּבָר,

לֹא תֵּדְעִי לוֹ מַהוּת וָפֶשֶׁר,

מֵחֲלָלוֹ שֶׁל חֶדֶר הוּא עוֹלֶה,

מֵחָזֵךְ, מִנִּיד וִילוֹנַיִךְ,

נוֹטֵף עַצֶּבֶת כַּתְּאֵנָה,

מֵמִית כָּל רֶגַע בִּנְשִׁיקָה,

פּוֹרֵט עַל פְּסַנְתֵּר הַדְּמָמָה,

וְהַדָּמִים חֲבוּיִים בַּמֵּיתֶרֶת –

בְּאוֹתָה הַשָׁעָה תָּבִינִי

אֶת אֲשֶׁר עוֹלַלְתְּ לִי, תָּבִינִי

שִׁגְעוֹנִי הַמְּלַחֵךְ עַצְמוֹתַי,

כְּבִיָּתִי אַט-אַט וּבְאֵין הֶרֶף...

הוֹי, רַעְיָה!

אֵין עֵדִים פֹּה עִמָּנוּ הַלַּיְלָה וּבֵית-דִּין-שֶׁל-מַעְלָה נִתְפָּרֵק,

נְעוּלִים, נְעוּלִים הַשְּׁעָרִים וְכָל הַמַּפְתְּחוֹת נִטְמְנוּ בָּאֲבַדּוֹן –

עַל כֵּן אָדִין אָנֹכִי עִמָּךְ, עַל כֵּן נִשָּׁפֵט לְבַדֵּנוּ:

מֶה חָפַצְתְּ מִמֶּנִּי, שֶׁתָּקַעַתְּ עַצְמֵךְ בִּלְבָבִי?

מָה עָשִׂיתִי לָךְ, שֶׁזִּעְזַעַתְּ אֶת מַהֲלָכִי אֵיתָן?

לָמָה אֲהַבְתִּנִּי?

לָמָה חִיְּכוּ שִׁנַּיִךְ? עָמְקוּ עֵינַיִךְ?

לָמָה חָרַדְתְּ חֲרָדָה בַּחֲלוֹתִי, בָּכִית בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד,

בְּהִוָּעֵץ הָרוֹפְאִים?

לָמָה לֹא עָיַפְתְּ מִכַּבֵּס לְבוּשִׁי, מֵאֲחֹז בִּי, מִתְּמֹך בִּי,

בְּרַחֵף עָלַי הַמָּוֶת?

הַלְמַעַן הַכְבִּיר אֶת הַכְּאֵב וּלְמַעַן הַחְדִיר הַשָּׂרֶטֶת

בַּלַּיְּלָה הַהוּא, בַּשָּׁעָה הַהִיא,

בְּהִכָּרְתֵךְ מִבְּשָׂרִי?

 

שינוי מין או בריחה מהומוסקסואליות?

אתמול ראינו בערוץ 2 את הסרט "והגבר הזה הוא אני" בהנחייתה של לינוי בר-גפן. היה לי מעניין וגם קשה לראות את הסרט הזה, כי היה בו מישהו שהכרתי בתור בחורה לסבית ועכשיו חי כגבר, ולרגעים זה היה כמו לראות את האשה הצעירה שהכרתי פעם, ולרגעים כאילו להכיר מישהו חדש לגמרי. את גיבור הסרט, דניאלה הלסבית שהחליטה להיות דניאל הגבר אני לא מכירה, ויותר הזדהיתי עם האמא המאד אוהבת שהיתה צריכה להשלים עם זה שהבת שלה הופכת לבן. זה דבר מאד קשה להשלים איתו. יש הורים שקשה להם להשלים עם זה שהילדים שלהם הומוסקסואלים, למרות שאם הילד שלך הומוסקסואל זה לא משנה לך שום דבר חוץ מזה שבני הזוג שלו הם מאותו מין במקום מהמין האחר, וזה לא דבר שצריך לשנות להורים, אלא אם כן הם עושים מזה עניין מיותר שסתם מסבך את החיים לילדים שלהם ולעצמם. אבל כשהילד שלך מחליף את המין שלו, ורוצה שתחליף את צורת הדיבור אליו, ותדבר אליו בלשון זכר במקום בלשון נקבה או להיפך זה דורש מההורים לשנות את היחס אליו ולקבל אותו בתור מישהו אחר – בן במקום בת או בת במקום בן, שזה שינוי זהות מהותי  מאד מאד קשה להורים, שאני לא יודעת אם אני הייתי יכולה להתמודד עם זה טוב, ואני מאד שמחה שאף פעם לא הייתי צריכה להתמודד עם דבר כזה. ואני יודעת שאפילו לחברים של הטרנסג'נדר מאד קשה העניין הזה, שצריך לדבר בלשון זכר ובשם חדש למישהו שהיכרת הרבה שנים בשם נשי ובזהות נשית ובלשון נקבה, או להיפך, כל שכן להורים שלו.

מה שהיה לי הכי קשה זה הדיבורים על ההורמונים והניתוחים שאז קמתי ויצאתי מן החדר, כי ממש לא אכפת לי שמישהו שנולד בתור אשה רוצה לחיות בתור גבר, או מישהו שנולד בתור גבר רוצה לחיות בתור אשה. דוקא היום שגם אשה וגם גבר יכולים להחליט לגדל שיער ארוך או לקצוץ אותו, וללבוש פחות או יותר את אותם ג'ינס וטריקו, ולנסוע לכל מיני מקומות ולעבוד בכל מיני עבודות, ואפילו לא תמיד ברור מה נשי ומה גברי, ואם כל השינוי הוא בשם ובלשון הדיבור אפשר להשלים עם זה, אבל לעבור את כל הטיפולים ההורמונליים והניתוחים הנוראיים האלה זה דבר כל כך נורא בעיניי, וזה מעביר אותי כבר לעניין אחר לגמרי, וזו הצורה שבה החברה מתייחסת אליך. כי מי אלה שעוברים לרוב ניתוחים פלסטיים וטיפולים הורמונליים מבחירה, ולא חלילה בגלל בעיה רפואית או פציעה קשה בשריפה או במלחמה? אלה נשים והומוסקסואלים, שני מגזרים שיש ביניהם קשר, כי שניהם נתפסים כנחותים ופגומים לעומת הגברים הרגילים. נשים הן אלה שהרופאים רושמים להן בגיל המעבר הורמונים, למרות שזה מסוכן, ובעיקר נשים הן אלה שעוברות ניתוחים פלסטיים להסרת קמטים לניפוח שפתיים להגדלת חזה לשאיבת שומן לקיצור קיבה, ואחר כך מתברר ששמו להן בשדיים סיליקון למילוי מזרונים, כי ממילא מתייחסים אליהן בעיקר בתור מיזרון, אז למה לא להוזיל עלויות על נשים בתפקיד מיזרונים, שצריכות לפיכך להיות מנופחות במקומות הנכונים לצרכי המשתמש ומכווצות במקומות אחרים, במתניים ורצוי גם בשכל, כדי שתוכלנה לצוף יפה בבריכה ולא חלילה להביע דיעות או לפרשן חדשות. רוב הנשים פשוט משלימות עם זה שככה זה ואפילו לא נעלבות. וזה מה שהכי מטריד אותי – אם הפיכת הומוסקסואל או לסבית לטרנסג'נדר היא באמת שיחרור של "נפש של אשה שכלואה בגוף של גבר" או להיפך, או שזוהי בעצם בריחה מהזהות ההומוסקסואלית, כי אם את לסבית שהופכת לגבר את כבר לא הומוסקסואלית אלא גבר שאוהב נשים שזה נורמלי, וכך גם הומוסקסואל שהפך לאשה, שכבר איננו הומוסקסואל אלא אשה שאוהבת גברים שזה נורמלי. האם באיזשהו מקום החלפת המין הזו איננה עוד סוג של "ריפוי הומוסקסואלים", במקום על ידי התאמת הנטייה המינית שלהם לגופם, על ידי התאמת גופם לנטייה המינית שלהם, במקום להניח להם לחיות כהומוסקסואלים ולקבל אותם כפי שהינם, בלי ניתוחים ובלי הורמונים ובלי לסכן את חייהם ובריאותם? השאלה הזו איננה מכוונת לטרנסג'נדרים, שאולי אינם מודעים לכך בעצמם, שאולי הם בעצם נענים לאיזשהו צו חברתי להיות הטרוסקסואלים, שכאילו אם את אשה שאוהבת נשים, את בעצם גבר שכלוא בגוף אשה. הרי"גבר שכלוא בגוף אשה" זו הגדרה פיוטית. תמיד היו גברים שרצו לחיות כנשים ונשים שרצו לחיות כגברים וזה בכלל לא קשור לגוף אלא לדרך הקיום של אדם בתוך החברה, שמנסה להכתיב לפרט התנהגות שעל פי תפיסתה תואמת את מינו. גם הנפש היא ביטוי פיוטי למשהו שאיננו יודעים בדיוק להגדיר. הנפש מתקיימת בגוף החי ואיננה מתקיימת בלעדיו. לכן היא איננה כלואה. הדיבור על "נפש כלואה" איננו מציין ישות כלואה אלא מצוקה חברתית – תחושת הנפש הכלואה היא ביטוי פיוטי לתחושת דחייה שחש אדם בחברה, תחושה שמקרינה על יחסו לעצמו. החברה היא זו שמחפשת נשיות בהומוסקסואל וגבריות בלסבית, למרות שההומוסקסואלים הם גברים לכל דבר והלסביות הן נשים לכל דבר. החברה היא זו שמחפשת נשיות בגבר שאוהב גברים וגבריות באשה שאוהבת נשים. האם הטרנסג'נדרים אינם מנסים בעצם להתאים את עצמם לציפיות החברתיות האלה, שאם אשה אוהבת נשים היא בעצם גבר בגוף אשה, ואם גבר אוהב גברים הוא בעצם אשה בגוף גבר. האם אין בעצם בטענה הזו של מגדר כלוא בגוף הלא נכון כניעה לסטיגמה החברתית שרואה בהומוסקסואליות מיניות לא נכונה, כאילו יש משהו לא נכון או בלתי מוסרי בגבר שאוהב גבר או באשה שאוהבת אשה? האם הגבר שמנסה לפרוץ מגוף האשה או להיפך איננו דומה בעצם לאשה המזדקנת שרוצה להתאים את מראה המזדקן לנפשה הכביכול צעירה. הרי גם אשה שעוברת מתיחות פנים והגדלת חזה וכיו"ב היא "נפש צעירה שכלואה בגוף מזדקן". כל מושג ה"נפש הכלואה בגוף" מתאר בעצם את הפער בין מי שהינך לבין הדרך שבה אתה חווה את הציפיות החברתיות ממך. מבחינה זו ההומוסקסואל או הלסבית שעוברים ניתוח לשינוי מין כדי להיות ב"מין הנכון" אינם שונים מהאשה שמותחת פנים ומגדילה חזה כדי להיות ב"גיל הנכון" או לפחות ב"מראה הנכון" שהוא המראה הצעיר נטול השיבה והקמטים, והוא אמור, במחיר סבל גופני וממון, לשפר את מעמדך האישי והחברתי, ולא את ההתאמה בין הגוף, גברי או נשי, לנפש. מן הבחינה החברתית ניתוחי "התאמה" אלה אינם שונים בהרבה מניתוחי סירוס ועיקור שאין להם סיבה רפואית, אלא הם נכפים על אנשים או אפילו נעשים מתוך בחירה אבל תמיד בהקשרים של לחץ חברתי, לא של התאמת האדם לנפשו אלא של התאמתו לצורך חברתי שמופנה כלפיו מבחוץ.

האם באמת מדובר בקידמה, או שמי שכלוא כאן איננו הנפש אלא החברה שכלואה בתפיסתה שגבר חייב לאהוב נשים ואשה חייבת לאהוב גברים, וכל שינוי מנורמה זו הוא חריגה? האם הטרנסג'נדרים מראים לנו את מסתורי נפשם המסוכסכת, או בעצם משקפים כראי את פרצופה המכוער של החברה, שכל כך קשה לחיות בה כזוג הומוסקסואלים או זוג לסביות, שחיים כאלה עלולים לגרור התנכלות ואלימות עד כדי רצח, ובכל מקרה חוויה מתמשכת של דחייה ואפליה?

ש. שלום - אסתר הופה, התכתבות

יותר מכל חומר אחר שראיתי בשנים האחרונות בנוגע לחייו של מכס ברוד, מצאתי שיקוף לחייו האמיתיים בישראל, ליצירתו הישראלית ולמערכות היחסים שלו בישראל בעזבונו של ש. שלום, מס' 97 בארכיון גנזים. בעזבון זה מצאתי גם 26 מכתבים לש. שלום מאסתר הופה ושש טיוטות מכתבים ממנו אליה. למרות שהתכתבות זו חסרה מאד, היא חושפת את מערכת יחסיהם של אסתר הופה ומכס ברוד, שעמדה בשורש גורל עזבונו המר של מכס ברוד שעדיין נדון בערכאות. השבוע הצלחתי לסדר שני רצפי התכתבות בין ש. שלום לאסתר הופה, אמנם לא מלאים, אך ברורים למדי. אסתר הופה מבקשת להיעזר בש. שלום כדי להדוף את תביעותיו של גנז המדינה לפקח על ניהול העיזבון שלה ולמנוע הברחות בלתי חוקיות של פריטי העיזבון לחו"ל, אך מה שעולה שוב ושוב הוא מערכת יחסיה עם ברוד, הצעתה להתגרש מבעלה ולהינשא לו שמכס ברוד דחה. נושא המחלוקת העיקרי הוא מכתבו של ברוד בעניין זה לש. שלום, שהתשובה עליו נפלה לידי אסתר הופה, כפי שסיפר במכתבו לשלום בן-חורין. דרישתה של אסתר הופה לראות את מכתבו זה של מכס ברוד לש. שלום בנוגע להצעת הנישואין הדחויה שלה, וסירובו להראות לה את המכתב, שנחשפים בהתכתבות זו, מספקים הקשר למאמציה הנמשכים למנוע את פירסום מכתבי מכס ברוד לש. שלום. למרות ריבוי הדיבורים על ידידות, בולטת העוינות הקשה בין המתכתבים, ההתנשאות, שלא לומר בוז, מצד ש. שלום כלפי אסתר הופה, והדיבורים מצדה על ידידותם החד-פעמית של ברוד וקפקא שהיא פועלת לפרסם, שזו דרכה לזלזל בש. שלום ובידידותו עם מכס ברוד שהיא פעלה להשכיח ולהעלים, תוך כדי השכחת מפעלו התרבותי העצום של מכס ברוד בתרבות העברית, השכחה ששירתה היטב את מטרתה של אסתר הופה למכור את העיזבון בחלקים לחו"ל בסכומי עתק, במקום למוסרו למשמרת בארכיון ציבורי כפי שמכס ברוד שאף.

הרקויאם המוזכר במכתבי ש. שלום הוא יצירתו המוסיקלית של מכס ברוד "רקויאם עברי" שהלחין למלות שירו של ש. שלום "אשה אפורה".

ברצוני להודות מקרב-לב לארכיונאי גנזים על העזרה הרבה שהגישו לי בעבודתי.

[גנזים, 97, 71187/1]

אילזה אסתר הופה עד 20 באוקטובר 1974

מלון אופרה

ציריך, 11 בספטמבר 1974

חבר יקר ש. שלום,

אני באמת מתביישת, שלא עניתי קודם על מכתבך המהיר הכה חביב מן ה-24.7 לכאן, שהמתין לי בהגיעי הנה. בבקשה, בבקשה, כמו לעתים כה קרובות, אל תראה בעין רעה את רשלנותי הזאת! הייתי הרבה יותר מדי מדוכאת מכדי לכתוב מכתבים פרטיים, כזה עוול עשו לי הרשויות שלנו בנסיעתי, ועצרו והפריעו כל אפשרות שלי לעבוד כאן.

בוודאי גם אתה קראת אז בעיתונות הישראלית (לא החשובה, ובכל זאת) את הידיעות השקריות המכפישות, הלגמרי מומצאות, ומכוונות בזדון ממקום כלשהו, אשר למרבה הצער ולמורת רוחי וכעסי הובאו גם בעיתונות הגרמנית בכל הגירסאות הדימיוניות האפשריות, גם בכמה עיתונים שויצריים. רק ביום ראשון בערב ה-8.9 שבתי לכאן מקַדֶמאריוֹ ואני צריכה כעת לשקול, איך עלי להגיב על כך. שאלות והפגנות ידידות מגיעות ממקומות שונים, אבל אחרים בוודאי, מכיוון שאינם יכולים לתאר לעצמם דבר על כך, נפגעים מכך.

זה קרה כך, שפקידי מכס בהוראת גנז המדינה, החרימו את הההעתקים והצילומים של הטקסטים וצילומים אחרים, לצד מעט טקסטים בעיפרון של מכס, שלקחתי לפירסום בהוצאת ס. פישר, שהיה עליי לעבד פה עם גרמניסט ידוע ולהכין לפירסום בשנת 1976 כרך ראשון, בשנת 1967 [כך במקור, צ"ל 1977]. כל החומר נחתם לנגד עיני בשש מעטפות, וחתמתי על מקומות ההדבקה, וכפי ששמעתי לאחר מכן, הן הועברו לגנז המדינה, ד"ר אלסברג, שם תישמרנה עד לשובי. אחרי המשפט בשנה שעברה, שהרשויות בניגוד לכל צדק תבעו אותי, כלומר נגד פרשנות צוואתו של מכס, שהם לגמרי הפסידו, נוצר זעם רב עליי ועוד יותר רצון בדרך כלשהי להביא את החומר לחזקתם או לפחות העתקים של כל הארכיון שלי.

בעיתונים היו ידיעות כגון: "1500 דפים מקוריים של קפקא, שהיורשת של מכס ברוד רצתה לקחת איתה לגרמניה, כדי למכור אותם דרך בית מכירות פומביות בהמבורג", "מעצר משטרתי", "מאסר" ועוד דברים שלא נשמעו! חבר יקר, מה אתה חושב על המעשים האלה? אני חושבת שהם מעשים מזעזעים ולגמרי מתחת לכל רמה של רשויות המדינה! אם רוצים ממני משהו, צריכים לפנות אליי בכבוד ועם בקשה מתאימה. אבל אני חווה את ההיפך הגמור, רוצים להכפיש אותי ואת כבודי ברבים, וכך להפוך את עבודתי ואת מאמציי הבלתי-פוסקים למען מכס לבלתי אפשריים. יעלה כמה שיעלה, העיקר לקבל את מה שרוצים, לא חשוב באלו אמצעים משתמשים. – מספיק לדבר על כך. – אם אתה רוצה להוכיח את ידידותך לי, חשוב בבקשה, כיצד אני יכולה לפעול נגד ההשמצות האלה ולבוא חשבון עם האחראים. אבל אל תתייעץ על כך עם רשויות ספרותיות אחרות, כולם מתכנסים תחת גג אחד. למרבה הצער! הידיעות שאני מוסרת לך כאן הן כמובן בעלות אופי לגמרי פרטי ואישי.

מכיוון שמצב-רוחי אינו יכול להיות טוב, הבה נחשוב. למרות זאת ניסיתי למצוא בקדמאריו החלמה ואיזון, מה שהצליח לי לזמן-מה. זוהי סביבה נפלאה ומצאתי חברה נחמדה.

כעת אני רוצה לאחל לך שנה חדשה טובה ובריאה, כמו גם לרעייתך היקרה, הצלחות יפות בעבודתך והצלחה בכל תכניותיך. אני נמצאת בשני ערבי ראש-השנה יחד עם חברים יהודים טובים שהזמינו אותי.

ובכן שוב כל טוב. אני מקוה מאד לקבל במהרה ידיעה ממך (הפעם בבקשה בגרמנית).

בידידות, אילזה אסתר הופה

[גנזים, עזבון 97, לפי תשובתה של אסתר הופה, התאריך הוא 21.9.1974]

יקירתי,

מכתבך ציער אותי מאד. "דבר" שאני מקבל מדי יום לא פירסם מאומה על העניין, אבל מישהו סיפר לי שקרא באחד מעיתוני הערב ש"מזכירתו של מכס ברוד רצתה למכור את ארכיון ברוד-קפקא בחו"ל ומנעוה מכך". מכיוון שסיפרת לי שזכית במשפט ולא שמעתי שום דבר נוסף, גם לא ממך, קיויתי שבינתיים הסדרת הכל. אינני דואג במיוחד לשמו הטוב של חברי.

כעת לגבי העצה שביקשת ממני במה שנוגע לעתיד הריהי: להניח את הקלפים על השולחן. לפנות לשר התרבות הישראלי או לראש עיריית תל-אביב ולומר: כישראלית אני מבינה את רצונה של ישראל לשמור על ירושתם של קפקא וברוד בישראל. מצד שני הנני למעשה אלמנתו של מכס ברוד, שחייתי יחד עמו כמעט 30 שנה. רק ההתחשבות בילדיי ובבעלי המבוגר ממני בהרבה – שמלבד זאת הצדיק את ידידותנו – מנעה מאיתנו להינשא רשמית. בכל מקרה הייתי שלושים שנה בת לוויה, מזכירה ומטפלת נאמנה של מכס ברוד, שדאגתי ושמרתי על חייו ועבודתו. כפשרה בין הרצון המובן של ישראל ותביעותיי החוקיות, אני מציעה שהמדינה תפצה אותי עבור הארכיון בסכום או רק בגימלה, שתאפשר לי לחיות עד יומי האחרון ללא דאגות חומריות (אולי גם להשיא את בתי), ושבמשך כל חיי אקבל גם את התמלוגים מיצירתו.

את זה, אילזה-אסתר הופה היקרה, אני מוצא לנכון וצודק, שאין יודע כמוני מה שעשית למען חברי כאח לי מכס ברוד ואיזו משמעות היתה לך עבורו.

היום פרסמתי ליום מותו התשעים של מכס זיכרונות ב"מאזניים" ששלחתי לכתובתך לתל-אביב – לא ידעתי שהינך עדיין בחו"ל. אני מקוה שבינתיים קיבלת אותם בבית.

שנה מאושרת ללא טינה וכעס,

מאחל לך ידידך,

[ש. שלום]

גנזים,97,  71188/1

תל אביב, 27 בנובמבר 1974

ש. שלום היקר,

מאד מאוחר אני מודה לך על מכתבך המפורט מן ה-21.9, שהגיע אליי לציריך, ועל עצותיך, שכוונתן היתה מאד טובה. כמו כן חיכה לי כאן התדפיס שלך מ"מאזניים", שגם עליו אני מודה מקרב-לב. – שובי הביתה התעכב מעט, כי בעצת רופאי וחבריי שם החלטתי, לשקם במשך שבועיים את בריאותי שניזוקה כתוצאה מההתרגשות הרבה, שנוספה לי עקב ניפוח העניין השפל והשקרי, במרפאת-הרים בציריך. שבתי בלילה של ה-12 בנובמבר.

כאן יש כמובן פיגור ענקי וגם הבאתי אתי דברים אחדים מאירופה, אבל לעבודתי הספרותית הדחופה שזמנה דוחק אינני יכולה לשוב, כי החומר שלי עדיין אצל גנז המדינה, שהיה כמעט חודש באמריקה. מכיוון שלא היו שם כתבי יד מקוריים, אלא רק העתקים וצילומים של חומר מקורי , כפי שכבר כתבתי לך, רק פנקסי הרשימות הכתובים בעיפרון של מכס, אשר בהעתקים הנמצאים שם נראו בלתי קריאים (רק צילומים שלהם אפשר היה לקרוא), לקחתי אותם אתי לצורך עבודה. אתה יודע שבתור כרך ראשון הייתי צריכה להוציא עם גרמניסט גרמני את יומני המסע המקבילים מכס/קפקא, שהיו אמורים להופיע בשנת 1976. בתור הכרך הבא היה צריך להכין את ההתכתבות ביניהם. אני חוששת שאת הנזק שגרם עניין הפירסום, אי אפשר עוד לתקן, וייתכן שכל תכנית ההוצאה לאור תסבול זעזוע, עיכוב ובלבול. אלה מעשיה של המדינה עבור מכס.

את עצותיך הידידותיות שניתנו בכוונה טובה אני מוצאת בלתי מתאימות עבורי, בכל מקרה בשום אופן לא כרגע. אנו רוצים להמתין, איך תתנהגנה הרשויות ואם יש בכוונתן לפצותני על העוול שנגרם לי.

אבל כן היית צריך, חבר יקר, לדאוג לשמו הטוב של חברך, מה שאתה מציין בסוף העמוד הראשון של מכתבך כלא-נוגע לך. כמעט היתה לי הרגשה, שגם עם שם רע אתה מוכן להמשיך להחזיק בי כחברה. אבל הדיבה הרעה היא בעיקר של מה שאויביי והמקנאים בי רצו לייחס לי באמצעות התנהגות בלתי אחראית ומערכה שקרית בעיתונות, לא שלי. 

אם אין זה קשה מדי, אני מציעה לפגוש אותך בשעות הבוקר (בין תשע וחצי לרבע לעשר) בבית-קפה בחיפה, שנתראה ביום ששי הבא ה-6.12 עם הגעתי לחיפה ברכבת המהירה של הבוקר (בתשע ועשר דקות) במקום כלשהו, שאני יכולה להגיע אליו בקלות באוטובוס ישיר. אם זה לא יתאפשר הפעם, נצטרך לחכות להזדמנות הבאה. בסוף השבוע הבא אבקר שוב, לראשונה מאז שובי, את חבריי בקריית אתא. בנסיעתי חזרה אסע ישירות באוטובוס הבוקר המהיר מקריית-אתא לתל-אביב, כך שלא אוכל עוד לעצור בחיפה. אבל בוודאי יש בית-קפה במרכז הכרמל, גם אם קפה אורה או איך שלא קראו לו, כבר איננו קיים.

אני אשמח גם לשמוע ממך מה שלומך, ועל מה אתה עובד, ומה מצב עיניה של רעייתך היקרה.

יעניין אותך, שבהזמנת המארגנים עיבדתי ושלחתי לקונגרס ה-7 של החברה הצ'כוסלובקית של האמנויות והמדעים באמריקה (שמכס היה חבר בה), רפראט שנושאו: מכס ברוד ופרנץ קפקא, ושבו, על סמך מכתבי מכס לקפקא, וציטוטים מקפקא למכס, הארתי את הידידות הגדולה לכל החיים, החד-פעמית בין שני היוצרים. כמובן לא היה זה פשוט למצוא את החומר שנדרשתי לצטט, כי החומר של המכתבים שלקחתי עמי (לא אוריגינלים) נלקח על ידי המכס. זה בדיוק היה הדחף, שהוזמנתי לרפראט זה, שכנראה שהתקבל שם מאד יפה, כפי שסיפרו לי.

אני מאחלת כבר כעת לך ולרעייתך חג חנוכה נעים ונפרדת בברכות לבביות,

שלך,

אסתר

[גנזים, 97, 71189]

תל אביב, 8 בדצמבר 1974

ש. שלום היקר,

בשובי היום בבוקר מחיפה (קריית-אתא) מצאתי לצערי את מכתבך מן ה-4.12 (כתבת בטעות 11.74), שבוודאי מבוסס על הנחות לגמרי מוטעות. אני כמובן מקוה שתשנה אותן. כפי שלפני עשרות שנים עם ביאליק בהתפרצות של להט נעורים גרמת שבר ביחסים, אל תיתן שזה יקרה אתי בגילנו הבשל! אולי כתבתי אז בחופזה, התבטאתי יותר במרירות מכפי שהתכוונתי, אבל לגופו של עניין לא יכולתי לפעול אחרת. אינני רוצה ואינני יכולה להיכנס לסיבות האפשריות, שאתה מכיר בעצמך מבחינות מסוימות. – אם נוצרה ידידות בינך לביני, אינך יכול פשוט לקטוע אותה היום מסיבות בלתי סבירות. בסופו של דבר קושר בינינו הרבה יותר מכדי שתוכל להציב נקודת סיום בגלל גאוה שאולי נפגעה, במקרה שסירובי (שאני יכולה להגן עליו וחייבת להגן עליו ברוחו של מכס) פגע בך שלא בכוונה. אבל דוקא בין חברים מותר להגיד את מה שמרגישים.

בנוסף לכך אני מוזמנת ביום חמישי לפגישה חשובה בשלוש וחצי וחוזרת רק בשעה שבע.

אני מבקשת ממך איפוא, לכתוב לי מהר מכתב שירגיע אותי ושבו תחזור בך מטריקת הדלת והברוגז שלך ומסיבה זו ואחרת תבין את צעדי ולא תראה אותו בעין רעה.

בימים אלה חל יום השנה הששי למותו של מכס.

תמיד במיטב האיחולים והברכות,

שלך,

אילזה אסתר ה.

[גנזים, 97, טיוטת מכתב]

28.11.77

ש. שלום

ת.ד. 6035, בית הבראה מגידו

חיפה

אילזה אסתר הופה היקרה,

רב תודות על התעניינותך במצב בריאותי. לפי ממצאי הרופאים מצבי הוטב. עד כה היה חשד לסרטן בקיבתי. כעת קבעו, שהגידולים שגורמים לי כאבים אינם ממאירים. אבל יחד עם צרת הפרוסטטה זה לא תענוג. לבקר אותי כאן תוכלי רק לאחר 8 בערב, כי לפני הצהרים אני עובד בבית ואחרי הצהרים באה אשתי לבקרני. אם תבואי אחרי 8 בערב אינך צריכה להודיע מראש.

הייתי "בלתי מרוצה מהטון במכתבך", מפני ש – לפני חברה קרובה כמוך מותר לבטא הכל – כי אני מרגיש נפגע כאשר את רוצה להתעקש על "הזכויות שירשת", ששמו הטוב של מכס יקר לך יותר מאשר לי ובעיקר מפני שאת מתיימרת להבין טוב ממני כיצד צריך להציג את מכס בפני הקהל העברי...

סופר גדול כמו מכס כותב מכתבים "סודיים", כדי שיגיעו לציבור ויאירו את עבודתו. מכס היה מעוניין שהעולם יידע הכל על סבלו מהאהבה הנכזבת ושהיא תלמד על היצירות שיצר בהשפעת אכזבה מצערת זו, כפי ש"אלהים הניח לו לבטא את סבלו". בנוסף לכך אני שולח העתק של הערותיי להעתק זה של המכתבים.

המכתבים הנוספים מכילים מעט עניינים אישיים ויותר דברים משמעותיים על יצירתו. גם ידידותנו עמדה בסימן העבודה על "דן השומר", ה"רקויאם", "בת-יפתח", "מצד זה ומצד אחר", "הפלא בעולם הזה", "הרב-אמן", "אונאמבו", וכן הלאה. את מוזכרת פה ושם ורק לשבחך ובהכרת-תודה.

אני שולח לך מכתב למנהל "גנזים" ושם תוכלי לקרוא את המכתבים. אבל הרי יש לך הרבה מכתבים בהעתקים ואת לא צריכה לבזבז שם את זמנך. הספר יהיה אירוע משמעותי לכבודו של מכס, ואם אנו רוצים שיופיע ליום הולדתו ה-90, אסור לנו לעכב את הפירסום בשטויות.

שלך מקרב-לב,

ש. שלום

[אולי ש. שלום התכוון ליום ההולדת המאה? יום הולדתו התשעים של ברוד חל כבר בשנת 1974.]

[טיוטת מכתב לא מתוארכת בגנזים, 97]

[תאריך המכתב לפי מכתב תשובתה של אסתר הופה, 16.12.1977]

א[ילזה אסתר] היקרה,

מכיוון שעדיין לא ענית לי על מכתבי האחרון, אני חושש שאולי נעלבת מדבריי הגלויים. לא היתה לי כל כוונה לכך.

אני רוחש לך ידידות עמוקה מן הימים שהיית עדיין בת זוגו של מכס ועדיין לא שום "יורשת". אני חייב לומר שהתנהגותך כיורשת איכזבה אותי. האמנתי, על סמך ידידותנו הקרובה, שעניין כמו פירסום המכתבים הפרטיים של מכס אליי  יתאפשר ללא התערבות רבה, בדיוק כפי שאני אינני מתערב בעריכה שלך את יצירותיו של מכס וכפי שלא עירערתי ולו במלה על העובדה שאת ירשת את כל רכושו של חברי. יש דברים שהם מובנים מאליהם, גם אם אינם מתבטאים ב"זכות ירושה" פורמלית. דבר זה האמנתי שמותר לי לצפות ממך כחברה מזה שנים רבות.

מובן מאליו שלא צריך לפרסם שורות שיוכלו להזיק לך או למשפחתך ואת זה הבטחתי לך. למטרה זו שלחתי לך גם את ההעתקים של רוב המכתבים ואת ההעתקים שאינם ברורים, תוכלי לקרוא ב"גנזים".

אבל עקביהו, שלקח על עצמו עבודה זו תמורת שכר לעג, ציפה ממך גם לעזרה ולא לבזבוז זמן וקשיים.

מכיוון שהינך גם אשה חכמה את מבינה היטב היטב, שמחלוקת גלויה בינינו עקב פירסום המכתבים תזיק לשמך הטוב הרבה יותר מדבר בלתי מצונזר כלשהו במכתבים. ורציתי – גם בעטייך, כי את קרובה ללבי – שלא להגיע לידי כך.

ישנה שוב אפשרות לבקרני ב-4 אחר הצהרים בבית ההבראה מגידו, אבל לטלפן לי לכאן אי אפשר.

אתמול בערב, בשיחה ב"גלי צה"ל" דיברתי דברים חמים לזכרו של מכס.

בתקוה שתביני, שאת חייבת לכבד את זכותי כידיד של מכס כפי שאני מכיר בזכותך.

אני מסיים בידידות הותיקה רבת השנים,

שלך מקרב-לב,

[ש. שלום]

[גנזים, 97, 71191]

אילזה אסתר הופה, רחוב שפינוזה 23, תל אביב 64516

תל אביב, 26 בדצמבר 1977

ש. שלום היקר,

כמובן מאד שמחתי ונרגעתי לשמוע ממך, שהשערתך, שנפלת קרבן למחלה קשה, התגלתה כטעות, ושיש לקוות שבמהרה תשוב לאיתנך. אני מקוה לשמוע במהרה על רפואתך השלמה.

אם יורשה לי אשוב כעת למחלוקת בינינו. – אינני רוצה להתייחס ביחידות לכל אחת מהערותיך, שכלולות במכתבך מיום ה-28.11 ושאליהן צורף נספח ארוך, שאתה רואה כהקדמה ל"מכתבים המזעזעים". היה לי קשה להתעלם מהערות שונות, שיורשה לי לומר: בלתי הולמות, לא-נכונות, מעוותות. אז הגיע מכתבך מיום ה-16.12 שעוד עלה על הנ"ל בגסותו, למרות שהוא מתחיל בהערה, שמביעה התנצלות, למקרה שאעלב מן ההערות המובאות בהמשך.

הייתי רוצה איפוא היום להגביל את עצמי לנקודות החשובות ביותר, כדי שהכל יהיה ברור ומפורש:

אתה כותב ב-28.11 על "הזכויות שירשתי", שעליהן אני עומדת, ובהמשך על "מה שאפשר לרשת" וכו'. – דרישתי לעיון במכתבים המיועדים לפירסום נובעת אך ורק מחובתי כמנהלת עזבונו של מכס ולפיכך אני חייבת לשמור לעצמי את הזכות לעיין במכתבים, גם כאלה שממוענים אליך, עם המחיקות וההערות האפשריות שלך, לפני הדפסה. רשות הדפסה (imprimatur) ממני נחוצה בהחלט. את זה היית צריך לקבל בשלוות נפש. מקרה מקביל לכך היה, שהחבר הכי טוב של מכס, פליכס ולטש, מינה את גיסו למנהל עזבונו, וגם מכס היה חייב לעתים לקבל את רשותו, מבלי לחוש נפגע כהוא זה מכך. [המצאה של אסתר הופה: פליכס ולטש לא מינה את גיסו למנהל עזבונו - הוא הוריש את כל רכושו לרעייתו ולבתו היחידה רות גורנשטיין, והיא היחידה שטיפלה בעזבונו לאחר מותו. מכס ברוד נפטר ארבע שנים לאחר ולטש, ומעולם לא פירסם את מכתבי ולטש אליו או חומרים אחרים מעזבון ולטש - בחייו של פליכס ולטש סייע לו ברוד במגעים עם מו"לים והמליץ לפרסם את חיבוריו, אך לא פירסמם בעצמו].

כשאתה כותב: "סופר גדול כמו מכס כותב מכתבים "סודיים", כדי שיגיעו לציבור ויאירו את יצירתו", הרי במקרה של מכס אתה טועה. – אני רוצה לבקש ממך רק עוד פעם בידידות לשלוח לעיוני את כל המכתבים המיועדים לפירסום בקובץ זה במקור הגרמני. כדי שאוכל לתת מתוך ידיעה את הסכמתי, הגבלתי או סירובי להם. זו איננה "יומרה" מצדי, כפי שאתה מעדיף לכנות זאת, אלא מחויבות לטיפול ברוחו של מכס.

להשקפתו של מכס, כיצד הוא התייחס לפירסום הודעות "סודיות", אני מצטטת כאן שתי הערות, שמצאתי ביומניו בין הרבה אחרות: "... אחרת הייתי חייב להשתחרר מפרטים מבישים, שבגללם רציתי לפעמים להשמיד הכל..." הערה אחרת על הערות אינטימיות שאבדו: "לפחות נפטרתי מדאגה זו, שיישארו לאחר מותי דברים בלתי ראויים."

אבל אני מדברת על "מכתבים חסויים", שאת תוכנם אינני מכירה ושאולי אין לי דבר או אין לי הרבה נגד פירסומם. כישלון היחסים עם א. ב. נזכר לדעתי רק ב"אוּנַמְבּוֹ".

לא מובן לי מדוע הינך משהה את העניין ואינך מתרצה לרצוני המוצדק לשלוח לי מכתבים אלה להכרתם וקביעת עמדה לגביהם. אני חייבת לקבל את כל חומר המכתבים המיועדים לפירסום עם המחיקות וההערות האפשריות שלך במקור הגרמני. – אתה רואה משני הציטוטים מרישומי היומן של מכס, כמה העמדות שלך ושלו מנוגדות.

בהקדמתך הארוכה לחמשת המכתבים האינטימיים יש לך שלוש שגיאות: אלזה ברוד כותבים בלי י' אחרי הא', אחרת זה נקרא אילזה, שזה גורם בילבול. אלזה ברוד תירגמה בשיתוף פעולה עם ידידה רוסיה סיפורים קצרים ורומאנים מרוסית לגרמנית וכך הם גם הופיעו, לא בצ'כית. זו תמונה שקרית של אלזה ברוד כשאתה מסביר: "... וניסתה בעזרת מורפיום לשלוט בכאבים שונים, שהעיקו עליה". אלזה ברוד לקחה מורפיום רק במחלת הסרטן הסופנית שלה.  – לכל השאר אינני רוצה להיכנס.

גם חברים של מכס אישרו לי, שאפשר לפרסם מכתבים מאד פרטיים רק כשיצירת הסופר יותר מוכרת, השפעתו וחייו, כמו למשל במקרה של קפקא.

לבסוף עוד שאלה: קיבלתי ביום ששי 23.12 מעטפה ששלחת עם מאמר, ללא אף מלת הסבר. על הטקסט העברי כתבת: "מתוך מאמר על מכס וחייו בישראל". התוכל להודיעני אם והיכן הופיע מאמר זה – לי הוא איננו מוכר. אבל אם הוא אמור להופיע בהקשר זה (או אחרת), אבקשך מאד, לשנות את שתי השורות הראשונות, שנותנות תמונה לגמרי מוטעית. אתה מוסר תמונה פוגעת של אישיותי. אתה יכול להתחיל במה שחזרת ואמרת לי לעתים כה תכופות כהתבטאות של מכס לגבי: "האשה שמכס ברוד תיאר כמלאך הגואל שלו, לאחר המשבר העמוק ביותר של אהבתו הנכזבת, היתה הגברת א. א. הופה [אילזה אסתר הופה]."

לבסוף עלי להזכיר שוב, שעדיין אין אפילו חוזה עם הוצאה, שמציין את תנאי היסוד, שהודעת לי במכתבך הראשון לציריך. גם בImprint אסור להשמיט בהדפסה את מה שקבעתי בתשובתי הראשונה מציריך:

"Copyright למכתבי מכס ברוד שייך לאילזה אסתר הופה."

מיד כאשר אתפנה מעט, אבקר אצלך. אבל לפני כן עלינו לנקות את יחסינו מן הרפש שאליו גררת אותם, כדי שנוכל שוב לדבר איש עם רעהו בידידות ובהבנה. – אני מאד מאד עסוקה בזמן האחרון.

במיטב איחולי ההחלמה והברכות, גם לרעייתך וליצחק עקביהו [מתרגם המכתבים לעברית] –

שלך

אילזה אסתר הופה  

[טיוטת מכתב בגנזים, 97]

1.1.78

אילזה אסתר הופה היקרה,

מכתבך עם כל גילוי הלב שבו שימח אותי מאד. מכס כתב לי פעם: "בינינו לעולם לא תהיה ולא יכולה להיות אי הבנה". כמה טוב היה לידידותנו לו למדת זאת ממכס.

אמת הדבר שבשני מכתביי האחרונים היה מעט "רפש" עבורך. אבל כאשר בין ידידים משתיקים את ה"רפש", הוא קובר לאט לאט את הידידות. לכן, כדי לגמור עם זה, עוד רפש אחרון:

1.    לאחר מותו של מכס עשית הכל כדי להעלים אותי "החבר היחיד של מכס חוץ מפליכס ולטש" (ראי מכתב) ולהבליט רק את עצמך בתור החברה היחידה של מכס. זה אמנם אנושי ומובן, אבל עדיין בלתי הוגן.

2.    אספת כל פרט מירושתו של מכס, אבל את ה"רקויאם" שלנו "לא מצאת" ולא יכולת לשלוח לי העתק לפירסום אפשרי. "רפש" זה יישאר בלתי נסלח עד שלא תפציני עליו.

3.    מעולם לא מצאת לנכון לשלוח לי העתק מצוואתו של מכס.

4.    מכס "הכיר" בי משירי הראשון שקרא ומן השיחה הראשונה בינינו ואת מיודדת עמי כמעט שלושה עשורים ועדיין אין לך מושג מה מקומי בספרות העברית ועדיין אינך מבינה שספר הידידות עמי ינציח את מכס בכל גדולתו בספרות העברית.

כעת די עם זה ולעניין, כלומר לזכות לצינזור המכתבים שאת דורשת: זה היה קומי לולא הביא לכלל יאוש, כיצד את, למרות הסבריי המדויקים החוזרים ונשנים, מתחילה שוב ושוב מהתחלה. ובכן שוב:

אני בר-מזל שעקביהו הסיר מכתפיי את בחירת ותרגום המכתבים. אין לו זמן להיות איתך בקשר, אבל הוא מוכן, כאשר הספר יהיה מוכן, להראותו לך לפני ההדפסה. אבל אין לך צורך להמתין עד אז. יש לך העתקים מרוב המכתבים, קראי אותם והעירי את הערותייך. את המכתבים שאין לך הוא יראה לך, כאמור, לסיום. אבל את יכולה להיות בטוחה ששני משוררים ומעריצים של מכס כמוני וכמו עקביהו יעשו הכל בדיוק כמוך לשמור מכל כתם על כבודו של מכס ושלך, חברתו במשך שנים רבות.

אם הממשלה תוציא את הספר – כפי שאני מקוה – ייחתם כמובן חוזה ברוח ההסכמות בינינו. כלומר ששכר הסופרים של המהדורה העברית יחולק. שליש שייך לך , שליש לעקביהו ושליש לי.

ואני מוסיף: אם תמצאי לספר המכתבים עם הקדמתי והערותיי מו"ל בגרמנית – עקביהו כמובן מחוץ לעניין ושכר הסופרים יחולק בינך לביני בשני חצאים שווים.

השורות עלייך יתוקנו לפי רצונך. הן לקוחות ממאמר מפורט על ידידותי עם מכס. מאמר זה יתפרסם בעיתונות הספרותית כמו גם כהקדמה לספר המכתבים . מצ"ב העתק.

ישמח אותי תבקריני במגידו. לטלפן לי אי אפשר. אבל אם תבואי בחמש דקות לארבע אחר הצהרים תמיד תמצאיני פה.

אני רוצה לקוות, אילזה אסתר הופה, שבינינו, שני היורשים הרוחניים של מכס, עדיין קיימת ידידות אמיתית כנה, לא-אנוכית.

שלך מקרב-לב,

[ש. שלום]

[גנזים, 97-5161/9]

אילזה אסתר הופה, רחוב שפינוזה 23, תל אביב 64516

תל אביב  7.3.1978

ש. שלום היקר,

סלח לי בבקשה על תשובתי המאוחרת. קודם היה עליי "להתגבר" על מכתבך מיום ה-1.1.78 (כתבת 77), אז לא הרגשתי טוב במשך שבועות ועדיין אינני בריאה לגמרי. – אני מייחלת לכך שנמצא שוב את הטון בהתכתבות שלנו (ובהזדמנות גם בשיחותינו), כפי שהיה מימים ימימה בינינו והיה יכול להיות וברוחו של מכס. מתי טענתי, שאמנותך הספרותית לא זכתה להכרה מלאה?! בעניין זה אני תלמידה נאמנה מדי של מכס. – היה עוזר, אם היית מוותר על אי-האמון המיותר שלך כלפיי!

מכיוון שאתה תמיד עונה לי באותה נימה פושרת ואינך נכנס לעניין המהותי, פניתי לעו"ד מומחה, שמסר לי כדלהלן: "מכתבים ממכס ברוד מוגנים בזכויות יוצרים, כי עניינם בהבעת דיעות אישיות, ואופן הבעה זה על ידי אישיות כמכס ברוד נושא את חותמו ומתייג אותם כ"יצירה ספרותית" שנכללת באופן מאד רחב בזכויות היוצרים. זוהי פסיקה משפטית איתנה, גם בישראל. הרי משמעות זכויות היוצרים הינה בראש וראשונה שהמחבר (או יורשי זכויותיו) בלבד קובע, אם "יצירה", שלכך כאמור משתייך גם מכתב, תתפרסם או לא."

גם לו נתתי את הסכמתי העקרונית, כבעלת זכויות היוצרים לאחר מכס ברוד, לכך שמכתבים מסוימים בעלי אופי ספרותי, שמכס ברוד כתב ושנמצאים בחזקתך, יכולים להתפרסם, הרי ההיתר מתייחס רק על אלה שנתוודעתי אליהם, ובכל מקרה בהגבלה לקיצורים או מחיקות מסוימות שאני זכאית להן. בשום אופן אין הרשות שניתנה לך מציריך תקפה לגבי מכתבים, שאת כוונת פירסומם ציינת בפניי רק במכתבך השלישי, וכינית "מכתבים חסויים אינטימיים אודות אהובה בלתי-נאמנה".

בשום אופן אין רשות פירסום יכולה להתייחס למכתבים שאינם מוכרים לי, ושמשיקוליך האישיים אתה רוצה להראותם לי "רק לפני ההדפסה", כלומר לאחר שכבר נוצרו הוצאות על תרגום,   

אתה יודע, שאני חייבת לראות את המכתבים המקוריים בתצלום, לא תרגומים לעברית. אתה תמיד כתבת (במכתבך השלישי אליי בעניין זה) על 5 מכתבים ש"תוכנם חסוי". במכתבך האחרון אתה מעלה את המספר ל"בין 5 ל-10 מכתבים".

לכן אני שוב מציעה, שתיתן לי גישה בזמן המתאים ל"מכתבים האינטימיים" עם מחיקות אפשריות שלך, ואני מבטיחה לך, שאהיה נדיבה, אבל זכרו של מכס לא צריך להינזק, גם אם הוא אולי הופך את הספר לפיקנטי יותר. לא נעים לי לחזור על כך, שזכות ההחלטה היא שלי, ואני אעשה בה שימוש על פי מיטב ידיעתי ומצפוני ברוחו של מכס.

תודה לך על משלוח ההקדמה על ידידותך עם מכס, שבוודאי תעורר עניין רב. אני ארשה לעצמי היום רק להעיר ברשותך על כמה טעויות קטנות: ד"ר פליכס ולטש מעולם לא היה פרופסור ולטש. "רויכלין" לא היה היצירה האחרונה של מכס ברוד שנכתבה בישראל, לאחריה באו עוד: כמו רויכלין יצאו בהוצאת קולהאמר, בשנת 1966 "חוג פראג", בשנת 1968 "הבלתי נשמד", ובאביב 1969 מה שמכס השלים אך הופיע רק לאחר מותו "על הישארות הנפש". – כמו כן הופיע גם "פראגר טאגבלאט – רומן מערכת" בהוצאת פישר, בינואר 1968.

ברצוני רק להוסיף עוד, שה"האשמות" שלך, שבראיונות או בהזמנה לראיונות "העלמתי לגמרי את העובדה שהיית ידידו של מכס", כמו גם טעותך ש"בעיזבון לא נמצא הרקוויאם לשירך", שאובות לגמרי מהאוויר! אני עצמי כתבתי מעט מזיכרונותיי, אולי אתה מתכוון ליומן בית-החולים שלי, שלא היתה לי הרבה השפעה על ההקדמה שלו כמו גם על דברים אחרים, שהיו בעצמם הפתעה עבורי.

אני מקוה, שמצב בריאותך השתפר ושגם להבא אשמע ממך דברים חיוביים.

במיטב הברכות והאיחולים,

שלך,

אילזה אסתר הופה

[גנזים 97, טיוטת מכתב לא מתוארכת]

אילזה אסתר הופה יקרה,

1.    מצורף עוד מכתב ממכס, שכבר בימי חייו התפרסם בהסכמתו (בספר הפראפסיכולוגיה "המציאות האחרת" מאת אהרן צייטלין).

2.    מכיוון שהזמנת על חשבונך העתקים של מכתבי מכס במקום אלה שאיבדת, אני מבקשך לשלוח לי את הסכום מיד, כדי שאוכל לשלם על ההעתקים, ששלחתי לך בדואר רשום,

3.    לזכר ידידותנו ארוכת-השנים אני רוצה לפנות אלייך בזאת: מכיוון שאהבתנו למכס קושרת בינינו, מפני שספר זה יפאר את שמו של מכס בתרבות העברית, מכיוון ששאפתי ביושר ואדאג לכבד גם את חלקך בעבודתו, מכיוון ששנינו מעוניינים שלא יפורסם שום דבר שאיננו ראוי, ואנו יכולים מתוך רצון טוב להיות תמימי-דעים על כל מה שנוגע לפירסום – האם תרצי מכאן ואילך לעשות הכל כדי לקדם את פירסום הספר – או שאת רוצה להמשיך ולהערים קשיים מיותרים עם גחמות ופרשנויות מתוך רצון רע, ולהכתים את שמך בתרבות העברית לבושה וחרפה.

אני מבקש שלמען זכרו של מכס תתפכחי ושאוכל להישאר כמקודם בברכות ידידות,

שלך,

[ש. שלום]

[גנזים 97, טיוטת מכתב לא מתוארכת]

[אילזה אסתר הופה] יקרה,

שמחתי על מכתבך, כי מצאתי בו אפשרות להבנה ואולי לידידות מחודשת.

אני מאמין שהבנת סופסוף, שמחאותיי נגד הצנזורה המוגזמת שלך על המכתבים ממכס אינן נובעות מרגשות נגדך, אלא פשוט משום שהכנת הספר הזה תבעה ממני זמן רב מדי, ושגם אני אינני מעוניין לפרסם שום "מכתבים פגומים" של מכס. תספיק לכך הסכמה בינינו, שלא נתעכב בגלל פרטים קטנים חסרי-משמעות ושנתעסק רק בגדול בדברים שיתפרסמו. למשל חוסר של כמה שורות במכתב מעניין ששלחתי לך לאחרונה, היא אמנם חשובה לפירסום אפשרי של המכתבים בגרמנית, אבל עבור המהדורה העברית, שאנו מעוניינים בהופעתה המהירה, מספיק שעקביהו תירגם מהטקסט המלא ואיננו צריכים לאבד בינינו זמן על כך.

אני לא נחפזתי בגלל ההמחאה שלך, אלא בציפיה לתשובה ממך. אבל זה גם טוב, ששלחת מיד את ההמחאה, כי אינני רוצה להישאר חייב ל"גנזים" זמן רב מדי עבור מחוות הידידות של ההעתקים. מצ"ב אישור.

את מכתבו של מכס על הצעתך להתגרש מבעלך ולהינשא לו לא אוכל לצערי להעתיק לך, כי מכס השביע אותי [שלא להראותו לאיש, מחוק] לשומרו בסוד. לכן גם לא מסרתיו ל"גנזים". אבל בין ההעתקים תמצאי מכתב שני ממכס, שנוגע לתשובתי. מכס ציפה שאעלה סיבות מוסריות נגדך, אבל אני הבנתי את הטראגיות של מצבך והעליתי רק סיבות חומריות נגד. על כך כתב לי מכס שהצד החומרי איננו הדבר העיקרי אלא הצד המוסרי... גם מכתב זה איננו נכלל כמובן בספר, ואת רשאית להשמיד את ההעתק.

עם הרקוויאם יש זמן עד שתשובי.

במיטב הברכות והאיחולים לנסיעתך,

שלך,

[ש. שלום]

נ.ב. אני מקוה שמשרד התרבות יוציא את הספר, ומובן מאליו שזכויותייך יוגנו בחוזה.

[גנזים, 97, 343/9]

אסתר הופה, רחוב שפינוזה 23, תל אביב 64516

תל אביב, 22 בפברואר, 1985

ש. שלום היקר,

לפני הכל אני רוצה לברכך מקרב-לב ליום הולדתך השמונים! הוצאתי ידיעה זו מ"חדשות ישראל" בגרמנית מן ה-22.2 (היום), שם יש ביקורת על ספרך החדש "עם חיים נחמן ביאליק ומכס ברוד" ויום הולדתך השמונים מוזכר. הביקורת היא בעיקר על מכס ואומרת: ש. שלום מעלה את זכר חברו מכס ברוד" והיא נכתבה על ידי אליס שוורץ, עורכת העיתון. היא בוודאי שלחה לך עותק. אני מאחלת לך בריאות, הצלחה וכל מה שאתה מייחל לעצמך, כמו גם לרעייתך.

אני רוצה גם, מאד באיחור, להודות על הספר "עם חיים נחמן ביאליק ומכס ברוד" שנשלח אליי ובמיוחד להקדשה היפה עבורי.

אני מקוה ששלומך טוב ושאתה יכול לעבוד.

בנוגע לכרך "מכתבים ממכס ברוד לש. שלום", אין הדבר באפשרותנו, למצוא מו"ל עברי להוצאת ספר זה, כי אין לי שום קשרים להוצאות עבריות. לכן אנא היה כה חביב לטפל בעצמך, מה שלא יקשה עליך. על החוזה עם ההוצאה חייבת אני לחתום בתור מנהלת עזבונו של מכס, אבל גם אתה. כמו כן חייבים אתה או חברך המתרגם לקחת על עצמכם את מלאכת ההגהה, כי ידיעותיי בעברית אינן מספיקות לכך.

בהזדמנות זו, תן לי בבקשה את כתובתו של האדון שהשאיר פה את כתב היד כדי לחתום על מסמך, כנראה כדי למצוא הוצאה, מה שהתברר כבלתי אפשרי.

שוב מיטב האיחולים ליום הולדתך השמונים וברכות לבביות –

בכל הידידות,

אילזה אסתר הופה

ראו גם:

בין מכס ברוד ליוהאן נסטרוי

מדוע נמנע מכס ברוד מפירסום מכתבי קפקא לאחרים?

ש. שלום ועזבון מכס ברוד